אות כג
זהר
כג) ואוף הכי איהי רגזא יתיר, על נבל כי ישבע לחם דאתמר ביה לכו לחמו בלחמי. דאיהו קמצן נבל בממוניה, נבל שמיה, דלאו איהו נדיב, ולאו איהו מזרעא דאבהן, דאתמר עלייהו נדיבי עמים נאספו, דהא קמצן איהו עני הדעת, בתר דלא עביד טיבו למארי תורה, למהוי מחזיק בידייהו. ואורייתא בלא פקודיא לאו איהו תורת ה'.

פירוש מעלות הסולם
כג) ואוף הכי איהי וכו': ואף כך היא רגזה יותר, על נבל כי ישבע לחם, שנאמר בו לכו לחמו בלחמי. והוא נקרא נבל מפני שהוא קמצן בממונו, נבל שמו, ואין הוא נדיב, ואין הוא מזרע האבות, שנאמר עליהם נדיבי עמים נאספו, כי קמצן הוא עני הדעת, אחר שאינו עושה טוב לבעלי תורה, להיות מחזיק בידיהם. ותורה בלי מצוות אין היא תורת ה'.
פירוש, כאן המדובר במי שלומד תורה שלא לשמה ובאופן שלא שם לבו לבוא מתוך שלא לשמה ללמוד לשמה, ע״י המאור שבתורה שיחזירהו למוטב, והוא אינו אפילו בבחינת עבד ושפחה, אשר תורתו נעשית לו לסם המות. כמ״ש חז״ל למשמאילים בה סמא דמותא (שבת פ״ח). והוא בדיוק ההיפך מהלומד לשמה, אשר נכנס ללמוד תורה דרך השער של יראת ה׳ בסוד: ראשית חכמה יראת ה', וזוכה אז להיות מרכבה לחסדי דוד הנאמנים, הנקראים תמכין דאורייתא. כי על ידו עלו נה״י ונעשו לחג״ת, וחג״ת עלו ונעשו לחב״ד, ונעשו נה"י חדשים לז״א ובנין לנוקבא. בסוד ממונו של אדם מעמידו על רגליו (פסחים קי״ט), וע״י מתגלה הדעת בכל הקומה.
וז״א ואוף הכי איהי רגזא יתיר אשר השכינה רגזה יותר על נבל כי ישבע לחם וכו', נבל שמיה בבחינת אמר נבל בלבו וגו'. והוא קמצן, נבל בממונו ואינו רוצה לתת יגיעתו בכדי לזכות ללמוד לשמה, אשר החג״ת שנקראים אבות בזמן שעולים לחב״ד, והתפארת נעשית לדעת ומתפשטת לכל הקומה, ואז נקראים החג״ת נדיבים והנה״י נקראים בנים זרעא דאבהן, דהא קמצן איהו עני הדעת, שאינו ממשיך הדעת, בתר דלא עביד טיבו למארי תורה שהוא בחינת תפארת למהוי מחזיק בידייהו שהם חסד וגבורה ידייהו דתפארת. לכן ואורייתא בלא פקודיא לאו תורת ה׳.

אות כד
זהר
כד) מארי תורה, מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דביה חצות לילה הוה קם דוד, לחברא ליה בשכינתא דאתקריאת לילה. ואיהו שומר מה מלילה ליל ה׳, ליל שמורים הוא לה׳ ובגיניה אתמר כל העוסק בתורה בלילה, הקב״ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה יי׳ חסדו ובלילה שירה עמי.

פירוש מעלות הסולם
כד) מארי תורה מסטרא וכו': בעלי תורה, הם מצד עמוד האמצע, היינו ספירת תפארת, שהיא קו האמצע, אשר בו היינו עם הארת קו האמצע, שהיא תורה, היה דוד קם בחצות לילה, לחבר את ספירת תפארת, בשכינתא שהיא מלכות, הנקראת לילה. והיינו סו"ה שומר מה מלילה, ליל ה', וסוד הכתוב ליל שמורים הוא לה׳. ובשבילו נאמר כל העוסק בתורה בלילה, הקב״ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי.
פירוש. כי יום ולילה, הם ז״א ומלכות. ז״א נקרא יום, מפני שמאיר בחסדים. ומלכות נקראת לילה, בשעה שמאירה בדינים. וחצות לילה, פירושו, לחלק ולחצות את הדינים של מלכות, ולהמתיקם ברחמים של בינה, וזה נעשה ע״י העוסקים בתורה מחצות לילה ואילך, כי תורה ה״ס קו האמצע, הכלול מחכמה וחסדים. וע״י התורה נעשה המיתוק של המלכות הנ״ל.
והנה מלכות ממותקת נקראת לילה עם ה׳ ולפני המיתוק נקראת ליל, חסר ה'. ותקון זה נעשה בכל יום ע״י ב׳ זווגים. זווג א׳ הוא זווג של הלילה להשלמת כלים אל הנוקבא, בסוד שאמרו ז״ל אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ואז היא נשלמת עם הארת חכמה אשר מקבלת מן בינה ע״י קו האמצע, ולהיות שהארת החכמה היא בלי חסדים לכן היא בבחינת חושך ולילה. וזווג ב׳ הוא, להשלמת המוחין של הנוקבא, והוא זווג של יום, אשר קו האמצע משפיע לה חסדים, והחכמה מתלבשת בחסדים, ומאירים בכל השלימות.
וזה אמרו מארי תורה וכו׳ והיינו הארת קו האמצע, אשר בהארתו הוה קם דוד לחברא ליה בשכינתא שה״ס תיקון חצות לילה להמתיק דינים של המלכות ברחמים של הבינה. ואיהו שומר מה מלילה כי הארת חכמה היא כח מה ונעשה מליל בלי ה׳ ללילה עם ה׳ וזהו השלמת כלים מזווג א׳ של לילה. ובגיניה, היינו משום שתיקן השלימות מזווג הא׳ של הלילה. הקב״ה שהוא קו האמצע, מושך עליו חוט של חסד ביום, כדי שילביש החכמה בחסדים של זווג הב׳ שנקרא יום, שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ומאירים בכל שלימותם.
ואין להקשות הלא בזווג של הלילה הרי נמצאים זו"ן במצב האחוריים שהם בבחי׳ שני המאורות הגדולים והנוקבא מקבלת אז מן בינה שלא ע״י ז״א. ואיך אמרנו שהמיתוק דחכמה נעשה ע״י קו האמצע. התשובה היא, אשר כלל גדול הוא בהחכמה שאין דילוג מדרגה ותמיד מקבלת הנוקבא רק מז״א ואפילו בשעה שאנו אומרים שהיא מקבלת מן בינה לבד, הפירוש הוא, שמקבלת מן בינה על ידי ז״א בתור מעבר לבד, וחסדי ז״א אינם מאירים אז בהשפע העוברים על ידו. אבל תמיד מלכות מקבלת ע׳׳י ז״א.J

אות כה
זהר
כה) חוזים נביאים מסטרא דנצח והוד. דבהון כלילן תרין שמהן דאינון יאהדונה״י. דבהון תמניא אתוון, לקבל תמניא ספרי נביאים, ונביאים תרין, הא עשר לקבל עשר ספירן. לקבליה חזא יחזקאל עשר מראות. צדיקים מסטרא דצדיק, על כל אלין אתמר לא תקח האם על הבנים.

פירוש מעלות הסולם
כה) חוזים נביאים מסטרא וכו': חוזים נביאים הם מצד ב׳ ספירות נצח והוד. אשר בהם כלולים ב׳ שמות הוי״ה ואדני והם במשולב היינו ביסוד המיחדם יאהדונה״י. אשר בהם שמונה אותיות, נגד שמונה ספרי נביאים, כי תרי עשר נחשב לספר אחד. ונביאים, שהם נצח הוד הם שנים, הרי הם עשר נגד עשר הספירות. ונגד עשר הספירות ראה יחזקאל עשר מראות. צדיקים הם מצד ספירת יסוד שנקרא צדיק. על כל אלו נאמר לא תקח האם על הבנים.
פירוש. כי שורש הנבואה הוא בנצח הוד דז״א ומתפשט עד הנוקבא, ועל ידה מקבלים הנביאים לכן אומר חוזים נביאים מסטרא דנצח הוד שמשם שורש הנבואה. דבהון כלילן תרין שמהן היינו הוי״ה בנצח ואדני בהוד. והם נקראים שחקים הטוחנים מ״ן לצדיקים שהוא יסוד המכריע ומיחד אותם ומאירים במשולב יאקדונק״י, ביסוד. ומיסוד הם מאירים למלכות. ומ״ש ונביאים תרין כי הנה נצח הוד הם בב׳ קצוות נצח בימין והוד בשמאל, וימין ושמאל הם תמיד סותרים זה את זה, כי קו ימין נמשך מבחינת עליית מלכות לבינה והסתלקות הג״ר. וקו שמאל נמשך מן חזרת מלכות למקומה וגילוי הג״ר, ואז נתבטל הקו הימני כמו שלא היה, כי הרי המלכות חזרה וירדה מן הבינה, אמנם בחינת מחזה ולמעלה דז״א יונקת מבחינה שכנגדה למעלה מחזה דא״א, אשר שם מלבישים או״א שבהם אין הי׳ שהיא מלכות יוצאת לעולם מאויר שלהם ואינם מקבלים פעולת קו שמאל ונשארים בחסדים מכוסים, ולכן מחזה ולמעלה דז״א אע״פ שיצא קו השמאל בג״ר לא ביטל את קו הימין היונק מאו״א עלאין, משא״כ מחזה ולמטה דז״א, אשר ב׳ הקוין ימין ושמאל הם נצח הוד, והם יונקים מבחינה אשר כנגדם מן החזה ולמטה דא״א אשר שם מלבישים ישסו"ת שבהם מתגלה הקו השמאל והי׳ יוצאת מאויר, וכשנגלה קו השמאל שהוא הוד תכף נתבטל הנצח כי כשחזרה הגדלות ודאי שאין עוד שם קטנות. אמנם גם בישסו״ת עצמם יש בחינת מחזה ולמעלה ובחינת מחזה ולמטה שהם פנים ואחוריים אשר בבחינת פנים דישסו״ת שולט ג׳׳כ קו הימין ואין הי׳ יוצאת מאויר כמו באו״א עלאין. ולכן כשנצח הוד דז״א מקבלים מפנים דישסו״ת יש עמידה לקו הימין שהוא נצח גם אחר יציאת קו השמאל, כי מקבל כוחו מבחינה אשר כנגדו בקו הימין דפנים דישסו"ת, ולפיכך יש בנ״ה דז״א ב׳ בחינות: א', אם הם בבחינת אחוריים, דהיינו בשעה שהם מקבלים מאחורים דישסו"ת אז מתבטל הנצח ע״י יציאת קו השמאל שהוא הוד. ב׳, אם מקבלים מן הפנים דישסו״ת נשאר הארת שניהם כי קו ימין נשאר בתוקפו גם אחר יציאת קו השמאל. וזה אמרו ונביאין תרין היינו שכעת הם במצב אשר שניהם מאירים, כי בבחינת הפנים שולטים שניהם ואין אחד יכול לבטל את השני. וע״י קו אמצעי המיחדם ומקיים הארתם, שהוא יסוד, המשלב הארתם, וחסדי נצח מאירים מלמעלה למטה. והארת ג״ר דהוד מלמטה למעלה כך מקבלים את הארת נצח הוד. ועיין בזהר בראשית דפו"י רס״ב. ערבי נחל לקבל תרין דרגין דמקיפין לעילא דאינון נ״ה.(השמטות אות רע"ג).

אות כו
זהר
כו) ועוד, אלין דעסקין באורייתא לשמה, ונטרין פקודהא דאינון תרי״ג מצות דתליין משם יקו"ק, כענבין באתכלא, כדי ליחדא בהון לשם יי׳ בשכינה, כבר נש דמתיחד עם בת זוגיה בכל אברין דיליה, לאפקא זרעא מעליא. אתמר בהון לא תקח האם על הבנים. ואלין דלא משתדלי באורייתא לשמה, אתמר בהון שלח תשלח את האם. את לרבות שם יי׳ דאסתלק עמה מההוא בר נש.

פירוש מעלות הסולם
כו) ועוד אלין וכו': ועוד, אלו העוסקים בתורה לשמה, ושומרים מצוותיה שהם תרי״ג מצות התלויים משם הוי"ה, כענבים באשכול. וכוונתו כדי ליחד בהם לשם הוי״ה שהוא ז״א בשכינה, שהיא מלכות כאדם המייחד עצמו עם בת זוגו בכל אבריו, וכוונתו כדי להוליד בנים טובים. (רש״י ויצא כ״ט כ״א וזהר תולדות אות נ״ו). בהם נאמר לא תקח האם על הבנים. ואלו אשר לא משתדלים בתורה לשמה, בהם נאמר שלח תשלח את האם. את לרבות שם הוי״ה שהוא ז״א אשר הוא מסתלק עם האם מאותו אדם.
פירוש. כי תרי״ג המצוות מתחלקות לב׳ בחי׳ רמ״ח מצוות עשה, ושס״ה לא תעשה. ותלויים משם הוי״ה, בסו״ה זה שמי לעלם, שמי עם י״ה שס״ה, וזה זכרי לדר דר, זכרי עם ו״ה רמ״ח. וביאור הדברים הוא, כי יש ב׳ בחי׳ בזו"ן. א׳ כשהנוקבא הוא בזווג עם ז׳׳א והחסדים שולטים בנוקבא, כמו בז"א, והגם שהארת חכמה כלולה בחסדים אלו שבנוקבא, מ״מ נמשכת הארתם ממעלה למטה מפני שעיקרם הוא חסדים ולא חכמה, ובחינה זו נקראת ו״ה דהוי״ה כי חסדים הם ו״ק שה״ס ו״ה. ב׳. היא כשחכמה שה״ס י״ה מתגלה בהנוקבא, ואע״פ שגם כאן היא בזווג עם ז״א עכ״ז החכמה שבמלכות שולטת ולא חסדים דז״א, ונודע שהחכמה אינה נמשכת ממעלה למטה, ואז כתוב עליה זה שמי לעלם, שכתוב לעלם בלי ו׳ שפירושו להעלים, כי צריכים להעלים ולא להמשיך החכמה ממעלה למטה. שזה שורש כל שס״ה לא תעשה שבתורה. וע״ז מרמזים לנו חז״ל שמי עם י״ה בגי׳ שס״ה לא תעשה כי י״ה שה״ס החכמה והג״ר, הם בסוד זה שמי לעלם, שצריכים להעלים ולא להמשיך ממעלה למטה. אבל הארת החסדים בסוד ו״ה הוא מצוה להמשיך ממעלה למטה וזהו שורש כל רמ״ח מצות עשה שבתורה וכתוב עליהם זה זכרי לדר דר, וזכרי עם ו״ה רמ״ח שהם רמ״ח מצוות בבחי׳ זכר המשפיע ממעלה למטה רמ"ח אורות כנגד רמ״ח המצות.
והנה הארת חכמה נקראת ענבים, וחטא של עץ הדעת היה מה שסחטה ענבים שפירושו המשכת החכמה ממעלה למטה שמזה באה המיתה לעולם בסוד ביום אכלך ממנו מות תמות.
וז״א ועוד אלין דעסקין וכו': היינו שממשיכים חסדים וחכמה שבתורה לשמה ונטרון פקודהא לא להמשיך החכמה ממעלה למטה, דאינון תרי״ג מצות דתליין משם הוי״ה כענבין באתכלא אשר היין משומר בענביו כענבים אשר מחוברים באשכול היינו שמקבלים הארת החכמה שסודה ענבים ממטה למעלה. כי כל כוונתם בתורה ומצות היא כדי ליחדא בהון שם ה׳ שהוא הארת חסדים בשכינה שבה הארת החכמה. והחכמה תאיר ממטה למעלה בסוד זה שמי עם י״ה לעלם. והחסדים יאירו ממעלה למטה בסוד זה זכרי עם ו"ה לדר דר. כבר נש דמתיחד וכו' וכל כוונתו לאפקא זרעא מעליא להוליד בנים טובים ולא להנאת עצמו. כל אלה אתמר בהון לא תקח האם על הבנים אלא ימשיכו הגדלות מן אמא בקביעות.
וז״א ואלין דלא משתדלי וכו' את לרבות שם ה׳ כי אפילו החסדים המאירים בזמן הקטנות מימין לבד הנקראים שם ה׳ דאסתלק עמה מההוא ב״נ ונעשה לעץ יבש, מחמת שלא השתדל ללמוד לשמה.

אות כז
זהר
כז) ועוד, אלין דאוקרון שבתות וימים טובים, אתמר עלייהו, לא תקח האם על הבנים, דעבדין עובדא דבנין עם שבת מלכתא, ועם קודשא בריך הוא, דאיהו יום השבת. מאן דקיים ביה וכבדתו מעשרת דרכיך. האי איהו כבד את אביך ואת אמך וגו'.

פירוש מעלות הסולם
כז) ועוד אלין דאוקרון וכו' ועוד, אלו המכבדים שבתות וימים טובים, נאמר עליהם, לא תקח האם על הבנים, שעושים מעשה בנים עם שבת המלכה, היינו מלכות, ועם הקב״ה היינו ז״א שהוא יום השבת. היינו מי שמקיים בו וכבדתו מעשות דרכיך. זה הוא כבד את אביך ואת אמך וגו'.
פירוש. נודע כי זו״ן מצד אצילותם אחר שבירת הכלים, אינם ראוים לקבל אור העליון, מפני ששולטת בהם מלכות של צמצום א'. וכדי שיהיו ראוים לקבלת האור העלתה בינה אליה את מלכות זו. וע״י עליה זו נעשתה ראויה לקבלת האור, ומטעם תקון זה נשתנה שמם של חכמה בינה לאבא ואימא. להיותם מתקנים ודואגים לתקון זו״ן כאב ואם המתקנים את הבנים. (עיין כל זה באדרא זוטא אות ע״ח).
ונמצא אשר חכמה בינה נקראים אב ואם, וזו״ן נקראים בנים. והצדיקים נקראים בנים לזו״ן בסוד בנים אתם לה׳ אלקיכם, ובשבת עולים זו״ן במקום או״א והבנים שהם הצדיקים עולים אחריהם, לאצילות במקום זו״ן ואו״א וזו״ן יחד נקראים אב ואם כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.
וזה אמרו ועוד אלין דאוקרון שבתות וימים טובים וכו', היינו המכבדים שבתות וימים טובים וגורמים לעליתם של זו״ן לאו״א, והיינו דעבדין עובדא דבנין שהם עושים מעשה הבנים שהם זו״ן עם שבת מלכתא וכו' והיינו שמקיימים בזו״ן וכבדתו מעשות דרכיך שאינם עושים אותם הדרכים של ששת ימי המעשה כמו בעת שהם נמצאים בעולמות בי״ע כי כעת הם תחת זו״ן בשעה שזו״ן הם במקום או״א האי איהו כבד וגו'.

אות כח
זהר
כח) דתלת עלמין נינהו. תרין ירית בכבוד אב ואם. ותליתאה ירית באורייתא דכליל לון ב״ן י״ה. הה״ד כי הוא חייך וארך ימיך. כי הוא חייך, בעולם הזה, דא גן דלתתא. וארך ימיך דא עלמא דאתי, עלמא אריכא. על האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך. עלמא שפלה.

פירוש מעלות הסולם
כח) דתלת עלמין נינהו וכו': כי ג׳ עולמות הם שנים יורש במצות כבוד אב ואם. והשלישי יורש בזכות התורה שהוא ז״א הכולל גם ב׳ עולמות הראשונים. בסוד בן י״ה. זה הוא שכתוב כי הוא חייך וארך ימיך. כי הוא חייך, בעולם הזה, היינו גן התחתון. וארך ימיך הוא עולם הבא, הארוך. על האדמה אשר ה׳ אלקיך נותן לך, היינו עולם השפל.
פירוש. כי ג׳ בחינות נבחנות בפרצוף מלכות נוקבא דז״א א׳ חב״ד חג״ת עד החזה והיא לאה, עלמא דאתכסייא. ב׳ תנה״י שלה, שמחזה ולמטה, והיא רחל, עלמא דאתגלייא. ג׳ מלכות והיא בחי׳ השפחות. וכל אלה הם נחלת יעקב, וכן בני ישראל נחלקים לפי ג׳ בחינות הנ״ל שבמלכות, דהיינו בני לאה, בני רחל, בני השפחות, וזה שאמר הכתוב וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה וגו'. והנה ב׳ בחינות הראשונות שהם בני לאה ובני רחל הן מתוקנות בפני עצמן, אלא שסובלים מן הפגם של בחינה הג׳ דהיינו המלכות דמלכות, שלא תקבל תקונה השלם רק בגמר התקון ובזמן שתא אלפי שני רק לאה ורחל שהן ט״ס של מלכות יכולות להתתקן בשלמות, וסובלים מן הפגם של בחי׳ הג׳ כי סוף סוף הן ע״ס של פרצוף אחד.
והענין הוא היות שבזמן שבירת הכלים יצאו שמונה מלכים דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, ובכל אחד ד׳ בחי׳ חו״ב תו״מ, ולהיות שכל מלך כלול מכולם נמצא ד׳ פעמים שמונה הם ל״ב ובכל אחד עשר ספירות ועשר פעמים ל״ב הם ש״ך ובשעת התקון לא נבררו רק ט׳ פעמים ל״ב שהם בגי׳ רפ״ח ול״ב העשירי יקבל תקונו בעת גמר התקון בסוד הכתוב והסירותי את לב האבן מבשרכם.
ובשבת יש תקון גם לבחי׳ הג׳ בסוד שאמרו ז״ל (תענית ח:) שמש בשבת צדקה לעניים כי ז״א מכונה שמש, ובשבת יש לו זווג פב״פ עם המלכות כמו או״א עלאין אשר, ז״א עולה ויורש את מקומם והתחתון כשעולה לעליון נעשה כמוהו ואז מקבלת גם בחי׳ הג' של הנוקבא את שפעה אמנם לא מפני שהיא משתלמת אז מבחינת עצמה כי אינה נשלמת לפני גמר התקון כנ״ל אלא מכח האורות השלמים של או״א עלאין, המאירים ביום השבת ובפרט בסעודה השלישית שז״א עולה לא״א, ולכן מגיע השפע גם לבחינה הג' אע״פ שאינה ראויה מצד עצמה, ולכן מכונה השפע שמקבלת בחי׳ הג׳ בשם צדקה לעניים שהיא לית לה מגרמה כלום רק שמתפרנסת מאחרים.
וזה אמרו דתלת עלמין נינהו היינו ג׳ בחי׳ הנ״ל שבפרצוף הנוקבא, והיינו והאכלתיך נחלת יעקב אביך תרין ירית בכבוד אב ואם היינו עלמא דאתכסייא לאה ועלמא דאתגלייא רחל יורש בעלייתו לאו״א וזהו כבוד אב ואם. ותליתאה ירית באורייתא ובחי׳ השלישית יורש באורייתא היינו באור הגדול דז״א. העולה עוד למעלה מאו״א ומלביש לראש דא״א. דכליל לון הכולל לאו״א, וזה בן י״ה, אשר בחי' ז״א שהוא נקרא בן עומד למעלה מאו״א הקבועים הנקראים י״ה שהם מלבושים לגופו דא״א. הה״ד כי הוא חייך וגו׳ חייך בעולם הזה דא גן דלתתא שהוא רחל עלמא דאתגלייא המאירה בחכמה שהוא חייך אורות דחיה. ואורך ימיך דא עלמא דאתי עלמא אריכא היינו עלמא דאתכסייא לאה העומדת במקום ג"ר לכן נקראת אריכא. ממנה יצאו ששת השבטים הנקראים ששת ימים. היינו ימיך על האדמה וגו' היינו מלכות דמלכות עלמא שפלה אשר לא תקבל גמר תקונה רק בסוד והסירותי את לב האבן ע״י הקב״ה עצמו בסוד אשר ה׳ אלקיך נותן לך.

אות כט
זהר
כט) ועוד, אלין דקשרין לשכינתא עם קודשא בריך הוא בקשורא דתפילין, אתמר עלייהו, לא תקח האם על הבנים. ואינון דלא קשרין לון כחדא, אתמר בהון שלח תשלח את האם.

פירוש מעלות הסולם
כט) ועוד אלין דקשרין: ועוד, אלו הקושרים אל השכינה שהיא מלכות עם הקדוש ברוך הוא שהוא ז”א בקשר של התפילין, נאמר עליהם לא תקח האם על הבנים, ואלו אשר לא קושרים אותם כאחד, נאמר בהם שלח תשלח את האם.
פירוש. כי באות כ״ז דיבר מן היחוד הגדול הנעשה ביום השבת, שהם מזווג דפב״פ דאו״א עלאין ממש, וכאן המדובר במוחין דחול הנעשים מזווג דפנים דישסו״ת ע״י המצוה של התפילין וברכותיהם, שהם המ"ן העולים ממטה למעלה ומכריעים בין הקצוות ימין ושמאל, כי קו ימין המחזיק בחסדים רוצה לבטל את אור החכמה אשר בקו שמאל ולהשליט אור החסדים לבד. וקו שמאל המחזיק באור החכמה רוצה לבטל את אור החסדים אשר בקו ימין ולהשליט את אור החכמה. ומסבת המחלוקת הזו שניהם אינם מאירים, כי אור החסדים אשר בקו ימין חסר מן אור החכמה והוא כגוף בלי ראש. ואור החכמה אשר בקו שמאל הוא חושך לגמרי מפני שאין אור החכמה יכול להאיר בלי חסדים. ואין תקון למחלוקת זו אלא ע״י קו האמצע הנעשה ע״י התחתון העולה שם למ"ן שנעשה זווג מן אור העליון על המסך של התחתון ויוצאת עליו קומה של חסדים אשר מצד אחד ממעט המסך הזה את ג"ר דקו שמאל, ומצד ב׳ הוא מרבה את אור החסדים. ובב' בחי' אלו הוא מכריח את הקו השמאלי להתיחד עם הקו הימני ובזה נמצא אור ו"ק דחכמה של קו השמאל מתלבש בחסדים שבקו ימין שעתה הוא יכול להאיר ונשלם קו השמאל. וכן אור החסדים שבקו ימין מתיחד עם החכמה אשר בקו שמאל ונמצא משיג בזה את אור ג"ר ונשלם קו הימין ונמצא החכמה שבשמאל מאירה ממטה למעלה כטבע החסדים, כי קבלה ע״מ להשפיע היא השפעה גמורה. והחסדים מאירים מלמעלה למטה בהארת חכמה אשר טבעה הוא להתפשט ממעלה למטה.
וזה אמרו אלין דקשרין לשכינתא שהיא בחינת שמאל עם קב״ה שהוא בחינת ימין. לא תקח האם על הבנים כי ממשיכים להם את המוחין כפי הכלל הידוע אשר שיעור האור שהתחתון גורם לעליון זוכה בהם גם התחתון. ואינון דלא קשרין לון לקב״ה ושכינתיה כחדא אשר כל אחד מאיר כטבע של השני לו. שלח תשלח את האם ולא מגלים את הג״ר שהם יחודו ואחדותו ית״ש.

אות ל
זהר
ל) ועוד אלין דמיחדין לון כחדא לעמודא דאמצעיתא, ושכינתא תתאה, בקריאת שמע, אתמר עלייהו לא תקח האם על הבנים. ואלין דלא מייחדין לון ביחודא דקריאת שמע, כתיב בהון שלח תשלח את האם.

פירוש מעלות הסולם
ל) ועוד, אלין דמיחדין וכו': ועוד, אלו המיחדים להם לעמוד האמצע היינו תפארת, והשכינה התחתונה, היינו מלכות בקריאת שמע, נאמר עליהם לא תקח האם על הבנים. ואלו אשר לא מיחדים אותם בהיחוד של קריאת שמע, כתוב בהם שלח תשלח את האם.
פירוש. כי בקריאת שמע יש ב׳ יחודים. יחוד עליון בסוד הוי״ה אחד. ויחוד תחתון בסוד שמו אחד. ואח״כ מתיחדים ב׳ היחודים האלו בסוד הוא שמו אחד. כי יש בשמע ישראל שש מלים הרומזות על שש ספירות חג״ת נה״י דז״א, אשר צריכים ליחד אותם שיהיו אחד ומכיון שז״א מתחלק על החזה בסוד ואנכי איש חלק, אשר מחזה ולמעלה נחשב לבחינתו עצמו, ומחזה למטה נחשב לבחינת מלכות, ע״כ יש ליחד ב׳ יחודים, יחוד א׳ לחג״ת דז״א שהם מחזה ולמעלה אשר הם בחי׳ הז״א עצמו. ויחוד ב׳ לנה״י דז״א, אשר הם מחזה ולמטה, והם בחי׳ המלכות. והטעם. אשר בחי׳ נה״י שהם מחזה ולמטה שייכים למלכות, הוא כי ז״א ה״ס קו האמצע אשר במסך שבו הוא ממעט את הג״ר דשמאל ומיחדם עם הימין, ומסך זה הוא כח הדין העומד בנקודת החזה שלו, ולכן מחזה ולמטה אשר כבר שולט שם כח הדין כבר מסתיים שם בחינת ז״א ונחשב למקום המלכות.
ועיקר סוד היחוד הוא לקשר וליחד את ימין ושמאל שיהיו אחד, אשר עי״ז נקשר כל שש הספירות להיות אחד, כי אע״פ שמסך דז״א עומד בחזה שלו בקביעות, עכ״ז אין היחוד של ימין ושמאל אצלו בקביעות, מב' טעמים שהם אחד, א׳ מטעם שעונות התחתונים הולכים ומגבירים את כח השמאל ומפרידים אותו מן הימין אשר עי״ז מתבטל קשר הכרעת קו האמצע אשר במסך. ב׳ שאין המסך מיחד את הימין והשמאל, אלא אם נעשה עליו זווג מאור העליון הממשיך קומת חסדים. ואז אברהם מהאי גיסא דהיינו החסדים אשר בקו הימין, ויעקב מהאי גיסא דהיינו החסדים אשר בקו האמצע, מכניעים הדינים דיצחק אשר ה״ס קו השמאל ומתיחד עם הימין. אמנם בזמן הגלות בסבת העונות נפסק הזווג דחסדים מן המסך, ואינו נוהג אלא בזמן העלאת מ״ן ע״י התפלה ומעשים טובים, ואח״כ נפסק. וכיון שנפסק אור החסדים חוזר ומתגבר השמאל ונפרד מן הימין. ולכן צריכים בכל יום לחזור ולהעלות מ"ן לעורר המסך שיהיה ראוי להכניע את קו השמאל וליחדו עם הימין. וזה שאנו עושים בקריאת שמע שמעוררים המסך אשר בקו האמצע וממשיכים עליו קומת החסדים אשר אז נכללים הימין והשמאל זה בזה ונעשו כמו קו אחד, ומתלכדים להיות אור אחד אשר אינו מאיר אלא ביחודם יחד. כי ימין בלי שמאל הוא קטנות. ושמאל בלי ימין אינו מאיר כלל, וע״י קו האמצע מתיחדים וכלם מאירים וזה נקרא יחוד.
ויש ביחוד זה להבחין ב׳ הבחנות, א׳ אשר כל ג׳ הקוין מתיחדים לאחד תחת שליטת אור החסדים, והארת החכמה מתכסית באור החסדים, ויחוד זה נוהג בז״א אשר מחזה ולמעלה בסוד יחוד עליון הוי״ה אחד. הבחן ב׳ הוא אשר כל ג׳ הקוין מתיחדים לאחד תחת שליטת הארת החכמה בחסדים, ויחוד זה נוהג במלכות היינו בג׳ הקוין שמחזה ולמטה דז״א הנקראים נה״י שהם שייכים למלכות להיותם מתחת המסך. בסוד יחוד תחתון ושמו אחד. ונמצא שיש לעורר את המסך דקו האמצע שיעשה ב׳ יחודים, ואלו ב׳ יחודים מתקשרים זה בזה, כי יחוד העליון ממשיך חסדים בשביל יחוד התחתון. ויחוד התחתון ממשיך הארת חכמה בשביל יחוד העליון. ולכן מתקשרים חג״ת עם נה״י להיות אור אחד. וז״ס יחוד של קריאת שמע אשר מקודם מתיחדים כל אחד במקומו, אשר יחוד העליון הוא בשש מלים של שמע ישראל הכלול מחג״ת נה״י בשליטת החסדים, ויחוד השני במקום המלכות הכלולה מחג״ת נה״י בשש המלים של ברוך שם כבוד מלכותו בשליטת הארת החכמה בחסדים, ונעשים שניהם כמו אור אחד ממש.
וז״א אלין דמיחדין לון כחדא לעמודא דאמצעיתא, שהוא עיקר הפועל והמכריע בין הקוין ושכינתא תתאה, היינו אחר שעשו את יחודו העליון במקומו ויחוד התחתון במקומו הם מקשרים ב׳ היחודים לאור אחד בסוד הוא ושמו אחד. אתמר עלייהו לא תקח האם על הבנים. בסוד ואל תטוש תורת אמך.

אות לא
זהר
לא) בכל אתר את לרבות והכא לרבות חכמה עלאה, אם האמונה דאיהי בינה, ועלה אתמר בכל אתר הכא, לא תקח האם שלח תשלח את האם, הה״ד כי אם לבינה תקרא. ואיהי אורייתא דלעילא דאתמר בה ואל תטש תורת אמך.
פירוש מעלות הסולם
לא) בכל אתר את וכו': בכל מקום שכתוב כאן את היינו לרבות חכמה עלאה. ומפרש, האם היא בינה, שהיא אם האמונה שהיא מלכות כמבואר לעיל אות כ״ז ד״ה פירוש, שמטעם אשר בינה העלתה אליה את המלכות לתקנה, נשתנה שמם של חכמה בינה לאב ואם. ועל בינה נאמר כאן בכל מקום לא תקח האם, וכן שלח תשלח את האם. זהו שנאמר כי אם לבינה תקרא. והיא תורה שלמעלה, אשר נאמר בה ואל תטוש תורת אמך.
ועל יקשה לך ממ״ש לעיל אות י״א את לרבות שכינתא תתאה. כי שם מדבר בשעת החורבן. וכאן המדובר בעת הבירור והתקון להמשכת המוחין, אשר בעת המעבר ממוחין דאחוריים למוחין דפנים שלח תשלח את האם בסוד מעוט הלבנה כדי להבנות נוקבא דז״א לזווג דפב״פ. ואח״כ ואת הבנים תקח לך אחר שכבר נפרדה הבינה, ומלכות באה למצב הב', אז תוכל להמשיך המוחין דגדלות הנקראים בנים, והארכת ימים כי מוחין דגדלות נבחנים לאריכות ימים, בסוד עולם שכולו ארוך.

אות לב
זהר
לב) ועוד, אלין דנטרין אות ברית בתחומיה, דאיהו שמונה ימים, ונטרי אות שבת בתחומיה דאינון יי׳ מן יאקדונק"י. דבגינייהו אוקמוה מארי מתניתין דלא אשתכח בר נש פחות מתרווייהו, כתיב לא תקח האם על הבנים. ואינון דלא אשתכחו בכל יומא בשתי אותות אלו, דאינון אות תפילין ואות ברית מילה. ובשבת אות ברית ואות שבת, כתיב בהון שלח תשלח את האם.
פירוש מעלות הסולם
לב) ועוד אלין דנטרין וכו': ועוד, אלו השומרים אות ברית בתחומו, שהוא לשמונה ימים, כמ״ש וביום השמיני וגו׳ ושומרים אות שבת בתחומו שהם אלפיים אמה לכל צד, ולד' צדדים הם שמונת אלפים אמה. אשר אות ברית ואות שבת הם ב׳ יודין מן ב׳ השמות הוי״ה אדנ״י במשולב יאקדונק״י. אשר בשביל ב׳ אותות אלו בארו בעלי המשנה שאין אדם נמצא בכל יום בפחות מב' אותות אלו. ועליו כתוב לא תקח האם על הבנים. ואותם שאינם נמצאים בכל יום בשתי אותות אלו, שהן אות תפילין ואות ברית מילה, בחול. ובשבת אות ברית ואות שבת, כתוב בהם שלח תשלח את האם.

אות לג
זהר
לג) ואי תמרון אמאי צריכין למהוי תרוייהו בכל בר נש בכל יומא. בגין דלא תשתכח שכינתא דאיהו יו"ד מן אדנ״י יחידה, בלא קודשא בריך הוא דאיהו יו״ד מן יקו״ק. וצריך בר נש דלא ישתכח בכל יומא פחות מתרוייהו. ואי לא, עליה אתמר ונרגן מפריד אלוף, דאפריד אלופיה דעלמא משכינתא.
פירוש מעלות הסולם
לג) ואי תמרון אמאי וכו': שואל ואם תאמרו למה צריכים בכל אדם בכל יום להיות ב׳ האותות ומשיב, משום שלא תמצא השכינה שהיא יו"ד מן אדנ״י לבד, בלא הקב״ה שהוא יו״ד מן הוי״ה, וצריך אדם להיות זהיר שלא תימצא בכל יום בפחות מב' אותות ואם לא,עליו נאמר ונרגן מפריד אלוף, אשר הפריד אלופו של עולם מן השכינה.

אות לד
זהר
לד) נוקבא אתמר בה אות היא לעולם. דכורא, ברית מלח עולם הוא. ובגין דא, אות תפילין נוקבא. אות ברית דכורא. ורזא דמלה, מ״י יעל׳ה לנ׳ו השמימ׳ה, בר״ת מיל״ה, ובסופי תיבין יהו״ה. בתפילין נוקבא, הה״ד והיה לאות על ידכה, יד כהה.
פירוש מעלות הסולם
לד) נוקבא אתמר בה וכו': ומבאר ב׳ האותות אשר אות שבת היא נוקבא היינו מלכות שנאמר בה אות היא לעולם. ברית מילה הוא זכר, שנאמר ברית מלח עולם הוא. ומשום זה בחול, אות תפילין הוא נוקבא היינו מלכות. אות ברית דכורא היינו ז״א. וסוד הדבר, מי יעלה לנו השמימה אשר הראשי תיבות הם מילה, וסופי תיבות הוי״ה. ורמז לתפילין שהם בחי׳ נוקבא, זה הוא שנאמר והיה לאות על ידכה, ואמרו חז״ל יד כהה.
ביאור הדברים. כי מטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון הפשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בשביל מציאות נאצלים ונבראים ולא היה שם בחינת ראש וסוף אלא הכל היה אור אחד פשוט בהשואה אחת והוא נקרא אור אין סוף, וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל את הנאצלים ולברוא את העולמות צמצם את עצמו בנקודה האמצעית שהיא מלכות ונתגלה כח הדין בתוך המלכות והאור נתרחק מצדדי סביבות הנקודה ונעשה חלל פנוי, ובתוך החלל הזה יצאו אח״כ כל העולמות. ומתוך שכח הדין יצא ונתהווה זה עתה מסוד בחינה אחרונה דא״ס לכן עוד לא היה יכול להתגלות שום דין ח״ו אלא רק שורש שממנו נתפשטו ונתהוו אח״כ כל הדינים בעולמות, אח״כ המשיך התפשטות קו אור מאור א״ס ב״ה לתוך מקום החלל והפנוי, אשר ראש העליון של ההתפשטות נמשך מא״ס ונוגע בו, וסיום ההתפשטות היה במקום הדין העומד בנקודה האמצעית במרכזו של החלל העגול, ומעכב את האור העליון מלעבור דרכו לכן נסתיים שם האור. והתפשטות קו אור זה כולל בתוכו ד׳ בחינות שהן: חכמה, בינה, תפארת ומלכות. והן ד׳ אותיות הוי״ה, י׳ חכמה, ה׳ בינה, ו׳ תפארת, ה׳ מלכות. והן ד׳ בחינות דאור ישר, והצורך להשתלשלות על ד׳ הבחינות האמורות הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים אשר התפשטות האור והסתלקותו עושים את הכלי רצוי לתפקידו, כי כל עוד שהכלי לא נפרד מהאור שלו הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר מפני האבוקה, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מן הקצה אל הקצה כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית׳ יש מן יש ומבחינת מחשבת הבריאה אשר באין סוף ב״ה הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו. וההפך ממנו הכלי שהוא הרצון לקבל את השפע ההוא, שרצון זה הוא כל שורשו של הנברא המחודש. ואין בו שום ענין של השפעה ולכן בהיותם כרוכים זה בזה, מתבטל הרצון לקבל באור שבו ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו, כי אחר הסתלקות האור הוא מתחיל להשתוקק אל האור והשתוקקות זו היא הקובעת את צורת הרצון לקבל כראוי. ואח״כ כאשר האור חוזר ומתלבש ברצון אנו מבחינים עתה ב׳ ענינים אור וכלי, או נשמה וגוף. ולכן צריכים לד׳ בחינות שבשם הוי״ה כי בחינה א׳ הנקראת חכמה וי׳ דהוי״ה הוא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי כי בו הרצון לקבל הגדול עם כל כללות האור שבו, הנקרא חכמה או אור החיה, אמנם בחי׳ זו היא כולה אור, והכלי שבה אינו ניכר כי הוא מעורב עם האור ובטל בו. ואחריה באה בחי״ב הנקראת בינה, ה׳ דהויה, והוא כי כלי החכמה בסופו מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון והיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל כטבע האור שבתוכו וע״י הרצון הזה שנתעורר בו נמשך אליו מן המאציל אור חדש הנקרא אור חסדים. ואחריה באה בחי״ג הנקראת תפארת, והוא כי אחר שנתמעט האור אשר בנאצל לבחי׳ אור חסדים בלי חכמה ונודע שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע״כ בחינה הב׳ בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה רק הארה מחכמה להאיר תוך החסדים שבה, ועיקר אורה הוא חסדים עם שיעור חכמה לקיום. וזוהי בחינת ו׳ דהוי״ה. ואחריה באה בחינה הד׳. והוא כי גם כלי דבחי״ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה בשלימותו כמו שהוא בבחי״א. ובחי״ד זו נקראת מלכות ה׳ תתאה דהוי״ה.
ועתה הכלי כבר נפרד מן האור אלא שמשתוקק אליו ע״כ נקבע צורת הרצון לקבל בשלימות. ועם זה, מובן היטב ענין הצמצום שהיה על בחי׳ הד׳ הזו, כי הלא ענין פירוד ברוחני נעשה ע״י שינוי הצורה אשר לפי מדת שינוי הצורה הם מתפרדים זה מזה ולפי מדת השואת הצורה הם מתדבקים זה בזה, וא״כ נמצא שבהתגלות גדלות הרצון לקבל בבחי״ד נעשית בחי׳ הד׳ עי״ז נפרדת לגמרי מן המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע והיא כולה לקבל ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הזה נעשה סוד צמצום הא׳, אשר הפריד הבחי״ד מכל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מן האור, וכל פרצופי הקדושה יצאו בבחי׳ מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם שלא יקבלו אור בבחי׳ הד׳ הזו, ובעת אשר אור העליון נמשך ומתפשט אל הנאצל והמסך הזה דוחה אותו בחזרה הנה זה נבחן כמו הכאה בין האור העליון והמסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש את עשר הספירות דאור ישר ובהלבשת אור החוזר על האור הישר נעשה אוה״ח הזה לכלי קבלה על האור העליון במקום בחי׳ הד׳ בסוד דינא בהיפוך אתוון אדנ״י, אשר אחר שנעשה זווג על המסך והדין אשר במלכות, מתהפך בחי׳ דינא להיות שם קדוש ומלביש על האור הישר בשם אדנ״י. ועשר הספירות דאו״י הנקראות הוי״ה בסוד אני הוי״ה לא שניתי מתלבשות ומשתלבות בע״ס דאו״ח הנקראות אדנ״י כמו, חמה בנרתיקה. בסוד יאקדונק״י, ונעוץ סופן בתחילתן, ומלכות דאו״י נעשית אחר הזווג לכתר דע״ס דאו״ח העולות ומלבישות עד כתר דאו״י. כי קוץ הי׳ הוא מרמז לכתר שהוא השורש בכל שם. וכך הם מאירים יחד, ב׳ השמות, בכל מצוה ומצוה לפי שורשה למעלה אשר לפעמים אור הוי״ה שהוא הפנימי והוא השולט ומלכות טפילה אליו. ולפעמים ההיפוך אשר אור הוי״ה כלול באדנ״י, ובכל אחד מן השמות הוי״ה אדנ״י, אות י׳ שהיא חכמה, היא השורש לכל השם בסוד ראשית חכמה.
והנה איש ישראל אחר המילה שהוא כריתת הערלה והפריעה שהיא גלוי אור היסוד, בסוד פרע י״ה בזה נעשה מרכבה לשם הוי״ה. וע״י שמירת השבת לא לצאת חוץ לתחום בסוד אל יצא איש ממקומו, ובחול ע״י מצות תפילין הוא משפיע הארת הוי״ה למלכות שהיא אדנ״י.
וז״א באות ל״ב ועוד אלין דנטרין אות ברית וכו' ואות שבת וכו' דאינון י״י וכו' כי ב׳ האותות הם השורשים לכל האורות אשר בב׳ השמות, ואי תמרון אמאי וכו' בגין דלא תשתכח שכינתא וכו' בלא קב״ה כי אם לא מתקן המסך לזווג עם האור הישר נשאר הצירוף דינא במלכות ועליה אתמר ונרגן מפריד אלוף וגו׳ כי גורם אשר אורו של הוי״ה שהוא קב״ה אינו מאיר אל השכינה. ומפרש הלאה נוקבא אתמר וכו': והיינו אות שבת שהיא: ש׳ ב״ת, אשר המלכות שהיא בת עולה לג״ר שהם ש'. וכן תפילין הם נוקבא בסוד יד כהה, ומתיחדים בהויה בסוד מי יעלה לנו השמימה בראשי תיבות מיל״ה ובסופי תיבות הוי״ה.

אות לה
זהר
לה) ועל קן דצפורא דא, אתמר וסוכה תהיה לצל יומם וגו'. ואיהו לשון סכך, שמסככת בה אימא על בניה. אפרוחים דילה, תלת הדסים, ותרי בדי ערבות, ולולב. או ביצים, דא אינון אתרוגי דכל חד שיעורא בכביצה. ואילין דרשימין בהון, כתיב עלייהו לא תקח האם על הבנים.
פירוש מעלות הסולם
לה) ועל קן דצפורא וכו': ועל קן צפור זה, אשר נאמר כי יקרא קן צפור עליו נאמר וסוכה תהיה לצל יומם וגו'. וסוכה, היא לשון סכך, אשר אמא מסככת על בניה. אפרוחים שלה הם, שלשה הדסים, ושני בדי ערבות ולולב. או ביצים, הם אותם האתרוגים אשר כל אחד שיעורו כביצה. ואלו הרשומים בהם היינו בד׳ המינים, עליהם כתוב לא תקח האם על הבנים.

אות לו
זהר
לו) דתלת הדסים רמיזין לתלת אבהן. תרי בדי ערבות לתרי נביאי קשוט. לולב, צדיק כתמר יפרח אתרוג, רמיז לשכינתא. סוכא רמיזא לאימא דמסככת עלייהו. הא אינון תמניא לקבל יאקדונק״י, דאיהו חושבן סוכה, כ״ו, ה"ס.
פירוש מעלות הסולם
לו) דתלת הדסים רמיזין וכו': ומפרש כי ג׳ הדסים רומזים לשלשה אבות שהם חסד גבורה תפארת. שני בדי ערבות רומזים לשני נביאי אמת שהם נצח הוד. לולב, רומז לצדיק כתמר יפרח, שהוא יסוד. אתרוג, רומז אל השכינה שהיא מלכות. סוכה רומזת לאמא, היינו בינה המסבכת עליהם. הרי הם שמונה ספירות נגד שמונה אותיות אשר בשני השמות יאקדונק״י, שהם בחשבון סוכה, כ״ו חשבון הוי׳׳ה. ה״ס, חשבון אדנ״י.

אות לז
זהר
לז) ואלין דלא נטלין אלין סימנין בידיהון כתיב בהון שלח תשלח, כת״ר חכמ״ה. דלא שריין אלין, באלין תמניא. למהוי כלהו עשר ספירן בכל נענוע ונענוע דנענועי דלולב ומיניו בכל פקודא ופקודא.
פירוש מעלות הסולם
לז) ואלין דלא נטלין וכו' ואלו אשר לא נוטלים סימנים אלה בידיהם כתוב בהם שלח תשלח, כתר חכמה. כי אין שורים אלו היינו כתר חכמה, באלו השמונה, היינו בינה וז״א הכולל חג״ת נה״י ומלכות. כדי להיות כל עשר הספירות בכל נענוע ונענוע של הנענועים דלולב ומיניו בכל מצוה ומצוה.
פירוש, כי אותיות הם כלים, ובהם מתלבשים האורות ובכללות אין כלים רק לבינה, ז״א ומלכות. שבהם מתלבשים אורות נשמה רוח נפש. ולחיה יחידה, אין כלים, ואור החיה מתלבש באור הנשמה, ואור היחידה בתוך אור החיה ובכלל נחשבים חיה ויחידה השייכים לכתר חכמה למקיפים. והסוכה עם ד׳ המינים, הם בינה, ז״א, מלכות.
והנה יש מצוות התלויות בדבור, הממשיכות פנימיות, שהוא סוד חסדים, אבל אינן ממשיכות חכמה מקו השמאל, להיותה חיצוניות. ויש מצוות התלויות במעשה, הממשיכות חיצוניות, דהיינו הארת חכמה מקו שמאל, שהיא מוחין דו״ק וחיצוניות. ובז' ימי חג הסוכות אנו צריכים לתקן את החיצוניות שה״ס המשכת חכמה משמאל, וע״כ אנו צריכים למצות מעשיות המסוגלות לעורר את זאת ואחר שהמשכנו הארת החכמה בז׳ ימי סוכות לחג״ת נהי״ם, מספיק זה לכל ימות השנה. באופן אשר החסדים שאנו ממשיכים ע״י המצוות התלויות בדבור בכל ימות השנה, מתברכים בהארת חכמה מז' ימי הסוכות והם נעשים בזה לחסדים מגולים, ואין צריכים יותר למצוות התלויות במעשה לענין הזה, אלא לשאר דברים, כמו שיתבאר כל אחד במקומו.
וזה אמרו הא אינון תמניא וכו' כי הסוכה וד' המינים שהם בינה ז״א הכולל חג״ת נה״י, ומלכות, הם שמונה אותיות אשר הם כלים, ובהם מתלבשים אורות נר"ן פנימיים וחיה יחידה שורים בהם. ואלין דלא נטלין וכו' שלח תשלח כתר חכמה וכו' דלא שריין אלין וכו', כי לא המשיכו את הארת חכמה המאירה לנו בכל ימות השנה ע״י הנענועים של הלולב בימי חג הסוכות, בכדי לגלות החסדים שיאירו בג״ר. כי הארת חכמה אינה מתגלה רק בזמנים של נסיעות ונענועים, בסוד הכתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳, וביאורו הוא המשכת חכמה לתוך החסדים, אשר אז מאירים ג״ר, בקומה שלימה, בדומה לאדם הקם ועומד על רגליו ומתגלה כל קומתו. ועיין בזהר פרשת צו אות קי״ג וז״ל בגין דבזימנא דא מברך לכל שתא. וזה דומה להאיסור של אכילת חמץ בפסח שע״י אנו מקבלים שמירה לכל ימות השנה כמ״ש בשער הכוונות דרושי הפסח דרוש ד׳ סוף ד״ה ונרחיב ומותר לנו לאכול חמץ ולא מזיק לנו. ומי שלא המשיך הארת חכמה בימי חג הסוכות, אינה מאירה לו בכל פקודא ופקודא של כל ימות השנה.

אות לז
זהר
לז) ואלין דלא נטלין אלין סימנין בידיהון כתיב בהון שלח תשלח, כת״ר חכמ״ה. דלא שריין אלין, באלין תמניא. למהוי כלהו עשר ספירן בכל נענוע ונענוע דנענועי דלולב ומיניו בכל פקודא ופקודא.
פירוש מעלות הסולם
לז) ואלין דלא נטלין וכו' ואלו אשר לא נוטלים סימנים אלה בידיהם כתוב בהם שלח תשלח, כתר חכמה. כי אין שורים אלו היינו כתר חכמה, באלו השמונה, היינו בינה וז״א הכולל חג״ת נה״י ומלכות. כדי להיות כל עשר הספירות בכל נענוע ונענוע של הנענועים דלולב ומיניו בכל מצוה ומצוה.
פירוש, כי אותיות הם כלים, ובהם מתלבשים האורות ובכללות אין כלים רק לבינה, ז״א ומלכות. שבהם מתלבשים אורות נשמה רוח נפש. ולחיה יחידה, אין כלים, ואור החיה מתלבש באור הנשמה, ואור היחידה בתוך אור החיה ובכלל נחשבים חיה ויחידה השייכים לכתר חכמה למקיפים. והסוכה עם ד׳ המינים, הם בינה, ז״א, מלכות.
והנה יש מצוות התלויות בדבור, הממשיכות פנימיות, שהוא סוד חסדים, אבל אינן ממשיכות חכמה מקו השמאל, להיותה חיצוניות. ויש מצוות התלויות במעשה, הממשיכות חיצוניות, דהיינו הארת חכמה מקו שמאל, שהיא מוחין דו״ק וחיצוניות. ובז' ימי חג הסוכות אנו צריכים לתקן את החיצוניות שה״ס המשכת חכמה משמאל, וע״כ אנו צריכים למצות מעשיות המסוגלות לעורר את זאת ואחר שהמשכנו הארת החכמה בז׳ ימי סוכות לחג״ת נהי״ם, מספיק זה לכל ימות השנה. באופן אשר החסדים שאנו ממשיכים ע״י המצוות התלויות בדבור בכל ימות השנה, מתברכים בהארת חכמה מז' ימי הסוכות והם נעשים בזה לחסדים מגולים, ואין צריכים יותר למצוות התלויות במעשה לענין הזה, אלא לשאר דברים, כמו שיתבאר כל אחד במקומו.
וזה אמרו הא אינון תמניא וכו' כי הסוכה וד' המינים שהם בינה ז״א הכולל חג״ת נה״י, ומלכות, הם שמונה אותיות אשר הם כלים, ובהם מתלבשים אורות נר"ן פנימיים וחיה יחידה שורים בהם. ואלין דלא נטלין וכו' שלח תשלח כתר חכמה וכו' דלא שריין אלין וכו', כי לא המשיכו את הארת חכמה המאירה לנו בכל ימות השנה ע״י הנענועים של הלולב בימי חג הסוכות, בכדי לגלות החסדים שיאירו בג״ר. כי הארת חכמה אינה מתגלה רק בזמנים של נסיעות ונענועים, בסוד הכתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳, וביאורו הוא המשכת חכמה לתוך החסדים, אשר אז מאירים ג״ר, בקומה שלימה, בדומה לאדם הקם ועומד על רגליו ומתגלה כל קומתו. ועיין בזהר פרשת צו אות קי״ג וז״ל בגין דבזימנא דא מברך לכל שתא. וזה דומה להאיסור של אכילת חמץ בפסח שע״י אנו מקבלים שמירה לכל ימות השנה כמ״ש בשער הכוונות דרושי הפסח דרוש ד׳ סוף ד״ה ונרחיב ומותר לנו לאכול חמץ ולא מזיק לנו. ומי שלא המשיך הארת חכמה בימי חג הסוכות, אינה מאירה לו בכל פקודא ופקודא של כל ימות השנה.

אות לח
זהר
לח) ועל האי צפור קא רמיזו רבנן בהגדה דבתרא דרבה בר בר חנה, דהוה אזיל בספינתא, וחזא לההיא צפרא דימא מטי עד קרסולוי, ומאן צפור הכא. חד מאלין אפרוחי או מאינון ביצים, אפרוחים, כגון פרחים, דלאו אינון גמר פרי, מתתא לעילא, או מביצים שית דאינון מעילא לתתא תחות אימא עלאה, דהא ביצים מסטרא דאימא תתאה אינון, דאיהי ביצה. אפרוחים מסטרא דצדיק מתתא לעילא.
פירוש מעלות הסולם
לח) ועל האי צפור וכו': ועל צפור זה רמזו החכמים בהגדה דמסכת בבא בתרא דרבה בר בר חנה, היה הולך בספינה, וראה את צפור ההיא אשר הים הגיע עד קרסוליו. ושואל לאיזה צפור רמז כאן. אם הוא אחד מאותם אפרוחים שהם ו״ק דז"א או מאותם ביצים, שהם ו״ק דמלכות. ומפרש, אפרוחים, הם כמו פרחים, אשר הם עדיין אינם פירות גמורים, והארתם מתפשטת ממטה למעלה, כי עיקר הארת ז״א הם חסדים העולים ממטה למעלה. או מששת הביצים שהם ו״ק דמלכות אשר הארתם ממעלה למטה כי הארתם היא חכמה והם מתחת אמא עליונה, היינו בינה, ודרך החכמה הוא להאיר ממעלה למטה. כי ביצים עצמם הם מבחינת אם התחתונה, היינו מלכות שהיא נקראת ביצה. ואפרוחים הם מבחינת צדיק היינו יסוד אשר טבע הארתו הוא ממטה למעלה כדרך החסדים העולים ממטה למעלה.

אות לט
זהר
לט) אלא לא הוה אלא מאלין אפרוחי, וצדיק שמיה, עמודא חדא מארעא עד רקיעא, וימא מטי עד קרסולוי, אלין נצח והוד. דאימא עלאה איהי ימא, דאתפשטת לחמשין תרעין, עד קרסולוי דההוא עופא, כגוונא דא, י׳ איהו עשר, ה׳ חמש, עשר זימנין ה׳ אינון חמשין, עשר בכל ספירה מאלין חמש מחסד עד הוד. יסוד נטיל לון כלהו, ואקרי כ״ל כליל מאלין חמשין.
פירוש מעלות הסולם
לט) אלא לא הוה וכו': ומשיב אלא לא היה מבחינת מלכות, רק אחד מאותם האפרוחים שהם ו״ק דז״א, ושמו צדיק, היינו יסוד. אשר הוא עמוד אחד מן הארץ עד לרקיע, היינו תפארת. והים מגיע עד קרסוליו, שהם נצח והוד. כי אמא העליונה היינו בינה היא נקראת ים, אשר מתפשטת לחמישים שערים, היינו חמישים שערי בינה, עד קרסוליו של אותו העוף, כגון זה, י׳ היא עשר, ה׳ היא חמש, וע״י הארת י׳ בה׳ נכפלת לעשר פעם חמש הם חמשים עשר בכל ספירה מאלו חמש ספירות מחסד עד הוד. יסוד נוטל כולם, ונקרא כל בגימטריא חמישים כי כלול מכל אלה חמישים שערים.
פירוש. מלכות נקראת ים ע״ש ים החכמה וכשעולה לבינה נקראת הים הגדול, ומאירה אז לזו״ן שהם תחתיה בחמשים שערי בינה, וספינה היא אחת מהמדרגות המתוקנות להוליך את יורדי הים לכל צד.
וכאן מבאר התקונים את מאמר הגמרא של רבה בר בר חנה בז״א דאצילות הכולל ו"ק שנקראים אפרוחים טרם גמר גדלותם. כי הם בבחינת יניקה ומקבלים ה״ג דאימא המתחלקים לי׳ פעמים ה׳ ונקראים נ׳ שערים, ונקראים פרחים, מטעם שהם פורחים ומתגדלים בהדרגה מנה״י לחג״ת, ומחג״ת לגדלות א׳ שהם חב״ד דנשמה ואח״כ עולים לגדלות ב׳ שהם ג״ר דחיה, וכמו שיש ו״ק בז״א, כן יש ו״ק לנוקבא, וההפרש הוא כי ו״ק דז״א נקראים אפרוחים וו״ק דנוקבא נקראים ביצים והטעם הוא כי ו"ק דז״א יש להם אור הרוח אשר חיותם נכרת, לכן נקראים אפרוחים משא"כ ו״ק דנוקבא שאין בהם אלא אור הנפש שאינה נכרת עוד שום חיות בהם, לכן נקראים ביצים. ושניהם מקבלים מן הבינה ולכן שואל על איזה ו״ק מדבר המאמר אם על ו״ק דז״א הנקראים אפרוחים או על ו״ק דמלכות הנקראים ביצים. ומשיב שהמדובר הוא על ו״ק דז״א.
ולהבין מקוריות ענין חמשים שערי הבינה המתפשטים עד ספירת ההוד ולא יותר ולמה רק חמשים ולא מאה הלא בכל מדרגה ישנן עשר ספירות וכל אחת כלולה מעשר, א״כ צריכות להיות מאה ספירות, נבאר את הרע״מ, פרשת פנחס אות קצ״ד, כתוב שם וזה לשונו: אמר בוצינא קדישא אי הכי בינה דרגא דילך ואמאי אוקמוה ונתן ההוד למשה שנאמר ונתת מהודך עליו. א״ל שפיר קא שאלת, ה׳ סלקא באת י׳ חמש זמנין עשר לחמשין תרעין דבינה, ואתפשטותא דלהון מחסד עד הוד הן חמש, עשרה בכל ספירה אינון חמשין. ובגין דא מבינה עד הוד כלא אתפשטותא חדא. עכ״ל. וצריכים להבין כי כאן כתוב אשר בוצינא קדישא שהוא ר״ש אומר למשה רבינו בינה דרגא דילך, וחז״ל אמרו (במסכת ר״ה כ״א) חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחד, הרי שלא זכה לבינה בשלמות.
והענין הוא כי נודע שמחמת עליית מלכות לבינה בפרצוף א״א יצאה בינה שלו לחוץ מהראש והיא בגרון שלו. כי קומת הבינה נחלקת לב׳ פרצופים ג״ר וז״ת והם בינה ותבונה. והוא מטעם הרושם של הה״ת אשר במסך דראש א״א מתחת מו"ס שהוציא את בינה דא״א לחוץ מראש אל הגרון שמסך זה אינו שולט כלל על ג״ר דבינה להיותם בחסדים מכוסים הדוחים חכמה בלאו הכי. וע״כ נחלקים בינה ותבונה לב׳ פרצופים נבדלים אשר בינה נשארת תמיד בבחינת ג״ר. ותבונה יצאה מבחינת ג״ר לבחינת ז״ת חסר ראש. ונבחן שהן נתחלקו לחמשים וחמשים. כי קומת בינה השלימה היא מאה ספירות, שהן עשר ספירות הנכללות זו מזו, ועשר פעמים עשר הן מאה.
אמנם אחר שנתחלקו ולא נשארו בתבונה אלא ז״ת כלולות זו מזו דהיינו ז׳ ספירות שבכל אחת ז׳ ספירות, וז׳ פעמים ז׳ הן מ״ט, היינו חמשים חסר אחת, וזה מורה שהן חסרות ג״ר וראש הנקרא כתר שהוא שער הנ׳ והוא כל מחצית הפרצוף העליון, הנקרא בינה אשר נחלקה, ונעשה לפרצוף מיוחד. והן מכונות משום זה מ״ט שערי בינה חסר אחד. אמנם השער האחד הזה פירושו כל חמשים השערים העליונים של בינה עלאה. אמנם גם הבינה העליונה איננה שלמה, כל עוד שהתבונה אינה מתחברת עמה להיות פרצוף אחד. והיא נחשבת ג״כ לחסרה מהשער העליון שלה, שהוא כתר. וג״כ מטעם הנודע כי חסרון נה״י דכלים גורם חסרון ג״ר דאורות. כי באמת גם ג״ר דבינה יצאו מן הראש דא״א לבחינת גרון וגוף, אלא משום שהם בסוד כי חפץ חסד הוא, ובוחרת בחסדים יותר מבחכמה, ולפיכך אין יציאתה מראש לגוף פוגמתה כלל, כי הרי אפילו בעת שהיא נמצאת בראש א״א אינה מקבלת ממנו חכמה, ולכן אין לה שום פחיתות במשהו מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש א״א, ונחשבת גם עתה לראש גמור וכאילו לא יצאה מן הראש דמי. ועכ״ז בהתחשב בהשפעת החכמה הרי גם היא חסרה ג״ר כמו תבונה. באפן שכלפי עצמה היא נבחנת לראש גמור, וכלפי אבא שהוא חכמה נחשבת גם הבינה לבחינת ז״ת חסר ראש, כי אינה יכולה לקבל ולהשפיע חכמה מכח הרושם של הה׳ תתאה שנשארה במסך דראש א״א, הרי שגם בינה חסרה ג״ר בערך אבא. אכן אין הבינה נחשבת משום זה לבחינת מ״ט שערים כמו התבונה, כי מ״ט שערים מורה שאין בה עצמה אלא ז״ת, דהיינו ז׳ פעמים ז׳ שזה צודק רק בתבונה. אבל בינה בערך עצמה עכ״פ היא בג״ר גמורות, ואינה חסרה ראש, אלא כאן הם נבחנים בהבחן אחר, והוא בשם מ״ב שהן ארבע האותיות הפשוטות שבשם הוי״ה. ויוד אותיות המילוי. וכ״ח אותיות מלוי המלוי העולות יחד למ״ב, וזה מורה על מה שהם מקבלים מהבחינה שכנגדם בג' הפרצופים הראשונים דא״ק עד טבורו, ונודע שפרצופי א״ק הם בחינת חכמה, וע״כ בחשבון זה נבחנת בינה שחסר לה השער המ״ב העליון, דהיינו בחינת ג"ר דחכמה שנקרא ראש או כתר, ומבחינה זו אין בה אלא מ״א שערים, כי השער הזה נכלל באבא בסוד ג״ם צפור מצאה בית וגו', אשר השער העליון החסר לאמא נשאר באבא, ויש לאבא ג״ם שערים ולאמא א״ם שערים וביחד הם ב׳ פעמים מ״ב.
נמצא שיש לנו ג׳ הבחנות: אבא שהוא בחינת ג״ם, אמא שהיא בחינת א"ם, ותבונה שהיא בחינת מ״ט. ובזה נבין היטב את כל הדברים הנ״ל, כי חמשים שערי בינה בכלל הם מ״ט שערי תבונה שהיא מחציתה התחתונה של בינה עליונה, אשר עם השגת המחצית העליונה נשלמת בנ' שערים. ומה שכתוב בזהר שמשה זכה לבינה, היינו כי זכה לבינה העליונה בסוד מ״א שערים. ומה שאמרו חז״ל חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נתנו למשה חסר אחד, היינו מטעם שכל עוד שבינה ותבונה נחלקות לב' פרצופים, אז נחשבות שחסרה להן מחציתן העליונה שהיא בחינת הכתר שלהן, כי לבינה חסר השער המ״ב, שביחס לחכמה הוא שער הנ' ולתבונה חסר השער הנ'.

אות מ
זהר
מ) וכורסיא דלתתא, ים המלח, כסא דין. עוף דאיהו צפור דיליה איהו מטטרו״ן. עליה אתמר כי עוף השמים יוליך את הקול.
פירוש מעלות הסולם
מ) וכורסייא דלתתא ים וכו': והכסא התחתון, היינו מלכות, היא ים המלח, והיא כסא דין. והעוף היינו הצפור של ים הזה הוא מטטרו"ן עליו נאמר כי עוף השמים יוליך את הקול.
פירוש. ישנם ב׳ כסאות, הכסא העליון הוא בינה, והכסא התחתון הוא מלכות. ומלח נקרא הדינים אשר בהמסך אשר עליו יוצא קו האמצע המיחד ימין ושמאל, והוא ממרק ומבשם וממתיק הדינים דשמאל שהם מרים עם החסדים אשר בקו ימין, לכן נקראת מלכות ים המלח ע״ש שמקבלת מן קו האמצע שהוא יסוד את המלח הממתיק הדינים שבה. בסו"ה, ולא תשבית מלח ברית אלקיך. וגו' על כל קרבנך תקריב מלח. וכאן מבאר התקונים את מאמר הגמרא דמסכת בבא בתרא על ים הזה היינו מלכות כשהיא מאירה לבי״ע, והצפור אשר ראה שהים מגיע עד קרסוליו הוא מטטרון אשר הארת מלכות מגיעה עד נצח הוד שלו הנקראים קרסולים. ועליו נאמר כי עוף השמים יוליך את הקול.

אות מא
זהר
מא) קול דקריאת שמע. דאיהו כליל שית יומין דחול, ושליט עלייהו. ונטיל ההוא קול, ופרח ביה עד עמודא דאמצעיתא, דאיהו קול יי׳ על המים. ולית מים אלא תורה. ואיהו קול ה׳ בהדר. עד שית קלין. ואיהו שביעאה לון. באימא.
פירוש מעלות הסולם
מא) קול דקריאת שמע וכו': ומפרש איזה קול, קול של קריאת שמע. כי הוא היינו מטטרו״ן, כולל ששת ימי החול, ושולט עליהם. ולוקח קול ההוא של קריאת שמע, ופורח בו עד עמוד האמצע, היינו ז״א, המכריע בין חו״ב ומקבל המוחין שלו, שהם קול ה׳ על המים ואין מים אלא תורה. והוא בחינת תפארת שהיא קול ה׳ בהדר. עד כל הששה קולות של ז״א. והוא כולל גם קול השביעי שבהם, היינו קול ה׳ יחולל אילות אשר הוא באימא היינו מלכות.
.

אות מב
זהר
מב) בעל כנפים יגיד דבר, דא צלותא. דמטי לה עד צדיק חי עלמין. כליל ח״י ברכאן, דאתמר בהון, וברכות לראש צדיק חי העולמים.
פירוש מעלות הסולם
מב) בעל כנפים יגיד דבר וכו': ובעל כנפים יגיד דבר, דבר זהו תפילה אשר מטטרו״ן מעלה אותה עד צדיק חי עולמים, היינו יסוד, הכולל ח״י ברכות, שנאמר בהם, ברכות לראש צדיק חי העולמים.

אות מג
זהר
מג) וצלותא איהו דבור, דרכיבת עליה, ואיהו מרכבה לגבה ביומין דחול. ודא שכינתא. ודא אדנ״י. קול רכיב בפומוי דא יקו״ק. ורזא דדבור אדני שפתי תפתח וגו'. ואיהו מרכבה לתרוויהו, כגוונא דא יאקדונק״י. והכי סליק מלא״ך כחושבן תרין שמהן כחדא.
פירוש מעלות הסולם
מג) וצלותא איהו דבור וכו': ותפילה היא דבור, הרוכבת עליו היינו על מטטרו"ן, והוא מרכבה אליה בימי החול. והיא השכינה. והיא השם אדני. קול רוכב בפיו היינו בפנימיות והוא הוי״ה. וסוד הדבור הוא, אדני שפתי תפתח וגו'. ומטטרו״ן הוא מרכבה לשניהם, כעין זה יאהדונה״י. וכך עולה הגימטריא של מלאך, כחשבון שני השמות הוי״ה אדנ״י יחד.

אות מד
זהר
מד) ובגין דא איתקרי מלאך שר הפנים דעל יד שליחא דא מתיחדין בשית יומי דחול. אבל ביומא דשבתא לא סלקין תרין שמהן אלין, דאינון: עמודא דאמצעיתא. ושכינתיה, ולא מתיחדין ע״י שליח, אלא בצדיק חי עלמין,
פירוש מעלות הסולם
מד) ובגין דא אתקרי וכו': ומשום זה הוא נקרא מלאך שר הפנים, כי על ידי שליח זה היינו מטטרו״ן מתייחדים ב׳ השמות בימות החול. אבל ביום השבת לא עולים אלו ב׳ השמות שהם עמוד האמצע, הוי״ה, והשכינה היינו אדנ״י, ולא מתיחדים על ידי שליח, אלא בצדיק חי עולמים היינו יסוד דז״א, ועליו נאמר כי עוף השמים יוליך את הקול, קול דקריאת שמע. ובעל כנפים יגיד דבר, היינו דבור התפילה, ולא ע״י שליח שהוא מטטרו"ן. ומשום זה נאמר, וצדיק יסוד עולם, היינו יסוד אשר הוא כולל הכול ובו מתייחדים שני שמות אלו.
ביאור הדברים: מטטרון נקרא שר העולם להיות בו השלמות להשלים כל התחתונים אשר בג׳ העולמות, בריאה, יצירה, עשיה, ולכן נקרא עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, והוא נקרא אדם הקטן להיותו בבי״ע כמו זו״ן באצילות, אשר ז״א הוא בחינת מ״ה דאלפין בגמטריא אדם. ושיעור קומתו הוא בכל ג׳ עולמות בי״ע כי ראשו הוא בבריאה, וגופו ביצירה ורגליו בעשיה.
והנה נודע שכל המסכים והדינים האמורים באצילות, אינם באצילות עצמה, אלא בבי״ע, ומטטרו״ן ומרכבתו הם הנושאים את המסכים ההם בשביל ז״א ומלכות דאצילות אשר על ידם עולים זו"ן ומכריעים בין הקוין דימין ושמאל דבינה ויוצאים המוחין באו"א ואח״כ בזו"ן ונודע שכל שעור האורות אשר התחתון גורם לעליון מקבל אותם גם התחתון ולכן זוכה מטטרו"ן בכל אלו האורות אשר הוא גרם להוציאם.
והנה שורש המוחין דזו״ן מתחיל מאו״א דהיינו מן בינה דא״א שיצאה לחוץ מראש דא״א שלולא יציאה זו לא היו מוחין לזו״ן, ובינה זו, הג״ר שבה נתקנו לאו״א, וז׳ תחתונות לישסו״ת, ולכן כשאנו רוצים להמשיך מוחין לזו״ן אנו מחויבים להמשיכם משרשם דהיינו מאו׳׳א המשפיעים לישסו״ת, ומישסו״ת לזו״ן.
ויש ב׳ זווגים להמשכת המוחין לזו״ן א׳ זווג דו״ק דמוחין שפירושו אשר אע״פ שהחסדים כלולים מן הארת חכמה עכ״ז אינם מקבלים רק חסדים וזהו בקריאת שמע אשר הגם שאו״א נזדווגו בכל השלימות של מוחין דהולדה אמנם זו״ן עדיין לא מקבלים המוחין האלו בבת אחת, והם רק ו״ק דגדלות. זווג ב׳ הוא זווג דג״ר גמורים אשר שניהם מאירים הן חכמה והן חסדים וזה נעשה בברכת אבות וז״א עצמו עושה הזווג בשים שלום.
וזה אמרו באות מ׳ עוף דאיהו צפור וכו׳ עליה אתמר כי עוף השמים יוליך את הקול כי קול הוא בחינת הזווג להשפעת חסדים והארת חכמה כלולה, והשליטה היא רק לאור דחסדים.
והנה ז׳ ספירות דזו״ן נקראים ז׳ קולות, וזה לשון הזהר (בפרשת צו אות קי״ב) כתיב קול ה׳ על המים אל הכבוד, א"ר יוסי דא אברהם, חסד. קול ה׳ בכח, דא יצחק, גבורה. קול ה׳ בהדר, דא יעקב, תפארת. קול ה׳ שובר ארזים, דא נצח. קול ה׳ חוצב להבות אש, דא הוד. קול ה׳ יחיל מדבר, דא צדיק, יסוד. קול ה׳ יחולל אילות, דא צדק, היינו מלכות. וז״א דאיהו כליל שית יומין דחול היינו המסכים והדינים אשר מטטרו״ן כולל אותם ושליט עלייהו. ונטיל ההוא קול דקריאת שמע ופרח ביה עד עמודא אמצעיתא שהוא ז״א, וז״א עולה ומכריע עם המסכים שקיבל ממטטרו״ן בין ימין ושמאל דישסו״ת וגורם יציאת ג׳ קוין בישסו"ת, וזוכה גם הוא להארת המוחין אשר הוא גרם. דאיהו קול ה׳ על המים ולית מים אלא תורה כי המוחין דז״א נקראים בשם תורה בסוד מ״ש חז״ל נובלות חכמה של מעלה תורה, שפירושו הוא אשר האחוריים דאו״א שנפלו למקום זו״ן בזמן שבירת הכלים שנקראים נובלות, מהם באים כל המוחין לזו"ן הנקראים תורה, ואיהו קול ה׳ בהדר אשר הוא תפארת שהיא בחינת יעקב כנ״ל, והוא כולל עד שית קלין שהם ו״ק דז״א ואיהו שביעאה לון באימא היינו קול ה׳ יחולל אילות, ואילה היא מלכות בסוד אילת השחר. ולכן אלו המוחין זכה גם מטטרו״ן כי יצאו על ידו. וכל זה הם המוחין מזווג הא׳ בשליטת החסדים שהם באים בקריאת שמע. ואח״כ בברכת שמונה עשרה מתחיל זווג ב׳, שהם מוחין דהולדה ומאירים חכמה וחסדים. והנה יש ג׳ בחינות בזווג א׳ זווג דנשיקין הנוהג בג״ר. ב׳ ענין החבוק הנוהג בחג״ת. ג׳ זווג דיסודות שהוא בנה״י, ובב' הבחינות הראשונות אין עוד גילוי חכמה בשלימות, רק בזווג היסודות שהיא בבחינה ג׳. וז״ס ההתחלקות של ג׳ חלקים בתפילת שמונה עשרה לג' ראשונות שה״ס הנשיקין. ולי״ב אמצעיות שה״ס החיבוק. ולג׳ אחרונות שה״ס זווג היסודות. ולהיות שבזווג היסודות יש גילוי להארת חכמה, ולכן אז נאמר ובעל כנפים יגיד דבר כי המרכבות המאירות בחכמה פרושות מבחוץ לבחינת הזווג ומשפיעות הארת חכמה מבחינת אחוריים, ומשום שהארתן היא מבחינת אחוריים ולא פנים ע״כ נקראות כנפים המכסות על יסוד ומלכות, אשר יש בזה ב׳ משמעות א׳ אשר ע״י הארת חכמה שלהן, הן מכסות ומגינות על הארת הזווג מן התקרבות החצונים, כי הארת החכמה דוחה החצונים מכל אחיזה בהארת הזווג. ב׳ כי הארת אחוריים נמשכת בדינים אשר הדינים הללו הם כמו מכסה וכנפים על הארת החכמה עצמה המגיעה אל הזווג שלא יינקו החצונים ממנה כי פחד הדינים עליהם, ומטטרו״ן הוא בעל כנפים יגיד דבר דא צלותא וכו' ואיהו מרכבה לתרווייהו, כי עליו נאמר נער הייתי גם זקנתי אשר המוחין דאחוריים נקראים נער והמוחין דפנים מכונים בשם זקן בסוד אין זקן אלא מי שקנה חכמה (קדושין ל״ב:) ומוחין דפנים נקראים הוי״ה, ומוחין דאחוריים נקראים אדנ״י. וזה אמרו קול רכיב בפומוי הוי״ה מוחין דפנים. ורזא דדבור אדנ״י מוחין דאחוריים, ומטטרו״ן מיחד אותם וכולל אותם ונעשה מרכבה לשניהם ובג״ד אתקרי מלאך שר הפנים.
והנה כל מה שנעשה בימי החול ע״י המ״ן והתפילות נעשה ביום השבת מעצמו מחמת קדושת השבת עצמו ולכן נעשו כל העליות ע״י זו״ן דאצילות עצמם המקבלים את המסכים והמ״ן בסוד איהו וחיוהו וגרמוהו חד בהון ולא ע״י שליח, וכל המסכים הם נקראים בשבת גרמוהו שהם גורמים וצנורות לקבלת השפע כמו שיתבאר להלן, ולכן אמר אבל ביומא דשבת וכו' ולא ע״י שליח.