| פרשת שלח לך תשפ״ו
המרגלים חוזרים מארץ ישראל ומשבחים אותה: "אל תשאלו איזו מדהימה!". ולראיה, הם הביאו איתם פירות לדוגמה – ענבים. חכמים אומרים שכל ענב היה כמו אבטיח; ענבים מדהימים.
אבל מה? הם אומרים שזה לא בשבילנו, ושנחלום בחלומות לקבל כאלה דברים: ״שם ילידי הענק… שם מסתובבים דינוזאורים, אנשים ענקיים. אנשים כמונו שינסו להיכנס לשם, ידרסו אותנו בלי להסתכל אפילו". זה משל.
מה הנמשל? אומר הזוהר הקדוש: "טובה הארץ מאוד מאוד". הארץ העליונה, התודעה העליונה והדבקות האלוקית – טובה מאוד.
מי יכול להיכנס לארץ הזאת? מי יכול ללמוד חכמת הקבלה? אפשר לחשוב שזה לא רצוי שכל אחד ילמד את חוכמת הקבלה ויגיע למדרגות ולעולמות העליונים, הרי זה רק בשביל "ענקים", אנשים נדירים, אנשי מידות. כאילו שזה לא מיועד לכל עם ישראל להיכנס לארץ ישראל.
וזאת טעות. אומרים יהושע וכלב: ״אם חפץ בנו ה', הוא נתנה לנו״. לכולנו. גם לאנשים הפשוטים ביותר. האם הקדוש ברוך הוא יכול לעזור רק לאנשים מוצלחים? על אנשים "נמוכים" הוא לא יכול? אין להגיד כזה דבר.
ומה בעבודת ה׳?
מאמר המרגלים – אותיות הלב 54 – מאמרי הרב״ש תשפ״א
א. על אף שהשכל חשוב, לא צריך לתרץ את כל הקושיות של הגוף (הגוף במקרה זה הוא הרצון להבין ולדעת). צריך ללכת "למעלה מהשכל".
ב. לשמור את מקום התפילה שלנו ושל אחרים. שאדם יאמין שיש כתובת – הלוא הוא הבורא יתברך – שיכול להושיע כל אדם, ושה' כול-יכול על כל הצרות.
ג. וזאת משום שהבורא יתברך רוצה שנבקש אותו. לכן, נתן לנו עבודה בבחינת הסתר, מתוך הכוונה שאדם יהיה נצרך לשכל פנימי.
כי מצד השכל החיצוני, עשה הבורא ששכל זה לא ייתן שום עזרה לעבודה, אלא להפך – שהוא יהיה מפריע לעבודה.
אם האדם בא להיטהר, עוזרים לו בנשמה קדושה, מטהרים אותו, מקדשים אותו והוא נקרא קדוש. וכי יש צורך לאדם לזכות לנרנח״י (נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה) השייכים לשורש נשמתו ממה שנכלל מנשמת אדם הראשון. כמו שכתב האר"י הקדוש: יש שנכלל מראשו, ויש מגופו.
אם כך, למה בעבודת השם צריכים ללכת נגד השכל? בכדי שנהיה מוכרחים לבקש את אור התורה. כי בלי אור התורה, אין לנו כוח ללכת נגד השכל.
לכן נעשה תיקון של הסתרה, שהוא "הדעת" (היינו השכל החיצוני של האדם), שיהיה נגד עבודה שלשם שמיים. ולכן השכל החיצוני עושה את כל החשבונות באדם, שלא כדאי לו ללכת בהשפעה או לעבוד לשם שמיים: לא כדאי לו ללמוד את פנימיות התורה, ולא כדאי לו לקיים מצוות.
כשהאדם מתגבר ולא בורח מהמערכה, הוא מתפלל לבורא שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת, היינו – שלא יהיה תחת שליטת הרצון לקבל.
וכשהבורא עוזר לו, הוא מקבל שכל פנימי הנקרא "דעת פנימית". על ידי דעת הזה, כבר הגוף מסכים לעבוד על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. כמו שכתוב: ״בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו (דהיינו, היצר הרע) יַשְׁלִם אִתּוֹ״.
|