ספר הזוהר

בעל התניא – אני הויה לא שניתי

סיכום שיעור תורני – "אני הויה לא שניתי" והבדלת הבורא מהבריאה

השיעור עוסק בהבחנה בין עצמות הבורא לבין הבריאה, תוך התמקדות בפסוק "אני הויה לא שניתי" (מלאכי ג, ו) ובפרשנותו של בעל הסולם להבדיל את הבורא מהנשמה ומהשגת האדם. השיעור מדגיש את הקדושה המובדלת של הבורא ואת היעדר השינוי בו, ומבאר את הקשר בין האור לכלים בבריאה. להלן סיכום מורחב ומפורט:

השיעור נפתח בהקשר של אהבה רבה, בניגוד לאהבת עולם שנדונה קודם לכן. אהבת עולם היא אהבה שאינה נובעת מהתבוננות, אלא טבועה בשורש הנפש, במקום שבו חלק מהבורא (שם הויה) מתגלה. השיעור ממשיך ומתמקד בפסוק "אני הויה לא שניתי", שמלמד שהבורא נמצא מעל גדרי העולמות, ואין בו שינוי, תנועה או חידוש. הסיבה לכך היא שאין בו רצון לקבל – תכונה השייכת רק לנבראים – ולכן השינוי אינו חל על האלוקות, אלא רק על התגלותו בבריאה, כפי שנאמר "וביד נביאים אדמה" (הושע יב, יא). המשמעות היא שהתגלות הבורא היא דמיון בלבד, אך דמיון אמיתי כפי שמתגלה לנביאים, ולא כפי שמתפרש אצל מכשפים או מתקשרים.

השיעור מבאר ש"וביד נביאים אדמה" מתאר דמיון כי האור עצמו אינו משתנה – הוא אינו נברא ואינו יכול להשתנות. השינוי מתרחש בכלים, כלומר ברצון לקבל של הנבראים, שמגלה את האור בצורות שונות. השיעור משתמש במשל מהעולם הגשמי: האור או האנרגיה אינם משתנים במהותם; בין כדור הארץ לשמש יש חושך, והכלי (החומר) הוא שמגלה את האור. בחלל הוואקום, האור נע במהירות קבועה בספקטרום הנראה, אך כשהוא פוגע בחומר, מתגלים הבדלים באורכי גל, צבעים ומהירויות. זה מלמד שאין שינוי במהות האור, אלא רק בהתגלותו דרך הכלי. כך גם בעולם הרוחני: האור האלוקי נשאר קבוע, והכלים (הנבראים) הם שמשתנים ומגלים אותו.

השיעור ממשיך ומסביר ש"אני הויה לא שניתי" מתייחס לא רק לעצמות הבורא, אלא גם להתפשטות האור ממנו לפני שהוא מגיע לקבלה בנשמות. בעל הסולם מפרש שרצון לקבל, כשהאור מתפשט ממנו, נחשב כעצמות הבורא לפני שהוא נקלט בנשמות. כלומר, גם בהתפשטות האור לעולמות, לפני שהוא מגיע להשגת הנבראים, אין בו שינוי – הוא נשאר בבחינת "יש מיש". השינוי מתרחש רק כשהאור מגיע לנשמות, כדוגמת אוכלי המן, שכל אחד טעם בו טעם שונה לפי רצונו. השיעור מפנה להרחבה בנושא בהקדמת "פי חכם" ובקדמת "פרי חכם" של הרבש על ספרי בעל הסולם.

השיעור מדגיש שאין תנועה ישירה אל הבורא, ואפילו המשל של טיפת מים באוקיינוס אינו מדויק. בטיפה יש ערך וייחוס לים, שכן שניהם עשויים ממים, אך לגבי הבורא אין השתלשלות או דמיון ישיר לבריאה. השיעור מבאר שזו הבחנה חשובה מאוד: הנשמה אינה "חלק אלוקה ממעל" במובן המילולי, שכן זה עלול להוביל לטעות שיש קשר ישיר לעצמות הבורא. עצמותו מובדלת לחלוטין, והשינוי מתרחש רק בהתגלות האור דרך הכלים, ולא במהות האור עצמו.

השיעור מסכם שהבורא אינו משתנה, לא בעצמותו ולא בהתפשטות האור ממנו לפני הקבלה בנשמות. השינוי הוא תוצאה של הכלים – הרצון לקבל של הנבראים – שמגלה את האור בצורות שונות. כך, מלכות (הרצון לקבל) שווה לפוטנציאל שבחוכמה, אך חוכמה עצמה אינה האור לכשעצמו, אלא השורש לרצון שמגלה אותו. השיעור מדגיש שיש להבין את ההבדלה הזו כדי להימנע מטעויות בהשגת הבורא, וקורא להעמיק בנושא דרך המקורות המוזכרים.

וביד הנביאים אדמה

חלום וכוח הדמיון – כוכב הקופים כוח הדמיון והחלום הם יכולות רוחניות המאפשרות לאדם לעלות מעל המציאות החומרית ולאחד ניגודים, כמו גל וחלקיק או רוח וחומר. הדמיון, ככוח אלוקי, יוצר משמעות (כמו ערך הכסף) ומבדיל את האדם מבעלי חיים, בעוד החלום משחרר מהשכל ומחבר לנשמה. השכל (צד שמאל) מוגבל, הדמיון (צד ימין) מתעלה, ובאמצעות הבינה הם מתאחדים. חנוכה מוזכר כסמל להתבוננות רוחנית מעבר לגוף.

כוח הדמיון והחלום מוצגים כיכולות רוחניות מרכזיות שמאפשרות לאדם להתעלות מעל גבולות המציאות החומרית ולחבר בין היבטים מנוגדים, כגון הגל והחלקיק במכניקה הקוונטית או הרוח והחומר בתפיסה הקבלית. הדמיון נתפס ככוח אלוקי טהור, שמקורו בנשמה ובבינה, והוא זה שנותן לאדם את היכולת ליצור משמעות בעולם – לדוגמה, ערך הכסף, שהוא תוצר של הסכמה דמיונית קולקטיבית. יכולת זו מבדילה את האדם מבעלי חיים, כמו הקופים ב"כוכב הקופים", שאין להם דמיון מפותח המאפשר התפתחות תרבותית או רוחנית.

החלום, לעומת זאת, מתואר כמצב שבו השכל – המיוצג כצד שמאל – נכבה או נחלש, ומאפשר לכוח הדמיון – המיוצג כצד ימין – להתפרץ ולפעול בחופשיות. במצב זה, האדם יכול לחוות ממדים שמעבר לחוקי החומר, בדומה להתנהגות החלקיק בניסוי הסדק הכפול, שמראה אחדות ופירוד בו-זמנית. כוח הבינה הוא זה שמאחד בין השכל לדמיון, כמו גם בין הפכים אחרים כגון רוחניות וגשמיות, פנימיות וחיצוניות, ומאפשר לאדם לתפוס את המציאות כשלמות.

בהקשר זה, מוזכר גם חג החנוכה כדוגמה סמלית: אור הנרות, שאין להשתמש בו אלא רק להתבונן בו, משקף את הרעיון של התבוננות רוחנית טהורה שמתעלה מעל הרצון לקבל הגשמי, הקשור לגוף. זהו חלום בהקיץ, שבו האמונה והדמיון האלוקי מאפשרים חיבור לכוחות עליונים מעבר לדעת הרגילה. התהליך הזה מושווה גם לרעיונות מהרמב"ם, שדיבר על כוחות הנשמה, ולפרשת "מקץ", שבה השכל מתעורר ומגביל את הדמיון, אך דווקא השילוב ביניהם הוא שמוביל להתפתחות רוחנית אמיתית.