תודעת לילית
אדמור הזקן – פותח את ידך
בעל התניא תורה אור
סיכום שיעור תורני – אור מקיף, אהבה רבה ותפקיד התורה
השיעור עוסק במושג האור המקיף, הקשור לאהבה רבה, ומבאר כיצד הוא מתגלה דרך התורה והמצוות. השיעור מתמקד בהבחנה בין אור מקיף לאור פנימי, תוך שימוש בפסוקים כמו "פותח את ידיך" ו"דברת בם", ומדגיש את חשיבות קביעת התודעה בתורה כדרך לגילוי רצון העליון. להלן סיכום מורחב ומפורט:
השיעור פותח בהתייחסות לאור האהבה, שמתואר בבריאה במילים "וירא אלוקים את האור כי טוב" (בראשית א, ד). חז"ל, כפי שמובא בזוהר, אומרים ש"כי טוב" מרמז על כך שהאור הזה נגנז בתורה. זהו אור מקיף – אור האהבה הגנוז – שיצא מהעולם לאחר שנכנסה התורה, והוא מתגלה כעת דרך העיסוק בתורה. השיעור מבאר שסוד האור הגנוז הזה קשור לאהבה רבה, המושרשת בשורש הנפש, במקום שבו חלק אלוקי (שם הויה) נמצא. העיסוק בתורה, ובמיוחד בבינת התורה שמעל הדעת, מאפשר לגלות את האור המקיף הזה, שהוא בחינת אהבה רבה.
השיעור ממשיך ושואל כיצד ייתכן שדברי סופרים חמורים מדברי תורה, כפי שנאמר "רבים עלי דברי סופרים יותר מדברי תורה". התשובה היא שהתורה כוללת בחינות רבות ועצומות של צמצומים והשתלשלויות, שדרכן מתגלה רצון העליון. הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, טז) מלמד שהתורה, שהיא חוכמתו ורצונו של הבורא, פותחת את הצמצומים ומגלה את הרצון העליון לכל חי – כלומר לכל רובד של חיות ואור שמתפשט בעולמות. בכל דרגה בבריאה יש רצון שמגלה את הרצון העליון, אך התורה מכינה את הכלים לגילוי זה. כך, העיסוק בתורה מאפשר לאדם לגלות את אהבה רבה המושרשת בשורש נפשו, מעל ליכולתו להשיג באופן רגיל.
השיעור מבחין בין אור מקיף לאור פנימי. האור המקיף, הקשור לאהבה רבה, עדיף על האור הפנימי (הקשור לאהבת עולם) משום שהוא אינו תלוי ישירות בעבודת האדם. הרצון העליון מתגלה דרכו בצורה ישירה יותר, ולאחר מכן מתלבש בנפש האדם דרך דיבור ומעשה – כלומר, דרך תלמוד תורה ומצוות. המצוות מחולקות לעשה ולא תעשה, וכוללות גם את האור הפנימי, אך האור המקיף הוא המשיכה הגמורה של הרצון העליון. השיעור מצטט את חז"ל ששואלים אדם לאחר מותו "קבעת עיתים לתורה", ומסביר שקביעת עיתים אינה רק זמן קבוע בשעון, אלא קביעת התודעה בתורה – הכוונה היא שהתודעה תהיה נטועה תמיד בתורה, מה שמעורר את אהבה רבה בשורש הנפש.
האור המקיף מתואר כמי שאינו מתלבש בכלי מוגבל, ולכן הוא נעלה ואין לו דוגמה בעולם הזה. אין לו הפסק, והוא נשאר תקוע בלב האדם גם כשהוא עוסק בעניינים אחרים. השיעור מדגיש שזהו פירוש יפה אך קשה להבנה מפשט הכתוב, משום שהטקסט נכתב בשפה פנימית וקצרה, כפי שמקובלים וצדיקים נוהגים לעיתים לכתוב לעצמם. חלק מהתוכן נכתב על ידי המחבר וחלק הוצא לאור על ידי נכדו, ולכן יש צורך בהסבר מפורט כדי להבין את העומק.
השיעור מסביר שהאור המקיף אינו מוגבל על ידי גבולות הכלי, בניגוד לאור הפנימי. יש בו מעלה מיוחדת משום שהוא פועל כמו הערה מרחוק, מעורר תקווה ומשפיע על שורש הנפש. זהו כוח ייחודי שמקשר את האדם לרצון העליון בצורה עליונה יותר. השיעור משווה זאת לפסוק "ודברת בם בשבתך בביתך" (דברים ו, ז), שמפורש כ"בשבתך" – בצבא הקמותיך (התעוררות הנפש), ו"בביתך" – בלבך, כלומר התורה צריכה להיות נוכחת תמיד בתודעה ובמעשים.
השיעור מסכם שיש צורך בשני סוגי האור – המקיף והפנימי – שכן לכל אחד תפקיד משלו. האור המקיף, הקשור לאהבה רבה, נגנז בתורה ומתגלה דרך העיסוק בה, והוא מעורר את הרצון העליון בשורש הנפש. קביעת התודעה בתורה היא המפתח לגילוי זה, והיא מאפשרת לאדם להידבק ברצון העליון ללא תלות מלאה בעבודתו הישירה. השיעור מזמין את השומעים לשתף, לעשות לייק ולתמוך בהפצת התוכן דרך תרומה או הצטרפות כחברי מועדון, כדי להמשיך את העשייה הרוחנית.
בעל התניא אדמור הזקן – וקראת לשבת עונג
בעל התניא אדמור הזקן
סיכום שיעור: מדוע אדום מסמל דין והקשר לתודעת שבת ואהבה
בשיעור הוסבר מדוע הצבע אדום קשור לדין: זה נובע מהתערבבות המלכות (ספירת המלכות) בבינה (ספירת השכל), שיוצרת מצב שבו התלהבות ואהבה יכולות להפוך למעידה, כמו דין שמגביל. אך יש כאן גם צד חיובי – כשמגיעים לתודעת שבת, האדם מתענג על האלוקות, כמו שנאמר "וקראת לשבת עונג". זהו משל גשמי שמוביל לרעיון רוחני: תחושת האלוקות צריכה להיות כמו כוכב מאדים (אדום), אך מהצד הטוב שלו.
כדי להגיע לתודעת שבת רוחנית, שבה שלושת הקווים (חסד, גבורה, תפארת) מתחברים להשגה שלמה, צריך להתאמן בימי החול ובשבת הגשמית. ימי החול הם מצב שבו האדם מרגיש ריקנות וחיצוניות בעבודת השם, בעוד השבת מייצגת שלמות פנימית. מי שמכין את עצמו בערב שבת, גם בחושך של ימי החול, זוכה לאור השבת ולאהבה רבה, שמובילה לתענוג רוחני ולאהבת עולם.
השיעור קשר זאת לבינה של תורה, שנקראת "יין" – כפי שחכמינו אמרו "רבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה". היין מסמל את האור הגנוז, אור האהבה ששורשו בנפש, מעבר לדעת הרגילה. זהו אור מקיף שמתגלה דרך עסק התורה, במיוחד בבינה של תורה, שמובילה לגילוי של אהבה רבה. התורה היא חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, שדרכה נפתחים צמצומים והשתלשלויות, והרצון העליון מתגלה בכל העולמות ובכל דרגות החיים.
לסיכום, האדם צריך להכין כלים דרך עבודתו בימי החול ובתורה, כדי לגלות את הרצון האלוקי ולחבר בין אהבת עולם לאהבה רבה, עד להשגת תודעת השבת והגילוי השלם של האור הגנוז.
תורה אור – אהבה בתענוגים
תורה אור
סיכום שיעור תורני – אהבה בתענוגים והבחנות בין סוגי האהבה
השיעור עוסק בהבחנות בין שלושה סוגי אהבה – אהבת עולם, אהבה רבה ואהבה בתענוגים – תוך התמקדות בפרשנות לפסוק "חכלילי עיניים מיין" (בראשית מט, יב) כביטוי לאהבה בתענוגים. השיעור קושר זאת למושגים של אור מקיף, גילוי רצון עליון ועבודה תודעתית, ומדגיש את הקשר לשבת כמצב רוחני. להלן סיכום מורחב ומפורט:
השיעור נפתח בתפילה להחזרת החטופים, הגנה על חיילי צה"ל, לעילוי נשמת מידה בת חנה ולהצלחת המוס בן מידה, ולאחר מכן מסכם נקודות משיעורים קודמים. הוזכר שאין השגה בעצמות הבורא, אלא רק בהשגחתו דרך שמות הקודש, כפי שהורחב בשיעור קודם. נאמר שאין להשוות את הבורא לבריאה כמו טיפה לים, משום שיש קשר בין הטיפה לים, אך בין הבורא לבריאה אין קשר ישיר, כי אין בו רצון לקבל. הקשר היחיד הוא דרך מחשבת הבריאה, כפי שהוסבר בחלק הראשון של השיעור.
בהמשך, השיעור עובר לדון בשלוש בחינות של אהבה: אהבת עולם, אהבה רבה ואהבה בתענוגים. אהבת עולם היא אהבה שמתעוררת דרך יגיעה ועבודה, על פי סדר ההשתלשלות – כלומר, דרך מאמץ והתקרבות הדרגתית לבורא. אהבה רבה, לעומת זאת, היא אהבה מוסתרת ופנימית, המושרשת בשורש הנפש. היא מאירה כמקיף, כלומר מרחוק, ואינה מתגלה כפנימית באופן ישיר. השיעור מוסיף שלעיתים היא כה נסתרת שהיא נחווית כ"מקיף של מקיף של מקיף", כלומר רחוקה מאוד מהשגת האדם. לעומתן, אהבה בתענוגים היא בחינה שלישית, והשיעור מתמקד בה כנושא המרכזי.
אהבה בתענוגים מוסברת דרך הפסוק "חכלילי עיניים מיין", שמפורש כ"עיני תמיד אל ה' " (תהלים כה, טו). השיעור מבאר ש"חכלילי עיניים" רומז לראייה – גילוי של חוכמה – ו"מיין" (מן יין השם הויה) מסמל את התבוננות ביקרו של המלך, כלומר בבורא. ראייה זו מעוררת בלב האדם אור של אהבה רבה לבורא, שהיא בחינת אהבה בתענוגים – מדרגה העולה על אהבת עולם ואהבה רבה. השיעור משווה את שלושת סוגי האהבה לשלושה קווים: אהבת עולם היא קו ימין, הקשור לעבודה ולהשתלשלות; אהבה רבה היא קו שמאל, הקשור לאור מקיף והערה מרחוק; ואהבה בתענוגים היא קו אמצע, המשלבת את שתיהן כמו בחינת שבת.
אהבה בתענוגים נקשרת לשבת כמצב תודעתי, ולאו דווקא לשבת הגשמית. השיעור מסביר ששבת היא מתנה מלמעלה, ולכן אהבה זו אינה תלויה ישירות בידיעה או בעבודה של האדם, אלא מגיעה כגילוי של רצון עליון. היא נקראת "תענוגים" משום שהיא מבטאת עונג שבת – חיבור של אור מקיף ומוסתר עם גילוי פנימי. השבת היא הזדמנות להתחבר לאור הזה, אך הדבר דורש עבודה פנימית ותודעה, כי אדם יכול להיות בשבת גשמית ועדיין להרגיש כאילו הוא בימי חול אם אינו מחובר רוחנית.
השיעור מדגיש שראייה היא עניין של גילוי חוכמה, ולכן אהבה בתענוגים נחשבת למדרגה עליונה – היא משלבת את המקיף (המוסתר) עם הגלוי, כמו השבת שמביאה מתנה מלמעלה אך דורשת הכנה תודעתית. היא עולה על אהבת עולם, שתלויה בעבודה, ועל אהבה רבה, שמוסתרת כמקיף, משום שהיא מבטאת חיבור ישיר יותר לרצון העליון דרך גילוי.
השיעור מסכם שהבחנות אלו מבארות את הכתוב "חכלילי עיניים מיין" כביטוי לאהבה בתענוגים – מדרגה המשלבת את המוסתר והגלוי, כמו שבת, ומאפשרת לאדם להתחבר לאור העליון דרך תודעה וראייה רוחנית. השיעור מזמין להשלים את ההבנה עם החלקים הקודמים, ומדגיש את החשיבות של עבודה פנימית לגילוי האהבה הזו.
בעל התניא – אהבה רבה ושורש הנשמה
בעל התניא שורש הנשמה
להלן סיכום ענייני של התוכן, כאילו נלקח משיעור או הרצאה, תוך תיקון שגיאות כתיב שהופיעו במקור (שנראה כתמלול כתוביות) והתמקדות במשמעות המרכזית:
—
**סיכום שיעור: אהבת עולם, אהבה רבה והדרך לגאולה**
בשיעור דובר על שני סוגי אהבה בעבודת השם:
1. **אהבת עולם** – אהבה רוחנית פנימית הקיימת בשורש הנשמה, שמאירה מרחוק מעבר לסדר ההשתלשלות (התהליך הרוחני התלוי ביגיעה ועבודה אישית). זו אהבה נסתרת אך קיימת תמיד, כמו מזל רוחני שמאיר גם כשלא רואים אותו.
2. **אהבה רבה** – אהבה עליונה הבאה מלמעלה, כחסד אלוקי, שאינה תלויה רק במאמץ האדם.
המסר המרכזי הוא שצריך לשלב בין השתיים: מי שמסתמך רק על אהבה רבה מבלי לפעול באהבת עולם עלול ליפול לקליפות (כוחות שליליים), ואילו עבודה בשני המישורים מחזקת את האדם. הדוגמה לכך היא "התחילו אורחים" – יש לאחד את האורות (הגילויים) בעבודה משותפת.
נדלק נר לזכרו של בעל התניא, והודגש כי בזכותו אפשר להתחזק בעבודת השם, ללמוד מתורתו ולהידבק בה. המטרה היא למסור נפש, להגדיל אמונה, לאהוב את ה' ואת עם ישראל מתוך אמת פנימית – לא לשם כבוד או תמורה, אלא מתוך רצון להשפיע.
בהמשך הוסבר מושג הגלות כהסתרת האלוקות ("דיני גלות"), לעומת הגאולה שבה מתגלה שם הויה – שם המסמל אחדות וגילוי מתמיד של הקדוש ברוך הוא. בגלות, שם הויה מוסתר, אך שם אהיה (אשר אהיה) נותן תקווה וכוח אמוני לצאת מהחושך, כמו ידית של אור מקיף. השכל הפנימי (לא השכל החיצוני הפילוסופי) הוא הכלי למצוא את ה' גם בגלות, ככתוב "בקש אותי ותמצא אותי".
לסיכום, השם הויה מבטא גאולה וקדושה, אך הוא מתגלה רק למי שכבר נמצא ברוחניות גבוהה. בעבודה שלנו, עלינו להתחבר לשם אהיה – שם של תקווה ואמונה – ולפעול מתוך כוונה אמיתית כדי לגלות את האחדות וההשגחה האלוקית.
בעל התניא – נביא או שד?
בעל התניא – אני הויה לא שניתי
סיכום שיעור תורני – "אני הויה לא שניתי" והבדלת הבורא מהבריאה
השיעור עוסק בהבחנה בין עצמות הבורא לבין הבריאה, תוך התמקדות בפסוק "אני הויה לא שניתי" (מלאכי ג, ו) ובפרשנותו של בעל הסולם להבדיל את הבורא מהנשמה ומהשגת האדם. השיעור מדגיש את הקדושה המובדלת של הבורא ואת היעדר השינוי בו, ומבאר את הקשר בין האור לכלים בבריאה. להלן סיכום מורחב ומפורט:
השיעור נפתח בהקשר של אהבה רבה, בניגוד לאהבת עולם שנדונה קודם לכן. אהבת עולם היא אהבה שאינה נובעת מהתבוננות, אלא טבועה בשורש הנפש, במקום שבו חלק מהבורא (שם הויה) מתגלה. השיעור ממשיך ומתמקד בפסוק "אני הויה לא שניתי", שמלמד שהבורא נמצא מעל גדרי העולמות, ואין בו שינוי, תנועה או חידוש. הסיבה לכך היא שאין בו רצון לקבל – תכונה השייכת רק לנבראים – ולכן השינוי אינו חל על האלוקות, אלא רק על התגלותו בבריאה, כפי שנאמר "וביד נביאים אדמה" (הושע יב, יא). המשמעות היא שהתגלות הבורא היא דמיון בלבד, אך דמיון אמיתי כפי שמתגלה לנביאים, ולא כפי שמתפרש אצל מכשפים או מתקשרים.
השיעור מבאר ש"וביד נביאים אדמה" מתאר דמיון כי האור עצמו אינו משתנה – הוא אינו נברא ואינו יכול להשתנות. השינוי מתרחש בכלים, כלומר ברצון לקבל של הנבראים, שמגלה את האור בצורות שונות. השיעור משתמש במשל מהעולם הגשמי: האור או האנרגיה אינם משתנים במהותם; בין כדור הארץ לשמש יש חושך, והכלי (החומר) הוא שמגלה את האור. בחלל הוואקום, האור נע במהירות קבועה בספקטרום הנראה, אך כשהוא פוגע בחומר, מתגלים הבדלים באורכי גל, צבעים ומהירויות. זה מלמד שאין שינוי במהות האור, אלא רק בהתגלותו דרך הכלי. כך גם בעולם הרוחני: האור האלוקי נשאר קבוע, והכלים (הנבראים) הם שמשתנים ומגלים אותו.
השיעור ממשיך ומסביר ש"אני הויה לא שניתי" מתייחס לא רק לעצמות הבורא, אלא גם להתפשטות האור ממנו לפני שהוא מגיע לקבלה בנשמות. בעל הסולם מפרש שרצון לקבל, כשהאור מתפשט ממנו, נחשב כעצמות הבורא לפני שהוא נקלט בנשמות. כלומר, גם בהתפשטות האור לעולמות, לפני שהוא מגיע להשגת הנבראים, אין בו שינוי – הוא נשאר בבחינת "יש מיש". השינוי מתרחש רק כשהאור מגיע לנשמות, כדוגמת אוכלי המן, שכל אחד טעם בו טעם שונה לפי רצונו. השיעור מפנה להרחבה בנושא בהקדמת "פי חכם" ובקדמת "פרי חכם" של הרבש על ספרי בעל הסולם.
השיעור מדגיש שאין תנועה ישירה אל הבורא, ואפילו המשל של טיפת מים באוקיינוס אינו מדויק. בטיפה יש ערך וייחוס לים, שכן שניהם עשויים ממים, אך לגבי הבורא אין השתלשלות או דמיון ישיר לבריאה. השיעור מבאר שזו הבחנה חשובה מאוד: הנשמה אינה "חלק אלוקה ממעל" במובן המילולי, שכן זה עלול להוביל לטעות שיש קשר ישיר לעצמות הבורא. עצמותו מובדלת לחלוטין, והשינוי מתרחש רק בהתגלות האור דרך הכלים, ולא במהות האור עצמו.
השיעור מסכם שהבורא אינו משתנה, לא בעצמותו ולא בהתפשטות האור ממנו לפני הקבלה בנשמות. השינוי הוא תוצאה של הכלים – הרצון לקבל של הנבראים – שמגלה את האור בצורות שונות. כך, מלכות (הרצון לקבל) שווה לפוטנציאל שבחוכמה, אך חוכמה עצמה אינה האור לכשעצמו, אלא השורש לרצון שמגלה אותו. השיעור מדגיש שיש להבין את ההבדלה הזו כדי להימנע מטעויות בהשגת הבורא, וקורא להעמיק בנושא דרך המקורות המוזכרים.