קבלה
הבורא הוא שלם ומושלם, ורצונו להטיב לנבראים נובע מטבעו הטוב, אך כנבראים אין לנו השגה מלאה במדוע הוא בחר בכך, כי זה מעל שכלנו וטבענו. האור האלוקי, השפע והתענוג מיוחסים לכוחו של הבורא, בעוד הרצון לקבל הוא תכונת הנברא, שנבראה על ידי הבורא כדי שנוכל לקבל את ההטבה. תפקידנו כנבראים הוא להביא את הכלים – כלומר, לעבוד עם הרצון לקבל ולתקן אותו כך שיהיה "על מנת להשפיע", במקום לקבל לעצמנו בלבד. זהו תהליך של השוואת צורה לבורא, שמתאפיין בנתינה ואהבה, ולא שינוי מהותי שלנו, כי אנחנו לא יכולים להפוך לאור עצמו.
הגשמיות משמשת כשלב ראשוני להתאמן על הרצון לקבל, אך היא מצומצמת ומגבילה. היא מעוררת בנו תחושת נפרדות ופרטיות, שמאפשרת לנו להתחיל ממדרגות קטנות, כמו ילד שרוצה צעצוע לעצמו. בעל הסולם מגדיר גשמיות בשתי דרכים: כל מה שמוחש בחמשת החושים ותופס זמן ומקום, וכל מה שבו הרצון לקבל מגיע לצורתו הסופית (בחינה ד'). הזמן בגשמיות מפריד בין סיבה לתוצאה, בניגוד לרוחניות שבה הזמן אחדותי, וזה מאפשר לנו להפוך לשותפים בתהליך הבריאה על ידי חיבור מחדש של ה"פאזל".
הרצון לקבל לעצמו, שמיוצג על ידי דמויות כמו המן או עמלק, הוא קליפה חזקה שמשקרת לנו לגבי המהות האמיתית שלנו. המהות הזו היא הרצון לקבל על מנת להשפיע, שמבטאת את ישראל – ישר-אל. ביהדות, בניגוד לדתות אחרות, לא מבטלים את הרצון לקבל אלא מתקנים אותו, כי הוא קוטב הבריאה. כך אנחנו מרוויחים שני צדדים: גם את ההשתוקקות הגדולה שבלעדיה אין קבלה של ההטבה, וגם את הדמיון לאור דרך נתינה ואהבה. זהו פלא של הבורא, שבאינסוף אפשר למלכות (רצון לקבל) להיות מחוברת לאור למרות השוני ביניהם.
התהליך דורש בחירה ועבודה, כי הרצון להשפיע לא בא אוטומטית כמו הרצון לקבל. היעד הוא להגיע לדבקות עם הבורא דרך השוואת צורה – לא חומר, כי לבורא אין חומר או רצון לקבל, אלא תכונת נתינה. אהבה אמיתית היא לקבל כדי לשמח את הנותן, כמו אמא שנהנית כשאוכלים מהסעודה שהכינה. הכל נשען על אמונה, שמתחילה מהקבלה שהבורא שלם ורוצה להטיב, ומאפשרת לנו להתחבר אליו מעבר לזמן ולמקום של הגשמיות.
הבורא מוצג כשלם, מושלם וטוב מוחלט, ורצונו היחיד הוא להטיב לנבראים. רצון זה נובע מטבעו הפנימי, אך כנבראים אין לנו יכולת להשיג מדוע הוא בחר בכך או מה מניע אותו, שכן זה מעל השכל והטבע האנושי שלנו. השאלה "למה הוא רוצה להטיב לנו?" נותרת בגדר אמונה, כי אין לנו תפיסה של חיסרון או צורך אצל הבורא, בניגוד לנו כנבראים שפועלים מתוך חיסרון והשתוקקות. האור האלוקי – השפע, התענוג והמילוי – מיוחס לכוחו של הבורא, בעוד הרצון לקבל, שהוא ההפך מנתינה, נברא על ידו ומיוחס לנו, הנבראים. זהו הבסיס לבריאה: הבורא מספק את האור, ואנו מביאים את הכלים, כלומר את הרצון לקבל, שצריך לעבור תיקון כדי להתאים להטבה האלוקית.
תפקידנו כנבראים הוא לעבוד עם הרצון לקבל ולהפוך אותו מרצון אנוכי ("לקבל לעצמו") לרצון מתוקן ("לקבל על מנת להשפיע"). זהו תהליך של השוואת צורה לבורא, שמתאפיין בנתינה ואהבה, מבלי לשנות את מהותנו הבסיסית כנבראים. אנחנו לא יכולים להפוך לאור עצמו, כי המהות שלנו היא רצון לקבל, אך אנו יכולים לדמות לאור דרך כוונה של השפעה. הגשמיות משמשת כשלב ראשוני להתאמן על הרצון הזה. היא מצומצמת ומגבילה, אך יש בה יתרון: היא מעוררת תחושת נפרדות ופרטיות, כמו ילד שרוצה צעצוע לעצמו, ומאפשרת לנו להתחיל ממדרגות קטנות. בעל הסולם מגדיר גשמיות בשתי צורות: כל מה שמוחש בחמשת החושים ותופס זמן ומקום, וכל מה שבו הרצון לקבל מגיע לצורתו הסופית, הנקראת בחינה ד'. הרצון לקבל האמיתי והגדול נמצא ברוחניות, לא בגשמיות, אך הגשמיות היא נקודת ההתחלה.
הזמן בגשמיות מפריד בין סיבה לתוצאה, בניגוד לרוחניות שבה הזמן אחדותי. כל שעה ודקה עומדות בפני עצמן, מה שיוצר מרחק ומפרק את המציאות לחלקים, כמו פאזל. זה מאפשר לנו להפוך לשותפים בבריאה על ידי חיבור החלקים מחדש, תוך בחירה ועבודה. לעומת זאת, הרצון לקבל לעצמו, המיוצג על ידי דמויות כמו המן או עמלק, הוא קליפה חזקה שמשקרת לגבי המהות האמיתית שלנו. היא נחשבת כתר הקליפות, כי יש לה בסיס אמיתי – הרצון לקבל הוא חלק מהבריאה – אך היא מעוותת אותו. המהות האמיתית שלנו היא "ישראל" (ישר-אל), רצון לקבל על מנת להשפיע. ביהדות, בניגוד לדתות אחרות, לא מבטלים את הרצון לקבל אלא מתקנים אותו, כי הוא קוטב הבריאה. בלי רצון זה אין קבלה של ההטבה, ולכן תיקונו מאפשר לנו לרשת שני צדדים: את ההשתוקקות הגדולה ואת הדמיון לאור דרך נתינה ואהבה.
הבורא עשה פלא באינסוף: המלכות (רצון לקבל לעצמה) הייתה מחוברת לאור למרות השוני ביניהם, כי הכל נבע מכוחו. זהו סוד שלא נבין לעולם, שכן מבחינתנו רצון לקבל לעצמו הוא נפרדות, אך בלי רצון זה אין קבלה של ההטבה. התהליך דורש מאמץ ובחירה, כי הרצון להשפיע לא בא אוטומטית כמו הרצון לקבל, שמתפתח באופן טבעי יותר. היעד הוא דבקות עם הבורא דרך השוואת צורה – לא חומר, כי לבורא אין חומר או רצון לקבל, אלא תכונת נתינה טהורה. אהבה אמיתית מוגדרת כקבלה שמטרתה לשמח את הנותן, כמו אמא שנהנית כשאוכלים מהסעודה שהכינה. לעומת זאת, קבלה לעצמי היא תאווה מוגבלת. הכל נשען על אמונה, שמתחילה מהקבלה שהבורא שלם ורוצה להטיב, ומאפשרת לנו להתחבר אליו מעבר לזמן ולמקום של הגשמיות. כך, אנו הופכים לשותפים בבריאה, משתמשים בחומר שלנו (רצון לקבל) עם צורת האור (נתינה), ומגיעים לשלמות של קשר ואחדות.
סליחה על הבלבול הקודם. להלן סיכום מחודש וארוך של השיעור התורני בנושא "אתה לא הבורא", בהתבסס על דברי המרצה ועל תורת הקבלה של בעל הסולם מהקדמה לספר הזוהר. הסיכום נכתב בצורה תודעתית וברורה, תוך שמירה על הכללים שציינת – ללא סימני # או * בתוך הטקסט:
השיעור עוסק בשאלה יסודית ומורכבת: האם הנברא הוא הבורא? המרצה פותח בהצגת תפיסה נפוצה שקיימת בקרב לומדים שונים – בין אם בקבלה, בתורות המזרח, בנצרות או אפילו בפרשנויות מסוימות של חסידות – שהנברא הוא בעצם הבורא שצמצם את עצמו, או שהמהות הפנימית של האדם היא הבורא עצמו. הוא מדגיש שמדובר ברעיון עדין מאוד, שדורש הבנה מעמיקה של יסודות הקבלה כדי לא ליפול לטעויות חמורות. לדבריו, מי שלומד את הדברים כפשוטם, בלי בקיאות בכתבים, עלול להתבלבל ולחשוב שזו תובנה חדשה של הקבלה המודרנית או החסידות, כאילו "אתה הבורא" הוא גילוי שלא היה נגיש קודם. המרצה מבטיח לדבר בקצרה, אך מבטיח לחבר את כל הנקודות יחד תוך הסתמכות על מקורות מהימנים.
השיעור ממשיך עם הגדרה מדויקת של הבורא על פי בעל הסולם: השם "בורא" מתייחס אך ורק לחידוש – המצאת היש מאין, שהוא בחינת החומר של הכלים, המוגדר כרצון לקבל. רצון זה, שלא היה קיים בעצמות הבורא לפני הבריאה, הוא מה שמבדיל את הבורא מהנברא. הבורא, במהותו, אינו מוגבל על ידי רצון לקבל או חיסרון כלשהו, בעוד הנברא מוגדר על ידי הרצון הזה כטבעו המהותי. המרצה מדגיש שטענה שהנברא הוא הבורא, או שהבורא הוא הנברא, היא שורש לעבודה זרה. הוא מסביר שיש כאן שני צדדים של אותו מטבע: או שמגשימים את הבורא כנברא, כאילו יש לו תכונות של הבריאה (מלמעלה למטה), או שמבטלים את הנברא כבורא, כאילו אין הבדל ביניהם (מלמטה למעלה). שתי התפיסות הללו מוטעות ומנוגדות ליסוד הקבלי.
בהמשך, המרצה מפרש את הביטוי "אין עוד מלבדו" בצורה שמבהירה את הקשר בין הבורא לנברא. הוא מסביר שמשמעות הביטוי היא שאין כוח אחר מלבד כוחו של הבורא שמהווה, מקיים ומנהל את כל המציאות, כולל את הרצון לקבל של הנברא. זה לא אומר שהנברא הוא הבורא, אלא שהבורא הוא המקור היחיד שמחייה את הבריאה כולה. כדי להמחיש זאת, הוא מביא משל מהעולם הגשמי: כמו שהשמש נותנת אנרגיה לתפוח, והתפוח לא יכול להתקיים בלעדיה, כך הבורא מחייה את הבריאה בכל רגע. עם זאת, התפוח אינו השמש, והנברא אינו הבורא. הוא מרחיב את המשל לרמה הקוונטית, וטוען שהאלקטרונים "רוקדים" בזכות אנרגיה שמגיעה מאינסוף, אך האנרגיה הזו אינה החלקיקים עצמם – יש הפרדה מהותית בין המקור לנברא, למרות הקשר התמידי.
השיעור עובר לדון במחשבת הבריאה, כפי שמוסבר בהקדמה לספר הזוהר של בעל הסולם. מחשבת הבריאה היא התפשטות מעצמות הבורא, שמטרתה להטיב לנבראיו. היא נקודת הקשר הראשונה בין הבורא לנבראים, והיא כוללת שורש לרצון לקבל. המרצה מבאר שמחשבת הבריאה מחייבת את קיומו של רצון לקבל גדול בנשמות, כי התענוג שהבורא רוצה לתת תלוי במידת הרצון לקבל אותו. ככל שהרצון גדול יותר, כך התענוג גדול יותר – זהו חוק רוחני בסיסי. אך כאן נוצר אתגר: הרצון לקבל, שהוא טבע הנברא, מפריד אותו מהבורא, שכן בבורא אין רצון לקבל כלל – הוא רק משפיע. המרצה מכנה זאת "פלונטר", כי הרצון לקבל יוצר שינוי צורה מהבורא, שמטבעו אינו מקבל אלא נותן בלבד.
כדי לפתור את הפלונטר הזה, השיעור מציג את מושג השוואת הצורה כתיקון. הנברא לא יכול להפוך לבורא, כי הוא נשאר עם הרצון לקבל כחלק מטבעו, אבל הוא יכול להשתמש ברצון הזה כדי לפעול בהשפעה ובאהבה, בדומה לבורא. המרצה מכנה זאת "מיני בורא" – לא בורא ממש, אלא נברא שדומה לבורא בצורת הפעולה שלו. הוא מדגיש שזהו הגשר האמיתי בין הבורא לנברא: האהבה והרצון להשפיע מחברים ביניהם, מבלי לבטל את ההבדל המהותי. הוא מבקר תורות אחרות, כמו תורות מזרח, שמנסות לבטל את הרצון לקבל לגמרי, ומסביר שזה בלתי אפשרי כי הרצון לקבל הוא טבע הבריאה שברא הבורא. התיקון אינו בביטול הרצון, אלא בבירורו והפנייתו להשפעה.
השיעור ממשיך ומדגיש את תפקיד האמונה ככוח המקשר בין הבורא לנברא. אמונה אינה רק ידיעה של הבורא, אלא בחירה מודעת באהבה על פני קבלה לעצמי – מה שמכונה "אור חוזר". המרצה מסביר שגם לעתיד לבוא, כשהידיעה תהיה מלאה, האמונה לא תיעלם, כי היא השורש לחיבור עם הבורא, שאין בו השגה ישירה. הוא מזהיר מפני שתי טעויות: ידיעה בלי אמונה, שמובילה לגישה חומרית כמו של היוונים, ואמונה תפלה, שממוקדת בצרכים גשמיים כמו פרנסה או ברכות. הדרך הנכונה היא לשלב אמונה וידיעה דרך לימוד תורה ומצוות, כדי להגיע לאהבה אמיתית שמחברת את הנברא לבורא.
לקראת הסוף, המרצה חוזר על ההבחנה המרכזית: הנברא אינו הבורא, אך הוא קשור אליו דרך מחשבת הבריאה – רצונו להטיב לנבראיו. הבורא ברא את הרצון לקבל, שאינו קיים בו, והנברא משתמש בו כדי להידבק בבורא דרך השוואת צורה. הביטוי "אין עוד מלבדו" מתאר את כוחו היחיד של הבורא שמהווה את הכל, אך לא מבטל את ההפרדה המהותית מהנברא. השיעור מזהיר מפני ערבוב בין הבורא לנברא, שעלול להוביל לעבודה זרה, וקורא להבין את הנושא לעומק דרך לימוד מסודר. המרצה מסיים בתפילה שנזכה לחבר בין הבורא לנברא בצורה נכונה, דרך אמונה, אהבה והשוואת צורה, וממליץ להעמיק בנושא בסרטונים נוספים ובקורסים שהוא מעביר.
### נושא מרכזי: אתה לא הבורא
השיעור פותח בהצגת תפיסה נפוצה בקרב לומדים שונים – מקבלה, תורות מזרח, נצרות ועוד – שהנברא הוא הבורא שצמצם את עצמו, או שמהות האדם היא הבורא עצמו. המרצה מדגיש שזו תפיסה עדינה ומורכבת שיכולה להוביל לבלבול גדול אם לא מבינים אותה נכון. הוא מציין שיש כאן עניין דק מאוד, שדורש בקיאות ביסודות הקבלה כדי להימנע משיבושים, ושמי שלומד את הדברים כפשוטם עלול לטעות ולחשוב ש"אתה הבורא" הוא גילוי חדש של החסידות או הקבלה המודרנית.
### הבחנה בין בורא לנברא
המרצה מביא את הגדרת בעל הסולם: השם "בורא" מתייחד רק לחידוש – המצאת ה"יש מאין", שהוא בחינת החומר של הכלים, המוגדר כרצון לקבל. רצון זה לא היה קיים בעצמות הבורא לפני הבריאה, ולכן הבורא מוגדר כמי שברא את הרצון לקבל – דבר שאינו קיים בו עצמו. לעומת זאת, הנברא הוא ישות עם רצון לקבל, ולכן הוא שונה מהותית מהבורא, שאין בו חיסרון או רצון לקבל כלל. השיעור מדגיש שטענה שהנברא הוא הבורא (או להפך) היא שורש לעבודה זרה, בין אם מגשימים את הבורא כנברא (מלמעלה למטה) ובין אם מבטלים את הנברא כבורא (מלמטה למעלה).
### אין עוד מלבדו – משמעות אמיתית
הביטוי "אין עוד מלבדו" מוסבר ככוונה לכך שאין כוח אחר מלבד כוחו של הבורא שמהווה ומקיים את הכל, כולל את הרצון לקבל של הנברא. זה לא אומר שהנברא הוא הבורא, אלא שהבורא מנהל את המציאות כולה. המרצה משתמש במשל מהפיזיקה: כמו שהשמש מחייה את התפוח, והתפוח לא יכול להתקיים בלעדיה, כך הבורא מחייה את הבריאה תמידית, אך הבריאה עצמה נפרדת ממנו במהותה. ברמה הקוונטית, האלקטרונים "רוקדים" בזכות אנרגיה מאינסוף, אך האנרגיה הזו אינה החלקיקים עצמם – יש הפרדה בין המקור לנברא.
### מחשבת הבריאה והרצון לקבל
בהקדמה לספר הזוהר, בעל הסולם מסביר שהבורא ברא את העולם כדי להטיב לנבראיו. מחשבת הבריאה – ההתפשטות מעצמותו – היא נקודת הקשר הראשונה בין הבורא לנבראים, והיא כוללת שורש לרצון לקבל. השיעור מבאר שמחשבת הבריאה מחייבת רצון לקבל גדול בנשמות, כי התענוג תלוי במידת הרצון לקבל אותו. ככל שהרצון גדול יותר, כך התענוג גדול יותר. אך כאן נוצר פלונטר: הרצון לקבל מפריד את הנברא מהבורא, שכן בבורא אין רצון לקבל – הוא רק משפיע. התיקון לכך הוא השוואת הצורה – הנברא משתמש ברצון לקבל שלו כדי לפעול באהבה ובהשפעה, ובכך מתחבר לבורא מבלי להפוך לבורא.
### מיני בורא – השוואת צורה
המרצה מסביר שהנברא יכול להפוך ל"מיני בורא" – לא בורא ממש, אלא דומה לו בצורת הפעולה. הנברא נשאר עם רצון לקבל (טבע הבריאה), אך פועל בהשפעה ואהבה כמו הבורא. זהו הגשר בין השניים: האהבה והרצון להשפיע מחברים את הנברא לבורא, מבלי לבטל את ההבדל המהותי ביניהם. השיעור מדגיש שתורות אחרות טועות כשהן מבקשות לבטל את הרצון לקבל או להשוות את הנברא לבורא – הנברא חייב להישאר נברא, והתיקון הוא דרך בירור הרצון לקבל לעבר השפעה.
### אמונה כגשר
השיעור מדגיש את חשיבות האמונה ככוח המקשר בין הבורא לנברא. אמונה אינה רק ידיעה, אלא בחירה באהבה על פני קבלה לעצמי – מה שמכונה "אור חוזר". גם לעתיד לבוא, כשהידיעה תהיה מלאה, האמונה תישאר, כי היא השורש לחיבור עם הבורא, שאין בו השגה ישירה. המרצה מזהיר מפני ידיעה ללא אמונה (כמו אצל היוונים) או אמונה תפלה (לצורכי גשמיות), וקורא לשלב אמונה וידיעה דרך תורה ומצוות להגיע לאהבה אמיתית.
### סיכום
הנברא אינו הבורא, אך קשור אליו דרך מחשבת הבריאה – רצונו להטיב. הבורא ברא את הרצון לקבל, שאינו קיים בו, והנברא משתמש בו כדי להידבק בבורא דרך השוואת צורה. "אין עוד מלבדו" פירושו שהבורא הוא הכוח היחיד שמהווה את הכל, אך הנברא נשאר נבדל ממנו. השיעור קורא להבין את ההבדל הזה לעומק, להימנע מעבודה זרה, ולפעול באמונה ואהבה כדי לגלות את טוב ה' במסגרת מטרת הבריאה. המרצה מזמין להעמיק בנושא דרך סרטונים נוספים וקורסים, ומברך שנזכה לחבר בין הבורא לנברא בצורה נכונה.
