פורים – מגילת אסתר
השיעור עוסק ברעיון שושן פורים שמח, וקושר את שושן לשמותיה של אסתר – הדסה, אסתר ושושנה – שמייצגים את קווי הימין, השמאל והאמצע בקבלה. הדברים מוקדשים לשחרור החטופים, עם תפילה שישובו במהרה הביתה בשלום, בגוף ובנפש.
המוקד הוא עמלק, כפי שהוא מופיע בתורה ובמגילה: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים". "קרך" מתפרש כ"מקרה" – משהו חיצוני, זמני ונקודתי, בניגוד לאחדות הפנימית של הנשמה. מקרה מייצג נפרדות, כי הוא נובע מהאגו שמתמקד ברצון לקבל לעצמי. עמלק, ששמו מורכב מ"עמל קוף" או "עמל קליפות", פועל דרך הלב האבן – הרצון לקבל לעצמו בלבד. הוא תוקף כשיש עייפות וחוסר יראת אלוקים, כלומר כשיש הסתלקות מוחין וירידה פנימית, ומשכנע שהחיצוניות קובעת: מי שיש לו כסף, כוח וכבוד מנצח, בעוד הטובים מפסידים. עמלק הפנימי הוא העיקר, ורק ניצחון עליו מתקן את העמלק החיצוני, בדומה למטריקס שבו ניצחון פנימי משנה את המציאות החיצונית.
"פרס ומדי" מהמגילה מתפרשים מעבר למשמעות הגיאוגרפית של איראן או מדיין. "פרס" נובע מ"פרסה" – חציית המדרגה שמפרידה מהבורא, ו"מדי" מלשון "די" – הסתפקות במועט, כמו שם שדי שמגביל את ההתפשטות הרוחנית. חיים בפרס ומדי פירושם עבודה חצי-חצי: חצי לעצמי וחצי לבורא, או רצון לעולם הזה ולעולם הבא, אבל רק בחיצוניות בלי כוונות או פנימיות. זו בעיה, כי זה חוסר מחויבות אמיתית. כשנשארים שם, מופיע "מלך כהמן" – קליפה שמאלצת להתעורר לאחדות, כי אין ברירה אלא לתקן או להיכחד. דוגמאות היסטוריות מראות שפירוד ושנאת חינם מביאים לאויבים חיצוניים כדי לעורר לתיקון.
המן הוא קליפה של גאווה ואנוכיות, שמגיעה מהרצון שהדת תשמש את המדע – כלומר, שהתורה והמצוות ישמשו את הרצון לקבל, כמו קיום מצוות לשם שכר גשמי או רוחני לעצמי. "המן בן המדתא" קשור ל"מדע" ו"דת", אבל כאן המדע הוא רוחני במובן של שכלול האגו, והדת נהיית כלי לשרת את האנוכיות במקום דרך לתקן. הדרך הנכונה היא תורה ומצוות לשם שמיים, שמטרתם לתקן את הרצון לקבל ולהפוך אותו להשפעה. גם אם התיקון מתפתח בהדרגה, כמו שכתוב "מתוך שלא לשמה בא לשמה", חשוב לדעת את הכיוון, ולכן לימוד פנימיות התורה, כמו חסידות וקבלה, הוא הכרחי.
השתייה המרובה בפורים מתפרשת כסמל רוחני. "שתייה מרובה מאכילה" היא קבלת חוכמה בלי חסדים – כמו סמים שנותנים תענוג מיידי אבל מחלישים את הנפש. לעומת זאת, "אכילה מרובה משתייה" בדרך התורה כוללת בירור והשפעה לפני קבלה. שימוש לא נכון ביין או בחומרים פוגע בתודעה ובמוח, והתענוג צריך להוביל לדבקות בבורא ולא לפרטיות. הלבוש הרוחני – מחשבה, דיבור ומעשה – הוא הכלי לקבלת האור, בדומה ללבוש גשמי ששומר על הגוף.
אוזני המן מסמלים את הכלים של המן – חומר הגלם לתיקון, לא את הפנימיות עצמה. המן מייצג את הרצון לקבל הגדול, שצריך להוציא ממנו את הניצוצות ולהעבירם לכלים של השפעה, שמיוצגים על ידי מרדכי. סיפור רבא ורבי זירא מובא כמשל: היראה "נשחטת" מתוך אהבה גדולה, אבל חוזרת כי היא נחוצה ככלי לחוכמה ואהבה. השיעור נחתם בברכת פורים שמח, עם תפילה להידבק באורות הרוחניים ולגמור את התיקון, וקריאה ללמוד את הדברים לעומק ולא להסתפק בסיכום.
בקצרה, פורים הוא זמן לתקן את הרצון לקבל (המן, עמלק) ולהפוך אותו להשפעה (מרדכי, אסתר), דרך אמונה, אהבה והשוואת צורה לבורא, תוך שימוש בחיצוניות ככלי לעורר את הפנימיות.
השיעור נפתח בהצגת המרצה כ"דוקטור סטריינג'" – דמות סמלית המשקפת את היכולת לשנות את הרצון לקבל כך שיהיה לשם שמיים, תוך תיקון האגו והאנוכיות, המסומלים על ידי המן ועמלק. המרצה מברך את השומעים בשושן פורים שמח, ומציין ששושן קשור לשמותיה של אסתר – הדסה, אסתר ושושנה – המייצגים את קווי הימין, השמאל והאמצע בקבלה. הוא מקדיש את השיעור לשחרור החטופים, תוך אמירה שהדברים נאמרים לזכותם שישובו במהרה לשלום בגוף ובנפש.
השיעור מתמקד בהבנת עמלק כפי שהוא מופיע במגילה ובתורה: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים". המרצה מפרש את המילה "קרך" כקשורה למקרה – דבר חיצוני, זמני ונקודתי, בניגוד לאחדות הפנימית של הנשמה. הוא מסביר ש"מקרה" מייצג נפרדות, שכן הוא נובע מהאגו שמתמקד ברצון לקבל לעצמי. לדבריו, עמלק, ששמו מורכב מ"עמל קוף" או "עמל קליפות", פועל דרך הלב האבן – הרצון לקבל לעצמו בלבד. עמלק תוקף את האדם כשהוא עייף וחסר יראת אלוקים, כלומר כשיש הסתלקות מוחין וירידה פנימית, ומשכנע אותו שהחיצוניות היא מה שקובע בחיים: מי שיש לו כסף, כוח וכבוד מנצח, בעוד הטובים מפסידים. המרצה מדגיש שזהו עמלק הפנימי שבאדם, ורק ניצחון עליו יביא לתיקון העמלק החיצוני, בדומה למטריקס שבו ניצחון פנימי משפיע על המציאות החיצונית.
המרצה ממשיך ומסביר את המושג "פרס ומדי" מהמגילה, מעבר לפירוש הגיאוגרפי של פרס ומדי כאיראן או מדיין. הוא מפרש ש"פרס" מלשון פרסה – חציית המדרגה שמפרידה מהבורא, ו"מדי" מלשון "די" – הסתפקות במועט, כמו שם שדי שמגביל את ההתפשטות הרוחנית. לדבריו, אדם שחי ב"פרס ומדי" עובד את הבורא חצי-חצי: חצי לעצמו וחצי לבורא, או רוצה גם עולם הזה וגם עולם הבא, אך מסתפק בחיצוניות בלי כוונות או פנימיות. זו מדרגה בעייתית, שכן היא משקפת חוסר מחויבות מלאה. הוא מוסיף שכאשר האדם נשאר במצב זה, הבורא מעמיד עליו "מלך כהמן" – קליפה שמאלצת אותו להתעורר לאחדות אמיתית, כי אין לו ברירה אלא לתקן או להיכחד. המרצה מביא דוגמאות היסטוריות שבהן פירוד ושנאת חינם הביאו לאויבים חיצוניים, כדרך לעורר את העם לתיקון.
המן מוצג כקליפה של גאווה ואנוכיות, הנובעת מהרצון שהדת תשמש את המדע – כלומר, שהתורה והמצוות ישמשו את הרצון לקבל, כמו קיום מצוות לשם שכר גשמי או רוחני לעצמי. המרצה מסביר ש"המן בן המדתא" קשור ל"מדע" ו"דת", אך כאן המדע הוא רוחני במובן של שכלול האגו, והדת הופכת לכלי לשרת את האנוכיות במקום להיות דרך תיקון. הוא מבדיל בין זה לבין הדרך הנכונה – תורה ומצוות לשם שמיים, שמטרתם לתקן את הרצון לקבל ולהפוך אותו להשפעה. לדבריו, גם אם התיקון הזה מתפתח בהדרגה ("מתוך שלא לשמה בא לשמה"), חשוב לדעת את הכיוון, ולכן לימוד פנימיות התורה, כמו חסידות וקבלה, הוא הכרחי.
השיעור עוסק גם בנושא השתייה המרובה בפורים, ומפרש אותה כסמל רוחני. המרצה מבחין בין "שתייה מרובה מאכילה" – קבלת חוכמה בלי חסדים, כמו סמים שנותנים תענוג מיידי אך מחלישים את הנפש – לבין "אכילה מרובה משתייה" בדרך התורה, שבה יש בירור והשפעה לפני קבלה. הוא מזהיר מפני שימוש לא נכון ביין או בחומרים שפוגמים בתודעה ובמוח, ומדגיש שהתענוג צריך להוביל לדבקות בבורא ולא לפרטיות. לדבריו, הלבוש הרוחני – מחשבה, דיבור ומעשה – הוא הכלי לקבלת האור, בדומה ללבוש גשמי שמאפשר לגוף לתפקד.
לקראת הסוף, המרצה מפרש את אוזני המן כסמל לכלים של המן – חומר הגלם לתיקון, ולא את הפנימיות עצמה. הוא מסביר שהמן מייצג את הרצון לקבל הגדול, שצריך להוציא ממנו את הניצוצות ולהעבירם לכלים של השפעה, המיוצגים על ידי מרדכי. הוא מביא את סיפור רבא ורבי זירא כמשל: רבא "שחט" את רבי זירא – ביטל את היראה (קטנות) מתוך אהבה גדולה, אך החזיר אותה כי היראה נחוצה ככלי לחוכמה ואהבה. השיעור מסתיים בברכה לפורים שמח, עם תפילה להידבק באורות הרוחניים ולגמור את התיקון, תוך קריאה ללמוד את הדברים לעומק ולא להסתפק בסיכום.
בסיכום, השיעור מדגיש את ההבחנה בין הרצון לקבל לעצמו (המן, עמלק) לרצון להשפיע (מרדכי, אסתר), ומציג את פורים כזמן של תיקון פנימי דרך אמונה, אהבה והשוואת צורה לבורא, תוך שימוש בחיצוניות ככלי לעורר את הפנימיות.
סליחה על הבלבול, אני מבין עכשיו שאתה מבקש ממני לסכם בצורה תודעתית, ברורה ומפורטת, בלי סימני # או * בתוך הטקסט, וגם בלי לדבר בגוף שלישי, כלומר לא להתייחס למרצה כ"הוא" אלא להציג את הדברים כאילו אני מדבר ישירות. להלן סיכום מחודש וארוך של השיעור מהמסמך שהעלית, תוך שמירה על כל הכללים האלה:
אני פותח את השיעור ומציג את עצמי כ"דוקטור סטריינג'" – כינוי שמשקף את היכולת שלי לשנות את הרצון לקבל כך שיהיה לשם שמיים. אני מדגיש שזה תהליך של תיקון האגו והאנוכיות, שמסומלים על ידי המן ועמלק. אני מברך אותך בשושן פורים שמח ומציין ששושן קשור לשמותיה של אסתר – הדסה, אסתר ושושנה – שמייצגים את קווי הימין, השמאל והאמצע בעולם הקבלה. אני מקדיש את הדברים לשחרור החטופים, ומבקש שיהיו לזכותם שישובו במהרה הביתה בשלום, בגוף ובנפש.
אני מתמקד בעמלק, כפי שהוא מופיע בתורה ובמגילה: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים". אני מפרש את "קרך" כקשור למילה "מקרה" – משהו חיצוני, זמני ונקודתי, בניגוד לאחדות הפנימית של הנשמה. אני מסביר שמקרה מייצג נפרדות, כי הוא נובע מהאגו שמתמקד ברצון לקבל לעצמי. עמלק, ששמו מורכב מ"עמל קוף" או "עמל קליפות", פועל דרך הלב האבן – הרצון לקבל לעצמו בלבד. אני מדגיש שהוא תוקף אותך כשאתה עייף וחסר יראת אלוקים, כלומר כשיש לך הסתלקות מוחין וירידה פנימית. שם הוא משכנע אותך שהחיצוניות היא מה שקובע: מי שיש לו כסף, כוח וכבוד מנצח, בעוד הטובים מפסידים. אני מוסיף שזהו עמלק הפנימי שבתוכך, ורק כשאתה מנצח אותו אתה מתקן גם את העמלק שבחוץ. אני משווה את זה למטריקס – ניצחון פנימי משפיע על המציאות החיצונית.
אני ממשיך ומפרש את "פרס ומדי" מהמגילה, מעבר למשמעות הגיאוגרפית של איראן או מדיין. אני אומר ש"פרס" נובע מ"פרסה" – חציית המדרגה שמפרידה אותך מהבורא, ו"מדי" מלשון "די" – הסתפקות במועט, כמו שם שדי שמגביל את ההתפשטות הרוחנית. אני מסביר שמי שחי בפרס ומדי עובד את הבורא חצי-חצי: חצי לעצמו וחצי לבורא, או רוצה גם עולם הזה וגם עולם הבא, אבל נשאר בחיצוניות בלי כוונות או פנימיות. אני מדגיש שזו בעיה, כי זה מראה חוסר מחויבות אמיתית. אני מוסיף שכשאתה תקוע שם, הבורא שולח לך "מלך כהמן" – קליפה שמאלצת אותך להתעורר לאחדות, כי אין לך ברירה אלא לתקן או להיכחד. אני מביא דוגמאות מההיסטוריה שבהן פירוד ושנאת חינם הביאו לאויבים חיצוניים, כדי לעורר אותך לתיקון.
אני מתאר את המן כקליפה של גאווה ואנוכיות, שמגיעה מהרצון שהדת תשמש את המדע – כלומר, שהתורה והמצוות ישמשו את הרצון לקבל שלך, כמו לקיים מצוות בשביל שכר גשמי או רוחני לעצמך. אני מפרש את "המן בן המדתא" כקשור ל"מדע" ו"דת", אבל כאן המדע הוא רוחני במובן של שכלול האגו, והדת נהיית כלי לשרת את האנוכיות במקום להיות דרך לתקן. אני מבדיל את זה מהדרך הנכונה – תורה ומצוות לשם שמיים, שמטרתם לתקן את הרצון לקבל ולהפוך אותו להשפעה. אני אומר שגם אם התיקון הזה לוקח זמן ומתפתח בהדרגה, כמו שכתוב "מתוך שלא לשמה בא לשמה", חשוב שתדע לאן אתה מכוון. אני מדגיש שכדי להבין את זה אתה חייב ללמוד פנימיות התורה, כמו חסידות וקבלה.
אני עובר לדבר על השתייה המרובה בפורים, ומפרש אותה כסמל רוחני. אני מבחין בין "שתייה מרובה מאכילה" – קבלת חוכמה בלי חסדים, כמו סמים שנותנים תענוג מיידי אבל מחלישים את הנפש – לבין "אכילה מרובה משתייה" בדרך התורה, שבה יש בירור והשפעה לפני שאתה מקבל. אני מזהיר אותך מפני שימוש לא נכון ביין או בחומרים שפוגעים בתודעה ובמוח, ומבהיר שהתענוג צריך להוביל לדבקות בבורא ולא לפרטיות שלך. אני מסביר שהלבוש הרוחני – מחשבה, דיבור ומעשה – הוא הכלי שמאפשר לך לקבל את האור, בדומה ללבוש גשמי ששומר על הגוף.
אני מסיים עם אוזני המן, ומפרש אותם כסמל לכלים של המן – חומר הגלם שאתה צריך לתקן, ולא את הפנימיות עצמה. אני אומר שהמן מייצג את הרצון לקבל הגדול, ואתה צריך להוציא ממנו את הניצוצות ולהעבירם לכלים של השפעה, שמיוצגים על ידי מרדכי. אני מביא את סיפור רבא ורבי זירא כמשל: אני "שוחט" את היראה מתוך אהבה גדולה, אבל מחזיר אותה כי אתה זקוק לה ככלי לחוכמה ואהבה. אני מברך אותך בפורים שמח, ומתפלל שתזכה להידבק באורות הרוחניים ולגמור את התיקון, תוך קריאה לך ללמוד את הדברים לעומק ולא להסתפק בסיכום הזה.
בקיצור, אני מראה לך שפורים הוא זמן לתקן את הרצון לקבל (המן, עמלק) ולהפוך אותו להשפעה (מרדכי, אסתר), דרך אמונה, אהבה והשוואת צורה לבורא, תוך שימוש בחיצוניות ככלי לעורר את הפנימיות שלך.
