חסידות. – מימינו אש דת למו "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב): ימין – חסדים, שלווה; אש – שמאל, גבורות, גילוי הרע; דת – קו אמצעי, תיקון המשלב חוכמה וחסדים, דעת תורה. התורה כוללת ימין, שמאל ואמצע: מתחילים בימין (משפיע על מנת להשפיע), עוברים לשמאל (גילוי חסרונות), חוזרים לאמצע (מקבל על מנת להשפיע) עד שלמות. זה תיקון הבריאה, בניגוד לקליפה שרוצה קבלה לעצמה, כפי שהמן טעה. "למו" ולא "לעמו" – דעת בלי עין (רצון לקבל של בחינה ד'), קו אמצעי חלקי בזמן התיקון, שמאל נכלל בימין. לעתיד לבוא, "לעמו" – חוכמה אלוקית שלמה באהבה. אמן.

הפסוק "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב) נושא משמעות עמוקה על פי יסודות חסידיים וקבליים. "מימינו" מסמל את קו הימין, הקשור לחסדים – מצב של השפעה, רוגע פנימי ושלווה, שבו האדם פועל מתוך נתינה טהורה ללא רצון לקבל לעצמו. זהו הבסיס הראשוני של התיקון, כמו שמתחילים ב"משפיע על מנת להשפיע" – דרגה של התקרבות לבורא מתוך רצון להידמות לו. "אש" מייצגת את קו השמאל, הקשור לגבורות ולדינים, שבו מתגלה הרע והחסרונות. זהו שלב קשה, כמו מתן תורה בהר סיני, המכונה "הר השפל ביותר", שבו ניתנה התורה דווקא מתוך שנאת הרע ושברון הלב על הפער מהשלמות. האש היא כוח שורף ומזכך, שחושף את מה שצריך תיקון.

"דת" היא הקו האמצעי, דרך התיקון שמאחד בין ימין לשמאל, בין חוכמה (שמאל) לחסדים (ימין). היא נקראת "דעת תורה" או "דרך תיקון", כי דעת היא השילוב של שני הקצוות לכדי הרמוניה – חיבור כוח הבורא (השפעה) וכוח הנברא (קבלה מתוקנת). התורה אינה יכולה להסתפק בימין בלבד (השפעה חד-צדדית) או בשמאל בלבד (קבלה חד-צדדית), אלא חייבת את הקו האמצעי שממזג אותם. זהו תהליך: מתחילים בימין עם נתינה טהורה, עוברים לשמאל לגלות את החסרונות ולזכך אותם, וחוזרים לאמצע עם "מקבל על מנת להשפיע" – קבלה שמטרתה השפעה, עד להגעה לשלמות.

זהו תיקון הבריאה, בניגוד לדרך הקליפה שמיוצגת על ידי המן, שטען שישראל "לא מקיימים את דת המלך". המלך (הבורא) יש לו שתי "דתות": דת של תיקון הבריאה (משפיע על מנת להשפיע) ודת של מטרת הבריאה (מקבל על מנת להשפיע). המן רצה קבלה לעצמו מצד הקליפה, בעוד ישראל פועלים לתיקון – מתחילים בימין ומגיעים לאמצע דרך השמאל. התהליך חוזר ומתחדש עד לשלמות מלאה.

לגבי "למו" ולא "לעמו": על פי הזוהר, "דעת" בלי "עין" (שמסמלת את בחינה ד', הרצון לקבל של אומות העולם) מראה שבזמן התיקון, הקו האמצעי עדיין חלקי ולא שלם לגמרי. "למו" רומז לשמאל שנכלל בימין – מזיגה של גבורות בחסדים, חיבור וזיווג חלקי שמתאים לעולם הזה. לעתיד לבוא, כשכתוב "לעמו", החוכמה האלוקית תתגלה במלואה, והקבלה תהיה מתוך אהבה שלמה בלי שמץ של רצון לעצמי. זהו השלב שבו הנברא ישיג את מטרת הבריאה במלואה, והתיקון יהיה מושלם.

אמן, שנזכה לכך!

מימינו אש דת למו

בורא ונברא – קבלה

הנושא "אתה לא הבורא" עוסק בטעות נפוצה שמשתמעת מתורות שונות – קבלה פופולרית, תורות מזרח, נצרות ועוד – שהנברא הוא הבורא שצמצם את עצמו או שהמהות של האדם היא הבורא. זו תפיסה שמבלבלת בין הבורא לנברא ומובילה לעבודה זרה בשני כיוונים: ממטה למעלה (האדם טוען שהוא הבורא) או מלמעלה למטה (הבורא מוגשם כנברא). שתיהן שגויות ומפספסות את היסוד של חכמת הקבלה, כפי שמבאר בעל הסולם ב"פתח אליהו", בהקדמה לספר הזוהר ובכתבים נוספים.

בעל הסולם מגדיר: השם "בורא" מתייחד לחידוש – המצאת יש מאין, הבריאה של הרצון לקבל שלא היה קיים בעצמותו של הבורא לפני הבריאה. עצמותו של הבורא היא מעל כל השגה, מעל הגדרה, ואין לנו תפיסה במה שאינו נברא. הבריאה מתחילה ממחשבת הבריאה – רצונו להטיב לנבראיו – שהיא התפשטות מעצמותו, לא עצמותו ממש. זו נקודת הקשר הראשונית בין הבורא לנברא, שבה נוצר שורש הרצון לקבל בכוח. הרצון הזה מתגשם בנשמות, שהן כלים של הבריאה, והגיע לשיאו בבחינה ד' – רצון עצמאי גדול לקבל, שמרגיש נפרד מהבורא.

הטעות ש"הנברא הוא הבורא" נובעת מאי הבנה של המושג "אין עוד מלבדו". יש שחושבים שזה אומר שהכל הוא הבורא או שהאדם הוא חלק מעצמותו. אך "אין עוד מלבדו" פירושו שכוח הבורא הוא היחיד שמהווה, מקיים ומנהל את כל המציאות – מהאינסוף דרך העולמות הרוחניים ועד המטריקס הגשמי. הוא ברא את הרצון לקבל והוא מחייה אותו, כמו אנרגיה קוונטית שמקיימת אלקטרונים או שמש שמחייה תפוח, אך הכוח הזה נשאר נבדל מהרצון עצמו. הבורא אינו הרצון לקבל, כי אין לו חיסרון או צורך, והרצון לקבל הוא תמצית הבריאה, לא הבורא.

הקשר בין הבורא לנברא מתבטא ברצונו להטיב לנבראיו. בהקדמה לספר הזוהר נאמר שהבורא ברא בנשמות רצון גדול לקבל כדי לתת תענוג גדול, כי גודל התענוג תלוי בגודל הרצון. אך הרצון הזה יוצר פער – שינוי צורה מהבורא, שהוא משפיע טהור. כאן נכנס התיקון: השוואת צורה. הנברא לא מבטל את הרצון לקבל (כמו בתורות מזרח), ולא הופך לבורא (כמו בפילוסופיה), אלא משתמש ברצון לקבל כדי להשפיע ולפעול באהבה. זהו "מיני בורא" – דמיון בצורה, לא במהות. הנברא נשאר נברא עם טבעו, אך מקדש את הרצון דרך השפעה, כפי שמובא במאמר "לסיום הזוהר".

אמונה היא מפתח, כי השגת הבורא מוגבלת לכלי הנברא – הרצון לקבל. אין השגה בעצמותו, כי אין לנו תפיסה ביש מאין, רק ביש מיש (המציאות הנבראת). לכן, גם כשיש ידיעה, האמונה נשארת – בחירה באהבה על פני קבלה לעצמי. לעתיד לבוא, הידיעה והאמונה יתמזגו, אך האמונה תישאר כשורש, כי היא מגשרת בין המוגבל (הנברא) לאינסופי (הבורא). זה נרמז במשל על החלל: בתוך הכלי הוא מוגבל, מחוצה לו אינסופי, והאמונה מחברת ביניהם.

הנברא אינו פוטנציאל של עצמות הבורא, אלא של האלוקות – מחשבת הבריאה, שבה הכל דבוק באהבה. האלוקות היא גילוי הבורא לנבראים, לא עצמותו. לדוגמה, הספירות בעולם האצילות הן כלים אלוקיים, אך הן נבראו ונבדלות מהבורא. המטריקס הגשמי הוא קליפה שמסתירה, אך הבריאה הרוחנית (נשמות, עולמות בי"ע) היא הבריאה האמיתית שבה מתגלה הקשר. התיקון הוא לגלות שהכל מחובר לבורא דרך תורה ומצוות, לא להפוך את הנברא לבורא או לבטל את הבריאה, אלא להשלים אותה באהבה.

למה זה חשוב? כי אם היסוד שגוי – שהנברא הוא הבורא – כל הבניין מתמוטט. זה מוביל לעבודה זרה או לאשליה שאין צורך בתיקון. הקבלה מלמדת שהנברא נשאר נברא, והמטרה היא דבקות, לא התאחדות. הבורא ברא את הרצון לקבל כפלא – משהו שאין בו – והתיקון הוא שותפות: הנברא בוחר באהבה מתוך חיסרון, והבורא מגלה את אורו דרך זה. זו השלמות, ואין מעבר לה מבחינת הנברא.

קבלה – אתה לא הבורא

הנה סיכום ישיר והרחבה של הנושא "אתה לא הבורא" מהסרטון:

### סיכום ישיר:
הרבה לומדים שהנברא הוא הבורא שצמצם את עצמו, אבל זה לא נכון ומוביל לעבודה זרה – או שהנברא הוא הבורא (ממטה למעלה) או שהבורא הוא הנברא (מלמעלה למטה). בעל הסולם מגדיר: הבורא הוא מי שברא יש מאין, את הרצון לקבל שלא היה בעצמותו לפני הבריאה. הנברא אינו הבורא כי יש לו רצון לקבל, והבורא נבדל ממנו. "אין עוד מלבדו" פירושו שכוח הבורא מהווה ומקיים הכל, כולל הרצון לקבל, אך הוא עצמו אינו הרצון לקבל. הקשר ביניהם הוא רצונו להטיב לנבראיו – התפשטות מעצמותו, לא עצמותו. הנברא יכול להידמות לבורא בהשפעה ואהבה (מיני בורא), אך לא להפוך לבורא. אמונה נדרשת תמיד כי השגת הבורא מוגבלת לרצון לקבל, והתיקון הוא השוואת צורה דרך אהבה, לא ביטול הרצון לקבל.

### הרחבה:
הטעות ש"הנברא הוא הבורא" נפוצה בתורות מזרח, נצרות וגם בקבלה פופולרית, אך היא שורש לעבודה זרה. יש שני צדדים: או שהאדם טוען שהוא הבורא (מגשים את עצמו), או שהבורא מוגשם כנברא (צמצום עצמי). שתיהן מבטלות את ההבדל היסודי. בעל הסולם מבאר ב"פתח אליהו" ובהקדמה לספר הזוהר: הבורא נקרא כך כי חידש את הרצון לקבל – יש מאין – שלא קיים בעצמותו. עצמותו מעל השגה, והגדרתו כבורא היא על הבריאה, לא על מהותו.

הבריאה מתחילה ממחשבת הבריאה – רצונו להטיב לנבראיו, שהיא התפשטות מעצמותו, לא עצמותו ממש. שם נוצר שורש הרצון לקבל בכוח, שמתגשם בנשמות (בחינה ד'). הרצון לקבל הוא חומר הבריאה, והבורא מהווה אותו, אך אינו הוא. "אין עוד מלבדו" אומר שכוחו של הבורא מנהל הכל – מהאינסוף ועד המטריקס הגשמי – כמו אנרגיה קוונטית שמחייה אלקטרונים, אך הוא נבדל מהנברא.

הקשר לבורא הוא דרך השוואת צורה: הנברא נשאר עם רצון לקבל (טבעו), אך פועל בהשפעה ואהבה כמו הבורא, ונעשה "מיני בורא". זה לא אומר שהוא הופך לבורא, כי הרצון לקבל לעולם נשאר, בניגוד לתורות שקוראות לבטלו. התיקון אינו ביטול הבריאה, אלא שימוש ברצון לקבל לאהבה, כפי שמובא בהקדמה לספר הזוהר: הבורא ברא רצון גדול לקבל כדי לתת תענוג גדול, והשלמות היא כשהרצון הזה משתווה לצורת ההשפעה.

אמונה חיונית כי השגת הבורא מוגבלת לכלי הנברא (רצון לקבל). אי אפשר להשיג את עצמותו, ולכן הידיעה תמיד מלווה באמונה – בחירה באהבה על פני קבלה לעצמי. לעתיד לבוא, האמונה והידיעה יתאחדו, אך האמונה תישאר כשורש, כי היא מקשרת בין המוגבל לאינסופי.

לסיכום: הנברא אינו הבורא ולא פוטנציאל של עצמותו, אלא של האלוקות – מחשבת הבריאה שבה הכל דבוק באהבה. התיקון הוא לגלות זאת דרך תורה ומצוות, לא להפוך לבורא או לבטל את הבריאה, אלא לחבר ביניהם באהבה.

### הרחבה מלאה:
הנושא "אתה לא הבורא" עוסק בטעות נפוצה שמשתמעת מתורות שונות – קבלה פופולרית, תורות מזרח, נצרות ועוד – שהנברא הוא הבורא שצמצם את עצמו או שהמהות של האדם היא הבורא. זו תפיסה שמבלבלת בין הבורא לנברא ומובילה לעבודה זרה בשני כיוונים: ממטה למעלה (האדם טוען שהוא הבורא) או מלמעלה למטה (הבורא מוגשם כנברא). שתיהן שגויות ומפספסות את היסוד של חכמת הקבלה, כפי שמבאר בעל הסולם ב"פתח אליהו", בהקדמה לספר הזוהר ובכתבים נוספים.

בעל הסולם מגדיר: השם "בורא" מתייחד לחידוש – המצאת יש מאין, הבריאה של הרצון לקבל שלא היה קיים בעצמותו של הבורא לפני הבריאה. עצמותו של הבורא היא מעל כל השגה, מעל הגדרה, ואין לנו תפיסה במה שאינו נברא. הבריאה מתחילה ממחשבת הבריאה – רצונו להטיב לנבראיו – שהיא התפשטות מעצמותו, לא עצמותו ממש. זו נקודת הקשר הראשונית בין הבורא לנברא, שבה נוצר שורש הרצון לקבל בכוח. הרצון הזה מתגשם בנשמות, שהן כלים של הבריאה, והגיע לשיאו בבחינה ד' – רצון עצמאי גדול לקבל, שמרגיש נפרד מהבורא.

הטעות ש"הנברא הוא הבורא" נובעת מאי הבנה של המושג "אין עוד מלבדו". יש שחושבים שזה אומר שהכל הוא הבורא או שהאדם הוא חלק מעצמותו. אך "אין עוד מלבדו" פירושו שכוח הבורא הוא היחיד שמהווה, מקיים ומנהל את כל המציאות – מהאינסוף דרך העולמות הרוחניים ועד המטריקס הגשמי. הוא ברא את הרצון לקבל והוא מחייה אותו, כמו אנרגיה קוונטית שמקיימת אלקטרונים או שמש שמחייה תפוח, אך הכוח הזה נשאר נבדל מהרצון עצמו. הבורא אינו הרצון לקבל, כי אין לו חיסרון או צורך, והרצון לקבל הוא תמצית הבריאה, לא הבורא.

הקשר בין הבורא לנברא מתבטא ברצונו להטיב לנבראיו. בהקדמה לספר הזוהר נאמר שהבורא ברא בנשמות רצון גדול לקבל כדי לתת תענוג גדול, כי גודל התענוג תלוי בגודל הרצון. אך הרצון הזה יוצר פער – שינוי צורה מהבורא, שהוא משפיע טהור. כאן נכנס התיקון: השוואת צורה. הנברא לא מבטל את הרצון לקבל (כמו בתורות מזרח), ולא הופך לבורא (כמו בפילוסופיה), אלא משתמש ברצון לקבל כדי להשפיע ולפעול באהבה. זהו "מיני בורא" – דמיון בצורה, לא במהות. הנברא נשאר נברא עם טבעו, אך מקדש את הרצון דרך השפעה, כפי שמובא במאמר "לסיום הזוהר".

אמונה היא מפתח, כי השגת הבורא מוגבלת לכלי הנברא – הרצון לקבל. אין השגה בעצמותו, כי אין לנו תפיסה ביש מאין, רק ביש מיש (המציאות הנבראת). לכן, גם כשיש ידיעה, האמונה נשארת – בחירה באהבה על פני קבלה לעצמי. לעתיד לבוא, הידיעה והאמונה יתמזגו, אך האמונה תישאר כשורש, כי היא מגשרת בין המוגבל (הנברא) לאינסופי (הבורא). זה נרמז במשל על החלל: בתוך הכלי הוא מוגבל, מחוצה לו אינסופי, והאמונה מחברת ביניהם.

הנברא אינו פוטנציאל של עצמות הבורא, אלא של האלוקות – מחשבת הבריאה, שבה הכל דבוק באהבה. האלוקות היא גילוי הבורא לנבראים, לא עצמותו. לדוגמה, הספירות בעולם האצילות הן כלים אלוקיים, אך הן נבראו ונבדלות מהבורא. המטריקס הגשמי הוא קליפה שמסתירה, אך הבריאה הרוחנית (נשמות, עולמות בי"ע) היא הבריאה האמיתית שבה מתגלה הקשר. התיקון הוא לגלות שהכל מחובר לבורא דרך תורה ומצוות, לא להפוך את הנברא לבורא או לבטל את הבריאה, אלא להשלים אותה באהבה.

למה זה חשוב? כי אם היסוד שגוי – שהנברא הוא הבורא – כל הבניין מתמוטט. זה מוביל לעבודה זרה או לאשליה שאין צורך בתיקון. הקבלה מלמדת שהנברא נשאר נברא, והמטרה היא דבקות, לא התאחדות. הבורא ברא את הרצון לקבל כפלא – משהו שאין בו – והתיקון הוא שותפות: הנברא בוחר באהבה מתוך חיסרון, והבורא מגלה את אורו דרך זה. זו השלמות, ואין מעבר לה מבחינת הנברא.

שבת – ישבעו ויתענגו מטובך

—

1. מטרת הבריאה: הבורא רוצה להיטיב לנבראיו, אך הטוב הזה נשאר חבוי עד שנשיג השתוות הצורה (דבקות) איתו.
2. חוסר משמעות: כל עוד אין השתוות, האדם חש חסר וכאב, מתלונן על ההשגחה ומרגיש שחייו חסרי טעם.
3. הנאה חולפת: כשהאדם טועם הנאה, היא משכרת אותו זמנית, אך כשהיא נעלמת, הוא חוזר לשאול על משמעות החיים.
4. עבודה רוחנית: כשהאדם מרים את ראשו ומחפש מטרה, הוא שומע שהעולם נברא להיטיב, אך צריך כלים (תנאים) לקבל את הטוב הזה.
5. משל השקים: כמו חבר שמביא שקים למלא בזהב, הבורא דורש מאיתנו כלים רוחניים – לא לטובתו, אלא לטובתנו.
6. ניגוד לטבע: העבודה להשפיע (במקום לקבל לעצמנו) סותרת את טבענו, ולכן היא קשה ומלווה בהתנגדות הגוף.
7. אמונה מעל הדעת: מה שחסר לנו הוא אמונה – להאמין שהעבודה להשפיע היא לטובתנו, גם כשאין תמורה מיידית.
8. תהליך הזיכוך: כל פעולה של השפעה בונה כלי לקבלת שפע, עד שמגיעים לכלי שלם שחושף את האור והטוב.
9. תפילה לזיכוי: יהי רצון שנזכה לאור האמונה והאהבה ולהשגת האלוקות דרך התורה והמצוות.

מאמרי הסולם – בעל הסולם

בעל הסולם מאמרי הסולם

מאמרי הסולם

חכמת הקבלה

Your message draws deeply from the teachings of Rabbi Baruch Shalom Ashlag (Rabash), the son of Baal HaSulam (Rabbi Yehuda Ashlag), and integrates insights from Kabbalistic thought, particularly the concepts of "equivalence of form" (Dvekut) and the "purpose of creation." Let me provide a concise summary and reflection on the core ideas presented, as derived from Rabash’s writings and the broader Kabbalistic tradition, while addressing the spiritual process you’ve outlined.

Rabash teaches that the ultimate purpose of creation is for the Creator to benefit His creatures, an act of pure benevolence. However, this benefit cannot be fully revealed until humanity achieves "equivalence of form" with the Creator—meaning aligning our inherent desire to receive with the Creator’s nature of bestowal. Until this alignment occurs, the goodness remains concealed, and people experience life as a state of deficiency, pain, and existential questioning. This concealment is intentional, as it pushes individuals to seek meaning beyond fleeting pleasures or material rewards, a process Rabash describes as "raising one’s head" above the mundane flow of existence.

The parable of the gold and silver illustrates a key Kabbalistic principle: the Creator’s "conditions" (e.g., spiritual work, Torah, and commandments) are not for His benefit but for ours. Like the friend who must bring sacks to receive treasure, we must develop "vessels"—spiritual capacities—through effort and faith to receive the intended good. This work often feels counterintuitive because human nature is rooted in self-interest (the desire to receive for oneself), whereas true divine service requires acting "not for the sake of reward" (Lishma)—a shift to bestowal that contradicts our egoistic inclinations.

Rabash emphasizes that this shift is arduous "work" precisely because it lacks immediate compensation visible to the body or ego. The body resists, complains, and perceives divine providence as harsh, yet this resistance is part of the refinement process. What’s missing, as you note, is faith—specifically, "faith above reason," a belief that transcends sensory perception and intellectual justification (what you call a "Matrix-like perception"). This faith enables one to trust that the effort to bestow, even when unrewarded in a tangible sense, builds the vessels necessary for receiving divine abundance.

The Torah and commandments, in this view, are tools of refinement (as implied by "merit" or *zekhut*), granting the strength to cultivate faith and love. Each act of bestowal, even if imperfectly motivated, contributes to a cumulative spiritual vessel. Over time, through persistent effort, one attains a state where the concealed goodness—the purpose of creation—becomes revealed, transforming suffering into meaning and connection with the divine.

Your closing invocation of "Israel" (Yashar-El, "straight to God") ties this to a collective aspiration, aligning with Rabash’s teachings that individual and communal refinement are interconnected. The process is both personal and universal, aiming for a revelation of light, faith, and godliness.

If you’d like, I can delve deeper into specific aspects—such as the role of "bread of shame" (Nahama d’Kisufa), the dynamics of faith above reason, or how Rabash’s insights build on Baal HaSulam’s work. Let me know how I can assist further!

—

משמעות החיים על פי תובנות מהכתבים של הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), בנו של בעל הסולם, עם תוספת תובנות מחכמת האמת וההוראה הפנימית הקלאסית. ידוע שעבודתנו, שבה עלינו לשאוף בכל דרך אפשרית, היא להשיג השתוות הצורה, הנקראת "דבקות". רק אז יוכל מטרת הבריאה – להיטיב לנבראיו – להתגלות. כל עוד הנבראים לא השיגו את כלי ההשתוות בצורה, מטרת הבריאה אינה יכולה להתגלות לכולם ונשארת חבויה. עלינו להאמין מעל הדעת, מעבר לתפיסה דמוית "מטריקס", שכוונת הבורא היא להיטיב. מה שמתגלה לכולם סותר את הטוב הזה – כל אחד חש תמיד חוסר במשמעות חייו, חי עם תלונות על ההשגחה האלוקית, ומתקשה לומר שהוא נהנה מהחיים ולהכריז "ברוך השם". במילים אחרות, קשה להכיר בכך שהבורא מתייחס אלינו בטוב ובחסד. האדם חי במצב מתמיד של חסר וכאב. כאשר הוא מתחיל לחשוב על מטרת החיים, הוא אינו רואה בהם משמעות. איזה תועלת הוא מפיק תוך כדי סבל קרבות החיים? רק כאשר הוא טועם מעט הנאה, ההנאה משכרת אותו, הוא מאבד את שיקול דעתו ושוכח לחשוב על מטרת החיים. אך כאשר ההנאה נעלמת, הוא חוזר מיד להרהר במשמעות החיים.

כאשר לאדם אין מזון – כלומר, אין לו דרך לקבל הנאה – וכאשר הוא אינו חש שום הנאה, הוא מתחיל לחשוב על מטרת החיים. הוא שואל את עצמו: מה הטעם בחיי? מדוע נולדתי? האם מטרת הבריאה היא ליצור יצורים שיסבלו כאב וייסורים? מצב זה, שבו אדם בוחן את מטרת החיים, נקרא "להרים את הראש" מעל זרם החיים הנוכחי. בעוד יצורים אחרים נסחפים בלי לחשוב על מהותם, הוא, עקב חוסר ההנאה, מרים את ראשו כדי להביט במטרת החיים. אז הוא שומע, כמו קול מן השמיים, שהעולם נברא במטרה להיטיב לנבראיו. "יכולתי לטעום מהטוב הזה", נאמר לו דרך ספרים וחכמים, שיש תנאים להשגת הטוב הזה, הנקרא מטרת הבריאה. הבורא דורש שתנאים אלה יתקיימו לפני מתן הטוב וההנאה. אולם, זה לא מפני שהבורא זקוק לתנאים אלה לטובתו – זה שונה ממוכר שקובע תנאים לטובתו האישית. חלילה שהבורא יסבול מחסרון כלשהו שדורש מהנבראים למלא את תנאיו, כפי שכתוב: "אם צדיק אתה, מה אתה נותן לו?". התנאים שהבורא קובע הם אך ורק לטובת האדם.

ניתן להבין זאת דרך משל: אדם אומר לחברו, "אני רוצה לתת לך הרבה זהב וכסף, אבל בתנאי אחד, אחרת לא תקבל כלום". החבר שואל, "מה אתה דורש לפני שתיתן לי את הזהב והכסף?". הוא עונה, "הבא שקים גדולים וקטנים שתוכל למלא בזהב וכסף. דע שאין מצדי שום הגבלה על הכמות – כמות הזהב והכסף תלויה רק בהגבלתך. אני אמלא בדיוק את כל הכלים שתביא, לא פחות ולא יותר. זה התנאי שלי". ברור שכאן התנאים אינם לטובת הנותן, אלא לחלוטין לטובת המקבל. כך גם בעבודה האלוקית – הדרישות של הבורא הן אך ורק לטובת האדם. אף שבתחילה האדם חושב שהן לטובת הבורא, מאחר שהאדם נברא עם רצון לקבל, הוא אינו יכול להבין דבר שאינו נראה לו כמועיל לעצמו. כשאומרים לו לעבוד למען הבורא ולמען הזולת ולא לטובתו האישית, תודעת הגוף שלו וקליפותיה מתנגדות. אך זו עבודתנו – ללכת נגד טבענו – וזה נקרא "עבודה בניגוד".

כאשר אדם עובד ומרגיש תמורה לטובתו האישית בתורה ובמצוות חיצוניות, הוא אינו חש בכך כעבודה שממנה הוא רוצה לברוח עקב גאווה. כאשר אדם מרגיש שהוא מקבל משהו ללא תמורה, עולה עניין "נהמא דכסופא" (לחם הבושה), והוא חש בושה לקבל. לכן, אדם אינו מתלונן על הצורך לעבוד, אלא על כך שהוא מקבל פחות תמורה ממה שהוא חושב שמגיע לו. אנו מוצאים שזו אינה עבודה אמיתית כאשר אדם יודע שיקבל תמורה. לעומת זאת, עבודה אלוקית אמיתית שלא לשמה נקראת "עבודה", מפני שהיא דורשת לעבוד ללא תמורה, לא למען קבלת שכר. זה אינו בטבע שלנו, ולכן זה נקרא "עבודה". ואכן, במצב זה הבורא מסתיר הכל מהאדם, ולכן הגוף מתנגד לעבודה כזו, ותמיד יש תלונה נגד הבורא על כך שהוא נותן עבודה קשה כל כך שסותרת את טבענו. אך זה חלק מתהליך הזיכוך והטיהור של האדם.

כל זה מתחיל כאשר אדם נכנס לדרך האמת ומתחיל לעבוד שלא לשמה. מה חסר לנו כדי שנוכל לעבוד כדי להשפיע? דבר אחד – אמונה. למרות שאיננו רואים זאת מיד והגוף מראה לנו אחרת, אם נשאף להאמין שעבודתנו להשפיע היא לטובתנו, נבין שאנו זקוקים לשקים האלה, כמו במשל, שהם כלינו לקבלת הטוב וההנאה. השקים הם כמו אהבה – התורה נותנת לאדם את כוח האמונה, אך עליו לכוון לכך, לרצות לזכות לאור התורה, לא לדמיונות חיצוניים ולתמורות גשמיות. כל פעולה שמיועדת להשפיע, או לפחות מכוונת לכיוון זה, יוצרת חלק מהכלי הראוי לקבל שפע. כל פעולה מוסיפה לחשבון שלם עד ליצירת כלי שלם המתאים לקבלת האור. דרך תהליך של זיכוך רוחני, אדם לומד לאן לכוון את תודעתו, כפי שאומר רבי עני: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". "לזכות" מלשון זיכוך. יהי רצון שנזכה לגילוי אור האמונה והאהבה ולהשגת האלוקות, אמן.

עמדו עם ישראל, תמכו בישראל – השם "ישראל" פירושו "ישר לאל". אני הרב הידוע כ"רבי קבלה למתחילים". אנא שתפו את הסרטון, הגיבו ותנו לו לייק כדי לעזור להפיץ את הידע לציבור. אודה לכם מאוד אם תירשמו כחברי ערוץ ביוטיוב שלי כדי לתמוך, לסייע ולהשתתף בהפצת תוכן זה לטובת רבים. בנוסף, הצטרפו לערוץ הטלגרם שלי כדי שלא תפספסו שום תוכן. ברכות והצלחה לכולכם, אמן.