"גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" – הפסוק הזה מ"אשת חיל" (משלי לא) מבטא את השאיפה שכל עצמי וחלקי הנבראים ישובו לתחייה על ידי האדם, שמשרה עליהם את שם ה' בד' אותיות, ישר והפוך. כפי שכתוב למטה ב"אור הבהיר": "מתהו טוב כל ימי חייה להרבות הלילות וזמני הסתר" – התחייה הזו היא תיקון של כל החלקים המפורדים, הגופות, הלבושים החיצוניים והעצמות היבשות, שיקומו על ידי האדם. אבל מהי התחייה הזו באמת?

קודם כל, לא מדובר בגשמיות במובן הפשוט. "תחיית המתים" היא מצב נשמתי-תודעתי שבו הרצון לקבל, ברגע שהוא מתחבר בדבקות לבורא, מקבל חיים. זה מתחיל בדברים פשוטים: תפילין שאני מניח יכולות להרגיש "מתות" כשהמעשה דומם וחסר אור, אבל אם זכיתי לנשמה – פתאום הן הופכות לאור עצום. החומר הוא חלקיק נפרד, ואם אני מרבה בו – מוסיף עוד חלקיקים – זה עלול להסתיר את הפנימיות ולגרום לדיכאון. לעומת זאת, כשאני בא עם נשמה וכוונה, גם מעשה קטן הופך לגל של חיות: אהבה עם אישה אחת שווה יותר מתאווה עם מיליארד נשים, כי זה עם נשמה וזה בלי. אותו חלקיק חומר – אני מחיה אותו כשאני מחבר אותו לבורא.

למה אני מדבר קשוח ולא זורק "עצמות יבשות לעובדי גילולים"? כי כתוב "קבלה למתקדם" – התחייה הזו היא מצב תודעתי-רוחני, לא גשמי. גם מה שכתוב על "לביתן ושור הבר" מדבר על מדרגה רוחנית, לא על דבר פיזי. אולי יהיה סימן גשמי, כמו שכתוב שהמלאכים צלו לאדם הראשון בשר (אף שהיה צמחוני) – זה היה סמל, שאלה שכבר נענתה בעצמה. לעתיד לבוא אולי יאכלו בשר, אבל בתיקון הסופי לא, כי הבשר מסמל כלים פנימיים שיצאו החוצה, וכשיחזרו לפנימיות לא יהיה צורך לקבלם מבחוץ.

אז מה עם "תחיית המתים" לעובדי גילולים? אולי בימות המשיח יהיה סימן גשמי – גוף בריא יותר, אנרגיה, טכנולוגיה שתאריך ימים, רובוטים שישחזרו תודעה – אבל זה "בוטנים במבה בלי בוטנים לתינוקות", כלומר שטויות לעומת המהות. ההסבר האמיתי הוא שהאדם מרגיש מת כשהוא מנותק מהבורא, וכשהוא מחבר את הגשמי לרוחני – אפילו תפוח קטן יכול לעורר את האור האלוקי בתוכו. הגשמיות קמה לתחייה כשהיא משרתת את הפנימיות: הרצון לקבל הופך לכלי להשפיע ומחבר לבורא. זו התחייה האמיתית.

האם גוף פיזי יקום? אולי כן, אולי לא – זה תלוי בצורך של השעה, אבל זה לא העיקר. המהות היא שאתה "מת" כשאתה מנותק, ולא משנה איזה גוף יתנו לך – גם אם יעתיקו את תודעתך לגוף חדש, בלי נשמה זה לא יחיה אותך. התחייה היא כשאתה מתדמה לעליון, משרה את שם ה' על החומר, ונותן לו חיים דרך אמונה וכוונה.

הוא מוסיף דוגמה יפה: כמו מלח, צמחים ובעלי חיים שנמשכים לאדם – ברצונו (מאהבה) ושלא ברצונו (מיראה). המלח (מלכות) הוא דומם שמכיל את כל היסודות, לא מלח לבן חסר פנימיות. האדם "מַמְלִיךְ" את המלכות כחלק מהכלל: הצמחים ובעלי החיים הם בירורים בעולם העשייה, והדומם-צומח-חי ברוחניות הם מוחות אלוקיים בתורה שמפתחים את נפשו. יש מה שנכנס לתוכו (פנימי) ומה שמקיף אותו (מלבושים, כמו צמר ופשתים), ויש תשוקה למקיפים רחוקים (כסף וזהב) שגורמת תיקון גם למה שמרוחק ממנו. זה מתחבר ל"נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה" – דרגות של חיבור מהפנימי למקיף.

לסיכום, התחייה היא תיקון כל חלקי הבריאה על ידי האדם שמחיה אותם דרך דבקות בבורא. זה לא סמל גשמי, אלא מהות רוחנית – והלוואי שנזכה לגלות את האלוקות הזו ולהפיץ את האור הזה בעולם. אמן.

"תחיית המתים" שמדובר עליה כאן, כפי שכתוב בזוהר הקדוש, אינה עניין גשמי בלבד, אלא תהליך רוחני עמוק שבו כל עצמי וחלקי הנבראים – כל החלקים המפורדים, הגופות, הלבושים החיצוניים, העצמות היבשות – חוזרים לחיים על ידי האדם שמחבר אותם למקורם האלוקי. במובן הזה, התחייה היא לא רק תיקון של העולם החומרי, אלא השבתו למצב של שלמות נשמתית ודבקות בבורא.

הזוהר מדבר על כך שמי שרחוק מפנימיות התורה – אותם שאינם מתדבקים ב"אשת חיל" (סמל לשכינה ולחכמת התורה) בשלמות – נשאר מנותק מהאור העליון. הפנימיות הזו אינה ניתנת בקלות, כמו שכתוב "ורחוק מפנינים מכרה" (משלי לא): היא יקרה יותר מפנינים, לא נמכרת בזול, ודורשת מאמץ נשמתי אמיתי. מי שלא עושה את העבודה הפנימית, לא רק שלא זוכה להתחבר אליה, אלא "היא מוכרת אותו" – כלומר, מסגירה אותו לקליפות, לכוחות החיצוניים שמרחיקים אותו מהקדושה. זהו תהליך שבו האדם נשאר לכוד בחיצוניות, בעצמות היבשות, ללא החיות של הנשמה.

עם זאת, יש כאן גם קריאה לפעולה: אנו מחויבים להשתדלות, להפיץ את האור ולעשות את חלקנו, כמו שצריך לעבוד ולאכול. אבל האמת היא שהתוצאה לא תלויה רק בנו – היא תלויה בתודעה של האחרים, במידה שבה הם עברו "אבולוציה" רוחנית שמאפשרת להם להתחבר לפנימיות התורה. כפי שנאמר "אנכי ה' אלוקיך" – אנו עושים את שלנו, והבורא מחליט למי לפתוח את הלב ואת התודעה. התחייה הזו היא תהליך שבו האדם משפיע על העולם, אבל גם העולם חוזר ומשפיע עליו, בסוד "סולם רחוק מפנינים מכרה" – סולם רוחני שדורש מאמץ לעלות בו.

הזוהר מוסיף שכל הפירוד והמחלוקות בעולם באו כדי להביא לשלום ולאחדות. התיקון הסופי הוא שבו הכל חוזר לחסד, והחלקים המפורדים – הלבושים החיצוניים, העצמות היבשות – מתחברים מחדש לפנימיות. זהו רווח כפול: הצדיקים זוכים גם לכלי הקבלה הגדול (היכולת לקבל על מנת להשפיע) וגם לדבקות בבורא. כפי שכתוב "גמלתהו טוב" – השכינה, התורה והנשמה מחיות את האדם ואת העולם, והלוואי שכל חלקי הנבראים ישובו לתחייה על ידי האדם שמשרה עליהם את שם ה' – בד' אותיות, ישר והפוך, כסמל לשלמות האלוקית.

הרעיון המרכזי כאן הוא תלמיד חכם (או אדם שהגיע למדרגה רוחנית גבוהה) שהתחבר להשגה אלוקית, אך נפל לרצון לקבל לעצמו – כלומר, הפך את ההשפעה הרוחנית שקיבל לאהבה עצמית. התוצאה היא מעין "מוטציה" רוחנית: במקום להשתמש בהשגה להשפיע ולקרב את הבריאה לבורא, הוא משתמש בה לטובתו האישית, כמו "מתקשר" שטוען שהוא מדבר ישירות עם הבורא, אך מקבל רק "אור ישר" (השפעה אלוקית) בלי "אור חוזר" (החזרת האור לבורא דרך עבודה של השפעה). זהו מצב של קליפות, כפי שמוזכר בפרשת בלעם – תקשורת מעוותת שמגיעה משדים או כוחות טומאה, ולא מהאמת האלוקית.

המשל מהזוהר:

הזוהר מתאר זאת כ"ספר החוכמה שנשלח למדינה של עמי ארצות". הספר (התורה, האור האלוקי) נועד להשפעה ולתיקון העולם, אך כשהוא מגיע לאנשים שחסרים את הכלים להבין אותו (רצון להשפיע), הם מפרשים אותו בצורה מעוותת – "פסולת של אהבה עצמית". במקום שתלמיד חכם (סמל להשפעה ואהבת הזולת) יקבל את הספר ויפרש אותו כראוי, הם לוקחים את האלוקות ומשתמשים בה לטובתם, כמו "להביא את אסתר לבית המן" – חילול התורה.

הפגם והשלמות:

• האלוקות לא נפגמת: האדם לא יכול לפגוע באמת בספר השמיים (האלוקות עצמה), כי היא שלמה וקדושה מעליו. כפי שכתוב בהלכה "אין למחוק שמות קודש" – בפנימיות, זה אומר שהאלוקות נשארת טהורה. מה שנפגם הוא האדם עצמו, שיורד ממדרגתו ומקבל "פירורי פירורים" – דמיונות וקליפות במקום אור אמיתי.
• דוגמה: אנשים שלומדים תורה או קבלה בחיצוניות, לאהבה עצמית, לא מקבלים את האורות הרוחניים האמיתיים. הספר שמור לתלמידי חכמים – אלה שפועלים בהשפעה – והשאר מקבלים "בוטנים במבה בלי בוטנים", כלומר תחליף ריק.

תהליך הנפילה:

• תלמיד חכם שהרצון לקבל משתלט עליו מאבד את הלבושים הרוחניים (הכלים לקבל אורות עליונים) ונופל למקום שאינו ראוי לו. זה לא פגם בספר, אלא שינוי מקום – ממדרגת השפעה למדרגת קבלה לעצמו.
• אם הוא מבין זאת, יש לו תקווה לחזור לשלמות, כי השלמות (אשת חיל) היא "בית המדרגות" – סולם רוחני שמוביל חזרה לבורא. "אש ה'" (הנשמה שמחוברת לאלוקות) נקשרת ל"חיל" (הכוחות שמשרתים את ההשפעה).

קשר לבלעם:

בלעם הוא דוגמה קלאסית: הוא קיבל השגה רוחנית גבוהה (דיבר עם ה'), אך השתמש בה לאהבה עצמית ולקללה במקום לברכה. הזוהר מתאר זאת כתקשורת עם כוחות טומאה שמעוותים את המסר – הוא שמע את ה"אור הישר" (השפעה אלוקית), אך לא החזיר "אור חוזר" (תיקון והשפעה), ולכן נפל לקליפות.

מסקנה:

האדם שהיה תלמיד חכם ונפל לרצון לקבל לעצמו לא פוגם באלוקות עצמה, אלא בעצמו. הוא הופך את ההשגה הרוחנית לכלי של אהבה עצמית, כמו מתקשר שטוען שהבורא מדבר איתו, אך המסרים מעוותים כי חסר בהם ממד ההשפעה. התורה נשארת שלמה, והאור האמיתי שמור למי שפועל בדרך של השפעה ואהבת הזולת. הנפילה היא אישית, והתיקון אפשרי דרך חזרה לשלמות – "אשת חיל" שמובילה לסולם הרוחני.