שושן פורים – עמלק

שושן פורים

שלום וברכה, פורים שמח ומענג! שמחה היא מדרגת הנשמה, ועונג הוא מדרגה גבוהה יותר, כמו "יחידה" – אור גדול שמאיר את הכל. התחפשתי לבלעם, בלק או דמות משר הטבעות, עם מטה שמסמל כוח עזר לתיקון, כמו המטה של משה ואהרון ששימש לנסים ומבטא את הקו האמצעי – אמונה שמאחדת ניגודים. מצד הקליפה יש מטה נגדי, כמו בכישוף או טכנולוגיה שמקצרת זמן ומקום, אך השימוש הנכון הוא לתיקון פנימי, לא לרצון לקבל.

במגילת אסתר כתוב שהמן, זרע עמלק, תכנן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" (אסתר ג:יג), ובתגובה הקדושה נאמר "להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם" (אסתר ח:יא). גם בתורה (דברים כה:יט, שמואל א טו:ג) יש ציווי למחות את עמלק לגמרי – "מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק". מה משמעות הדמיון הזה?

עמלק הוא הרצון לקבל לעצמו, האגו הגדול, אך העמלק האמיתי הוא ברוחניות: המן מייצג כפירה בעבודה לשם שמיים. בעל הסולם והרב"ש מסבירים שהמן נובע מעץ הדעת – הוא רוצה את כל האור לעצמו, בלי כוונת השפעה, וכופר במטרת הבריאה: להטיב לנבראים דרך תיקון הכוונה מלקבל להשפיע. הוא טוען שהבורא רוצה שנהנה – מגשמיות, תורה או אורות – והופך הכל לכלי לרצון האישי. זהו ה"להשמיד להרוג ולאבד" שלו: מחיקת כוח האמונה, האור חוזר, והמסך שמאפשר עבודה פנימית, עד שהתורה נהיית חיצונית וטכנית, ואפילו חסידות הופכת לרצון לקבל – "תקבל אורות, יהיה לך טוב".

### שמחה ועונג – מדרגות רוחניות
שמחה היא מדרגת הנשמה, רובד עמוק בתודעה הרוחנית, ואילו עונג הוא מדרגה גבוהה יותר, המכונה "יחידה" – אור גדול שמאיר את כל המציאות ומחבר את האדם למקור הבריאה. הברכה לפורים שמח ומענג מבטאת שאיפה להתעלות מהשמחה הבסיסית לעונג העליון, המשקף את תכלית החג: חיבור לנסים ולכוחות רוחניים גבוהים.

—

### תחפושת ומטה – סמלים של תיקון
התחפשת לדמות מורכבת – בלעם, בלק, או אולי משהו משר הטבעות – עם מטה כסמל מרכזי. המטה מסמל כוח עזר לתיקון, כפי שהיה למשה ולאהרון, ששימש לנסים כמו חציית הירדן. בקבלה, הוא מייצג את הקו האמצעי – אמונה שמאחדת ניגודים ומביאה שלמות. יש בו סודות עמוקים: הוא כלי להשלמת התיקון הפנימי, לא סתם אביזר. מצד הקליפה, קיים מטה נגדי – כמו בכישוף או בטכנולוגיה שמקצרת זמן ומקום – המשמשת לעיתים לרצון לקבל בלבד. אך הצדיקים מלמדים להשתמש בו לכוונה נכונה, לתיקון ולא להנאה עצמית. גם הכהן עם מצנפתו משקף את הכוח הזה, לעומת הקליפה שמעוותת אותו.

—

### המן ועמלק במגילה – קליפה מול קדושה
במגילת אסתר, המן, זרע עמלק, תכנן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים" (אסתר ג:יג), ובתגובה, הקדושה אפשרה "להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם" (אסתר ח:יא). בתורה (דברים כה:יט, שמואל א טו:ג) יש ציווי דומה למחות את עמלק – "מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק". הדמיון בין הקליפה לקדושה מעלה שאלה: מהי משמעות המלחמה הזו?

עמלק הוא הרצון לקבל לעצמו, האגו הגדול, אך לא רק בגשמיות (כמו תינוק שרוצה ממתק), אלא בעיקר ברוחניות. המן מייצג כפירה בעבודה לשם שמיים. בעל הסולם והרב"ש מסבירים שהוא נובע מעץ הדעת – "מן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו" – ורוצה את כל האור והדעת לעצמו, בלי כוונת השפעה. הוא כופר במטרת הבריאה: להטיב לנבראים דרך תיקון הכוונה מלקבל להשפיע. המן טוען שהבורא רוצה שנהנה – בין אם מגשמיות, תורה או אורות – והופך הכל לכלי לרצון האישי, במקום לראות את המטרה האמיתית של עבודה לשם שמיים.

ה"להשמיד להרוג ולאבד" של עמלק מכוון למחיקת כוח האמונה – הקו הימני, ה"יהודי" שבאדם – שהוא האור חוזר והמסך שמאפשר עבודה פנימית. הוא קובר את הכוונה לשם שמיים, הופך את התורה לחיצונית וטכנית, ואפילו כשמוסיפים חסידות, היא נשארת רצון לקבל – "תקבל אורות, יהיה לך טוב". התוצאה היא עולם של חיצוניות, שבו המטרה הרוחנית נשכחת.

—

### עמלק – הכתר של הקליפות
עמלק הוא הכתר של הקליפות, שכן הוא תוקף את המהות העליונה של האדם: הרצון לקבל לעצמו כתכלית הבריאה. הוא משכנע שהמהות היא אהבה עצמית, בעוד המהות האמיתית היא רצון לקבל על מנת להשפיע – "ישראל" (ישר-אל). יש בו דרגות: החל מהרצון הגשמי הפשוט (כמו תינוקות) ועד לעמלק הרוחני, שמופיע אצל הדתיים כתורה חיצונית או עבודה לשם שכר. הוא מוחק כל זכר לעבודה לשם שמיים, עד שאדם מפחד להזכיר אותה, ורואה אותה כמדרגה גבוהה מדי או מיותרת.

—

### תיקון הקליפה – מחיית עמלק
הקדוש ברוך הוא מצווה למחות את עמלק לגמרי, כולל "מעולל ועד יונק", משום שהוא מכיר את עומק הקליפה: נשמות שבהן הרצון לקבל לעצמו הוא טוטלי, כמו "היטלר פוטנציאלי". ברוחניות, זהו ציווי למחות את כל בחינה של אהבה עצמית מהאדם – לא לבטל את הרצון לקבל, שהוא עיקר הבריאה, אלא לתקן אותו להשפעה. בניגוד לדתות אחרות שמבטלות את הרצון (כמו בנצרות או במזרח), היהדות מלמדת להשתמש בו נכון. עמלק טוען שהמהות היא אהבה עצמית, ולכן הוא הכתר של הקליפות – שקר שיש לו בסיס בבריאה, אך הוא מעוות אותה.

—

### מעשה וכוונה – חלקיק וגל
המעשה החיצוני (תורה, מצוות) חשוב, אך הוא אמצעי לכוונה הפנימית. כמשל: מעשים ללא כוונה הם חלקיקים – נפרדים, ריקים מנשמה, כמו חול. מעשה עם כוונה הוא גל – מחובר, משפיע על כל המציאות. אדם יכול לתת מיליון דולר לצדקה לכבוד עצמי, ולפגוע בעולם ברמה הקוונטית, או לתת 50 שקלים בלב שלם ולמשוך שפע אדיר. הקליפה מושכת לחלקיקים – פעולות טכניות ללא נשמה – בעוד הקדושה מובילה לגלים של השפעה.

—

### פרס ומדי – חצי עבודה
פרס ומדי במגילה מסמלים עבודה חלקית: "פרס" (פרסה) הוא חצי כוונה – חצי לבורא, חצי לעצמי; "מדי" (שדי) הוא הסתפקות במועט – מעשים ללא פנימיות. זו קליפה שמובילה לגלות: אדם עובד בשביל שכר או חיצוניות, וכשהיא נכשלת, הקדוש ברוך הוא מעמיד מלך כהמן – קליפה קשה שמאלצת תיקון דרך ייסורים. בדרך תורה, האדם מעורר את החסרונות מלמטה ומתקן בהדרגה, בלי צורך בירידה כזו.

—

### שתייה ואכילה – חוכמה וחסדים
שתייה מרובה (יין) מסמלת קבלת חוכמה ללא חסדים – כמו סמים שמחלישים את הנפש ומביאים תלות. אכילה מרובה (בירורי תורה) היא הדרך הנכונה – תיקון דרך חסדים שמוביל להשפעה. הקליפה מושכת לתענוג חיצוני, בעוד הקדושה מלמדת לעבוד על הפנימיות.

—

### פורים – תיקון וגאולה
פורים הוא כוח מיוחד לתיקון: הריגת המן (רצון לקבל לעצמו) והעלאת אסתר ושושנה (מלכות דאצילות). "קיימו מה שקיבלו" – מהיראת הרוממות בהר סיני לאהבה בפורים. זהו חיבור לפנימיות התורה, לעבודה לשם שמיים, שמוביל לגאולה ולבניית בית המקדש – מדרגת האהבה המוחלטת.

—

### מסקנה
עמלק תוקף את המהות: משכנע שהרצון לקבל לעצמו הוא האמת, בעוד המהות האמיתית היא רצון לקבל על מנת להשפיע. התיקון דורש כוונה פנימית, מעבר מחלקיקים לגלים, ומחיית הקליפה דרך עבודה לשם שמיים. פורים נותן כוח לחסדים אלוקיים שמסייעים להגיע לדבקות אמיתית ולקבל את אור האינסוף כתוכנית הבריאה.

פורים שמח ומענג לכולנו!

שלום וברכה, פורים שמח ומענג! להלן סיכום רחב ומפורט מאוד של דבריך, תוך שמירה על ענייניות ובהירות, ללא כותרות משנה או סימונים, כפי שביקשת:

פורים הוא חג של שמחה ועונג, כאשר שמחה נתפסת כמדרגה של הנשמה – רובד עמוק בתודעה הרוחנית שמבטא חיבור פנימי והתעלות מעבר למגבלות היומיום – ואילו עונג הוא מדרגה גבוהה יותר, המכונה "יחידה" בקבלה, אור גדול ועצום שמאיר את כל המציאות ומחבר את האדם למקור הבריאה בצורה שלמה ומוחלטת. הברכה לפורים שמח ומענג משקפת את השאיפה לעלות מהשמחה הבסיסית, שקשורה לנשמה ולחוויה האנושית, אל העונג העליון, שמייצג את ההתעלות הרוחנית הגבוהה ביותר האפשרית בחג זה. פורים, על פי דבריך, הוא זמן שבו אנו מתחברים לנסים ולכוחות עליונים, מעבר לטבע, שמאפשרים לנו לגלות את המהות האמיתית של הבריאה ולחוות את האור האלוקי בצורה ישירה ועמוקה.

במסגרת החג, התחפשת לדמות מורכבת – אולי בלעם, בלק, או השראה משר הטבעות – והמטה הוא סמל מרכזי בתחפושת שלך, בעל משמעות עמוקה. המטה מסמל כוח עזר לתיקון, כפי שהיה בידי משה ואהרון, ששימש לנסים כמו חציית הירדן, הפיכת המים לדם והוצאת מים מהסלע. בקבלה, הוא מייצג את הקו האמצעי – כוח האמונה שמאחד בין ניגודים, כמו חסד וגבורה, ומביא לשלמות רוחנית על ידי איזון בין הכוחות השונים של הנשמה והעולם. יש בו סודות רבים: הוא לא סתם אביזר חיצוני, אלא כלי רוחני להשלמת התיקון הפנימי של האדם והבריאה כולה. מצד הקליפה, קיים מטה נגדי – כמו בכישוף, שמשתמש בכוחות רוחניים לרצון לקבל בלבד, או בטכנולוגיה מודרנית שמקצרת זמן ומקום ומשמשת לעיתים להנאה אישית או שליטה חיצונית במקום לתיקון. הצדיקים מלמדים להשתמש במטה לכוונה נכונה – עבודה פנימית שמכוונת להשפעה ולקדושה, ולא לרצון אנוכי. גם אצל הכהן, עם מצנפתו, יש ביטוי לכוח הזה, לעומת הקליפה שמעוותת אותו למטרות שליליות, כמו גאווה או כוחנות. המטה, אם כן, הוא סמל דו-צדדי: כלי של קדושה כשמשתמשים בו לתיקון, וכלי של קליפה כשמשתמשים בו לרצון לקבל.

במגילת אסתר מתואר כיצד המן, זרע עמלק, תכנן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר ג:יג), כוונה מוחלטת וחסרת רחמים להכחדה טוטלית של העם היהודי, כולל שללם לבוז. בתגובה, הקדושה התירה ליהודים "להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז" (אסתר ח:יא), כוח נגדי שמאפשר הגנה והשמדת האויבים באותה מידה של עוצמה. בתורה, בציווי על עמלק (דברים כה:יט, שמואל א טו:ג), נאמר למחות אותו לגמרי – "מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" – ללא חמלה, עד שלא יישאר ממנו זכר. הדמיון המובהק בין לשון הקליפה ללשון הקדושה מעלה שאלה עמוקה: מהי משמעות המלחמה הזו, שבה שני הצדדים נראים משתמשים באותה עוצמה ובאותו נוסח? מדוע הקדושה משתמשת בלשון דומה לזו של הקליפה, ומה זה מלמד אותנו על טבעו של עמלק ועל התיקון הנדרש ממנו?

עמלק הוא התגלמות הרצון לקבל לעצמו, האגו הגדול, אך המשמעות שלו אינה מוגבלת לגשמיות – כמו תינוק שרוצה ממתק או אדם שחושק בתענוגות חומריים – אלא מתמקדת בעיקר ברובד הרוחני. המן, כנציג עמלק, מייצג כפירה בעבודה לשם שמיים, עיוות עמוק של המטרה הרוחנית של הבריאה. בעל הסולם ובנו הרב"ש מסבירים שהוא נובע מעץ הדעת – "מן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו" – ורוצה למשוך את כל האור, את כל הדעת ואת כל השפע האלוקי לעצמו, בלי כוונת השפעה לזולת או חיבור לבורא. הוא כופר במטרת הבריאה כפי שהיא מוגדרת בקבלה: להטיב לנבראים דרך תיקון הכוונה מרצון לקבל לרצון להשפיע. המן טוען שהבורא יצר את העולם כדי שניהנה – בין אם מגשמיות כמו אוכל, כסף ותענוגות, בין אם מתורה ומצוות לשם שכר, ובין אם מאורות רוחניים גבוהים – והופך את כל אלה לכלים לרצון האישי, במקום לראות את המטרה האמיתית של עבודה לשם שמיים, שהיא השתתפות פעילה בתוכנית הבריאה להבאת טוב לעולם. ה"להשמיד להרוג ולאבד" שלו אינו רק הרס פיזי, אלא מחיקה רוחנית של כוח האמונה – הקו הימני, ה"יהודי" שבאדם – שהוא האור חוזר, המסך שמאפשר עבודה פנימית אמיתית. הוא קובר את הכוונה לשם שמיים, הופך את התורה לחיצונית וטכנית, ללא נשמה או עומק, ואפילו כשמוסיפים חסידות או פנימיות, היא נשארת בגדר רצון לקבל – "תקבל אורות, יהיה לך טוב בגשמיות וברוחניות". התוצאה היא עולם של חיצוניות, שבו המטרה הרוחנית נשכחת, והאדם נשאר תקוע במעגל של אגו, תאוות וחיפוש אחר שכר, בלי להבין את התכלית האמיתית של קיומו.

עמלק נחשב הכתר של הקליפות, משום שהוא תוקף את המהות העליונה של האדם: הוא משכנע שהרצון לקבל לעצמו הוא תכלית הבריאה, בעוד המהות האמיתית היא רצון לקבל על מנת להשפיע – "ישראל" (ישר-אל), חיבור ישיר לבורא דרך כוונת השפעה. יש בו דרגות שונות: החל מהרצון הגשמי הפשוט של תינוקות, שרוצים דברים לעצמם בלי מודעות, ועד לעמלק הרוחני, שמופיע אצל הדתיים כתורה חיצונית או עבודה לשם שכר – בריאות, פרנסה, עולם הבא – בלי שאיפה לעבודה לשם שמיים. הוא מוחק כל זכר לכוונה זו, עד שאדם מפחד להזכיר אותה, רואה אותה כמדרגה גבוהה מדי או מיותרת, ומסתפק ב"לא לשמה" בלי כוונה להגיע ל"לשמה". הוא פוגע בהתעוררות הראשונית של האדם (נער), בתובנות שנרכשו במהלך החיים (זקן), ואפילו בנשים וקטנים – הסמל להתפתחות הדעת והרוחניות – הוא מוחק לאט לאט כל ניצוץ של השפעה, עד שהאדם נשאר במצב של חיצוניות וריקנות פנימית. כפי שכתוב בתורה על עמלק, "אשר קרך בדרך" (דברים כה:יח), הוא מקרר את האדם, תופס אותו במקום שבו הוא עייף וחסר יראת אלוקים, ומנסה להשכיח ממנו את המהות האמיתית שלו דרך חיפוש אחר "מקרים" – חוויות חיצוניות שמגדילות את האגו.

הקדוש ברוך הוא מצווה למחות את עמלק לגמרי, כולל "מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור", משום שהוא מכיר את עומק הקליפה: נשמות שבהן הרצון לקבל לעצמו הוא מוחלט, כמו "היטלר פוטנציאלי" שמסוגל להרוס את הכל אם לא נעצור אותו. בגשמיות, זהו אויב שדורש השמדה מוחלטת כדי להגן על הקיום; ברוחניות, זהו ציווי למחות כל בחינה של אהבה עצמית מהאדם – לא לבטל את הרצון לקבל, שהוא עיקר הבריאה וחלק מהותי ממנה, אלא לתקן אותו כך שישמש להשפעה. בניגוד לנצרות או לתורות המזרח שמבטלות את הרצון לגמרי, או לאסלאם שמתמקד בחצי מהתיקון, היהדות מלמדת להשתמש ברצון לקבל נכון – לקבל על מנת להשפיע. עמלק טוען שהמהות היא אהבה עצמית, ולכן הוא הכתר של הקליפות: שקר שיש לו בסיס בבריאה (הרצון לקבל), אך הוא מעוות אותו ללא תיקון, הופך אותו למטרה במקום לאמצעי. מחייתו היא תיקון הצורה של הרצון, לא המהות שלו, כך שישמש את ההשפעה ויאפשר לאדם להשתתף בתוכנית הבריאה להבאת טוב לעולם.

המעשה החיצוני, כמו לימוד תורה וקיום מצוות, הוא חשוב מאוד, אך הוא אמצעי לכוונה הפנימית, ולא מטרה בפני עצמו. כמשל: מעשים ללא כוונה הם חלקיקים – נפרדים, ריקים מנשמה, כמו גרגירי חול שאין בהם חיבור או משמעות עמוקה, וכמו פעולות טכניות חסרות חיים שמתפזרות ברוח. לעומת זאת, מעשה עם כוונה הוא גל – מחובר, משפיע על כל המציאות, כמו אדוות במים שמתפשטות ומשנות את כל הסביבה. אדם יכול לתת מיליון דולר לצדקה מתוך כבוד עצמי או רצון להיראות, ולפגוע בעולם ברמה הקוונטית משום שהכוונה אנוכית, או לתת 50 שקלים בלב שלם, מתוך רצון אמיתי להשפיע, ולמשוך שפע אדיר לכל הבריאה, עד שמעשה קטן כזה משפיע על אלפי אנשים במקומות אחרים. הקליפה מושכת לחלקיקים – פעולות טכניות ללא נשמה, שבהן האדם עושה הרבה אבל נשאר ריק – בעוד הקדושה מובילה לגלים של השפעה שמשנים את המציאות כולה ומביאים אור לעולם. העבודה האמיתית היא בתודעה, בכוונה הפנימית, שבה אפילו מעשה קטן יכול להפוך לאינסוף כשהוא נעשה לשם שמיים.

פרס ומדי במגילה מסמלים עבודה חלקית ומוגבלת: "פרס" (מלשון פרסה) הוא חצי כוונה – חצי לבורא וחצי לעצמי, כמו עבודה לשם שכר, עולם הזה ועולם הבא, או חלוקה שווה בין רוחניות לגשמיות; "מדי" (מלשון שדי) הוא הסתפקות במועט – מעשים חיצוניים בלי פנימיות, בלי שאיפה להתעלות או להגיע לעבודה לשם שמיים. זו קליפה שמובילה לגלות: אדם עובד בשביל חיצוניות בלבד, כמו בריאות או פרנסה, וכשהיא נכשלת, הקדוש ברוך הוא מעמיד מלך כהמן – קליפה קשה שמאלצת תיקון דרך ייסורים ומביאה ירידה גדולה שדורשת עלייה מחודשת. בדרך תורה, האדם מעורר את החסרונות מלמטה ומתקן אותם בהדרגה, בלי צורך בירידה כזו. המן, כ"בן המדתא" (מלשון מדע ודת), משקף את הרצון שהדת תשמש את האגו – תורה ומצוות לשם גאווה, שכר או חיצוניות – במקום שתתקן אותו ותוביל להשפעה. זו קליפה שמגיעה מהרצון לקבל דעת לעצמו, כמו ביוון או בטכנולוגיה מודרנית, שמשתמשות בחוכמה לשם אנוכיות במקום לקדושה.

שתייה מרובה, כמו יין, מסמלת קבלת חוכמה ללא חסדים – דרך הקליפות שבה האדם מחפש תענוג בלי בירור או עבודה פנימית, כמו סמים שמחלישים את הנפש, יוצרים תלות וחוסמים את התיקון האמיתי. אכילה מרובה, כמו בירורי תורה ולימוד, היא הדרך הנכונה – תיקון דרך חסדים שמוביל להשפעה ולחיבור עם הבורא. הקליפה מושכת לתענוג חיצוני, כמו שתייה שמסמלת את ושתי ואת הרצון לקבל בלבד, בעוד הקדושה מלמדת לעבוד על הפנימיות, שבה החוכמה נתמכת על ידי אהבה והתקשרות. היין, כסמל רוחני, יכול לשמש את שני הצדדים – חוכמה אלוקית כשהוא נשתה בכוונה נכונה, או קליפה כשהוא נשתה לשם תענוג עצמי.

פורים הוא כוח מיוחד לתיקון: הריגת המן (הרצון לקבל לעצמו) והעלאת אסתר ושושנה (מלכות דאצילות, תיקון המלכות לרמה הגבוהה ביותר). "קיימו מה שקיבלו" – מהיראת הרוממות בהר סיני, שהייתה קבלה מתוך כפייה, לאהבה בפורים, שהיא קבלה מתוך בחירה ואהבה. זהו חיבור לפנימיות התורה, לעבודה לשם שמיים, שמוביל לגאולה ולבניית בית המקדש – מדרגת האהבה המוחלטת, ההפך מפירוד והסתה. מרדכי, כסמל לאור הזך וההשפעה, מלמד שפתרון רוחני – כמו תפילה ולימוד – הוא העיקר, אך במציאות שלנו, שבה איננו במדרגתו, יש צורך גם במעשה, כמו צבא והשתדלות, לצד כוונה פנימית שמגינה ומשפיעה יותר מכל.

עמלק תוקף את המהות: משכנע שהרצון לקבל לעצמו הוא האמת, בעוד המהות האמיתית היא רצון לקבל על מנת להשפיע – חיבור לבורא דרך אהבה והשפעה. התיקון דורש כוונה פנימית, מעבר מחלקיקים (מעשים חיצוניים) לגלים (מעשים עם נשמה), ומחיית הקליפה דרך עבודה לשם שמיים. הרצון לקבל הוא חלק מהבריאה, ואין לבטלו, אלא לתקנו כך שישמש את ההשפעה, כפי שהאור והכלי מתחברים בנשמה. פורים נותן כוח לחסדים אלוקיים שמסייעים להגיע לדבקות אמיתית ולקבל את אור האינסוף כתוכנית הבריאה – תהליך שבו האדם משתתף דרך בחירה, עבודה פנימית ולימוד תורה, שהיא התוכנה של המציאות, ולא נשאר במטריקס של חיצוניות, פירוד ואהבה עצמית.

פורים שמח ומענג לכולנו, שנזכה לתקן את הכוונות, למחות את עמלק שבתוכנו – הן בגשמיות והן ברוחניות – ולהתחבר למהות האמיתית שלנו כנשמות שמביאות אור לעולם, דרך עבודה פנימית שמשלבת מעשה וכוונה, עד שנגיע לגאולה שלמה ולבניית בית המקדש, מדרגת האהבה והאחדות האמיתית!