תש"ן – מאמר מ"ד

1989/90 – מאמר 44

רש"י מפרש על הכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך" במלחמת הרשות הכתוב מדבר. ויש להבין את ענין "כי תצא למלחמה על אויביך" במלחמת הרשות, מהי בעבודה מלחמת רשות, ומהי מלחמת שאינה בגדר של רשות.

ידוע שיש רמ"ח מצות עשה ושס"ה לאווין, הנקראים "תרי"ג מצות". ויש חיוב לשמור אותם בכל פרטיה ודקדוקיה, ואם לא, נקרא זה "עבירה". ובהן נאמר "לא תוסיף ולא תגרע". והחיוב הזה הוא על בחינת המעשה, כלומר, על המעשה יש חוב על האדם, לעשות, או שלא לעשות מה שהוא אסור.

מה שאינו כן על הכוונה. כלומר לכוון לעשות בע"מ להשפיע, המלחמה הזו היא בבחינת הרשות. כלומר, שאין לומר שהעבודה זו שייכת לכל הכלל, אלא לאנשים שיש להם דחיפה פנימית, מה שהם מרגישים, שהעשיית המצות באופן שהם מקיימים, אין הם מרגישים בזה קשר לדביקות ה'. והם רואים, במקום שהאדם צריך להגיע לידי אהבת ה', הם רואים כל מה שהם עושים, אין להם כוונה אחרת, אלא לתועלת עצמם. להם שייכת עבודה זו הנקראת "בע"מ להשפיע".

מה שאם כן להכלל לא ניתן דבר זה. לכן נקראת עבודה דלהשפיע בשם "מלחמת רשות" ולא חובה. וזהו כמו שאומר הרמב"ם בסוף "הלכות תשובה", וזה לשונו "לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, והנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

זאת אומרת, שענין לשמה, הנקרא "ע"מ להשפיע", אינו שייך להכלל, אלא לאנשים שכבר נתרבה להם דעתן. לכן משמע, שהעבודה דלהשפיע שייכת דווקא לאלו שהרבה דעתן. לכן נקראת עבודה דלהשפיע בשם "מלחמת רשות" ולא "מלחמת חובה", מטעם שזה לא מוטל על כל הכלל, אלא כנ"ל, לאלו "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, אז מגלין להם רז זה מעט מעט".

ויש עוד להוסיף על ענין מהו מלחמת רשות, היות שענין דביקות בה' הוא בחינת ביטול רשות של עצמו. היות כי האדם מצד הטבע נולד, שהוא מרגיש רק את רשותו, כלומר שהוא בעל הבית, מה שהוא רוצה הוא עושה. ובכדי שידע, שיש רשותו של הבורא, שהוא המנהיג העולם, את זה האדם צריך להאמין, שהבורא הוא מלך העולם.

והאדם צריך להאמין, שהסתרה הזו, שאין האדם מרגיש שיש מלך העולם, זה הבורא עשה, שזה נקרא "תיקון הצמצום". אלא האדם מוכרח להאמין ולתת יגיעה גדולה על זה, עד שיהיה מורגש באבריו, שהקב"ה הוא המנהיג העולם. ולא סתם מנהיג, אלא האדם צריך להאמין, שהנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. ולזה האדם צריך לעשות כל שביכולתו, עד שתהא בידו יכולת להשיג זה, כי זה מתבטא בב' אופנים:

א) האדם צריך לתת עבודה, שיהיה לו רצון וחשק, שירצה לבטל את רשותו, על דרך שאמרו חז"ל על הכתוב "אדם כי ימות באוהל", "כי אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". שפירושו הוא, שהוא רוצה לבטל את העצמיותו, היינו שהאדם צריך להגיע, שאין לו אלא רשות אחד, שהוא רשותו של הבורא. כלומר שאין האדם עושה שום מעשה לתועלת עצמו, אלא הוא דואג אך ורק לתועלת הבורא. וזה נקרא "רשות היחיד", שזאת נקראת "מלחמת הרשות". היינו הוא לוחם עם עצמו להשיג את הרשות היחיד, וזוהי נקראת "מלחמת הרשות" בעבודה.

ב) שאחרי כל היגיעות שהאדם נותן, בכדי להשיג את הרשות הזה, שזה נקרא, שהאדם מקבל "טבע שני". כלומר, במקום שהיה לו מקודם רצון לקבל לתועלת עצמו, הוא רצה לבטל את הרשות הזו, ולקבל רשות חדשה, שהוא הרצון להשפיע להבורא, שזהו ענין של דביקות. כלומר כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן האדם רוצה להשפיע להבורא.

אבל אין זה בידי אדם לקבל את הרשות הזו. אלא רק הבורא, כמו שנתן לו מקודם הרשות של רצון לקבל לתועלת עצמו, הבורא יכול לתת לו רשות אחרת, היינו רשות היחיד של הבורא, שזה נקרא, שהבורא נתן לו "טבע שני", שהוא "הרצון להשפיע להבורא".

נמצא, כשהאדם נולד יש לו רק רשות אחד, היינו רשות שלו. ואח"כ, כשמקבל על עצמו מלכות שמים, לשמור את התו"מ, אז הוא בא לידי שתי רשויות. היינו שהוא עובד בעמ"נ לקבל שכר, כמו שאומר הרמב"ם "שמלמדים את הקטנים ונשים וכלל עמי הארץ, בכדי לקבל שכר".

ואח"כ מתחילה העבודה בבחינת מלחמת הרשות, היינו לבטל את הרשות עצמו, הנקראת "תועלת עצמו", ולהשתוקק שהבורא יתן לו את הרשות היחיד, היינו רשות של הבורא, שזה נקרא, שהאדם צריך לזכות לטבע שני הנקרא "רצון להשפיע", שיהיה לו רצון לעשות נחת רוח ליוצרו.

וזה שכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך", היינו במלחמת הרשות, כנ"ל. וזה אי אפשר לכבוש את האויב, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", היינו לבטל את הרשות הזו. אלא הכתוב מבטיח לנו "ונתנו ה' אלקיך בידך". כלומר, שה' יתן לך את הכח הזה, היינו הרשות הזו, הנקראת "רשות היחיד", היינו שהבורא יתן לך "טבע שני", כנ"ל.

ובכדי שיהיה האדם מוכן לבקש על הרשות הזו, צריכים תפלה מעומק הלב. היינו שהאדם ירגיש עד כמה שחסר לו הכח הזה, הנקרא "רצון להשפיע". ועל זה ניתן לנו את התרי"ג מצות בבחינת עיטין, הנקרא "תרי"ג עצות", שע"י יקח האדם חסרון, להרגיש עד כמה שנחוץ לו את הרצון להשפיע, היות שזהו כל המעכב, להגיע לשלימות המטרה.

ועוד גם על זה, היינו גם על זה שאינו מרגיש את החסרון אמיתי, בזה שאין לו הצורך אמיתי להרצון להשפיע, גם האדם צריך על זה להתפלל, שה' ישפיע לו את החסרון, על מה שאין לו חסרון להשיג את הרצון להשפיע.

ולפי האמת, בזמן שיש להאדם אמונה בה', והאדם מאמין שהוא מלך גדול, האדם מוכרח להתבטל "כנר בפני אבוקה". ואז לא שייך בחירה, כי הוא מתבטל מאליו. אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בע"מ להשפיע, באות לו אז מחשבות זרות, והאמונה שלו נחלשת, על ידי זה. נמצא, זה שהאדם לא יכול לעבוד בע"מ להשפיע, הוא מסיבת חסרון אמונה.

וזהו כמו שכתוב (תהילים מ"ב) "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה, באמור אלי כל היום, איה אלקיך". כלומר, שבאו לו מחשבות של פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". נמצא, שהאדם צריך להתפלל אז על ב' דברים ביחד:

א) על האמונה, שה' לא יסתיר עצמו ממנו, כמו שכתוב "אל תסתר פניך ממני".

ב) שיקרב אותו, היינו שיתן לו את כח של הרצון להשפיע, שע"י הרצון הזה האדם מתקרב לה', הנקרא "השתוות הצורה".

והסיבה, למה בזמן שהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, באות לו מחשבות זרות, זהו מטעם, שכל זמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, אז אין הגוף מתנגד לו כל כך, היות שהאדם מבטיח להגוף, שיקבל הרבה שכר, שכדאי לקיים תו"מ, היות שהשכר ממתיק את היגיעה, כמו בעבודה ויגיעה הגשמית. לכן אין הגוף שואל שום שאלות על עבודתו בתו"מ, והאדם חי בשלוה, והוא שבע רצון מעבודתו, היות שהוא מאמין, שהשכר שלו מתגדל בכל יום ויום. לכן הוא חי חיים שקטים, והוא מרגיש שלוות הנפש בהחיים שלו. ואם יש לו עוד מקום, שהוא יכול לקיים את המצוה "הוכח תוכיח את עמיתיך", בוודאי הוא שבע רצון.

מה שאם כן בזמן שהאדם אומר לגופו, עד עכשיו עבדתי לטובתך, כלומר, שבכל מה שעסקתי, הן בדברים גשמיים והן בתו"מ, הכל היה על הכוונה שיהיה לך טוב. היינו שכל דאגותי היו רק בשביל הרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה "אהבה עצמית" או "תועלת עצמו".

אבל עתה, היינו מכאן ואילך, אין אני רוצה לעבוד עוד בשביל תועלת הגוף, אלא רק לתועלת ה'. אז הגוף מתחיל להתנגד, מדוע הוא זורק אותו, וכל מה שביכולתו הוא עושה. הוא מביא לו קושיות מכל העולם. היינו טענת פרעה, ששאל "מי ה' אשר אשמע בקולו", וכן טענת הרשע, ששואל "מה עבודה הזאת לכם". המחשבות האלו מכבידות את העבודה על האדם, עד כדי כך שהרבה פעמים על ידי הירידות והעליות, שיש לו להאדם, ורואה שהוא דבר שאין לו סוף, הוא רוצה לברוח מהמערכה.

וכל מה שהאדם יכול לענות להגוף, הוא, שהוא רוצה לעבוד בבחינת יראה אמיתית, הנקרא בזה"ק "בגין דאיהו רב ושליט", היינו שתהיה לו לזכיה גדולה, שהוא משמש מלך גדול, והוא רוצה לעשות נחת ליוצרו, וזה יהיה כל דאגותיו, ולא רוצה עוד לדאוג בשביל עצמו.

ובהאמור נבין מה שכתוב, (תבוא, שלישי) "היום הזה ה' אלקיך מצווך לעשות את החוקים האלה, ואת המשפטים. ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". ופירש רש"י "היום הזה", היינו "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם". ויש להבין, מה מוסיף לנו זה, כלומר מה אנו מרויחים, בזה שאנו צריכים להשתדל, שכל יום יהיה כאילו נצטווית בו ביום.

והענין הוא, כנ"ל, שיש לפנינו ב' בחינות בעבודה:

א) כדי לקבל שכר,

ב) שלא לקבל שכר, אלא מטעם גדלות ה'.

אלו שעבודה שלהם היא בבחינת לקבל שכר, אין צורך "שיהיה כל יום כחדשים". אלא כשהאדם מאמין, שהוא יקבל שכר תמורת עבודתו, כבר יש לו כח לעבודה, כי השכר זה הוא הגורם לקיים תו"מ. אם כן, אין הפרש, אם הוא מאמין בהשכר שהבטיחו לנו התורה, ואין לו צורך לחדש את הציווי בכל יום, כי מה יוסיף לו זה.

מה שאם כן אלו האנשים, שרוצים לעבוד מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", שזהו מטעם גדלות ה', על סיבה זו כן יש צורך "כאילו נצטווית בו ביום". וזהו מטעם, היות שהאדם, כשעוסק בתורה ומצות בע"מ להשפיע, אז כל יום ויום יש להבחין, עד כמה שהוא משער את גדלות ה', שבשבילו כדאי לתת יגיעה, בכדי לשמש אותו.

על דרך על מה שכתוב בזה"ק "נודע בשערים בעלה", ש"כל חד וחד לפום מה שמשער בלביה". זאת אומרת, בעבודה דלהשפיע נוהג ענין עליות וירידות. נמצא, ש"אין יום דומה לחבירו". כי לפעמים הוא משער, שיש לו מלך גדול, ולפעמים להיפך. נמצא לפי זה, שכל יום ויום צריך להיות "חדשים". כלומר, "כאילו בו ביום נצטווית עליהם".

היינו שכוחות היגיעה הם לפי איזה מלך הוא משמש אז, גדול או קטן. כלומר, אם אתמול היה לו מושג, שהוא מלך גדול, והיום אין לו מושג זה, אז אין הוא נותן את היגיעה כמו אתמול, אלא לפי שיעור אמונתו של היום. לכן אומר לנו הכתוב "היום הזה ה' אלקיך מצווך". כלומר, שהאדם צריך לדעת, שכל יום ויום יש לו שיעור אחר באמונתו יתברך.

לכן אין להאדם להתפעל, בזה שיש לפעמים בזמן הירידה, שאז יש מלך קטן. זאת אומרת, שהאמונה של האדם היא בקטנות, שלא יכולה אמונה זו לחייב אותו, שיהיה בידו לעשות התגברויות על גופו, אלא הוא נכנע תחת גופו, והוא חושב כבר לעזוב את המערכה.

אלא האדם צריך להאמין, שהירידה הזו שקבל, ואין לו כח התגברות, שהוא יאמין בה', שהוא יעזור לו ויוציאו משפלות הזו, שבה האדם נמצא, וישיג אח"כ אמונה יותר גדולה בה'. ואז בטח יהיו לו כוחות העבודה, כי כל יום הוא דבר חדש, היינו אמונה חדשה. וזהו שאומר "כאילו היום הזה נצטווית עליהם", היינו שהכל הוא לפי האמונה שיש לו באותו יום, בשיעור זה האדם עובד.

ויש לדעת כי בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בע"מ להשפיע, והגוף מתנגד לזה, אז הגוף מוריד אותו לשפלות הכי גרוע. כלומר שהרצון לקבל מתגבר עליו ומוריד אותו לתאוות שפלות. ויש לפעמים, שבאות לו מחשבות ורצונות, שאף פעם לא חשב עליהם. והם באים אליו כמו אורחים בלתי קרואים. והאדם מתפלא ואומר, מה היום מימים. כלומר, מי גרם לי המחשבות והרצונות האלו. האם בזה שחשבתי, שצריכים לעבוד רק בשביל תועלת ה', המחשבות האלו זרקו אותי לשפלות כזו. ושואל, הלא ידוע ש"מצוה גוררת מצוה", אם כן למה הרצון להשיג כלים דהשפעה, גרם שהאדם יקבל תמורת זה מחשבות כאלו. ומה האדם יכול לעשות במצבים כאלו.

אלא האדם צריך לדעת, כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל (ספר "שמעתי", מאמר א' "אין עוד מלבדו"), שהבורא שולח את המחשבות האלו להאדם, בכדי שהאדם לא יוכל לסבול שפלות כזו, וזה יגרום לו, שיתפלל לה' מעומק הלב, שיתן לו, במקום המחשבות שגורמות פירוד והתרחקות מה', שה' יתן לו כוחות של התקרבות. שאז מוטל על האדם להתפלל ולצעוק לה' "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשיך אל תיקח ממנו", אלא שה' יתן לו את הטבע השני, שהוא רצון להשפיע. כלומר, שיהיה לו רצון רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ובשביל עצמו אינו דואג. אז ממילא יעברו ממנו את כל אלו המחשבות והרצונות, מה שהרצון לקבל מביאו.

כלומר, היות שכל אלו המחשבות שהרצון לקבל מביאו, האדם צריך להאמין, שמן השמים שולחים לו את המחשבות האלו, וזהו היות שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, ובינתים הוא מתעצל בעבודה, לכן היות שהאדם התפלל, שה' יקרב אותו להיות דבוק בה', שהוא ענין השתוות הצורה, לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות זרות, שאין האדם יכול להסכים להיות תחת שליטה כזו. לכן זה נותן לאדם דחיפה, שהוא מוכרח להתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא.

נמצא לפי זה, שמהרע הזה, שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים.

וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה הוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחורים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם".

ויש לפרש זה, שכוונתו, שבשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים.

היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאם כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחורים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחורים יש בפנימיותם בחינת פנים.