תורה אור – לעילוי נשמת הרב צבי קוגן שליח חבד- פתח אליהו הנביא

השיחה נפתחת בברכה חמה לקהל המשתתפים בהילולה של בעל התניא, צדיק גדול ובעל השגה עצומה. מדגישים את החשיבות של הדלקת נר לעילוי נשמתו, אך יותר מכך – את הצורך להדליק את הנפש והרוח שלנו, כדי שנזכה להידבק בו ובתורתו. התפילה היא שתהיה לנו הזכות להתחבר למהותו הרוחנית של בעל התניא, ולאחר מכן מוזכר לימוד מתוך "תורה אור" ו"פתח אליהו הנביא", שייעשה לעילוי נשמת הרב צבי הכהן בן נטע קוגן, שליח חב"ד שנרצח. מבקשים שהשם יקום דמו ושהמשיח יחזיר אותנו למקומנו הראוי.

המטרה היא ללמוד את התורה הזו לעילוי נשמתו ולזכות כלל ישראל. מתחילים בהקדמה קצרה על "תורה אור", שמוגדרת כחיבור מתקדם שלא כל אחד לומד או מלמד אותו, בעיקר משום שהיא שייכת לכתבי חב"ד וחסידות חב"ד, ששמים דגש על לימוד פנימי ועמוק. כדי להבין אותה לעומק, יש צורך בידע נרחב בקבלה, ולכן רבים נמנעים מלעסוק בה באופן יסודי. עם זאת, המטרה היא לרדת לעומק הדברים ולהבין אותם, גם אם בצורה פשוטה יותר. מדגישים שאם מישהו לומד את החומר הזה לבד ומרגיש שהוא מסובך – זה טבעי, ואין צורך להיבהל.

מוזכר סיפור ידוע על הבעל שם טוב, שקשור לפסוק "יפוצו מעיינותיך חוצה", והוא מוסבר כרעיון רוחני של התפשטות התורה והחסידות. יש ויכוח בין חסידויות שונות: בברסלב מפרשים ש"חב"ד" (חוכמה, בינה, דעת) יכול להיתפס כראשי תיבות של "חייב ברסלב דחוף", בעוד בחב"ד נשארים עם הפירוש המסורתי. התשובה היא שזה לא סותר – הכוונה היא לדרגה רוחנית של תודעה ודבקות בבורא. כל ספר שמבטא את הפנימיות בצורה שלמה, בין אם זה הזוהר של רבי שמעון בר יוחאי או תורת רבי נחמן מברסלב, יכול להביא להתעלות הזו. כך גם הזוהר נחשב כמי שמוציא את ישראל מהגלות – לא על ידי לימוד חיצוני, אלא על ידי השגת השוואת צורה לדרגות האלוקיות שבו.

בהמשך מבהירים שפנימיות התורה והחסידות, כמו גם הקבלה, משלימות זו את זו. החסידות היא הבסיס, אך כדי להתקדם צריך להבין את הקבלה, שמשמשת כתשתית. זה דומה לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה – שני צדדים של אותו מטבע. ה"יפוצו מעיינותיך חוצה" מתייחס להתפשטות התודעה הרוחנית דרך החסידות ופנימיות התורה, שמביאות אותנו להשגת מדרגות גבוהות בעזרת השם.

החלק המרכזי של הלימוד מתמקד בנפש האדם. הנפש מוגדרת כאור פשוט, ללא חלוקה לשכל או מידות. השכל והמידות הם "לבושים" של הנפש – כלים שדרכם היא מתגלה – אך הם אינם מהותה. לעומתם, מחשבה, דיבור ומעשה הם לבושים חיצוניים יותר, נפרדים ממש ממהות הנפש, כמו שכתוב "לבושין תיקון טלון". השכל והמידות נקראים "תיקונים" משום שהנפש מתלבשת בהם ומתקנת אותם, בדומה לתכשיט שמייפה את האדם ומתחבר אליו באופן אינטימי. לעומת זאת, מחשבה, דיבור ומעשה שייכים לעולמות התחתונים (בריאה, יצירה, עשייה), ואילו השכל והמידות קרובים יותר לעולם האצילות, שבו הכלים והאורות מאוחדים.

הנפש עצמה היא מעל כל ההבחנות הללו, והיא אינה משתנה או מושפעת ממקרי הגוף. הגוף הוא כלי לנפש, והיא פועלת בו כרצונה, כמו שהאצבע נעה מיד כשאנו רוצים להזיזה, ללא עיכוב. זה מראה על האחדות בין הנפש לגוף, אך גם על כך שהגוף הוא רק לבוש חיצוני. השכל והמידות, לעומת זאת, הם כלים פנימיים יותר שדרכם הנפש פועלת – כמו גרזן ביד החוצב – אך גם הם אינם מהותה, אלא ביטוי שלה.

בהמשך מביאים משל מהגשמיות: כמו שמתיקות התפוח נובעת מהשמש, אך איננו יכולים לטעום את השמש עצמה, כך המתיקות והחוכמה בעולם הזה הם ענפים של שורשים רוחניים גבוהים יותר. השורש נסתר, והענף מגלה אותו בצורה מצומצמת שמתאימה לנו. בעתיד לבוא, כש"עצו ופריו יהיו שווים", השורש והענף יהיו שווים בגילויים, אך כעת אנו זקוקים לכלים כדי לחוות את המתיקות הרוחנית.

לבסוף, מדגישים שכל מה שאנו תופסים – חוכמה, מתיקות, תענוג – הוא רק רמז קטן למהות האלוקית. החוכמה של הבורא אינה חוכמה של ידיעה כמו שלנו, אלא מקור כל החוכמה. התפקיד שלנו הוא להתחבר לפנימיות הזו, לשנות את התודעה דרך המעשים, ולהגיע לדבקות בבורא, שבה הרצון לקבל והרצון להשפיע מתאחדים באהבה.

—

אז תראה, אני מגיע להילולה הזו, והאווירה מלאה קדושה. כולם שם מדברים על בעל התניא, הצדיק הגדול הזה, שיש לו השגה עצומה, ממש מרגישים שהוא נמצא איתנו בחדר. מישהו מדליק נר לעילוי נשמתו, ואז אומרים: "זה לא רק הנר הזה שחשוב, זה להדליק את הנפש שלנו, את הרוח שלנו!" אני חושב לעצמי, וואו, זה עמוק – אנחנו לא סתם זוכרים אותו, אנחנו רוצים להתחבר אליו ממש, להידבק במה שהוא הביא לעולם. מתפללים שם שנזכה לזה, וזה מרגיש כמו משאלה שמגיעה מהלב.

ואז מישהו זורק: "בואו נלמד קצת מתוך 'תורה אור' ו'פתח אליהו הנביא'!" והם מוסיפים שזה יהיה לעילוי נשמת הרב צבי הכהן קוגן, שליח חב"ד שנרצח. אני שומע את זה, והלב קצת נחמץ – איזה אדם קדוש, ממש נתן את חייו על העבודה שלו. מבקשים שהשם יקום דמו, ושנזכה שהמשיח יחזיר אותנו למקום שלנו, וכל הקהל עונה "אמן" חזק כזה שמרעיד את הקירות.

אני שואל את הבחור שלידי, "מה זה בעצם 'תורה אור'?" והוא מסביר לי שזה חיבור מיוחד של חב"ד, ממש פנימיות התורה, לא משהו שכל אחד קופץ ללמוד. "זה מתקדם," הוא אומר, "צריך להיות ממש בקי בקבלה כדי לתפוס את זה כמו שצריך." אני מהנהן, כי אני מבין שזה לא סתם קריאה, זה משהו שדורש אותך להיכנס לעומק. הוא מוסיף: "תראה, אנחנו בחב"ד שמים דגש על ללמוד את זה בפנימיות, כמו שהגדולים התכוונו, אבל גם אם אתה לא מבין הכל בהתחלה, זה בסדר, זה אמור להיות מאתגר."

ואז הוא מזכיר סיפור על הבעל שם טוב, שקשור לפסוק "יפוצו מעיינותיך חוצה". אני שואל, "מה זה אומר?" והוא עונה: "זה על התפשטות התורה והחסידות לעולם, אבל לא סתם – זה על דרגה רוחנית, תודעה שמתחברת לבורא." אני חושב על זה, ופתאום הוא זורק: "תדע לך, יש ויכוח – בברסלב אומרים ש'חב"ד' זה 'חייב ברסלב דחוף', ובחב"ד צוחקים ואומרים 'לא, זה חוכמה, בינה, דעת!'" אני צוחק איתו, אבל הוא מרגיע אותי: "זה לא סותר, כי בסוף הכוונה היא אותה כוונה – כל ספר שמביא אותך לפנימיות, כמו הזוהר או תורת רבי נחמן, הוא חלק מהעניין הזה."

אני שואל אותו: "רגע, אז מה הקשר לזוהר?" והוא מסביר: "כתוב שרק בזכות הזוהר נצא מהגלות, אבל לא סתם לקרוא אותו – להגיע לדרגות האלוקיות שכתובות שם, להשוות את הצורה שלנו למה שהוא מתאר." אני מהנהן, ומוסיף לעצמי בראש שזה לא עניין של חיצוניות, אלא של שינוי פנימי ממש.

משם הוא עובר לדבר על הנפש, ואני ממש נסחף. "תראה," הוא אומר, "הנפש היא כמו אור פשוט, בלי חלוקה. השכל והמידות שלה? זה סתם לבושים, כלים שהיא משתמשת בהם כדי להתגלות." אני שואל: "מה זאת אומרת לבושים?" והוא עונה: "תחשוב על זה ככה – מחשבה, דיבור, מעשה, אלה לבושים חיצוניים ממש, נפרדים מהנפש. אבל השכל והמידות? הם יותר קרובים, כמו תכשיט שמייפה אותך ומתחבר אליך, אבל עדיין לא המהות שלך."

אני מנסה לעכל את זה, והוא ממשיך: "הנפש עצמה היא מעל הכל – היא לא משתנה, לא מושפעת מהגוף. תראה איך אתה מזיז את האצבע – ברגע שאתה רוצה, היא זזה, בלי שיהוי. זה מראה שהגוף והנפש מחוברים, אבל הגוף הוא עדיין רק כלי." אני מחייך ואומר: "זה ממש מדהים איך זה עובד ככה." והוא מהנהן: "בדיוק, וזה משל לעולמות העליונים – באצילות הכלים והאורות הם אחד, אבל בבריאה, יצירה, עשייה, יש הפרדה."

אחר כך הוא מביא משל מהתפוח. "תחשוב על זה," הוא אומר, "התפוח מתוק, נכון? זה בא מהשמש, אבל אתה לא יכול לטעום את השמש עצמה." אני צוחק: "ברור, אני לא הולך לנגוס בשמש!" והוא ממשיך: "בדיוק! השורש נסתר, והענף מגלה אותו בצורה שמתאימה לנו. בעתיד לבוא, כש'עצו ופריו יהיו שווים', נטעם את הכל, אבל עכשיו אנחנו צריכים את הכלים האלה."

אני שואל: "אז הכל קשור לפנימיות?" והוא עונה: "בדיוק! הכל זה רמז למהות האלוקית. החוכמה של הבורא? היא לא כמו שלנו, היא המקור של הכל. אנחנו צריכים לשנות את התודעה שלנו, להתחבר לזה דרך המעשים, ולהגיע לדבקות שבה הכל מתאחד – הרצון לקבל והרצון להשפיע." אני נשאר מהורהר ואומר: "זה ממש פותח את הראש." והוא מחייך: "זה העניין, זה אמור להדליק לך את הנפש!"

שלום לכולם, תודה שבאתם! היום אנחנו הולכים לצלול לעולם מדהים של פנימיות התורה, חסידות, וקבלה, ולדבר על דברים שמרימים את הנפש לגבהים חדשים. אני רוצה שנדבר על מהות הנפש, על הקשר שלנו לעולמות העליונים, ועל איך כל זה מתחבר לחיים שלנו כאן ועכשיו. אז תתכוננו, כי אנחנו נכנסים לעומק!

נתחיל מהבסיס – מי אנחנו בעצם? יש בנו נפש, נכון? והנפש הזו היא משהו מיוחד מאוד. תחשבו עליה כמו אור זך, משהו פשוט וטהור, בלי חלוקות או מדרגות. היא לא שכל, היא לא רגשות, היא לא פעולות – היא מעבר לכל זה. השכל שלנו, המידות שלנו כמו אהבה או יראה, אלה דברים שהנפש משתמשת בהם, אבל הם לא המהות שלה. אני אסביר את זה דרך משל פשוט: תחשבו על השכל והמידות כמו תכשיטים שאתם עונדים. הם יפים, הם משדרגים את המראה שלכם, הם מבטאים משהו מכם – אבל הם לא אתם. אתם קיימים גם בלעדיהם. ככה הנפש – היא מתלבשת בשכל ובמידות, משתמשת בהם כדי לפעול בעולם, אבל היא עצמה נשארת משהו יותר גבוה, יותר עמוק.

ועכשיו תוסיפו לזה עוד שכבה – מחשבה, דיבור, מעשה. אלה כבר ממש כמו בגדים שאתם לובשים. הם חיצוניים יותר מהשכל והמידות, ממש נפרדים מהנפש. תחשבו על זה: אני יכול לדבר משהו שלא ממש משקף אותי, או לעשות משהו סתם כי צריך, אבל השכל והמידות קרובים יותר למי שאני באמת. ועדיין, אפילו הם לא המהות של הנפש – הם כלים שהיא מתקנת ומשתמשת בהם כדי להתגלות בעולם הזה.

אז מה כן המהות של הנפש? היא כמו ניצוץ אלוקי, משהו שלא משתנה ולא מושפע מהגוף שלנו. תראו איך זה עובד: אני רוצה להזיז את האצבע שלי – ברגע שאני רוצה, היא זזה. אין פה עיכוב, אין שיהוי, הכל קורה מיד. למה? כי הגוף והנפש מחוברים באחדות מופלאה. הגוף הוא כמו כלי, והנפש פועלת דרכו כמו שהיא רוצה. אבל תשימו לב – הגוף יכול להיפגע, אני יכול להרגיש כאב, להיות עייף, אבל הנפש עצמה? היא מעל כל זה. היא לא נפגעת, היא לא משתנה. היא נשארת זכה וקבועה, כמו מקור של אור שלא נגמר.

עכשיו, בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה ונדבר על העולמות הרוחניים, כי שם הכל נהיה ממש מעניין. יש לנו עולמות שונים – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. בעולם האצילות, הכלים והאורות הם אחד. זה לא כמו פה, שיש הפרדה בין מה שאני חושב לבין מה שאני עושה. שם הכל מאוחד, כמו שהשכל והמידות שלנו קרובים לנפש ולא ממש נפרדים ממנה. אבל בעולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשייה – יש הפרדה. שם המחשבה, הדיבור והמעשה הם כמו בגדים חיצוניים, ממש נפרדים מהמהות.

אני רוצה לתת לכם דוגמה שתעזור להבין את זה. תחשבו על תפוח – מתוק, נכון? מאיפה המתיקות הזו מגיעה? מהשמש, מהאנרגיה שלה. אבל תנסו לטעום את השמש – אתם לא יכולים! השורש של המתיקות נסתר, והתפוח הוא הענף שמגלה אותו בצורה שמתאימה לנו. ככה זה גם ברוחניות – יש מתיקות עצומה בעולמות העליונים, אבל אנחנו לא יכולים לטעום אותה ישירות כי אין לנו את הכלים. אנחנו צריכים את הענפים, את הגילויים המצומצמים, כדי לחוות את זה. ויום אחד, בעתיד לבוא, כשיהיה "עצו ופריו שווים", השורש והענף יהיו שווים – נוכל לחוות את המתיקות הזו במלואה.

זה מביא אותי לנקודה חשובה – הכל בעולם הזה הוא רמז למה שקורה למעלה. החוכמה שלנו, התענוג שאנחנו מרגישים כשאנחנו מבינים משהו או שומעים ניגון יפה – כל אלה הם פירורים קטנים מהחוכמה והמתיקות האלוקית. החוכמה של הבורא היא לא כמו שלנו, היא לא ידיעה שמוגבלת לשכל שלנו. היא המקור של כל חוכמה, של כל תענוג, של כל דבר טוב שאנחנו חווים. והתפקיד שלנו? להתחבר לזה. איך? על ידי שינוי התודעה שלנו.

תראו, אנחנו לא סתם אמורים לעשות דברים בחוץ וזהו. המעשים שלנו – מצוות, תפילה, לימוד – הם כלים, אבל המטרה היא לשנות את הפנימיות שלנו. זה כמו שאני אגיד מילה כדי למקד את עצמי, אבל מה שבאמת עושה את העבודה זה הרצון הפנימי שלי. אם אני משנה את התודעה שלי, אני מתחבר לנפש האלוקית שבי, ואז אני יכול להגיע לדבקות אמיתית בבורא. שם הרצון לקבל שלי והרצון להשפיע שלו מתאחדים, וזה הסוד הגדול של הכל – להגיע לאחדות שבה אני נשאר נברא, אבל מתחבר לאלוקות בצורה מלאה.

אז מה אני רוצה שתיקחו מפה? תדליקו את הנפש שלכם. תלמדו, תתפללו, תעשו – אבל תמיד תשאלו: איך זה משנה אותי מבפנים? כי בסוף, הנפש שלנו היא האור הזה שמחבר אותנו לעולמות העליונים, והתפקיד שלנו הוא לגלות אותו, צעד אחר צעד, עד שנזכה להאיר את העולם כולו.

תודה לכם, ושתהיה לנו עלייה רוחנית גדולה!

—

the plague of locusts according to

cabala and the inner meaning of the

Torah with insights from the wisdom of

Truth the plague of locusts ARB has the

numerical value

gatria of Zar stranger with the coell

inclusive count this means that the

Locust represents the covering of the

eye of the land

a the word arbe is related to harbe

many symbolizing a multitude of

details that obscure the general

principle the Inner

Essence the plague of locusts comes to

reveal to a person the distortions of

the

cipa spiritual shell within so that he

may correct them for the

Egyptian this plague was suffering but

for the Israelite within a person it was

a rectification

similar to how the wicked are sealed for

death on rash

hashana and yam

Kapur that is a person must put to death

the wicked elements within him so that

the righteous parts of his soul may be

sealed for Life who are the wicked

within a

person they are his selfish desires the

desires to receive for oneself

alone when a person builds his entire

Torah and midva upon self-interest

whether for

material pleasure in this world or in

the world to

come whether for acquiring more wealth

rather than for purifying his desire to

receive and aligning it with the Creator

then he is struck by the plague of

locusts what does the Locust plague do

it destroys all crops all produce and

all fields from the term man of the

field

everything that man built

externally the Locust is a correction

against the sphere of understanding all

growth all

depths everything man built the Locust

has a big appetite against man's

appetite for external possessions in

Torah and Commandments instead of

working on inner

spirituality love of others God and

man others from the term cheap your

friend

from the term bad as the true eye the

secret of the palm of eye man has

locusts when he has an endless appetite

he is never satisfied with Torah and

Commandments becomes

stricter and stricter but forgets about

the

inner point about the soul therefore

here comes the plague of

locusts and eats all his Torah

Commandments all his understandings in

Torah and command M ments all his

greatness to force him to rebuild

everything on a foundation of

contemplation in all of

elevation in the greatness of the

creator for the Egyptian it's a plague

why because they took all his external

Torah and

Commandments showed him they are just

external a commandment without intention

is

like a body without a soul but if man

connects to his inner Israeli to his

Hebrew that sees Beyond

matter aspect of crossing the Jordan

sees beyond

descent then in such a state they

actually

acquire Faith Acquire The Power of

understanding contemplation power of

imagination to reach form

equivalence and then this appetite

instead of eating and destroying

everything on the contrary it magnifies

the vision of the king may we Merit to

break the

Distortion break the shells

and all this multiplication of external

intellect in

Torah and

Commandments and external Torah study

like

artificial intelligence will turn for us

into a plague of

locusts which is against understanding

that shows us that wisdom without

kindness cannot

exist and then we will rebuild in the

aspect of bread of laziness you shall

not eat all the crop and produce of the

field return and put Faith in it amen

and amen may we Merit plague of locusts

by NA

understanding the Distortion distorted

thoughts and sinking into incorrect

perceptions the plague the locusts

devour all

crops symbolizing the destruction of

misguided intellectual growths of person

has

[Music]

built the

correction escaping distorted thoughts

through proper and truthful

contemplation I am the rabbi known as

Rabbi cabala for

beginners please share the video comment

and give it a like to help spread the

knowledge to the public I would greatly

appreciate it if you subscribe as

channel members on my YouTube channel to

support assist and partner in spreading

this content content to benefit many

additionally join my telegram channel so

you won't miss any content blessings and

success to you all amen

מכת ארבה

מכת הארבה, לפי חוכמת הקבלה, היא פנימיות התורה עם חידודים מחוכמת האמת. "הרבה" בגימטריה זה "זר" עם הכולל, כלומר ריבוי – ריבוי פרטים שמסתירים את הכלל, את הפנימיות. מכת הארבה באה להראות לאדם את ההיבט הקליפתי שבתוכו, כדי שיתקן אותו – ממצרי לישראלי שבו. זה תיקון בדרך שרשאים כותבים למיתה בראש השנה ויום הכיפורים: אדם ממית את הרשעים שבתוכו – הרצונות לקבל שלו – כדי שצדיקים ייחתמו לחיים. מי הרשעים שבאדם? הרצונות לקבל לעצמו. כשהאדם בונה את התורה והמצוות שלו על רצון לקבל – תענוג בעולם הזה, בעולם הבא, עין הארץ, ראיית הטוב הארצי – כדי להגדיל את רכושו ולא כדי לתקן את הרצון ולהגיע להשוואת הצורה, הוא חוטף את מכת הארבה.

מה עושה מכת הארבה? מכחידה את כל היבול, הגידולים והשדות – כל מה שהאדם בנה בחיצוניות. "הרבה" הוא תיקון כנגד ספירת הבינה. כל הגידולים, העומקים, מה שהאדם בנה – זה נגד התיאבון שלו לרכוש חיצוני בתורה ומצוות, במקום לעבוד על הפנימיות, הנשמה, אהבת הזולת ואלוקים. "זולת" מלשון זול-רוח, האנוכי האמיתי. ל"הרבה" יש תיאבון שלא נגמר – הוא לא שבע מהתורה ומצוות, מחמיר ועוד מחמיר, אבל שוכח את הנקודה הפנימית, הנשמה. לכן מכת הארבה אוכלת את כל התורה והמצוות שלו, את ההבנות והגדלות, כדי להכריח אותו לבנות מחדש על יסוד התבוננות, יראת הרוממות וגדלות הבורא.

למצרי זו מכה – לקחו לו את התורה והמצוות החיצוניים והראו לו שזה רק חיצוניות, מצווה בלי כוונה, גוף בלי נשמה. אבל אם האדם מתחבר לישראלי שבו, לעברי שרואה מעבר לחומר – מלשון עבר הירדן, מעבר לירידה – הוא קונה אמונה, כוח בינה, התבוננות ודמיון להגיע להשוואת הצורה. התיאבון הזה, במקום לאכול הכל, מגדיל את ראיית המלך. הוא שובר את העיבודים, הקליפות, וכל הריבוי הזה של השכל החיצוני בתורה ומצוות הופך ממכת "הרבה" לבינה – שמראה שחוכמה בלי חסדים לא מתקיימת. אז נבנה מחדש, ובחינת "לכן עצלות לא תאכל" – לא תאכל את כל היבול ותנובת השדה, אלא תיתן בה את האמונה.

מכת הארבה, על פי חוכמת הקבלה, היא לא סתם אירוע היסטורי או תופעה טבעית המופיעה בסיפור יציאת מצרים, אלא סמל רוחני עמוק שמייצג תהליך פנימי בתיקון הנשמה. היא נחשבת לפנימיות התורה, כלומר לרובד הסוד שמעבר לפשט, ומתחדדת על ידי חוכמת האמת – חוכמת הקבלה. המילה "הרבה" בגימטריה שווה ל"זר" (200+2+5=207, עם הכולל), ו"זר" מרמז לזרות, לריבוי פרטים שמפזרים ומסתירים את השלם, את האחדות, את הפנימיות. ה"הרבה" מייצג את כיסוי "עין הארץ" – מלשון ראייה ארצית, חומרית, שטחית – שבה האדם שקוע בריבוי החיצוני ומאבד את הראייה הכוללת של המטרה הרוחנית.

### מטרת מכת הארבה
מכת הארבה באה כתיקון לאדם. היא נועדה להראות לו את ההיבט הקליפתי, המצרי, שבתוכו – אותו חלק שפועל מתוך רצון לקבל לעצמו בלבד – ולעורר אותו להפוך אותו ל"ישראלי", כלומר למדרגה רוחנית של השפעה ואחדות. זהו תהליך דומה למה שקורה בראש השנה ויום הכיפורים, שבהם אדם שופט את עצמו: הוא ממית את ה"רשעים" שבתוכו – הרצונות האגואיסטיים, התאוות החומריות והשאיפות לקבל לעצמו – כדי ש"צדיקים", כלומר הכוונות הטהורות והרצון להשפיע, יוכלו להיחתם לחיים רוחניים. הרשעים כאן אינם אנשים חיצוניים, אלא אותם רצונות פנימיים שמניעים את האדם לפעול מתוך אינטרס אישי ולא מתוך כוונה להידמות לבורא.

כשהאדם בונה את חייו הרוחניים – תורה, מצוות, לימוד – על בסיס הרצון לקבל לעצמו, בין אם זה תענוג בעולם הזה (עושר, כבוד, הנאות חומריות) ובין אם בעולם הבא (גמול ושכר), הוא בעצם משתמש בעולם הרוחני ככלי להגדלת האגו שלו. הוא רואה בטוב הארצי את המטרה, עוסק בתורה ומצוות כדי להעצים את עצמו, ולא כדי לתקן את רצונו ולהגיע להשוואת הצורה עם הבורא – מצב שבו הרצון לקבל הופך לכלי להשפעה. כאן נכנסת מכת הארבה כתגובה וכתיקון.

### פעולת מכת הארבה
מכת הארבה מחריבה הכל: את היבול, הגידולים, השדות – כל מה שהאדם בנה בחיצוניות שלו. ה"יבול" כאן מסמל את התוצרים של העבודה הרוחנית החיצונית שלו, כמו מצוות שבוצעו בלי כוונה, לימוד תורה לשם התרברבות או רווח אישי, והישגים שמבוססים על תאוות חומריות ולא על פנימיות הנשמה. ה"הרבה" קשור לספירת הבינה – מדרגה רוחנית שמייצגת התבוננות, הבנה וראיית השלם – אך כאן הוא מופיע בצורתו הקליפתית, כתיאבון בלתי נשלט לרכוש חיצוני. הארבה, בתיאבונו העצום, אוכל הכל ולא משאיר דבר, ממחיש את הריקנות של המאמץ הזה: כשהעבודה הרוחנית מבוססת על חיצוניות, היא נרמסת ואין לה ערך ממשי.

הארבה, כסמל, פועל נגד התאבון הזה של האדם. יש לו תיאבון אינסופי, כמו שלעולם לא ישבע – ממש כמו אדם שמחמיר ומחמיר בתורה ומצוות, מוסיף עוד ועוד כללים חיצוניים, אבל שוכח את הנשמה, את הכוונה הפנימית, את אהבת הזולת ואת הקשר עם הבורא. "זולת" מלשון זול-רוח, כלומר האנוכיות האמיתית שמסתתרת מאחורי המעשים. כתוצאה מכך, הארבה "אוכל" את כל התורה והמצוות שלו – לא במובן הפיזי, אלא מבחינה רוחנית: כל ההבנות, הגדלות וההישגים שהיו לו מתמוטטים, כי הם לא נבנו על יסוד אמיתי.

### תיקון כפול: מכה וברכה
למצרי שבאדם – החלק האגואיסטי – זו מכה קשה. כל מה שבנה, כל התורה והמצוות החיצוניים שלו, נלקחים ממנו. הוא רואה שזה היה חסר ערך, כמו מצווה בלי כוונה או גוף בלי נשמה. המכה הזו נועדה להעיר אותו, להראות לו את הריקנות שבדרכו ולכפות עליו התחלה מחדש. אבל לישראלי שבו – החלק הרוחני, ה"עברי" שרואה מעבר לחומר (מלשון עבר הירדן, מעבר לירידה הגשמית) – זו הזדמנות לברכה. דווקא כשהכל נחרב, הוא זוכה לקנות אמונה, כוח בינה, יכולת התבוננות ודמיון שמובילים להשוואת הצורה.

התיאבון הבלתי נשלט שהיה קודם, במקום להרוס הכל, הופך לכוח חיובי שמגדיל את "ראיית המלך" – היכולת לראות את גדלות הבורא מעבר לפרטים הקטנים. האדם שובר את העיבודים (העבודה הזרה של החיצוניות) ואת הקליפות, וכל הריבוי הזה של השכל החיצוני – שכל של מלכות בלי חסדים – הופך ממכת "הרבה" לבינה אמיתית. הבינה מראה שהחוכמה (הידע וההבנה) לא יכולה להתקיים בלי חסדים (השפעה ואהבה). כך האדם בונה מחדש את עולמו הרוחני, לא על בסיס תאווה חיצונית, אלא על יסוד של יראת הרוממות וגדלות הבורא.

### מסקנה ומשמעות
הפסוק "לכן עצלות לא תאכל" (שמות י, ה) מרמז על התוצאה: הארבה לא יאכל את כל היבול ותנובת השדה באופן סופי, אלא ישאיר מקום לאדם להכניס בהם אמונה. המכה הזו היא תיקון – היא מונעת מהעצלות הרוחנית (ההסתפקות בחיצוניות) להשתלט, ומאלצת את האדם להתעורר ולבנות את חייו הרוחניים על בסיס חדש. למי שבוחר בדרך הישראלית, הארבה הופך ממכה לכלי שמוביל לאמונה, להתבוננות ולקשר אמיתי עם הבורא. זהו תהליך של שבר ובנייה מחדש, שבו הריבוי החיצוני נרמס כדי לפנות מקום לפנימיות, לשלמות ולאחדות.

מכת ארבה לפי חכמת הקבלה פנימיות התורה ותורת החסידות

מכת הארבה, לפי חוכמת הקבלה, היא לא רק אירוע חיצוני מתוך עשר המכות של מצרים, אלא שיקוף של תהליך רוחני פנימי עמוק. היא נחשבת לפנימיות התורה – הרובד הסמוי והעמוק של התורה – שמתחדד על ידי חוכמת האמת, כלומר חוכמת הקבלה. המילה "הרבה" נושאת כאן משמעות מיוחדת: בגימטריה היא שווה ל"זר" עם הכולל (ר=200, ב=2, ה=5, סה"כ 207), ו"זר" מרמז לזרות, לפיזור, לריבוי פרטים שמסתירים את הכלל, את האחדות, את הפנימיות. ה"הרבה" הזה מייצג את כיסוי "עין הארץ" – הראייה החומרית, הארצית, שבה האדם שקוע בפרטים החיצוניים ומאבד את היכולת לראות את המטרה הרוחנית השלמה.

מטרת מכת הארבה היא להראות לאדם את ההיבט הקליפתי שבתוכו – אותו חלק שפועל מתוך רצון לקבל לעצמו בלבד – ולעורר אותו לתקן אותו, להפוך את ה"מצרי" שבו ל"ישראלי". זהו תיקון דומה למה שקורה בראש השנה וביום הכיפורים, שבהם האדם שופט את עצמו: הוא ממית את ה"רשעים" שבתוכו – הרצונות האגואיסטיים שלו לקבל לעצמו – כדי שה"צדיקים", הכוונות הטהורות והרצון להשפיע, יוכלו להיחתם לחיים רוחניים. הרשעים כאן הם לא אנשים חיצוניים, אלא אותם רצונות פנימיים שמניעים את האדם לפעול מתוך אינטרס אישי ולא מתוך כוונה להידמות לבורא.

כשהאדם בונה את כל התורה והמצוות שלו על בסיס הרצון לקבל לעצמו – בין אם זה תענוג בעולם הזה (עושר, כבוד, הנאות חומריות), בעולם הבא (שכר וגמול), או ראיית הטוב הארצי – הוא בעצם משתמש בעולם הרוחני ככלי להגדלת האגו שלו. הוא עוסק בתורה ומצוות כדי להגדיל את "רכושו" האישי, ולא כדי לתקן את רצונו ולהגיע להשוואת הצורה עם הבורא, שבה הרצון לקבל הופך לכלי להשפעה. כאן נכנסת מכת הארבה כתגובה וכתיקון. היא מחריבה את כל היבול, הגידולים והשדות – כל מה שהאדם בנה בחיצוניות שלו, כמו מצוות שבוצעו בלי כוונה, לימוד תורה לשם התרברבות או רווח אישי, והישגים שמבוססים על תאוות חומריות ולא על פנימיות הנשמה.

ה"הרבה" קשור לספירת הבינה – מדרגה רוחנית של התבוננות והבנה – אך כאן הוא מופיע בצורתו הקליפתית, כתיאבון בלתי נשלט לרכוש חיצוני. לארבה יש תיאבון עצום, כמו לאדם שמחמיר ומחמיר בתורה ומצוות, מוסיף עוד ועוד כללים חיצוניים, אבל שוכח את הנקודה הפנימית: הנשמה, אהבת הזולת ואהבת הבורא. "זולת" מלשון זול-רוח, כלומר האנוכיות האמיתית שמסתתרת מאחורי המעשים. כתוצאה מכך, הארבה "אוכל" את כל התורה והמצוות שלו – לא במובן הפיזי, אלא מבחינה רוחנית: כל ההבנות, הגדלות וההישגים שהיו לו מתמוטטים, כי הם לא נבנו על יסוד אמיתי. זה מכריח אותו לבנות מחדש, אבל הפעם על בסיס התבוננות, יראת הרוממות וגדלות הבורא.

למצרי שבאדם – החלק האגואיסטי – זו מכה קשה. כל התורה והמצוות החיצוניים שלו נלקחים ממנו, והוא רואה שהם היו רק חיצוניות, כמו מצווה בלי כוונה או גוף בלי נשמה. אבל לישראלי שבו – החלק הרוחני, ה"עברי" שרואה מעבר לחומר (מלשון עבר הירדן, מעבר לירידה הגשמית) – זו הזדמנות. דווקא כשהכל נחרב, הוא קונה אמונה, כוח בינה, התבוננות ודמיון שמובילים להשוואת הצורה. התיאבון הבלתי נשלט שהיה קודם הופך לכוח חיובי שמגדיל את "ראיית המלך" – היכולת לראות את גדלות הבורא. הוא שובר את הקליפות, וכל הריבוי הזה של השכל החיצוני בתורה ומצוות הופך ממכת "הרבה" לבינה אמיתית, שמראה שחוכמה בלי חסדים לא יכולה להתקיים. כך הוא בונה מחדש, ובחינת "לכן עצלות לא תאכל" – לא הכל נאכל, אלא נשאר מקום לאמונה.

אמן, שנזכה לשבור את הקליפות, להפוך את החיצוניות לפנימיות, ולהגיע להשוואת הצורה עם הבורא, שיהיה הווידאו הזה לברכה לכל השומעים.

סוד מכת ארבה לפי קבלה חסידות ופנימיות התורה ופסיכולוגיה קבלית

מכת בכורות

מכת חושך

מכת ארבה