מה מיוחד בנס יציאת מצרים שמוזכר כל כך הרבה?
יציאת מצרים היא השורש של האמונה היהודית והיסוד לכל עבודת ה'. היא מסמלת את המעבר מאהבה עצמית (רצון לקבל לעצמו) להשפעה (רצון להידבק בה' ולהשפיע). זהו תהליך של לידה רוחנית, שבו הנשמה יוצאת מה"צרות" של הגבלה עצמית ומתחברת לאלוקות.
הזכרת יציאת מצרים בכל יום (בבוקר ובערב, בקריאת שמע, בברכת המזון ועוד) נובעת מכך שהיא מייצגת את ביטול עבודה זרה ואת הקיום המינימלי של האמונה הטהורה. כל יהודי צריך לחוות את היציאה הזו מחדש בכל יום, כאילו הוא יוצא ממצרים, כלומר, ממגבלותיו האישיות (הנקראות "מצרים" בקליפה) לעבודה של השפעה ואמונה.
למה נאמר "כאילו" יצא ממצרים?
המילה "כאילו" מתייחסת לכך שהיציאה ממצרים היא פוטנציאל רוחני הטמון בכל יהודי מלידה, אך הוא צריך להוציא אותו מהכוח אל הפועל. בשורש, כל יהודי כבר "יצא ממצרים" כי נשמתו מחוברת לאלוקות, אך בעבודה היומיומית עליו לממש זאת על ידי התבוננות, תפילה, תורה ומצוות. לעומת זאת, גוי (במצבו הרגיל) חסר את הפוטנציאל הזה באופן טבעי, אם כי לעתיד לבוא גם אומות העולם יתוקנו.
מהי קליפת פרעה וקליפת מצרים?
קליפת מצרים: מייצגת את המדרגה של משפיע על מנת לקבל – מצב רוחני גבוה יחסית, שבו האדם פועל מתוך כוונה רוחנית, אך עדיין מונע מאינטרס עצמי. זו מדרגה הקשורה לספירת החוכמה, ולכן מצרים היא הגלות הראשונה. עם ישראל בגלות מצרים היה במצב של מקבל על מנת לקבל, כלומר, מוגבל על ידי הרצון האגואיסטי.
קליפת פרעה: מייצגת את אחורי הדעת (העורף), המונעת מהאמת האלוקית (המושגת במוח) לרדת ללב, שהוא מרכז הרגש והפעולה של האדם. פרעה מסמל את המחסום שמונע מהאדם להפוך ליהודי שלם, כלומר, לחבר את ההשגה השכלית (מוח) עם הרגש והמעשה (לב). הלב הוא המהות של האדם, ולכן כל עוד קליפת פרעה שולטת, האדם נשאר במצב של צמצום רוחני.
מהו מצר הגרון?
מצר הגרון הוא מונח קבלי המתאר את הגרון כמקום שבו המוח (השכל וההשגה) והלב (הרגש והפעולה) נפגשים. זהו מעבר צר שיכול לעכב את האור האלוקי מלרדת מהמוח ללב, בגלל צרכי העולם הזה (רצונות גשמיים ואהבה עצמית).
התורה, ובמיוחד תורה שבכתב, פועלת כ"כל קורא" – כלי שמחבר בין המוח ללב ומאפשר לאור האלוקי להתגלות בלב. תורה שבעל פה, לעומת זאת, מאפשרת השתתפות פעילה של האדם, שבה ההשכלה מתלבשת באותיות ההלכה, והיא נקראת "ארץ טובה ורחבה" בשל התרחבותה הבלתי מוגבלת.
הבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה:
תורה שבכתב: מייצגת את אור ישר – האור האלוקי הטהור והקבוע שיורד מלמעלה. היא מדויקת בצורת האותיות כי היא כמו כלי גולמי (ברמת הדומם) שרומז לחוכמה עליונה. עם זאת, היא לא מתלבשת בהשכלה מפורשת, אלא נשארת ברמת רמז.
תורה שבעל פה: מייצגת את אור חוזר – האור שמגיע דרך השתתפות האדם והתפתחות ההשכלה. היא מתלבשת בהלכות ובדינים מפורשים, ולכן פחות מדקדקים בצורת האותיות, כי העיקר הוא ההשכלה עצמה. היא נקראת "ארץ צבי" כי היא מתרחבת כמו צבי שמותח את עורו, ומאפשרת גילוי רצון ה' דרך פעולות האדם.
פסח כקו ימין והכנה לקבלת התורה:
פסח מייצג את קו הימין – מדרגת האמונה, ההתבטלות והביטול לעבודה זרה. זו ההכנה לקבלת התורה, שהיא קו אמצעי המשלב חסד וגבורה. בליל הסדר, הכלים הרוחניים אינם מסודרים, מה שמסמל את הכאוס הראשוני של הגאולה, אך גם את הפוטנציאל העצום שלה. השמחה בליל הסדר נובעת מהתבוננות באור האינסוף, שמעוררת אהבה בתענוגים – אהבה שמבטלת את המחיצות בין האדם לאלוקות.
חשיבות ההתבוננות והשמחה:
השמחה והאהבה נובעות מהתבוננות באור האינסוף – ההבנה שהמציאות כולה היא גילוי אלוקי. זו שמחה דומה לשמחת שבת, שבה מתגלה האחדות של ה'. התבוננות זו מחברת את האדם לאלוקות ומאפשרת לו לצאת מהצמצום של העולם הגשמי.
גלות כהכנה לגאולה:
הגלות (ובפרט גלות מצרים) היא כמו עיבור – תהליך קשה שמכין את האדם ללידה רוחנית. הגאולה היא הלידה, שבה האור האלוקי מתגלה בלב. הקשיים של הגלות הם חלק הכרחי מהתהליך, והאמונה שגם בחושך יש תכלית מחזקת את האדם להמשיך בעבודה הרוחנית.
הסבר כללי על התהליך הרוחני:
השיעור מדגיש שיציאת מצרים היא לא רק אירוע היסטורי, אלא תהליך רוחני מתמשך בכל יהודי. היא מייצגת את היציאה מהגבלה (קליפת מצרים) ומחסימה רגשית (קליפת פרעה) לעבודה של אמונה והשפעה. התורה והמצוות הן הכלים שמאפשרים לאדם לגלות את האור האלוקי בתוכו, כאשר:
תורה שבכתב מחברת את המוח ללב וממשיכה את האור האלוקי.
תורה שבעל פה מאפשרת לאדם להיות שותף פעיל בתהליך, ודרכה מתגלה רצון ה' בעולם.
הלב הוא המוקד של העבודה הרוחנית, ולכן יש לתקן אותו דרך תפילה, לימוד תורה והתבוננות, כדי שיהפוך ל"לב נתיבות החוכמה" – כלי שמקבל את האור האלוקי בצורה נכונה.
