ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז מגילת אסתר • פרק ג' • פסוק י"ג
שלום וברכה, פורים שמח ומענג! להלן סיכום רחב ומפורט מאוד של דבריך, תוך שמירה על ענייניות ובהירות, ללא כותרות משנה או סימונים, כפי שביקשת, עם התייחסות מלאה לכל הנקודות שהעלית:
התחלת בברכת פורים שמח ומענג, תוך דיוק שהשמחה היא מדרגת הנשמה – רובד עמוק בתודעה הרוחנית שמבטא חיבור פנימי והתעלות מעבר למגבלות היומיום – ואילו העונג הוא מדרגה גבוהה יותר, המכונה "יחידה" בקבלה, אור גדול ועצום שמאיר את כל המציאות ומחבר את האדם למקור הבריאה בצורה שלמה ומוחלטת. הברכה הזו משקפת את השאיפה שלך ושל כולנו בחג הזה לעלות מהשמחה הבסיסית, שקשורה לנשמה ולחוויה האנושית, אל העונג העליון, שמייצג את ההתעלות הרוחנית הגבוהה ביותר שפורים מאפשר. פורים, על פי דבריך, הוא זמן שבו אנו מתחברים לנסים ולכוחות עליונים שמעבר לטבע, מה שמאפשר לנו לגלות את המהות האמיתית של הבריאה ולחוות את האור האלוקי בצורה ישירה ועמוקה, ולכן הוספת את הברכה שיהיה לכולנו פורים שמח ומענג.
ציינת שהתחפשת למכשף – אולי בלעם, בלק, או דמות בהשראת שר הטבעות – והדגשת את המטה כסמל מרכזי בתחפושת שלך, עם משמעות רוחנית עמוקה. המטה, לדבריך, הוא כמו האמונה, כלי שמסמל כוח עזר לתיקון, כפי שהיה בידי משה ואהרון, ששימש לנסים כמו חציית הירדן והפיכת המים לדם. הוא קשור לבחינת הקו האמצעי בקבלה – כוח שמאחד ניגודים כמו חסד וגבורה – ולבחינת אריך אנפין, ספירת הכתר שמבטאת רצון אלוקי עליון. יש בו סודות רבים, והוא לא סתם אביזר, אלא כלי להשלמת התיקון הפנימי של האדם והעולם. הדגשת שמצד הקליפה יש מטה נגדי, כמו בכישוף של הארי פוטר או בטכנולוגיה מודרנית שמקצרת זמן ומקום, שמשמשים לעיתים לרצון לקבל בלבד – הנאה אישית או שליטה חיצונית – במקום לתיקון. הצדיקים מלמדים להשתמש בו נכון, לכוונה של השפעה, וציינת שגם אצל הכהן עם המצנפת יש ביטוי לכוח הזה, לעומת הקליפה שמעוותת אותו לגאווה או כוחנות. המטה, אם כן, הוא סמל דו-צדדי: כלי של קדושה כשמשתמשים בו לתיקון, וכלי של קליפה כשמשתמשים בו לאנוכיות.
העלית נקודה מהמגילה ששמת לב אליה במיוחד ביום הפורים הזה, והחלטת להקליט משהו לכבוד אדר ולכבוד החג, למרות שזה יום שישי וזמן קצר. ציטטת מהמגילה שני פסוקים: האחד על תוכניתו של המן, "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" ב-13 לחודש אדר (אסתר ג:יג), והשני על התגובה של הקדושה, שנתנה ליהודים רשות "להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים" (אסתר ח:יא). הוספת ציטוט מהנביא על עמלק, "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל… והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו… מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א טו:ג). שאלת על הדמיון בין לשון הקליפה ללשון הקדושה – בשני המקרים יש כוונה להשמדה מוחלטת – ומה הרעיון מאחורי זה.
הסברת שעמלק הוא הרצון לקבל לעצמו, האגו הגדול, אבל הדגשת שהאגו האמיתי של עמלק אינו בגשמיות – כמו תינוק שרוצה ממתק – אלא ברוחניות. המן, כנציג עמלק, מייצג כפירה בעבודה לשם שמיים, והסברת זאת בהשראת בעל הסולם והרב"ש. המן נובע מעץ הדעת – "מן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו" – ורוצה למשוך את כל האור והדעת לעצמו, בלי כוונת השפעה. הוא כופר במטרת הבריאה: להטיב לנבראים דרך תיקון הכוונה מרצון לקבל לרצון להשפיע. הוא טוען שהבורא יצר את העולם כדי שניהנה – מגשמיות כמו גלידה, מתורה ומצוות לשם שכר, או מאורות רוחניים – והופך הכל לכלי לרצון האישי, במקום לעבוד לשם שמיים. ה"להשמיד להרוג ולאבד" שלו מכוון למחיקת כוח האמונה – הקו הימני, ה"יהודי" שבאדם – שהוא האור חוזר והמסך של העבודה הפנימית. הוא קובר את הכוונה לשם שמיים, הופך את התורה לחיצונית וטכנית, ואפילו חסידות הופכת אצלו לרצון לקבל – "תקבל אורות, יהיה לך טוב". התוצאה היא עולם של חיצוניות, שבו העבודה הרוחנית נשכחת, והאדם נשאר במטריקס של פירוד ואהבה עצמית.
הדגשת שעמלק הוא הכתר של הקליפות, כי הוא תוקף את המהות העליונה – משכנע שהרצון לקבל לעצמו הוא תכלית הבריאה, בעוד המהות האמיתית היא רצון לקבל על מנת להשפיע, "ישראל" (ישר-אל). יש בו דרגות: עמלק של דומם, כמו תינוקות, ועמלק רוחני, שמופיע אצל דתיים כעבודה לשם שכר – בריאות, פרנסה, עולם הבא – בלי שאיפה ל"לשמה". הוא מוחק כל זכר לעבודה לשם שמיים, עד שאדם מפחד להזכיר אותה, רואה אותה כגבוהה מדי או מיותרת, ומסתפק ב"לא לשמה" בלי כוונה לעלות. הוא פוגע בנער (התעוררות ראשונית), בזקן (תובנות שנרכשו), ובנשים וקטנים (התפתחות הדעת), ומשכיח לאט לאט כל ניצוץ של השפעה.
ציינת שמרדכי, כנקודת האור הזך וההשפעה, קרא לעבודה לשם שמיים, בעוד הקליפה גרמה לבלבול – אפילו הרבנים אמרו לעבוד לשם שכר, והגלות והייסורים נובעים מחוסר עבודה לשם שמיים, כדברי רשב"י בתיקוני הזוהר. הדור שלנו נמצא בפוטנציאל גבוה לתיקון, ולכן חשוב לעשות אותו עכשיו. המן משפיע על נשמת היהודי לגרום לה לראות את הבריאה כמקום של הנאה בלבד, בלי כוונה רוחנית, וזה הורס את הפנימיות.
התייחסת לציווי האלוקי למחות את עמלק – "מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק" – והסברת שבפשטות, מדובר באויבים כמו הנאצים או מחבלים, שבהם כל אחד הוא "היטלר פוטנציאלי", ולכן התורה קשוחה כלפיהם. ברוחניות, זה ציווי למחות כל בחינה של אהבה עצמית מהאדם – לא לבטל את הרצון לקבל, שהוא עיקר הבריאה, אלא לתקן אותו להשפעה. בניגוד לנצרות או תורות המזרח שמבטלות את הרצון, או לאסלאם שמתקן חצי ממנו, היהדות מלמדת להשתמש בו נכון. עמלק טוען שהמהות היא אהבה עצמית, ולכן הוא הכתר של הקליפות – שקר שמעוות את הבריאה. מחייתו היא תיקון הכוונה, לא ביטול הרצון, וזה דורש עזרה אלוקית, כי האדם לבדו לא מסוגל.
הוספת שה-13 לאדר, שבו המן רצה לפעול, הוא בגימטריה "אחד" ו"אהבה", והוא רצה להשמיד את כוח האהבה והשוואת הצורה – חיבור נשמות כמו בני זוג שנהיים אחד. הקדושה משתמשת באותה לשון נגדו כדי לתקן את הקליפה ולהחזיר את האהבה האמיתית.
הדגשת שמעשה חיצוני (תורה, מצוות) חשוב, אבל הוא אמצעי לכוונה הפנימית. השתמשת במשל של חלקיק וגל: מעשים בלי כוונה הם חלקיקים – כמו גרגירי חול, ריקים מנשמה – ואילו מעשה עם כוונה הוא גל, שמשפיע על כל המציאות. אדם יכול לתת מיליון דולר לצדקה מכבוד עצמי ולפגוע בעולם ברמה הקוונטית, או לתת 50 שקלים בלב שלם ולמשוך שפע אדיר, כמו אפקט פרפר רוחני. הקליפה מושכת לחלקיקים – פעולות טכניות – והקדושה לגלים של השפעה. נתת דוגמה מממשלת הימין שעלתה לאחרונה: הרבה מעשים חיצוניים, אבל בלי כוונה נכונה, הביאו לתוצאה הפוכה, מה שמראה שחלקיקים בלי גל לא עובדים.
ציינת שבלעם, כמכשף, רצה למשוך חוכמה אלוקית לעצמו, כמו סמים או טכנולוגיה שמקצרים זמן ומקום, בניגוד לתיקון מסודר. זה כישוף של קליפה, לעומת צדיקים שמשתמשים בכוחות רוחניים נכון. התורה היא התוכנה של המציאות, ודרכה אנו מתחברים למהות האמיתית – לא הספר, אלא האור שמאחוריו.
סיימת בברכה לפורים שמח ומענג, תוך תפילה שנזכה למחות את עמלק – הרצון לקבל לעצמו – ולקבל כוח מהבורא לדבקות אמיתית, לקבל את אור האינסוף כתוכנית הבריאה. הדגשת שפורים נותן חסדים אלוקיים מיוחדים לתיקון, ושאנו צריכים ללמוד, לשמור, לעשות ולהשפיע, תוך גילוי המהות האמיתית שלנו כנשמות.
פורים שמח ומענג לכולנו, שנזכה לתקן את הכוונות ולחבר חלקיקים לגלים של אור והשפעה!
שלום וברכה, פורים שמח ומענג! להלן סיכום ארוך ומפורט ביותר של דבריך, תוך שמירה על ענייניות ובהירות, ללא כותרות משנה או סימונים, כפי שביקשת, עם התייחסות מלאה ומעמיקה לכל הנקודות שהעלית, תוך הרחבה ושמירה על הרוח והפרטים של דבריך המקוריים:
פתחת את דבריך בברכה חמה של שלום וברכה לכבוד חג הפורים, תוך איחול לפורים שמח, ולאחר מכן דייקת ואמרת "פורים שמח ומענג", כי יש הבדל עמוק בין שני המושגים הללו. הסברת ששמחה היא מדרגה של הנשמה – רובד עמוק בתודעה הרוחנית שמבטא חיבור פנימי של האדם לעצמו ולמקור חייו, מעין התעלות מעבר למגבלות היומיום והגשמיות שמביאה תחושה של קלילות והרמוניה פנימית. לעומת זאת, עונג הוא מדרגה גבוהה יותר, שקשורה ל"יחידה" – המונח הקבלי שמתאר את החלק הגבוה ביותר של הנשמה, אור גדול ועצום שמאיר את כל המציאות, מחבר את האדם ישירות למקור הבריאה ומבטא את השלמות האלוקית בצורה המוחלטת ביותר. הוספת שהעונג הזה הוא כמו אור שממלא הכל, מעין חוויה של אינסוף שמעל השמחה הרגילה, ולכן הברכה שלך היא שיהיה לכולנו פורים שמח ומענג – שילוב של השמחה האנושית הטבעית עם העונג הרוחני העליון שפורים יכול להביא. פורים, על פי דבריך, הוא לא סתם חג של שמחה חיצונית, אלא זמן שבו אנו יכולים להתחבר לנסים ולכוחות עליונים שמעבר לטבע, מה שמאפשר לנו לגלות את המהות האמיתית של הבריאה, לחוות את האור האלוקי בצורה ישירה ועמוקה, ולהגיע למדרגות רוחניות גבוהות שמשלבות את שתי הרמות האלה.
לאחר מכן סיפרת על התחפושת שלך לפורים, וציינת שהתחפשת למכשף – אולי בלעם, אולי בלק, או אולי דמות בהשראת שר הטבעות, והשארת את זה פתוח לדמיון, מה שמוסיף נופך של מסתורין ויצירתיות לדבריך. הדגשת את המטה כסמל מרכזי בתחפושת שלך, ואמרת שהוא "נחמד" ומזכיר דמויות כמו ביל מאג – דמות עם עין אחת שרומזת אולי לסמליות של ראייה חלקית או כוח נסתר. הסברת שהמטה הוא יותר מסתם אביזר – הוא מסמל את האמונה, כמו המקל שהיה למשה רבנו או המטה של אהרון, ששימשו לנסים כמו חציית הירדן, הפיכת המים לדם והוצאת מים מהסלע. התייחסת למטה כבחינת הקו האמצעי בקבלה – כוח רוחני שמאחד בין ניגודים, כמו חסד וגבורה, ומביא לאיזון ושלמות – ולבחינת אריך אנפין, ספירת הכתר שמייצגת את הרצון האלוקי העליון שממנו נובע כל השפע של הבריאה. אמרת שיש בו הרבה סודות, והוא לא סתם חפץ חיצוני, אלא כלי עזר נוסף לתיקון, שמשמש להשלמת התהליך הרוחני של האדם והעולם. הדגשת שצריך להשתמש בו במקום המתאים ובדרך הנכונה, ולא סתם להפוך אותו ל"סרטונים" או משהו שטחי. לעומת זאת, ציינת שמצד הקליפה יש מטה נגדי – כמו בכישוף של הארי פוטר או בטכנולוגיה מודרנית שמקצרת זמן ומקום – שמשמש לעיתים לרצון לקבל בלבד, כמו הנאה אישית, שליטה חיצונית או קיצורי דרך שלא מתאימים לתיקון האמיתי. הצדיקים, לעומת זאת, מלמדים להשתמש בו לכוונה של השפעה וקדושה, וציינת שגם אצל הכהן עם המצנפת יש ביטוי לכוח הזה, לעומת הקליפה שמעוותת אותו למטרות של גאווה, כוחנות או רצון לקבל. המטה, אם כן, הוא סמל דו-צדדי בעל פוטנציאל עצום: כלי של קדושה כשמשתמשים בו לתיקון פנימי, וכלי של קליפה כשמשתמשים בו לאנוכיות או חיצוניות.
בהמשך, עברת לדבר על נושא מרכזי ששמת לב אליו במגילה ביום הפורים הזה, והחלטת להקליט משהו לכבוד אדר ולכבוד החג, למרות שזה יום שישי וזמן קצר לפני שבת, כי זה היה חשוב לך. ציינת שתנסה לעשות את זה קצר, אבל בפועל התרחבת כי הנושא עמוק ומרתק אותך. התחלת בציטוט מהמגילה על תוכניתו של המן, זרע עמלק: "ונשלח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, בשלושה עשר לחודש שנים עשר, הוא חודש אדר, ושללם לבוז" (אסתר ג:יג). הדגשת את הכוונה המוחלטת של המן להשמיד את כל העם היהודי, מגדול ועד קטן, ביום אחד, כולל לקיחת השלל שלהם. לאחר מכן, הבאת את התגובה של הקדושה מהמגילה: "להקהל ולהתעמד על נפשם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז" (אסתר ח:יא), שבה ניתנה ליהודים רשות להגן על עצמם ולהשמיד את אויביהם באותה מידה של עוצמה. הוספת ציטוט מהנביא על הציווי נגד עמלק: "כה אמר ה' צבאות, פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל… ועתה לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א טו:ג-ב). הדגשת את הדמיון המובהק בין לשון הקליפה – תוכנית ההשמדה של המן – לבין לשון הקדושה – התגובה של היהודים והציווי האלוקי נגד עמלק – ושאלת מה הרעיון מאחורי זה. למה שני הצדדים משתמשים באותה עוצמה ובאותו נוסח של "להשמיד להרוג ולאבד", ומה זה מלמד אותנו על טבעו של עמלק ועל התיקון הנדרש ממנו?
כדי לענות על השאלה הזו, התחלת להסביר מהו עמלק. אמרת שעמלק הוא הרצון לקבל לעצמו, האגו הגדול, אבל הבהרת שהאגו האמיתי של עמלק אינו מוגבל לגשמיות – כמו תינוק שרוצה ממתק או אדם שחושק בתענוגות חומריים – אלא מתמקד בעיקר ברובד הרוחני, וזה מה שהופך אותו למסוכן כל כך. המן, כנציג של עמלק, מייצג כפירה בעבודה לשם שמיים, והסברת זאת בהשראת תורתם של בעל הסולם ובנו הרב"ש. אמרת שהמן נובע מעץ הדעת – "מן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו" – ורוצה למשוך את כל האור, את כל הדעת ואת כל השפע האלוקי לעצמו, בלי שום כוונת השפעה לזולת או חיבור לבורא. הוא כופר במטרת הבריאה כפי שהיא מוגדרת בקבלה: להטיב לנבראים דרך תיקון הכוונה שלהם מרצון לקבל לעצמו לרצון לקבל על מנת להשפיע. המן טוען שהבורא יצר את העולם כדי שניהנה – בין אם מגשמיות כמו גלידה, כסף ותענוגות, בין אם מתורה ומצוות לשם שכר כמו סגולות, ברכה, פרנסה, עולם הזה ועולם הבא, ובין אם מאורות רוחניים גבוהים – והופך את כל אלה לכלים לרצון האישי שלו, במקום לראות את המטרה האמיתית של עבודה לשם שמיים, שהיא השתתפות פעילה בתוכנית הבריאה להביא טוב לעולם כולו. ה"להשמיד להרוג ולאבד" שלו אינו רק הרס פיזי של העם היהודי, אלא מחיקה רוחנית של כוח האמונה – הקו הימני, ה"יהודי" שבאדם – שהוא האור חוזר, המסך שמאפשר עבודה פנימית אמיתית. הוא קובר את הכוונה לשם שמיים, הופך את התורה לחיצונית וטכנית, ללא נשמה או עומק, ואפילו כשמוסיפים חסידות או פנימיות, היא נשארת אצלו בגדר רצון לקבל – "תקבל אור אינסוף, תקבל אור יחידה, תקבל אורות ושפע, יהיה לך טוב בגשמיות וברוחניות, הכל יחזור לך פי עשרה". התוצאה היא עולם של חיצוניות, שבו המטרה הרוחנית נשכחת לגמרי, והאדם נשאר תקוע במעגל של אגו, תאוות וחיפוש אחר שכר, בלי להבין את התכלית האמיתית של קיומו.
הוספת שהמן משפיע על נשמת היהודי בדרך מיוחדת, ותיארת איך הקליפה הזו פועלת על התודעה שלנו. אמרת שהמן גורם ליהודי לראות את הבריאה כמקום שנועד להנאה בלבד – בין אם גשמית ובין אם רוחנית – ומוחק ממנו את המודעות לעבודה לשם שמיים. בתודעה הזו, האדם אפילו לא רואה את העניין של הכוונה, זה לא מדבר אליו בכלל, והוא מוכן לעבוד את הבורא רק כדי לקבל משהו בתמורה – סגולות, ברכות, אורות – בלי שום שאיפה להגיע למטרה גבוהה יותר. זהו ה"להשמיד להרוג ולאבד" של המן: מחיקת האמונה, האור חוזר והמסך של הפנימיות, עד שהעבודה נהיית חיצונית לגמרי. ציינת שזו קליפה קשה שפועלת בעיקר אצל הדתיים, אבל גם על כל העולם, כפי שכתוב בתיקוני הזוהר ובהקדמת ספר הזוהר של רשב"י הקדוש. היא רוצה להרוג כל זכר לעבודה לשם שמיים, לקבור את הרעיון הזה, ולהפוך את הכל – אפילו את החסידות – לכלי של רצון לקבל, שבו המטרה היא תמיד "יהיה לך טוב", ולא השתתפות בתוכנית הבריאה.
הדגשת שעמלק הוא הכתר של הקליפות – מלשון "למלוק" את האלוקות לרצון לקבל – כי הוא תוקף את המהות העליונה של האדם. הוא משכנע שהרצון לקבל לעצמו הוא תכלית הבריאה, בעוד המהות האמיתית היא רצון לקבל על מנת להשפיע, "ישראל" (ישר-אל), חיבור ישיר לבורא דרך כוונת השפעה. הסברת שיש בו דרגות שונות: עמלק של דומם, כמו תינוקות שרוצים דברים לעצמם בלי מודעות, ועמלק רוחני, שמופיע אצל דתיים כתורה חיצונית או עבודה לשם שכר – בריאות, פרנסה, עולם הבא – בלי שאיפה לעבודה לשם שמיים. הוא מוחק כל זכר לכוונה הזו, עד שאדם מפחד להזכיר אותה, רואה אותה כמדרגה גבוהה מדי או מיותרת, ומסתפק ב"לא לשמה" בלי כוונה להגיע ל"לשמה". הוא פוגע בנער – ההתעוררות הראשונית של האדם לרוחניות – בזקן – התובנות והחוכמה שנרכשו במהלך החיים – ובנשים וקטנים – הסמל להתפתחות הדעת והרוחניות – ומשכיח לאט לאט כל ניצוץ של השפעה, עד שהאדם נשאר במצב של חיצוניות וריקנות פנימית. ציינת שכתוב על עמלק "אשר קרך בדרך" (דברים כה:יח), כלומר הוא מקרר את האדם, תופס אותו כשהוא עייף וחסר יראת שמיים, ומנסה להשכיח ממנו את המהות שלו דרך חיפוש אחר "מקרים" – חוויות חיצוניות שמגדילות את האגו.
בהמשך, התייחסת למרדכי כנקודה הפנימית של האור הזך וההשפעה, שהתנגד להמן וקרא לעבודה לשם שמיים. אמרת שבעל הסולם מסביר שהבלבול בזמן הגלות נבע מכך שהרבנים אמרו לעבוד לשם שכר – עולם הזה, עולם הבא, סגולות – והתורה כולה הפכה לכלי לגוף, בעוד מרדכי קרא לעבודה לשם שמיים. ציינת שרשב"י אומר בתיקוני הזוהר שכל הגלות והייסורים נובעים מחוסר עבודה לשם שמיים, ושהדור שלנו נמצא בפוטנציאל גבוה לתיקון, ולכן חשוב לעשות אותו עכשיו. המן שבתוכנו רוצה להכחיד את התודעה הזו בכל אחד לפי מדרגתו, ויש רמה כללית שהאומה צריכה לצאת ממנה – עבודה מזוהמת באהבה עצמית – אבל אנשים לא מוכנים לשמוע אפילו פירור של "לשמה".
עברת לדבר על הציווי האלוקי למחות את עמלק – "מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" – והסברת שזה נראה לכאורה אכזרי. בפשטות, אמרת שמדובר באויבים כמו הנאצים או המחבלים מהשבעה באוקטובר, שבהם כל אחד הוא "היטלר פוטנציאלי" שמסוגל להרוס הכל, ולכן התורה קשוחה כלפיהם כדי להגן על הקיום. ציינת שבמפה של ארץ ישראל בזמן בית שני, עמלק מופיע ליד עזה, מה שמוסיף הקשר היסטורי. אמרת שהתורה היא בדרכי שלום ונועם, אבל יש מצבים כמו השבעה עממים שבהם היא מצווה להרוג בפשטות. ברוחניות, הסברת שזה ציווי למחות כל בחינה של אהבה עצמית מהאדם – לא לבטל את הרצון לקבל, שהוא עיקר הבריאה, אלא לתקן אותו להשפעה. בניגוד לנצרות או תורות המזרח שמבטלות את הרצון, או לאסלאם שמתקן חצי ממנו, היהדות מלמדת להשתמש בו נכון – לקבל על מנת להשפיע. עמלק טוען שהמהות היא אהבה עצמית, ולכן הוא הכתר של הקליפות – שקר שיש לו בסיס בבריאה (רצון לקבל), אך הוא מעוות אותו ללא תיקון. מחייתו היא תיקון הכוונה, לא ביטול הרצון, וזה דורש עזרה אלוקית, כי האדם לבדו לא מסוגל לעמוד מול הקליפה הזו.
ציינת שה-13 לאדר, שבו המן רצה לפעול, הוא בגימטריה "אחד" ו"אהבה", והוא רצה להשמיד את כוח האהבה והשוואת הצורה – חיבור נשמות כמו בני זוג שנהיים אחד דרך השפעה הדדית. הקדושה משתמשת באותה לשון נגדו כדי לתקן את הקליפה ולהחזיר את האהבה האמיתית. הוספת שזה קשור להדרת צער ולדינים של סוף השנה, ורמזת לסרטון על שושנה שמסביר את ההבדל בינה לבין ורד, אבל לא הרחבת כי זה לא מתאים לרגע הזה.
בהמשך, דיברת על ההבדל בין מעשה לכוונה, והשתמשת במשל של חלקיק וגל. הסברת שמעשה חיצוני – כמו תורה, מצוות, אכילה, או פעולות גשמיות – חשוב מאוד, אבל הוא אמצעי לכוונה הפנימית, ולא מטרה בפני עצמו. מעשים בלי כוונה הם חלקיקים – כמו גרגירי חול, נפרדים וריקים מנשמה, כמו פעולות טכניות חסרות חיים שמתפזרות ברוח. לעומת זאת, מעשה עם כוונה הוא גל – מחובר, משפיע על כל המציאות, כמו אדוות במים שמשנות את כל הסביבה. נתת דוגמה: אדם יכול לתת מיליון דולר לצדקה מתוך כבוד עצמי ולפגוע בעולם ברמה הקוונטית, כי הכוונה אנוכית, או לתת 50 שקלים בלב שלם, אפילו ממה שאין לו, ולמשוך שפע אדיר לכל הבריאה, כמו אפקט פרפר רוחני או שזירה קוונטית של צדקה. הדגשת שמי שנותן מהעודף לא מרגיש את הנתינה, וזה פחות משמעותי מאשר לתת ממה שנוגע בקישקע ומבטא אימון אמיתי בנתינה. הקליפה מושכת לחלקיקים – פעולות טכניות בלי נשמה – והקדושה לגלים של השפעה שמשנים את המציאות. נתת דוגמה מממשלת הימין שעלתה לאחרונה: הרבה מעשים חיצוניים – צבא, פוליטיקה, שרים – אבל בלי כוונה נכונה, הביאו לתוצאה הפוכה ב-7 באוקטובר, מה שמראה שחלקיקים בלי גל לא עובדים, וחוק רוחני גובר על ההשתדלות החיצונית.
ציינת שבלעם, כמכשף, רצה למשוך חוכמה אלוקית לעצמו, כמו סמים או טכנולוגיה שמקצרים זמן ומקום, בניגוד לתיקון מסודר לפי חוקי הבריאה. זה כישוף של קליפה, לעומת צדיקים שמשתמשים בכוחות רוחניים נכון. רמזת לשיעור על בלעם ובלק שמסביר את הקבלה המעשית, ולמאמר של בעל הסולם "תכונתה של חוכמת הנסתר בכללה" שפירשת בצעירותך, ששם הסברת את הקשר בין כישוף, תודעה וטכנולוגיה.
אמרת שהתורה היא התוכנה של המציאות – לא רק הספר, אלא האור שמאחוריו – ודרכה אנו מתחברים למהות האמיתית שלנו. ציינת שברשת החברתית יש תופעה של דמויות – אנשים מחליפים זהויות כמו בסרטים – אבל הדמויות האמיתיות הן מצבי תודעה מהתנ"ך שדרכם אנו מתפתחים, וצריך לכוון אליהן, לא לקליפות חיצוניות.
סיימת בברכה לפורים שמח ומענג, תוך תפילה שנזכה למחות את עמלק – הרצון לקבל לעצמו – ולקבל כוח מהבורא לדבקות אמיתית, לקבל את אור האינסוף כתוכנית הבריאה. הדגשת שפורים נותן חסדים אלוקיים מיוחדים לתיקון, ושאנו צריכים ללמוד, לשמור, לעשות ולהשפיע, תוך תיקון הפנימיות וגילוי המהות האמיתית שלנו כנשמות שמביאות אור לעולם.
פורים שמח ומענג לכולנו, שנזכה לחבר חלקיקים לגלים, למחות את עמלק שבתוכנו, ולהגיע לגאולה שלמה דרך עבודה לשם שמיים!
