#האביר #יעקב #פיתוחי #חותם #הילולת האביר יעקב
1. בעיר תאפילאלת שבמרוקו נולד בשנת ה'תקס"ו הצדיק רבי יעקב אבוחצירא, אשר נקרא בפי רבים "אביר יעקב". אביו רבי מסעוד אבוחצירא למד עמו תורה בשקידה, מיסודות התורה ועד רזי חוכמתה.
2. הרב היה לומד יום ולילה בשקידה עצומה; היה ממעט בשינה וישן שנת ארעי בלבד. לאחר מכן היה קם לומר תיקון חצות, ולאחריו ממשיך ולומד מתוך ספרי קבלה עד עלות השחר.
3. כבר בהיותו בגיל 16 היה בקי בפרד"ס התורה והוסמך לשמש כרב וכמנהיג לקהילת היהודים בתאפילאלת. בהיותו בן 30 השיב לשאלות שהגיעו אליו מקרב רבני מרוקו ונחשב לפוסק גדול. הרב חיבר ספרים רבים, המהווים אבן יסוד בספריית עם ישראל, ביניהם: "יורו משפטיך ליעקב", "מעגלי צדק", "גנזי המלך", "מחשוף הלבן" ועוד.
4. הרב לעולם לא קיים שיחת חולין, מיעט באכילה ובשתייה והרבה בתעניות לכפר על עם ישראל ולביטול גזירות. בכל השבוע היה הרב עוסק בתורה בבית מדרשו, במיוחד בלימוד קבלה, והיה מגיע לביתו רק בשבתות. הרב ובני ביתו היו ידועים בנתינת צדקה ביד רחבה ובהכנסת אורחים.
5. שמו החל להתפרסם בקרב יהודי מצרים, יהודי ארץ ישראל ויהודי המערב כצדיק בעל מופתים, שזכה אף לגילוי אליהו הנביא. רבים נהרו אליו מקרב היהודים, ואף מקרב המוסלמים, על מנת להתברך מפיו הקדוש.
6. חשקה נפשו של הרב לעלות לארץ ישראל, אך בני קהילתו לא אפשרו לו לעשות כן. לאחר ששכנע את בני קהילתו שבנו רבי מסעוד יהיה להם כרב וכממשיך דרכו, ניאותו בני קהילתו להפצרותיו והניחו לו לעלות לארץ הקודש. הדרך לארץ הקודש הייתה ארוכה, הוא עבר דרך אלג'ירה, תוניסיה, לוב ומצרים.
7. ב-י"ז בטבת הוא הגיע לעיר דמנהור במצרים, שם חלה פתאום ונאלץ להישאר במקום. בליל שבת בדמנהור הוא הבחין שלפתע כבה אחד מנרות השבת, ומכך הוא הסיק שזהו סימן משמיים שהוא ייפטר בדמנהור ולא ימשיך במסעו לארץ ישראל. הרב הודיע לתלמידיו שבעוד שבוע ישיב נשמתו לבורא. אכן, לאחר שבוע הסתלקה נשמתו הקדושה, לאחר שאמר שיר השירים, וידוי וקריאת שמע בכוונה.
8. לפני פטירתו ביקש הרב מתלמידיו שיקברוהו בדמנהור שבמצרים, אך בני קהילת אלכסנדריה חפצו להביא את הרב לקבורה בעירם. גשמים עזים ניתכו ארצה בכל פעם שניסו בני קהילת אלכסנדריה להעבירו לעירם, והם הבינו שרצונו של הצדיק להיקבר בדמנהור, כפי שביקש.
9. כאשר תלמידיו עסקו בטהרת הרב לאחר פטירתו, התרחש נס מופלא לנגד עיניהם: הרב קם כאדם חי וטבל בעצמו במקווה.
בכ' טבת חלה הילולת סידנא "אביר יעקב" אבוחצירא זיע"א, אשר הגן על דורו בחייו ואף לאחר הסתלקותו, וכמו שמסופר על הגאון המקובל הרב יצחק אלפייה זצ"ל שהיה שולח שליחים להתפלל בקברי הצדיקים בארץ ישראל, כדי שיתפללו על שארית ישראל הנמצאים בארץ הקודש, להצילם מהגרמנים ימ"ש אשר כבר הגיעו לשערי מצרים והתקרבו לארץ הקודש.
והנה בלילה נגלה אליו יהודי אשר פניו מאירות כגלגל חמה, ושאל אותו: "הכיצד זה שלחת להתפלל על כל קברות הצדיקים, ועל קברי לא שלחת?" – "ומה שמך כי יבוא דברך וכיבדנוך?" – שאל הרב אלפייה בהכנעה. "שמי יעקב אביחצירא, ומקום מנוחתי הוא בדמנהור אשר במצרים" – ענה האיש בחלום. "אני עצמי אעלה על קברך ואשא שם תפילה לבורא עולם" – אמר הרב אלפייה. למשמע דבריו נענע הצדיק בראשו, ונעלם ואיננו.
למחרת נכנס הרב אלפייה אצל המפקד הבריטי אשר בירושלים וביקש להצטרף אל הרכבת היוצאת לקהיר. משהסביר הרב לקצין הנבוך מדוע הוא נוסע אל עבר המלחמה במקום להימלט מפניה, נענה לו הלה ואמר שאם לא יועיל הדבר – ודאי לא יזיק. "אולם דע לך" – הוסיף הקצין ואמר – "הרכבת מלאה חיילים היוצאים לחזית, והיא יוצאת מן התחנה מחר בשעה 7:30 בדיוק". הרב ופמלייתו שמו פעמיהם מיד לדרך, אולם עד אשר סיימו להתפלל שחרית כוותיקין כבר חלפה עברה השעה שבה הייתה הרכבת אמורה לצאת לדרכה. "שימו בה' מבטחכם" – אמר הרב אלפייה – "בטוח אני שהוא יסייע בידינו לקיים את ההבטחה שהבטחנו לצדיק". ואכן, כאשר הגיעו לתחנת הרכבת, הורה השעון כי חלפה לה השעה שמונה, אך עדיין הרכבת מתמהמהת, ואין איש יודע על מה. מיהרו הרב אלפייה ובני לוויתו ותחבו את האישור אל תוך כפו של מפקד הרכבת המופתע, ולפתע נשמעה הצפירה. מיד הרכבת הפליגה לדרכה.
בקהיר השתהו הרב ופמלייתו רק בכדי לקנות צידה לדרך, ומיד חיפשו אורחת ישמעאלים אשר תוביל אותם לדמנהור, הנמצאת כ-40 ק"מ מקהיר בואכה אל-עלמין. מיד כאשר הגיעו לציונו של רבי יעקב אביחצירא זיע"א, "האביר יעקב", התנפל הרב אלפייה בתפילה ובבכייה לה' כי ישלח עזרו ממרום, ולא חדל עד כי קיבל אות מן השמים כי עת רצון היא ותפילתם נתקבלה. מיד הורה הרב אלפייה לבני החבורה להפוך פניהם חזרה לעיר הקודש ירושלים בלי שהות כלל.
והנה בדרכם חזרה, מעט קודם שהגיעו לירושלים, נטפל אליהם אנגלי אחד והתפאר בפניהם כי הבריטים מינו קצין חדש בשם מונטגומרי לעמוד בראש צבאם באפריקה, והוא החל להושיע מיד צבאו של רומל, אשר היה נחשב לכמעט בלתי מנוצח. חייך הרב אלפייה והפטיר למלוויו בחיוך: "'ידי עשיו' בשלהם; אך אנחנו יודעים כי 'הקול קול יעקב'".
(מתוך "דברי מרדכי")
