בעל התניא – רבי שניאור זלמן האדמור הזקן

בעל התניא – אני הויה לא שניתי

סיכום שיעור תורני – "אני הויה לא שניתי" והבדלת הבורא מהבריאה

השיעור עוסק בהבחנה בין עצמות הבורא לבין הבריאה, תוך התמקדות בפסוק "אני הויה לא שניתי" (מלאכי ג, ו) ובפרשנותו של בעל הסולם להבדיל את הבורא מהנשמה ומהשגת האדם. השיעור מדגיש את הקדושה המובדלת של הבורא ואת היעדר השינוי בו, ומבאר את הקשר בין האור לכלים בבריאה. להלן סיכום מורחב ומפורט:

השיעור נפתח בהקשר של אהבה רבה, בניגוד לאהבת עולם שנדונה קודם לכן. אהבת עולם היא אהבה שאינה נובעת מהתבוננות, אלא טבועה בשורש הנפש, במקום שבו חלק מהבורא (שם הויה) מתגלה. השיעור ממשיך ומתמקד בפסוק "אני הויה לא שניתי", שמלמד שהבורא נמצא מעל גדרי העולמות, ואין בו שינוי, תנועה או חידוש. הסיבה לכך היא שאין בו רצון לקבל – תכונה השייכת רק לנבראים – ולכן השינוי אינו חל על האלוקות, אלא רק על התגלותו בבריאה, כפי שנאמר "וביד נביאים אדמה" (הושע יב, יא). המשמעות היא שהתגלות הבורא היא דמיון בלבד, אך דמיון אמיתי כפי שמתגלה לנביאים, ולא כפי שמתפרש אצל מכשפים או מתקשרים.

השיעור מבאר ש"וביד נביאים אדמה" מתאר דמיון כי האור עצמו אינו משתנה – הוא אינו נברא ואינו יכול להשתנות. השינוי מתרחש בכלים, כלומר ברצון לקבל של הנבראים, שמגלה את האור בצורות שונות. השיעור משתמש במשל מהעולם הגשמי: האור או האנרגיה אינם משתנים במהותם; בין כדור הארץ לשמש יש חושך, והכלי (החומר) הוא שמגלה את האור. בחלל הוואקום, האור נע במהירות קבועה בספקטרום הנראה, אך כשהוא פוגע בחומר, מתגלים הבדלים באורכי גל, צבעים ומהירויות. זה מלמד שאין שינוי במהות האור, אלא רק בהתגלותו דרך הכלי. כך גם בעולם הרוחני: האור האלוקי נשאר קבוע, והכלים (הנבראים) הם שמשתנים ומגלים אותו.

השיעור ממשיך ומסביר ש"אני הויה לא שניתי" מתייחס לא רק לעצמות הבורא, אלא גם להתפשטות האור ממנו לפני שהוא מגיע לקבלה בנשמות. בעל הסולם מפרש שרצון לקבל, כשהאור מתפשט ממנו, נחשב כעצמות הבורא לפני שהוא נקלט בנשמות. כלומר, גם בהתפשטות האור לעולמות, לפני שהוא מגיע להשגת הנבראים, אין בו שינוי – הוא נשאר בבחינת "יש מיש". השינוי מתרחש רק כשהאור מגיע לנשמות, כדוגמת אוכלי המן, שכל אחד טעם בו טעם שונה לפי רצונו. השיעור מפנה להרחבה בנושא בהקדמת "פי חכם" ובקדמת "פרי חכם" של הרבש על ספרי בעל הסולם.

השיעור מדגיש שאין תנועה ישירה אל הבורא, ואפילו המשל של טיפת מים באוקיינוס אינו מדויק. בטיפה יש ערך וייחוס לים, שכן שניהם עשויים ממים, אך לגבי הבורא אין השתלשלות או דמיון ישיר לבריאה. השיעור מבאר שזו הבחנה חשובה מאוד: הנשמה אינה "חלק אלוקה ממעל" במובן המילולי, שכן זה עלול להוביל לטעות שיש קשר ישיר לעצמות הבורא. עצמותו מובדלת לחלוטין, והשינוי מתרחש רק בהתגלות האור דרך הכלים, ולא במהות האור עצמו.

השיעור מסכם שהבורא אינו משתנה, לא בעצמותו ולא בהתפשטות האור ממנו לפני הקבלה בנשמות. השינוי הוא תוצאה של הכלים – הרצון לקבל של הנבראים – שמגלה את האור בצורות שונות. כך, מלכות (הרצון לקבל) שווה לפוטנציאל שבחוכמה, אך חוכמה עצמה אינה האור לכשעצמו, אלא השורש לרצון שמגלה אותו. השיעור מדגיש שיש להבין את ההבדלה הזו כדי להימנע מטעויות בהשגת הבורא, וקורא להעמיק בנושא דרך המקורות המוזכרים.

בעל התניא – שיהוה יהיה אלוהיך

תורה אור – ברוך ה אלוקי ישראל
בעל התניא

תורה אור – אמן יהא שמה רבה מבורך

תורה אור – כי מלך שמו

סיכום שיעור תורני – עצמות הבורא והבחנתה מהנשמה ומהשגת האדם

השיעור עוסק בהבדלה המהותית בין עצמות הבורא לבין הבריאה, תוך דגש על כך שהבורא אינו דומה לנשמה שמחיה את הגוף, ושאין לאדם השגה ישירה בעצמותו. השיעור מבאר את מושג ה"שם" כהשגה המותרת, ומזהיר מפני גישות פילוסופיות או דתיות שגויות המובילות לעבודה זרה. להלן סיכום מורחב ומפורט:

השיעור פותח בהצהרה שהבורא, בעצמותו, אינו דומה לנשמה שמחיה את הגוף. הנשמה מתפשטת ומתלבשת בגוף, ויש קשר ישיר בינה לבין הגוף, אך עצמות הבורא היא קדושה ומובדלת, ללא שום קשר ישיר לבריאה. הסיבה לכך היא שהבורא אינו נברא, ולכן אין דרך להשיג אותו ישירות. הקשר היחידי בינינו לבורא הוא דרך מחשבת הבריאה – האור המתפשט ממנו אל הבריאה. זו התפשטות בחינת "שם" בלבד, כלומר השגה מוגבלת שמותר לאדם לעסוק בה, בניגוד לעצמותו שאינה נתפסת כלל.

השיעור מסביר ש"שם" הוא מושג המציין השגה. בתורה, השמות הקדושים של הבורא (כמו שם הויה) אינם מייצגים את עצמותו, משום שאין לאדם השגה בעצמותו, אלא את מה שמותר לנו להשיג – את התגלותו בבריאה דרך מחשבת הבריאה. שם הויה לא נקרא ככתבו בזמן התיקון הנוכחי, אלא כ"אדני", ורק לעתיד לבוא ייקרא ככתבו, מה שמלמד על הדיוק החשוב בהבנת הקשר המוגבל שלנו לבורא. השיעור מדגיש שזו הבדלה קריטית: עצמות הבורא אינה נתפסת, והשמות הם כלי להשגה חלקית בלבד.

בהמשך, השיעור מזהיר מפני טעויות נפוצות בהבנת הבורא. יש כאלה הטוענים שהבורא נמצא בכל דבר, וזה נכון במובן מסוים, אך הבעיה מתחילה כשאומרים שהוא הכל, שהוא חלק ממך, או שאתה הוא אלוקים. גישות כאלה, המופיעות בנצרות, בתורות המזרח ובתנועות מודרניות של מודעות עצמית, מוגדרות כעבודה זרה. השיעור מבהיר שיש להבדיל בצורה חדה: הבורא אינו הבריאה ואינו חלק ממנה. הוא קדוש ומובדל, ואין לנו השגה בעצמותו משום שהשגה היא תכונה של רצון לקבל – דבר שנברא ומתמלא באור – ואילו בבורא אין רצון לקבל, חלילה, כי זה יהיה עבודה זרה.

השיעור ממשיך ומסביר שאין לנו קשר ישיר לעצמות הבורא, אך זה אינו חיסרון. הוא משתמש במשל: כמו שלאדם נורמלי לא חסרה אצבע שישית, כך לא חסרה לנו השגה בעצמות הבורא. מה שחסר לנו הוא להידבק באינסוף ולקיים את מחשבת הבריאה, וזה נעשה דרך התורה, התפילה והמצוות. הפילוסופים, לעומת זאת, מתוך גאווה, מנסים להתפלפל בעצמות הבורא, דבר שמוגדר כגאווה ועבודה זרה, משום שאין השגה בעצמותו. השיעור מציין שהמילה "פילוסוף" נרמזת כ"פאל סוף" – הכל נגמר, אין שם תפיסה אמיתית.

הקדושה של הבורא מובדלת מהקדושה שלנו. הפסוק "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב) מלמד שקדושתנו היא במסגרת הרצון לקבל של הנברא, בעוד קדושת הבורא היא מעל הבריאה. אם לא נבין זאת, נגיע למסקנה שהבורא נברא, וזה שקול לסגירת "הבסטה" ולפנייה לדתות אחרות כמו הנצרות ("יושקה"). השיעור מדגיש שמה שמותר לנו להשיג הוא התפשטות ה"שם" – מחשבת הבריאה – כפי שכתוב "וביד נביאים אדמה" (הושע יב, יא), וזו מצווה גדולה לגלות את הבורא דרך רצונו להטיב לנבראיו.

השיעור מסכם שהעצמות של הבורא אינה נתפסת כי היא לא נבראה ולא נמצאת בהוויה שלנו. הקשר בינינו לבינו מתחיל במחשבת הבריאה, ששם מתחילה ההשגה, אך גם היא מוגבלת על ידי הצמצום כדי למנוע בלבול בין הבורא לבריאה. את ההשגה הזו אנו משיגים דרך השוואת צורה – אמונה והזדקקות – ולא דרך ניסיון ישיר להבין את עצמותו. השיעור מפנה לקורס "קבלה למתחילים" להרחבה נוספת על הנושא, וקורא להימנע מגאווה פילוסופית ולהתמקד בעבודה הרוחנית המותרת בתחום מחשבת הבריאה.

תורה אור – מלכותך מלכות כל עולמים