תורת הנסתר

https://youtu.be/t7sgQUvb-xI

מהי טומאה? מהי עוצמה? מיהו מלך השדים אשמדאי? מה אמת יין או יאנג? מהו מסע בזמן? מה המתנות שאברהם נתן לבני הפילגשים? האם ניתן לקרוא מחשבות? מדוע היה צריך את אשמדאי לבניית בית המקדש? האם שלמה המלך לא מספיק חכם למה צריך להתעסק עם שדים? מדוע אסור לבנות עם כלי ברזל את בית המקדש? האם אשמדאי גומל חסדים טובים? 

הסיפור המפורסם בין אשמדאי מלך השדים לשלמה המלך:

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סח עמוד א

שרִים וְשָׁרוֹת – אלו מיני זמר, ותענוגות בני האדם – אלו בריכות ומרחצאות, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת – בבבל תרגמו: שֵׁד זכר ושֵׁדות נקבות. בארץ ישראל אומרים: עגלה למרכבת נשים ושרים.

שֵׁד ושֵׁדות למה היה שלמה צריך? – שכתוב: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה" וגו', אמר להם לחכמים: איך אעשה? אמרו לו: ישנו שמיר שהביא משה לאבני אפוד.

אמר להן: היכן נמצא השמיר? אמרו לו: הבא שֵׁד ושֵׁדָה, ונעל אותם ביחד, אולי הם יודעים ויגלו לך. הביא שֵׁד ושֵׁדָה ונעל אותם ביחד. אמרו השדים: אנחנו לא יודעים, אולי אשמדאי מלך השדים יודע.
אמר להם: היכן הוא נמצא? אמרו לו: הוא נמצא בהר פלוני.

כרה לו אשמדאי בור ומילא בו מים, והיה מכסה אותו בטיט וחותם אותו בחותמו, וכל יום היה עולה לרקיע ולומד בישיבה של מעלה, ויורד לארץ ולומד בישיבה של מטה, ובא ובודק את חותמו, ומגלה את בורו ושותה, וחוזר ומכסהו וחותם אותו והולך.

שלח שלמה לבניהו בן יהוידע. נתן לו שלשלת שחקוק עליה שֵׁם וטבעת שחקוק עליה שֵׁם וגיזי צמר ונודות יין. הלך וחפר בור מתחת לבורו של אשמדאי ושאב את כל המים וסתמו בגיזי צמר, וכרה בור מעל בורו של אשמדאי ושפך לתוכו יין וסתמו, והלך וישב בראש האילן.

כשהגיע אשמדאי, בחן את החותמת, גילה את בורו ומצא שם יין. אמר: כתוב "לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם", וכתוב: "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב". לא שתה. כשהיה צמא מאוד לא התאפק, שתה והשתכר ונרדם. ירד בניהו וזרק עליו את השלשלת וקשרו. כשהתעורר השתולל. אמר בניהו: שֵׁם אדונך עליך! שֵׁם אדונך עליך!
כשלקח אותו ובא, חלפו ליד דקל. נתחכך בו אשמדאי והפילו. עברו ליד בית – הפילו. עברו ליד צריף של אלמנה אחת. יצאה והתחננה לפניו. התכופף אשמדאי כדי לא לשבור את הבית, ונשברה לו עצם. אמר: זהו שכתוב: "וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם".

ראה עיוור שתועה בדרך – החזירו לנתיבו. ראה שיכור שטועה בדרך – החזירו לנתיבו.
ראה חתונה שהיו שמחים בה, בכה. שמע איש אחד שאומר לסנדלר שיעשה לו נעליים לשבע שנים, צחק. ראה קוסם שעושה קסמים, צחק.

כשהגיעו לשם, לא הכניסו לשלמה המלך במשך שלושה ימים. ביום הראשון שאל: מדוע לא מביאים אותי אל המלך? אמרו לו: המלך נאנס מחמת שתיה. לקח לבינה והניחה על חבירתה. באו ואמרו לשלמה. אמר להם: כך אמר לכם: השקוהו שוב.

למחרת אמר להם: למה לא מביאים אותי אל המלך? אמרו לו: נאנס המלך באכילה. לקח לבינה שהיתה מונחת על חברתה והניחה על הארץ. באו ואמרו לשלמה. אמר להם: כך אמר לכם: מנעו ממנו מאכל.
בסוף היום השלישי הביאוהו לפניו. לקח קנה ומדד ארבעה אמות וזרק לפניו. אמר לו: כשאתה תמות לא יהיה לך בעולם הזה אלא ארבע אמות. עכשיו כבשת את כל העולם ולא שבעת עד שכבשת גם אותי?
אמר לו: אינני צריך ממך כלום. אני רוצה לבנות את בית המקדש, וצריך את השמיר.
אמר לו: השמיר לא מסור בידי. הוא מסור בידי שרו של ים, ואינו נותנו אלא לתרנגול הבר (=דוכיפת?), שנאמן לו על שבועתו.

ומהו עושה בו? מביאו להר שאין בו ישוב, ומניחו על שן ההר ומתבקע ההר, ומביא זרעים של עצים וזורע אותם שם ונוצר ישוב. לכן מתרגמים את שמו: חוצב ההר.
בדקו את קן תרנגול הבר שיש לו בנים, וציפו את הקן בזכוכית לבנה. כשבא, רצה להיכנס ולא הצליח. הלך להביא את השמיר, והניחו עליו. זרק בו אבן והפילו. לקח את השמיר. הלך תרנגול הבר וחנק את עצמו על כך שעבר על שבועתו.

שאל בניהו: למה כשראית את העיור שתעה בדרכו העלית אותו בחזרה לנתיבו? אמר לו: הכריזו עליו בשמים שהוא צדיק גמור, ומי שעושה לו דבר טוב יזכה לעולם הבא.
ומדוע כשראית את השיכור שתעה בדרכו העלית אותו בחזרה לנתיבו? אמר: הכריזו עליו ברקיע שהוא רשע גמור, ויש לעשות לו דברים טובים כדי לכלות את עולמו.
ומדוע כשראית את החתונה בכית? אמר לו: אותו חתן עתיד למות בתוך שלושים יום, והכלה תצטרך להמתין ליבם קטן יג שנים.

ומדוע כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר לעשות נעליים לשבע שנים צחקת? אמר לו: האדם הזה אין לו שבעה ימים לחיות, ומבקש נעליים לשבע שנים?
ומדוע כשראית את הקוסם צחקת? אמר לו: מכיון שהוא ישב על אוצרו של המלך. שיעשה קסמים על מה שמתחתיו.

המתין איתו עד שבנה את בית המקדש.
יום אחד מצאו כשהוא לבד. אמר לו: כתוב "כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" אנו מסבירים: כתועפות – אלו מלאכי השרת, ראם – אלו השדים, במה אתם גדולים מאיתנו? אמר לו: הסר ממני את השלשלת ותן לי את טבעתך ואראה לך את גדולתנו. הסיר את השלשלת ונתן לו את הטבעת. בלע את הטבעת, הרים כנף אחת לרקיע וכנף אחת לארץ וזרקו ארבע מאות פרסה.

על אותה שעה אמר שלמה: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".  "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי". מהו 'וזה'? רב ושמואל, אחד אמר: מקלו, ואחד אמר: מעילו.

היה מחזר על הפתחים, מקום שהיה מגיע היה מכריז: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם". כשהגיע לסנהדרין, אמרו החכמים: אפילו שוטה אינו תוקע עצמו לדבר אחד. מהו זה?
שאלו את בניהו: האם קרא לך המלך לאחרונה? אמר להם: לא. שלחו למלכוֹת: האם בא המלך אליכן לאחרונה? אמרו: כן, בא. שלחו להן: בדקו את רגליו. שלחו להם: הוא בא בכפכפיו, ותובע את נשותיו כשהן נידות, ותובע גם את בת שבע אמו.

הביאו את שלמה ונתנו לו את הטבעת והשלשלת שחקוק עליה שֵׁם. כשראה אותו, ברח. ולמרות זאת היה שלמה מפחד ממנו. וזהו שכתוב: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת". עד כאן הסיפור.

הסבר: סיפור ארוך לכאורה אך אין מדובר רק על גשמיות, אנחנו לא נתמקד בכל הסיפור הרי התורה לא באה לספר היסטוריה אלא נתמקד רק בנקודה שבאנו ללמד עליה:

מדוע היה צריך את אשמדאי לבניית בית המקדש?

שלמה היה צריך את אשמדאי לבניית בית המקדש (כי הרי בלי השתוקקות גדולה כיצד אפשר להגיע לאהבה? באהבה צריך השתוקקות אמיתית ומלאה) רק הבעיה שהשתוקקות לא מתוקנת היא גורמת לריחוק ולא אהבה.

רק הטבעת של שלמה, כוח ההתגברות הגדול, היכולת לנעול את החכמה – כוח הצמצום שמר עליו, {הטבעת זה סימן למסגרת ששומרת, לנעילת החכמה} איזקא דכיה , אבל רואים שברגע שלשניה אחת לא החזיק בזה, ישר נפל מכיסאו ע"י מלך השדים אשמדאי- זרק אותו ארבע מאות פרסאות- כנגד כל הרצון שהיה לו. {אשמדאי מלך השדים -מייצג את ההשתוקקות לחכמה האלוקית לתועלת הגוף, את הרצון הגדול לחכמה- כמו פילוסוף)

גם שלמה המלך היה חכם במדרגות עצומות, באמת היה לו קשר לרצונות הגדולים האלה בשונה מדוד המלך, אבל רוב התיקון שלנו הוא דווקא קניית היראה קניית ההשפעה, אבל בסוף הכל מתוקן לקדושה, ובלי הרצונות הגדולים שבקליפות לא ניתן להגיע לאהבה שלמה, לכן בתחיית המתים הם יחזרו, אבל כרגע הם טומאה גמורה. 

וזאת הסיבה שהיה צריך את אשמדאי, כי בלי הרצון הגדול אי אפשר לבנות את בית המקדש.

כמו כן חייב את ביסוס השלילה טרם גילוי החיוב, אם האדם לא יגלה את כל הרע, כיצד יתקן את כל הרע? אם לאדם אין רצון גדול לתת, כיצד יגיע לאהבה? אם האדם לא רואה את הרע איך יגלה את הטוב? אם אין גלות כיצד תהיה גאולה?  אם האדם לא רואה את השקר כיצד יגלה את האמת?  (לכן שלמה היה צריך את  עזרת מלך השדים) 

הטומאה מבוססת על הדעת, על המדע {מדע דהיינו שאני רוצה את הסיבות ותהליכים של התמורה עצמית שיש לי בדבר} הרצון לעוצמה ושליטה, הקבלה העצמית, קבלת האור ע"י הגדלת האגו והשתוקקות, כמו בלעם, כמו עזא ועזאל בהררי החושך.

דרך זו מפרידה מהבורא, מכיוון שצריך קשר של אהבה בין האור והכלי, צריך השוואת צורה, וכאשר האדם רוצה לקבל אך ורק לעצמו הוא נפרד מהבורא ובשינוי צורה מהקצה אל הקצה ממנו ית'. בגשמיות מרחק פיזי מפריד, ברוחניות אין לכך משקל, מה שמפריד הינו שינוי צורה, לבבות שונים, כוונה שונה, כוונתו של הבורא היא אך ורק להשפיע, כוונתו של הנברא לפני התיקון, כוונתה של הקליפה היא אך ורק לקבל לעצמה – יש ביניהם שינוי צורה רב.

מצד שני גם דרך הימין דרך הנתינה לא מספיקה, כי אז אין את צד האהבה צד הקדושה, אלא רק את היראה, רק את הקטנות, אתה עבד, ולא בן. אבל מרדכי קודם להמן, לכן קודם תיקון הבריאה אח"כ מטרת הבריאה.

לכאורה לטומאה יש טענה מאוד חזקה, היא באה מצד מטרת הבריאה שזה דבר מאוד אמיתי, גם הבורא רוצה שנהיה מאושרים ונקבל את כל החכמה והתענוג שיש. רק אם אנחנו מקבלים לפני שהכשרנו את עצמנו, לפני שהגענו לשותפות של אהבה, אז זה דווקא מרחיק מהבורא ולא מקרב, כי זה מגדיל את הפרטיות. בדומה למשל היפה של בעל הסולם עם הפצע שיש בהמשך המאמר- כשאדם מגרד בפצע נהנה אבל זה מזיק לו.

האם אשמדאי גומל חסדים טובים?

נחזור לרגע לסיפור, אנו רואים שבניהו שאל את אשמדאי מדוע עשית כך וכך? מדוע עשית כך וכך? מדוע החזרת את העיוור לנתיבו? מדוע בכית בחתונה וכן הלאה.. שלכאורה מצד המעשה זה היה נראה השפעה גמורה, אבל כאשר בדק אותו בניהו בן יהוידע ובדק את כוונתו, אנו רואים שהכל היה כדי לקבל לעצמו, כפי שאמר "למה כשראית את העיור שתעה בדרכו העלית אותו בחזרה לנתיבו? אמר לו: הכריזו עליו בשמים שהוא צדיק גמור, ומי שעושה לו דבר טוב יזכה לעולם הבא." לכן המון חכמה לכאורה, ולאשמדאי יש חכמה עצומה, ידע עצום – מסופר שלומד גם ברקיע של מעלה, אבל כל זה לא עוזר אם הכוונה לתועלת הפרטיות, לכן יש להגיד שפנימיות התורה פיקוח נפש בדור הזה, כי היא מתמקדת כיצד לטהר את הכוונה ולא את המעשה החיצוני רק. התורה יכולה להיות סם המוות כמו לאשמדאי או סם החיים כמו לשלמה המלך, במדרגות גבוהות הגבול מאוד דק – ברוך ה' פנימיות התורה הלב של התורה בדור הזה בעיקר – באה לכוון אותנו לתקן את הלב ההשקפה והכל בצורה נכונה, רק נשאר לבוא וליטול.

לכן חכמת הקבלה מלמדת כיצד להשתמש נכון ברצון, בזמן הנכון, במקום הנכון.  כיצד לקבל נכון בקו האמצעי ולא בדרך הטומאה שמפרידה מהבורא, לכן היא נקראת חכמת הקבלה, כי לומדים לקבל נכון, אבל לקבל בכלים שלובים באני המשותף, ולא בפרטיות.

מדוע אסור לבנות את בית המקדש עם כלי ברזל?

שנאמר: (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:

כי ברזל הוא בחינת מלכות, בחינת בתוך הדעת. על האדם לבנות את בית המקדש, את הרצון והבית להשראת הקשר לבורא והקדושה ע"י אמונה, ע"י עבודה למעלה מהדעת. למעלה מהפרטיות, לא ניתן לבנות מקדש עם האגו.

מה האמת? ימין או שמאל? יינג או יאנג?

שניהם לא אמת, הקו האמצעי הוא האמת, לחבר בין ימין לשמאל- מדרגת יעקב.

ביהדות צריך גם את התכונות של הרצון לקבל וגם את תכונות האור המתרשמות בכלי בשותפות מלאה.

את זה לא ניתן להבין\להשיג בתורות המזרח מכיוון שהם בני אברהם ולא בני יעקב {כפי שכתוב שנתן אברהם מתנות לבני הפילגשים- דהיינו כוחות נפש} לכאורה יש חכמה עצומה במזרח וסודות גדולים, גם על הנפש – אבל יש המון קליפות המון טעויות ועבודה זרה גמורה ברוב המקרים. ולאו דווקא להשתחווה לפסלים או צלמים, אלא עצם התפיסה הזו החלקית הלא שלמה מפרידה מהבורא.

ולמרות כל הטעויות החיצוניות שלהם ניראת מאוד אמיתית ודומה, כולם אומרים שצריכים להשפיע, הם אומרים שהכל בתוכי, לכאורה גם היהדות אומרת זו- אבל יש שם המון טעויות מכיוון שהם לא ממדרגה שלמה, לא מכלל של קדושה, לא מהפאזל הרוחני השלם.  

רק היהדות נובעת מהפאזל הרוחני השלם וההרמוני- הכלל של כל התורות.

יעקב אבינו הוא השורש לעם היהודי ולא אברהם לבד, מאברהם יצאו גם קליפות, רק יעקב ובניו שנים עשר השבטים – שלמים.

לכן גם רק עם ישראל יכול להשיג את הקו האמצעי, ותפקידו להוביל גם את אומות העולם לתיקון השלם.

גם מיצחק שהוא קו שמאל דקדושה, עדיין בניו לא זכים לגמרי כמו יעקב. כי עשו, שהיה איש ציד, וציד בפיו, דהיינו, שרצה לצוד את החכמה – החיות והתענוג שיש במציאות {בעיקר במציאות הרוחנית- דהיינו החיות שבתורה ומצוות} לעצמו, לפרטיות. אבל יעקב, כל בניו קדושים בשורשם.

שכתוב שעשו צד לא מדובר רק שהיה רץ בשדה ואוסף בהמות, זה המשל הסימן, ציד הינו שהוא בא לצוד את החכמה, כל בהמה מסמלת חיות מסוימת בנפש האדם, והיה רוצה לצוד את החיות הזו לתועלת עצמית.

אפשר גם לקדושה, הוי עז כנמר, וגיבור כהארי כמו שאומרים כל בוקר, אך מצד שני כתוב גם "וישכם בלעם בבוקר" אפשר להשתמש בכוחות נטו לפרטיות..

נחזור למזרח – נראה על פניו שתורות המזרח בקבלה יהיו בחינת קליפת השמאל, כי הם רוצים לבטל את ההשתוקקות. כמו אברהם שהוא חסד, רק העניין שכל האבות היו כלולים בכולם, אברהם לא עמד בפני עצמו, גם אברהם כלול מג' קווים, רק החסד היה הצד הדומננטי שבו. קו ימין לבד זה קליפה, כמו קליפת ישמעאל שזה דווקא במערב, קליפת הימין.

בטומאה הגדולה רוצים לקבל ע"י השימוש בהשתוקקות הרצונות הגדולים של צמצום א', אבל אין אפשרות להשתמש בהם והם גורמים לפירוד ושינוי צורה מהבורא, הדרך היא דרך התורה, דרכו של מרדכי, ולא דרכו של המן. אלא להשתמש ברצון לקבל דרך ההשפעה, דרך מלכות שהתכללה בבינה, ולא דרך השתוקקות העצמית, כמו כן הקדושה מבוססת על פעולה למעלה מהדעת {למעלה מהפרטיות}.

כמו שאמרנו בשאלה הקודמת – הטומאה מבוססת על הדעת, על המדע {מדע דהיינו שאני רוצה את הסיבות ותהליכים של התמורה עצמית שיש לי בדבר} הרצון לעוצמה, הקבלה העצמית הגדלת האגו והשתוקקות, כמו בלעם, כמו עזא ועזאל בהררי החושך.

אומנם להיות רק משפיע גם לא נכון , כי מטרת הבריאה לקבל.  להיות רק מקבל גם לא נכון כי זה נוגד את תיקון הבריאה. השילוב בהם זה צד היהודי, וזה באמת משהו פלאי, נס. אבל לכל יהודי טמונה היכולת הזאת בתוכו, הנקודה שבלב שצריכה להתפתח.

אומר הרב"ש בדרגות הסולם {ברכת שלום על התורה}.
ועל זה אמרו: "רבי אלעזר בן עזריה אומר וכו' אם אין חכמה, אין יראה. אם אין יראה, אין חכמה" (אבות פ"ב). היינו שצריכים לשניהם, לחק ולמשפט. וכששניהם נמצאים במיזוג, אז נקרא זה קו האמצעי, וזהו בקדושה, שעל זה כתוב: "ורגליהם רגל ישרה", היינו שלא נוטים לשמאל, המכונה חכמה, אלא שומרים שיהיו שניהם שוים. אבל אם אין ביכולתו שיהיו שניהם שוים, אז הוא צריך להשתדל שהימין יהיה יותר גדול מהשמאל. אז "חכמתו מתקיימת" – וזה לשונם: "הוא היה אומר, כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת" (אבות ג', י"ב). עד כאן לשונו.

ממשיך ואומר בהמשך המאמר:

אבל תמיד הוא צריך לשים עיניו שלא תהיה חכמתו מרובה ממעשיו, כנ"ל. שזה נקרא "ורגליהם רגל ישרה", כמו שמבואר בהסולם, שקו הימין נוטה תמיד לחסד.
אבל לפי מה שמבואר בהסולם וזה לשונו: "פקודא, ליתן מחצית השקל בשקל הקודש. ושואל מהי מחצית השקל. ומשיב, הוא כמו חצי ההין, וזהו ו' שהוא ממוצע בין ב' ההין, אבן לשקול בה, הוא י', עשרים גרה השקל, הוא יו"ד העשירלא ירבה, זהו עמוד האמצעי… מאן מחצית השקל, איהו כגון חצי ההי"ן, דהיינו חצי מדה. ומפרש ודא ו' ממוצע בין שני ההי"ן, כי הו' הוא סוד קו האמצעי, שנקרא מתקלא, השוקל ב' אורות ימין ושמאל, שהוא סוד ב' ההי"ן, שלא יהיה השמאל גדול מהימין" (כי תשא דף ב').
משמע מכאן שגם הימין לא צריך להיות יותר גדול מהשמאל, אלא שניהם שוים, כמו שכתוב: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל", אבל יש כלל תמיד מפרשים לפי הענין של הלשון אבל בהמציאות, הוא תמיד אותו המציאות, אלא שיש שינוי לשונות.

הסבר: אומר דבר חשוב וחזק ביותר- שהשמאל והימין צריכים להיות שווים, שהזכר והנקבה צריכים להיות שווים שהלב והשכל צריכים להיות שווים. הבורא והבריאה שותפים שווים, גם בזוגיות האיש והאישה שותפים שווים.

רק מכיוון שאנחנו בזמן תיקון, עיקר העבודה להרבות חסדים על החכמה- תיקון הבריאה. לכן נאמר גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. 

אבל כאשר אפשר להגיע לאהבה שלמה וודאי זה משובח יותר,  מטרת הבריאה מתיקון הבריאה. אבל חנוכה קודם לפורים. 

חכמת הקבלה מלמדת כיצד להשתמש נכון ברצון, כיצד לקבל נכון בקו האמצעי ולא בדרך הטומאה שמפרידה מהבורא, ומה שגם בסופה הורגת ומנתקת אותנו מהקשר לרוחניות.

שנזכה לקו אמצעי ולהשפעה אמיתית. אמן


שאר השאלות למעלה יקבלו תשובה בהרחבות למטה לבעלי עיון…
מהו מסע בזמן? האם ניתן לקרוא מחשבות? מהי טומאה? מהי עוצמה?

  1. הרחבה לבעלי עיון:   ציטוטים מהכתבים בתוספת הסבר קצר. 

(פנים מאירות ומסבירות אות יט)

בזה תבין, מ"ש בתוספות כתובות דף ק"ד, דעד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, ע"ש: והיינו, משום דצורת הקבלה העצמיית, שהוא ההפכי מהקדושה, מתרבה ומתגדל, בשיעור התענוג המושג לגופו, כנ"ל: וא"כ איך אפשר לו להשיג אור תורה לתוך גופו, בהיותו נפרד בהפכיות הצורה עד לקצה מהקדושה, ושנאה גדולה מצוי ביניהם, כערך כל ההפכיים ששונאים זה לזה, ואינם יכולים להמצא בכפיפה אחת: ופשוט הוא, שמחוייב מקודם להתפלל, שלא יכנסו המעדנים והתענוגים לתוך גופו, ולפי רוב המעשה בתורה ומצות, נמצא לאט לאט, זוכה להפך צורת הקבלה לע"מ להשפיע, ונמצא משוה צורתו למערכת הקדושה, וחזר להיות ההשתוות והאהבה ביניהם, כמו שהיה קודם חטאו של עצה"ד, וזוכה לאור תורה, להיותו נכנס למחיצתו של הקב"ה:

הסבר: דהיינו, אל תיגש לניתוח לב פתוח עם ידיים מזוהמות בטומאה.

אם אדם מקיים תורה ומצוות לומד תורה כל היום, אבל עושה הכל בעל מנת לקבל לעצמו, אז זה כמו שהוא עושה ניתוח לב פתוח עם ידיים מזוהמות, זה לא יעזור, אפילו יכול לגרום ליותר נזק, ראוי שקודם יטהר עצמו ואז יגש לניתוח.

עוד משל, אדם חולה רוצה להיות בריא? מה יעשה? אם יאכל מעדנים בזמן שחולה שיתחזק גופו לכאורה? האמת זה ירפא אותו? ממש לא, יחזק את הזיהום. אלא יצום יתן לגוף מנוחה להתעסק בניקוי רעלים במקום עיכול וקבלת רעלים חדשים, אחרי שהמערכת נקייה ממילא יבריא. אנו רואים גם שהכוח לא מגיע מאנרגיית יתר, אדם חולה יאכל וימלא את הכיבה לא יהיה לו יותר אנרגיה, עלול להיחנק למוות. אלא זה יותר מה אפשר לנצל ולהשתמש כאנרגיה

כאשר החכמה מרובה על החסדים אי אפשר להשתמש בה, והיא מזיקה. {כמובן לא להישאר במשל הגשמי}

לכן נאמר "כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת" כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת"

מכיוון שאם המעשה, שמעשה נקרא אור חסדים, השפעה הוא המוביל זה טוב. אם החכמה מרובה על ההשפעה זה מזיק, אי אפשר לעכל את החכמה והיא מזיקה יותר מאשר מועילה. יש לאדם הרבה חכמה בלי לב, בלי השפעה להכיל אותה- סם המוות. תמיד צריך איזון בין החסדים לחכמה וזה הקו האמצעי.

אותו דבר כאן, האדם חולה בפרטיות, לא משנה כמה מעשים יעשה, אם לא יטהר את כוונתו ימשיך להזדהם, גם אם יאכל הכי בריא שיש (יעשה את הפעולות הנכונות)  לכן על האדם לצאת מהפרטיות והלכלוך שלו, ואז ממילא טבע האור להתפשט והתורה תאיר לו, אבל אם בא עם ידיים מוזהמות לתורה, כיצד התורה תוכל להאיר לו? הרי יש ביניהם הופכיות מהקצה אל הקצה, יותר מזה, התורה תהיה חושך עבורו, סם המוות. והרי נאמר כבר לעטלף "למה לך אור ה' הרי הוא חושך ולא אור" וזה נקודה לא פשוטה. {יש משל יפה על אבק המרפא של בעל הסולם באיגרות קודש אולי נדבר עליו במאמר הבא)

ומצאנו בזוהר הק' פרשת תזריע, דהנגעים שבגופי בני אדם, המה ענפים של הס"א העליונה עש"ה: ולפיכך, נקח להשכיל את קומת הבעל חי, ואנו מוצאים בו, אשר זה הנביע המתהוה בגופו, ע"י השגת התענוג, הוא המרבה ומפריא לו החיים, וע"כ ההשגחה הטביעה בהקטנים, שבכל מקום שיתנו עיניהם, ימצאו קורת רוח ותענוג, ואפי' מדברים קטנטנים של מה בכך: להיות קומת הקטן, מחוייב לרביה של חיים ביותר, כדי שיהיה סיפוק בו לצמיחה וגידול, וע"כ תענוגם מצוי: והנך מוצא אשר אור התענוג הוא אבי החיים:

הסבר: הקטנים תפקידם להגדיל את הרצון ולהתפתח לכן נותנים להם אור בכל דבר כדי שיגדלו, כי התענוג הוא אבי החיים, ואם לא יהיה להם תענוג בזמן ההתפתחות לא יהיה להם סיבה להתפתח. 

כמו המשל עם עמי ותמי ובית הממתקים, המכשפה נתנה להם לאכול הרבה, אבל בעצם המטרה הייתה לא כדי שיאכלו אלא כדי שיגדלו שיהיה אפשר לאכול אותם. או משל יותר קרוב, בבית מטבחיים, מאכילים את הבהמות טוב, כדי שיהיה אפשר לשחוט אותם אחכ ויהיו יותר טעימים, לא כי יש להם מטרה שהבהמה תאכל הרבה..

להבדיל אלף הבדלות במקרה הזה, כאן המטרה היא להגדיל את הרצון כדי שיהיה אח"כ ניתן לטהר אותו ולהכניס אותו לקדושה, כי אם אין לנו מה לתת מעצמנו, כיצד נגיע לאהבה? אבל אחרי שהוא גודל הוא נהפך לחושך אם לא מכניסים אותו לקדושה. כסימן בהתחלה יש התלהבות בדברים חדשים, או הרגשה גדולה, אבל אחכ זה מסתלק מאיתנו.. כי אחרי שהגדלנו את הרצון, צריך לטהרו.  אז זה שני צדדים של המטבע, עד יג' מגדילים את הרצון, אחכ מטהרים אותו.

אמנם חוק זה, אינו נוהג זולת בתענוג, שהוא מושפע לכללות הקומה, אבל בתענוג דפרודא, כלומר, בשהתענוג מתקבץ ומקובל, רק לחלק נבדל של קומת הבעל חי, אז אנו מוצאים בו דין הפוך:

איזה חוק? שאור התענוג הוא אבי החיים.

דהיינו אם יש לו מקום לקוי בבשרו, התובע אותו לגרד ולחכך, והנה פעולת החיכוך, מביאה לו ג"כ שכרו בצדה, שמרגיש עמה תענוג מרובה ברדיפה כבירה, אמנם בתענוג זה, טפת סם המות כרוך בעקבו, שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם את התביעה הרדופה, נמצאים התשלומים מגדילים עוד את חובו, כלומר, לפי מדתו של השגת התענוג מהחיכוך, כן יתרבה עליו הלקותא, ויתהפך התענוג למכאוב, ובהתחילה שוב להתרפאות, נולדה עמה יחד, תביעה חדשה לחיכוך, ובמדה יותר גדולה מקודם, ואם עדיין אינו מושל ביצרו, ושוב משלם די התביעה, נמצא גם הלקותא הולך ומתרבה עליו, עד שמביאה לו טפה של מרה בסופו, שמרעלת כל הדם, שבאותו החי: ונמצא, שמת ע"י קבלת התענוג, מפני שהיא תענוג דפרודא, המקובל רק לחלק נבדל של הקומה, וע"כ פועלת המות בהקומה, בהפכי מהתענוג המושפע לכלל הקומה,

הסבר: כמשל מחלת סרטן שכל תא לא פועל כחלק מהכלל אלא רוצה לקבל תענוג פרטי בלי להתחשב בכלל הגוף.

כאמור: והנה הגיע לפנינו, צורת הס"א העליונה מראשה עד עקבה, אשר ראשה, היא הרצון לקבל אך לעצמה, ולא להשפיע מחוץ לה, כתכונת התביעה שבבשר המנוגע, בערך כללו של קומת החי; וגופה של הס"א, היא צורתה של מין תביעה, שאינה עומדת להפרע, שהפרעון שהוא הולך ופורע, עוד מגדיל החוב והלקותא ביותר, כדוגמת קבלת תענוג ע"י החיכוך, כנ"ל: ועקבה של הס"א, היא הטפה של סם המוות, שעושקתו ומפרידו, גם מניצוץ חיים האחרון שנשאר לו, כדוגמת טפה של סם המות הנ"ל המרעלת את כל הדם שבקומת הבעל חי: והיינו שאמרו ז"ל, ולבסוף בא ונוטל את נשמתו, כנ"ל: והיינו שאמרו שהמה"מ מזדמן בחרב שלופה וטפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטפה, ומת: אשר חרבו של מה"מ, הוא השפעת הס"א, שנק' חרב, לסבת הפירוד המתגדל במדת הקבלה, שהפירוד מחריבו, כנ"ל, והאדם פותח בהכרח את פיו, להיות שמוכרח לקבל שפע הקיום והעמדתו, מתחת ידיה. עד שמגיע אליו טפה של מרה, שבסוף החרב, שהוא גמר הפירוד לניצוץ האחרון של נשמת חייו, כנ"ל:

anti-matter

מתוך מאמר  חכמת הקבלה – והפילוסופיה – פרי חכם

אני שלמה

הנה הדבר דומה לאגדה המובאת בחז"ל: שאשמדאי דחה את שלמה ארבע מאות פרסא מירושלים, בלי כסף ובלי מאום, וישב על כסאו בדמות שלמה, ושלמה היה מחזר על הפתחים. ובכל מקום שבא, אמר אני קהלת, ולא האמינו לו. כך היה הולך מעיר לעיר ומכריז אני שלמה. כשבא אצל הסנהדרין, אמרו החכמים: הלא שוטה אינו נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים, שזה אומר הייתי מלך וכו'.

לכאורה, אין השם של האדם עיקר, אלא בעל השם הוא העיקר. ואם-כן איך אפשר שאדם חכם כשלמה, לא היה ניכר אם הוא בעל השם. ואדרבה האדם מכבד את שמו, והיה לו להראותם חכמתו.

שלש מניעות

ויש כאן שלש מניעות להכרת בעל השם. א. אשר מטעם אמיתיותה אינה מתבארת, רק על כל פרטי החכמה יחד. ואם-כן בטרם ידע כל החכמה, לא יוכל לראות אף הקצה ממנה, שע"כ צריכה לפרסום על אמיתיותה, כדי להאמין בה מתחילה שיהיה מספיק לפיזור הוצאה מרובה.

המניע הב', הוא כי אשמדאי השד, התלבש בלבושיו של שלמה המלך וירש את כסא מלכותו. כן הפילוסופיה ישבה לה על כסא הקבלה והשכלותיה יותר נוחות להבין, כי השקר מתקבל במהרה. ולפיכך הצרה כפולה ומכופלת. הראשונה, כי חכמת האמת עמוקה ומיגעת, והפילוסופיה המזויפת קלה להתפש. והשניה "שאין בה צורך", כי יש הרי בזה הספקה שלמה ויפה בפילוסופיה.

ג. כי השד טוען על שלמה המלך שהוא משוגע, כן הפילוסופיא שמתלוצצת ומבטלת את הקבלה.

אולם כל עוד שהחכמה מתעלה, כן מתרוממת היא ונבדלת מהעם. וכיון שהיה חכם מכל אדם, ע"כ היה מרומם מהאדם. ואילו החכמים המצויינים, לא יכלו לעמוד על סוף דעתו ולהבינו. רק אותם החברים, דהיינו הסנהדרין, שאותם לימד מחכמתו יום יום, ימים ושנים, המה שהבינוהו והמה שפרסמוהו ושמו הלך לפניו בעולם כולו. כי מושכל קטן מתבאר בחמישה רגעים, ועל כן הוא עומד להשגת כל אדם, ואפשר להתפרסם במהרה. מה שאין כן מושכל גדול, לא יתבאר כי אם באיזה שעות, ויש שצריך איזה ימים או שנים. דהיינו, לפי מדת השכל. וכן כל חכם גדול לא יבינו אותו זולת יחידי הדור, משום שהשכל עמוק ונבנה על הקדמות וידיעות מרובות.

לפיכך אין פלא על החכם מכל אדם שנגלה למקום שאין מכירים אותו, ולא היה לו שום אפשרות ויכולת לגלות חכמתו, או ליתן להם איזה מושג מה מחכמתו, עד שיאמינו לו שהוא בעל השם.

כן חכמת הקבלה בזמן הזה, אשר הטרדות והגלות שהתגברו עלינו הביאו לשכחתה (ואם נמצאים איזה אנשים אשר עוסקים בקבלה הרי זה להפסידה ולא לתועלתה, כי לא קבלו אותה מחכם מקובל). לפיכך היא נמצאת בדור הזה כמו שלמה המלך בגלות, שמכריזה וקוראת אני החכמה ובי כל טעמי התורה והדת ואין מאמינים לה.

ולכאורה יקשה, אם באמת חכמה תקרא, הרי ביכולתה לגלות עצמה, כמו שאר החכמות?

אולם, אינו כן, כי כשם ששלמה המלך, לא היה יכול לגלות חכמתו לחכמי מקומות גלותו, והוצרך לבוא לירושלים, מקום הסנהדרין, שלמדו והכירו את שלמה המלך והעידו על עומק חכמתו.

כן הדבר לעניין חכמת הקבלה, שצריכה לחכמים גדולים חקרי לב, שיהגו בה עשרים שלושים שנה, ורק אז יוכלו להעיד עליה.

וכשם ששלמה המלך, עד שהגיע לירושלים, לא היה יכול למנוע את אשמדאי מלשבת על כסאו ולהראות כאילו הוא שלמה.

כמו-כן צופים חכמי הקבלה על התיאולוגיה הפילוסופית, וקובלים על כי גנבו את הקליפה העליונה מחכמתם, שאותה רכשו אפלטון וקודמיו היונים, בעוסקם הרבה עם תלמידי הנביאים שבישראל, וגנבו נקודות יסודיות מחכמת ישראל, והתעטפו בטלית שאינה שלהם, ועד היום הזה ישבה התאולוגיה הפילוסופית על כסא מלכות של הקבלה, וירשה את גבירתה.

ומי יאמין לחכמי הקבלה, בשעה שאחרים יושבים על כסאם, כמו שלא האמינו לשלמה המלך בעת גלותו, כי כולם ידעו ששלמה המלך יושב על כסאו – דהיינו, אשמדאי השד, וכשם שלשלמה לא היה שום תקוה לגילוי האמת, כי החכמה עמוקה, ואין לה פתחון פה להגלות על-ידי עדות, או על-ידי נסיון שינסו אותה.

ורק לאותם מאמינים המוסרים עצמם עליה בכל כוחם ומאודם.

וכשם שהסנהדרין לא הכירו בשלמה המלך, כל זמן שלא התברר כזבנותו של אשמדאי – כן הקבלה לא תוכל להוכיח טבעה ואמיתותה, ולא תועיל לה כל מיני התגלויות שיהיה די לעולם להכירה, בטרם תתברר אפסותה וכזבנותה של התיאולוגיה הפילוסופית, שירשה את כסאה.

ועל כן, לא היתה עוד תשועה לישראל כבעת שהתגלתה הפסיכולוגיה המטריאליסטית והכתה על קדקודה של התיאולוגיה הפילוסופית מכה ניצחת.

ומעתה כל מבקש ה', מוכרח להחזיר את הקבלה על כסא מלכותה – ולהחזיר את העטרה ליושנה.

תוך פרי חכם מאמר "תוכנתה של חכמת הנסתר בכללה" (מאמר קשה למתקדמים- מצורף הסבר כללי בין קטע לקטע)

[sociallocker id="42327"]

השכלה שימושית מטבע המדרגות ההם, אשר המשיג מוצא בהם תענוג ונועם בשיעור מופלג מאד בעת השגתם, אשר דבר זה נמשך בפשיטות מתוך ביאתו ברצון העליון יתברך. כי דרכי השגחתו בקיום העולם, אינו יותר אלא על-ידי שתי כוחות שוים שהרוצה בעשייתם, מושך אותם על-ידי תענוג בשעת מעשה, אשר התענוג הזה מכריחם לדבר, ומה שרוצה שלא יעשו, הוא מרחיקם על-ידי יסורים, שהנברא מתיסר בעשיה. ועל-כן הוא עוזב אותו. וחוק זה שמור על שלימותו במיני בעלי החי, ובמין האדם, להיותו עומד לתכלית. ועל-כן הנהגתו מסתבכת, ומוכרח לתמורות בכל שעה ורגע. לפעמים מקופח החוק על-ידי חוק ההרגל שעושה הטבע שני בעדו. טבע המדרגות טבע המדרגות למשיג כטבע בעלי חי, כלומר, שחוק שכר ועונש שמור מאד, ולא יעבור, וגם ההרגל לא ישנה אותו. ב' חלקים במחקרים חומריים במחקרים חומריים יש שני חלקים: א. הוא המציאות. הב'. הוא קיומם: הכמות והאיכות של פרנסתם, ואופן השגתם: על-ידי מי, ועל-ידי מה. ולפיכך נמצא טעם מר גדול בחללים שבין מדרגה למדרגה, אשר המשיגים יקוצו בהם מאד, והוא עשוי ונמשך כן עליהם, כדי שלא ישארו שם בתָוֶךְ, כמו שנוהג עם בעלי חיים הפשוטים. אולם יש לפעמים שהמשיגים חוזרים אחורנית בזכרם הטעם והעונג, שנמצא שם. קליפה: אין חזרה ברוחניות והנה כשחוזרים הרי כבר היא מדרגה אחרת, ונקראת קליפה ביחס למדרגה הראשונה.

הסבר: כמו שבגשמיות יש חוקים של שכר ועונש, אם נגעתי באש נשרפתי וכו' אם אכלתי רעל נפגעתי, כך גם בנפש האדם. זה מוחשי ומעל עיכוב הזמן בעיקר לבעלי השגה.

במחקר החומרי יש שני חלקים, המציאות עצמה, למשל אני רעב, והקיום של המציאות אני צריך לאכול, עצם הסעודה. בין סעודה לסעודה צריך יגיעה, גם כאשר אני רוצה להשיג סעודה יותר טעימה, אני צריך להכין את הסעודה, אין מיקרוגל ברוחניות, על כן נדרשת יגיעה בין המדרגות. יש לי את האפשרות להישאר לאכול זרעונים טעימים ברוטב עליון, או להתקדם לחיטה משובחת יותר משוחה בשמן, אבל עליי לשלם על המעבר.

המרירות בין המדרגות מחייבת אותנו להתקדם ולא להיתקע, כל העולם נע ע"י דרך תורה ודרך יסורים. אבל לעיתים אין כוח להתקדם ומסתפקים במועט, אבל מכיוון שבקדושה תמיד מתקדמים, אני לא יכול לחזור אחורה זה כבר לא יספק אותי, על כן זה יהיה כבר קליפה מבחינתי.

שני חלקים בהשכלה שימושית בהשכלה שימושית יש שני חלקים. הא' היא קדושה. הב' היא קליפה. והיינו, כי לפעמים, משום איזה צורך, גם החכמים חוזרים למקום שנמצא שם טעם של תענוג גדול, כדי לפעול מה. אולם מיד יוצאים משם ונכנסים למקומם, ועל-כן גם החזרה נקראת קדושה. אמנם על-פי-רוב חוזרים לשם רק המפחדים ובעלי רצון חלשים, הרוצים להמנע מעבור דרך שבין המדרגות המר להם, והם נשארו תקועים שם, כי לא יכלו לעלות אל מרום פסגתם הנרצה.

הסבר: חכם חוזר אחורה במידה ושכח לתקן משו או כי מחפש עבודה, רשע או בעל רצון חלש יחזור אחורה כדי לברוח מעבודה חדשה וכביכול להישאר עם מה שמתוקן כבר.

דרך פעולה בשמות דרך הפעולות בשמות, הוא המשכת הנועם במדה מרובה, שאז יכול להמשיך אותו הרוח גם בחברו המתפעל מאד, ובזה יכול לרפאותו, או לצוהו ולכופו לקיום רצונו.

רצון בעליון חוק בתחתון, על כן בעל רצון חזק, יכול להשפיע על מה שמתחתיו.

ב. קבלה מעשית ההפסד מכל ריבוי בארנו לעיל בעניין השכלה שימושית. שהנרצה מה' מכריח לנברא עם אור תענוג העשיה שמתלבש בו. והאינו רצוי מה' ימנעהו עם אור של יסורים המתלבש בו. וזה עניין ההפסד מכל ריבוי. "מרבה נכסים מרבה דאגה" וכו'. משום שיש גדר לכל רצון ה', להיותו רוצה בעשיות מרובות במעלות הסולם של התפתחות. ואם לא היה גדר על כל תענוג, היה הנברא משתקע בעשיה אחת כל ימיו, ולא היה מטפס על המעלות. לפיכך, ההשגחה מגדרתו עם מכאובים המסובבים מתוך כל ריבוי תענוג.

פרעון בהמי ופרעון אנושי ויש תענוג קרוב שאינו נוהג בו עניין של תקוה, אלא נפרע על יד, ויש אמנם תענוג רחוק "מקווה", שזמן פרעונו הוא מקווה בזמן מאוחר. הראשון נקרא פרעון חושי. והשני נקרא השכלי. הראשון מוכשר לכל חי, ודרך ההנהגה בטוחה ובלתי משובשת. והשני אינו מוכשר רק למין האדם בעל העיון והדרכים משובשים. כי מתוך שזמן פרעונו הוא במאוחר, ממילא נעשה מוכשר להפרעות ולמניעות המבלבלים אותו בעבודתו.

כח-התשלומי "כח סבתי" פרעון מדעת, פרעון מחושים: שהם פרעון אנושי ופרעון בהמי, שהמה ב' כוחות ההשגחה, שעל ידיה עושים בעלי החיים את התפקיד המוטל עליהם מהשגחתו יתברך כנ"ל באורך.

אמת המידה בבעלי החכמה אמנם יש מדרגות רבות גם במין האנושי עצמו, כי דבר זה נמדד בחוש ההתפתחות של כל אחד, ובמידת נסיגתו מעולם הבהמי – לעולם האנושי. כי האדם הבלתי מפותח כל צרכו, לא יוכל לחכות לפרעונו זמן רב, והוא בוחר בעבודות המשתלמות לו מיד, ואף אם יהיו במחירים נמוכים יותר. והאדם המפותח ביותר, יוכל להתאפק ולבחור בעבודות שמחירם גבוה, גם אם זמן פרעונם ממושך וארוך מאד. ותדע, שזוהי אמת המידה לבעלי החכמה, כי דבר זה תלוי בהתפתחות חומרי של כל אחד. וכל מי שיכול להאריך זמן פרעונו יכול להשיג מחיר יותר גדול.

מהו התפתחות? ולפיכך תראה מרבית המלומדים, תיכף בעת השתלמותם, שיוכלו להנות ולקבל שכר עמלם, מניחים את הלימוד ויוצאים לשוק לסחור עם העם ולקבל שכר. אבל היחידים מתאפקים וממשיכים להשתלם בלימודם, כל אחד לפי כשרונותיו המפותחים, משום שרוצים לקבל מחיר יותר גבוה, כגון, להיות מגדולי הדור, וממציאי המצאות. וכמובן שלאחר זמן חבריהם מקנאים בהם לא במעט.

כח המטרה ותדע שזהו אמת המידה של התפתחות הדורות. דהיינו, בכח ההתאפקות להאריך זמן פרעונו, ולבחור בסכום היותר גבוה. ועל-כן בדורות הללו, התרבו הממציאים, בעלי שיעור קומה, היות שנמצאים בדורינו יותר בעלי סגולה מסוג זה, שהפלגת עמלם היא לאין קץ, משום שחושיהם מפותחים ביותר להתאפקות, הן בהארכת הזמן, והן בכח העמל.

כח חוזר או "כח סבתי" כי אין לך תנועה בכל בעלי החיים, שתהיה בלתי נפרעת, שהוא המכונה כח המטרה, והמדרגות אינם משוערים רק לפי הרגשת השכר. דהיינו, בהתפתחות. שכל המפותח יותר הוא בעל הרגש ביותר. וממילא כח המטרה הוא פועל בו בשיעור גדול ביותר, ויש בכוחו להרבות ולגדל עמלו ביותר. והשנית היא האמורה לעיל. דהיינו, כח החכוי (הציפיה) לזמן פרעון – באופן שכח סבתי הזה משוער בשנים, שהם: הא' הרגש היקר, אשר ההרגש הזה, הוא הסכום של המחיר, אשר בעל הרגש גבוה נמצא המחיר גבוה, וכח הסבתי מרובה. והב', הוא כח ההמתנה לזמן מאוחר, אשר אפילו למחיר היותר גבוה צריכים גם-כן לגוף מפותח שיהיה לו הרגשה מן הריחוק. וכל התפתחות המגולגלת ובאה על מין האנושי, אינו רק שתי ההרגשות האמורות: הרגש יקר, והרגש מרחוק. שמידת החכמה מטפסת ועולה על ידיהם לשיא גובהה.

הסבר: ככל שהאדם מפותח יותר הוא יכול להאריך את שכר פרעונו, ואין מדובר על משו חיצוני, אלא ככל שהוא מפותח וזך יותר ממילא יכול להשיג אור יותר גבוה כמו כן כוח הדחייה שלו גדול יותר ויכול להמתין זמן רב עבור דבר גדול. כמו כן מדרגה גדולה יותר דורשת תשלום גדול יותר. כמו שכאשר אני רוצה לקנות בניין גדול יותר צריך יותר כסף, ככה זה במדרגות הרוחניות.

אבל כאשר רק הצד הפרטי פועל אנו רוצים מילוי מיידי כמו ילדים קטנים ובעלי רצון חלש תינוק בוכה מיד אם לא מקבל מה שרוצה, לא מבין מה יהיה בעוד חמש דקות. ככל שהאדם גודל ומתפתח שכר פרעונו גודל ויודע לפעול על דברים גדולים יותר, כפי שהביא משל פועל בנין מקבל לכאורה משכורת מיידית באותו יום, הקבלן בסוף הפרויקט, אבל מי מרוויח יותר באמת?

הביא גם דוגמא יפה שבדור הזה הרצונות מאוד מפותחים נשמתית ופוטנציאלית אז כביטוי בגשמיות התרבו בעלי ההמצאות, מכיוון שחושבים לטווח ארוך יותר ומפותח יותר.

קליפה זה מלשון קל ויפה, הקליפה מציעה לאדם להשיג מהר ובקלות תענוג, אבל על תענוג רוחני צריך לשלם ביגיעה ולעבור תהליך להשיגו, אומנם מתקבל בצורה שלמה ולא מכבה את הרצון כמו תענוג גשמי.

כישוף קבלה מעשית ותדע ששליטת הרגשות האמורות, מורגשות בעיקר בבעלי השגה, בהיות הנעים של כל מדרגה רבה מאד, וממילא שכרו סמוך אליו תמיד, ולמה לו להצטער ולטפס למדרגה יותר גבוהה.

רוח התענוג, ועונג שכלי ולא עוד, אלא שיש כאן בחינת רוח, ובחינת חכמה, והמה אחת. אלא לגבי מקבל הכלול מגוף ושכל, מורגשים כמו שתי כוחות: לגוף, רוח נייחא. ולמוח, שכל רב. ועל-כן צריך הגוף להפסיד מרוחו, בעת שעולה לקבל השכלה ודעת.

הסבר: שליטת הרגשות מורגשת בעיקר בבעלי השגה, כי יש להם על מה להתמקח, התמקחות על ההפרש בין גלידה בבוקר לגלידה בצהרים, זה לא רציני. שמתעסקים באורות רוחניים ניכרת העבודה. שהגוף עולה לקבל מדרגה חדשה לכאורה זה הפסד כי מוותר על מה שיש לו, וגם כדי לקבל מדרגה חדשה צריך לוותר על הקודמת, הויתור מתבטא בזה שמעבר בין מדרגה למדרגה יש טעם מר, אז לכאורה הגוף מפסיד מרוחו, אבל לאחר מכן ודאי יצא שכרו גדול.

ההמון ואף המדע מנסים להבין מה זה קבלה מעשית, (לפחות כפי שנתפסת בחמשת החושים) אומר בעל הסולם שהם חוקרים במקום הלא נכון ממילא לא ימצאו תשובה.

ג. מהות המסתורין ואגפיה להלן ברצוני לתת למעיין, מושג בהיר להבין, את האיסור להשתמש בקבלה מעשית, וכן בכשפים וכל מיני מיסתורין (מיסטיציזם) הנהוג בעולם, וזאת כדי להמציא בסיס נאמן להמשיך ממנו מחקר מדעי. על מדוכה זו התקבצו בימינו הרבה מלומדים, המתאמצים להביא העניין תחת מחקר מדעי נסיוני והרבה מחשבה הקדישו לחכמה זו. ולפי ידיעתי, לא מצאו עדיין בזה כל בסיס מדעי הראוי לשאת ולתת בו. והוא, מטעם חסרון ידיעתם במקור של המסתורין הללו, שאין שכל אנושי יכול להגיע שם. ומה שהביאני לגעת במקצוע הזה, הוא מחמת שראיתי אי ידיעתם של ההמון, להבחין במידת מה בדברים כגון אלו, והם מערבים כל מיני מסתורין בקערה אחת. ועל-כן באתי הפעם להראות את מקורם ואת בסיסם של המסתורין ממין הזה. כבר ביארתי בחלק א', אשר שלושה חלקים נמצאים בחכמת הנסתר, שהם, השכלה החומריית והצורתיית והשימושיית. ובחלק השלישי הנקראת השכלה שימושיית, ביארתי איך בעלי הקבלה המעשית פועלים פעולות שלא כדרך הטבע, שהוא מתוך חזרתם אחורנית, לאותם המדרגות הראשונות, שנמצאים בהם הרבה נועם ומתיקות, אשר מתוך זה, מתרבים מאד רוח החיוני שבהם, בדוגמה שתראה אצל אנשים פשוטים, אשר בעל הרצון החזק מפעיל את בעל הרצון החלש הימנו, ומכריחו לפעולות כרצונו, ובלי שום כח שכלי או הבנה, או תועלת בשבילו, הוא הולך ומציית לו לכל אשר ירצה. על-דרך-זה, כשבעל השגה מתאמץ להשיג אותם המדרגות המביאים חיות ורוח גדול, המה יכולים להפעיל בשיעור מסויים גם בחבריהם. כי טבע הרוחני, כטבע הדגים בים, אשר הגדול בולע את הקטן, בשעה שהוא חושב ממנו. ומחשבה לבד פועלת כאן, ויתר אמת אינו מחשבה, אלא רצון ורוח, כי מחשבה אינה מועילה להניע גם בעל המחשבה עצמו, ואיך תניע את חברו? אלא שהרצון מקבל ומצטייר מדמות מחשבה ההיא, של בעל הרצון הגדול, ופועל אצל הקטן ממנו, אשר בעלי הפסיכולוגיה מגדירים זאת בשם "כח של מחשבה", והוא טעות, כי הוא רצון, ולא מחשבה. ותדע שכח הפועל הזה הוא כל-כך אמיץ, עד שיכול להוליד דמיונות אצל חברו, ממש באותו שיעור שכל אדם שולט לצייר דמיונות במוחו עצמו, ומבחינת השליטה הוא תקיף יותר לאין שיעור, מהמצייר דמיונות במוחו עצמו. כי המצייר בעצמו – הרי יש לו לעומת הדמיון בחינת כח הבקורת השכלי, ואם הוא מכחיש את הדמיון, הרי הדמיון ההוא נחלש, ואינו יכול לפעול כלום. מה-שאין-כן בהמתפעל מחבירו, הריהו נמצא אז במצב של אנרכיה בלי שום פעולת מכונה שלו, שנקרא מוח. ועל-כן לא יארע לו לעולם כח הבקורת, אלא אותו הדמיון שהשיג מיד חברו הולך ופועל בו, כמו שהיה מוסכם לו מכבר, בהחלט גמור, ולמעלה מבקורת כמו, הסוג של דעה קדומה. ולא עוד, אלא שיכול להתלבש ולשאוב את רוחו של חברו לתוכו, עד להרגיש בשיעור מה, את הרגשותיו ואפילו את זכרונותיו ולעשות בהם משא ומתן, ולברר מהם את הנרצה ולהודיע לו. וז"ש: שמכחישין פמליא של מעלה. כי הגם שהגיע להם רק הנובלות, עם-כל-זה נשארים ומשמשים עם-זה בקביעות, ומגדילים רוחם החיוני יותר מחכמים אמיתיים.

הסבר: באופן כללי בעלי ההשגה יכולים לחזור אחורה בזמן למדרגות עליונות, יכולים לפעול מלב אל לב, ללא מעבר שדרך השכל הישר – ישירות על תת המודע, שזה נקרא כוח מיסטי. העניין שהכוח הזה לא נועד לשימוש בקביעות, רק כדרך אגב, כי עיקר העבודה צריכה להיעשות דרך השכל הישר, דרך המודעות. יש מצבים שהחכמים משתמשים עם כוח הזה כמסייע, בטומאה מנסים להשתמש בכוח הזה בקביעות.

בצורה המיסטית לכאורה אפשר להשיג הרבה דברים כי אין את ההגבלה של השכל הישר. ואז האדם יכול לפעול על עצמו ועל החברים שבתוכו (שאר הרצונות והפרטים הנובעים מהם) המון דברים שאי אפשר לפעול בצורה רגילה. ניתן לחדור לרצונות מאוד עמוקים שבתוכנו רובדים שבדכ אנחנו לא מודעים אליהם ולהשיג הרבה דברים, יש בנו בתת מודע עולם שלם, גלגולים קודמים, התפעלויות שיש לנו מאחרים בתוכנו, עולם ומלואו קיים בנו. אבל שמשתמשים עם זה בקביעות ונשארים שמה, זה נקרא מכחישין פמליא של מעלה, כי הכוח המיסטי לא בא בשביל עצמו, רק כדי לסייע לשכל הישר, כשהוא עומד בפני עצמו זה כמו גוף בלי ראש ונהפך לנבלה. כפי שאמר "כי הגם שהגיע להם רק הנובלות, עם-כל-זה נשארים ומשמשים עם-זה בקביעות"

פתחתי שהקבלה לא מדברת על גשמיות וכן אמת לאמיתה הדבר. אבל כדי לסבר את האוזן, אז הדברים האלה מתבטאים גם בחיצוניות או לפחות יכולים להתבטא כסימנים בעלמא. אנו רואים הרבה פעמים שאדם עם רצון מאוד חזק למשל, משפיע על אנשים אחרים, וזה לא משו חיצוני או כמות של ידע, או הרבה מחשבות, אלא פשוט אווירת נפש שהוא משדר.

הרבה פעמים שאנשים קרובים לעיתים קורה שהם חושבים אחד על השני לפני שיש טלפון, למשל הרבה פעמים לפני שהרב אומר דבר תורה יוצא לי לחשוב על זה, וכו' כל אחד במקומו.

כי השוואת הצורה מקרבת הרוחניים. כסימן מחשבה דומה או הרגשה דומה מחברת.

כסימן לדבר יש כוחות מיסטיים בעולם, לכאורה אנו רואים גורואים או כל מיני אנשים בעלי כוחות, אבל העוצמה לא בהכרח מייצגת את האמת. הרבה פעמים יש לנו רצון לקרוא מחשבות , לקרוא רגשות של הזולת, וזה משו שקיים במציאות למשל שני אנשים שאוהבים או איש ואישה יכולים להרגיש מה השני מרגיש, דבר מצוי, יותר מזה, רוב הידע בלימוד עובר דרך המחשבה ולא דרך המילים כידוע ליודעי חן.

אבל באופן רגיל אנחנו בקושי שומעים את המחשבות של עצמנו איך נקרא מחשבות של אחרים? דהיינו לא תמיד אנו יודעים מאיפה אנו פועלים באמת? אנחנו רוצים לישון, לכאורה רוצים משו חיצוני, אבל באמת השינה היא רק ביטוי למשו פנימי שאנו רוצים להשיג, אנו רוצים מתוק שאנו בדיכאון, או אוכלים כפיצוי נפשי וכו', הרבה מהדברים שאנו פועלים אין אנו מודעים להם, אלא עושים אותם בצורה טכנית או מחמת הרגל או ברובד הדומם\המעשה בלבד.

האם אנו באמת קוראים את מחשבתנו או פועלים כמו בהמה או עלה נידף ברוח? כמו כן רובנו טמאי מתים, אם נקרא מחשבה של מישו אחר ממילא נפרש אותה באגו הצר ואם את המעשה שלו אפילו אנו לוקחים לביקורת והתנשאות, אם היינו קוראים את המחשבה שלו לאן היינו לוקחים את זה?

כדאי שנדע לקרוא את המחשבות של עצמנו לפני שאנו רוצים לקרוא מחשבות של אחרים. אבל קיים כוח מיסטי כזה במציאות, אבל אין עניין בעוצמה בלי אמת. אסור שהמיסטיקה תעמוד בפני עצמה, אמר ללבנה לכי מעטי את עצמך , כל הכוח המיסטי רק דרך השכל הישר.

יש כאלה שנולדים עם האינטואיציה הפנימית הזאת ויש אנשים שבאמת אולי ככישרון נרכש או דרך אימון יכולים להשיג כוח מיסטי וכביכול לקרוא מחשבות של אנשים להרגיש אותם, אפילו להשפיע להם על הדעות והמחשבה, אם כי רובנו מלאים בטונות של קליפות, אז כל הכוחות מיסטיים האלה מעורבבים בהרבה לכלוך ודימיונות וממילא די לבא מן הדין להיות כנידון. 

יש לדייק שאף על פי שקיימים כוחות כאלה בעולם רוב האנשים העוסקים בזה מעורבבים בדמיונות קשים ואין להם מושג מימינם ומשמאלם בנושא, אלא הכל הבל ורעות רוח, דמיונות כוזבים כצל חולף ברוח ואיננו.

כמו כן כתוב שכישוף\עין הרע לא שולטת בצדיקים, מי שיש לו רצון ושכל חזק ממילא הכוח המיסטי לא פועל עליו, או בכלל הפרעות חיצוניות. צריך להגיד גם שכל הכוח הזה שאחד מנסה להפעיל על השני יכול לפעול רק על הנפש הבהמית של השני ולא על הנפש האלוקית. השאלה כמה אנו מונחים בנפש האלוקית..? …

בכל מקרה נחזור לענייננו, כל זה רק סימנים מאוד רחוקים, עיקר הכוונה בגוף אחד, האם אתה יודע לקרוא את המחשבות של עצמך? האם הרצונות האמיתים והגדולים שבך משפיעים על הרצונות משנה? האם אתה משתמש במיסטיקה כדי להגדיל את השכל הישר או כדי לברוח ממנו? האם אתה פועל דרך הבינה? ובעיקר האם אתה עלה נידף ברוח שבורח מעבודה?

Gardens: starsג' שלישים בהסתר החכמה שלשה שלישים יש בהסתר חכמת האמת. הא', הלא נחוץ. הב', האי אפשר. הג', כבוד אלקים הסתר דבר. ואבארם אחד לאחד. שליש הא': הלא נחוץ חלק זה כמובן אין בו משום הפסד כלל, זולת עניין של נקיות הדעת יש כאן. כי את המה בכך, מצאנו משחית היותר נורא במשחיתים. וכל מבלי עולם, אינם אלא אנשים בעלי מה בכך. כלומר, מסתכלים בדברים שאין בהם צורך, ומודיעים דברים שאין בהם צורך. ועל-כן לא יקובל אצלינו תלמיד בטרם נשבע שיסלק עצמו מסוג בעלי החורבן האלו.

מהות הקליפה היא עודפים של שקר ולבושים המסתירים את האמת, על כן דבר חמור להגיד דברים שאין בהם צורך לתיקון, רובם לא ברי עיכול ונהפכים לפסולת בתודעת האדם, על כן הם אחד המשחיתים הגדולים ביותר.

שליש הב': האי אפשר על חלק זה כמובן שאינו צריך שבועה, אולם לפי שאפשר לגלותו בלשון מוטעה, ולהתנאות בו בעיני ההמון, לפיכך, גם הוא נכלל בשבועה.

אפשר להביא אותו בדרך רמז, או לגלותו בצורה מעוותת בבחינת ריבוי הקנקנים מפיג טעם היין, או לנסות לקבל כבוד על הלא ידוע.. על כן גם הוא נכלל בשבועה.

שליש הג': כבוד אלקים הסתר דבר חלק הזה הוא היותר חמור בדבר ההסתרה, כי רבים חללים הפילו. ותדע, אשר כל המכשפים שהיו בעולם, ובעלי הערמה הם רק ממיני גילויים כאלה יצאו, אשר תלמידים שלא שימשו כל צרכם, טעו בענינים, ויצאו ללמד לכל הבא בידם, בלי השגחה אם הם ראויים לכך. והמה שיצאו ושימשו בחכמה למטרת אנושיית לתאוה וכבוד. וקודשי ה' הוציאו לחולין ולשוק. והיינו שקוראים קבלה מעשית.

הסבר: "כבוד אלוקים הסתר דבר", דהיינו שלקחו רק את המטרה וזרקו את האמצעי ואת דרך התיקון. ובנוסף לזה חטאו כפליים שעוד הלבישו את המטרה העליונה בלבושים חיצונים גשמיים כדי למצוא חן בעיני ההמון ופספסו ועיוותו לגמרי את העניין.

כידוע רוב שאר התורות בעולם והפיסלוסופיות והחכמות שדדו מהיהדות, הן מצד אברהם, הן מצד משה הן מצד הנביאי אמת, הן מצד אליהו הנביא, והן מצד חכמינו.. לקחו את החכמה הטהורה, עשו אותה יפה בעיני ההמון, לקחו את הטפל וזרקו את העיקר, דבר זה הוא פגם חמור ביותר וביזוי הגבירה. דברים אלה נוהגים בדור הזה עוד, שמשתמשים בקבלה לתמורות מעשיות בזמן ומקום חלילה, והרי כל הקבלה באה על מנת להשיג מעבר לזמן ומקום. וע"י שהיא משמשת למטרות אנושיות במקום מטרות אלוקיות, פספסו לגמרי את העניין, וכדי בזיון וקצף

 שנזכה להשפעה מעשית. בהצלחה.

[/sociallocker]

 

.

מדוע משה נקרא משה? מיהם דתן ואבירם בנפש? למה ה' מתגלה רק בהר סיני, מה חסרים הרים? יש אוורסט יותר סבבה. מה ההבדל בין הנחש של משה לנחש של פרעה? מה ההבדל בין שם הויה לשם אלוקים?  מדוע פרעה ידע רק את שם אלוקים? מה נותנת העבודות במצרים לנפש האדם? בשביל מה צריך את זה? מדוע משה לא עלה לארץ ישראל? מדוע משה צריך את אהרון או את יהושע? מהי מכת דם בנפש? מה בין חמץ למצה? מהי מכת בכורות בנפש האדם? מהו ים סוף? מהי קריעת ים סוף? על דרך זה מדוע קשים זיווגים כקריעת ים סוף? כיצד יודעים מי זיווג האמת? מי היא בתיה בנפש? מהי הפסיחה בנפש האדם? מהו חטא העגל, כיצד חטאו אחרי כל מה שראו? מה זה שמצרים מיררו את ישראל בעבודה קשה של חומר ולבנים? מהם פתום ורעמסס בנפש? למה נאמר פעמיים "אהיה אשר אהיה שלחני אליכם"? מה הם עשרת הדיברות לפי הקבלה? מהו יכבד ה' את לב פרעה? מהי תפילה אמיתית? מהו המרור האמיתי? מהו הסנה בוער ואיננו אוכל? מה הם ד' הבנים באגדה? מהו אני הוא ה' אני ולא שליח? מדוע כל מה שיש ביבשה יש בים? האם יש בת הים? ומדוע אין חולדה בים?

[sociallocker id="41327"]

מדוע משה נקרא משה?

אומר הרב"ש בדרגות הסולם:
"מדוע נקרא משה רבינו עליו השלום דווקא בשם משה, שנתנו לו בת פרעה. ויש לומר על שם הצלה, כי משתיהו מן המים. על דרך העבודה, היינו כי האדם נטבע במים הזדונים, הנקרא בחינת "מה ומי", ועל ידי זה נמשית מן המים הזדונים. השם הזה חשוב מאד, כי תחילת כניסת להקדושה"
המים הם המים הזדונים, שאלות מי ומה,  מי ה' אשר אשמע בקולו? ומה העבודה הזאת לכם?  השאלה מי ה' אשר אשמע בקולו היא כנגד הראש, השכל הגאווה, השאלה מה העבודה הזאת לכם היא כנגד הגוף, האנוכיות.
לכן נקרא משה על שם "משתיהו" מהמים הזדונים, כמו כן משה מלשון מושיע, "מושיען של ישראל"
נראה שרק כאשר האדם מתמודד עם השאלות האלה, יש מקום לאמונה, מי שאין לו יצר הרע לא צריך תורה, בלי גלות אין גאולה, לכן רק ע"י משה רבנו, האמונה למעלה מהדעת אפשר להינצל מהמים הזדונים, שבאים להרוג ולטביע את האדם.

מי הם דתן ואבירם בנפש?

שמעתי מהרב אדם סיני "שדתן מלשון דת תן" דהיינו שהאדם פועל את הדת לצורך האנוכיות שלו.
אומר הרב"ש אבירם זה בחינת שהדת תהיה בבחינת רם, דהיינו מתאימה לשכלו של האדם.
דהיינו, שהאדם מוכן לפעול את הדת מטעם הגאווה והרוממות הפרטית שלו. הפוך לגמרי ממשה רבנו שהוא בחינת הענווה. "והאיש משה עניו מאוד"  לא סתם עניו, עניו מאוד, גם מצד הרצון לקבל.

למה ה' מתגלה רק בהר סיני, מה חסרים הרים? יש אוורסט יותר סבבה

אומר הרב"ש סיני מלשון שנאה, שנאת הרע.
הר אומר הזוהר מלשון הרהור, כתוב "מקפץ על ההרים מדלג על הגבהות"
ההרים הם בחינת חג"ת חסדים מכוסים, גבעות בחינת נה"י, שיש כבר קפיצה, נוגע ולא נוגע.
אומר דווקא בהרהור של שנאת הרע, (דהיינו האגו הפרטיות) רק בהרהור כזה אפשר לבוא לקבל תורה.
מי שאין לו גילוי רע, ואין לו שנאת הרע, אין מה לתת לו תורה, אין לו כלים לתורה. בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, מי שלא מרגיש את הרע, בבחינת אוהבי ה' שנאו רע, כמו שאנחנו שרים כל שבת, אין אפשרות שיקבל תורה.


מה ההבדל בין הנחש של משה (אהרון) לנחש של פרעה?

ממ, נראה שהנחש בא להראות לאדם את מצבו האמיתי, לראות את השקר, כמו שאומר הרב"ש שהמטה נהפך לנחש אם לא מקבלים את האמונה.
נחש מייצג את הרצון לג"ר דחכמה גם, {אולי ג"ר דו"ק}
גם לטומאה יש כוח, החרטומים יכלו להפוך את המטה לנחש לפי שעה, אבל לא יכלו להחזיק בזה, כי אין כוח לטומאה מצד עצמה.
נראה שהנחש שמגיע דווקא מהימין, גובר על הנחש שבא מהשמאל, ולכן בלע אותם נחש משה.
הנחש של משה בא כדי להכשיר ולאמן לאמונה, הנחש של השמאל בא כדי לעמוד בפני עצמו, ולכן אין לו קיום.

מה ההבדל בין שם הויה לשם אלוקים? מדוע פרעה ידע רק את שם אלוקים?

שם אלוקים מייצג את הרצון לחכמה, לעוצמה לכוח, פרעה היה חכם מאוד, הסכים שצריך ללכת על פי החכמה.
אבל שם הויה, מידת הרחמים, שמייצג את הצד אמוני, פרעה לא קיבל. כמו שאמר "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה–מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶתיִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶתיִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"
אבל בסופו של דבר גם השכל מבין שאין לו חיים וקיום בלי האמונה.
מה היה כוחו של פרעה? אומר הארי"זל שפרעה ינק משם אלקים.  שם א-ל-ה-י-ם.  הטבע בגימטריא עולה כחשבון אלה-ים. יש מאה ועשרים צירופים לשם אלקים, כל צירוף הוא צינור השפעה אחר בעולם.  פרעה ינק מחמישים הצירופים התחתונים. חמישים בגימטריא מי, לכן אמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה".  אני לא מכיר את שליטת שם י- ה-ו-ה היות ואני יונק רק מ- מי שבשם אלקים, לא מכיר את מה שמעל זה.
אם ניקח את זה קצת לעבודה, לא מדובר על סיפורים רק, האדם עולם קטן והעולם אדם גדול.
באדם יש את פרעה שבו, ואת משה שבו. פרעה מייצג את הרצון לחכמה לתועלת הפרטיות, משה מייצג את האמונה.
האדם הרבה פעמים פועל מטעם פרעה, מקיים תורה ומצוות אפילו פועל את הרוחניות מתוך פרעה כמו שאומר הרב"ש "יראי ה' מעבדי פרעה"  מוכן לעבוד רק את שם אלוקים, על פי הדעת, אבל לא מוכן לפעול למעלה מהדעת.
לכן השגחת האמונה נסתרת מפרעה, לא מכיר אותה. מכיר רק את המדע, את החכמה, ללא האמונה.
כל התהליך של עשר המכות וכל הגלות, מלמד את האדם ומכשיר אותו לקבל את האמונה. צד פרעה שבאדם מקבל את האמונה בכפייה בסוף. היהודי מקבל מאהבה, לכן פסח ה' על בתי ישראל, לעתיד לבוא יוכל גם לפסוח על מצרים, הם גם יצטרכו לקבל את התיקון. אבל אנחנו עובדים כרגע על תיקון הבריאה, וקודם אפשר לתקן את היהודי ולעתיד לבוא יתוקנו גם אומות העולם שבאדם.

מה נותנת העבודות במצרים לנפש האדם? בשביל מה צריך את זה?

כידוע התורה לא באה לספר סיפורים, כל העניין של יציאת מצרים בא ללמד אותנו על המסע הרוחני שהאדם חייב לעבור, על כור ההיתוך הפנימי שצריך ללמד אותו לקבל את האמונה, לקבל את משה. אבל בלי כור ההיתוך לא יוכל לקבל את האמונה, כי ההעדר קודם להויה. במצרים האדם כמעט לא רואה ומרגיש את ה' יתברך, צועק עליו לעיתים ולא רואה שה' שומע אותו. מדובר על כל אחד במציאות, אבל בעיקר על יהודי שהולך בדרך ה', אפילו מקיים תורה ומצוות, אבל מבחינה פנימית עדיין לא מרגיש את ה' בלב, וזה נקרא שהוא במצרים. למה לא מרגיש את ה' בלב? כי פרעה יושב בעורף, ולא נותן להבנה לרדת ללב. כידוע הגרון בחינת ישסו"ת המחבר בין הראש לגוף, בין השכל ללב, ולמרות שהאדם מבין בשכל שה' הוא האלוקים, פרעה לא מאפשר לו להרגיש זאת. זאת הגלות האמיתית, רק פה מתחילה מצרים, לפני שמתחיל הכור היתוך הזה, כל היסורים זה כמו לשחק במגרש משחקים. לא מתחיל את התיקון האמיתי. אבל בסופו של דבר, כל דבר שעובר עלינו בא להכשיר אותנו למטרה.
ככל שצריכים יותר אמונה, צריך קליפה יותר גדולה דווקא, הקליפה תפקידה לשמור על הפרי להכין ולהכשיר אותו.
כמו מכון כושר, כמו זוגיות.  דווקא הקשיים יכולים לאתגר אותנו להעמיק את הקשר ואת האהבה, אבל בגלל שרוב העולם פועל מבחוץ האתגר מפרק את הקשר. לכן כשיש קליפה יותר גדולה, זה מקום לקנות אמונה עוד יותר גדולה.
לכן רבי עקיבא צחק שראה שועלים בקודש הקודשים, כי השאלות שברור לו שבאו כדי להגדיל את האמונה, את הקשר משמחות אותו, מבחינתו זה הזדמנות לחזק ולהעמיק את האהבה.

מדוע משה לא עלה לארץ ישראל? מדוע משה צריך את אהרון או את יהושע?

משה מייצג את האמונה למעלה מהדעת. אם הוא יעלה לארץ ישראל זה אומר שאמונה, השלמות תתפשט לתוך הדעת.
עם ישראל עדיין לא מוכשר לזה. נראה שיש להגיד שמשה מצד עצמו כן עלה לארץ, מצד תיקון הזמן. אבל מצד תיקון המקום הוא לא עלה. לכן מבחינתנו, מבחינת בני ישראל, השלמות לא עלתה לארץ. לכן היה גם כבד פה וכבד לשון, מצד עם ישראל, לא מצידו. האמונה וודאי שלמה.
אמר כבד פה וכבד לשון אנוכי, משל למה הדבר דומה? משה מדבר שפת השפעה טהורה, העם לא יבין אותו, שפה גבוהה מידי.
משה משול לשמש, ויהושע ללבנה, לכן דווקא יהושע כן יכול לעלות לארץ, כי מייצג את הלבנה, שהיא חוסר שלמות ביחס לשמש, שימוש חלקי ברצון, אבל בצורה מתוקנת. אבל יהושע ביחס למשה זה חוסר שלמות שהוא נביעה של השלמות, שבא כדי להתקשר לשלמות. לכן גם אנחנו סופרים את הלוח שנה העברי לפי הלבנה אגב מחזור השמש, דהיינו סופרים את החידושים על פי עבודת האמונה, שהיא נביעה של השלמות. לכן יהושע יכל לעלות לארץ כי מייצג את תיקון הלב בהדרגה, לאט לאט ובצורה חלקית. אם משה היה עולה לארץ, הארץ הייתה נשרפת. לעתיד לבוא חמה תצא מנרתיקה, והשלמות כולה תוכל להתפשט ללב שנהיה מוכשרים לכך.

מהי מכת דם בנפש?

אומר הרב"ש דם מלשון "וידום אהרון" מלשון דממה.
דהיינו שיש באדם תביעה להרגיש את ה', אבל דווקא קורה הפוך שככול שעובד יותר, מרגיש יותר מרחוק מה' ושכל הטרחה שלו ברוחניות דווקא לוקחת אותו אחורה, במקום ששומע את קול ה' מדבר אליו, שומע את חרפתו. לכן על דרך העבודה דווקא שמקבל בדממה את העבודה, ביראה ושפלות, אז זה מכשיר אותו לאהבת ה' אמיתית.
דם גם בבחינת הנפש, בבחינת הרצון לקבל לעצמו. הרצון לקבל את הג"ר ממעלה למטה. לכן אלוהי מצרים היה שֶׂה  וזה גם התיקון של דם הפסח אומר הזוהר, שע"י שחיטת הפסח היו שוחטים את הג"ר דחכמה, היו מבטלים את הג"ר ומתכללים בג' הקווים.

כמו כן ידוע שהיאור היה האלוה של מצרים, דהיינו הרצון לאור, לאנוכיות. פרעה ישב בעורף ולא נתן לשפע של ישראל לרדת ללב, וחמס הכל. מה שכן את תמצית השפע, המזוהם היה נותן להם להוריד, בבחינת "לחם עצלות" דהיינו הדגה אשר אכלנו במצרים, שזה תענוג בתורה ומצוות בעל מנת לקבל – הנקרא לחם עצלות – כי לא מטעם מדרגת הלשמה, לא מטעם הבעל מנת להשפיע – אלא בעל מנת לקבל. במכת דם התקבע העניין שנפסל היאור לקבלת האור בבחינת לחם עצלות, ונהפך לדם, דהיינו דממה – שאי אפשר לקבל חיות יותר מלחם עצלות – ונפסל לעיני כל למאכל ישראל. אלא רק בחינת ישראל -ישר אל -רק ברצון הזה אפשר לקבל את החיות.


מה בין חמץ למצה?

אומר בעל הסולם בזוהר אמור:
"שענין חמץ הוא סוד המוחין המתפשטין מחזה ולמטה, שאז הם מאירים ממעלה למטה, ומצה הם המוחין שמאירים מחזה ולמעלה, שמבחינה זו אין אחיזה לחיצונים. והטעם, משום שענין המנעולא שנתגלה בליל פסח, שעל ידי זה היה שחיטת הפסח ומכת בכורות, פועלת רק ממנה ולמטה, זאת אומרת, שנתגלתה בחזה. יוצא לפי זה, כל מה שישנם ממנה ולמעלה אינו, היא פועלת עם בחינת דין הנמצא בה, מה שאם כן מחזה ולמטה, שכל התפשטות היא למטה מבחינתה, לכן נרגשת הדין שבה. לכן היו ישראל נזהרין אז בליל פסח שיאכלו מצה ולא חמץ.
ויש מעלה למצה שאינו בחמץ, ויש מעלה בחמץ שאינו במצה. במצה יש מעלה, שהם מוחין שלמים מבחינת ג"ר דחכמה, הנבחנים עוד לבחינת שני מאורות הגדולים, אבל הם בבחינת אחוריים, שאינם יכולים להאיר מסיבת חסרון החסדים. ויש יתרון לחמץ, הגם שהם רק בחינת ו"ק, אבל כבר מלובשים בחסדים. ובבית המקדש שהיו מוחין דחכמה, היו גם כן בבחינת מחזה ולמעלה שהוא בחינת מצה, שלכן נאמר, "וכל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו".
דהיינו אומר לנו, יש כאן שני עניינים:
א. החמץ מייצג את הו"ק דחכמה, את השימוש ברצון לקבל בצורה מתוקנת במסגרת ג' הקווים.
ב. המצה היא דווקא בחינת ג"ר ולא בחינת ו"ק, היא  מוחין שלמים, אבל דווקא בגלל שהמוחין ג"ר אי אפשר לקבל אותם, לכן פסח שמייצג את הגילוי ג"ר אז אסור לאכול חמץ, כי זה כמו לקבל את הג"ר, ואז זה מוות גמור ועבודה זרה, מה שמצרים רצו לעשות. לכן המצה דווקא באה לתת כוח גדול של אמונה, של חסדים מכוסים, שאין בהם אחיזה לחיצונים. לאחר שעוברים את התיקון הזה, יש גם את הכוח לקבל את החמץ בצורה מתוקנת, כי יש כבר חסדים, רק אפשר לקבל בבחינת ו"ק. בבית המקדש שנגיע לתיקון השלם, החכמה תתגלה גם מחזה ולמעלה בבחינת ג"ר ושלמות.

אומר הרב"ש בדרגות הסולם:
מצה שמורה: "מצה שמורה, היינו שצריכים לשמור את עצמנו במקום שהולכים לקיים מצוות ה', שלא יהיה שם חשש חמץ. היינו שהמצוות צריכות להביא את האדם לבחינת תיקון הבריאה, ואם לא יודעים איך לשמור את המצה, אז לוקחים את הטפל ומניחים את העיקר." {רב"ש}
הסבר: האדם צריך לשמור על הרצון שלו בעבודת הבורא, שלא יהיה בחינת מקבל על מנת לקבל כאשר מקיים מצוות רק מתוך תמורה ואהבה עצמית בבחינת שלא לשמה, כי אז הוא בשינוי צורה. {ושינוי צורה הינו ריחוק ונפרדות} ואם הוא לא שומר על עצמו בבחינת עבודת היראה, אז הטפל (הפרטיות שלו) נהפכת לעיקר, במקום עבודת ה'. על כן תיקון הבריאה קודם. – לעבוד על היראה, ורק לאחר מכן אפשר להתחיל לעבוד על האהבה , על בחינת הרצון לקבל {החמץ} . {יראה זה אומר השפעה חלוטה כל כולי למען הכלל, אהבה זה דווקא לקבל מתוך רצון לקשר והתחברות}
ורק בזכות המצה החמץ מתקיים לאחר מכן, דהיינו בזכות עבודת היראה אני יכול להגיע לאהבה. בזכות ההשפעה אני יכול אח"כ להיות מוכשר לקבל נכון. אך יש להבדיל, ברוחניות השפעה לא נמדדת רק על פי מעשים, אלא בעיקר לפי הכוונה. יש לפעול את המעשים הנכונים שיעוררו את הכוונה הנכונה. ושנזכה לנקות את החמץ החיצוני כאמצעי לנקות את החמץ הפנימי, ושלא יקרה חס כמו במשל הבעל שם טוב, שאדם רואה לכלוך ומנקה מלא ולא יורד ולא מבין, ואז אומרים לו, עצור רגע אל תנקה רק תמראה זה לא יעזור תנקה את עצמך. בהצלחה.

מהי מכת בכורות בנפש האדם?

הבכור של מצרים זה ההבנה שצריך לקבל את הג"ר בעל מנת לקבל, לתועלת עצמית, ולא מטעם אהבת ה'.
אבל אין קיום לג"ר מצד עצמו, אין קיום לטומאה בלי קדושה.  ההבנה הבכורה של פרעה רוצה לקבל את מטרת הבריאה את כל הג"ר ולמשוך חכמה ממעלה למטה. אומר הזוהר שמכת בכורות פסח ודם מילה הם בחינה אחת.
כי כולם באו לבטל את הג"ר דחכמה.
גם בקדושה, צריך להבין שאי אפשר לקבל ג"ר ממש {דהיינו שלמות} בגוף, זה גורם למוות ודווקא שינוי צורה מהבורא.
זה אחד החוקים היסודיים, האדם חייב לשאוף לשלמות לקוות, ויותר מזה מי שלא מאמין בביאת משיח כופר בעיקר.
אבל במקביל לשאיפה לשלמות האדם חייב לקבל, שמגיעים לשלמות לאט לאט על פי טהרה גדולה. לכן האדם צריך לדעת גם להסתפק במועט. אחרת יהיה בגאווה גדולה כמו פרעה, יותר מזה, הקליפות הגשמיות זה בקושי שאריות, דווקא בתוך עבודת ה', בגלות הרוחניות שמה יש אורות יותר גדולים לקליפה, ואם האדם מנסה לקבל שלמות בגוף באופן ישיר פוגם. זה יהיה כמו לנסות להפוך את ימי החול ליום שבת.  אם כך מה יעשה? יאמין בשלמות ישאף במאה אחוז לשלמות, השקפה לשלמות מלאה- ראש הפרצוף חייב להיות שלם. אבל בגוף, בלב, יפעל ויוריד את השלמות לאט לאט בהדרגה על פי טהרה וזיכוך.
זה לכאורה מאוד מאתגר, כי מצד אחד אומרים לי לשאוף לשלמות מלאה, מצד שני לפעול בצורה חלקית.. קונפליקט מטורף! נכון, זה באמת ב' הפכים בנושא אחד, אבל כוח הקו האמצעי, כוח האמונה עוזר לחבר ביניהם, וכל פעם מתקנים עוד חלק בששת ימי החול, אח"כ חוזרים לשבת לשלמות, אחכ עוד חלק וכן הלאה, עד שבעזרת ה' נתקן הכל.
אבל יסוד חשוב בעבודה, שהאדם חייב לקבל על עצמו שמלמטה צריך לפעול גם בחוסר שלמות. אבל תמיד לזכור שזה יהיה מטעם השלמות, שיהיה נביעה של השלמות. בזמן תיקון רוב העבודה היא להשיג את שלמות האמונה וההשפעה, שלמות של יראה. בגמר תיקון חייב להגיע גם לשלמות של אהבה.

מהו ים סוף? מהי קריעת ים סוף?

אומר הרב"ש באגדה של פסח, ענין קריעת ים סוף עניין מיוחד של ב' הפכים בנושא אחד.
מצד אחד בני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמצרים באותו זמן טבעו, כיצד יכול להיות דבר כזה?
הים הוא מדרגת החכמה, השאלה אם מותר להמשיך חכמה? אלא מותר ו"ק דחכמה, אסור ג"ר דחכמה. המצרים רצו למשוך ג"ר דחכמה לכן, הים הטביע אותם. בני ישראל הסכימו לקבל ו"ק דחכמה לכן לא טבעו.
אותו חכמה יכולה להחיות או להטביע. כמו שאומר בעל הסולם "שמאותו מקום שהחכם שואב מקור חכמתו שואב משם הכסיל מקור אולתו"
לכן שהאדם בא לגלות את חכמה ה', אם מרגיש שטובע, כנראה שהוא מצרי, שיבדוק את עצמו שוב. וינסה לחצות שוב.
עוד דבר, הים מייצג את גדלות כלי הקבלה, החצייה של הים, היא החצייה של הרצון לשניים, רצונות קבלה ורצונות השפעה. 
לאחר שבירת הכלים, נהיה חילוק בעולמות, שקיבל תוקף יסודי לאחר חטא אדם הראשון:
הרצונות הגדולים של קבלה שמצד מטרת הבריאה מייצגים שלמות, אבל מצד תיקון הבריאה מייצגים מוות – ניתנו לממלכת הקליפות.
הרצונות קבלה הזכים יותר שניתן לברר ולתקן נתנו לממלכת הקדושה. זה לעומת זה עשה אלוקים.
לטומאה מצידה אין אור, כי אור יש רק ע"י השוואת צורה. אם כך מה היא עושה? גונבת, כמו פטרייה שגונבת מצמח ולא מייצרת מצד עצמה, ככה הטומאה מנסה לגנוב מהקדושה. 
קליפת נגה מייצגת את הרצונות קבלה שאנחנו יכולים לעלות מהקליפות לברר לתקן ולטהר.
ג' קליפות הטמאות מייצגים רצונות גדולים שהם נטו גאווה ואנוכיות ואין סיכוי שהשימוש בהם יהיה לשם שמים.
בקליפת נוגה יש סיכוי לתקן, ולכן עיקר העבודה בקליפת נוגה. מבררים את הרצונות קבלה מתוכה מצרפים אותם לקדושה מגדילים את הכלים, וממשיכים הלאה.
לעתיד לבוא יתוקנו גם ג' קליפות הטמאות כרגע תיקונם הוא בהסרתם, כמו בברית המילה. היסוד לכניסה לעבודה.
צריך להבין אבל האמת שלקליפות הטמאות גם יש תפקיד חשוב, הם שומרים לנו על מה שאי אפשר לתקן.
כמו למשל בטבע, הפסולת שהאדם מייצר, מה זה פסולת? מה שאי אפשר לברר, הקליפות שומרות על זה עד שהאדם יוכל לתקן לעתיד. כמשל- חרקים טמאים, חיידקים וכדומה.. הם מבררים את הפסולת, את מה שנרקב ומחזירים את החומר ליסודות, ואז זה חוזר לבירור מחדש. ככה יש מחזוריות בטבע.
אם האדם ינסה לברר פסולת בעצמו, ימות יהיה חולה.. וזה השורש לכל חולי, אפילו מבחינה גשמית. הרעילות שהגוף מייצר, ובפרט עודף רעילות- דהיינו הפסולת של הפרטיות, ושאר העודפים שלא ניתן לברר הם הגורמים לחולי ומוות. {פסולת בחכמה הינה בחינת המקבל בעל מנת לקבל}
אבל בנפש יש הסתרה, האדם יכול לאכול פסולת ולא למות ישר כמו נגיד בגשמיות, יש הסתרה כדי שיהיה אפשר לתקן, נתנו לנו חבל מאריך כדי שתהיה בחירה. אבל החבל די קצר ורואים שכל דבר גשמי נאבד, כל הנאה פרטית הורגת אותנו, אבל אנחנו עדיין חוזרים אליה, למה? אומר שלמה המלך " כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". אם כך מה נעשה?  נרד למצרים, לכור ההיתוך.

מדוע קשים זיווגים כקריעת ים סוף?

ים סוף מסמל את הרצון של האדם, את מלכות שעלתה לבינה ועשתה סוף וסיום לרצון.
יש פה כמה עניינים עמוקים:
א. הקשר בין איש לאישה מסמל בשורש את הקשר בין הבורא לבריאה, ובענף את הקשר בין גוף לנשמה שהם ב' הפכים וזה דבר לא פשוט לחבר אותם, יותר מזה – זה עיקר תיקונו של האדם בעולם הזה – כל המציאות מושתתת על היסוד הזה. אז כמו שזה קשה ברוחניות בזמן ההסתרה התיקון של הרצון, כך כסימן לעיתים קשים הזיווגים גם בעולם הזה.
ב. האדם לא מקבל את זיווגו האמיתי, בגלל צמצום ב' יש הסתרה על הרצון האמיתי ועד שהאדם מגיע לרצון האמיתי שלו לעיתים הוא צריך לעבור הרבה הכנה וזיכוך.


כיצד יודעים מי זיווג האמת?

הרב"ש אמר שצריך לראות שיש 60 אחוז התאמה על פי התכונות, ההשקפה, המציאת חן החיצונית וכו'.
הגיוני מאוד הדבר, כי מה ש99 אחוז היום עוד שנה יכול להיות 3 אחוז, ומה ש 60 אחוז כיום יכול להיות 100 אחוז עוד שנה. החיצוניות תמיד משתנה.
אומר הרב אדם סיני שכל המשחק הוא בשישים, כי השש מסמל את בחינת היגיעה.
לכן שיש 60 אחוז התאמה פחות או יותר, זה מספיק, כי כל השאר ממילא זה עבודה פנימית שעושים כל החיים.
ראוי להתחבר על המטרות הרוחניות בחיים ולא רק הגשמיות, כי כל דבר גשמי הוא נפסד ונאבד, ואם הקשר מבוסס עליו, די לבא מין הדין להיות כנידון. אבל אם הקשר מבוסס על דברים מעבר לזמן ומקום, כמו פנימיות, אהבה, רוחניות נתינה ועוד. ממילא כוח הפועל בנפעל, וגם הקשר יתבסס על דברים נצחיים.

מי היא בתיה בנפש?

ממ לעניות דעתי קראתי בכתבי האריז"ל פעם שבתיה היא מבחינת נגה.
זאת אומרת המלכות יכולה להיות בשני בחינות, או בת-יה בת ה'. או בת פרעה בת של הקליפה.
שזה בחינת קליפת נגה, שיש לה את שני הצדדים, וצריך לעלות אותה שתהיה בת-יה בת ה'. ושלא תרד לקליפות.
בחכמה קליפת נגה נמצאת בין הקדושה לטומאה, שהאדם חוטא קליפת נגה יורדת לג' קליפות הטמאות, שהאדם עושה עבודה פנימית ומתקן היא עולה לקדושה. התפקיד שלנו לברר אותה מהקליפות ולעלות אותה לקדושה. עיקר העבודה בקליפת נגה, שהיא מייצגת את הקליפה שניתן לתקן כאשר אנחנו בשית אלפי שני, התיקון של ג' הקליפות הטמאות הוא בהסרתם. לעתיד לבוא יבולע המוות לנצח וגם הם יתוקנו.

מהי הפסיחה בנפש האדם?

אומר הרב"ש שכל ירידה של האדם בעבודת ה' נקרא בחינת מצרי, דהיינו שרוצה לקבל לעצמו. וישראל באמצע היינו בחינת עלייה, שפועל בעל מנת להשפיע. שזה בחינת ישראל.
כמו כן ישראל בחינת ישר-אל ישירות לרצון ליתר דבקות.
אומר הרב"ש שבין כל עליה יש ירידה, שזה מצרי, ואחכ שוב עליה בחינת ישראל.
וזה נקרא "שישראל נמלט" דהיינו מהמצרים ונכנס לבחינת ישראל.  אבל כדי שיהיה כלי שלם, כידוע אין מקצת נוהג ברוחני. מלמעלה לא נותנים חצי דבר. לכן ה' פוסח ממצרי למצרי, דהיינו מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל, בלי המצרים, ומצרף אותם לחשבון גדול, וככה אין הפסק, כאילו שהמצרים לא במציאות. דהיינו סופר רק את העליות של האדם, ומהעליות מייצר כלי שלם של בחינת ישראל שראוי לגאולה.
לכן אומר הרב"ש – תמצית דבריו מקובץ מאמרים באגדה– שפסח היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט" כפי שאומר רש"י, שהכוונה שכל המצרים נהרגו ורק הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי נשארו בחיים, שפירושו שכל הירידות שהיו בין העליות נמחקו, וממילא לא נשאר אלא רק עליות, וכאילו שאף פעם לא היה ירידות, כיוון שנמחקו, וכל העליות התחברו למצב אחד. דהיינו שיש הרבה בחינות רצון לקבל שתוקנו בעל מנת להשפיע, וממילא יש כלי שלם לקבלת אור הגאולה הנקרא יציאת מצרים.  שיצאו לחרות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית הנקראת קליפת מצרים. כמו שכתוב "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם" מה שאין כן אם הירידות היו נשארות, כבר היה הפסק בין עליה לעליה על ידי הירידה שבאמצע..
משל לעניין, כמו שיש לי כלי יפה וטוב, אבל יש בו גם חורים שחפרו התולעים, אם אני ימזוג החורים יקחו גם לחלקים הטובים את מה שאני ימלא וזה ישפך לי לרצפה. אבל אם תהיה לי דרך להעלים את החורים ולהשאיר רק את החלקים הטובים בכלי, אז כן יהיה לי סוג של כלי שלם שאני יכול למלא.
בהמשך אומר הרב"ש שבגמר תיקון גם בחינת המצרים יתוקנו. דהיינו גם הירידות הכי גדולות יוכלו לשמש את הקדושה ולהוות כלי שלם.
דבר יפה שיש להגיד עוד שמעתי פעם מהרב אדם סיני "שהאדם לא נמדד על פי ירידותיו אלא על פי מה שיכול לעלות מהם". זו הסתכלות שונה לגמרי על החיים.

מהו חטא העגל, כיצד חטאו אחרי כל מה שראו?

אומר בעל הסולם בפרי חכם מאמר סגולת זכירה:
"בזמן הגלות – בחינת עלמא דנוקבא, העבדות היא בשמירה. והפוגם בעבודתו יוכל לאבד מה שנותנים לו. וענין הדביקות בעולם הזה, הוא – בכח השמירה, ובעילוי הרגש יפוי כח השמירה. כמו כן עילוי שלימותו, וחוזק דבקות שלו.
אמנם לעתיד לבא, אין פחד מאבידה וגניבה, כי "בלע המות לנצח", והעבדות מוגבלת כאן בבחינת "הזכירה". והגם שלפי זה, היה די בצורה אחת, אבל טבע הגוף להיות נלאה בצורה אחת, לכן יש לפשוט צורה וללבוש צורה בזה אחר זה, למען תת לעיני הגוף צורה חדשה בכל פעם, להרבות חשק, כמו שסותמים עיני סוס בטוחנו ברחיים כדי לא להלאותו."
דהיינו כל עוד אנחנו בזמן תיקון אין ביטוח, עבודת האדם היא לשמור על עצמו. רק בגמר תיקון שיבולע המוות לנצח, לא תהיה הסכנה הזו מהקליפות, כי אז תהיה אהבה שלמה. אבל כל עוד לא תיקנו את כל הרצון, תמיד יש סכנה. 
אבל הסכנה טובה מצד אחד, היא מכריחה את האדם לתקן ולא לעמוד במקום.
חטא העגל בבחינת "אלה אלוקיך ישראל" אלה הם הכלי קבלה, עגל מלשון עיגול. שרצו לקבל בעיגול את האור.
אומר הרב"ש שענין העגל היה שנפלו לבחינת מקבל בכוונה דלקבל.
בחטא העגל הם דווקא רצו לעבוד את הבורא, רק רצו מתווך בינם לבין הבורא. 
באופן רגיל מי המתווך המומלץ? האמונה למעלה מהדעת, מדרגת משה רבנו, רועה האמונה. רק היא מקשרת לה', הידיעה דווקא מפרידה. אבל הם חשבו, כמו שבד"כ האדם חושב כל הזמן, כי הרי חטא העגל מתקיים בנו כל הזמן.
הם חשבו שאם יהיה עגל זהב, דהיינו- אם יהיה לי השתוקקות ותענוג בעבודת ה', זה יחבר אותי לעבודת ה'. זה יקשר ביני לבין ה', אבל בעצם זה שקר, כי זה נובע מתוך האגו והרצון לקבל ולא באמת מטעם הרצון לקשר לה'. לכן הם גם ניסו להעזר באהרון הכהן, כי לטומאה אין כוח מצד עצמה, לכן ע"י אהרון יכלו להשיג חסד ולמשוך את האור. 
אבל הכל מתוקן לסעודה, דווקא חטא העגל שמצד אחד פגם מאוד מאוד, מצד שני הפגיש את בני ישראל עם רצונות גדולים של טומאה שצריך לתקן בהמשך.

מה זה שמצרים מיררו את ישראל בעבודה קשה של חומר ולבנים?

אומר הרב"ש "וימררו את חייהם בעבודה קשה", היינו בשאלת מי ומה.
ש"עבודה קשה" בעבודה נקרא, שקשה להתגבר ולצאת מתועלת עצמו, ורוצה לעבוד רק לתועלת עצמו. והוא נקרא רשע כידוע, שהוא שואל, "מה העבודה הזאת" של דלהשפיע "לכם", כלומר מה תרוויחו מזה. וידוע, ש"רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא, שעבודה קשה נקרא "מרור", שהאדם טועם טעם מרירות בזה, שמוכרח לעבוד לתועלת עצמו. וזהו הרמז שמרור גמטריא מות ודינים, מטעם שעל תועלת עצמו היה דין, שאסור להשתמש עם הכלי הזה, ומטעם זה שורה שם צמצומים והסתר."  {מתוך ההגדה וזאת ליהודה מקבץ מאמרים}
עוד אומר:
בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.
ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.
נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.
וידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.
וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים. {מתוך ההגדה וזאת ליהודה מקבץ מאמרים}
אומר בעל הסולם באיגרות קודש:
ומפורש שעבודם "בחומר ובלבנים" "חומ"ר", ה"ס עון החמור שדנין בזה על "המחשבה" ובלבני"ם, ה"ס "התשובה" שזכו לרחמים עליונים, והשיגו לשעתם אור עליון, מאמונת האבות הקדושים, ונתלבנו מעונותיהם, אלא שלא היה לתמידות, והיו מתגלגלים ובאים מחמת זה בכל עבודה בשדה, דהיינו, המשך עבודה קשה הנוגעת בכל שאר המצוות. כמו שאמרו ז"ל: "בינונים זה וזה שופטן", ולכן נקראת קליפה זו "פרעה", אותיות "פ"ה ר"ע", פי', דבחי' מלכות שבמוחין נקרא פה, שסודו הוא בחי' הכרעה והסכמה שלא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה. ובגלות מצרים היתה שליטה ל"פה רע" הנ"ל והיו חוזרים לסורם. ולכן אף על גב שזכו לאיזו הארה עליונה מט"ר, אבל היא לא יכולה להיות נבלעת בגוף, מפני ש"פה רע", שהוא לעומת "פה דקדושה", דהיינו העורף היה מפסיק השפע היורד מן הראש. ויונק ומוצץ כל השפע שהתחיל לרדת בשביל ישראל. וזה סוד "שלא היה שום עבד יכול לברוח ממצרים". כי פרעה עשה כשוף גדול על פתחי מצרים. כמו שאמרו חז"ל.

מהם פתום ורעמסס בנפש?

פתום מלשון פי תהום, שכל העבודה שהיו עושים היתה יורדת לתהום, לאנוכיות
רעמסס, מלשון רעם סוס- בחינת כוח הגאווה.
עוד אומר הרב"ש בשמעתי:
לפי זה יהיה הפירוש "ויבן ערי מסכנות" – לישראל, ולפרעה – את פיתם ורעמסס. היות שכל מה שעבדו ישראל, נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה, אז כן ראו פריה ורביה. וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה.
אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים.

למה נאמר פעמיים "אהיה אשר אהיה שלחני אליכם"?

הגלות האמיתית היא בנפש, בעבודת הכוונה.

אבל ההתחלה היא בגשמיות, דהיינו במעשה.
 
לכן כתוב המשפט המפורסם "אהיה  אשר אהיה שלחני אליכם"
למה פעמיים? לא מספיק פעם אחת?
 
אהיה ראשון כנגד הגלות הגשמית. השני כנגד הגלות הרוחנית.
אומר הרב"ש בהתחלה, האדם צריך לצאת ממצרים הגשמית, דהיינו לחזור בתשובה לוותר על תאוות גשמיות, לעשות את המעשים הנכונים. אבל אח"כ נכנס לגלות הרוחנית שהיא דווקא יותר קשה, שצריך לכוון בעל מנת להשפיע לעבוד לשם שמים, לוותר על תענוגים רוחניים שהם יותר גדולים וקשים, וטרם שהאדם תיקן את עצמו הוא עדיין בגלות מצרים בעבודת הכוונה. לכן אמר אהיה אשר אהיה, אהיה אתכם גם בגלות השניה, הגלות של העולם הרוחני.
 

מה הם עשרת הדיברות לפי הקבלה?
יש לציין שהדברים נכתוב ממש בקטנה וזה בגדר פלפולים יותר, יש המון מה להעמיק ולהוסיף ואין אנו ראויים לכך.
1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
דהיינו שהאנוכי שלך צריך להיות לה’ אלוקיך בחינת אמונה. בחינת הודאי הראשוני כפי שאומר הרב "שמתחיל את הכל כולל את הכל ונמצא בכל"  השלמות הראשונית של הכל.

2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה.
אלוקים אחרים נקרא כשהאדם עובד את עצמו, פסל ותמונה, דהיינו שנותן צורה וממשות לפרטיות שלו כנפרדת מהכלל.
כפי שרואים בפסל כסימן אין חיים, כי הוא כמו גוף בלי נשמה. גם אם נגדיל את האומנות בעולם ברמה טכנולוגית הכי משוכללת, פסל תמיד ישאר מת – כי אין בו נשמה.
לקבל את השגחת ה' בבחינת אחד יחיד ומיוחד- אין עוד מלבדו.
כמו כן היהודי מקבל על עצמו להנות רק מהאמת, מהקשר לה' ולא מאלוקים אחרים, תענוגים של עבודה זרה, אלא רק מתענוג ביחד, בהשוואת צורה- בתוך הכלל, ולא תענוג פרטי נפרד לעצמו.

3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא.
שם ה’ זה רצונו להיטיב לנבראיו, דהיינו שהאדם נהנה מהקשר לה’, אבל אם האדם מקבל תענוג רוחני לפרטיות שלו ולגאווה, הוא נושא את שם ה’ לשוא, כי אי אפשר באמת להנות שנפרדים מה’. כתוב בזוהר בקב"ה שונא את הגופות" דהיינו נפרד מהם.
לכן על האדם להשתמש באני שלו רק לאהבה, להשוואת צורה לחיבור, ולא לשוא – דהיינו לקליפת הגאווה.

4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.
יום השבת הוא בחינת התכלית, השלמות. כמו כן מעין העולם הבא,  אסור גם לעבוד ביום שבת כי אסור לתקן את המלכות כל תיקון המלכות הוא דרך הז”א דרך ששת ימי החול.
שבת היא התכלית, הכלל – כל הפרטים באו בשביל הכלל, הפרטים בלי הכלל הם דבר מת שנפרדים מהכלל.
ע"י שמירת השבת האדם מקבל את השלמות של הכלל שמעבר לפרטים, שלא תלוי בפרטים. לא תלוי במלאכתו או בפעולה שלו. כוח מיוחד יש ליום השבת שנזכה להשיגו.

5. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ – לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
אבא זה יראת הרוממות, אמא זה בחינת אהבת החברים. כמו כן אבא בחינת תורה שבכתב, כמו הכלל שמגיע מלמעלה, אמא בחינת תורה שבעל פה, הפרטים שצריכים לבוא מצד התחתון.
ב' המאורות הגדולים – כנגד זעיר אנפין ומלכות. התשתית שעליה בנויה המציאות.
יראה ואהבה, שכל ורגש – הקיום של העולם.
כמו שהעולם לא מתקיים בלי שמים וארץ, ככה הנפש לא מתקיימת ללא כיבוד אב ואם.

6. לֹא תִרְצַח.  
שהאדם מקבל לפרטיות שלו הוא הורג את עצמו, על האדם לפעול במידת הגבורה, איזהו גיבור הכובש את יצרו. כמו כן שום מידה לא מיותרת, אומר בעל הסולם במאמר החרות “נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו.”

7. לֹא תִנְאָף.  
שהאדם בא לחמוס את השכינה הקדושה לעצמו. בלי נישואין בלי קשר של אהבה, אלא מתוך קבלה עצמית. הדין על ניאוף הוא מיתה, כי ברגע שפוגמים באהבה הכל אבוד.

8. לֹא תִגְנֹוב. -שהאדם מקבל תענוג שהוא לא שילם עליו, שלא התייגע עבורו, מקבל תענוג רוחני בכלים מזויפים, זה גנבה מהקדושה. אבל נאמר הגונב מגנב פטור, מותר לגנוב מהטומאה לצורך הקדושה כי ממילא זה לא שלה. אלא זה גניבה בבחינת השבת אבידה.
כמו כן יש גנבת דעת, שהאדם מושך תענוג בכלים מזויפים שהם לא שלו באמת, כדי למצוא חן באחרים. אבל זה גנבה כי זה לא המהות שלו, הוא צריך להיות מי שהוא.
כפי שאומר הרבי מקוצק "אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה"

9. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
שהאדם מושך את החכמה שלא דרך הקו האמצעי, או בבחינת המלכות בסוד עניה ודלה -אז זו עדות שקר. עדות נקראת הארת חכמה, ועדות שקר שמנסה לקבל את החכמה לעצמו. למה זה שקר? כי אי אפשר לקבל את החכמה לעצמו זה גורם לנפרדות ומוות, אז הוא משקר, כי הוא לא באמת נהנה.

10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. 
המשכת החכמה שלא לצורך מצווה, לצורך הקדושה, נקראת לא תחמוד.  אשת רעך, היא השכינה הקדושה, כל עוד האדם לא תיקן את עצמו אסור לו לחמוד את השכינה הקדושה, כי זה יהיה לשם הפרטיות שלו ולא לשם האמת. לכן גם יש תיקון מיוחד שהשכינה נסתרת כדי שלא יפגום בה.
כמו כן יש אהבת רעים אהבה שלמה, ולכל אחד יש את בת הזוג שלו שצריך לעבוד איתה.
כמו כן השכינה שהיא מדרגת חיה, שייכת לקב"ה ואין לאדם רשות להשתמש בה. זה כמו לרצות לקבל את עץ הדעת לפני זמנו, את המטרה לפני התיקון. אבל אסור להשתמש בה, כי היא שייכת למדרגת עתיק- שנעתק מהשגה.
לכן תעבוד ותתקן קודם מה שאתה צריך, ואל תחמוד מה שאתה לא יכול לתקן.

מהו יכבד ה' את לב פרעה?

אומר הרב"ש שהכבדת הלב שנעשתה לפרעה, היא כדי שיהיה מקום וצורך על אורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים.
דהיינו אם רוצים לפתח שריר קטן, שמים משקל קטן, רוצים לפתח שריר גדול, שמים משקל גדול. לכן רצה הקב"ה שיהיה השתוקקות גדולה יותר לעם ישראל, שיהיה להם רצון גדול יותר, שיהיה להם חיסרון גדול יותר. כמו שאומר בעל הסולם שההסתר הוא סיבת הגילוי כפתילה לאור הנאחז בה. לכן ההכבדה מגדילה בעצם את הרצון, אז מצד אחד בזמן האימון זה נראה לכאורה דווקא שמפריע להתאמן, כי האימון נהיה יותר קשה, אבל בעצם זה מכשיר יותר את האדם, להיות אוהב ה' יותר גדול, לקנות יותר אמונה.

מהי תפילה אמיתית?

תפילה אמיתית היא עבודה שבלב, האותיות מייצגות את החסרונות. אם האדם מוציא רק בפיו הגשמי את המילים, בלי שהאותיות ישרטו את ליבו, אין זו תפילה אמיתית. רחמנא ליבא בעי. התפילה שתקנו לנו חז"ל היא תחבולה הטובה ביותר לעורר את הלב, אבל בסופו של יום, תפילה היא עבודה שבלב, לכן רק אחרי שהיתה להם צעקה ותפילה אמיתית, שהאותיות והמילים נחרטו על ליבם, אז היה כלי אמיתי ואז הקב"ה יכל להושיע את בני ישראל.

מהו המרור האמיתי?

המרור האמיתי הוא לא שרע לי בחיים או שאין לי פרנסה או שכאבה הבטן במצרים מהאבטיחים, זה בגן מספרים לילדים. המרור האמיתי שהרגישו שמר להם שהם רחוקים מה', שפרעה {האגו} לא נותן להם לאהוב את ה'. עד שהאדם לא מרגיש מרירות מהעבודה בקבלה עצמית וריחוק מאהבת ה', אלא מתעסק בשכר שיפסיד בעולם הבא או מתי יפסיקו לו היסורים הגשמיים, אין זה באמת מרור. המרור האמיתי מתחיל שמרגישים סבל מהריחוק והחוסר דבקות בה' יתברך.

מהו הסנה בוער ואיננו אוכל?

משה היה בפלא גדול מאוד..
"ויירא מלאך יהוה אליו, בלבת-אש–מתוך הסנה; וירא, והנה הסנה בוער באש, והסנה, איננו אוכל. ג ויאמר משה–אסורה-נא ואראה, את-המראה הגדול הזה:"
כי הסנה הרצון לקבל, שמקבל תענוג מילוי זה סותם אותו, הורג אותו מכבה אותו. כסימן גם כל דבר גשמי נאבד, אכלתי נגמר. ראיתי סרט נגמר, עשיתי ספורט נגמר. בעיקר בנפש שכל תענוג ברגע שקיבלתי את המילוי הרצון נכבה. לכאורה אפילו ביחסי אישות שזה מיוחס לתענוג גדול אבל רוב בני העולם ברגע שאור ההולדה מתקבל, אם אין משו פנימי התענוג מסתלק על המקום.
לכן שהרצון בוער ולא נכבה זה פלא גדול כי באופן רגיל שהרצון לקבל מתמלא זה הורג וסותם אותו.
ומשה לא מבין איך אפשר לקבל ברצון לקבל בלי שיכבה, ויסתם ויגמר.
אבל אם הרצון לקבל, הסנה הוא נביעה של הרצון ליתר דבקות. הוא לא נשרף, נכבה ומפריד כפי טבעו.
שהרצון לקבל – מקבל בעל מנת להשפיע, מטעם השוואת צורה אז הוא נביעה של האין סוף, כי אין גבול לכמה שאפשר להשפיע לבורא. כי הבורא נצחי. לכן הרצון לא נכבה לעולם.
מקבל בעל מנת להשפיע- ב' הפכים בנושא אחד.
משל יפה ששמעתי מאדם ששואף לשלמות- שהסנה יש לו שני צדדים, כמו כן לתורה."יש בחינת אש אלוקית שמטהרת ובחינת אש גשמית ששורפת. כשהאדם מוותר על התענוג הפרטי שלו הוא מרגיש שהוא עולה באש ונשרף למוות, אבל אם מקבל זאת בבחינת אש אלוקית שמטהרת אותו, נהיה נס והאש לבנה, אש אלוקית.
האש האלוקית יכולה לטהר, והאש הגשמית יכולה להרוג ולשרוף לגמרי.
השאלה אם אני לוקח אותה לפרטיות או כדי להיטהר. אם אני לוקח אותה לפרטיות זה נקרא "מתוך שלא לשמה נעשית לו סם המוות" האש שורפת אותי. אבל אם אני לוקח אותה לטהר את הרצון. ועל זה נאמר "מתוך שלא לשמה בא לשמה"   וזוכה לדברים הרבה ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק..

מה הם ד' הבנים באגדה?

חכם מה הוא אומר: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה'אלוקינו אתכם? ואף אתה אמור לו: אין מפטירין אחרי הפסח "אפיקומן"  החכם שואל על מטרת הבריאה, רוצה את אור החכמה, התפקיד שלו לשאוף לשלמות.
רשע, מה הוא אומר?
רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל.
כפי שאומר הרב"ש הרשע שואל שאלות מי ומה, מי ה' אשר אשמע בקולו ומה העבודה הזאת לכם. אבל זה שאלות שלא באו להתחבר, לא באו לשם האמונה. לכן יש להקות את שינוניו וההבנות שלו, ולפעול למעלה מהדעת. אומר הרב"ש ואילו היה שם לא היה נגאל, כי הרצון לקבל אין לו תיקון גם בזמן הגאולה. זאת אומרת הצורה של הרשע לא יכולה להתקיים לעולם, צמצום א' לא מתבטל, אסור לקבל בעל מנת לקבל. המילוי של הרצון לקבל הוא מוות ונפרדות. אין בריאה בלי בורא, והקשר לבורא מבחינתנו הוא רק ע"י השוואת צורה ואהבה.

תם, מה הוא אומר: "מה זאת?" ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים.
תמימות היא בחינת אמונה למעלה מהדעת, כמו מידתו של יעקב , איש תם יושב אוהלים. מקבל באמונה שלמה את גדלות ה'. יש לשים לב להיות בבחינת תם, ולא מטומטם כמו שאומר הרב"ש. תם הולך למעלה מהדעת בשלמות של אמונה. מטומטם הולך מתחת לדעת בגלל עצלנות וטיפשות.

ושאינו יודע לשאול – את פתח לו. שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
אומר הרב"ש:
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". מטעם כי כל התורה היא רק עבור היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קידושין ל:). לכן "שאינו יודע לשאול, את פתח לו". ויש להבין מה צריכים לשאול ועם איזה דבר פותחין לו, מהי הסגולה שיכולין לפתוח עמה את מי שאינו יודע לשאול. והענין כשיש יצר הרע יש צורך לתורה. לכן אם האדם מאמין בשכר ועונש, כבר יכול לקיים את התורה ומצוות, מטעם שיש לו תמורה. לכן אין הוא שואל שאלת הרשע, "מה העבודה הזאת לכם". וכשאין לו הרע כנ"ל, אין לו צורך לתורה, לכן "את פתח לו". אם אתה רואה שיש אדם שעוסק בתורה ומצוות מטעם שהוא מאמין בשכר ועונש, נמצא שהוא סגור, היינו הרע שלו הוא בסגירו, היינו בגניזה. ואם כן אי אפשר לתקן אותו, כי אין האדם מתקן אלא מה שעיניו רואות. לכן מלמדין אז את אדם לעבוד בעל מנת שלא לקבל פרס.


מהו אני הוא ה' אני ולא שליח?

האדם חושב שמה שיוציא אותו מהצרות בחיים, זה שליחים. למשל – כסף, כבוד, אישה יפה, כלים נאים, בגדים נאים, תאוות. אפילו בעבודת ה', אם תהיה לי אישה יפה (רגש יפה) אהיה עובד ה'. אם יהיה לי הרבה כסף אוכל ללמוד תורה. אבל זה שקר, זה לא יכול להוציא ממצרים. לעיתים זה מכניס יותר למצרים. רק דבר אחד יכול להוציא ממצרים.
רק ה' יתברך. רק תפיסת הבורא השלמה, האמונה למעלה מהדעת – יכולה להוציא את האדם ממצרים, ולא שליחים – דהיינו כוחות שחושב שישיג ויעזרו לו או רכוש ותענוגים אחרים.
לסיום נביא את דברי הרב"ש:
אני ולא שליח
כמו שכתב האר"י ז"ל, ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם, היינו שזכו "אני ולא שליח".
אמר זצ"ל, מה שאין כן לפני הגאולה חשבו שיש שליחים, שאם כן גאולה נקרא שזכו ש"אני הוא ולא שליח", שאין עוד מלבדו. נמצא שגם לפני הגאולה האמינו שה' עוזר, אבל יש שליחים.
וגאולה נקרא שזכו "אני ולא שליח".

מדוע כל מה שיש ביבשה יש בים? האם יש בת הים? ולמה אין חולדות בים?
תנו רבנן, כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה (חולין קכז א)
כיצד ייתכן? מה האם יש בנות ים? הרי צריך להיות אדם בים? האם זו הוכחה לתורת הדרוויניזם?
אלא צריך לזכור שהתורה לא מספרת סיפורים, אלא מלמדת על מהלכים נפשיים.
האדם, החיות לא התפתחו מהים בתהליך אבולוציה כפי שחלק מתורות העבר הכושלות מנסות להסביר.
אבל זה נכון שיש קשר בין הים ליבשה, בין יצורי הים ליבשה, כי הים מסמל את המצב הגולמי, את תת המודע, את השורשים העליונים. (לעניות דעתי זה כמו השמים שביבשה)
למשל כתוב על המטה של משה רבנו, שפעם נהפך לנחש, ופעם נהפך לתנין.. תחליט נחש או תנין?
אלא נחש במצב הגולמי שלו יהיה תנין, זה אותו שורש. כמו כן כתוב "את התנינים הגדולים" האם הכוונה לדינוזאורים?  על פי רש"י לוויתני ענק שנכחדו, על פי הפשט לטאות ענק שנכחדו.
כמו כן מפרש המלבים לגבי יצורי ענק שהיו חיים לפני המבול נכחדו במבול (אותם אלה שמוצאים את שרידיהם בכדור הארץ) {לעניות דעתי הם מייצגים רצונות וכוחות של צמצום א' שנכחדו עם המבול, המייצג אף הוא את הרצונות של צמצום א')
בכל מקרה, מזה אנו למדים שהים מסמל את המצב הגולמי של הרצון.
אם ככה נשאל, אם כל מה שיש ביבשה מה מייצג את האדם בים?
הרי כתוב "כל מה שיש ביבשה יש בים" לא ניתן להכחיש זאת.. לפי זה צריך להיות אדם בים…
והרי נאמר "חוץ מן החולדה" ולא נאמר חוץ מהאדם.. והרי יש הרבה יצורים טמאים בים.. מה מיוחד בחולדה..
אלא זה רק סימן טוב לישראל, חולדה מסמל את צד החול, את צד הנפרדות, ואין דבר כזה באמת בשורש, כי הכל אחדותי. לכן ברצון הגולמי אין חול. (כפי שמסביר בדרך רמז בשיחות קודש פרי חכם)
אם ככה נחזור לשאלה? אז למה אדם אין בים כרצון גולמי?
אלא יש, כמו ששמעתי מכבוד הרב-  משה רבנו הוא פנימיות האדם, הוא מייצג את הרצון הגולמי של האדם, כפי הכתוב "ותקרא שמו, משה, ותאמר, כי מן-המים משיתיהולכן כן יש אדם בים, אבל לא צריך להיות בת ים, זה רק סימן. מדובר על רעיון מעבר לזמן ומקום, מעבר לחמשת החושים, מעבר להעדר חילוף ותמורה. אבל נתנו לנו סימן לזה גם
"ותקרא שמו, משה, ותאמר, כי מן-המים משיתיהו" משה רבנו הוא צורת האדם הגולמית, הוא הראוי להיות אדם, הוא שתיקן את הצדדים שאדם הראשון קלקל. שנזכה להידבק במשה רבנו גואל האמת. אמת

[/sociallocker]

פוסטים אחרונים