דף 1038



שאלות שנשאל במאמר: ?האם המדע ימצא אי פעם את החלקיק האלוקי?מה ההבדל בין חומר לצורה? ?מה הם ד' דרכי תפיסת המציאות??מה גרם לפריצת דרך המדעית??מה באמת המדע יודע??מדוע אי אפשר לעבור את מהירות האור? וכיצד זה קשור לתורות המזרח??מה מיוחד בתורת הקוונטים??מדוע חלקיק יכול להתנהג גם כגל??מהו חומר אפל? ?מדוע למרות אופי המאמר הקבלה לא מדברת מילה אחת על גשמיות??מה חכמת הקבלה מספרת על מבנה החומר??כיצד חכמת הקבלה מתייחסת למציאות הזמן??האם יש קשר בין החומר הגשמי לרוחני??מה ההבדל בין הזדהות להשוואת צורה??מהו החלקיק האלוקי??מה היחודיות של חכמת הקבלה??כיצד מחברים את הפאזל?
האם המדע ימצא אי פעם את החלקיק האלוקי?

הבריאה היא שְׁנִיּוֹת , יש מאין, על כן היא מורכבת, הבורא הוא "הישות" היחידה שהיא אחדותית. וזו אחדות אמונית, כפי שהרמב"ם אומר הוא הידוע והוא היודע והוא הדעה עצמה, אבל כל זה עדיין מתפיסת הבורא שבנו, ואין תפיסה והגה בעצמותו.

בכל אופן, הבריאה היא מורכבת, היא בר, באופן כללי מורכבת מד' בחינות ושורשם שמתפרטים עד אין קץ.

על כן לעולם לא ניתן למצוא את החלקיק האלוקי מכיוון שאין דבר כזה חומר שהוא אחדותי- אחד, רק הבורא הוא אחד. והרי אין לנו תפיסה והגה בעצמותו, על כן המדע לעולם לא ימצא את החלקיק האלוקי, מכיוון שאין דבר כזה, וכל חומר במסגרת הבריאה הגשמית ואפילו הרוחנית הוא בר, והוא מחולק.

לכן הכלל הוא שכל מה שאנו תופסים או משיגים הוא במסגרת הבריאה, ועל כן כל דבר שנשיג או נתפוס נחלק אותו.

רק בנקודת האמונה צד הבורא שבבריאה יש לנו את היכולת לראות את הדברים בצורה אחדותית.

על כן המדע צריך לחפש את הכלל האמוני, ולא את החלקיק האלוקי כי זה סתירה.

חלקיק נפרד שהוא אחד, לא הולך ביחד.

מה שכן הבורא נתן לנו את האפשרות במסגרת החוסר שלמות שלנו להיות מאוחדים איתו ע"י השוואת צורה ולא השוואת חומר וככה ניתן להיות פרט שמאוחד עם הכלל, ולהיות באחדות עם הבורא ית'.

אך לא כמו בתורות המזרח שמתיימרים להיות הבורא עצמו, ולא כמו בנצרות שעושים הפוך לגמרי ומגשמים את הבורא עצמו לתוך החומר בר מינן.

אלא מגיעים לאחדות אמונית, אחדות צורתית- השוואת צורה- אהבה.

למשל: אחד ועוד אחד גשמיות זה 2, אבל ברוחניות אחד ועוד אחד זה 1, כי אם יש שנים והם אוהבים הם אחד, כאיש אחד בלב אחד.

[sociallocker id="47169"]

 

פתח דבר: חשוב לציין שהקבלה לא מדברת מילה אחת על הגשמיות – מכיוון שכל הגשמיות בנויה על חמשת החושים הגשמיים הנתונים להעדר חילוף ותמורה נפרדות ונפסדות. כמו כן הגשמיות נתפסת בזמן ומקום גשמיים מפרידים – וכל הקבלה עוסקת בחומר רוחני שבכלל מעבר לזמן ומקום לגמרי, על כן החוקים שונים במהותם. דבר נוסף שלא מעניין את הקבלה החומר הגשמי הנפסד לכשעצמו, אלא אגב מה שהוא מגרה את הנשמה.  יש מקום להגיד שבבחינת ענף ושורש חלקי זמן ומקום יש דמיון בחוקים בין הרוח לגשם למי שמכיר את השורשים והיחסים, "אף כשתי טיפות מים" אבל אין הייחודיות של הקבלה בכך, וממילא מי שלא משיג את החכמה רואה הכל מופרד בזמן ומקום בלבד.
הסיבה שאני עוסק  בזה קצת במאמר היא מטעמי הפצה וקצת שיכירו יותר את המשגיח, ולא רק את ההשגחה החיצונית, והאמת שאני גם מקדם אתרים במקצועי ושומר על החוקים הרוחניים של גוגל "שיהיה תוכן מקורי באתר" (-:

 

מה המדע באמת יודע?

המדע התקדם בצורה מטורפת ב 500 שנה האחרונות מאז שנכתב עץ חיים בעולם והוריד לעולם חכמה גבוהה שאח"כ ממילא התפשטה בשאר הצינורות. (רק משל וסימן סמלי ברוח המאמר)
כמו כן בגלל שהנשמות והנפשות התפרטו מאוד והתפתחו זה התבטא אפילו בגשמיות, כפי שאומר בעל הסולם שהתרבו בעלי ההמצאות בעולם כתוצאה מכך שטווח שכר פרעונם גדל.

נראה לעניות דעתי, וזה סימן יפה שמעביר רעיון בצורה מאוד מדהימה ומסביר למה האנושות הייתה כל כך פרימיטיבית 5000 שנה ופתאום גילו והתפתחו משמעותית כביכול דרך המדע. והתשובה היא שהיות וכוח המועיל וכוח המזיק עולים בקנה אחד, והעולם היה במצב של התבשלות והתפתחות מברבריות ואנוכיות גדולה, לרצונות יותר אלטרואיסטים ומפותחים, (אומנם זה ברמה גשמית אבל זה כן מעיד על מדרגה נפשית מסוימות בכלל האנושות) על כן אם היו מגלים את הידע הזה לפני 1000 שנה העולם היה חרב במלחמות, גם לא צריך ללכת הרבה אחורה מספיק קצת ללכת לשואה, למלחמת העולם הראשונה והשנייה, כמובן היו בעבר דברים קשים יותר, אבל האנושות עברה בישולים קשים ללמוד שהאנוכיות דבר רע, אנחנו כאילו נולדנו לזה, אבל הרבה דם נשפך באנושות עד שהתפתחה, זה נקרא דרך יסורים. היום המצב מאוזן אומנם יש הרבה רע, אבל גם יש הרבה טוב, לפחות ברמת הפוטנציאל לכן גם היה מקום לתת לאנושות לגלות את הדברים האלה, כי באמת מפליא היו כל כך פרימיטיבים אלפי שנים מצד הדברים האלה, ודווקא בעקבתא דמשיחא נפתחו תובנות מדהימות על חוקי הטבע הגשמי, שכמובן מהם גם למדנו לייצר ולהשתמש בטכנולוגיה וזה באמת קרה בזמן האחרון היות והאנושות התפתחה מספיק כדי לא להשתמש בזה נטו לברבריות ולפרטיות.

אומר בעל הסולם מדוע יזכרו את היטלר ימח שמו הרבה דורות? הרי פעם היה בסטנדרט לגמרי לעשות מה שהוא עשה, היו רוצחים, בוזזים, אונסים בפרהסיא מקריבים קורבנות אדם, פשעים קשים מאוד שהיו מנהג המקום ה' ישמור, מה השתנה? אלא היטלר עשה את המעשה בזמן שהאנושות מפותחת כבר ולא ברברית, לכן המעשה שלו כל כך חמור ויזכר, היות ועשה אותו בזמן שהאנושות מפותחת כבר.

הטכנולוגיה של היום אף על גב שנולדנו עליה וזה נראה לנו כמובן מאליו בעיקר לדור שלנו, אבל אם נחזור אחורה בזמן כל הטכנולוגיה תראה כמו נס בלתי הגיוני ומדהים ביותר, וכאשר מפעילים קצת מחשבה והתבוננות זה בהחלט מדהים. אפילו מנורת להט פשוטה שמייצרת אור שזה דבר פשוט ביותר עבור כולנו.. אך זה מדהים שמסתכלים כיצד זה עובד באמת.

מה גרם לפריצת דרך המדעית ששינתה את כל תפיסתנו לגבי העולם?

מה שגרם לזה הוא שהמדע גילה את חוקי היסוד שבגשמיות.  כשהתחיל להבין חוקים יסודיים בגשמיות שלא משתנים, וכאשר תפס היטב חוקים אלה, זה מה שהיווה עבורו את פריצת הדרך המדעית בכל תחומי החיים.  בפועל לקחנו חוקי יסוד אלה והעתקנו אותם לחיי היום יום.


למשל: ברגע שגילנו את עניין הספקטרום של האור, {דבר ידוע ופשוט בקבלה מספר היצירה וכתבי הקבלה אלפי שנים) וגם למדנו להתבונן ביותר קטן ועמוק מאוד לשורשי החומר – וגילנו את עניין החתימה האטומית של החומרים {יש תהליך פנימי באטום שלא נראה לעין האנושית, שכאשר הוא מקבל פוטון יש מעבר אנרגיה, וקפיצת אנרגיה כתוצאה מקליטת האלקטרון את הפוטון, וגם ירידת אנרגיה שהוא עובר מסיבה שלא ברורה- וכתוצאה מכך הספקטרום שהוא שולח משתנה. זו בעצם החתימה האטומית של החומר דרך האור שהוא מחזיר. כשהמדע מדד זאת והבין כיצד זה פועל, על פי זה יכל למדוד חומר של כל כוכב רחוק מאיתנו על פי החתימה האטומית שלו, ובכך גילינו שכל היקום הידוע לנו עשוי מאותם חומרים.

 

בגדול לפני 450 שנה זה היה כפירה להגיד שיש גלקסיות, או מליארדי כוכבים. כפירה נוצרית ועל אחת כמה וכמה מדעית. ברגע שהומצא הטלסקופ – אכן נפקחו עניינו – ושום דבר באמת לא השתנה – הגלקסיות תמיד היו שמה, רק נפקחו עיננו שהגדלנו את כלי התפיסה שלנו. {כמובן ליהדות זה ידוע ופשוט אלפי שנים- לא היה עניין לפרסם התורה לא באה לגשם ולכסילים}

המדע התפאר מאוד וחשב שכאשר הבין את חוקי היסוד של החומר הוא עכשיו הבורא, ומאוד מאוד התלהב.. אך כאשר גילו את העולם הקוונטי הבינו שזה לא כל כך פשוט, וכל השכל שלנו לא עוזר שמה – כי זה חוקים שונים מאוד מההגיון הרגיל שלנו. ישר כוח לתורת הקוונטים שהורידה למדע קצת מגאוותו.

לעניננו – לא המצאנו שום דבר ואנחנו לא כאלה חכמים, רק העתקנו מהטבע מה שכבר קיים "אין חדש תחת השמש"

מה מיוחד בתורת הקוונטים?

היא מתעסקת בצורות מאוד זכות ועדינות של מבנה החומר ששמה החוקים בדמיון יותר קרוב לעולם הרוחני {למשל ראש הפרצוף ביחס לגוף הפרצוף} חוקים הפוכים ולא הגיוניים לעיתים, אבל זה יפה כי זה מראה שיש הרבה מעבר לתפיסה הצרה שלנו את המציאות.

 

 
מדוע חלקיק יכול להתנהג גם כגל, מה לעזעזאל קורה פה?

לא אדבר על כך יותר מידי, רק ממש נגיעה אז אסביר בקצרה:

חלקיק – מלשון חלק, דבר חלקי, דבר נפרד, צד החומר, צד הנברא שבנברא.

גל – דבר המתפשט, דבר אחדותי, הצד הצורני, הניצוץ האלוקי, צד הבורא שבבריאה.

אנחנו לעולם לא עוסקים באור עצמו, האור דינו כעצמותו, אין תפיסה באור בלי כלי.
האור תמיד דינו כעצמותו לפני שבא לכלל קבלה.

האמת גם אין לנו תפיסה במהות של שום דבר – מכיוון שהמהות של הכל נמשכת מהבורא, יש מאין – על כן אין לנו תפיסה בבורא עצמו, ואפילו בבריאה עצמה שנמשכת יש מאין, כי הבורא ברא אותה, ואנחנו נבראים, על כן אין לנו תפיסה במהותנו, ולעולם לא תהיה לנו תפיסה ביש מאין – התפיסה שלנו היא רק ביש מיש.

יש הגדרה מאוד מיוחדת של בעל הסולם בתלמוד עשר הספירות:

"השם בורא מתייחד רק על החידוש, דהיינו המצאת יש מאין שהוא בחינת חומר של הכלים בלבד המוגדר בבחינת הרצון לקבל שבכל מהות שבהכרח לא היה זה בעצמותו יתברך בטרם הבריאה"

יש הרבה שמות לבורא {שם דהיינו גילוי} הרבה לבושים הרבה צינורות שמתראה כלפינו, צינורות נאמנים ומחוברים למקור, אבל צינורות – אבל הייחודיות האמיתית שלו – שהוא בורא – יש מאין.

על כן כל תפיסת הנברא היא יש מיש, מה שאנחנו תופסים או מכירים בצורה של יש מאין זה רק מבחינה אמונית, כמושכלות ראשוניות בלי שבאמת אנו משיגים את מהותם.

גם המדע עצמו שחוקר את מבנה האטום האור או האלקטרון לא באמת תופס או משיג אותם, הוא רק מתייחס לפעולות שהם עושים במרחב, לתנועה שלהם, לאינטראקציה שיש להם איתנו על פי החושים שלנו ורק על פי זה אנו למדים אותם. נראה שתורת הקוונטים הבינה את זה טוב, דהיינו-  שלא באמת מבינים מה קורה פה.
אחד העקרונות המצחיקים של תורת הקוונטים נקרא "עיקרון אי הוודאות" קיצר הבינו שהם לא מבינים כלום באמת.

דוגמא לחוק שאנחנו פוגשים במציאות: חלקיק לא יכול לעבור את מהירות האור, אנחנו לא מבינים את זה רק יכולים לקבל שזה ככה ולראות כיצד התופעות של זה קורות במציאות או מגיעות אלינו, הקבלה למשל יודעת את התשובה – אבל גם בקבלה יש צד אמוני לתשובה הזאת שלא ניתן לתפיסה, אבל הצד המדעי מאוד ברור בקבלה, דיברנו על כך בשיעורי קבלה למתחיל, אגע בזה גם בסוף המאמר.

דבר יפה מאוד אומר בעל הסולם במאמר חכמת הקבלה והפילוסופיה:

יסוד החומצי

אולם באמת, גם ה"כח" כשהוא לעצמו נבחן לחומר אמיתי, לא פחות מכל שאר החומרים הגשמיים שבעולם המוחשי.

ואף-על-פי שאין לו כל תמונה מוצגת לתפיסת החושים האנושיים – אין זה מוריד מערך החומר שהוא ה"כח".

כי אם תקח את פרודת יסוד החמצן, אשר רוב מהחומרים שבעולם מורכבים הימנו, – ועם כל זה כשתקח בקבוק עם יסוד חמצן נקי, כשהוא עומד לעצמו נקי משיתוף חומר אחר – הרי תמצאהו כמו בקבוק ריקן לגמרי, בלי שום תפיסה כלל – להיותו בחינה אוירית לגמרי, שאין היד שולטת בו למישוש, ואין לו כל מראה שהעין שולט בו.

ואם נסיר הפקק מהבקבוק ונריח בו, לא נמצא שום ריח של משהו. ואם נטעם אותו – לא נמצא בו שום טעם. ואם נשימהו על מאזנים – לא ישקול יותר מהבקבוק הריקן. וכמו כן המימן, שאין לו טעם ריח או משקל.

אבל כאשר נרכיב שני היסודות יחד, מיד יתהפכו לנוזל, והנה מים ראויים לשתיה, שיש בהם טעם ומשקל.

ואם ניתן המים לתוך סיד בלתי כבוי – מיד יתערבבו המים בתוך הסיד ויהפכו הנוזלים לחומר מוצק כמו הסיד עצמו.

הרי, שמן היסודות חמצן ומימן, שבהם עצמם אין שום תפיסה מוחשית כלל – מתהפכים להיות גוף מוצק.

ולפי-זה איך נחליט ונאמר על הכוחות הפועלים בטבע שאינם חומר גשמי, וכל זה רק בגלל שאינו מסודר כלפי הכרת החושים – בשעה שאנו רואים בעליל אשר רובם של החומרים המוחשיים שבמציאות נבנו מלכתחילה מיסוד החמצן, שאין החושים האנושיים מסוגלים לתפוס ולחוש אותו.

ולא עוד, אלא שאפילו המציאות המוחשית, המוצק והנוזל, שמושגים בהחלט בעולמינו המוחשי – עלולים לההפך לאויר ואדים, במדת חום מסויימת – וכמו-כן האוירים עלולים לההפך למוצקים במדת קור מסויימת.

ואם כן יש לתמוה, איך יש לך נותן מה שאין בו, כי ראינו בעליל, כי כל התמונות המוחשיות באים מהיסודות שהם עצמם אינם מוחשיים, ואינם חומרים קיימים לעצמם. וכן, כל התמונות הקבועות שאנו מכירים, ועל ידיהם מגדירים באותם החומרים, אינם קבועים וקיימים כלל מסגולות עצמם, אלא רק פושטים צורה ולובשים צורה בהשפעת גורמים כמו חום וקור.

אלא שעיקר החומר הגשמי הוא ה"כח" שבהם, אלא, שאותם הכוחות עדיין לא נמצאו לנו בלבדם, כמו היסודות החימיים – ויכול להיות שיתגלו לנו בזמן מן הזמנים, גם בהיותם לבדם. כמו כל היסודות החימיים שנתגלו לנו רק בזמן האחרון.

הסבר: בא להראות לנו דבר גדול וחשוב מאוד, לכאורה אנו מתייחסים לרוחניות או לצורה כמשו מופשט ורחוק מאיתנו, ואנו מחשבים רק את החומר, אך מראה לנו שאפילו אנו לא באמת חושבים ככה ומביא משל יפה.

יסוד החומצי, לכאורה החמצן שהוא מצד עצמו ביחס לחוש המישוש והטעם ואף הריח והשמיעה, מופשט לחלוטין, אם כל זאת רוב החומרים בכדור הארץ מורכבים מיסוד החמצן ואף אין להם קיום בלעדיו.

ויותר מזה אף יסוד החמצן שהוא צורה מופשטת ביחס לחמשת החושים, יכול להתגשם ע"י התחברותו עם פרטים אחרים ולהיות מוחשי לחלוטין. ועוד יותר מזה, גם דברים מוצקים לחלוטין בשינוי מצב צבירה נהפכים למופשטים לגמרי.

מביא במקום אחר גם שאף על פי שאין אנו יכולים לגעת ברוח ובאוויר או לתפוס אותם ברור לנו שאין לנו קיום בלעדיהם.

לכן אל לנו להיות מקובעים במחשבה ולחשוב שמה שאנו מרגישים רק הוא חומר ומה שלא רואים לא קיים, בעוד שראינו שכל המוחש דווקא בא מהלא מוחש ואף כל מה שאנו תופסים לא קיים מצד עצמו אלא רק על פי הצורה שהוא פושט ולובש.

ואומר גם המדע בעבר לא היה מודע ליסודות מסוימים בטבע וכל פעם מגלה יסוד חדש, ויתכן שיגלה עוד בהמשך.

לכן הלכה למעשה, זה שאנו לא תופסים רוחניות לא אומר שהיא לא קיימת או מופשטת ופילוסופית, אלא היא ממשית ביותר, רק כנראה שאין לנו את ההנפשה המתאימה, אם כך עלינו להשיג אותה וממילא המופשט יהיה כבר מאוד מוחש ומושג ביותר.

רואים באמת שמאז המדע באמת התפתח בגשמיות ואכן וגילה כוחות חדשים וחלקיקים נוספים במציאות.

כיום לפי מה שידוע למדע – יש כוחות יסוד בטבע שלא משתנים לעולם ואף יש שדה שמאחד בין הכוחות כולם – בקיצור בלית ברירה מגיעים לאחדות והשגחה גם אם עוצמים את העיניים.


הכוחות הם:

כוח אלקטרומגנטי

כוח הגרעיני החזק

כוח הגרעיני החלש (כוח האינטראקציה)

כוח הכבידה

הכוחות האלה מופשטים ואין לנו באמת תפיסה בהם, אבל כאשר הם באים לכלל אינטראקציה איתנו אנו תופסים אותם דרך לבוש שמעביר אותם כלפינו. {די דומה לרעיון של ההגדרה הטהורה של אנרגיה}

למשל:
הכוח האלקטרומגנטי – נתפס דרך האור שכולנו מכירים, שהחלקיקים נושאי הכוח הזה נקראים פוטונים.

הכוח הגרעיני החזק – נתפס דרך גאלונים נושאי הכוח שלו – המחזיקים את המבנה הפנימי התת אטומי של גרעין האטום.

כוח האינטרקציה {כוח הגרעיני החלש – הכוח הרדיואקטיבי} – נתפס דרך בוזונים נושאי הכוח שלו – מאפשר אינטראקציה בין חלקיקים – מאפשר להם להחליף אנרגיה מאסה מטען חשמלי וכו.

כוח הכבידה – הכוח המוכר לכולנו, מיוחס {טרם נגלה, מסובך מידי} לחלקיק שנקרא גרביטון נושא הכוח שלו. הכוח מושך מסות אחת לשניה, ואף חלקיקים חסרי מסה בצורה עקיפה – למשל קרני אור.

 

המדע אגב מנסה לאחד את כל הכוחות האלה לכוח אחד שהם נביעה שלו – ואכן הוא צודק.
המדע המודרני מקבל, מאמין  שיש "כללים" "שדות" שהם בעצם מניעים את הכל בכל מקום ובעצם שיש ליקום מארג מיוחד של אחדות מעבר לזמן ומקום.

טרם התגלתה תאוריה כזו בצורה מספיק טובה, אך אם ירצו לגלותה יהיו חייבים לקבל את המשגיח.

עם זאת, אין זה מספיק, מכיוון שחוקי המדע עוסקים בחומר הגשמי של חמשת החושים – וכדי להגיע לאחדות רוחנית צריך השגה של נשמה מעבר לזמן ומקום בעולמות הרוחניים – וזו עבודת נפש שלמה כפי שהיהדות וחכמת הקבלה מלמדת אותנו.
הידע מצד עצמו לא בהכרח יכול לעזור בחיים מבחינה פנימית, כמו שאם יהיה ספר של חוקי האהבה, זה לא באמת עובד ככה- אני יכול לעשות הכל ולא להרגיש כלום- כי זה מעבר לחומר הגשמי.

כמו כן גם אם המדע ימצא תאוריה של הכל יהיה לו קשה לחבר בין ב' ההפכים של קיום הויית המציאות , וכלכלת והנהגת המציאות, שמצד הקיום יש שלמות מטורפת וסימטריה מדהימה ביותר, אך מצד השני של ההנהגה יש בלאגן וכאוס לא קטן, במיוחד בעולם בני האדם.
ב' הפכים האלה יכולים רק להתחבר במקומם הרוחני, אבל זה כבר שייך למאמר אחר, ראו "פניני החכמה – המלחמה על ירושלים".

 

כפי מה שידוע למדע יש חומרים יסודיים שלא ניתנים לחילוק {או שלפחות לא גילו שעדיין מתחלקים} והם:

(בכללות בלבד רק להמחשה כי יש עוד פרטים וצבעים להרכבות האלה, אך הבאנו תבסיס כדי לסבר את האוזן🙂

החומר הגשמי הידוע לנו כיום מורכב באופן כללי ובקיצור מ-
קוורקים – באריונים – שהם חלקיקי יסוד המרכיבים את:
הפרוטון והנייטרון – המכונים "ניקלאונים"
המרכיבים את גרעין האטום.

דבר יפה בקווארקים שתמיד הם באים לפחות בשניים ולא מצליחים לחלק אותם ליחידה.

 

יש כמובן את קבוצת הלפטונים שהחלקיק המפורסם שבהם הוא-

האלקטרון שהוא חלקיק יסודי – הסובב סביב גרעין האטום.

דרך האלקטרונים האטומים מתקשרים ויוצרים מולקולות – המרכיבים את החומר המוכר לנו.

כמו כן יש חלקיק מסתורי ומעניין שנקרא נייטרינו בעל המסה הכי קטנה שמוכרת ובקירוב גדול למהירות האור, חלקיק מעניין שלא מושפע מהכוח האלקטרומגנטי והכוח החזק, וממש במקצת מכוח המשיכה והכוח החלש, על כן זה מקנה לו תכונות מסתוריות ומעניינות.

באופן כללי אם נספור את חלקיקי היסוד העיקריים נגיע בערך ל 26 חלקיקים בממוצע.

 

דבר מפליא מאוד קורה בחלקיקים תת אטומים, שהאלקטרון שסובב סביב גרעין האטום דיי קרוב למהירות האור, יכול להתנהג הן כגל והן כחלקיק – שזה אומר שהוא יכול לכאורה להימצא בכל מקום במסלולו סביב גרעין האטום ולא רק במקום אחד, דבר המבלבל מאוד את המדע, מכיוון שאלקטרון הוא חלקיק.

ודבר יותר מפליא שהתגלה בניסויים שנעשו עם תותח אלקטרונים שיירה אלקטרון בודד בין שני סדקים ופתאום האלקטרון התנהג כגל ולא כחלקיק. וכאשר צפו בו וניסו למדוד זאת, דבר מאוד מפליא ולא מובן קרה, הוא חזר להתנהג כחלקיק. על פי זה הבינו בתורת הקוונטים שהצופה משפיע על הניסוי.
(הגיוני מאוד מכיוון שהתפיסה שלנו מחלקת ומגשימה את המציאות) {נראה שיש לדייק שהוא לא נמצא בכל מקום פשוט הזמן שמה כל כך זך, שמבחינתנו זה פועל לכאורה בעת ובעונה אחת, אבל עיקרון הגשמיות מחלק הכל לזמן}

המדע יכול לתרץ כאן שזה לא קשור לתודעה ולאדם אלא לאינטראקציה של אלקטרון עם פוטון שנגרמת ע"י המדידה, אבל זה נובע מהבנה מאוד פרמיטיבית וגשמית – אולי בהמשך כמו שהצליחו לחבר את כוחות היסוד לאט לאט, ככה יוכלו לחבר את הנשמה, בע"ה המשיח יסייע להם בעניין.

לגבי גילוי החומר: יש לדייק שאם בעתיד יתאפשר ויהיו כלי מדידה ממש ממש חדים ומדויקים יותר ממה שיש כרגע, ויפרטו יותר ויותר את החומר – יגלו שהוא פשוט לא קיים, כי כל החומר הגשמי הוא אשליה תודעתית.
אם כי מכיוון שכלי המדידה של המדע הם במסגרת האשליה, שזה דומה למי שנמצא בעולם חד מימדי ומנסה לחקור עולם תלת מימדי, לא משנה מה יעשה וכמה יתפרט, לא יוכל לתפוס אותו.

יש עוד תאוריה לגבי ההבדל המבדיל והגורם של חלקיקים חסרי מסה להיות חלקיקים בעלי מסה. מה שמכונה "החלקיק האלוקי" שזה בעצם חלקיק נושא כוח- שדה מלא במרחב עצמו שהופך חלקיקים חסרי מסה, לחלקיקים בעלי מסה, הוא המכונה "החלקיק האלוקי" או בשמו המדעי "בוזון היגס".

 

מה זה שחלקיק חסר מסה נהיה בעל מסה?

בגדול הקבלה לא מתעסקת בזה ולא בפיזיקה, אבל בקטנה לצורך המאמר אפשר להגיד שזה דומה לרעיון של מעבר מאצילות לעשיה. כמו שנאמר "שהאור התגשם" דהיינו בחינה א' התגשמה לבחינה ד'. שבבחינה א' האור והכלי באים כאחד על כן אין מודעות ואין הרגש עצמי, שהאור והכלי באים כאחד לא ניכר ההבדל בניהם. כפי שנאמר באצילות, שאיהו וחיוהי וגרמייהו חד בהון, ובבחינה ד' לכלי יש הרגש עצמי וישות פרטית שהתפרטה והתגשמה.
ההגדרה של בחינה ד' הינה "כלי נפרד מהאור", דהיינו ישות עצמית פרטית.

אם הקבלה יודעת הכל, אז מה העניין של חומר אפל על פי תורת הקבלה?
אני לא אסביר זאת, זה לא שיעור מדע ואסטרופיזיקה, רק ארמוז שלמשל בספר היצירה מדובר שהמציאות בנויה בסוד של ל"ב נתיבות החכמה וזה השורש לכל העניינים האלה שהמדע לא מבין, גם לגבי חומר אפל, ומי שמבין מבין.
לאחר כל ההסבר הזה… אז מיהו החלקיק האלוקי או הכוח האלוקי או החלקיק שלא מתחלק, איך קוראים לו?

אני לא יענה על כך, אם כי רמזנו והסברנו זאת בהתחלה, אבל הכי טוב – אצוטט תשובה של בעל הסולם הקדוש – ותגזרו את ההבנה לבד על פי ההסברים המקדימים שהיו במאמר:

תלמוד עשר ספירות הסתכלות פנימית חלק: א 
ב) וצא ולמד מאוכלי המן, שהמן נקרא לחם מן השמים, משום שלא נתגשם בהתלבשותו בעוה"ז, ואמרו חז"ל שכל אחד ואחד היה טועם בו כל מה שרצה, ונמצא שהיה בו בהכרח מן הצורות ההפוכות. דהיינו אחד טעם בו טעם מתוק, והשני טעם בו טעם חריף ומר, אשר המן בעצמו, היה בהכרח, כלול משני ההפכים יחד, כי כלום יש לך נותן מה שאין בו, וא"כ איך אפשר שיהיו ב' הפכים בנושא אחד, אלא על כרחך, שהוא פשוט ומופשט מב' הטעמים ורק כלול הוא מהם, באפן שהמקבל הגשמי יכול להבדיל לעצמו הטעם הזה שרוצה. ועל דרך זה תבין כל דבר רוחני, שהוא בעצמו יחיד ופשוט, אמנם כלול מכל ריבוי הצורות שבעולם. ובביאתו ליד מקבל הגשמי והמוגבל, אז יעשה בה המקבל צורה נבדלת אחת, מכלל ריבוי הצורות, המתיחדות במהות הרוחנית ההיא. ולפ"ז יש להבחין תמיד בהשפעתו יתברך, ב' בחינות. הא' היא צורת מהות השפע העליונה, טרם ביאתה לכלל קבלה, שעדיין הוא אור פשוט וכולל. הב', היא אחר שהגיע השפע לכלל קבלה, שעי"ז קנה צורה נבדלת אחת וחלקית, לפי תכונת המקבל.
מה חכמת הקבלה מספרת על מבנה החומר?
בגדול בחכמת הקבלה הכל מאוד פשוט ולא צריך את כל החישובים האלה, על פי חכמת הקבלה החומר בנוי מרצון לקבל, שזה חומר הרצון, עם צורה.
זה לא משנה מאיזה עולם נדבר או מאיזה חלקיק או באיזה קנה מידה, הכל יהיה על פי הכללים הרוחניים היסודיים האלו {חלקי זמן ומקום}
כפי שרואים כסימן בגשמיות שיש חוקי יסוד קבועים להכל, כך ברוחניות והם פועלים בכל העולמות כחותם ונחתם.
אפשר לקרוא לזה: אש רוח מים אפר, אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים, אבל הרעיון יהיה אותו רעיון.
"כל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא"
החומר של הבריאה על פי הקבלה בנוי בעיקרו כך:
א. הרצון לקבל שנברא יש מאין
ב. הרצון לקבל מחולק לד' בחינות דאור ישר ושורשם.
ג. הרצון מחולק לספירות  (המייצגות את הצורה שברצון}
ה. יש כלים דעיגולים לאחר הצמצום.
ו. יש כלים דקו לאחר הצמצום.
ז. יש בחינת ג' קווים
ח. יש ג' קליפות הטמאות, קליפת נוגה.
ט. יש קליפות, טומאה רוחנית (צורה אשליתית)
י. יש חומר גשמי בזמן ומקום כפי הנתפס בתודעה הגשמית בחמשת החושים {חומר אשליתי וצורה אשליתית}
כמו כן יש ד' אופנים של תפיסת והשכלת המציאות:
א. חומר.
ב. צורה שבחומר.
ג.צורה מופשטת.
ד. מהות.
זה לא משנה על מה נדבר, על אטום, על תת אטום על נשמה, על שדים, עד דרדסים- הכל עובד על פי זה.
לכן גם זה לא משנה כל כך איך נקרא לחלקיקים או באיזה קנה מידה נדבר, חוקי היסוד אותם חוקים, רק שהחוקים בעולם הרוחני מדויקים הרבה יותר והם מעבר לזמן והמקום הגשמיים הנתונים להעדר חילוף ותמורה.
אם אדם רוצה לדעת את השורשים, ראוי שילמד על עולם האצילות, במקום להתעסק בלחקור את הפרודות שמרכיבות את התפוח..
אומר בעל הסולם:
הרי הוכחתי בעליל מבחינה מדעית טהורה, את "האנכי" (האיגו) של כל יחיד, בשיטה מדעית מוגנת לחלוטין בכל צרכיה מעין הבקורת. ואפילו לשיטת המטריאליסטים האוטומאטיים הקיצונים. ומעתה אין אנו צריכים יותר לכל השיטות הצולעות, המתובלות במטפיזיקא. וכמובן שאין כאן כל הפרש, אם הכוח הזה – של הרצון לקבל, הוא פרי ותוצאה של המטריה שהוציאתו בדרך החימיה, או המטריה, הוא פרי ותוצאה של הכח הזה, כי העיקר ידענו, אשר רק הכח הזה – המוטבע בכל בריה ואטם של "הרצון לקבל" בגבולותיו, הוא בחינת היחידה, שבו הוא נבדל וניכר לעצמו, מתוך שאר חברי סביבתו, שזה נוהג הן באטום יחידה, והן בחבורה של אטמים – שנקראים גוף. וכל יתר הבחינות, שנמצא בהם עודף על הכח הזה, אינם מיוחסים בכל שהוא לאותה הפרודה, או לאותה החבורה של פרודות מבחינת האנכיית שבה, אלא רק מבחינה כללית, שהוא השפע הנמשך אליהם מהשי"ת, שהוא ענין המשותף לכל חלקי הבריאה יחד, ואין בהם ענין של גופים נבראים יחידים, כמבואר. {מאמר החרות} 

הסבר: כל הבריאה הינה רצון לקבל, חומר הוא דבר הנתון לחוקים, החוק של הבריאה שהיא רצון לקבל.

ההבדל בין הברואים הוא ברצון לקבל שלהם, החומר של הרצון מורכב מכוח המושך וכוח הדוחה, כנגד כוח הנשמה וכוח הגוף, כוח ההשפעה וכוח הקבלה.

האור, הטבת הבורא, מתגלה בבריאה על דרך היצירה, מכיוון שהאור תמיד היה, האור לא תלוי ברצון שלי.

אומנם הרצון לקבל שלי הוא יש מאין, מכיוון שהוא דבר פלאי, שלא היה לפני זה, ופתאום נהיה. באמת הבריאה היא אמונית.

ואנו באמת לא תופסים מה שמעבר לבריאה, כל התפיסה שלנו מתחילה מהבריאה ולמטה, והרי מה שלא נשיג לא נדעו בשם.

עוד אומר:
ועתה יתבאר לנו ענין "חירות היחיד", מבחינת ההגדרה הנכללת בגורם הראשון, שקראנו אותו בשם "מצע", שכל הדורות הקודמים, שהם אבותיו ואבות אבותיו של אותו היחיד, הניחו טבעיהם שמה, כמו שהארכנו בזה לעיל. ועל פי המבואר, שכל עיקרו של המובן במלת יחיד אינו אלא הגבולים של "הרצון לקבל" המוטבע בחבורת הפרודות שבו.

כמו כן יש בעיה רצינית, שהמדע רק חוקר מה שיש בחמשת החושים הגשמיים בזמן ומקום {או בזמן ומקום עדינים בחלקיקים תת אטומים} אבל באמת לא יודע כיצד לחבר בין הרוח לחומר. לכאורה תורת הקוונטים שעוסקים "ברוח" שבחומר כביכול, גם שמה רוב הדברים מבוססים על הנחה או הוכחה שזה ככה, אבל לא באמת מבינים למה זה כך.
על כך אומר בעל הסולם:
ואולי היה בכל הפירושים הללו, כדי להניח את הדעת, אבל הצרה בזה, שאין להם כל פתרון מדעי, איך אפשר לעצם רוחני, שיהיה לו איזה מגע כל שהוא, עם אטמים הגשמיים בגוף, שיוכל לגרום לו איזה תנועה. וכל חכמתם, לא הועילה להם, למצוא כאן איזה גשר מספיק, לעבור על הבקע הרחב והעמוק הזה, הנמצא מעצם רוחני, לאטום גשמי. ולפיכך לא הרויח המדע ולא כלום, בכל השיטות המטפיזיות הללו.
לסיכום נביא שוב את בעל הסולם הקדוש:
ע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה, מראשה עד סופה. עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן, שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן, שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל. וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל. והוא נמשך מנצחיותו ית' יש מיש.
על כן חכמת הקבלה עוסקת במבנה הרצון הרוחני שמעבר לזמן ומקום, שממילא הכל נמשך ומשתלשל ממנו, מי שמשיג את חכמת הקבלה יודע את כל חוקי המציאות ממחשבת הבריאה ועד לתחתית החומר הגשמי, ואף החומר אשלייתי שנתון לזמן ומקום.
אם כי חכמת הקבלה ממש לא באה לזה, אלא היא מכוונת למקום אחר לגמרי כפי שמביא הרב"ש הקדוש:
ופירש, דאם האדם רוצה ללמוד חכמת הקבלה, לדעת כמה עולמות וכמה ספירות יש, היינו כבוד אלקים, לדעת גודל כבודו יתברך, "הסתר דבר". אבל אם רוצה ללמוד החכמה, לדעת איך להמליך את הקדוש ברוך הוא, ואיך לעובדו בכוונה ולקדש רמ"ח אבריו, ולעשותם מרכבה להקדושה – וזהו נקרא "כבוד מלכים" האיך להמליכו ולעבדו, אז "חקור דבר".
עוד אומר בעל הסולם:
תורת הקבלה ומהותה בפרי חכם:
.

מהות חכמת האמת: "ועם זה מובן, אשר כמו שהתגלות מין החי בעולם הזה וסדרי קיומו, היא חכמה נפלאה, כן התגלות השפע האלקי בעולם, הן מציאות המדרגות, והן דרכי פעולותיה, עושים ביחד חכמה נפלאה, הפלא ופלא, הרבה יותר לאין ערוך על חכמת הפיזיקה. משום שחכמת הפיזיקה, היא רק ידיעה מהסדרים שבמין פרטי, המצוי בעולם פרטי, והיא מיוחדת רק לאותו הנושא שלה בלבד, ואין שום חכמה אחרת נכללת בה.

מה שאין כן בחכמת האמת, עקב היותה ידיעה כללית מכללות הדצח"ם הנמצאים בכל העולמות, ובכל מקריהם וסדריהם, כאשר נכללו במחשבת הבורא ית', דהיינו, בנושאים התכליתיים, אשר משום זה, כל החכמות שבעולם מקטנם עד גדלם, נכללים בה, באופן הפלא ופלא, על היותה משוה כל מיני החכמות השונות זו מזו, ורחוקות זו מזו, כרחוק מזרח ממערב, משוה אותם בסדר השוה לכל, כלומר, עד שסדרי כל חכמה מחוייבים לבוא בדרכים שלה, למשל, חכמת הפיזיקה מסודרת ממש על פי סדר העולמות והספירות, וכן חכמת האסטרונומיה מסודרת על פי אותו הסדר, וכן חכמת המוזיקה וכו' וכו', באופן שבה אנו מוצאים אשר כל החכמות מסתדרות ובאות על פי קשר אחד ויחס אחד, וכולן דומות אליה כיחס הבן אל מולידו, אשר משום זה, מותנים זה מזה, כלומר, שחכמת האמת, מותנה מכל החכמות, וכן כל החכמות מותנים ממנה, ומשום זה אין אנו מוצאים מקובל אמתי, שלא יהיה לו ידיעה מקפת בכל חכמות העולם כידוע, עקב היותם רוכשים אותם, מתוך חכמת האמת גופה משום שהמה כלולים בה." עד כאן לשונו.

כיצד חכמת הקבלה מתייחסת למציאות הזמן?

{ראו מאמר פסיכולוגיה ומדע יהודי – לחצו כאן למעבר}

ו מאמר סוד הזמן הרוחני – לחצו כאן למעבר}

מה ההבדל בין חומר לצורה בתורת הקבלה? דבר שחוזר על עצמו הרבה בלימוד הקבלה

נושא מאוד עמוק ורחב ננסה לדון בו באופן כללי ולבאר מעט.

נביא שוב את החילוק של ד' דרכי ההשכלה והתפיסה במציאות:
א. חומר.
ב. צורה שבחומר.
ג.צורה מופשטת.
ד. מהות.

הצורה מתגלה בבריאה על דרך יש מיש, החומר מתגלה בצורה של יש מאין.

הכלל מייצג את הצד הצורני, והחומר את הצד הפרטי.

כמו כן הצורה באה על דרך התכללות, והחומר על דרך העצם.

החומר מגיע מלמעלה, הצורה צריכה לבוא מצד התחתון.

כמו כן החומר הוא קבוע, ובצורה יש תנועה.

עוד דוגמאות: כמו מעשה וכוונה, ראש וגוף, כלל ופרט, בורא ונברא, אור וכלי, פנימיות וחיצוניות.

אנו מחלקים את הצורה לצד הכוונה (הכללהראש) , ואת החומר לצד המעשה (הגוףהפרט).

דהיינו, החומר של הבריאה הוא הרצון לקבל. בצמצום ב' שעלתה המלכות לבינה נעשתה שבירה באור (ברצון)

לכאורה נהיה גם חומר של רצון להשפיע בנברא {בשונה מרצון לקבל- מלכות) (גלגלתא ועיניים, משפיע בעל מנת להשפיע) אבל גם הרצון להשפיע הוא במסגרת הרצון לקבל כי זהו כל החומר של הבריאה מראשה ועד סופה.

אם כך החומר מבחינתנו הוא השתוקקות, הרבה פעמים שאומרים חומר הכוונה כבר לחומר עם הצורה הבלועה בו, דהיינו שאני אומר חומר הכוונה כבר מראש לרצון לקבל בעל מנת לקבל.

אבל אם נרד לפרטים: חומר= אני רוצה לקבל, צורה הבלועה בחומר= אני רוצה לקבל בעל מנת לקבל.

רק רוצה לקבל לא מספיק זה מצד מה שהעליון טבע בי (כבר אמרנו שהחומר מגיע מלמעלה) אני רוצה לקבל בעל מנת לקבל בחינת מלכות= השתוקקות מלאה.

אבל כל זה צד הנברא שבבריאה, צד התחתון.

צד הבורא שבבריאה = צד האור הצד האמוני מיוצג ונתפס דרך הצורה שמחוץ לרצון, שנקראת אמונה בעל מנת להשפיע השוואת צורה.

מכיון שהצורה מתגלה מצד עבודת התחתון על כן שם מקום הבחירה ואותה הוא יכול לתקן, החומר מגיע מלמעלה אין מה לתקן את מה שבא מלמעלה, העבודה מבחינתנו היא בצורה, בהתייחסות שלנו למציאות, ולא במציאות מצד עצמה.

מה ההבדל בין הצורה הבלועה בחומר לצורה הכללית שמחוץ לרצון?

הצורה הפנימית מבטאת את סוג הרצון, דרכה תופסים את החומר, דהיינו סוג השתוקקות שלי.

הצורה הכללית מבטאת את הכוונה של הרצון, (דהיינו הצורה) לשם מה הוא פועל, דהיינו אני פועל מחוץ לעצמי, בעל מנת להשפיע. {מחוץ לעצמי הכוונה, לא מחוץ לרצון, כי אחרת אין ממה לדבר} אלא מחוץ לרצון הפרטי של עצמי, האנוכיות שעומדת כשלעצמה. כי הצורה הפרטית שלי נשארת, רק היא נעשית חומר עבור צורה יותר גבוהה, דהיינו היא משמשת לא כמטרה אלא כאמצעי ליחד.

מה הכוונה כאמצעי? כרגע אני תופס שהשתוקקות שלי היא הדבר החשוב, אבל בעצם השתוקקות היא אמצעי לבטא קשר של אהבה.

האהבה (הצורה) היא המטרה האמיתית שלי.

משל טוב– גלקסיית שביל החלב- אם כל כוכב וכוכב יעמוד בפני עצמו וירצה רק את הצורה הפרטית שלו והחלל שבתוכו, יגרום לכאוס או שיקרוס לתוך עצמו או יאבד בריק הקיומי, או שפשוט ישאר רק בגבולו הפרטי והמוגבל. אבל אם הם מתחברים דרך הצורה שמחוצה להם, ולא דרך החומר הפרטי, אז בעצם הרצון הוא אין סופי כי הוא לא נגמר בתוך עצמי אלא מעבר -בחלל הכללי שמשותף בין כולם והוא אין סופי ולא נגמר.. אבל אם אני מקבל רק לחלל הפרטי שבתוכי אז אני מוגבל, אם אני תופס את החלל שמחוצה לי, חש אותו מרגיש אותו חי אותו, זה הרמוניה שלמה ואחדותית שלא גובלת רק בתוכי.

האם ניתן להרגיש את החלל שמחוצה לי? ע"י השוואת צורה והצד האמוני בהחלט ניתן, אין זה אומר שהחומר שלי מתבטל החומר שלי והייחודיות שלי תמיד תישאר, אבל זה כן אומר שאם הפרט כפוף לכלל אז כולם נהנים מכלי משותף כמו כלים שלובים, ואז בעצם כולם מקבלים בכלי משותף.

אם כך למה אני צריך את הכלי הפרטי שלי? כל אחד יש לו את הנקודה הפרטית שלו שניתנה לו מלמעלה שעליה הוא צריך לוותר ולהקדיש אותה לכלל, כל אחד נותן את חלקו בכלל. אבל הכלל עצמו הוא הרבה מעבר לכל הפרטים, כמו אוניה משותפת, ייתכן ואני אחראי רק על הניקיון של הספינה, אבל אני עדיין יכול להנות מהמוזיקה באוניה והארוחות, פשוט הנקודה הפרטית שלי היא הניקיון.

יש לשים לב כמו במשל עם הכוכבים שאין מדובר רק על גודל חיצוני או שבגלל שהרגל גדולה יותר מהמוח היא בהכרח יותר חשובה זה לא המדד. המדד לכל אחד במקומו ומה נותן לכלל לפי תפקידו.

כי לכאורה יש כוכבים שהצפיפות שלהם מטורפת אז גם אם הם נראים קטנים מאוד מבחינת המרחב או כביכול המרחק הקילומטרי המשקל שלהם יכול להיות מטורף כי צפיפות החומר שלהם שונה לחלוטין פי מליארד מכוכב אחר למשל שנראה יותר גדול, לכן אל לנו לשפוט רק לפי העין את הדברים.

יש כאלה שקשה להם יותר בנקודות מסוימות כי המשקל הנפשי ששמו להם שמה יותר גדול, וההתגברות או העבודה לא נמדדת רק לפי מה שרואים כלפי חוץ.

כמו כן כל אחד והתפקיד שלו, אחד תפקידו להיות רגל, אחד התפקיד שלו להיות ראש, אחד עין. כאשר כולם פועלים למען הכלל כולם נהנים מהכלל המשותף בין כולם. לכן זה לא באמת משנה אם אני רגל או יד במארג הכללי אלא מה שמשנה הוא שכל אחד נותן את הנקודה הפרטית שלו לכלל, ושהכלל המשותף בין כולנו הוא הרבה מעבר לפרטים עצמם.

מה ההבדל בין הזדהות להשוואת צורה?

הזדהות זה השוואת חומר להיות השני, אין שום עניין להיות בהשוואת חומר, הבורא ברא בריאה, נתן לכל אחד את הטבע הפרטי שלו שבו הוא צריך להשתמש.

על כן לא צריך ואף אסור לבטל את החומר. {אומר בעל הסולם אסור הכוונה אי אפשר}

השוואת צורה זה לא לבטל את החומר, אלא להשתמש בו בצורה נכונה.

מכך אנו למדים שהחיבור לבורא הוא לא על ידי השוואת חומר, כי לעולם לא נוכל להיות בחומר של הבורא, כי הרי אנו נבראים, וכל שכן כאשר אין חומר לבורא… אומנם הצורה היא באה על דרך היצירה ולא הבריאה, ואנו יכולים לשנות אותה, ואז להידמות לבורא, במסגרת הרצון שלנו, בלי לבטל אותו, להיות נברא, חומר פרטי עם צורה כמו של הבורא, ואז להתקשר אליו, כי השוואת הצורה עושה הרוחניים לאחד. ואז נהיה בדמיון לבורא כמו שהבורא פועל מתוך האהבה כדי להשפיע גם אנו נפעל כך רק במסגרת הרצון לקבל, ואז נהיה מאוחדים אתו, ואין זה שאנו רצון לקבל מפריד אותנו ממנו.

האמת שזה יסוד חשוב מאוד, בתורות המזרח חושבים אם אבטל את החומר שלי את הרצון לקבל אני יהיה הבורא.

אבל זה יסוד שגוי ביותר מכיוון שאין לנו אפשרות לבטל מה שהבורא ברא.

על כן כל הסיגופים המזויפים וביטול הרצון או ההשתוקקות, לא מה שיחבר לבורא, אלא רק תיקון הצורה, השוואת הצורה היא העושה רוחניים לאחד, ואין חיבור בין חומר לחומר, חיבור חומר לחומר = קצר.

זה חידוש גדול באמת, כי לכאורה אם אני דומה לשני אז אני קרוב אליו, אבל זה טעות. כי הבורא תמיד יהיה שונה מהבריאה הוא לעולם לא יהיה רצון לקבל, ומצד שני אני גם לא יכול לבטל את מה שהבורא ברא, כי אין לי את הכוח של יש מאין, יש לי רק את כוח היצירה, וגם הוא מוגבל בתוך החוקים של ד' בחינות דאור ישר.

אם ככה מה אני יעשה? אלא, אין בכך מכשול כפי תורת המזרח, כי מראש אנחנו אומרים שמה שמפריד אותנו מהבורא, זה לא הרצון לקבל, זה מה שהבורא ברא וזה דבר טוב. אלא השימוש הלא נכון ברצון לקבל, הרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא מה שמפריד מהקשר לבורא, והקשר לבורא מבחינתנו הוא רק ע"י השוואת צורה. זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לתקן, את הצורה, שבא על דרך יש מיש, וככה בעצם להידמות לבורא, בתור נבראים.

 

אין גם מה לנסות לעבור את מהירות האור, החלק צריך להיות חלק, צריך להיות נברא, אין מה לעבור את מהירות הודאי. אלא שהחלק ישווה צורה למהירות האור, ברצוא ושוב, שהמנוחה שלו תהיה בתנועה, ואז יהיה מקושר לאור, אבל אין צורך שיהפוך להיות האור.

דבר מצחיק נוסף שהבורא עשה כדי שלא נתבלבל יותר מידי – שכאשר מנסים לבטל את החומר, למשל – כאשר מנסים לגרום לחלקיק לעבור את מהירות האור, מה קורה איתו? במקום להיבטל הוא נעשה יותר שמן, מקבל יותר מאסה.
דומה הרעיון ברוחניות – שאין מה לעבור את מהירות האמונה, אלא רק להתקרב אליה

על כן! אין מה לבטל את הבריאה ואז לכאורה להיות בלי רצון (אם תרצו בלי מסה)  ואז להיות אור כמו הבורא. אין דבר כזה.

 

אלא והלכת בדרכיו "מה הוא רחום אף אתה אהיה רחום"  דהיינו השוואת הצורה.

לכן גם המטרה היא להיות מקבל בעל מנת להשפיע, ולא משפיע בעל מנת להשפיע – כי זה היופי של השותפות בקשר בין הבורא לבריאה כל אחד מביא את הצד שלו ליחד.

כמשל: כמו זוגיות: האיש והאישה לא יהיו קרובים אם האיש יתנהג כמו אישה, לא, כל אחד והטבע שלו- השאלה כיצד משתמשים בטבע, למען היחד המשותף בנינו או למען הפרטיות שלנו.

הצורה מייצגת את צד הבורא שבבריאה, את הצד האמוני – תיקון הצורה יביא לדבקות הראויה בבורא.

העבודה מחולקת לשתיים, א. תיקון המושכלות. ב. תיקון הגוף, תיקון צד הנשמה וצד הגוף, אך גם תיקון הגוף הוא תיקון הצורה של הבעל מנת לקבל שהחומר של הגוף מייצג אותה, ולא החומר מצד עצמו, האמת היא שאנו לא תופסים את החומר מצד עצמו כי הוא נמשך יש מאין מהבורא, ואין תפיסה בעצמותו.

תיקון הצורה ברמה קצת יותר פרקטית בשלב הראשוני מתבטא בהתגברות על הגאווה והאנוכיות, כשור לעול וכחמור למשא.

דהיינו הצורה של הבעל מנת לקבל נתפסת אצלנו כגאווה ואנוכיות, גאווה מצד הרצון להשפיע מצד המוחין, ואנוכיות מצד הרצון לקבל, צד הגוף.

ושנזכה להשוואת צורה.

ולסיכום נביא את דבריו של בעל הסולם הקדוש, על מנת לטעום קצת מהמושג השוואת צורה- החוק הכי חשוב ברוחניות.

מאמר לסיום הזוהר: ומה הם מעלותיו של אותו האדם שזכה לדביקות השי"ת? הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי אני מוכרח לגלות קצת לפי מדת ההכרח ואסביר הדברים בדרך משל.

הגוף עם אבריו אחד הם. וכללות הגוף מחליף מחשבות והרגשים על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב שאבר אחד ממנו ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר חושב ומרגיש שצר לו המקום שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו ומעבירו למקום הנוח לו. אמנם אם קרה ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האבר לגוף כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האבר. לפי המשל הזה יש להבין ג"כ מעלת האדם שזכה להדבק בהשי"ת, כי כבר הוכחתי בהקדמה שלי לספר הזהר אות ט' שבכרך הא', (וכן בחוברת להאדרא זוטא שהוצאתי ביחוד לכבוד ל"ג בעומר), שהנשמה היא הארה נמשכת מעצמותו ית' והארה זו נפרדה מאת השי"ת ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל, כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה, ושינוי צורה זו של רצון לקבל הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. ותעיין שם במקור כי אין כאן המקום להאריך בזה.

היוצא מזה, שכל נשמה היתה מקודם בריאתה בכלל עצמותו ית', אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה ונפרדה מהשי"ת שכל ענינו רק להשפיע, כי שינוי הצורה מפריד ברוחניות כמו הגרזן בגשמיות, כמבואר לעיל. ונמצאת הנשמה דומה עתה לגמרי למשל האבר הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד היו שניהם האבר עם כללות הגוף אחד, והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל לאחר שנחתך האבר מהגוף נעשו בזה שתי רשויות, וכבר אין אחד יודע מחשבותיו של השני וצרכיו של השני, ומכל שכן אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך, וכמו שתי רשויות נפרדות הם.

ולפי זה מובנת מאליה מעלת האיש שזכה שוב להדבק בו, שפירושו שזוכה להשוואת הצורה עם השי"ת עי"ז שבכח התורה והמצוות הפך את הרצון לקבל המוטבע בו אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם רק להשפיע ולהועיל לזולתו שהוא השוה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר שנחתך פעם מהגוף וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהי' יודע טרם שנפרד מהגוף. אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברךכמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל ואז מקויים בו הכתוב, דע את אלוקי אביך. כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה.

וזה שאמר ר' מאיר, כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה ונעשה כמעיין המתגבר וכו'. דהיינו כמו שאמרנו שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו בעסקו בתורה ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, שפירושו שיבוא להשוואת הצורה שכל מעשיו יהי' לתועלת זולתו ולא לתועלת עצמו כלל דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם רק להשפיע ולהיטיב לזולתו שבזה חוזר האדם להדבק בהשי"ת כמו שהיתה הנשמה מטרם שנבראה. ולפיכך זוכה לדברים הרבה וזוכה לרזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר מחמת ביטול המחיצות שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך כמטרם שנברא.

בונוס:

 

הרחבה לבעלי עיון:

אצטט קטעים נפלאים מבעל הסולם בנושא עם הסבר קצר:

פתיחה לחכמת הקבלה

יג) והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה"ז. למשל שני בני אדם, הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה. ואין ריחוק מקום פועל עליהם, שיתרחקו זה מזה.
ובהפך, כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא תקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם, מרחקם זה מזה, וקרבת הצורה שבדעתם, מקרבם זה אל זה. ואם למשל, טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק המזרח ממערב.
ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות וזווג ויחוד, הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד. שלפי מדת שינוי הצורה, הם מתפרדים זה מי זה, ולפי מדת השואת הצורה, הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין, שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה, עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל. כי המאציל הוא כולו להשפיע, ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו. והוא כולו לקבל, ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה. ונמצא ע"כ בהכרח כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל.

הסבר: כמו שבגשמיות אני מודד מרחק על פי ריחוק פיזי והחלל שבין עצם לעצם, או בחלל מודדים לפי מרחק של שנות אור בין עצם לעצם וכן הלאה, ברוחניות המרחק הוא צורני ולא חומרי. יתכן ששני אנשים באותו חדר בקירוב רב ושונאים שנאה מאוד גדולה זה את זה, וכן הפוך.

אבל הרצון לקבל מצד עצמו שהוא חוק מחויב מתגלה בעל מנת לקבל בפעם הראשונה וזה מפריד אותנו מהבורא, יש לדייק ולהדגיש שוב, שהרצון לקבל עצמו לא מפריד מהבורא, מכיון שממילא אין בנינו לבין הבורא קשר של חומר או חיבור של חומר וחומר, אלא הבעל מנת לקבל הוא המפריד אך כיוון שהתפיסה שלנו את הרצון לקבל היא  דרך הבעל מנת לקבל ואין תפיסה בחומר בלי צורה על כן זה מפריד בנינו לבין הבורא. והמאציל כולו בעל מנת להשפיע ולא רוצה לקבל לעצמו כלום חס ושלום, על כן ממילא שינוי הצורה מפריד הרוחניים, אם כך מה שנשאר לתקן את הצורה ואז השוואת הצורה מקרבת הרוחנים, אבל גם כאשר נתקן את הצורה, החומר תמיד ישאר רצון לקבל. יש כאלה מפרשים מקבל בעל מנת להשפיע – זה לקבל כדי להשפיע לשני, אבל אין זה נכון, מקבל בעל מנת להשפיע הפירוש שאני מקבל ברצון לקבל שלי, אבל מתוך אהבה. הכוונה של הקבלה שלי היא להשפיע, אבל מכיוון שהנותן נהנה מבחינתי מזה שאני מקבל ממנו אז אני משפיע לו ע"י קבלתי.

הקטע מבאר את הרעיון של צורה וחומר: (מאמר החרות)

"המתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם: האדם לבד, ונפש חיה לבד. והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים: דומם צומח חי מדבר. ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".

הסבר: האדם מורכב מצד הנשמה שבו וצד הגוף צד הבורא שבו וצד הבריאה, כל הבריאה ככה בנויה והאדם הוא הכלל של הבריאה.

וז"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. – ומילת נשמת – היא מלשון "שמין" לו את הקרקע, שהוראתה כמו "ערך" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

ושיעור הכתוב הוא: "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה והערכה של חיים, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל "הרצון לקבל" שלו כנ"ל. ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל.

הסבר: הבורא נתן בנברא את הצד המקשר את צד הבורא שבאדם צד הנשמה, שדרך זה הוא מתקשר לבורא בקשר של אהבה.

באמת אנו רואים שהחומר צריך להיות תמיד בתנועה, אפילו הדומם בתוכו בפנימיות יש תנועה, כי התנועה מייצגת את הרצון ליתר דבקות, את הקשר לצד הבורא שבבריאה, וחוסר תנועה הוא מוות ונפרדות.

ואף על פי שחכמת הקבלה, אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמ"ש במאמר מהות חכמת הקבלה בד"ה חוק שורש וענף). ולפיכך נמצא גם כן, אשר כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנכיית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודה היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת "רצון לקבל" הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל, שמכוח זה נמצא בה כוח המושך וכוח הדוחה.

אבל כל מה שנמצא בה יותר משני הכוחות האמורים, הרי זה נחשב לבחינת השפע ממהותו ית', אשר השפע הזה הוא שוה לכל הברואים, ואין בה משום חידוש המיוחס לבריאה כלל, להיותה נמשכת יש מיש, ולא יתכן ליחס את זה לבחינת יחידה פרטית. רק לדברים משותפים לכל חלקי הבריאה הקטנים עם הגדולים. שכל אחד מקבל מהשפע הזה, לפי גבול הרצון לקבל שלו, ובגבול הזה נעשית ההגדרה בין כל יחיד ויחידה.

הרי הוכחתי בעליל מבחינה מדעית טהורה, את "האנכי" (האיגו) של כל יחיד, בשיטה מדעית מוגנת לחלוטין בכל צרכיה מעין הבקורת. ואפילו לשיטת המטריאליסטים האוטומאטיים הקיצונים. ומעתה אין אנו צריכים יותר לכל השיטות הצולעות, המתובלות במטפיזיקא. וכמובן שאין כאן כל הפרש, אם הכוח הזה – שלרצון לקבל, הוא פרי ותוצאה של המטריה שהוציאתו בדרך החימיה, או המטריה, הוא פרי ותוצאה של הכח הזה, כי העיקר ידענו, אשר רק הכח הזה – המוטבע בכל בריה ואטם של "הרצון לקבל" בגבולותיו, הוא בחינת היחידה, שבו הוא נבדל וניכר לעצמו, מתוך שאר חברי סביבתו, שזה נוהג הן באטום יחידה, והן בחבורה של אטמים – שנקראים גוף. וכל יתר הבחינות, שנמצא בהם עודף על הכח הזה, אינם מיוחסים בכל שהוא לאותה הפרודה, או לאותה החבורה של פרודות מבחינת האנכיית שבה, אלא רק מבחינה כללית, שהוא השפע הנמשך אליהם מהשי"ת, שהוא ענין המשותף לכל חלקי הבריאה יחד, ואין בהם ענין של גופים נבראים יחידים, כמבואר.

הסבר: כל הבריאה הינה רצון לקבל, חומר הוא דבר הנתון לחוקים, החוק של הבריאה שהיא רצון לקבל.

ההבדל בין הברואים הוא ברצון לקבל שלהם, החומר של הרצון מורכב מכוח המושך וכוח הדוחה, כנגד כוח הנשמה וכוח הגוף, כוח ההשפעה וכוח הקבלה.

האור, הטבת הבורא, מתגלה בבריאה על דרך היצירה, מכיוון שהאור תמיד היה, האור לא תלוי ברצון שלי.

אומנם הרצון לקבל שלי הוא יש מאין, מכיוון שהוא דבר פלאי, שלא היה לפני זה, ופתאום נהיה. באמת הבריאה היא אמונית.

ואנו באמת לא תופסים מה שמעבר לבריאה, כל התפיסה שלנו מתחילה מהבריאה ולמטה, והרי מה שלא נשיג לא נדעו בשם.

מומלץ ללמוד הקדמה לספר הזוהר המבארת בצורה פלאית נושא זה- לחץ כאן לשיעורים בהקדמה לספר הזוהר

 

(פתיחה לחכמת הקבלה)

ע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה, מראשה עד סופה. עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן, שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן, שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל. וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל. והוא נמשך מנצחיותו ית' יש מיש.

הסבר: שוב מסביר את העניין שהאור מתגלה בבריאה על דרך היצירה, והרצון על דרך יש מאין. האמת זה נושא עמוק ופלאי ואין כאן המקום להאריך מומלץ ללמוד פתיחה לחכמת הקבלה ומבוא לספר הזוהר על מנת להכיר נושא זה.

החומר והצורה בקבלה  (פרי חכם)

והטעם, כי האהבה הזו אף-על-פי שהיא רק תולדה יוצאת מן המתנה, מכל-מקום היא חשובה באין ערך על המתנה בעצמה. בדומה למלך גדול שנותן חפץ קטן לאדם, אף-על-פי שהמתנה בעצמה, אין לה כל ערך, עם-כל-זה האהבה והתשומת לב של המלך, אין קץ לערכה ויקרה. ולפיכך, היא מופשטת לגמרי מן החומר, שהוא האור והמתנה, באופן, שכל העסק וההבחן נשאר חקוק בההשגה רק באהבה לבדה. והמתנה כמו נמחקת ונשכחת מהלב. ולפיכך, נבחנת חלק החכמה הזו, בשם חכמת הקבלה הצורתית, שהיא החלק היותר חשוב בחכמה.

הסבר: דהיינו הכלל האהבה היא מעבר לפרטים, ולא תלויה בפרטים לאחר שמשיגים אותה, והיא נחשבת לממשית כי היא בחינת התפעלות, ואין היא בגדר תאוריה או השערות כמו הפילוסופיה אלא היא הרגש ממש, רק הרגש מופשט מצד הכלל.

ויותר מזה למשל אם אני אוכל עם אשתי  אז הסעודה היא רק אמצעי לקשר של אהבה שההרגש שלו הוא הרבה מעבר לסעודה, רק אנו פועלים דרך הפרט אל הכלל, אנו נבראים אנו צריכים את הפרטים לכן אנו פועלים אותם, אבל ההרגש הנולד של האהבה שהוא מעבר לפרטים באמת הרבה יותר גדול מהסעודה, כמו כן האור תמיד מתקבל בכלי הזך יותר. אם כך וודאי שהאור של הקבלה הצורתית גדול יותר.

אבי"ע

ויש באהבה זו ארבעה חלקים אשר המה נבחנים בדומה לאהבת אדם, שבעת קבלת מתנה בפעם הראשונה עדיין לא נכנה את נותן המתנה לאוהב. ומכל-שכן, אם נותן המתנה אדם חשוב, שאין למקבל השתוות עמו.

אולם עכ"ז, על-ידי ריבוי מתנות ואורך ההתמדה יצוייר שאפילו את האדם החשוב יכירוהו לאוהב אמיתי כשוה ערך. כי חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השואה ביניהם כנודע.

ולפיכך תבחן כאן ארבע מדרגות של אהבה. המקרה נקרא עשיה. הכפלת ריבוי המתנות נקרא יצירה. וגילוי האהבה גופה נקראת בריאה.

וכאן מתחיל הלימוד מחכמת הקבלה הצורתית, כי במדרגה זו נפשטה האהבה, מן המתנות. שז"ס: "ובורא חושך". כלומר, שמסלק האור מן היצירה, ונשאר האהבה בלי אור, בלי מתנותיה.

ואחר-כך אצילות, שאחר שטעמה ופשטה הצורה מהחומר לגמרי, בסוד: "ובורא חושך", ראוי לעלות למדרגת אצילות, ששם חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. דהיינו, אור ואהבה יחד.

הסבר: דהיינו אנו פועלים מהחוסר שלמות לשלמות, ולפיכך מתחילים מהפרטים, באהבה יש הרגש של שיוויון, ולא קטן וגדול (יראה) על כן מחלק לנו בצורה פלאית את הסדר:

הפרטים, המקרה המתנה מצד עצמה נקראת עשיה, ריבוי המתנה בבחינת הכפל שהמתנה באה כדי להגיע לכלל נקרא יצירה. האהבה עצמה שמופשטת מהמתנה נקראת בריאה, לאחר שזכינו באהבה, ואז מתחיל העסק בצורות, אבל זה לא מספיק לאחר מכן שרכשנו את הצורה המופשטת של האהבה בסוד בורא חושך, ראוי לעלות למדרגת אצילות ששם המתנה ואהבה מתחברים לדבר אחד המתנה היא ביטוי של האהבה כבר, ולא כמו ביצירה למשל אמצעי לעורר את האהבה, ולא כמו בבריאה שהיא מופשטת מהמתנה, אלא אהבה ואור יחד בבחינת שלמות.

מחצבת הנשמה

כל רוחני מובן לנו כבחינת כח מופשט מן הגוף, כי על-כן אין לו שום תמונה גשמית. אולם כיון שכן, הריהו מובדל לעצמו, ונבדל כולו מן הגשמי. ואם-כן איך יוכל אפילו להניע איזה דבר גשמי, ואין צריך חומר שיוולד מעצמו דבר גשמי, כיון שאין לו שום יחס שדרך בו יבוא למגע עם הגשמי.

יסוד החומצי

אולם באמת, גם ה"כח" כשהוא לעצמו נבחן לחומר אמיתי, לא פחות מכל שאר החומרים הגשמיים שבעולם המוחשי.

ואף-על-פי שאין לו כל תמונה מוצגת לתפיסת החושים האנושיים – אין זה מוריד מערך החומר שהוא ה"כח".

כי אם תקח את פרודת יסוד החמצן, אשר רוב מהחומרים שבעולם מורכבים הימנו, – ועם כל זה כשתקח בקבוק עם יסוד חמצן נקי, כשהוא עומד לעצמו נקי משיתוף חומר אחר – הרי תמצאהו כמו בקבוק ריקן לגמרי, בלי שום תפיסה כלל – להיותו בחינה אוירית לגמרי, שאין היד שולטת בו למישוש, ואין לו כל מראה שהעין שולט בו.

ואם נסיר הפקק מהבקבוק ונריח בו, לא נמצא שום ריח של משהו. ואם נטעם אותו – לא נמצא בו שום טעם. ואם נשימהו על מאזנים – לא ישקול יותר מהבקבוק הריקן. וכמו כן המימן, שאין לו טעם ריח או משקל.

אבל כאשר נרכיב שני היסודות יחד, מיד יתהפכו לנוזל, והנה מים ראויים לשתיה, שיש בהם טעם ומשקל.

ואם ניתן המים לתוך סיד בלתי כבוי – מיד יתערבבו המים בתוך הסיד ויהפכו הנוזלים לחומר מוצק כמו הסיד עצמו.

הרי, שמן היסודות חמצן ומימן, שבהם עצמם אין שום תפיסה מוחשית כלל – מתהפכים להיות גוף מוצק.

ולפי-זה איך נחליט ונאמר על הכוחות הפועלים בטבע שאינם חומר גשמי, וכל זה רק בגלל שאינו מסודר כלפי הכרת החושים – בשעה שאנו רואים בעליל אשר רובם של החומרים המוחשיים שבמציאות נבנו מלכתחילה מיסוד החמצן, שאין החושים האנושיים מסוגלים לתפוס ולחוש אותו.

ולא עוד, אלא שאפילו המציאות המוחשית, המוצק והנוזל, שמושגים בהחלט בעולמינו המוחשי – עלולים לההפך לאויר ואדים, במדת חום מסויימת – וכמו-כן האוירים עלולים לההפך למוצקים במדת קור מסויימת.

ואם כן יש לתמוה, איך יש לך נותן מה שאין בו, כי ראינו בעליל, כי כל התמונות המוחשיות באים מהיסודות שהם עצמם אינם מוחשיים, ואינם חומרים קיימים לעצמם. וכן, כל התמונות הקבועות שאנו מכירים, ועל ידיהם מגדירים אתת החומרים, אינם קבועים וקיימים כלל מסגולות עצמם, אלא רק פושטים צורה ולובשים צורה בהשפעת גורמים כמו חום וקור.

אלא שעיקר החומר הגשמי הוא ה"כח" שבהם, אלא, שאותם הכוחות עדיין לא נמצאו לנו בלבדם, כמו היסודות החימיים – ויכול להיות שיתגלו לנו בזמן מן הזמנים, גם בהיותם לבדם. כמו כל היסודות החימיים שנתגלו לנו רק בזמן האחרון.

הסבר: בא להראות לנו דבר גדול וחשוב מאוד, לכאורה אנו מתיחסים לרוחניות או לצורה כמשו מופשט ורחוק מאיתנו, ואנו מחשבים רק את החומר, אך מראה לנו שאפילו אנו לא באמת חושבים ככה ומביא משל יפה.

יסוד החומצי, לכאורה החמצן שהוא מצד עצמו ביחס לחוש המישוש והטעם ואף הריח והשמיעה, מופשט לחלוטין, אם כל זאת רוב החומרים בכדור הארץ מורכבים מיסוד החמצן ואף אין להם קיום בלעדיו.

ויותר מזה אף יסוד החמצן שהוא צורה מופשטת ביחס לחמשת החושים, יכול להתגשם ע"י התחברותו עם פרטים אחרים ולהיות מוחשי לחלוטין. ועוד יותר מזה גם דברים מוצקים לחלוטין בשינוי מצב צבירה נהפכים למופשטים לגמרי.

מביא במקום אחר אף על פי שאין אנו יכולים לגעת ברוח ובאוויר או לתפוס אותם ברור לנו שאין לנו קיום בלעדיהם.

לכן אל לנו להיות מקובעים במחשבה ולחשוב שמה שאנו מרגישים רק הוא חומר בעוד שראינו שכל המוחש דווקא בא מהלא מוחש ואף כל מה שאנו תופסים לא קיים מצד עצמו אלא רק על פי הצורה שהוא פושט ולובש.

ואומר גם המדע בעבר לא היה מודע ליסודות מסוימים בטבע וכל פעם מגלה יסוד חדש, ויתכן שיגלה עוד בהמשך.

לכן הלכה למעשה, זה שאנו לא תופסים רוחניות לא אומר שהיא לא קיימת או מופשטת ופילוסופית, אלא כנראה אין לנו את ההנפשה המתאימה, אם כך עלינו להשיג אותה וממילא המופשט יהיה כבר מאוד מוחש.

[/sociallocker][/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]

[/sociallocker]

מה זה רווק ברוחניות מעבר לזמן ומקום?

מה הקשר בין אישה לנשמה?

מהי נשמה?

מדוע קשים זיווגין כקריעת ים סוף?

כיצד יודעים מי זיווג האמת?

מדוע מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אישה כתוב בגמרא שיפחו עצמותיו ח"ו?

למה הלומד לא לשמה גדול עוונו מנשוא?

מהי אהבה?

[sociallocker id="43132"]

נתחיל ממהי נשמה?

ההגדרה העיקרית והמדויקת הינה – התלבשות אור בכלי.

באופן כללי היא מחולקת:
יש את הכלי שבנשמה (הרצון לקבל, השתוקקות, הרגש החיסרון)
ויש את האור שבנשמה (התלבשות אור בכלי, מילוי)

עוד הגדרה טובה: הנשמה היא מלשון 'לשום את הדבר' – ליישם אותו לתת לו שם, לתת לו ביטוי (ממשות של הדבר).
כמו כן נשמה היא מבנין נפעל- כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

כפי שאמרנו הנשמה מורכבת מאור וכלי, ולא רק מהאור כמו שטועה העולם לחשוב.
הנשמה היא דבר מורכב מאור וכלי.

בקצרה אם נרצה לדייק יש להגיד שהנשמה היא – הנאה מהאמת, התלבשות אור בכלי.

בהקשר לשאלתנו, שנדבר ברוחניות בגוף אחד- צד האור יהיה הזכר וצד הכלי יהיה הנקבה.

חתונה, או נישואין זה אומר שיש חיבור בין הזכר לנקבה, בין האור לכלי, בין השמימות לארציות בין המסך לרצון בין גוף לנשמה, בין השכינה לישראל, בין הגלות לגאולה – בין הבורא לבריאה.

מה הקשר בין אישה לנשמה?

אישה מייצגת את ההשתוקקות, אין כפיה ברוחניות, שאין השתוקקות (בעל מנת להשפיע) אי אפשר לקבל את האור.

לכן שיש אישה, זה אומר שיש המשכה של אור דקדושה- דהיינו תענוג מהאמת.

האישה הגשמית היא סימן ללב, לרצון, להשתוקקות של האדם, לכן הערך של חתונה הוא עצום.

מסופר על הרב"ש שהתחתן בגיל 80, אם אדם במדרגות אין סופיות כמוהו נתן מקום כבוד לסימן, גם עלינו ללמוד מזה.

כמו כן אומר הרב"ש שאישה היא בחינת מלכות שמים, כי היא מייצגת את המלכות שעבודת המלכות באמונה (אני מניח שהנשואים יכולים להבין את זה במקצת) ואז יש עליות וירידות.

אומר הרב"ש שבגמר התיקון הקב"ה נקרא חתן והשכינה כלה. ומובא בזוהר שחתן הוא מלשון נחות דרגה. שואל הלא גמר תיקון הוא עניין של שלמות, מה שייך ירידות? אלא בגמר התיקון יראו שכל הירידות בעצם היו עליות.

מה זה רווק ברוחניות מעבר לזמן ומקום?

רווק יהיה כמו רצון שאין לו כלי ממשי עדיין, (גוף המדרגה) למשל יש לאדם השקפה עצומה- אבל אין לו רגש, לב להכיל אותה עדיין.

או למשל צד האישה שבאדם עושה הרבה מעשים ומצוות, אבל אין זכר, אין אור שמאיר ברצון והוא מורגש מופרד בודד ומנותק מהכלל, מהאהבה.

עוד משל: אני יודע שאני רוצה לאהוב את ה' וליראה אותו, אבל עדיין לא מרגיש את זה בליבי עמוק, רק מאמין בתבונה גדולה. אז בעניין הזה אני רווק, אליי לעבור את התיקונים הנצרכים לשים מסך לרצון הזה ולהתחתן.

כמו כן רווק יהיה כמו בחינת לא לשמה, ביחס ללשמה.

מדוע קשים זיווגין כקריעת ים סוף?

ים סוף מסמל את הרצון של האדם, את מלכות שעלתה לבינה ועשתה סוף וסיום לרצון.

יש פה כמה עניינים עמוקים:

א. הקשר בין איש לאישה מסמל בשורש את הקשר בין הבורא לבריאה, ובענף את הקשר בין גוף לנשמה שהם ב' הפכים וזה דבר לא פשוט לחבר אותם, יותר מזה – זה עיקר תיקונו של האדם בעולם הזה – כל המציאות מושתת על היסוד הזה. אז כמו שזה קשה ברוחניות בזמן ההסתרה התיקון של הרצון, כך כסימן לעיתים קשים הזיווגים גם בעולם הזה.

ב. האדם לא מקבל את זיווגו האמיתי, בגלל צמצום ב' יש הסתרה על הרצון האמיתי ועד שהאדם מגיע לרצון האמיתי שלו לעיתים הוא צריך לעבור הרבה הכנה וזיכוך.


כיצד יודעים מי זיווג האמת?

הרב"ש אמר שצריך לראות שיש 60 אחוז התאמה על פי התכונות, ההשקפה, המציאת חן החיצונית וכו'.

הגיוני מאוד הדבר, כי מה ש99 אחוז היום עוד שנה יכול להיות 3 אחוז, ומה ש 60 אחוז כיום יכול להיות 100 אחוז עוד שנה. החיצוניות תמיד משתנה.

אומר הרב אדם סיני שכל המשחק הוא בשישים, כי השש מסמל את בחינת היגיעה.

לכן שיש 60 אחוז התאמה פחות או יותר, זה מספיק, כי כל השאר ממילא זה עבודה פנימית שעושים כל החיים.

ראוי להתחבר על המטרות הרוחניות בחיים ולא רק הגשמיות, כי כל דבר גשמי הוא נפסד ונאבד, ואם הקשר מבוסס עליו, די לבא מין הדין להיות כנידון. אבל אם הקשר מבוסס על דברים מעבר לזמן ומקום, כמו פנימיות, אהבה, רוחניות נתינה ועוד. ממילא כוח הפועל בנפעל, וגם הקשר יתבסס על דברים נצחיים.

מדוע מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אישה כתוב בגמרא שיפחו עצמותיו ח"ו?

נענה על כך בהרחבה למתקדמים.

למה הלומד לא לשמה גדול עוונו מנשוא?

ראו בסוף הרחבה של רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל.

בונוס – מאמר בלילא דכלא לשבועות (לא שייך למאמר באופן ישיר אבל עוסק בעיני חתן וכלה בעולם הרוחני)

הרחבה למתקדמים:

"וירץ לקראתם". במדרש רבה: אמר אברהם, עד שלא מלתי, היו עוברים ושבים באים אצלי. תאמר משמלתי, אינם באים… אמר לו הקדוש ברוך הוא, עד שלא מלת ערלים באים אצלך, עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך, הדא דכתיב, וישא וירא.

אחרי המילה של אברהם היה לאברהם קושיה, מה הקושיה? לפני המילה היו לו עליות וירידות רבות, אורחים ושבים, דהיינו כל הבחינות של הלא לשמה. בזמן ההכנה מצד אחד קשה לאדם, פעם מרגיש אמונה פעם מסתלקת, המון עליות וירידות עד שטועם קצת פנימיות בנפשו.

זאת אומרת אברהם לפני המילה היה בבחינת רווק, ביחס לשכינה הקדושה, ביחס למדרגת החכמה, מכיוון שאין השכינה יכלה להתגלות לו ולשרות אצלו קביעות, אלא בבחינת עליות וירידות דרך האורחים, בבחינת "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה"  דהיינו כמו שהרב"ש מסביר, שבזמן תיקון הבריאה גדולים החסדים מהחכמה, וצריך לחפש אחרי חסדים אחרת אין החכמה מתקיימת.


על כן שאל אברהם, שהייתי רווק, אז הרגשתי שאני עושה עבודה, שאני מתייגע, שקשה לי, שאני עולה ויורד, ועכשיו שאני נשוי לשכינה הקדושה מכיוון שיכולה לשרות אצלי בקביעות לאחר שמלתי, מה יאתגר אותי בחיים?

הרי בלי תנועה האדם מת, בלי היראה בלי הריקוד, כיצד ירגיש את הקשר לבורא? שהייתי רווק התפללתי הרגשתי כמה אני רוצה להתחתן, אפילו לעיתים הרגשתי את הבורא מרוב שהרגשתי כמה אני זקוק לעזרתו, עכשיו שמלתי אין יותר אורחים אין לי עליות וירידות, אני מחפש אחרי עבודה ואני רואה שאין אורחים אז מה עליי לעשות?

כמו כן רואים הרבה בעולם החיצוני שמתי שמשעמם מחפשים אתגרים דווקא מחוץ לנישואין, כי אי אפשר בלי תנועה, אומנם זה אתגרים מזויפים שמלובשים בקליפות, אבל האדם צריך חידוש. צריך תנועה, ואם אין תנועה בקדושה, אז יחפש אותה במקום לא אמיתי, או שירקב אם ישאר במקומו.

על זה אמר לו הבורא, "עד שלא מלת ערלים באים אצלך, עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך"

{דהיינו כל בחינות ההסתרה, והלא לשמה- הערלים וכו, כל הרצונות של הקליפות שמאוד קשה להתגבר עליהם. אבל כשהתגבר עליהם ונלחם הרגיש כחייל בעבודת ה' שכובש את הרצון, אבל שהם הסתלקו מכיוון שתיקן אותם הרגיש שאין לו מה לעשות יותר לכאורה}

"עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך"

דהיינו דווקא עכשיו, אחרי שמלת, שמה מתחילה העבודה האמיתית של בחינת הלשמה, אומנם אין לך יותר ניסיונות של הרווקות, של עוברים ושבים. עכשיו הניסיונות שלך הם במדרגה גבוהה יותר, דווקא בצד הרוחני הגבוה, הצד שלהנות נכון מהאמת, אהבה.

רוב הרווקים והרווקות חושבים שאם יתחתנו, ימצאו את האביר על הסוס הלבן יהיו מאושרים וכולם מייחלים לזה.. אבל האמת היא שרק שמה מתחילה העבודה האמיתית, אחרי שהאדם מתחתן יש לו רצון לקבל יותר גדול פתאום יש לו רצונות שאפילו לא ידע שהיו לו שהיה רווק, פתאום יש יגיעה כפולה. אומר הרב"ש חתן מלשון נחות דרגה, שיש לו חיסרון עכשיו דווקא. אבל אומר לו דווקא עכשיו אחרי שמלת, כאן מתחילה העבודה האמיתית, שלא תחשוב שהיית רווק היה קשה עכשיו אתה לא רווק כבר לא קשה, אלא הפוך דווקא שאתה נשוי כאן מתחילה העבודה האמיתית, רק ההבדל הוא שעכשיו העבודה היא כמו אהבה ולא יראה, צריך לעבוד מאוד קשה עבור אהבה, אבל יש פה כבר לב, יש כבר הרגשה של התלבשות אורות.

מסופר על הרב"ש זצוקל היתה תקופה שלא היה מלמד בעל הסולם רווקים, לפחות לא את העומק של חכמת הקבלה רק את צד ההשקפה, והרב"ש היה נער והשתוקק ללמוד ובעל הסולם אסר עליו, מה עשה? הגיש להם קפה תה ומשקאות בזמן הלימוד, רק ערבב את הכפית חצי שעה, וככה בעצם זכה ללמוד הרבה (-:

לאחר החתונה בא בעל הסולם עצמו והעיר את הרב"ש לשיעור בוקר, אמר לו עכשיו אתה אדם שלם אתה יכול לבוא ללמוד.

כי שהאדם נשוי מתחילה העבודה, ולא הפוך כמו שאנחנו חושבים שברווקות קשה ובנישואין קל. {אין מדובר רק מבחינה גשמית)

אבל אכן נקודה האחיזה הראשונית היא אורחים ושבים. דהיינו בבחינת הלא לשמה – שמביאו ללשמה.

רק צריך להיזהר שלא תעשה לו בבחינת סם המוות, ושפחה תירש גברתה חס ושלום.

יש להוסיף שכמובן הלא לשמה מתחלק להמון מדרגות, נראה שאברהם היה מתוקן בבחינת משפיע בעל מנת לקבל בדרגתה הגבוהה המביאה ללשמה,  ושהגיע לעבוד על הרצון לקבל, ששמה עוד לא היה מתוקן על כן נפגש איתו בבחינת הלא לשמה. ולאחר הברית הגיע לדרגת משפיע על מנת להשפיע בבחינתו.

הרבה פעמים לא לשמה אצל בעלי השגה גבוהים דווקא נקרא משפיע בעל מנת להשפיע, ביחס למקבל בעל מנת להשפיע, שנקרא לשמה מצד מטרת הבריאה.

מצד תיקון הבריאה משפיע בעל מנת להשפיע נקרא – לשמה.

נראה שעיקר הלא לשמה שלנו, הינו לעבור מהמשפיע בעל מנת לקבל – למשפיע בעל מנת להשפיע.

שזה זמן העבודה בהסתר פנים "ברווקות" {רווקות דהיינו שאין מסך על הרצון בקביעות}

עיקר הלא לשמה שמביאו לשמה – הוא מגיל יג עד גיל כ', בגיל עשרים לאחר שהגיע ללשמה ראוי לישא אישה. {אין מדובר על גיל גשמי זה רק סימן}

לכן נאמר בגמרא שאם עד גיל כ' לא נשא אישה הקדוש ברוך הוא מחכה ומצפה לו וכן הלאה כל האימרות בגמרא, מכיוון שצריך להזדרז ללשמה.

"מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אשה מעלה עליו את חמתו של הקב"ה, כדברי רבא שאמר "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אומר תיפח עצמותיו".

דהיינו נשא אישה- שהגיע למדרגת נשמה- לגילוי פנים לבחינת הלשמה.

הגמרא מבארת את טעם הדבר, משום שאם לא יינשא בגיל זה, יהיה עליו להתמודד עם הרהורי עבירה קשים ביותר.

דהיינו הרהורי עבירה נקראים שתוהה על הראשונות ונעשית לו סם המוות כפי הכתוב בהקדמת ספר הזוהר.

כל הלא לשמה שיש שמה הרבה יגיעה בזמן "הרווקות" זה רק הכנה אבל, כי העבודה האמיתית מתחילה דווקא בלשמה, דווקא בבן ולא בעבד.

 מביא בהקדמת ספר הזוהר הקדוש שיש תריג עיטין ותריג פיקודין וזה לשונו:

"המצוות שבתורה נקרא בלשון הזוהר בשם תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה, יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שכתבו חז"ל (שבת פ"ח): עושי דברו לשמוע בקול דברו, בהתחלה עושי ואח"כ לשמוע, נקראים המצוות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה ושל הגוף."

הסבר: מבאר לנו שיש תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין. עיטין מלשון עצות, עצות כיצד להגיע, ציוני דרך, סמלים, סימנים. הפיקודין הם כבר סיבות. כבר מופקד בהם האור האלוקי. כמו כן נקרא שלא לשמה – בחינת תריג עיטין, ולשמה – בחינת פיקודין. 

מה ההבדל בין סימן לסיבה?

אחד היסודות החשובים ביותר בדרך העבודה.

א.    סיבה מחייבת תוצאה, והתוצאה מחייבת שהסיבה תהיה טמונה בה.

ב.    סימן לא מחייב תוצאה.

על כן הגשמיות היא רק סימן, ולא סיבה.

היא רק שלט שמראה לאן לנסוע, ולא זה שמחליט לאן לנסוע.

הזוהר והתורה לא מדברים על גשמיות, אך צריך לזכור את חשיבות המצוות החיצוניות שהם חשובות ולעשות בכך סדר:

ידוע שיש פנימיות וחיצוניות, כאשר אנו מדברים ברובד המעשה בלבד, אז יש את ההתייחסות ההלכתית- למשל לקרוא קריאת שמע עם כוונה, כדי לצאת ידי חובה, אז מספיק כוונה טכנית מצד המעשה שה' מושל בכל וכדומה. 

אבל כשמדברים ברובד הרוחני, ברובד הכוונה, אז אם אני לא מרגיש שהבורא גדול וקיבלתי את זה בכל עמקי נשמתי ביראת הרוממות, לא יצאתי ידי חובה באמת מבחינה רוחנית- כפי שכתוב לא יצא בלי כוונה. {כוונה דהיינו משיג את הדבר בליבו}

כל המצוות המעשיות הם סימן מובהק לכוונה הפנימיות שצריך להשיג, אבל הם עדיין לא סיבה, הם רק בחינת "עיטין".

עוד דוגמא: שמירת שבת, אם מסתכלים רק על רובד המעשה על הסימן המובהק והחשוב – אז אם שמרתי שבת ולא הדלקתי אש, קיימתי מצווה גדולה מאוד מצד המעשה. אבל שמסתכלים מצד הכוונה, אז ייתכן שאני בכלל בבחינת גוי ששבת חייב מיתה, {כי אני מקבל הכל לפרטיות שלי כולל המצוות במקום החלל הפנוי שהוא המקבל בעל מנת לקבל- האנוכיות} ועליי לתקן את הבחינות האלה בי ברובד המתאים. ולא להישאר רק במעשה, אף על פי שהוא חשוב ושומר עלינו כקיום מינימלי של העולם הרוחני בנפשנו.

כי ההלכה מאוד מיוחדת וחשובה, היא נותנת לנו מאין מסגרת בסיסית ששומרת עלינו גם כשלא הגענו לכוונה האמיתית, ומהווה לנו מעין כוונה מינימלית בסיסית אוטומטית שהיא הקרקע להתקדם קדימה.

יתרה מזו, התורה ומצוות הם הגירוי היחיד בעולם הזה לעולם הרוחני – ואין דרך אחרת. אך לזכור שזה רק מדרגת הדומם, וצריך להתפתח בחיים! רחמנא לבי בעי.

 על כן נאחל לכל הנשואים ולכל הרווקים לחדש את הקשר הפנימי, ולהתחתן שהרי כל רצון חדש לעבודה נקרא בתולה, שאני צריך לעבוד עליו בחידוש, בכוח הבורא, באמונה, עליי להינשא לו, לשים לו מסך דקדושה ולפעול בעל מנת להשפיע.

עיקר החתונה זה בין הבורא לבריאה, החתונה שאנחנו מכירים בגשמיות היא סימן מובהק לענף הרוחני של חיבור גוף ונשמה שבשורשו הינו הקשר בין הבורא לבריאה.

כתוב שקשים זיווגין כקריעת ים סוף, כי באמת כל החיבור בין הבורא לבריאה דורש המון עבודה פנימית. נוסף על כך אין אדם מוצא זיווגו האמיתי (ראו למעלה)

אבל אין חיבור חומרי, החיבור הינו צורני, לכן עלינו להכיר את הצדדים הצורניים והפנימיים שבנו שנדע כיצד להתחבר ולהתקשר לבורא במקום האמיתי, ברוחניות.

אומר הרב"ש שבהתחלה נותנים לנו צעצועים, להתאמן על דברים קטנים ולאחר מכן נותנים לנו להתעסק עם דברים גדולים.

מהי אהבה?

שאלה אין סופית, אפשר להגיד אהבה היא מעבר לחומר, רגש מעבר לזמן ומקום, אחדות, חיבור וכן הלאה..

בפשטות אהבה זה- מקבל בעל מנת להשפיע, אני משותף, יחד.

נביא ציטוט של בעל הסולם בנושא מתוך "מאמר לסיום הזוהר" שמבאר יפה את הרעיון של אחדות ואהבה:

"ומה הם מעלותיו של אותו האדם שזכה לדביקות השי"ת? הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי אני מוכרח לגלות קצת לפי מדת ההכרח ואסביר הדברים בדרך משל.

הגוף עם אבריו אחד הם. וכללות הגוף מחליף מחשבות והרגשים על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב שאבר אחד ממנו ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר חושב ומרגיש שצר לו המקום שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו ומעבירו למקום הנוח לו. אמנם אם קרה ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האבר לגוף כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האבר. לפי המשל הזה יש להבין ג"כ מעלת האדם שזכה להדבק בהשי"ת, כי כבר הוכחתי בהקדמה שלי לספר הזהר אות ט' שבכרך הא', (וכן בחוברת להאדרא זוטא שהוצאתי ביחוד לכבוד ל"ג בעומר), שהנשמה היא הארה נמשכת מעצמותו ית' והארה זו נפרדה מאת השי"ת ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל, כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה, ושינוי צורה זו של רצון לקבל הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. ותעיין שם במקור כי אין כאן המקום להאריך בזה.

היוצא מזה, שכל נשמה היתה מקודם בריאתה בכלל עצמותו ית', אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה ונפרדה מהשי"ת שכל ענינו רק להשפיע, כי שינוי הצורה מפריד ברוחניות כמו הגרזן בגשמיות, כמבואר לעיל. ונמצאת הנשמה דומה עתה לגמרי למשל האבר הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד היו שניהם האבר עם כללות הגוף אחד, והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל לאחר שנחתך האבר מהגוף נעשו בזה שתי רשויות, וכבר אין אחד יודע מחשבותיו של השני וצרכיו של השני, ומכל שכן אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך, וכמו שתי רשויות נפרדות הם.

ולפי זה מובנת מאליה מעלת האיש שזכה שוב להדבק בו, שפירושו שזוכה להשוואת הצורה עם השי"ת עי"ז שבכח התורה והמצוות הפך את הרצון לקבל המוטבע בו אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם רק להשפיע ולהועיל לזולתו שהוא השוה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר שנחתך פעם מהגוף וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהי' יודע טרם שנפרד מהגוף. אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברך כמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל ואז מקויים בו הכתוב, דע את אלוקי אביך. כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה.

וזה שאמר ר' מאיר, כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה ונעשה כמעיין המתגבר וכו'. דהיינו כמו שאמרנו שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו בעסקו בתורה ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, שפירושו שיבוא להשוואת הצורה שכל מעשיו יהי' לתועלת זולתו ולא לתועלת עצמו כלל דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם רק להשפיע ולהיטיב לזולתו שבזה חוזר האדם להדבק בהשי"ת כמו שהיתה הנשמה מטרם שנבראה. ולפיכך זוכה לדברים הרבה וזוכה לרזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר מחמת ביטול המחיצות שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך כמטרם שנברא."

ובע"ה נזכה להתחתן גשמית, אבל בעיקר – רוחנית (-:

 הרחבות למתקדמים:

דברי הצדיק "האביר יעקב" -רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל על עניין הלשמה בפנימיות:

5 2 3 1 8 7 6 8

הרחבות בענין אהבה רוחנית:

כלים ואורות (בפירוש המלות)

וכאן צריך להוסיף עניין ההבדל בין המתנה ובין אהבה הנולדת על ידיה. אשר האורות, כלומר, ההתפעלות של הכלי, שזה ניתן להשגה, היא מכונה בשם "חומר וצורה" יחד, כי ההתפעלות, היא הצורה, והכח הנ"ל הוא "החומר".

הסבר: דהיינו ההתפעלות= התלבשות אורות בכלים. חומר= ההשתוקקות הרגש הרצון.

אולם האהבה הנולדת, היא נבחנת לצורה בלי חומר. כלומר, אם אנו עוסקים בהפשטת האהבה מן חומר המתנה, כמו שלא היתה מלובשת באיזה מתנה ממשיית מעולם, אלא בשם המופשט אהבת השי"ת – אז נבחנת לצורה. והעסק בהה נבחנת בשם קבלה הצורתית. אולם נחשבת לממשית בלי שום דמיון לפילוסופיה צורתית, משום שרוח האהבה הזאתת היא הנשארת באמת בהשגה, בבחינת מופשטה לגמרי מן המתנה, דהיינו, עצם האור.

החומר והצורה בקבלה

והטעם, כי האהבה הזו אף-על-פי שהיא רק תולדה יוצאת מן המתנה, מכל-מקום היא חשובה באין ערך על המתנה בעצמה. בדומה למלך גדול שנותן חפץ קטן לאדם, אף-על-פי שהמתנה בעצמה, אין לה כל ערך, עם-כל-זה האהבה והתשומת לב של המלך, אין קץ לערכה ויקרה. ולפיכך, היא מופשטת לגמרי מן החומר, שהוא האור והמתנה, באופן, שכל העסק וההבחן נשאר חקוק בההשגה רק באהבה לבדה. והמתנה כמו נמחקת ונשכחת מהלב. ולפיכך, נבחנת חלק החכמה הזו, בשם חכמת הקבלה הצורתית, שהיא החלק היותר חשוב בחכמה.

הסבר: דהיינו הכלל האהבה היא מעבר לפרטים, ולא תלויה בפרטים לאחר שמשיגים אותה, והיא נחשבת לממשית כי היא בחינת התפעלות, ואין היא בגדר תאוריה או השערות כמו הפילוסופיה אלא היא הרגש ממש, רק הרגש מופשט מצד הכלל.

ויותר מזה למשל אם אני אוכל עם אשתי  אז הסעודה היא רק אמצעי לקשר של אהבה שההרגש שלו הוא הרבה מעבר לסעודה, רק אנו פועלים דרך הפרט אל הכלל, אנו נבראים אנו צריכים את הפרטים לכן אנו פועלים אותם, אבל ההרגש הנולד של האהבה שהוא מעבר לפרטים באמת הרבה יותר גדול מהסעודה, כמו כן האור תמיד מתקבל בכלי הזך יותר. אם כך וודאי שהאור של הקבלה הצורתית גדול יותר.

אבי"ע

ויש באהבה זו ארבעה חלקים אשר המה נבחנים בדומה לאהבת אדם, שבעת קבלת מתנה בפעם הראשונה עדיין לא נכנה את נותן המתנה לאוהב. ומכל-שכן, אם נותן המתנה אדם חשוב, שאין למקבל השתוות עמו.

אולם עכ"ז, על-ידי ריבוי מתנות ואורך ההתמדה יצוייר שאפילו את האדם החשוב יכירוהו לאוהב אמיתי כשוה ערך. כי חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השואה ביניהם כנודע.

ולפיכך תבחן כאן ארבע מדרגות של אהבה. המקרה נקרא עשיה. הכפלת ריבוי המתנות נקרא יצירה. וגילוי האהבה גופה נקראת בריאה.

וכאן מתחיל הלימוד מחכמת הקבלה הצורתית, כי במדרגה זו נפשטה האהבה, מן המתנות. שז"ס: "ובורא חושך". כלומר, שמסלק האור מן היצירה, ונשאר האהבה בלי אור, בלי מתנותיה.

ואחר-כך אצילות, שאחר שטעמה ופשטה הצורה מהחומר לגמרי, בסוד: "ובורא חושך", ראוי לעלות למדרגת אצילות, ששם חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. דהיינו, אור ואהבה יחד.

הסבר: דהיינו אנו פועלים מהחוסר שלמות לשלמות, ולפיכך מתחילים מהפרטים, באהבה יש הרגש של שיוויון, ולא קטן וגדול (יראה) על כן מחלק לנו בצורה פלאית את הסדר:

הפרטים, המקרה המתנה מצד עצמה נקראת עשיה, ריבוי המתנה בבחינת הכפל שהמתנה באה כדי להגיע לכלל נקרא יצירה. האהבה עצמה שמופשטת מהמתנה נקראת בריאה, לאחר שזכינו באהבה, ואז מתחיל העסק בצורות, אבל זה לא מספיק לאחר מכן שרכשנו את הצורה המופשטת של האהבה בסוד בורא חושך, ראוי לעלות למדרגת אצילות ששם המתנה ואהבה מתחברים לדבר אחד המתנה היא ביטוי של האהבה כבר, ולא כמו ביצירה למשל אמצעי לעורר את האהבה, ולא כמו בבריאה שהיא מופשטת מהמתנה, אלא אהבה ואור יחד בבחינת שלמות.

 

ציטוטים והרחבות בענייני הלשמה:

(דרגות הסולם) וירא

במדרש "עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שלא מלת היו ערלים באים אצלך, ועכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך". ולכאורה יש לדקדק מה השיב לו השם יתברך, שהוא ופמליא שלו יבואו אצלו, אחרי שחשקו של אברהם היה לקיים מצות הכנסת אורחים.

ויש לפרש על דרך המוסר, שענין "מילה" היא קבלת מלכות שמים ומטרתה לנתק את עצמו מהקליפה, שזה נקרא כריתה ומילה מהקליפות. והאדם רואה שמטרם זה, היינו מטרם שקיבל על עצמו לעבוד רק לשם שמים, היו האורחים באים אצלו בבחינת "עובר ושב". ש"אורח" נקרא היצר טוב, היות שהוא בא לאחר שהיצר הרע כבר תושב אצלו י"ג שנה. והיה נוהג אצלו שהיצר הטוב היה מיעץ לו לעסוק בתורה ומצוות בבחינת עליות וירידות. וזה נקרא הכנסת אורחים, שהרבה פעמים ביום היו לו מצבים של עליות, שפירושו שהכניס את האורח הרבה פעמים. לכן נקרא זה לשון רבים בשם "הכנסת אורחים".

וזה שאמר, עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי, שהיו תמיד בבחינת עובר ושב. ועכשיו כשמל, היה ממתין שהאורחים יבואו, ולא באו. ועל זה השיב לו ה' יתברך, עכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך. היינו כי בזמן שעובדים שלא לשמה, לא צריכין כל כך הכנה להשיג בחינת עליות, וביגיעה קלה כבר יכולין לקיים תורה ומצוות. כי שלא לשמה נקרא שעובד על דרך הרצון לקבל. ועבודה זו היא בדרך הטבע, היינו שמטבע האדם לעבוד לעצמו. מה שאם כן בזמן שהולך לעבוד בבחינת להשפיע, והיות שעבודה זו היא נגד הטבע, לכן העבודה שהיה רגיל לעבוד לפני זה לא מספיקה לו, אלא להתגברות יתירה הוא צריך. וכל זמן שהוא לא מוסיף בעבודה, הוא רואה את עצמו שהוא עוד יותר גרוע ממצבו הקודם. לכן הוא צועק, "למה הרעות לעם הזה", היות שאין לו עכשיו אורחים.

וה' יתברך השיב לו, עכשיו, היינו בזמן שמתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע הנקרא "לשמי", אזי אני קורא עליך הפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". שענין הברכה הוא שיזכה להשראת השכינה. וזה נקרא אני ופמליא שלי באים אצלך. ומשום זה אתה צריך לדעת שאתה עומד עכשיו במדרגה יותר גבוהה. לכן אתה צריך להתאמצות יתירה, בכדי שתהיה ראוי לקבל אותי והפמליא שלי, היות ד"לפום צערא אגרא". כי בזמן שצריכין לקבל מדרגה יותר גבוהה, צריכין לתת עבודה יותר גדולה. אבל זה לא כפי שאתה חושב שאתה נמצא במצב יותר גרוע, בזמן שקיבלת על עצמך לעבוד בעבודה דלהשפיע, הנקרא עבודה לשמה.

"וירץ לקראתם". במדרש: אמר אברהם, עד שלא מלתי, היו עוברים ושבים באים אצלי. תאמר משמלתי, אינם באים… אמר לו הקדוש ברוך הוא, עד שלא מלת ערלים באים אצלך, עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך, הדא דכתיב, וישא וירא.

ויש לשאול על דרך המוסר, דענין המילה הוא בחינת החיתוך דשלא לשמה. ורק עבודתו לאחר המילה היה רק בלשמה. ויש כלל דענין עליות וירידות נוהגות תמיד, דהאדם נקרא הולך ולא עומד.

וזה ששאל, מדוע טרם שמל היו העליות וירידות תמיד אצלו. וזה שכתוב, "עוברים", היינו מלשון עבירה, שהיא ירידה, "ושבים", היינו חזרה בתשובה, היו באים אצלי, והיה עסוק כל היום בעליות וירידות. ועכשיו, כשמל, לא היה יכול תמיד להיות במצב של עובר ושב. אם היה לו ירידה, היה במצב הזה זמן הרבה, עד שיוכל לעמוד את עצמו. והלא הדבר היה צריך להיות בהיפוך.

ואמר לו הקדוש ברוך הוא, טרם שמל, היה ערלים באים אצלו, אפילו שחזר בתשובה והתחיל בתורה ועבודה, גם זה היה בחינת שלא לשמה, לכן (אין דבר זה כל כך חשוב). והיה לך הרבה גורמים שתעשה תשובה ולחזור לתורה ועבודה. מה שאין כן עכשיו בלשמה, שזה בחינת אמת, על זה יש התנגדות מצד היצר הרע. לכן אין זה כל כך בתמידות.

ועוד יש לומר, ששאל, למה טרם שמל, היה במצב של עבודה ובחירה, שהיא בחינת "עוברים ושבים", ועכשיו שמל, אין לו את העבודה של עובר ושב. על זה השיב, מקודם היה ערלים באים אצלך, היינו המחשבות ורצוניות של ערלים, בכדי שתעשה בחירה. וזה כדי שתזכה לשמה, היינו להשראת השכינה. ועכשיו כבר הגעת לזה ואין עוד צורך בבחירה, היינו שהעבודה הקודמת גרמה לך שתזכה עכשיו לבחינת מנוחה. תרח הוליד את אברהם.

יש ב' חלקים בתורה ומצוות:

א. הוא תורה ומצוות על דרכם הנגלה לעיני כל, שהם בחינת קיום המצוות ולימוד התורה על דרך תרי"ג עיטין, שסגולתם לזכך ולצרף את הגוף, ולהגדיל מעלת הנשמה, שתהיה ראויה וכדאית לקבל אור פני מלך חיים, כמו שהיתה הנשמה בשורשה, טרם מיעוטה וביאתה לגוף השפל בעולם השפל.

ב. הוא קיום המצוות ולימוד התורה על דרך תרי"ג פקודין, שהוא עניין השגת שמותיו ית', וכל שכר הנשמות.
וערך חלק הב' על חלק הא', כערך השמיים על הארץ. כי חלק הא' הוא רק בחינת הכנה. וחלק הב' הוא עצם ההשלמה ותכלית הבריאה.

בעל הסולם, הקדמת פי חכם

בכמה מקומות בזוהר מכנה לתרי"ג מצוות – "תרי"ג עיטין דאורייתא", ובהרבה מקומות בזוהר קורא לתרי"ג מצוות – "תרי"ג פקודין", כי מתחילה מחויב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו, ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחי' "תרי"ג עיטין", דהיינו עצות, איך שיזכה סוף סוף לבוא לפני המלך ולזכות לאור פניו, כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים, וע"ד שמובא בגמ': מה אכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף, אלא לא ניתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל. אמנם אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים, דהיינו שבאים להשגתו, וע"י קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצווה, כי המצווה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצווה הזאת, שז"ס: נר מצווה ותורה אור, ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין".

בעל הסולם, הקדמת פי חכם

אנו צריכים לקיים את התו"מ, בכדי שזה יביא לנו לידי טהרה. שעניין טהרה, פירושו טהרת הכלים מהרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה "לכלוך", שהוא מטעם שהוא בשינוי צורה מהבורא, שהוא כולו להשפיע. לכן מטרם שמנקים את הכלים אי אפשר לתת לתוכם שום דבר טוב, שכל דבר שיתנו בכלי המלוכלך, זה יתקלקל.

לכן מוכרחים לעצות טובות, לדברים שהם יטהרו לנו את הכלים, שזה נקרא הכשרה והכנה, בכדי שנוכל לקבל את הטוב ועונג. ובגלל זה ניתנו לנו תרי"ג מצוות, הנקראים בלשון הזה"ק בשם "תרי"ג עצות", שהן עצות לטהר עצמנו מזוהמת כלי קבלה שלנו.

וזה כמו שכותב בהקדמת ספר הזוהר (דף רמ"ב) וזו לשונו: המצוות שבתורה נקראים בלשון הזוהר בשם פקודין. ונקראים אמנם גם בשם תרי"ג עיטין (עצות). וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצוות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון.

רב"ש, שלבי הסולם, קדושה וטהרה בעבודה

המצוות שבתורה נקרא בלשון הזוהר בשם תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה, יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שכתבו חז"ל (שבת פ"ח): עושי דברו לשמוע בקול דברו, בהתחלה עושי ואח"כ לשמוע, נקראים המצוות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה ושל הגוף.

רב"ש, שלבי הסולם, מהו מחצית השקל בעבודה – א'

כבר נודע, שסוד נשמות בני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל, אשר הנשמה היא נשתלשלה ע"ד עילה ועלול, וירדה מדרגה לדרגה, עד שהיא ראויה לבוא לעוה"ז, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם. ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצוותיה, נמצאת מתעלית מדרגה לדרגה, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחינת שמותיו של הקב"ה, שה"ס תרי"ג פקודין.

בעל הסולם, הקדמת ספר פי חכם

[/sociallocker]

?מה המסע המיוחד שעבר משה רבנו? ?מדוע חייב לעבור במדבר כדי להגיע לארץ ישראל? ?מדוע הבורא מסתתר מאיתנו??מהו הר האלוקים בשונה מהרים אחרים? מהו הסנה הבוער? ?מה בין סיטרא אחרא לקדושה? ?מהו אין עוד מלבדו? ?מדוע צריך שיהיה רע בעולם? ?מדוע בובה בתורות המזרח אומר שההשתוקקות היא מחלה? ?מה הסגולה של החיטה (החטא) לאחר התיקונים? ?מדוע האויב הוא אוהב? ?מהם סוכות? ?ומה בין סוכה להסתרה??מהו עניין של עבודה לשם שמים מתוך אהבה, ?שאין על זה הנחה במצב השלמות כחוט השערה? ?מהו סוד הסנה הבוער? ?מדוע לא מרגישים תמיד את ה' בלב? ?ומה מפריע לנו באמת?

מבוסס על מאמר הרב"ש זצוק"ל  {בכחול הסבר פניני החכמה}

"ומשה היה רועה את צאן יתרנו חותנו כהן מדיין"
צאן – הוא עניין יציאות.
יתרו- בחינת דבר מיותר
חותנו- בחינת התגברות הדינים- שהיה הולך רק בבחינת דין ולא מבחינת חושים {בבחינת ובני דן חושים- דהיינו, לא לפי השכל – אלא חושים בלי שכל- למעלה מהדעת)

זאת אומרת שמשה היה רואה את כל היציאות שיש לו שזהו לבחינת יתר, והעבודה שלו היתה בתוך השכל והדעת ולא מבחינת חושים.

אזי "וינהג את הצאן אחר המדבר" היינו שייחד את כל היציאות שהיו לו אחר המדבר העולם. {מדבר מלשון מדבר – צד האדם, מצד אחד יבש מצד שני יכול להכשיר לזכך ולטהר למדרגת המדבר}

מדבר מלשון – "דבר אחד לדור" היינו אחר מנהיג העולם, זאת אומרת שאמר שכל היציאות הם מצד השם יתברך ולא מצד כוח אחר.

"ויבוא אל הר האלוקים חרבה"
ואז בא לידי הרהורים מדוע עושה לו השם יתברך כך. עד שבא לחורב, היינו שנתייבש. חורב הוא בחינת יבש, זאת אומרת שהיה רואה שמכל הדינין שהוא דן עם בחינת השכל הוא בא לידי חורבן. ונצטער הרבה.

אז- "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש". {לאחר שהתייאש וויתר על עצמו – התגלתה הישועה- אין דבר שלם מלב שבור- נאמר גם על הלולב- אפשר שיהיה לא-לב, אפשר שיהיה כ-לב, ואפשר שיהיה לו-לב דהיינו לה' יתברך}

 

למה ה' מתגלה רק בהר סיני, מה חסרים הרים? יש אוורסט יותר סבבה

אומר הרב"ש סיני מלשון שנאה, שנאת הרע.

הר אומר הזוהר מלשון הרהור, כתוב "מקפץ על ההרים מדלג על הגבהות"

ההרים הם בחינת חג"ת חסדים מכוסים, גבעות בחינת נה"י, שיש כבר קפיצה, נוגע ולא נוגע.

אומר דווקא בהרהור של שנאת הרע, (דהיינו האגו הפרטיות) רק בהרהור כזה אפשר לבוא לקבל תורה.

מי שאין לו גילוי רע, ואין לו שנאת הרע, אין מה לתת לו תורה, אין לו כלים לתורה. בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, מי שלא מרגיש את הרע, בבחינת אוהבי ה' שנאו רע, כמו שאנחנו שרים כל שבת, אין אפשרות שיקבל תורה.

זאת אומרת שנתלהב לבו והיה בוער כאש מתוך הסנה, היינו ממקום השנאה שהיתה לו מקודם בלי המפריד- ראה עכשיו שהוא מלאך ה', היינו שכל אלה הדברים שהיו באים אליו בתור תפקיד שירחיקו אותו מהשם יתברך, והיה חושב שהם שלוחים של הסיטרא אחרא, וראה עכשיו שהם שלוחי דרחמנא (ה').

{קשה לאדם בזמן ההסתרה, מכיוון שלא רואים את הקשר בין הסיבה לתוצאה, חושבים לעיתים שזה יד המקרה, דהיינו יד הפרטיות, לעיתים אף יורדים להסתר כפול- ולא קל בכלל- גם שום שכל לא עוזר, כי כל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם" וכמו כן והשבות אל לבבך, האדם צריך להשיג ולהרגיש בליבו את הדברים, ואם לא מרגיש, רחמנא ליבא בעי – נמצא בפירוד.}

על הפסוק "וירא והנה הסנה בוער באש" אומר התרגום וחזא והא אסנא בעיר באשתא, "אסון" פירושו מלשון "אתון" היינו חמור. והחמור נקרא אסון משום שהוא מביא כל אסונות לעולם. וראה שבחמור הזה קשורה האש, כדוגמאת שלהבת הקשורה בגחלת או בפתילה?

{דהיינו- חמור בחינת אסון- כי זה צד הרצון לקבל- צד החומריות, הוא השורש לכל החורבן כשמגיע בצורה לא מתוקנת.}

"ויאמר אסורה נא ואראה וכו' מדוע לא יבער הסנה"
היינו שראה שכל האש קשורה בחמור, זאת אומרת ברצון לקבל, אם כן מדוע לא יבער הסנה, זאת אומרת שראה שהרצון לקבל עדיין לא נתבטל. וזה הפירוש וירא ה' כי סר לראות..

{לא הבין כיצד הסנה בוער? היה פלא גדול ומטורף בעיני משה רבנו. מדוע? כי על פי ההגיון הרצון לקבל מכבה את האור, מכיון שיש שינוי צורה, בין האור לכלי, ברגע שהאור מתקבל נוצר פירוד- שינוי צורה והרצון מת.

רואים כסימן בגשמיות שכל הנאה שאני מקבל- אכלתי, ישנתי, קיבלתי כבוד וכו'- ברגע שאני מלא, המילוי מוות, דהיינו מכבה לי את הרצון, אכלתי התמלאתי, לא יכול להנות יותר נכבה לי החיסרון, יותר מזה השורש לכל המוות בעולם זה הפסולת שנוצרת כתוצאה מהתהליך של קבלת האנרגיה. אותו דבר ברוחניות, הרצון לקבל מתמלא הכלי נסתם, כלי מלא אי אפשר למלא, אבל יש סוד מאוד מיוחד כיצד אפשר לקבל בלי שהרצון נכבה, בכל אופן היה פלא גדול בעיני משה, כיצד הרצון לקבל מתמלא בלי שנכבה" }

 

הרחבה בעניין הסנה:

מהו הסנה בוער ואיננו אוכל?

משה היה בפלא גדול מאוד..
"ויירא מלאך יהוה אליו, בלבת-אש–מתוך הסנה; וירא, והנה הסנה בוער באש, והסנה, איננו אוכל. ג ויאמר משה–אסורה-נא ואראה, את-המראה הגדול הזה:"

כי הסנה הרצון לקבל, שמקבל תענוג מילוי זה סותם אותו, הורג אותו מכבה אותו. כסימן גם כל דבר גשמי נאבד, אכלתי נגמר. ראיתי סרט נגמר, עשיתי ספורט נגמר. בעיקר בנפש שכל תענוג ברגע שקיבלתי את המילוי הרצון נכבה. לכאורה אפילו ביחסי אישות שזה מיוחס לתענוג גדול, אבל רוב בני העולם ברגע שאור ההולדה מתקבל, אם אין משו פנימי התענוג מסתלק על המקום.

לכן שהרצון בוער ולא נכבה זה פלא גדול כי באופן רגיל שהרצון לקבל מתמלא זה הורג וסותם אותו.

ומשה לא מבין איך אפשר לקבל ברצון לקבל בלי שיכבה, ויסתם ויגמר.

אבל אם הרצון לקבל, הסנה הוא נביעה של הרצון ליתר דבקות. הוא לא נשרף, נכבה ומפריד כפי טבעו.

שהרצון לקבל – מקבל בעל מנת להשפיע, מטעם השוואת צורה אז הוא נביעה של האין סוף, כי אין גבול לכמה שאפשר להשפיע לבורא. כי הבורא נצחי. לכן הרצון לא נכבה לעולם. 
מקבל בעל מנת להשפיע- ב' הפכים בנושא אחד.

משל יפה ששמעתי מאדם ששואף לשלמות- שהסנה יש לו שני צדדים, כמו כן לתורה."יש בחינת אש אלוקית שמטהרת ובחינת אש גשמית ששורפת. כשהאדם מוותר על התענוג הפרטי שלו הוא מרגיש שהוא עולה באש ונשרף למוות, אבל אם מקבל זאת בבחינת אש אלוקית שמטהרת אותו, נהיה נס והאש לבנה, אש אלוקית.

האש האלוקית יכולה לטהר, והאש הגשמית יכולה להרוג ולשרוף לגמרי.
השאלה אם אני לוקח אותה לפרטיות או כדי להיטהר. אם אני לוקח אותה לפרטיות זה נקרא "מתוך שלא לשמה נעשית לו סם המוות" האש שורפת אותי. אבל אם אני לוקח אותה לטהר את הרצון. ועל זה נאמר "מתוך שלא לשמה בא לשמה"   וזוכה לדברים הרבה ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק..

מה נותנת העבודות במצרים לנפש האדם? בשביל מה צריך את זה?

כידוע התורה לא באה לספר סיפורים, כל העניין של יציאת מצרים בא ללמד אותנו על המסע הרוחני שהאדם חייב לעבור, על כור ההיתוך הפנימי שצריך ללמד אותו לקבל את האמונה, לקבל את משה. אבל בלי כור ההיתוך לא יוכל לקבל את האמונה, כי ההעדר קודם להויה. במצרים האדם כמעט לא רואה ומרגיש את ה' יתברך, צועק עליו לעיתים ולא רואה שה' שומע אותו. מדובר על כל אחד במציאות, אבל בעיקר על יהודי שהולך בדרך ה', אפילו מקיים תורה ומצוות, אבל מבחינה פנימית עדיין לא מרגיש את ה' בלב, וזה נקרא שהוא במצרים. למה לא מרגיש את ה' בלב? כי פרעה יושב בעורף, ולא נותן להבנה לרדת ללב. כידוע הגרון בחינת ישסו"ת המחבר בין הראש לגוף, בין השכל ללב, ולמרות שהאדם מבין בשכל שה' הוא האלוקים, פרעה לא מאפשר לו להרגיש זאת. זאת הגלות האמיתית, רק פה מתחילה מצרים, לפני שמתחיל הכור היתוך הזה, כל היסורים זה כמו לשחק במגרש משחקים. לא מתחיל את התיקון האמיתי. אבל בסופו של דבר, כל דבר שעובר עלינו בא להכשיר אותנו למטרה.

ככל שצריכים יותר אמונה, צריך קליפה יותר גדולה דווקא, הקליפה תפקידה לשמור על הפרי להכין ולהכשיר אותו.
כמו מכון כושר, כמו זוגיות.  דווקא הקשיים יכולים לאתגר אותנו להעמיק את הקשר ואת האהבה, אבל בגלל שרוב העולם פועל מבחוץ האתגר מפרק את הקשר. לכן כשיש קליפה יותר גדולה, זה מקום לקנות אמונה עוד יותר גדולה.

לכן רבי עקיבא צחק שראה שועלים בקודש הקודשים, כי השאלות שברור לו שבאו כדי להגדיל את האמונה, את הקשר משמחות אותו, מבחינתו זה הזדמנות לחזק ולהעמיק את האהבה.

כי פירושו של "משה" הוא – "כי מן המים משיתיהו", מן המים הזדונים הוציא אותו, זאת אומרת שהשם משה נקרא על שם שיש מים – והוא שולט עליהם. מה שאם כן כשאין מים הזדונים, היינו שאין סנה, אזי לא נקרא בשם משה. כמו שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע", זאת אומרת בזמן שיש רע – יש מקום לגילוי אהבה, ולגלות את החדוה והשמחה, כי זהו כל החומר שבבריאה. וזה פירוש: אל תקרב הלום, היינו אל תקרב להם, שהסנה, שהוא סוד הרצון לקבל, צריך להיות ואסור לבטלו, אפילו שהוא בחינת רע. אלא התיקון הוא: "אל תקרב הלום", שאסור להתקרב אליו ולהשתוות אליו, אלא צריך להיות בהופכיות הצורה עמו.

{דהיינו – סוד גדול, אם אין לי רצון אין לי מה לתת לבורא, לכן הסנה, בחינת הרצון הוא דבר נפלא, בשונה ממה שאומר למשל בובה בתורות המזרח "ההשתוקקות היא מחלה" חס ושלום, הבורא ברא יש מאין את הרצון לקבל- יותר מזה, "השם בורא מתייחד רק על החידוש, דהיינו המצאת יש מאין" הדבר הכי גדול ראשוני יסודי להכל – זה שהבורא ברא את הבריאה, לכן הרצון לקבל הוא מוכרח! רק כאשר הוא בצורה לא מתוקנת צריך לטהר אותו. מביא במקום אחר הרב"ש משל מדהים על הרצון של האדם, הרי ידוע שהחטא מצד אחד הוא מרחיק, מצד שני בלי חטאים לא יהיה מה לתקן אומר הרב"ש על החיטה:

"מה שאין כן החיטה, לאחר כמה תיקונים, היינו ששוברין את החיטה ומנפים אותה בכמה נפות ונותנים בה יין ושמן ומכניסים אותה לתוך האש, אז היא עולה על שלחן מלכים וראויה לעשות ממנה מנחה לה' "

לכן לאחר שמתקנים את צורת הרצון באש התורה, ודאי הרצון לקבל זה השלמות הכי גדולה שיש – רצונו להיטיב לנבראיו – היסוד של הכל!.}

 וזהו שמצוהו ה': שַל נעלך מעל רגליך. "שַל" מלשון שעל וצעד, שבקדושה צריכים לכבוש כל נקודה ונקודה על ידי היגיעה. וכל צעד ושעל כשכובשים הוא דוקא על ידי תיקונים מיוחדים. והתיקון לכבוש את השעל–נעלך, שצריך לנעול במנעל את הרגליים, היינו בחינת המרגלים, שדווקא על ידי תיקון זה אתה יכול לכבוש את הסטרא אחרא ולהכניסה תחת רשות דקדושה. כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, המקום נקרא בחינת הסנה, היינו הרצון לקבל, ומתי נקרא "קודש" – אם אתה עומד עליו, היינו שאתה הוא השולט עליו, היינו שהרצון לקבל ישנו במציאות, אלא אתה עושה ההפך, ודווקא באופן כזה נקרא קודש. "אדמת" מלשון דומם, היינו שעושה עצמו כבהמה, שהוא בחינת למעלה מהדעת.

ויאמר אנכי, היינו שזכה אז לבחינת "אנכי, ולא יהיה לך", זאת אומרת שזכה לבחינת אמונה בקביעות. אלקי אביך, היינו מה שהיה מקודם בחינת "איבך", זאת אומרת שכל דבר שבקדושה היה נראה בבחינת אויב – זכה עכשיו לבחינת "אביך", מלשון "ולא אבה" וכו', זאת אומרת שקבל עכשיו את העבודה בבחינת רצון ואהבה.?

{אויב מלשון אביו – כי הסיבה של הפרטיות היא אויב לאדם כי מפריד אותו מהעליון, אומנם לאחר התיקונים, האויב נעשה לסיבה של השלמות, כי אם לא היה לא רע, לא היה מה להקריב לה' – כידוע אב נקרא – סיבה ברוחניות. לכן דווקא האויב הוא סיבה לעשות שלום, כמו שנאמר בפי העולם: " שלום עושים עם האויבים – לכן זה נקרא עשיית שלום}

אלקי אברהם, מה שהיה מקודם בחינת אב-רע, מה שבאב-ר-הם, זאת אומרת ב"אב", היינו הרצון לקדושה, היתה שאלת "מה" והרגיש בחינת "רע" – נעשה עכשיו אלקי אב-רם, שהרצון לעבודה נעשה אצלו לבחינת "רם", רם ונשא, שהוא בחינת רוממות ה'. אלקי יצחק, היינו מקודם יו"ד – בחינת עקב, שהיה ממאס בה. ועכשיו הוא ראה שהיו"ד היא בראש, שעל ידי זה שהיוד אצלו בחינת ראש הוא זכה לבחינת אמונה בקביעות.✨

ויסתר משה, היינו שגם עכשיו קיבל על עצמו ללכת בבחינת הסתרה – אבל מרצון, היינו כי ירא מהביט, מטעם יראת שמים. אבל כבר היה יכול להסתכל ולהביט. היינו שאחר המראה שראה בחר ללכת בבחינת רעיא מהימנא.

{מדרגה מאוד גבוהה- גם בגילוי בחר בהסתרה ובאמונה, ובכך מקבעים את צורת ההשפעה והאהבה לנצח נצחים}


צו. מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה
שמעתי ערב סוכות בתוך הסוכה תש"ג

גורן הוא סוד דינין דדכורא, שהיא בחינת "ונסתרה ולא נטמאה". שהוא מרגיש, שהוא בחינת גורן, היינו גר בעבודה.
יקב היא בחינת דינין דנוקבא, שהיא בחינת "ונסתרה ונטמאה", שיקב הוא בחינת נקב.

{גר כי הוא רק התחיל את העבודה – לא קל להתגייר יש הרבה תיקונים והתהליכים חדשים שצריך לעבור}

ויש ב' מיני סוכות:
א) דענני הכבוד,
ב) דפסולת גורן ויקב.

הנה ענן הוא בחינת הסתרה, שהאדם מרגיש את ההסתרה, שיש על הקדושה. ואם האדם מתגבר על הענן, היינו על ההסתרה שהוא מרגיש, אז על ידי זה הוא זוכה לבחינת ענני הכבוד. וזה נקרא בחינת מ"ן דאמא, שזה נוהג בשיתא אלפי שני, שזה הוא בחינת סוד, שעדיין לא הגיע לידי טבע, הנקרא פשט.

ופסולת גורן ויקב נקרא בחינת פשט וטבע, שהיא בחינת מ"ן דמלכות, המותקנת דוקא ע"י אמונה, הנקראת אתערותא דלתתא.
ומ"ן דאמא היא בחינת אתערותא דלעילא, שאינו בבחינת הטבע. כלומר שמצד הטבע, בזמן שאין האדם מוכשר לקבל את השפע, אין הוא מקבל שום השפעה. מה שאין כן מצד אתערותא דלעילא, שהוא למעלה מהטבע, כן האור מושפע לתחתונים בסוד "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם". כמ"ש בזה"ק "דאף על גב דאיהו חטא, כאילו לא חטא כלל".

{דהיינו – את הסוכה בונים מפסולת, מהפרטיות -אם נדייק- מהוויתור על הפרטיות – ע"י עבודת האמונה.

ענן מצד אחד מסתיר מצד שני מגלה את כבודו יתברך.

כמו כן יש בחינת עבודה על עצם הרצון, ויש עבודה בהתכללות- בתיקון של התכללות, על דרך ההשפעה, גם אם האדם לא מוכשר מצידו על עצם הרצון, יכול לקבל הארה של השפעה.}

אבל באתערותא דלתתא אין האור מושפע. אלא דוקא בזמן, שהאדם מוכשר מצד הטבע, היינו מצד עצמו, שזה נקרא מ"ן דנוקבא, שהוא יכול להתתקן על ידי האמונה. וזה נקרא מצד עצמו, שהוא בחינת אלף השביעי, הנקרא וחד חרוב, היינו ש"לית לה מגרמיה ולא מידי", שהיא בחינת מלכות.

{אנחנו רואים שיש אנשים שמרגישים אורות גדולים בסוכה, בעבודת ה', ומצד שני אדם שהתחיל עבודה על דרך האמת, לא תמיד מרגיש כאלה אורות גדולים, מרגיש הסתרה גדולה בחייו, לעיתים אף הסתר כפול, ומאוד קשה לאדם להבין למה הוא בהסתרה, אחרי שעובד על דרך האמת, הפוך הוא מצפה ליותר גילוי של פניו ית'.

אבל זה בגלל שרוצים לעלות אותו למדרגה מאוד גבוהה ואמיתית- לא כמו ילד קטן שמקבל אור מלמעלה, אלא עכשיו הוא צריך מלמטה לעשות את העבודה- אבל כאשר מתגבר על ההסתרה הגדולה מלמטה – זוכה לענני הכבוד, זוכה למדרגת לשמה – ולשלמות הרבה יותר גבוהה מאשר קבלת הארה מאמא כמו ילד קטן"}

וכשמתקנים זה, זוכים לאלף העשירי, שהיא בחינת ג"ר. ונשמה כזאת נמצאת באחד מעשרה דורות. אבל יש בחינת אלף השביעי מבחינת שיתא אלפי שני, הנקרא בחינת פרט, שהכלל ופרט תמיד שוים. אבל היא בחינת מ"ן דאמא, הנקראת ענני הכבוד.

{דהיינו כשזוכה לתקן את ההסתרה הגדולה מלמטה- זוכה לאלף השביעי- דהיינו שלמות מאוד גבוהה של קבלת ההטבה וגילוי השגחת ה' יתברך, אומנם מכיוון שאנחנו בזמן תיקון – אז שבת שלנו היא רק בבחינת מעין העולם הבא. על זה אומר שנשמה כזו מגיעה אחת לעשרה דורות, כמו רשב"י בעל הסולם הארי וכל הצדיקים הגדולים. אבל יש גם בחינת אלף שביעי של שית אלפי שנה, כמו שלמות של הדרך – כמו שבת של מעין העולם הבא- שזה גם דבר עצום וגדול ועלינו להגיע לשמה בע"ה.

כידוע יש תיקון העולמות, לאחר שבירת הכלים, היה את הרצון לקבל שהתכלל ברצון להשפיע, את הרצון להשפיע שהתכלל ברצון לקבל- בבחינת שיתוף מידת הרחמים בדין, וככה אפשר לתקן על סדר המדרגה את הרצון.

אלף שביעי מבחינת שית אלפי שינה, זה כמו הרצון לקבל שברצון להשפיע- אח"פ דעליה – מדרגה עצומה.

אבל יש אח"פ עצמם- תיקון השלם – כמו בצמצום א', זה רק יחידי סגולה או נשמות גבוהות זוכות, אחת לעשרה דורות.}

 ותכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.

כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.

ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול.

וזה ענין מה שכתוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבוקר ונסכו". פירוש, שאותה השמחה, שהיה לו בזמן שהקריב את קרבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר, שבוקר נקרא אור, היינו שהיה מאיר לו את האור תורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קרבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיה לו בחינת ערב.?

כלומר, אפילו שלא היה לו שום בהירות, בתורה ועבודה, מכל מקום הוא עשה הכל בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת. לכן אין הוא יודע למדוד, מאיזה מצב יש להבורא יותר נחת רוח. ✨?

{בע"ה לא קל – אבל חובה לטהר את עצמנו על מנת להידבק בה' יתברך, אומר בעל הסולם שאין על זה הנחה כחוט השערה, לכן ברגע שהתגלתה לאדם מדרגת הלשמה- האמת- זכה לכך משמים – חייב לעבור את התהליך ולטהר את עצמו- כל חגי ישראל מעבירים אותנו תהליך של תיקון הרצון, החל מראש השנה – לסוכות – חנוכה – פורים ועוד.

מומלץ מאוד לקרוא את הספר של מורי ורבי – הרב אדם סיני – "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם" יש שמה סודות מדהימים וחידושים גדולים על החגים- בשפה השווה לכל נפש, חובה לכל יהודי.

חג שמח- ושנזכה לענני כבוד – להרגיש את השגחת ה' יתברך.}

נסיים בדברי הרב"ש הקדוש בשם אביו מהספר שמעתי:

שעל זה נאמר בזה"ק, שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון, דלית אתר לאתטמרא מנך (היינו, שאין מקום שאני יכול להסתיר עצמי ממך). שפירושו, שאפילו בהסתרה הכי אפשרי במציאות, גם כן הוא מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה עצומה.

והסיבה היא, מטעם שהוא הולך לפי הקו של רצון להשפיע. אם כן, מה שיש בידו הוא משפיע. ואם ה' נותן לו יותר, הוא משפיע יותר. ואם אין לו כלום מה להשפיע, אז הוא עומד ומצווח ככרוכיא, שהקב"ה יציל אותו מהמים הזדונים. לכן גם באופן זה גם כן יש לו מגע עם הקב"ה.

והטעם שבחינה זו נקראת "עתיק" היא, הלא עתיק היא מדרגה הכי גבוה? התשובה הוא, משום שכל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא "אפס המוחלט". משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים.

ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון.

מה שאם כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים. לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.

היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה.

blackhole

האם הקבלה היא מדע או דת?

נשאל על כך שאלות- האם אהבה היא מדע או דת? האם אהבה היא חוק או דבר פלאי?

אם נתתי למישהי שאהבתי את כל רכושי האם זה מחייב שהיא תאהב אותי?

אם מישהו הכי יפה בעולם מבחינה מדעית חיצונית, האם זה מחייב שיהיה נאהב?

את התשובה אני משאיר לכם.

על כן ודאי שהקבלה היא לא מדע, כיצד אהבה יכולה להיות מדע… טכניקה וחוק סגור?

אומנם יש לציין כמו שכבוד הרב אומר הרבה פעמים, "בתוך הכלל של חכמת הקבלה במסגרת האמונה

יש הקשרים של סיבה ותוצאה (מדע) מאוד מדוייקים, אבל הם רק פרט בתוך הכלל שנקרא אמונה"

דהיינו, צריך להביא לאשתי פרח, להגיד לה אני אוהב אותך, לזכור את היום נישואין צריך לפעול מבחוץ

צריך את החוק אבל הוא רק פרט תחת הכלל של האהבה האמונה.

stips_eurika_370_5582276379

אם נדבר בשפה קבלית ולא מדעית, אז כדי לדייק במושגים נסביר-

המדע מתייחס למושג חוק כמשהו שניתן להשיג ולהבין בדעת.

בקבלה אנו קוראים לחוק דווקא הפוך, מה שלא ניתן להבין בדעת- אלא באמונה.

מה שניתן להבין בדעת אנו קוראים בחינת משפט.

 

מביא הרב אדם סיני באחת הפרשות:

נביא ציטוט בעניין ונסביר:

"אשר ברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפני כיסא כבוד שאם יסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת"

נקב צריך לסתום, חלל צריך להישאר חלל.

יש בחינת חוק ויש בחינת משפט.

חוק נקרא שצריכים לקבל את הדבר למעלה מהדעת. זוהי בחינת אמונה.

משפט נקרא שצריכים לקבל את הדבר מתוך חקירה וידיעה בתוך הדעת. עד כאן לשונו.

דהיינו, יש חוק שזה בחינת האמונה, שהבורא ברא את הבריאה להיטיב לנבראיו והרצון ליתר דבקות שזה אמונה וחוק מבחינתו והיסוד של הכל. למה חוק? כי אי אפשר למלא את זה, לעולם לא נהיה הבורא או נבין למה הוא רוצה להיטיב לנבראיו ומה זה חסר לו, כי אני בריאה, רצון לקבל. על כן אין שאלה בעצמותו.

מה זה אין שאלה בעצמותו? אין חיסרון בעצמותו, שאלה היא חיסרון. על כן חלל זה אמונה. הרצון ליתר דבקות גם חלל מבחינתנו. ולמה? כי זה חוק זה מגיע מהעליון. רצונו להיטיב לנבראיו זה כמו החוק שמגיע מהעליון, והרצון ליתר דבקות כמו החוק שמגיע מהתחתון.

אומר האריז"ל "כל הבא מתחילת אצילותו אינו משתנה לעולם"

אין מה לדון כיצד אפשר להיות אנוכי ולהיות מאושר בחיים, או האם ניתן לנצל את הבורא, זה חוק! אי אפשר לקבל בדעת אותו. זה חלל שאסור שיתמלא, כמו בחינת הכלים דעיגולים, או במקרה שלנו קליפות, שהם מקבל בעל מנת לקבל ואין להם קיום זולת בקו.

אומר הרב"ש חי זצו"קל בשמעתי:

"והיות שהוא טענת גופנית, אין לו להשיב, אלא תשובה גופנית, שהוא "הקהה את שיניו, ואלמלא היה שם, לא היה נגאל", מדוע, משום שהרצון לקבל לעצמו, אין לו גאולה, אפילו בזמן הגאולה. כי ענין הגאולה תהיה, שכל הרווחים יכנסו לכלים דהשפעה, ולא לכלים דקבלה." עד כאן לשונו.

צמצום א' הוא חוק מבחינתנו, וגם תמיד ישאר כפי הכתוב "כל הבא מתחילת אצילותו אינו משתנה לעולם"

שני החוקים הנ"ל הם היסוד של הכל וניתנים לתפיסה רק בצורה אמונית.

מכאן ולמטה, מהרצון ליתר דבקות ומתחתיו-  הכל מדע. אבל מדע שהוא נביעה של האמונה, שהוא רק בא לשמש את האמונה. מה זה מדע? סיבה ותוצאה קודם ונמשך,עילה ועלול, תהליכים. שזה נקרא נקב, {לא חלל} שנקב זה חיסרון שראוי להתמלא.

שזה נקרא משפט, הנקב מצווה למלא אותו. אבל הוא רק פרט שכפוף לחלל ובא לבטא את האמונה. אפילו מבחינה גשמית כסימן אנו רואים שאין תפיסה בחלל עצמו, רק דרך החומרים שנמצאים בו אנו יכולים לתפוס משו, למרות שלכאורה הכל מצוי בו אף על פי שהוא מצד עצמו לכאורה ריק גמור, גם טכנית אם מפרקים חומר גשמי הרוב בפנים זה חלל..

דוגמא לחוק ומשפט מבחינה פרקטית: למשל אסור לקבל לעצמי ולהגדיל את האגו והגאווה הפרטית שלי זה חוק ואין מה להבין למה פשוט צריך לקבל באמונה ולבצע.

כפי הכתוב: "הקהה את שיניו ואלמלא היה שם לא היה נגאל"

להנות מסעודת חברים או מהיחד זה מצווה להבין להרגיש ולהשיג את זה בדעת ובלב – וזה בחינת משפט.

גם העבודה מול רבו של אדם היא דווקא בעיקר בבחינת חוק. "עשה לך רב" {עשייה הינה למעלה מהדעת בבחינת נעשה ונשמע) והעבודה עם החברים היא בבחינת המשפט "קנה לך חבר" דהיינו היא צריכה דווקא להיות בתוך הדעת! אבל העבודה עם הרב למעלה מהדעת כי זה כנגד יראת הרוממות כנגד פרצוף אריך אנפין, אהבת חברים כנגד ישסו"ת, זה התפשטות לגוף ולדעת, אומנם כל האהבת חברים היא במסגרת ההתבטלות ונביעה שלה, כפי שהחוק תלוי במשפט כפי שהאהבה תלויה ביראה, והם תלויים זה בזה. כמו מים, אני צריך גם חמצן וגם מימן, לא יעזור לי רק חמצן, ולא תעזור לי שמש בלי מים.

לכן גם אין אהבת חברים אמיתית בלי התבטלות, והתבטלות לבד בלי אהבת חברים זה לא מספיק, צריך את שניהם.

49595011389099640360noכמו כן כל בחינת ראש הוא חוק ממטה למעלה, והגוף שנובע ממנו הוא בחינת משפט ממעלה למטה.

בגמר תיקון תמיד יהיה תמיד זיווג דהכאה ודחיית האור בראש (אומנם בגוף יתבטל הדחייה כי הכל יהיה מתוקן בבחינת משפט וקדושה ולא יהיה עשר ספירות דסיום אלא הכל רשות הקדושה)

אבל הראש תמיד ידחה את המקבל בעל מנת לקבל, רק הרצון ליתר דבקות יהיה כבר עצם, ולא יהיה בנין לקליפות כביכול מצד עצמם, אני תמיד יעורר את המקבל בעל מנת לקבל כי זה מבטא את השתוקקות העצמית שלי היחודיות שלי בתור נברא, רק זה יהיה שפחה של הבעל מנת להשפיע של האהבה.

הרצון לקבל מטבעו הוא חוק אין לנו השגה בו, זה פשוט ככה יש מאין – בא מהעליון. התפיסה הנכונה שלנו אותו היא דרך השוואת הצורה, דרך הבעל מנת להשפיע, שההתפשטות שלה לכלים היא בחינת המשפט.

עוד אפשר להוסיף שגם החומר מבחינתנו הוא חוק, כי הוא מגיע מלמעלה. גם המצב מגיע מלמעלה בדר"כ כחוק ואין לנו אפשרות לקבוע אותו, אבל ההתייחסות שלנו למצב על דרך הצורה, שהיא בחינת המשפט ניתן לשנות ולתקן. אפילו בחומר הרוחני כל תיקון החומר הוא תמיד אגב הצורה.

ושיהיה לנו בהצלחה בתיקון הצורה, ע"י התבטלות ואהבת חברים תורה ומצוות.

thumbnail

בונוס:


ולסיום שנזכה להתחזק קצת מבחינת עבודה נצוטט את הרב"ש שאומר בשמעתי:

"ויש לדעת בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עמו, ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו, אלא כמו שכתוב "הקהה את שיניו", שפירוש רק ללכת במעשים, ולא בויכוחים שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות, על דרך הכפיה, שזה סוד מה שאמרו חז"ל "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני", כלומר ע"י ריבוי התמדה, אז ההרגל נעשה טבע שני"

והרצון לקבל לעצמו, צריך תמיד להשאר בחסרון, כי המלוי של הרצון לקבל, הוא מות ממש. והסיבה הוא כנ"ל, כי עיקר הבריאה היה לכבודו, (וזהו תשובה, על מה שכתוב שרצונו להטיב לנבראיו, ולא לעצמו חס ושלום). שהפירוש יהיה, כי עיקר הבריאה, שיהא מגולה לכל, שהמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, הוא דוקא בזמן שהאדם אומר שהוא נברא בכדי לכבד את ה'. אז, בכלים האלו מתגלה את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו.

לכן מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה, בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' יהנה מזה, כמו שכתוב, לעשות נחת רוח ליוצרו. ועם הרצון לקבל, צריך להתנהג עמו ולומר לו, כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה להנות. היות על הרצון שלך, אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה, גורם פירוד וריחוק מה'. והתקוה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר, משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד, בגלל זה, בעליות וירידות. לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה', וזה כמו שכתוב "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". אותה,היינו השכינה הקדושה, ומבקש שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". הנה בית ה', נקראת השכינה הקדושה.

 

הרחבה לבעלי עיון:

עוד קטעים מהרב"ש בעניין החוק והמשפט:

מתוך דרגות הסולם:

"זאת חקת התורה". ופירש רש"י, "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתוב בה חקה גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

פרה אדומה, משל לבן שפחה שטינף פלטרין, אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל. והכוונה שנתנו שיהיה הכל בעל מנת להשפיע.

הלשון לפי שהשטן ואומות העולם מונין וכו' משמע, שבשבילם היא חקה, זאת אומרת להם צריכים להשיב כך, שגזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. מה שאם כן לישראל אין זו חקה. ויש מאמר חז"ל, "לך טעם רק לאחרים חקה".

שאלת מה מצוה זאת, ומה טעם יש בה. לפי דרך הסוד הולך זה על הכוונה שצריכים לכוון שהכל יהיה בעל מנת להשפיע. ואז השטן ואומות העולם שואלין מה מצוה זאת. וכי הקב”ה הוא בעל חסרון חס ושלום שצריכים להשפיע לו הנאה ותענוג, הלא אדרבא, רצונו להטיב לנבראיו, ולא שהנבראים ייטיבו לו. ועוד שואלים, מה טעם יש בה.

איזה טעם יכול להיות לאדם אם אומרים לו שאסור לעבוד לתועלת עצמו, הנקרא מקבל על מנת לקבל. היינו שהאדם צריך להגיע לידי דרגה שלא תהיה הנאה לשם הנאת האדם, רק להנות ה'. איזה טעם יכול האדם לקבל מעבודה כזאת, שתחייב אותו לעסוק בתורה ומצוות. הרי הם לא רואים בזה סיבה מספקת שיהיה גורם להסיבה הזאת שיעסוק בתורה ומצוות "בכל לבבך ובכל נפשך". להיפך, הוא מבין שהוא מוותר על תועלת עצמו מדברים גשמיים, שבשביל זה הוא ישיג עבור תועלת עצמו תענוגים יותר גדולים, אבל איזה טעם יכול להיות בכלי להשפיע.

ולזה באה התשובה, לפיכך כתוב בה "חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". ופירושו, שאין לתת שום תשובה להגוף בזמן שהוא שואל שאלת השטן ואומות העולם, אלא יש לומר להגוף שזה כך, וזוהי גזירת שמים, שאסורה לנו הכוונה שעל מנת לקבל. ורק אז יכולים לא להכנס בויכוחים ואז יכולים לנצח.

אבל כשנעשה בחינת ישראל, אז להיפוך, אין לו הנאה וטעם רק בזמן שהוא יכול לעשות על מנת להשפיע. ובזמן שאין יכול לכוון על מנת להשפיע, אז הוא מרגיש בעצמו לרע ולבחינת מות. כי אז הוא מרגיש "רשעים בחייהם קרויין מתים", משום שזוכה אז להרגיש טעם בדביקות ה'. ולהיפך מזה בזמן שנפרד מה'.

וזה פירוש לפי שהשטן ואומות העולם מונין לישראל וכו'. מה שאם כן כשנעשים בחינת ישראל, כשיוצאים מן השליטת אומות העולם, אזי להיפך, כל הטעם בחיים מרגישים דווקא בעל מנת להשפיע, שזהו המכונה דביקות.

וזה פירוש "תבוא האם ותקנח את בנה". שענין העגל היה שנפלו לבחינת מקבל בכוונה דלקבל, אז הפרה מוחקת את ענין העגל. היינו שפרה נקראת בחינת הכוונה דלשמה, שהיא בחינת ביטול את עצמותו, שהוא בחינת שריפת הפרה. כמבואר בהסולם, שהיא בחינת "לכי ומעטי את עצמך", הנאמר בהלבנה, שהיא חוזרת לנקודה, שנאבד לה כל הקו שמאל, הנקרא בחינת חכמה. וממילא עובר החטא של העגל, והולך רק בכוונה דלהשפיע.

26645786

י תשא תש"מ, פרשת פרה

בזהר הקדוש הקשה על מה שכתוב "זאת חקת התורה", למה שכתוב "וזאת התורה". ומתרץ, "וזאת", היינו יחוד הוא כלל ופרט יחד, ו' הוא בחינת זעיר אנפין שהוא כלל. ומלכות היא פרט. אבל "זאת", בלי תוספת ו', היא חקת התורה, שהיא המלכות, הנקראת חקה. ובאה מזעיר אנפין, שנקרא תורה, ולא התורה עצמה, שהוא זעיר אנפין רק דין התורה, גזירת התורה שהיא מלכות, כך מפורש בהסולם.

ויש להבין מדוע זעיר אנפין נקרא "כלל", ומלכות נקראת "פרט", ומדוע מלכות נקראת דין וגזירת התורה. והענין הוא, ידוע דעיקר העבודה היא האמונה, דהיינו למעלה מהדעת, ומה שצריך להיות למעלה מהדעת, הוא מסיבת שהיה דין על מלכות, הנקראת רצון לקבל, שאסור להיות מקבל על מנת לקבל, משום שצריכה להיות דביקות, שהיא בחינת השתוות הצורה, אחרת הוא נמצא בפרודא. לכן כל מקום שיש חסרון בקדושה, הוא מסיבת שעל מקום הזה שורה דין, היינו האיסור של קבלה עצמית.

וכשהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים למעלה מהדעת שם אין מקום לקבלה. שזה נקרא "גזירת התורה", משום שאין המקבל יכול להסכים לעבוד למעלה מהדעת. כי דעתו של אדם מחייבת שאין לעשות שום תנועה בלי רווחים. ובזמן שהוא רוצה ללכת על דרך האמת, היינו רק בעל מנת להשפיע, אז אין הגוף מסכים לזה. לכן צריך לקבל על עצמו את העבודה בבחינה זו רק למעלה מהדעת. וזה נקרא "פרט", שעבודה זו היא בבחינת צדקה, כמו שכתוב "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". אבל לאחר שקיבל על עצמו את העבודה למעלה מהדעת, הוא זוכה לבחינת תורה. ותורה נקראת בחינת "כלל", משום שהיא כוללת ב' דברים היינו אמונה ותורה. כי אסור ללמוד תורה לעכו"ם כמו שכתוב "ומשפטים בל ידעום".

לכן הבחינה הראשונה שהאדם צריך לזכות היא לבחינת אמונה. ואחר כך הוא בא לבחינת תורה. וזה נקרא יחוד זעיר אנפין ומלכות שמים, דכר ונוקבא. כי בזמן שהאדם עוסק בקבלת עול מלכות שמים, האדם עדיין בחסרון. אבל כשזוכה לבחינת תורה, האדם נקרא דכר, משום שהתורה משפיעה לו את האור תורה. ואז כבר אין דין, משום שכבר יכול לקבל בעל מנת להשפיע.

בזה נבין מה שכתוב בזהר הקדוש שם, אשר פרה אדומה נקראת מלכות מבחינת מצב הא', הנקראת בחינת קו שמאל דבינה, היינו שיש לה שלימות מבחינת החכמה. וזה נקרא "אשר אין בה מום, ואשר לא עלה עליה עול". ומפרש שם, ש"עֹל" נקרא בחינת חסד. ומשום זה צריכים לשריפת הפרה, שהיא בחינת מיעוט הירח, וחוזרת ונבנית למצב הב', שבמצב הב' היות כל קיומה… (בהסולם אות כ').

 20120812_Startrails_Idan_PresserC

 

 ושנזכה לייצר צורות.

 

פניני החכמה – האם הזוהר מדבר על גשמיות?

האם הזוהר הקדוש מדבר על גשמיות?

אין הזוהר הקדוש מדבר על גשמיות, והרי התורה נצחית היא. הזוהר הקדוש מדבר על העולמות העליונים. על הנצח, המופשט מזמן ומקום העדר חילוף ותמורה.

 נביא ציטוטים חזקים לעניין ונבאר בהתאם:

זוהר הקדוש פרשת תולדות דף ס"ב:

"ואין להקשות איך אפשר שבזמן קצר כזה, מעת שחזרו השבטים עם עגלות פרעה לאביהם עד חזרתם למצריים, יוליד עשרה בנים. כי האמת הוא, שאין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן"

זוהר בהעלותך:

כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט. ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.

"אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."

"וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."

 

תע"ס אור פנימי אות א':

"צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיסודות על עניינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן, ואין העדר ותמורה נוהג בהם כל עיקר, וכל השינויים הנאמרים בחכמה הזאת, אין זאת אומרת שהבחינה הראשונה נעדרת ומקבלתה צורה אחרת, אלא השינוי האמור, הוא ענין תופסות הצורה לבד, וצורה הראשונה אינה זזה ממקומה. כי ההעדר וההשתנות המה מדרכי הגשמיים. וזהו כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שורשיהם העליונים. ולפיכך אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני, המופשט ממקום וזמן ומתמורה, ועל המעיינים מוטל לחקוק היטב בזיכרונם את פירוש המלות ההן, כי אי אפשר לחזור עליהן בכל פעם."

הסבר: לפני שבעל הסולם מתחיל לדבר איתנו באות א' בתע"ס, מסביר את הכלל החשוב והיסודי הזה. שאין הקבלה עוסקת ח"ו בגשמיות, אלא בעולם הרוחני שמעבר לזמן ומקום העדר חילוף ותמורה.

אחד הדרכים למסירת החכמה נקראת "שפת הענפים" על כן מי שלא בעל השגה לכאורה יפרש את הדברים בגשמיות ללא שום הבנה רואה עולם ומלואו ולא יודע מה שרואה.  אך המקובלים השתמשו בשפת הענפים רק כסימנים בעלמא לרמז על שורשיהם העליונים.

בעל הסולם, ע"י נתינת רשות מלמעלה, הוריד לעולם חידוש שלא היה בעבר, וגם מי שלא בעל השגה יכול ע"י המאור שבתורה שמחזירו למוטב להתקרב ולהבין את הדברים למעלה ממקום וזמן בשפה השווה לכל נפש ומעיין בנוני. וע"י הלימוד המסודר המדויק והפלאי שבעל הסולם הוריד לנו, לאט לאט להיכנס לדברים ולהבין את המושגים בשורשיהם העליונים.

כמו כן אומר בעל הסולם במקום אחר, שטרם הבעל שם טוב היו זקוקים לשבע חכמות חיצוניות וסיגופים קשים, על מנת להשיג משהו בעבודת ה', ומאז הבעל שם טוב הרי זה דבר השווה לכל נפש. עבודתו של הבעל שם טוב הייתה להוריד לנו את חכמת האמת לגבוה הלב.

 

הקדמת ספר הזוהר:

"המצוות שבתורה נקרא בלשון הזוהר בשם תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה, יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שכתבו חז"ל (שבת פ"ח): עושי דברו לשמוע בקול דברו, בהתחלה עושי ואח"כ לשמוע, נקראים המצוות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה ושל הגוף."

הסבר: מבאר לנו שיש תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין. עיטין מלשון עצות, עצות כיצד להגיע, ציוני דרך. פיקודין הם כבר סיבות. כבר מופקד בהם האור האלוקי. כמו כן נקרא שלא לשמה בחינת תריג עיטין, ולשמה בחינת פיקודין. 

כמו כן העיטין במקומנו הם סימן לפיקודין. על זה נשאל: 

מה ההבדל בין סימן לסיבה?

אחד היסודות החשובים ביותר בדרך העבודה.

א.    סיבה מחייבת תוצאה, והתוצאה מחייבת שהסיבה תהיה טמונה בה.

ב.    סימן לא מחייב תוצאה.

על כן הגשמיות היא רק סימן, ולא סיבה.

היא רק שלט שמראה לאן לנסוע, ולא זה שמחליט לאן לנסוע.

הזוהר והתורה לא מדברים על גשמיות, אך צריך לזכור את חשיבות המצוות החיצוניות שהם חשובות ולעשות בכך סדר:

ידוע שיש פנימיות וחיצוניות, כאשר אנו מדברים ברובד המעשה בלבד, אז יש את ההתייחסות ההלכתית- למשל לקרוא קריאת שמע עם כוונה, כדי לצאת ידי חובה, אז מספיק כוונה טכנית מצד המעשה שה' מושל בכל וכדומה.

אבל כשמדברים ברובד הרוחני, ברובד הכוונה, אז אם אני לא מרגיש שהבורא גדול וקיבלתי את זה בכל עמקי נשמתי ביראת הרוממות, לא יצאתי ידי חובה באמת מבחינה רוחנית- כפי שכתוב לא יצא בלי כוונה. {כוונה דהיינו משיג את הדבר בליבו}

עוד דוגמא: שמירת שבת, אם מסתכלים רק על רובד המעשה אז אם שמרתי שבת ולא הדלקתי אש, קיימתי מצווה מצד המעשה. אבל שמסתכלים מצד הכוונה, אז ייתכן שאני בכלל בבחינת גוי ששבת חייב מיתה, ועליי לתקן את הבחינות האלה בי ברובד המתאים. ולא להישאר רק במעשה, אף על פי שהוא חשוב ושומר עלינו כקיום מינימלי של העולם הרוחני בנפשנו.

כי ההלכה מאוד מיוחדת וחשובה, היא נותנת לנו מאין מסגרת בסיסית ששומרת עלינו גם כשלא הגענו לכוונה האמיתית, ומהווה לנו מעין כוונה קוסמית אוטומטית בסיסית שהיא הקרקע להתקדם קדימה.

(ראו הרחבה לבעלי עיון בסוף)

מאמר החרות:

"ואף על פי שחכמת הקבלה, אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמ"ש במאמר מהות חכמת הקבלה בד"ה חוק שורש וענף). ולפיכך נמצא גם כן, אשר כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנכיית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודה היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת "רצון לקבל" הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל, שמכוח זה נמצא בה כוח המושך וכוח הדוחה."

הסבר: חכמת הקבלה מדברת על העולמות העליונים, רק חז"ל השתמשו בשפת הענפים כדי להעביר את החכמה. הסימנים הגשמיים ,הבבואה המעוותת הם לא ענף, הם לא סיבה. הם סימן, כפי שאומר הרמב"ן המצוות הם ציוני דרך.

כל סימן או דבר שנתפס בגשמיות עובר דרך ב' עיוותים של זמן ומקום. חכמת הקבלה ותורת ישראל מראים ומלמדים אותנו את המפה הרוחנית של נפש האדם, מעבר לעיוות של הזמן והמקום. כמו כן התורה ומצוות הנגלים לנו הם סימן מובהק.

 

הרחבה לבעלי עיון:

פרי חכם חלק א' מאמר – סגולת זכירה:

עולם הזה – ועולם הבא

אין בין עולם הזה לנצחי, אלא שזה זמני וזה נצחי, אבל אין קנין בעולם הזה גם בעולם הבא, שלא יהיה נבדל רוחני, ומובן שכמות שיעור שקנה ממין הזה בזמני, ישאר לו בנצחי. וזה דעת השלימים, וגם הרמב"ם מודה לזה. אמנם אי אפשר לפרסם להמון, כי לא ישמעו, ולא ישימו לבם לעבודה, על השארת שיעור קטן זה לדמיונם הגס.

דומה לחרש, שחוש שמיעתו לא יתפעל משום קול רגיל ומצוי שבעולם, זולת לקול רעש גדול. ולו יתקבצו כל חכמי הנגון והקולות, לא יסדרו לו קול להתפעלות שמיעתו, זולת קול רעש וגס, ודוקא בלי נעימות. כמו כן אי אפשר לדבר עם ההמון מכל דבר רוחני, זולת ברעש לא מסודר, ולא יועילו להם שום דברי שכל, מחמת שאין להם הכנה בנפשם להנות מהצורות שעל גבי החומריות, ואינם דבקים, זולת בתמונה הראשונה, של הבריאה הסמוך להם, שהוא העביות שבגשמיות, אשר על כן גם בדיבורי עולם הבא, מחויב להם אותו המבטא הדבוק במין הזה.

ולכן אסור לדבר עמהם, צורה השכליית שבחומרי הנצחיית, כי ישבר החומר, ואת הצורה לא ישיגו, ויהיה נדחים משניהם, אשר על כן אעשה מקודם חיבור מיוחד, לתת ציור כללי הקרוב לאמת, מצורת גן עדן וגיהנם, ואחר כך אוכל לדבר, מאמות של השארת הנפש עם הטובים שבהם.

בקיצור נמרץ, דע שצורת עולם הזה הוא רוחני נבדל, ואינו עבה וגס, אלא כלפי חומריים, אבל לא בצורת הבורא ית', על כן הוא מוצא כל הצורות האלו בו בעצמו, ונמצא בגמר התיקון יאבד דוקא החומר הגס מכאן, והצורות הנבדלות מכל התמונות שבכאן הן מהמציאות, והן מסדר קיום של המציאות, כמו אכילה ושתיה וכדומה, הכל ישאר בנצחיות, כי אין דבר נפסד, זולת, החומריים ויסודותם, מה שאין כן בצורות אין הפסד, ולא יסבלו כלל מחורבן חומר הראשון שלהם, שכבר עשה את שלו. ואם בעל צורה אתה, מובן בנקל, איך לפשוט הצורות מהחומרים המזוהמים שבעולם, כמו הניאוף והזוללות ואהבת עצמיית, שאותן הצורות, ישארו ברוחנית, בבחינת שכל נבדל, והמה ישארו בב' הבחנות, בחינה א' כל צורה לחשבון פרטי, ובחינה ב' כל צורה לחשבון כללי, ואלו הצורות נקראים לנצחיית, פגרי רשעים, בשיעור הכתוב: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי". ומזה מובן מעצמו צורות הקודש, וזהו שכר ועונש, וזה מורגש לבעלים, גם בעולם הזה. ויש אחרי הפשטת צורה הנ"ל, הפשטה אחרת, והיא בחינת כוללות, שנקרא עולם התחיה, ועין לא ראתה, שאפילו הנביאים, לא מתעסקים בו אלא כל מבין מקבל מחכם מקובל.

הסבר:  אין בנצח זמניות, על כן כל דבר גשמי לא ישאר בנצח. מה כן יש בנצח? כל מה שהפשטנו והשגנו מהגשמיות מעבר לזמן ומקום בנפש האדם- זה ישאר.

מוסיף ואומר אף העולם הגשמי מצד עצמו רוחני, רק אתה תופס אותו בצורה גשמית, על כן אין בין זה לזה, אלא שזה נצחי וזה זמני.

כמו כן אומר אי אפשר להסביר להמון תרוחניות? משל למה הדבר דומה, איך תסביר לזבוב מה זה פיזיקה קוונטית, אין לו את הצורות וההגיונות לתפוס זה. תסביר לו על פסולת יבין אותך טוב.

כמו כן מסביר שוב כלל יקר וחשוב זה, שהעולם הזה מצד האמת לא קיים בכלל והכל רוחני, כמו שאומר ולא בצורת הבורא יתברך. דהיינו בתפיסת הבורא שהיא מעבר לזמן ומקום וודאי שיש רק נצח.

מוסיף ואומר שאין העדר בצורות, והרי אין העדר ברוחני, אלא תוספת בלבד על המצב הקודם.

על כן הצורות שהפשטנו מעבר לזמן ומקום וודאי ישארו. אם כך מה יאבד? החומר הגשמי שמייצג כביכול את הפרטיות שעומדת בפני עצמה, זה יאבד, והרי גם אין בו צורך אחרי ששימש לתפקידו. הרב הביא משל על סימולציה של טיסה, אחרי שאני יודע לטוס, לא צריך תסימולציה יותר.

אם אתה בעל צורה, דהיינו יש בך הגיון אמוני, ממילא אחרי שפשטת את הצורה מהקליפה, שוודאי נצחית היא (הצורה)  ואפשר לזרוק את הקליפה.

הביא קטע על עין לא ראתה אלוקים זולתך, וכפי הכתוב אין מה להאריך או לבאר כאן.

 

מופת גלוי, אין חסרון בעולם קבוע בגשמיות כלל, אמנם כל החסרון ושלימות טבוע ברוחניות.

רצוני לומר, שבתכלית השלימות היצוייר לעולם, לא יהיה צורך לו ית' לשנות איזה מקרה גשמי, אלא לברך הרוחניית לבד. למשל: אנו רואים שהאדם מקבל על עצמו הרבה מכאובים, וטלטולי דרך, כדי לקבץ הון, עד בוא בסכנות עצומות, ועל כרחך שכח המדמה, מתקוה של הממון, מכריע אותו, ומשיב הרעה לטובה גדולה, עד שבכל אות נפשו נותן את עצמו בסכנה על ההכנה המסופקת.

אם כן אין זה רחוק כלל, אם יקרב השי"ת, שכר העבודה ליגיעה, במדת כל יכלתו, לא יהיה נרגש צער וכאב כלל ביגיעה.

הסבר: נקודה חזקה ביותר, קודם כל אומר לנו אין חיסרון קבוע בגשמיות כלל, אלא ברוחניות.

כי הרי גשמיות דבר נאבד כיצד חיסרון אמיתי יהיה מצוי בה?

כמו כן אומר שאין הבורא צריך להתעסק או לשנות את הקליפה או המראה החיצונית כדי לתת את ההטבה, זה ממש לא העניין, אלא גילוי הבורא מתבטא בעיקר בנפש האדם, בכלל, באמונה או ברצונות הרוחניים, ולא במראות שבורות.

מביא משל: אדם שעובד קשה, מה נותן לו את הכוח? הרי מתייגע טלטול דרך וכדומה, אבל הידיעה האמונה שיקבל ממון בודאות בסוף היום היא מכריעה אותו ונותנת לו כוח עצום לעבודה, ויותר מזה הוא מחכה ומצפה בהשתוקקות מתי יבואו קונים כדי למכור להם. על כן אם נראה את המטרה והיא תאיר לנו ממילא לא יהיה לנו שום צער, והמראה השבורה לא תהווה בכלל בעיה.

אכן זה רעיון גבוה וקל להגיד אותו, ולא תמיד לחיותו, אבל אנו צריכים להתחיל בחלקים לפעול אותו כל פעם קצת בעוד נקודה ועוד נקודה, ולאט לאט צוברים אווירת נפש כזאת, ויודעים להתפעל בחיים קצת מעבר למראות השבורות (דהיינו הגשמיות החיצונית)

 שלש כתות

התורה היא כמו עולם מלואו, ששלש כתות נהנין ממנה, בצורות שונות. כתה ראשונה הם ההמון, שאין בהכנתם להפשיט שום צורה, אלא אם כן, אין להם חפץ בשום צורה, זולת בחומר ראשון מכל מלואו של עולם, שהם באים ישר לחושים, ולכח הדמיון.

צורה שניה שיש ב הכנתם כח הפשטת צורה חמרית ולקחת ולהנות מצורה השניה הקרובה לרוחניית שמוצאים תחתיה, שזהו הנאה נפשיית שכליית, דהיינו מהשכליים הנפרדים הטבוע בתמונות החומריים האלו.

צורה שלישית, לכת השלישית היא שיש בהכנתם לקבל צורות כוללות משכליים הנבדלים הטבועים בצורות רוחניות וגשמיות יחד, שהמה קושרים חוט בחוט, ומשיחא במשיחא יורדים לתהום ועולים לשמים, שהצורה הזאת מוצאים אחר הפשטת צורה שניה הנ"ל ודו"ק.

הסבר: כת ראשונה תופסים רק את הנקודה החיצונית, כת שניה יכולים לתפוס את הנקודה השכלית המופשטת כבר מהחומר אבל עדיין לא להרגיש או לחיות אותה.

צורה שלישית כבר ראשם בשמים ורגליהם בארץ ורואים ומשיגים את הקשר בין הרוח לגשם, שבאמת זה שלב מעבר אחרי הכת הראשונית שקודם כל צריכים להשתחרר מהחומר לפני שיכולים לחזור אליו בצורה מתוקנת.

ועל דרך זה באים שלש השלמות מהתורה, לשלש הכתות הנ"ל. הכת הראשונה נשלמת בחומר ראשון. הכת השניה נשלמת בצורה. הכת השלישית נשלמת בהכוללות, שהיא הפשטת צורה מצורה, וחוט בחוט וכו'. ובודאי מי שלא ישיג חן מבריות העולם, יותר מחן של חומר, לא כל שכן שלא יושלם מהתורה, יותר מעל חפצו והשגותיו. וזהו כוונת הרמב"ם שחייב למוד הגיון טרם חכמת האמת, אבל לפי הנסיון אנו יודעים ורואים, שיש השפעה וכח בלתי ישר במאור שבה, שיכולה להגביה פתאום איש מהכת הראשונה, עד דרגת איש מכת שלישית, ונמצא שהוא עובד להשיג מחט, ומשיג בית מלא כסף וזהב.

לעניות דעתי כפי שאני מבין את הלשון שלו שמי שלא ישיג חן מבריות העולם יותר מחן של חומר לא יושלם מהתורה, כי יש רמת התפתחות דומם צומח חי, אז יש סדר בהתפתחות הרצון לכאורה לפני שאני רוצה מושכלות אני צריך לעבור דרך הרצון לכבוד. וזה שהרמב"ם אומר שחייב לימוד הגיון קודם חכמת האמת כי יש סדר התפתחות. אבל אנו רואים ויודעים שיש סגולה למאור שבה לקחת מישהו בבחינת מקפץ על ההרים ומדלג על הגבהות והוא בכלל חיפש מחט (משו גשמי) ומצא בית מלא זהב וכסף (רוחניות). כל שכן בדור שלנו שהרצון כבר מספיק מפותח, עכשיו פשוט נשאר לתקן… לא צריך להגדיל את הרצון הוא מספיק גדול.. פשוט להשפיע!

עולם הזה – ועולם הבא

אין בין עולם הזה לנצחי, אלא שזה זמני וזה נצחי, אבל אין קנין בעולם הזה גם בעולם הבא, שלא יהיה נבדל רוחני, ומובן שכמות שיעור שקנה ממין הזה בזמני, ישאר לו בנצחי. וזה דעת השלימים, וגם הרמב"ם מודה לזה. אמנם אי אפשר לפרסם להמון, כי לא ישמעו, ולא ישימו לבם לעבודה, על השארת שיעור קטן זה לדמיונם הגס.

דומה לחרש, שחוש שמיעתו לא יתפעל משום קול רגיל ומצוי שבעולם, זולת לקול רעש גדול. ולו יתקבצו כל חכמי הנגון והקולות, לא יסדרו לו קול להתפעלות שמיעתו, זולת קול רעש וגס, ודוקא בלי נעימות. כמו כן אי אפשר לדבר עם ההמון מכל דבר רוחני, זולת ברעש לא מסודר, ולא יועילו להם שום דברי שכל, מחמת שאין להם הכנה בנפשם להנות מהצורות שעל גבי החומריות, ואינם דבקים, זולת בתמונה הראשונה, של הבריאה הסמוך להם, שהוא העביות שבגשמיות, אשר על כן גם בדיבורי עולם הבא, מחויב להם אותו המבטא הדבוק במין הזה.

ולכן אסור לדבר עמהם, צורה השכליית שבחומרי הנצחיית, כי ישבר החומר, ואת הצורה לא ישיגו, ויהיה נדחים משניהם, אשר על כן אעשה מקודם חיבור מיוחד, לתת ציור כללי הקרוב לאמת, מצורת גן עדן וגיהנם, ואחר כך אוכל לדבר, מאמות של השארת הנפש עם הטובים שבהם.

בקיצור נמרץ, דע שצורת עולם הזה הוא רוחני נבדל, ואינו עבה וגס, אלא כלפי חומריים, אבל לא בצורת הבורא ית', על כן הוא מוצא כל הצורות האלו בו בעצמו, ונמצא בגמר התיקון יאבד דוקא החומר הגס מכאן, והצורות הנבדלות מכל התמונות שבכאן הן מהמציאות, והן מסדר קיום של המציאות, כמו אכילה ושתיה וכדומה, הכל ישאר בנצחיות, כי אין דבר נפסד, זולת, החומריים ויסודותם, מה שאין כן בצורות אין הפסד, ולא יסבלו כלל מחורבן חומר הראשון שלהם, שכבר עשה את שלו. ואם בעל צורה אתה, מובן בנקל, איך לפשוט הצורות מהחומרים המזוהמים שבעולם, כמו הניאוף והזוללות ואהבת עצמיית, שאותן הצורות, ישארו ברוחנית, בבחינת שכל נבדל, והמה ישארו בב' הבחנות, בחינה א' כל צורה לחשבון פרטי, ובחינה ב' כל צורה לחשבון כללי, ואלו הצורות נקראים לנצחיית, פגרי רשעים, בשיעור הכתוב: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי". ומזה מובן מעצמו צורות הקודש, וזהו שכר ועונש, וזה מורגש לבעלים, גם בעולם הזה. ויש אחרי הפשטת צורה הנ"ל, הפשטה אחרת, והיא בחינת כוללות, שנקרא עולם התחיה, ועין לא ראתה, שאפילו הנביאים, לא מתעסקים בו אלא כל מבין מקבל מחכם מקובל.

הסבר: דהיינו העולם הזה זה מה שאתה אומר לו זה, אתה אומר זה דהיינו מה שאתה משיג לפי ההתייחסות שלך, לפי הצורה שאתה מצוי בה, בתפיסת הבורא השלמה אין מציאות של פרטיות נפרדת אין דבר כזה באמת, לכן הצורות מצד עצמם ישארו, הביטוי של הצורות המקולקל יתבטל.

הם ישארו בב' הבחנות, פרטית וכללית. כי אני צריך את הפרטיות שלי והיחודיות שלי רק היא תהיה פרט שכפוף לכלל.

ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, תמיד יהיה זיווג דהכאה ודחיית הרע, רק הכלל יהיה מתוך אהבה, המקבל בעל מנת לקבל יהיה אמצעי ולא עומד בפני עצמו חס ושלום, וזה מורגש לבעלי השגה גם בעולם הזה. 

דבר נוסף, הגשמיות הנתפסת בחמשת החושים הגשמיים, היא רק סימן ומראה שבורהמעוותת, שמסמלת את המקבל בעל מנת לקבל. היא על אחת כמה וכמה שתתבטל ולא תהיה גשמיות יותר כי אין דבר כזה מציאות חיצונית שהיא אשליה שעומדת בפני עצמה.. גם ברוחניות לא תהיה מציאות כזאת כאשר הרצון מתוקן, לא תהיה ממשלה למקבל בעל מנת לקבל זה אשליה שיש לו. הרב מביא משל שהמציאות הגשמית היא כמו סימולציה של טיסה, לא באמת טסים רק מתאמנים לדעת לטוס, אחרי שאני יודע לטוס, אז אני טס באמת ואין לי צורך בסימולציה יותר… אם כך לשם מה אני צריך אותה תן ישר לטוס? כי אז הפגם יהיה גדול יותר ויהיה קשה לתקן, ועוד המון טעמים רבים וחשובים האמת שאין זה מקומם, בהמשך יהיה מאמר בנושא. 

אגב לפני שבוע ניסיתי משקפי תלת מימד על כיסא שרוטט קצת וזז ממש בקטנה, והייתה לי סימולציה של רכבת הרים במשקפי מציאות מדומה שהיו לי על העיניים, המוח שלי ממש פירש את זה כמו רכבת אמיתית, ואפילו הדופק שלי הושפע מזה ברמה מסוימת והרגשתי שאני ברכבת הרים אמיתית, אבל לא הייתי בכלל ברכבת הרים ולא זזתי באמת, אבל כן הרגשתי ככה. או למשל אדם חולם שעף בחלום או מרחף בגלקסיה מרגיש סחרחורת אבל הוא באמת לא זז לשום מקום.. לכן אנחנו רואים שהאשליה לא בהכרח מייצגת את האמת, אלא התפיסה הפנימית.

עם כל זאת ראוי להוסיף ולהדגיש שוב- כוונה לבד בלי מעשה לא מספיק בעולם הזה- בזמן האימון.

מעשה לבד בלי כוונה גם לא מספיק, יותר מזה בזמן התהליך וההכנה בלי המעשה הנכון אני לא נפגש עם הכוונה בכלל, אם עשיתי את המעשה הנכון יש לי הזדמנות להיפגש עם הכוונה ולעשות את העבודה הפנימית מעבר למעשה.

נקודה חשובה שיש להדגיש-  המצווה מחולקת לשניים-  מצד המעשה מצד הכוונה.

כאשר אנו עושים את המעשים הנכונים מטעם שה' ציווה זה מדרגה גדולה וחשובה, אבל בלי הכוונה הפנימית זה נקרא לשמה מצד המעשה בלבד, במדרגת דומם דקדושה. אבל בכוונה הפנימית, {שמתחילה בעבודת הצומח} ברובד הצורני עדיין זה נקרא לא לשמה. עיקר עבודת ה' מתחילה כאשר עובדים על הכוונה, על הפנימיות- ושמה המסע אין סופי.

כי הרי אין הבדל בין צדיק שיניח תפילין של 300 שקל לרשע שיניח תפילין בחמישים אלף שקל..

אלא ההבדל ביניהם הוא בכוונה הפנימית וההשגה.

במעשה לא משנה כמה נעשה יש גבול מסויים ששמה הוא עוצר והכמות לא תכפר על האיכות, מעבר לזה צריך כוונה. מאה ברזלים לא ישתוו ליהלום אחד אמיתי.

יש כמות סבירה שקבעו לנו בהלכה, אבל 50 ציציות לא יוסיפו לי יותר על ההשגה, על השכר, אחרי שעשיתי תמעשה בעיקרו ובסיסו-  רק בכוונה אוכל להתקדם ולא בשכלול המעשה עד אין סוף, והרי הטבע של המעשה שהוא סופי.

לכן השלב הראשון הוא קודם כל להגיע ללשמה במעשה. לכן מבחינת המעשה אם כיוונתי שה' גדול מושל בהכל ב7 רקיעים וכו' , יצאתי ידי חובה במצוות קריאת שמע ברובד המעשה שלה, אבל ברובד הכוונה אני צריך להרגיש שה' מושל בכל באמת כדי לצאת ידי חובה והרי רחמנא ליבא בעי.

הדרך הנכונה היא לפעול את המעשה שיעורר את הכוונה, שזהו שביל הזהב.

לסיום:

אומרים לנו המקובלים שבדורנו, המאור שבתורת הנגלה לא מספיק על מנת לעורר אותנו מתוך שלא לשמה לבוא ללשמה. לחבר בין המעשה לכוונה. לעיתים להפך, אף מגדיל את הפרטיות. על כן פנימיות התורה וחכמת הקבלה, הם הסגולה בדורו של המשיח לעורר את אור האהבה ולהגיע ללשמה כפי שאומר הזוהר בתיקונים (ראו בהרחבה הקדמה לספר הזוהר אות ע') וזה לשונו בקצרה ובע"ה שנזכה להתחזק בחכמת האמת:

"וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל."

מביא בהמשך:

ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.

שיהיה לנו בהצלחה.

בונוס: נביא מאת מדבריו של רבי יעקוב אבוחצירא זצ"ל שמביא קצת מבט פנימי על הפרשה מעוד זווית, שלא נחשוב שהתורה היא רק סיפורים חס ושלום, הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דהיינו מהפשט, אלא מהסוד.

761528———————————————————————————-

הרחבות לגבי חיוב המעשה כגרוי מוכרח לעולם הרוחני:

החיוב בקיום תרי"ג מצוות (פרי חכם מאמר מצווה אחת)

התרי"ג מצוות בבחינת שמות הקדושים הם ענין השגחה פרטית לכל המתקרב לקבלת השפע האלקי, שמוכרחים לעבור עליו, כל הסדרים האלה, איש מהם לא נעדר, ועל כן השלימים נוהים אחריהם בכל נפשם ומאודם, לקיימם עד לענפיהם הגשמיים בסוד הכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

מתוך מאמר לסיום הזוהר:  

"אבל לפיכך נתן לנו השי"ת תורה ומצוות שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם מועילה לנו להפוך טבענו."

מתוך הקדמה לספר הזוהר: {אות מ'}

"כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו, ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם. אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות להשפיע נחת רוח ליוצרם בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג את עצמם ואת כל המדרגות של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים, ואז היו אומרים בעצמם מה שאמרו חז"ל, אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי."

דרגות הסולם: (הרב"ש)

כי תצא תשמ"ב

"כי תצא למלחמה". ופירש רש"י, בדבר הרשות. מה שאם כן במלחמת מצוה כתיב "לא תחיה כל נשמה".

יש לחלק בין מלחמת רשות, היינו שעוסק במלחמת היצר, למלחמת מצוה, ששם אין שייך מחשבה. היינו אין האדם צריך לעשות חשבונות בין שעושה לשמה או שלא לשמה. משום שאפילו מעשה של מצוה, למשל שמירת שבת, אם יש לאדם כח לכוף את חבירו שלא לחלל את השבת אחרת הוא ימנע ממנו פרנסה וכדו', שאז מקיים שמירת שבת לא מטעם מצוה, אלא מטעם שחבירו אילץ אותו שלא לחלל שבת, גם בזה האדם מחויב להכריח את חבירו לקיים שמירת שבת. וזה "לא תחיה כל נשמה".

מה שאם כן מלחמת רשות, היינו בדברים המותרים, שאין זו לא מצוה ולא עבירה, אז שייך עבודה של לשמה או שלא לשמה. ולראות בזה כמה אמונה יש לו בקיום דבר רשות בעל מנת להשפיע. מה שאם כן במלחמה לקיים מצוה או חס ושלום עבירה, שם לא שייך כל חשבונות. אלא צריכים לקיים המעשים אפילו בלי כוונות.

(מתוך שמעתי, בעניין המטרה)

פי"ז נמצא, שהמעשים החיצונים הם בחינת אמצעים, שעל ידם הוא מגיע לידי המטרה, שהיא הכוונה להשפיע. לכן צריכים לדעת כשעוסקים בחיצוניות, שזוהי רק הכשרה לבוא לפנימיות שהיא המטרה. ואז, כשיש לו הכוונה האמיתית, אז המעשים בעצמם נבחנים לפנימיות, היינו שאור פנימי מתלבש במעשים החיצונים של תורה ומצוות, היינו מבחינת ענף ושורש מתלבש השפע העליון בעת עשיית התורה ומצוות, כמבואר בהסולם בהקדמת הזהר. עכל"ק.

הקדמה לתע"ס:

כד) וזה פשוט מאד, שאין כאן שום מדובר מלימוד התורה הנגלית בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון, וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, ע"כ מחויב בהכרח לחזור עליהם, עד כמה שיספיק לו שלא יכשל למעשה. אלא כל המדובר כאן הוא רק, בעיון בחכמת התורה הנגלית לכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח"ו בעצמו, דהיינו חלק הלימוד שבתורה שאינה באה לכלל מעשה, ולא כלל בהלכות למעשה, אכן אפשר להקל בזה ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות, וגם זה צע"ג, כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותה מסקירה אחת ובאיזה קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות.

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות:

וכדי לפרש מאמר הזה על תכנו האמיתי, מוכרחין אנו לבוא בדרך ארוכה. כי עומק לב בעלי הגדה לאין חקר: ובצדק דיבר הרב בעל אפיקי יהודא ז"ל, בפי' דברי חז"ל. על הפסוק, סמכוני באשישות אלו הלכות, רפדוני בתפוחים אלו הגדות, ופי' ז"ל, כי כל עניני התורה והמצוה, יש בהם נגלה ונסתר, כמוש"כ תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו, אמנם ההלכות דומין לאשישי יין, אשר הנותן לחבירו מתנה גביע כסף עם יין, הרי תוכו וברו שניהם חשובים, שהרי גם הגביע יש לו ערך בפני עצמו, כמו היין שבתוכו, משא"כ ההגדות, המה נמשלים לתפוחים, שתוכו נאכל וחיצוניותו נזרקת, שאין להחיצוניות ערך של כלום, ונמצא כל הערך והחשיבות רק בהפנימיות והתוך: וכן בדברי הגדה אין בהפשטיות הנראה לעינים שום מובן וחפץ, זולת בתוכן הפנימי הגנוז בהדברים, שאינם נבנים אלא על אדני חכמת האמת, המסור ליחידי סגולה, עכ"ל בשינוי לשון:

?פניני החכמה: 26 שאלות לפסח שני ?
?מדוע משה נקרא משה??מיהם דתן ואבירם בנפש? ?
למה ה' מתגלה רק בהר סיני, מה חסרים הרים? ?…

Posted by ‎הסולם – בית המדרש לפנימיות התורה וחכמת הקבלה‎ on Sunday, April 23, 2017

מדוע משה נקרא משה? מיהם דתן ואבירם בנפש? למה ה' מתגלה רק בהר סיני, מה חסרים הרים? יש אוורסט יותר סבבה. מה ההבדל בין הנחש של משה לנחש של פרעה? מה ההבדל בין שם הויה לשם אלוקים?  מדוע פרעה ידע רק את שם אלוקים? מה נותנת העבודות במצרים לנפש האדם? בשביל מה צריך את זה? מדוע משה לא עלה לארץ ישראל? מדוע משה צריך את אהרון או את יהושע? מהי מכת דם בנפש? מה בין חמץ למצה? מהי מכת בכורות בנפש האדם? מהו ים סוף? מהי קריעת ים סוף? על דרך זה מדוע קשים זיווגים כקריעת ים סוף? כיצד יודעים מי זיווג האמת? מי היא בתיה בנפש? מהי הפסיחה בנפש האדם? מהו חטא העגל, כיצד חטאו אחרי כל מה שראו? מה זה שמצרים מיררו את ישראל בעבודה קשה של חומר ולבנים? מהם פתום ורעמסס בנפש? למה נאמר פעמיים "אהיה אשר אהיה שלחני אליכם"? מה הם עשרת הדיברות לפי הקבלה? מהו יכבד ה' את לב פרעה? מהי תפילה אמיתית? מהו המרור האמיתי? מהו הסנה בוער ואיננו אוכל? מה הם ד' הבנים באגדה? מהו אני הוא ה' אני ולא שליח?

  

מדוע משה נקרא משה?

אומר הרב"ש בדרגות הסולם:

"מדוע נקרא משה רבינו עליו השלום דווקא בשם משה, שנתנו לו בת פרעה. ויש לומר על שם הצלה, כי משתיהו מן המים. על דרך העבודה, היינו כי האדם נטבע במים הזדונים, הנקרא בחינת "מה ומי", ועל ידי זה נמשית מן המים הזדונים. השם הזה חשוב מאד, כי תחילת כניסת להקדושה"

המים הם המים הזדונים, שאלות מי ומה,  מי ה' אשר אשמע בקולו? ומה העבודה הזאת לכם?  השאלה מי ה' אשר אשמע בקולו היא כנגד הראש, השכל הגאווה, השאלה מה העבודה הזאת לכם היא כנגד הגוף, האנוכיות.

לכן נקרא משה על שם "משתיהו" מהמים הזדונים, כמו כן משה מלשון מושיע, "מושיען של ישראל"

נראה שרק כאשר האדם מתמודד עם השאלות האלה, יש מקום לאמונה, מי שאין לו יצר הרע לא צריך תורה, בלי גלות אין גאולה, לכן רק ע"י משה רבנו, האמונה למעלה מהדעת אפשר להינצל מהמים הזדונים, שבאים להרוג ולטביע את האדם.

מי הם דתן ואבירם בנפש?

שמעתי מהרב אדם סיני "שדתן מלשון דת תן" דהיינו שהאדם פועל את הדת לצורך האנוכיות שלו.

אומר הרב"ש אבירם זה בחינת שהדת תהיה בבחינת רם, דהיינו מתאימה לשכלו של האדם.

דהיינו, שהאדם מוכן לפעול את הדת מטעם הגאווה והרוממות הפרטית שלו. הפוך לגמרי ממשה רבנו שהוא בחינת הענווה. "והאיש משה עניו מאוד"  לא סתם עניו, עניו מאוד, גם מצד הרצון לקבל.

למה ה' מתגלה רק בהר סיני, מה חסרים הרים? יש אוורסט יותר סבבה

אומר הרב"ש סיני מלשון שנאה, שנאת הרע.

הר אומר הזוהר מלשון הרהור, כתוב "מקפץ על ההרים מדלג על הגבהות"

ההרים הם בחינת חג"ת חסדים מכוסים, גבעות בחינת נה"י, שיש כבר קפיצה, נוגע ולא נוגע.

אומר דווקא בהרהור של שנאת הרע, (דהיינו האגו הפרטיות) רק בהרהור כזה אפשר לבוא לקבל תורה.

מי שאין לו גילוי רע, ואין לו שנאת הרע, אין מה לתת לו תורה, אין לו כלים לתורה. בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, מי שלא מרגיש את הרע, בבחינת אוהבי ה' שנאו רע, כמו שאנחנו שרים כל שבת, אין אפשרות שיקבל תורה.


מה ההבדל בין הנחש של משה (אהרון) לנחש של פרעה?

ממ, נראה שהנחש בא להראות לאדם את מצבו האמיתי, לראות את השקר, כמו שאומר הרב"ש שהמטה נהפך לנחש אם לא מקבלים את האמונה.

נחש מייצג את הרצון לג"ר דחכמה גם, {אולי ג"ר דו"ק}

גם לטומאה יש כוח, החרטומים יכלו להפוך את המטה לנחש לפי שעה, אבל לא יכלו להחזיק בזה, כי אין כוח לטומאה מצד עצמה.

נראה שהנחש שמגיע דווקא מהימין, גובר על הנחש שבא מהשמאל, ולכן בלע אותם נחש משה.

הנחש של משה בא כדי להכשיר ולאמן לאמונה, הנחש של השמאל בא כדי לעמוד בפני עצמו, ולכן אין לו קיום.

מה ההבדל בין שם הויה לשם אלוקים? מדוע פרעה ידע רק את שם אלוקים?

שם אלוקים מייצג את הרצון לחכמה, לעוצמה לכוח, פרעה היה חכם מאוד, הסכים שצריך ללכת על פי החכמה.

אבל שם הויה, מידת הרחמים, שמייצג את הצד אמוני, פרעה לא קיבל. כמו שאמר "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה–מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶתיִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶתיִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"

אבל בסופו של דבר גם השכל מבין שאין לו חיים וקיום בלי האמונה.

מה היה כוחו של פרעה? אומר הארי"זל שפרעה ינק משם אלקים.  שם א-ל-ה-י-ם.  הטבע בגימטריא עולה כחשבון אלה-ים. יש מאה ועשרים צירופים לשם אלקים, כל צירוף הוא צינור השפעה אחר בעולם.  פרעה ינק מחמישים הצירופים התחתונים. חמישים בגימטריא מי, לכן אמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה".  אני לא מכיר את שליטת שם י- ה-ו-ה היות ואני יונק רק מ- מי שבשם אלקים, לא מכיר את מה שמעל זה.

אם ניקח את זה קצת לעבודה, לא מדובר על סיפורים רק, האדם עולם קטן והעולם אדם גדול.

באדם יש את פרעה שבו, ואת משה שבו. פרעה מייצג את הרצון לחכמה לתועלת הפרטיות, משה מייצג את האמונה.

האדם הרבה פעמים פועל מטעם פרעה, מקיים תורה ומצוות אפילו פועל את הרוחניות מתוך פרעה כמו שאומר הרב"ש "יראי ה' מעבדי פרעה"  מוכן לעבוד רק את שם אלוקים, על פי הדעת, אבל לא מוכן לפעול למעלה מהדעת.

לכן השגחת האמונה נסתרת מפרעה, לא מכיר אותה. מכיר רק את המדע, את החכמה, ללא האמונה.

כל התהליך של עשר המכות וכל הגלות, מלמד את האדם ומכשיר אותו לקבל את האמונה. צד פרעה שבאדם מקבל את האמונה בכפייה בסוף. היהודי מקבל מאהבה, לכן פסח ה' על בתי ישראל, לעתיד לבוא יוכל גם לפסוח על מצרים, הם גם יצטרכו לקבל את התיקון. אבל אנחנו עובדים כרגע על תיקון הבריאה, וקודם אפשר לתקן את היהודי ולעתיד לבוא יתוקנו גם אומות העולם שבאדם.

מה נותנת העבודות במצרים לנפש האדם? בשביל מה צריך את זה?

כידוע התורה לא באה לספר סיפורים, כל העניין של יציאת מצרים בא ללמד אותנו על המסע הרוחני שהאדם חייב לעבור, על כור ההיתוך הפנימי שצריך ללמד אותו לקבל את האמונה, לקבל את משה. אבל בלי כור ההיתוך לא יוכל לקבל את האמונה, כי ההעדר קודם להויה. במצרים האדם כמעט לא רואה ומרגיש את ה' יתברך, צועק עליו לעיתים ולא רואה שה' שומע אותו. מדובר על כל אחד במציאות, אבל בעיקר על יהודי שהולך בדרך ה', אפילו מקיים תורה ומצוות, אבל מבחינה פנימית עדיין לא מרגיש את ה' בלב, וזה נקרא שהוא במצרים. למה לא מרגיש את ה' בלב? כי פרעה יושב בעורף, ולא נותן להבנה לרדת ללב. כידוע הגרון בחינת ישסו"ת המחבר בין הראש לגוף, בין השכל ללב, ולמרות שהאדם מבין בשכל שה' הוא האלוקים, פרעה לא מאפשר לו להרגיש זאת. זאת הגלות האמיתית, רק פה מתחילה מצרים, לפני שמתחיל הכור היתוך הזה, כל היסורים זה כמו לשחק במגרש משחקים. לא מתחיל את התיקון האמיתי. אבל בסופו של דבר, כל דבר שעובר עלינו בא להכשיר אותנו למטרה.

ככל שצריכים יותר אמונה, צריך קליפה יותר גדולה דווקא, הקליפה תפקידה לשמור על הפרי להכין ולהכשיר אותו.
כמו מכון כושר, כמו זוגיות.  דווקא הקשיים יכולים לאתגר אותנו להעמיק את הקשר ואת האהבה, אבל בגלל שרוב העולם פועל מבחוץ האתגר מפרק את הקשר. לכן כשיש קליפה יותר גדולה, זה מקום לקנות אמונה עוד יותר גדולה.

לכן רבי עקיבא צחק שראה שועלים בקודש הקודשים, כי השאלות שברור לו שבאו כדי להגדיל את האמונה, את הקשר משמחות אותו, מבחינתו זה הזדמנות לחזק ולהעמיק את האהבה.

מדוע משה לא עלה לארץ ישראל? מדוע משה צריך את אהרון או את יהושע?

משה מייצג את האמונה למעלה מהדעת. אם הוא יעלה לארץ ישראל זה אומר שאמונה, השלמות תתפשט לתוך הדעת.

עם ישראל עדיין לא מוכשר לזה. נראה שיש להגיד שמשה מצד עצמו כן עלה לארץ, מצד תיקון הזמן. אבל מצד תיקון המקום הוא לא עלה. לכן מבחינתנו, מבחינת בני ישראל, השלמות לא עלתה לארץ. לכן היה גם כבד פה וכבד לשון, מצד עם ישראל, לא מצידו. האמונה וודאי שלמה.

אמר כבד פה וכבד לשון אנוכי, משל למה הדבר דומה? משה מדבר שפת השפעה טהורה, העם לא יבין אותו, שפה גבוהה מידי.

משה משול לשמש, ויהושע ללבנה, לכן דווקא יהושע כן יכול לעלות לארץ, כי מייצג את הלבנה, שהיא חוסר שלמות ביחס לשמש, שימוש חלקי ברצון, אבל בצורה מתוקנת. אבל יהושע ביחס למשה זה חוסר שלמות שהוא נביעה של השלמות, שבא כדי להתקשר לשלמות. לכן גם אנחנו סופרים את הלוח שנה העברי לפי הלבנה אגב מחזור השמש, דהיינו סופרים את החידושים על פי עבודת האמונה, שהיא נביעה של השלמות. לכן יהושע יכל לעלות לארץ כי מייצג את תיקון הלב בהדרגה, לאט לאט ובצורה חלקית. אם משה היה עולה לארץ, הארץ הייתה נשרפת. לעתיד לבוא חמה תצא מנרתיקה, והשלמות כולה תוכל להתפשט ללב שנהיה מוכשרים לכך.

מהי מכת דם בנפש?

אומר הרב"ש דם מלשון "וידום אהרון" מלשון דממה.
דהיינו שיש באדם תביעה להרגיש את ה', אבל דווקא קורה הפוך שככול שעובד יותר, מרגיש יותר מרחוק מה' ושכל הטרחה שלו ברוחניות דווקא לוקחת אותו אחורה, במקום ששומע את קול ה' מדבר אליו, שומע את חרפתו. לכן על דרך העבודה דווקא שמקבל בדממה את העבודה, ביראה ושפלות, אז זה מכשיר אותו לאהבת ה' אמיתית.
דם גם בבחינת הנפש, בבחינת הרצון לקבל לעצמו. הרצון לקבל את הג"ר ממעלה למטה. לכן אלוהי מצרים היה שֶׂה וזה גם התיקון של דם הפסח אומר הזוהר, שע"י שחיטת הפסח היו שוחטים את הג"ר דחכמה, היו מבטלים את הג"ר ומתכללים בג' הקווים.

כמו כן ידוע שהיאור היה האלוה של מצרים, דהיינו הרצון לאור, לאנוכיות. פרעה ישב בעורף ולא נתן לשפע של ישראל לרדת ללב, וחמס הכל. מה שכן את תמצית השפע, המזוהם היה נותן להם להוריד, בבחינת "לחם עצלות" דהיינו הדגה אשר אכלנו במצרים, שזה תענוג בתורה ומצוות בעל מנת לקבל – הנקרא לחם עצלות – כי לא מטעם מדרגת הלשמה, לא מטעם הבעל מנת להשפיע – אלא בעל מנת לקבל. במכת דם התקבע העניין שנפסל היאור לקבלת האור בבחינת לחם עצלות, ונהפך לדם, דהיינו דממה – שאי אפשר לקבל חיות יותר מלחם עצלות – ונפסל לעיני כל למאכל ישראל. אלא רק בחינת ישראל -ישר אל -רק ברצון הזה אפשר לקבל את החיות.


מה בין חמץ למצה?

אומר בעל הסולם בזוהר אמור:

"שענין חמץ הוא סוד המוחין המתפשטין מחזה ולמטה, שאז הם מאירים ממעלה למטה, ומצה הם המוחין שמאירים מחזה ולמעלה, שמבחינה זו אין אחיזה לחיצונים. והטעם, משום שענין המנעולא שנתגלה בליל פסח, שעל ידי זה היה שחיטת הפסח ומכת בכורות, פועלת רק ממנה ולמטה, זאת אומרת, שנתגלתה בחזה. יוצא לפי זה, כל מה שישנם ממנה ולמעלה אינו, היא פועלת עם בחינת דין הנמצא בה, מה שאם כן מחזה ולמטה, שכל התפשטות היא למטה מבחינתה, לכן נרגשת הדין שבה. לכן היו ישראל נזהרין אז בליל פסח שיאכלו מצה ולא חמץ.

ויש מעלה למצה שאינו בחמץ, ויש מעלה בחמץ שאינו במצה. במצה יש מעלה, שהם מוחין שלמים מבחינת ג"ר דחכמה, הנבחנים עוד לבחינת שני מאורות הגדולים, אבל הם בבחינת אחוריים, שאינם יכולים להאיר מסיבת חסרון החסדים. ויש יתרון לחמץ, הגם שהם רק בחינת ו"ק, אבל כבר מלובשים בחסדים. ובבית המקדש שהיו מוחין דחכמה, היו גם כן בבחינת מחזה ולמעלה שהוא בחינת מצה, שלכן נאמר, "וכל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו".

דהיינו אומר לנו, יש כאן שני עניינים:

א. החמץ מייצג את הו"ק דחכמה, את השימוש ברצון לקבל בצורה מתוקנת במסגרת ג' הקווים.

ב. המצה היא דווקא בחינת ג"ר ולא בחינת ו"ק, היא  מוחין שלמים, אבל דווקא בגלל שהמוחין ג"ר אי אפשר לקבל אותם, לכן פסח שמייצג את הגילוי ג"ר אז אסור לאכול חמץ, כי זה כמו לקבל את הג"ר, ואז זה מוות גמור ועבודה זרה, מה שמצרים רצו לעשות. לכן המצה דווקא באה לתת כוח גדול של אמונה, של חסדים מכוסים, שאין בהם אחיזה לחיצונים. לאחר שעוברים את התיקון הזה, יש גם את הכוח לקבל את החמץ בצורה מתוקנת, כי יש כבר חסדים, רק אפשר לקבל בבחינת ו"ק. בבית המקדש שנגיע לתיקון השלם, החכמה תתגלה גם מחזה ולמעלה בבחינת ג"ר ושלמות.

אומר הרב"ש בדרגות הסולם:

מצה שמורה: "מצה שמורה, היינו שצריכים לשמור את עצמנו במקום שהולכים לקיים מצוות ה', שלא יהיה שם חשש חמץ. היינו שהמצוות צריכות להביא את האדם לבחינת תיקון הבריאה, ואם לא יודעים איך לשמור את המצה, אז לוקחים את הטפל ומניחים את העיקר." {רב"ש}

הסבר: האדם צריך לשמור על הרצון שלו בעבודת הבורא, שלא יהיה בחינת מקבל על מנת לקבל כאשר מקיים מצוות רק מתוך תמורה ואהבה עצמית בבחינת שלא לשמה, כי אז הוא בשינוי צורה. {ושינוי צורה הינו ריחוק ונפרדות} ואם הוא לא שומר על עצמו בבחינת עבודת היראה, אז הטפל (הפרטיות שלו) נהפכת לעיקר, במקום עבודת ה'. על כן תיקון הבריאה קודם. – לעבוד על היראה, ורק לאחר מכן אפשר להתחיל לעבוד על האהבה , על בחינת הרצון לקבל {החמץ} . {יראה זה אומר השפעה חלוטה כל כולי למען הכלל, אהבה זה דווקא לקבל מתוך רצון לקשר והתחברות}

ורק בזכות המצה החמץ מתקיים לאחר מכן, דהיינו בזכות עבודת היראה אני יכול להגיע לאהבה. בזכות ההשפעה אני יכול אח"כ להיות מוכשר לקבל נכון. אך יש להבדיל, ברוחניות השפעה לא נמדדת רק על פי מעשים, אלא בעיקר לפי הכוונה. יש לפעול את המעשים הנכונים שיעוררו את הכוונה הנכונה. ושנזכה לנקות את החמץ החיצוני כאמצעי לנקות את החמץ הפנימי, ושלא יקרה חס כמו במשל הבעל שם טוב, שאדם רואה לכלוך ומנקה מלא ולא יורד ולא מבין, ואז אומרים לו, עצור רגע אל תנקה רק תמראה זה לא יעזור תנקה את עצמך. בהצלחה.

מהי מכת בכורות בנפש האדם?

הבכור של מצרים זה ההבנה שצריך לקבל את הג"ר בעל מנת לקבל, לתועלת עצמית, ולא מטעם אהבת ה'.

אבל אין קיום לג"ר מצד עצמו, אין קיום לטומאה בלי קדושה.  ההבנה הבכורה של פרעה רוצה לקבל את מטרת הבריאה את כל הג"ר ולמשוך חכמה ממעלה למטה. אומר הזוהר שמכת בכורות פסח ודם מילה הם בחינה אחת.

כי כולם באו לבטל את הג"ר דחכמה.

גם בקדושה, צריך להבין שאי אפשר לקבל ג"ר ממש {דהיינו שלמות} בגוף, זה גורם למוות ודווקא שינוי צורה מהבורא.

זה אחד החוקים היסודיים, האדם חייב לשאוף לשלמות לקוות, ויותר מזה מי שלא מאמין בביאת משיח כופר בעיקר.

אבל במקביל לשאיפה לשלמות האדם חייב לקבל, שמגיעים לשלמות לאט לאט על פי טהרה גדולה. לכן האדם צריך לדעת גם להסתפק במועט. אחרת יהיה בגאווה גדולה כמו פרעה, יותר מזה, הקליפות הגשמיות זה בקושי שאריות, דווקא בתוך עבודת ה', בגלות הרוחניות שמה יש אורות יותר גדולים לקליפה, ואם האדם מנסה לקבל שלמות בגוף באופן ישיר פוגם. זה יהיה כמו לנסות להפוך את ימי החול ליום שבת.  אם כך מה יעשה? יאמין בשלמות ישאף במאה אחוז לשלמות, השקפה לשלמות מלאה- ראש הפרצוף חייב להיות שלם. אבל בגוף, בלב, יפעל ויוריד את השלמות לאט לאט בהדרגה על פי טהרה וזיכוך.

זה לכאורה מאוד מאתגר, כי מצד אחד אומרים לי לשאוף לשלמות מלאה, מצד שני לפעול בצורה חלקית.. קונפליקט מטורף! נכון, זה באמת ב' הפכים בנושא אחד, אבל כוח הקו האמצעי, כוח האמונה עוזר לחבר ביניהם, וכל פעם מתקנים עוד חלק בששת ימי החול, אח"כ חוזרים לשבת לשלמות, אחכ עוד חלק וכן הלאה, עד שבעזרת ה' נתקן הכל.

אבל יסוד חשוב בעבודה, שהאדם חייב לקבל על עצמו שמלמטה צריך לפעול גם בחוסר שלמות. אבל תמיד לזכור שזה יהיה מטעם השלמות, שיהיה נביעה של השלמות. בזמן תיקון רוב העבודה היא להשיג את שלמות האמונה וההשפעה, שלמות של יראה. בגמר תיקון חייב להגיע גם לשלמות של אהבה.

מהו ים סוף? מהי קריעת ים סוף?

אומר הרב"ש באגדה של פסח, ענין קריעת ים סוף עניין מיוחד של ב' הפכים בנושא אחד.

מצד אחד בני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמצרים באותו זמן טבעו, כיצד יכול להיות דבר כזה?

הים הוא מדרגת החכמה, השאלה אם מותר להמשיך חכמה? אלא מותר ו"ק דחכמה, אסור ג"ר דחכמה. המצרים רצו למשוך ג"ר דחכמה לכן, הים הטביע אותם. בני ישראל הסכימו לקבל ו"ק דחכמה לכן לא טבעו.

אותו חכמה יכולה להחיות או להטביע. כמו שאומר בעל הסולם "שמאותו מקום שהחכם שואב מקור חכמתו שואב משם הכסיל מקור אולתו"

לכן שהאדם בא לגלות את חכמה ה', אם מרגיש שטובע, כנראה שהוא מצרי, שיבדוק את עצמו שוב. וינסה לחצות שוב.

עוד דבר, הים מייצג את גדלות כלי הקבלה, החצייה של הים, היא החצייה של הרצון לשניים, רצונות קבלה ורצונות השפעה. 

לאחר שבירת הכלים, נהיה חילוק בעולמות, שקיבל תוקף יסודי לאחר חטא אדם הראשון:

הרצונות הגדולים של קבלה שמצד מטרת הבריאה מייצגים שלמות, אבל מצד תיקון הבריאה מייצגים מוות – ניתנו לממלכת הקליפות.

הרצונות קבלה הזכים יותר שניתן לברר ולתקן נתנו לממלכת הקדושה. זה לעומת זה עשה אלוקים.

לטומאה מצידה אין אור, כי אור יש רק ע"י השוואת צורה. אם כך מה היא עושה? גונבת, כמו פטרייה שגונבת מצמח ולא מייצרת מצד עצמה, ככה הטומאה מנסה לגנוב מהקדושה. 

קליפת נגה מייצגת את הרצונות קבלה שאנחנו יכולים לעלות מהקליפות לברר לתקן ולטהר.

ג' קליפות הטמאות מייצגים רצונות גדולים שהם נטו גאווה ואנוכיות ואין סיכוי שהשימוש בהם יהיה לשם שמים.

בקליפת נוגה יש סיכוי לתקן, ולכן עיקר העבודה בקליפת נוגה. מבררים את הרצונות קבלה מתוכה מצרפים אותם לקדושה מגדילים את הכלים, וממשיכים הלאה.

לעתיד לבוא יתוקנו גם ג' קליפות הטמאות כרגע תיקונם הוא בהסרתם, כמו בברית המילה. היסוד לכניסה לעבודה.

צריך להבין אבל האמת שלקליפות הטמאות גם יש תפקיד חשוב, הם שומרים לנו על מה שאי אפשר לתקן.

כמו למשל בטבע, הפסולת שהאדם מייצר, מה זה פסולת? מה שאי אפשר לברר, הקליפות שומרות על זה עד שהאדם יוכל לתקן לעתיד. כמשל- חרקים טמאים, חיידקים וכדומה.. הם מבררים את הפסולת, את מה שנרקב ומחזירים את החומר ליסודות, ואז זה חוזר לבירור מחדש. ככה יש מחזוריות בטבע.

אם האדם ינסה לברר פסולת בעצמו, ימות יהיה חולה.. וזה השורש לכל חולי, אפילו מבחינה גשמית. הרעילות שהגוף מייצר, ובפרט עודף רעילות- דהיינו הפסולת של הפרטיות, ושאר העודפים שלא ניתן לברר הם הגורמים לחולי ומוות. {פסולת בחכמה הינה בחינת המקבל בעל מנת לקבל}

אבל בנפש יש הסתרה, האדם יכול לאכול פסולת ולא למות ישר כמו נגיד בגשמיות, יש הסתרה כדי שיהיה אפשר לתקן, נתנו לנו חבל מאריך כדי שתהיה בחירה. אבל החבל די קצר ורואים שכל דבר גשמי נאבד, כל הנאה פרטית הורגת אותנו, אבל אנחנו עדיין חוזרים אליה, למה? אומר שלמה המלך " כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". אם כך מה נעשה?  נרד למצרים, לכור ההיתוך.

מדוע קשים זיווגים כקריעת ים סוף?

ים סוף מסמל את הרצון של האדם, את מלכות שעלתה לבינה ועשתה סוף וסיום לרצון.

יש פה כמה עניינים עמוקים:

א. הקשר בין איש לאישה מסמל בשורש את הקשר בין הבורא לבריאה, ובענף את הקשר בין גוף לנשמה שהם ב' הפכים וזה דבר לא פשוט לחבר אותם, יותר מזה – זה עיקר תיקונו של האדם בעולם הזה – כל המציאות מושתתת על היסוד הזה. אז כמו שזה קשה ברוחניות בזמן ההסתרה התיקון של הרצון, כך כסימן לעיתים קשים הזיווגים גם בעולם הזה.

ב. האדם לא מקבל את זיווגו האמיתי, בגלל צמצום ב' יש הסתרה על הרצון האמיתי ועד שהאדם מגיע לרצון האמיתי שלו לעיתים הוא צריך לעבור הרבה הכנה וזיכוך.


כיצד יודעים מי זיווג האמת?

הרב"ש אמר שצריך לראות שיש 60 אחוז התאמה על פי התכונות, ההשקפה, המציאת חן החיצונית וכו'.

הגיוני מאוד הדבר, כי מה ש99 אחוז היום עוד שנה יכול להיות 3 אחוז, ומה ש 60 אחוז כיום יכול להיות 100 אחוז עוד שנה. החיצוניות תמיד משתנה.

אומר הרב אדם סיני שכל המשחק הוא בשישים, כי השש מסמל את בחינת היגיעה.

לכן שיש 60 אחוז התאמה פחות או יותר, זה מספיק, כי כל השאר ממילא זה עבודה פנימית שעושים כל החיים.

ראוי להתחבר על המטרות הרוחניות בחיים ולא רק הגשמיות, כי כל דבר גשמי הוא נפסד ונאבד, ואם הקשר מבוסס עליו, די לבא מין הדין להיות כנידון. אבל אם הקשר מבוסס על דברים מעבר לזמן ומקום, כמו פנימיות, אהבה, רוחניות נתינה ועוד. ממילא כוח הפועל בנפעל, וגם הקשר יתבסס על דברים נצחיים.

 
מי היא בתיה בנפש?

ממ לעניות דעתי קראתי בכתבי האריז"ל פעם שבתיה היא מבחינת נגה.

זאת אומרת המלכות יכולה להיות בשני בחינות, או בת-יה בת ה'. או בת פרעה בת של הקליפה.

שזה בחינת קליפת נגה, שיש לה את שני הצדדים, וצריך לעלות אותה שתהיה בת-יה בת ה'. ושלא תרד לקליפות.

בחכמה קליפת נגה נמצאת בין הקדושה לטומאה, שהאדם חוטא קליפת נגה יורדת לג' קליפות הטמאות, שהאדם עושה עבודה פנימית ומתקן היא עולה לקדושה. התפקיד שלנו לברר אותה מהקליפות ולעלות אותה לקדושה. עיקר העבודה בקליפת נגה, שהיא מייצגת את הקליפה שניתן לתקן כאשר אנחנו בשית אלפי שני, התיקון של ג' הקליפות הטמאות הוא בהסרתם. לעתיד לבוא יבולע המוות לנצח וגם הם יתוקנו.

מהי הפסיחה בנפש האדם?

אומר הרב"ש שכל ירידה של האדם בעבודת ה' נקרא בחינת מצרי, דהיינו שרוצה לקבל לעצמו. וישראל באמצע היינו בחינת עלייה, שפועל בעל מנת להשפיע. שזה בחינת ישראל.

כמו כן ישראל בחינת ישר-אל ישירות לרצון ליתר דבקות.

אומר הרב"ש שבין כל עליה יש ירידה, שזה מצרי, ואחכ שוב עליה בחינת ישראל.

וזה נקרא "שישראל נמלט" דהיינו מהמצרים ונכנס לבחינת ישראל.  אבל כדי שיהיה כלי שלם, כידוע אין מקצת נוהג ברוחני. מלמעלה לא נותנים חצי דבר. לכן ה' פוסח ממצרי למצרי, דהיינו מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל, בלי המצרים, ומצרף אותם לחשבון גדול, וככה אין הפסק, כאילו שהמצרים לא במציאות. דהיינו סופר רק את העליות של האדם, ומהעליות מייצר כלי שלם של בחינת ישראל שראוי לגאולה.

לכן אומר הרב"ש – תמצית דבריו מקובץ מאמרים באגדה– שפסח היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט" כפי שאומר רש"י, שהכוונה שכל המצרים נהרגו ורק הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי נשארו בחיים, שפירושו שכל הירידות שהיו בין העליות נמחקו, וממילא לא נשאר אלא רק עליות, וכאילו שאף פעם לא היה ירידות, כיוון שנמחקו, וכל העליות התחברו למצב אחד. דהיינו שיש הרבה בחינות רצון לקבל שתוקנו בעל מנת להשפיע, וממילא יש כלי שלם לקבלת אור הגאולה הנקרא יציאת מצרים.  שיצאו לחרות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית הנקראת קליפת מצרים. כמו שכתוב "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם" מה שאין כן אם הירידות היו נשארות, כבר היה הפסק בין עליה לעליה על ידי הירידה שבאמצע..

משל לעניין, כמו שיש לי כלי יפה וטוב, אבל יש בו גם חורים שחפרו התולעים, אם אני ימזוג החורים יקחו גם לחלקים הטובים את מה שאני ימלא וזה ישפך לי לרצפה. אבל אם תהיה לי דרך להעלים את החורים ולהשאיר רק את החלקים הטובים בכלי, אז כן יהיה לי סוג של כלי שלם שאני יכול למלא.

בהמשך אומר הרב"ש שבגמר תיקון גם בחינת המצרים יתוקנו. דהיינו גם הירידות הכי גדולות יוכלו לשמש את הקדושה ולהוות כלי שלם.

דבר יפה שיש להגיד עוד שמעתי פעם מהרב אדם סיני "שהאדם לא נמדד על פי ירידותיו אלא על פי מה שיכול לעלות מהם". זו הסתכלות שונה לגמרי על החיים.

מהו חטא העגל, כיצד חטאו אחרי כל מה שראו?

אומר בעל הסולם בפרי חכם מאמר סגולת זכירה:

"בזמן הגלות – בחינת עלמא דנוקבא, העבדות היא בשמירה. והפוגם בעבודתו יוכל לאבד מה שנותנים לו. וענין הדביקות בעולם הזה, הוא – בכח השמירה, ובעילוי הרגש יפוי כח השמירה. כמו כן עילוי שלימותו, וחוזק דבקות שלו.

אמנם לעתיד לבא, אין פחד מאבידה וגניבה, כי "בלע המות לנצח", והעבדות מוגבלת כאן בבחינת "הזכירה". והגם שלפי זה, היה די בצורה אחת, אבל טבע הגוף להיות נלאה בצורה אחת, לכן יש לפשוט צורה וללבוש צורה בזה אחר זה, למען תת לעיני הגוף צורה חדשה בכל פעם, להרבות חשק, כמו שסותמים עיני סוס בטוחנו ברחיים כדי לא להלאותו."

דהיינו כל עוד אנחנו בזמן תיקון אין ביטוח, עבודת האדם היא לשמור על עצמו. רק בגמר תיקון שיבולע המוות לנצח, לא תהיה הסכנה הזו מהקליפות, כי אז תהיה אהבה שלמה. אבל כל עוד לא תיקנו את כל הרצון, תמיד יש סכנה. 

אבל הסכנה טובה מצד אחד, היא מכריחה את האדם לתקן ולא לעמוד במקום.

חטא העגל בבחינת "אלה אלוקיך ישראל" אלה הם הכלי קבלה, עגל מלשון עיגול. שרצו לקבל בעיגול את האור.

אומר הרב"ש שענין העגל היה שנפלו לבחינת מקבל בכוונה דלקבל.

בחטא העגל הם דווקא רצו לעבוד את הבורא, רק רצו מתווך בינם לבין הבורא. 

באופן רגיל מי המתווך המומלץ? האמונה למעלה מהדעת, מדרגת משה רבנו, רועה האמונה. רק היא מקשרת לה', הידיעה דווקא מפרידה. אבל הם חשבו, כמו שבד"כ האדם חושב כל הזמן, כי הרי חטא העגל מתקיים בנו כל הזמן.

הם חשבו שאם יהיה עגל זהב, דהיינו- אם יהיה לי השתוקקות ותענוג בעבודת ה', זה יחבר אותי לעבודת ה'. זה יקשר ביני לבין ה', אבל בעצם זה שקר, כי זה נובע מתוך האגו והרצון לקבל ולא באמת מטעם הרצון לקשר לה'. לכן הם גם ניסו להעזר באהרון הכהן, כי לטומאה אין כוח מצד עצמה, לכן ע"י אהרון יכלו להשיג חסד ולמשוך את האור. 

אבל הכל מתוקן לסעודה, דווקא חטא העגל שמצד אחד פגם מאוד מאוד, מצד שני הפגיש את בני ישראל עם רצונות גדולים של טומאה שצריך לתקן בהמשך.

מה זה שמצרים מיררו את ישראל בעבודה קשה של חומר ולבנים?

אומר הרב"ש "וימררו את חייהם בעבודה קשה", היינו בשאלת מי ומה.

ש"עבודה קשה" בעבודה נקרא, שקשה להתגבר ולצאת מתועלת עצמו, ורוצה לעבוד רק לתועלת עצמו. והוא נקרא רשע כידוע, שהוא שואל, "מה העבודה הזאת" של דלהשפיע "לכם", כלומר מה תרוויחו מזה. וידוע, ש"רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא, שעבודה קשה נקרא "מרור", שהאדם טועם טעם מרירות בזה, שמוכרח לעבוד לתועלת עצמו. וזהו הרמז שמרור גמטריא מות ודינים, מטעם שעל תועלת עצמו היה דין, שאסור להשתמש עם הכלי הזה, ומטעם זה שורה שם צמצומים והסתר."  {מתוך ההגדה וזאת ליהודה מקבץ מאמרים}

עוד אומר:

בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.

ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.

נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.

וידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.

וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים. {מתוך ההגדה וזאת ליהודה מקבץ מאמרים}

אומר בעל הסולם באיגרות קודש:

ומפורש שעבודם "בחומר ובלבנים" "חומ"ר", ה"ס עון החמור שדנין בזה על "המחשבה" ובלבני"ם, ה"ס "התשובה" שזכו לרחמים עליונים, והשיגו לשעתם אור עליון, מאמונת האבות הקדושים, ונתלבנו מעונותיהם, אלא שלא היה לתמידות, והיו מתגלגלים ובאים מחמת זה בכל עבודה בשדה, דהיינו, המשך עבודה קשה הנוגעת בכל שאר המצוות. כמו שאמרו ז"ל: "בינונים זה וזה שופטן", ולכן נקראת קליפה זו "פרעה", אותיות "פ"ה ר"ע", פי', דבחי' מלכות שבמוחין נקרא פה, שסודו הוא בחי' הכרעה והסכמה שלא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה. ובגלות מצרים היתה שליטה ל"פה רע" הנ"ל והיו חוזרים לסורם. ולכן אף על גב שזכו לאיזו הארה עליונה מט"ר, אבל היא לא יכולה להיות נבלעת בגוף, מפני ש"פה רע", שהוא לעומת "פה דקדושה", דהיינו העורף היה מפסיק השפע היורד מן הראש. ויונק ומוצץ כל השפע שהתחיל לרדת בשביל ישראל. וזה סוד "שלא היה שום עבד יכול לברוח ממצרים". כי פרעה עשה כשוף גדול על פתחי מצרים. כמו שאמרו חז"ל.

מהם פתום ורעמסס בנפש?

פתום מלשון פי תהום, שכל העבודה שהיו עושים היתה יורדת לתהום, לאנוכיות

רעמסס, מלשון רעם סוס- בחינת כוח הגאווה.

עוד אומר הרב"ש בשמעתי:

לפי זה יהיה הפירוש "ויבן ערי מסכנות" – לישראל, ולפרעה – את פיתם ורעמסס. היות שכל מה שעבדו ישראל, נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה, אז כן ראו פריה ורביה. וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה.

אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים.

למה נאמר פעמיים "אהיה אשר אהיה שלחני אליכם"?

הגלות האמיתית היא בנפש, בעבודת הכוונה.

אבל ההתחלה היא בגשמיות, דהיינו במעשה.
 
לכן כתוב המשפט המפורסם "אהיה  אשר אהיה שלחני אליכם"
למה פעמיים? לא מספיק פעם אחת?
 
אהיה ראשון כנגד הגלות הגשמית. השני כנגד הגלות הרוחנית.
אומר הרב"ש בהתחלה, האדם צריך לצאת ממצרים הגשמית, דהיינו לחזור בתשובה לוותר על תאוות גשמיות, לעשות את המעשים הנכונים. אבל אח"כ נכנס לגלות הרוחנית שהיא דווקא יותר קשה, שצריך לכוון בעל מנת להשפיע לעבוד לשם שמים, לוותר על תענוגים רוחניים שהם יותר גדולים וקשים, וטרם שהאדם תיקן את עצמו הוא עדיין בגלות מצרים בעבודת הכוונה. לכן אמר אהיה אשר אהיה, אהיה אתכם גם בגלות השניה, הגלות של העולם הרוחני.

מה הם עשרת הדיברות לפי הקבלה?
יש לציין שהדברים נכתוב ממש בקטנה וזה בגדר פלפולים יותר, יש המון מה להעמיק ולהוסיף ואין אנו ראויים לכך.
1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
דהיינו שהאנוכי שלך צריך להיות לה’ אלוקיך בחינת אמונה. בחינת הודאי הראשוני כפי שאומר הרב "שמתחיל את הכל כולל את הכל ונמצא בכל"  השלמות הראשונית של הכל.

2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה.
אלוקים אחרים נקרא כשהאדם עובד את עצמו, פסל ותמונה, דהיינו שנותן צורה וממשות לפרטיות שלו כנפרדת מהכלל.
כפי שרואים בפסל כסימן אין חיים, כי הוא כמו גוף בלי נשמה. גם אם נגדיל את האומנות בעולם ברמה טכנולוגית הכי משוכללת, פסל תמיד ישאר מת – כי אין בו נשמה.
לקבל את השגחת ה' בבחינת אחד יחיד ומיוחד- אין עוד מלבדו.
כמו כן היהודי מקבל על עצמו להנות רק מהאמת, מהקשר לה' ולא מאלוקים אחרים, תענוגים של עבודה זרה, אלא רק מתענוג ביחד, בהשוואת צורה- בתוך הכלל, ולא תענוג פרטי נפרד לעצמו.

3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא.
שם ה’ זה רצונו להיטיב לנבראיו, דהיינו שהאדם נהנה מהקשר לה’, אבל אם האדם מקבל תענוג רוחני לפרטיות שלו ולגאווה, הוא נושא את שם ה’ לשוא, כי אי אפשר באמת להנות שנפרדים מה’. כתוב בזוהר בקב"ה שונא את הגופות" דהיינו נפרד מהם.
לכן על האדם להשתמש באני שלו רק לאהבה, להשוואת צורה לחיבור, ולא לשוא – דהיינו לקליפת הגאווה.

4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.
יום השבת הוא בחינת התכלית, השלמות. כמו כן מעין העולם הבא,  אסור גם לעבוד ביום שבת כי אסור לתקן את המלכות כל תיקון המלכות הוא דרך הז”א דרך ששת ימי החול.
שבת היא התכלית, הכלל – כל הפרטים באו בשביל הכלל, הפרטים בלי הכלל הם דבר מת שנפרדים מהכלל.
ע"י שמירת השבת האדם מקבל את השלמות של הכלל שמעבר לפרטים, שלא תלוי בפרטים. לא תלוי במלאכתו או בפעולה שלו. כוח מיוחד יש ליום השבת שנזכה להשיגו.

5. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ – לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
אבא זה יראת הרוממות, אמא זה בחינת אהבת החברים. כמו כן אבא בחינת תורה שבכתב, כמו הכלל שמגיע מלמעלה, אמא בחינת תורה שבעל פה, הפרטים שצריכים לבוא מצד התחתון.
ב' המאורות הגדולים – כנגד זעיר אנפין ומלכות. התשתית שעליה בנויה המציאות.
יראה ואהבה, שכל ורגש – הקיום של העולם.
כמו שהעולם לא מתקיים בלי שמים וארץ, ככה הנפש לא מתקיימת ללא כיבוד אב ואם.

6. לֹא תִרְצַח.  
שהאדם מקבל לפרטיות שלו הוא הורג את עצמו, על האדם לפעול במידת הגבורה, איזהו גיבור הכובש את יצרו. כמו כן שום מידה לא מיותרת, אומר בעל הסולם במאמר החרות “נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו.”

7. לֹא תִנְאָף.  
שהאדם בא לחמוס את השכינה הקדושה לעצמו. בלי נישואין בלי קשר של אהבה, אלא מתוך קבלה עצמית. הדין על ניאוף הוא מיתה, כי ברגע שפוגמים באהבה הכל אבוד.

8. לֹא תִגְנֹוב. -שהאדם מקבל תענוג שהוא לא שילם עליו, שלא התייגע עבורו, מקבל תענוג רוחני בכלים מזויפים, זה גנבה מהקדושה. אבל נאמר הגונב מגנב פטור, מותר לגנוב מהטומאה לצורך הקדושה כי ממילא זה לא שלה. אלא זה גניבה בבחינת השבת אבידה.
כמו כן יש גנבת דעת, שהאדם מושך תענוג בכלים מזויפים שהם לא שלו באמת, כדי למצוא חן באחרים. אבל זה גנבה כי זה לא המהות שלו, הוא צריך להיות מי שהוא.
כפי שאומר הרבי מקוצק "אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה"

9. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
שהאדם מושך את החכמה שלא דרך הקו האמצעי, או בבחינת המלכות בסוד עניה ודלה -אז זו עדות שקר. עדות נקראת הארת חכמה, ועדות שקר שמנסה לקבל את החכמה לעצמו. למה זה שקר? כי אי אפשר לקבל את החכמה לעצמו זה גורם לנפרדות ומוות, אז הוא משקר, כי הוא לא באמת נהנה.

10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. 
המשכת החכמה שלא לצורך מצווה, לצורך הקדושה, נקראת לא תחמוד.  אשת רעך, היא השכינה הקדושה, כל עוד האדם לא תיקן את עצמו אסור לו לחמוד את השכינה הקדושה, כי זה יהיה לשם הפרטיות שלו ולא לשם האמת. לכן גם יש תיקון מיוחד שהשכינה נסתרת כדי שלא יפגום בה.
כמו כן יש אהבת רעים אהבה שלמה, ולכל אחד יש את בת הזוג שלו שצריך לעבוד איתה.
כמו כן השכינה שהיא מדרגת חיה, שייכת לקב"ה ואין לאדם רשות להשתמש בה. זה כמו לרצות לקבל את עץ הדעת לפני זמנו, את המטרה לפני התיקון. אבל אסור להשתמש בה, כי היא שייכת למדרגת עתיק- שנעתק מהשגה.
לכן תעבוד ותתקן קודם מה שאתה צריך, ואל תחמוד מה שאתה לא יכול לתקן.

מהו יכבד ה' את לב פרעה?

אומר הרב"ש שהכבדת הלב שנעשתה לפרעה, היא כדי שיהיה מקום וצורך על אורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים.

דהיינו אם רוצים לפתח שריר קטן, שמים משקל קטן, רוצים לפתח שריר גדול, שמים משקל גדול. לכן רצה הקב"ה שיהיה השתוקקות גדולה יותר לעם ישראל, שיהיה להם רצון גדול יותר, שיהיה להם חיסרון גדול יותר. כמו שאומר בעל הסולם שההסתר הוא סיבת הגילוי כפתילה לאור הנאחז בה. לכן ההכבדה מגדילה בעצם את הרצון, אז מצד אחד בזמן האימון זה נראה לכאורה דווקא שמפריע להתאמן, כי האימון נהיה יותר קשה, אבל בעצם זה מכשיר יותר את האדם, להיות אוהב ה' יותר גדול, לקנות יותר אמונה.

מהי תפילה אמיתית?

תפילה אמיתית היא עבודה שבלב, האותיות מייצגות את החסרונות. אם האדם מוציא רק בפיו הגשמי את המילים, בלי שהאותיות ישרטו את ליבו, אין זו תפילה אמיתית. רחמנא ליבא בעי. התפילה שתקנו לנו חז"ל היא תחבולה הטובה ביותר לעורר את הלב, אבל בסופו של יום, תפילה היא עבודה שבלב, לכן רק אחרי שהיתה להם צעקה ותפילה אמיתית, שהאותיות והמילים נחרטו על ליבם, אז היה כלי אמיתי ואז הקב"ה יכל להושיע את בני ישראל.

מהו המרור האמיתי?

המרור האמיתי הוא לא שרע לי בחיים או שאין לי פרנסה או שכאבה הבטן במצרים מהאבטיחים, זה בגן מספרים לילדים. המרור האמיתי שהרגישו שמר להם שהם רחוקים מה', שפרעה {האגו} לא נותן להם לאהוב את ה'. עד שהאדם לא מרגיש מרירות מהעבודה בקבלה עצמית וריחוק מאהבת ה', אלא מתעסק בשכר שיפסיד בעולם הבא או מתי יפסיקו לו היסורים הגשמיים, אין זה באמת מרור. המרור האמיתי מתחיל שמרגישים סבל מהריחוק והחוסר דבקות בה' יתברך.

מהו הסנה בוער ואיננו אוכל?

משה היה בפלא גדול מאוד..
"ויירא מלאך יהוה אליו, בלבת-אש–מתוך הסנה; וירא, והנה הסנה בוער באש, והסנה, איננו אוכל. ג ויאמר משה–אסורה-נא ואראה, את-המראה הגדול הזה:"

כי הסנה הרצון לקבל, שמקבל תענוג מילוי זה סותם אותו, הורג אותו מכבה אותו. כסימן גם כל דבר גשמי נאבד, אכלתי נגמר. ראיתי סרט נגמר, עשיתי ספורט נגמר. בעיקר בנפש שכל תענוג ברגע שקיבלתי את המילוי הרצון נכבה. לכאורה אפילו ביחסי אישות שזה מיוחס לתענוג גדול אבל רוב בני העולם ברגע שאור ההולדה מתקבל, אם אין משו פנימי התענוג מסתלק על המקום.

לכן שהרצון בוער ולא נכבה זה פלא גדול כי באופן רגיל שהרצון לקבל מתמלא זה הורג וסותם אותו.

ומשה לא מבין איך אפשר לקבל ברצון לקבל בלי שיכבה, ויסתם ויגמר.

אבל אם הרצון לקבל, הסנה הוא נביעה של הרצון ליתר דבקות. הוא לא נשרף, נכבה ומפריד כפי טבעו.

שהרצון לקבל – מקבל בעל מנת להשפיע, מטעם השוואת צורה אז הוא נביעה של האין סוף, כי אין גבול לכמה שאפשר להשפיע לבורא. כי הבורא נצחי. לכן הרצון לא נכבה לעולם.
מקבל בעל מנת להשפיע- ב' הפכים בנושא אחד.

משל יפה ששמעתי מאדם ששואף לשלמות- שהסנה יש לו שני צדדים, כמו כן לתורה."יש בחינת אש אלוקית שמטהרת ובחינת אש גשמית ששורפת. כשהאדם מוותר על התענוג הפרטי שלו הוא מרגיש שהוא עולה באש ונשרף למוות, אבל אם מקבל זאת בבחינת אש אלוקית שמטהרת אותו, נהיה נס והאש לבנה, אש אלוקית.

האש האלוקית יכולה לטהר, והאש הגשמית יכולה להרוג ולשרוף לגמרי.
השאלה אם אני לוקח אותה לפרטיות או כדי להיטהר. אם אני לוקח אותה לפרטיות זה נקרא "מתוך שלא לשמה נעשית לו סם המוות" האש שורפת אותי. אבל אם אני לוקח אותה לטהר את הרצון. ועל זה נאמר "מתוך שלא לשמה בא לשמה"   וזוכה לדברים הרבה ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק..

מה הם ד' הבנים באגדה?

חכם מה הוא אומר: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה'אלוקינו אתכם? ואף אתה אמור לו: אין מפטירין אחרי הפסח "אפיקומן"  החכם שואל על מטרת הבריאה, רוצה את אור החכמה, התפקיד שלו לשאוף לשלמות.

רשע, מה הוא אומר?
רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל.

כפי שאומר הרב"ש הרשע שואל שאלות מי ומה, מי ה' אשר אשמע בקולו ומה העבודה הזאת לכם. אבל זה שאלות שלא באו להתחבר, לא באו לשם האמונה. לכן יש להקות את שינוניו וההבנות שלו, ולפעול למעלה מהדעת. אומר הרב"ש ואילו היה שם לא היה נגאל, כי הרצון לקבל אין לו תיקון גם בזמן הגאולה. זאת אומרת הצורה של הרשע לא יכולה להתקיים לעולם, צמצום א' לא מתבטל, אסור לקבל בעל מנת לקבל. המילוי של הרצון לקבל הוא מוות ונפרדות. אין בריאה בלי בורא, והקשר לבורא מבחינתנו הוא רק ע"י השוואת צורה ואהבה.

תם, מה הוא אומר: "מה זאת?" ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים.

תמימות היא בחינת אמונה למעלה מהדעת, כמו מידתו של יעקב , איש תם יושב אוהלים. מקבל באמונה שלמה את גדלות ה'. יש לשים לב להיות בבחינת תם, ולא מטומטם כמו שאומר הרב"ש. תם הולך למעלה מהדעת בשלמות של אמונה. מטומטם הולך מתחת לדעת בגלל עצלנות וטיפשות.

ושאינו יודע לשאול – את פתח לו. שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

אומר הרב"ש:

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". מטעם כי כל התורה היא רק עבור היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קידושין ל:). לכן "שאינו יודע לשאול, את פתח לו". ויש להבין מה צריכים לשאול ועם איזה דבר פותחין לו, מהי הסגולה שיכולין לפתוח עמה את מי שאינו יודע לשאול. והענין כשיש יצר הרע יש צורך לתורה. לכן אם האדם מאמין בשכר ועונש, כבר יכול לקיים את התורה ומצוות, מטעם שיש לו תמורה. לכן אין הוא שואל שאלת הרשע, "מה העבודה הזאת לכם". וכשאין לו הרע כנ"ל, אין לו צורך לתורה, לכן "את פתח לו". אם אתה רואה שיש אדם שעוסק בתורה ומצוות מטעם שהוא מאמין בשכר ועונש, נמצא שהוא סגור, היינו הרע שלו הוא בסגירו, היינו בגניזה. ואם כן אי אפשר לתקן אותו, כי אין האדם מתקן אלא מה שעיניו רואות. לכן מלמדין אז את אדם לעבוד בעל מנת שלא לקבל פרס.


מהו אני הוא ה' אני ולא שליח?

האדם חושב שמה שיוציא אותו מהצרות בחיים, זה שליחים. למשל – כסף, כבוד, אישה יפה, כלים נאים, בגדים נאים, תאוות. אפילו בעבודת ה', אם תהיה לי אישה יפה (רגש יפה) אהיה עובד ה'. אם יהיה לי הרבה כסף אוכל ללמוד תורה. אבל זה שקר, זה לא יכול להוציא ממצרים. לעיתים זה מכניס יותר למצרים. רק דבר אחד יכול להוציא ממצרים.

רק ה' יתברך. רק תפיסת הבורא השלמה, האמונה למעלה מהדעת – יכולה להוציא את האדם ממצרים, ולא שליחים – דהיינו כוחות שחושב שישיג ויעזרו לו או רכוש ותענוגים אחרים.

לסיום נביא את דברי הרב"ש:

אני ולא שליח

כמו שכתב האר"י ז"ל, ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם, היינו שזכו "אני ולא שליח".

אמר זצ"ל, מה שאין כן לפני הגאולה חשבו שיש שליחים, שאם כן גאולה נקרא שזכו ש"אני הוא ולא שליח", שאין עוד מלבדו. נמצא שגם לפני הגאולה האמינו שה' עוזר, אבל יש שליחים.

וגאולה נקרא שזכו "אני ולא שליח".

הזוהר הקדוש מתאר את דרגתם הגבוהה של הרוגי המלכות: "… ונוסע מהיכל זה ונכנס בהיכל הרביעי, ושם כל אלו אבלי ציון וירושלים, עם כל אלו שנהרגו על ידי עמים אחרים, כי אלו שנהרגו על ידי עמים אחרים יש בהם קדושה גדולה עד שנשמותיהם עולות למ"ן וממשיכים אורות הגבוהים שבהיכל זה, והם זוכים בהם, וגם אבלי ציון וירושלים מחוברים עמהם…" (זוהר, בראשית ב יז)"

רואים אנו מכך שמעלתם הרבה של החללים היא בגלל שמתו למען נשמת ארץ ישראלעם ישראל ולא רק – מדינת ישראל.

מה ההבדל בין עם למדינה?  המדינה באה רק לצד הגשמי, {מדינה מלשון דין} אבל עם – שעם הוא בחינת הנפש- בא מטעם הרוחניות הפנימיות והנצחיות.

טוב למות בעד עמנו – לא בעד ארצנו. {ארץ בחינת הארציות}
העם מייצג את בחינת הנפש, בחינת הנשמה, וודאי ראוי למות למען מטרה נעלה זו, ויותר ראוי לחיות למענה.

לכן מובנת מעלתם העצומה של החללים מכיוון שבמותם לא קידשו והגנו על משהו גשמי זמני שחולף, כמו פיסת אדמה–  אלא על משהו נצחי מעבר לזמן ומקום.
על עם ישראל, נשמת ישראל. על כן וודאי שכרם לא יסולא בפז.

הרב אמר בסעודת ראש חודש "שצריך לחבר את החלל לאינסוף" , שצריך לחבר את הטבע לאמונה. אם הטבע, הדין,  מנותק מהאמונה –  אין לו קיום.

שנזכה לחבר בין המדינה לעם ונגיע לגאולה שלמה בע"ה.

 

יום העצמאות:
מדינת ישראל היא הזדמנות מיוחדת לגאולה שצריך לשמוח בה כיום טוב! אבל הייחודיות האמתית של מדינת ישראל, שהיא באה לקשר אותנו לצד הנשמתי שבנו.
צריך להבין שהעצמאות לא באה רק לצד הגשמי, לא רק למדינה {מדינה מלשון דין- צד הגוף} אלא לעם ישראל.

עם הוא בחינת הנפש – בחינת נשמת ישראל. לכן ראוי שנכוון ביום זה שאנו חוגגים לא רק את העצמאות הגשמית, אלא להפך את העצמאות הרוחנית שלנו כנשמת ישראל. אם נלך ככה וודאי נזכה לעצמאות אמתית גאולה וניצחון.

אומר בעל הסולם, שברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד, קיבלנו את הארץ מיד הנוכרים, קיבלנו הזדמנות לגאולה, אבל עד שלא נקבל את הארץ בפנימיותנו ובלבנו עדיין לא הגענו לגאולה עצמה.

אומר במאמר לסיום הזוהר:
"היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: " שלימות ההשגה" ו" הגאולה השלימה".

עוד אומר: 
"ומכאן הוכחה ברורה שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח, כי עינינו הרואות שכל הביאורים על ספר הזהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזהר, וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש " הסולם" שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'."

לכן סגולה גדולה על כל אחד לקבל על עצמו, להגדיל את מעלת נשמתו ופנימיותו ביום העצמאות ולחבר את המדינה – לעם ישראל. את הגוף לנשמה – שיהיו דבר אחד, ולא דבר נפרד. 

אם נלך ככה בע"ה נזכה לגאולה השלמה במהרה בימנו, אמן.

 

ציטוטים על חשיבות לימוד הפנימיות:

עמקי הסודות האלהיים פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלהי חדר לתוך נשמתם. וכשלומדים את דבריהם, בהכנה הראויה, באה ההשערה הפנימית, ומישבת שאת הענינים על הלב, עד שהם דומים למושגים בשכל הטבעי הפשוט. ולעולם צריכים לצרף אל המדע הזה את כח האמת של הקבלה, ואז נעשים הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני, לכל חד וחד לפום דרגיה. הרב קוק. אורות הקודש א', עמ' ק"א.

עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכוח של רצון האדם, ומדרגתו במציאות עד כמה היא מכרעת, ע"י רזי תורה. וגילוי זה יהיה הכתר של כל המדע כולו, ויבוקש מכל העולם בישראל. הרב קוק.


וכל זמן שהאורתודוקסיה אומרת, בעקשנות דוקא, לא, רק גמרה ופוסקים לבדם, לא אגדה ולא מוסר, לא קבלה ולא מחקר… הרי מדלדלת את עצמה וכל האמצעים שהיא לוקחת בידה, להגן על עצמה, מבלי לקחת את סם-החיים האמיתי, אור התורה בפנימיותה, הם לה לא לעזר ולא להועיל והיא מתמלאה ע"ז בקצף…… חוץ מהדבר הגלוי ומוחש, הנגלה שבתורה ומצוות לבד, שאינו יכול בשום אופן לבוא ולהביא למטרתו, בכל הדורות וביותר בדורנו, כי אם ביחד עם התרחבותם של שורשיו המרובים הרוחניים.הרב ראי"ה קוק, אגרות ב', רלב' – רלג'.

לא שמענו לקול נביאי האמת לקול מעולי חכמי דורות עולמים, לקול הצדיקים והחסידים, חכמי המוסר וחכמי העיון והרזים, שצוחו והכריזו בקולי קולות כי סוף הנהר של התלמוד המעשי לבדו להיות יבש וחרב, אם לא נמשוך לתוכו תמיד מים מני ים, מימא דחוכמתא וקבלה, מים דעת האלהים, מים טוהר האמונה הטהורה הנובעת מנשמתנו פנימה משרשה ממקור החיים. הרב ראי"ה קוק, אורות, ק"א.

אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו והוא הדבר, מה שאני בעוניי ובמר נפשי רגיל לקרוא,לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה וזאת היא הצעקה הגדולה, המקפת בעוזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו פנו להם, בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד הרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי ולגס רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה. הקול הגדול של חוקרינו האלהיים, של חסידינו העליונים, של המקובלים הטהורים באי סוד ד', קדושי המבט ואדירי הרצון, חוכי ישועה וצופי גאולה, היה לקול קורא במדבר… דוקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות… כל התורה, בפירושיה הרוחניים כולם, צריכה היא להתעלות אצלנו. כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ד' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור. מחזה אחר, לגמרי אחר, היינו רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות…ואנחנו היינו מתחילים במלאכת שמים הגדולה של ביעור רוח הטומאה מן הארץ ושל התחלת הופעת תיקון עולם במלכות אל עולם. ועל זה אנו נתבעים ולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נודדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים, ואת סם החיים העיקרי, אותו, מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות אמונה, ואלה מתוך גאוה וחסרון ידיעה… ואקוה ששום אדם לא יחשדני במיעוט אהבה, חלילה, לתורה המעשית, להתמדת לימודה ולהרחבתה בפלפול וסברא, בחריפות ובקיאות. אבל בעת שהדבר בא עד לידי הפרת תורת אמת, תורה דלעילא, עד לכדי הדעכת נשמת הנשמה, עד כדי החלשת כח המחשבה, ועד כדי הבאת מעמד החיים הרוחניים שלנו ושל כל העולם כולו, התלוי בנו, למצב של פרפור ועילוף נורא… ואם יבוא אחד ויאמר, שישועתנו מונחת היא בנשמתה של תורה, בהגדלתה והאדרתה העליונה והאמיתית, יבואו כל הטוענים מעברים וימטירו עליך מבול של השגות: מה אתה חפץ בקבלה, במוסר, בחקירה, בפילוסופיה, בדרשנות, בספרות, בשירה? הלא כל אלה פשטו את הרגל ולא נתנו לנו את מה שהבטיחו בעת שהתחילה תסיסתם, וטענות כאלה מספיקות כבר להחניק את קול ה', הקורא בנו מקרב מעמקי נשמתנו וממלא העולמים כולם: 'דרשוני וחיו', – בעת כזאת אנו חייבים להפגין על הגדול שבחסרונות. הרב ראי"ה קוק, אגרות ב', קכג' – קכה'.

נזר התורה היא חכמת הקבלה אשר רוב העולם פורשים ממנה באמרם במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות אתה שלח נא ידך ואחוז בזה אם אתה מסוגל לתורה הזאת ומנה לא תזוע כי מי שלא טעם טעם חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והולך בחושך ואוי להם לבריות מעלבונה של התורה הזאת… ולבאר גודל העון של אותן האנשים הגורמים מניעה לאותם הרוצים ללמוד חכמת הקבלה בסברות טענותיהן המזוייפים… והמכשלה הזאת איננה תחת יד ההמון בלבד אך יד הסגנים והחכמים מתחכמים בדעתם במרד ובמעל הזאת ולא זו בלבד שמואסים בידיעת האלהו"ת אלא אף זו התחילו לבזות ולגנות החכמה הזו בחושך ילכו ובחושך שמם יכוסה על שפערו פיהם ואמרו ידנו רמה בנגלה מה לנו לחכמה הזאת די לנו בפשוטי התורה. ר' פנחס אליהו בן מאיר, ספר הברית, חלק ב' מאמר יב' פרק ה'.

אני כותב רק לעורר לבב תלמידי חכמים לעסוק בעיון בפנימיות התורה וללמוד את הזהר הקדוש, ממש כהתמדת הש"ס ופוסקים. אמנם לא הכל מוכנים לזה מטבע נפשם. על כן כל מי שאינו מסוגל ולבו לב חריף, ודאי שעליו להאריך בעומק פלפול בש"ס ופוסקים. אבל מי שמוכשר לעסוק בעיון חכמת הקבלה, עיקר לימודו צריך שיהיה להכיר את קונו. הרב ראי"ה קוק – אגרות א', מ"א מ"ב.

המגמה של התגלות רזי תורה היא המטרה האידיאלית בחיים ובמציאות.
הראי"ה קוק, אורות הקודש א', קמ"ב

הצעירים לימים, או אשר ימצאו בעצמם כבדות ומיעוט חשק למאור הפנימי, עליהם החובה מוטלת לפחות, שלא לגרוע חוק דבר יום ביומו לשיעורים שעה ושתיים בכל יום לחכמת האמת, ואז בהמשך הזמן תהיה דעתם מתרחבת.
הראי"ה קוק, אגרות הראיה א', פ"ב

לפנינו חיוב ההרחבה וקביעות העסק בצד הפנימי שבתורה, בכל ענייני הרוח שבה, הכוללת במובן הרחב חכמת ישראל הרחבה, שפסגתה הגבוהה היא דעת אלקים באמת על פי עמקי רזי תורה, הצריך בימינו בירור, ליבון והסברה למען יהיה הולך ומובן, הולך ומתפשט בכל שדרות עמנו.
הראי"ה קוק, אוצרות הראיה ב', 317

כל זמן שלא נותנים לנפש הפנימית את מזונה הטבעי, היא הולכת ונמוגה, מתדלדלת ומתנוונת, על כן… צריכים להבקיע את האור, וביד רמה לקבוע תלמוד קבוע ומסודר, חוק ולא יעבור… של התלמוד הרוחני… עד שבא אל גבול החכמה האלוקית שבמקור ישראל – חכמת האמת והקבלה וכל פרטיה.
הראי"ה קוק, אוצרות הראיה ב', 319

כלל רזי עולם, שמשום עת לעשות לה' הסכמתי לגלותם, כי השעה צריכה לכך. וגדולים וטובים ממני סבלו דיבת עם, בשביל עניינים כאלה, שלחץ אותם רוחם הטהור, בשביל תיקון הדור, לדבר דברים חדשים ולגלות נסתרות, שלא הורגל בהם השכל ההמוני.
הראי"ה קוק, אגרות הראיה ב', ל"ד

מי שמרגיש בקרבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים, ולהשכיל באמתתו ית', הרי הוא בכלל "לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ". ואם יראה שרוב הלומדים אין הנהגתם כך, ידע שבאמת להם ראוי שלא יהרסו אל הקודש עד שילכו כפי ההדרגה. ואין שייך בזה להתרוממות והתפארות, רק בחינות מחולקות באצילות הנפשית.
הרב ראי"ה קוק, אורות התורה, פרק ט', י"ב

 

הרחבה של הקטע ממאמר לסיום הזוהר: {חובה קדושה על כל אחד לשנן מאמר זה בעל פה}

ומכאן הוכחה ברורה שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח, כי עינינו הרואות שכל הביאורים על ספר הזהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזהר, וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש " הסולם" שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.

ויש לדעת שענינים רוחניים אינם כענינים גשמיים שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר, באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ"ש שהדור הזה כבר הגיע להכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וכו', הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד, אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש ונלמד ונתיגע בשיעור הרצוי יגיע זמן הקבלה ויקויים בנו הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.

ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.

ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה, באופן שנתן ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים, והמופת הוא שאין שום אדם מתרגש כלל מן הגאולה כמו שהיה צריך להיות בזמן הגאולה אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם. הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'. ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה.

היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: " שלימות ההשגה" ו" הגאולה השלימה".

 

 

מה העניין של איסור אכילת שרצים בתורה בנפש האדם?  
מדוע בריה לא בטיל באלף,  מה הענין של המלקות בנפש האדם?
מדוע חרקים שלא רואים בעין מותר לאכול? 
מדוע בגמר תיקון העולם יהיה צמחוני?
מדוע חזיר נחשב חיה הכי טמאה?
מדוע הרבה מהתועלת לאדם מגיעה דווקא מהחרקים אם הם כל כך טמאים?
מדוע אכילת שרצים חמורה מאוד יותר מדברים אחרים?
מדוע אומות העולם יותר נמשכים לאכילת שרצים?
מה זה בעצם מזון רוחני?

השרצים וכל המינים האסורים הם בחינת ג' קליפות הטמאות שבאות ויונקות מהחיות שהאדם מצמיח מהרצון שלו. כאשר האדם בא להצמיח את מידת ההשפעה מתוך קרקע נפשו,  באים שרצים רמשים וכו בבחינת ג' קליפות הטמאות, ומנסים לקחת לחמוס ולינוק את מידת ההשפעה ולהורידה לקליפות.

מאז חטא אדם הראשון בכל דבר יש מזיקים פסולת, יש פסולת שניתנת לתיקון ויש שלא.
כל הצד של ג' קליפות הטמאות תיקונם הוא בהסרתם (כדוגמאת העורלה).

שרצים הם הקרובים לארציות ולא יכולים להתעלות ממנה.
כל מי שאוכל שרצים מביא עצמו לנמיכות ומגביר קשריו עם הארציות.

רק צדיק בבחינת רבי מאיר בעל הנס יכול לעלות את ג' קליפות הטמאות ולהקדישם להשפעה, לטהר את השרצים, אומנם המון ההעם,  חייב להפרידם ולהסירם.

גדולתו של רבי מאיר הייתה שהיה יכול להתיר את השרץ ולטמא את הטהור, דהיינו, כוח קדושתו הגדולה של רבי מאיר בעל הנס הייתה כה עמוקה וייחודית, עד שאלמלא אסרה תורה, יכול היה בכוחו הגדול להחזיר את העולם למצב שהיה קודם חטאו של אדם הראשון, ובמצב זה הלא הטמא היה נהפך לטהור, כי כל טומאתו באה מפגם אדם הראשון, וכשיתוקן פגם חמור זה, לא יהיה השרץ טמא אלא טהור. ובפועל כאשר יוחזר המצב הקדמון לקדמותו, אף הטהור יהיה אסור באכילה כמו האיסור שנאסר הטמא לאחר החטא, כי אמנם אחר הפגם נאסר הטמא בגלל טומאתו, אך קודם שנפגם העולם היה אסור אף הטהור מחמת טהרתו והאיסור לקלקלו. (נרחיב בסוף)

בשר עוף למשל, יש עוד סיכוי בכוונה לשם שמים לתקנו, אבל כאשר האדם אוכל בשר שרצים, שהעצם שלהם מג' קליפות הטמאות, (או בשר חזיר כנל) אין לו אפשרות לכוון לשם שמים ולתקן את הרצון ובהכרח ירד לקליפות.

אין מדובר רק על בשר גשמי. בהחלט מדובר כסימן מובהק וכמצווה גם כפשוטו ממש! כי זה הקשר בין הפנימיות לחיצוניות, המצוות בעולם הזה.
אבל אדם יכול לאכול רק עלים ירוקים, אבל כל כולו גאווה ואנוכיות, אז מבחינת הגוף החיצוני לכאורה הוא צמחוני, אבל מבחינה פנימית הוא אוכל תנינים גדולים.

 

כאשר האדם בא להשפיע, בבחינת מדרגת הצומח, צריך להיזהר מאוד מהקליפות שיונקות מהכוונה שלו, ומורידות אותה לפרטיות. רק אחרי שהאדם מנקה את כל הפסולת מתוך נפשו, בודק את כוונתו טוב טוב, אז ראוי לקבל את האור.
 –
למשל- לאדם יש מחשבה של השפעה, לעזור לכלל נגיד לכתוב מאמר, אבל באים הרבה יתושים (משרצי העוף)
חומסים לו את ההשפעה, מוצצים את ליבו של האדם ומנפחים אותה בדם של גאות, המגרדת לאדם, כבעל חי המגרד פצע וככל שממשיך לגרד פוצע את עצמו יותר ומתקרב לדין, אבל אין לו כוח להתגבר על כך ולהפסיק את הגרוד.
 –
אבל בחיצוניות עוד אפשר להתגבר, אבל כאשר היתוש נכנס לתוך פנימיותו של האדם, ונהיה חלק מדמו מנפשו זה טומאה שקשה מאוד להתגבר עליה, לכן על האדם לבדוק טוב טוב את כוונתו אם יש בה שרצים, או שהיא טהורה לשם שמים.
עוד משל: התועלים למשל זה כאשר מחלחלות לאדם מחשבות של פרטיות, מחשבות של קבלה עצמית. מה יצא לי מזה?
מה העניין של המלקות על אכילת שרצים ורמשים?

ההכאות מחזירות את האדם למוטב,  מכים את השקפתו של האדם, את מצפונו, את רצונו ונפשו שיבין שחייב להפריד את הלכלוך. ההכאות האלה מאוד מייסרות את האדם עד שחוזר למוטב.

איסור אכילת שרצים אגב חמור מאכילת חזיר, כי באכילת חזיר לוקה פעם אחת, ובאכילת שרצים לוקה ועובר על כמה וכמה איסורים ביחד.
כמו כן בשרצים אפילו על פחות מכזית לוקה, ובחזיר למשל צריך כזית.

נראה גם ככל שהדבר קרוב יותר לארציות ככה הוא יותר טמא, והשרצים באמת מאוד קרובים לצד הארציות.

הענין של הכזית בשאר דברים אסורים, שמתחייב במלקות כאשר אכל כזית ולא בפחות, אני מניח לעניות דעתי, שאם זה בתוך מסגרת הלא לשמה (כזית) העברה- זה עוד פחות חמור כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, אבל ברגע שזה עובר את גדר הלא לשמה {כזית} – הרי זה חמור ביותר ומתחייב באיסור תורה ומלקות.

בית דן של מעלה כנגד הראש בית דין של מטה כנגד הגוף.

 –
מדוע לא לוקה על שרץ שלא רואים בעין (בבדיקה טובה ועמוקה) למרות שאם יסתכל במיקרוסקופ
יראה חרקים, אבל עדיין יהיה מותר לו לאכול, וגם לא מחויב לבדוק במיקרוסקופ?
 –
צריך לזכור שהגשמיות היא סימן ולא סיבה.
נתנו לנו סימנים מובהקים שבאו ללמד אותנו לאן לכוון את נפשנו.
הגשמיות היא גירוי לצד הרוחני שבאדם.

התורה ומצוות הם הגירוי הכי טוב לצד הרוחני שבאדם. בעולם הזה הגירוי הוא במסגרת החושים שניתנו לאדם לעבודה, מה שמעבר לתפיסה הבסיסית של החושים הגשמיים של האדם
לא מהווה גירוי עבורו לכן אין לו מה להתעסק עם זה, ואף יותר מזה, אם יתעסק עם זה עלול לפספס את המטרה האמיתית, שהיא העבודה הפנימית.

לכן נתנו לנו סימן סביר, שנתפס במסגרת חמשת החושים שלנו, אם לא נתפס ממילא לא גירוי מבחינתנו לעבודה פנימית, ממילא אין לו שום משמעות.צריך גם לזכור שהדבר החיצוני מצד עצמו לא פוגם בכלום!
רק בגלל שיש פירוש אוטומטי, שאם הנפש אוכלת חרק למשל זה מגרה בה צד של טומאה, לכן אסור לאכול חרק.
אבל אם זה מעבר למסגרת החושים אין בכך כלום, כי זה לא סוג הגירוי שניתן לנו לעבודה פנימית. כמו כן ראוי לשים לב טוב טוב, כי האדם הרבה פעמים בצד המעשה החיצוני אוכל סופר כשר, אבל בתוך נפשו כל כולו שקצים ורמשים רוחניים, שהם באמת נראים רק בעין רוחנית (חושים של השפעה) לכן הדרך האידיאלית, היא להשתמש בסימן הסביר והטוב שנתנו לנו חזל והתורה הקדושה, כגירוי לעבודה רוחנית.
ולעשות את העבודה הרוחנית.
יש גם הרבה שרצים שהם בצבע של הפרי והירק- פרטיות שמסוות את עצמה, אבל אם לא יבדוק האדם את נפשו טוב טוב, לעולם לא ימצא אותם.  צריך לבדוק לאור התורה ורק אז יכול לראותם (אפשר להתחיל עם אור השמש כסימן)

לדוגמא- לא לאכול חזיר – שהאדם חוזר לקיים תורה ומצוות בעל מנת לקבל לעצמו, למרות שהחליט בעבר שזה פסולת, ושוב חוזר לסורו, לתאווה בזויות ונמוכות בנפשו, ויותר מזה החזיר מציג חזות כשרה "ראו, יש לי פרסות שסועות כמו חיה כשרה"! אך מה שעומד מאחורי הציפוי החיצוני הזה הוא הבפנים שאינו כשר.
חיצוניות יפה – המון תורה ומצוות, אבל הכל לקבל בעל מנת לקבל לעצמו.
הסוס עוד יודע שהוא לא בסדר בחוץ ובפנים- כל כולו תאווה עצמית, ולא סתם תאווה מוכן לרוץ בשביל התאווה, אפילו מכסה את העיניים שלא יאבד דעתו מרוב תאוות, לא כמו חמור עצלן.
אבל החזיר עוד יש לו ספק אולי אני צדיק, ומנסה להסתיר את הפנימיות הרקובה שבו. לכן חזיר נחשב אחת החיות הכי טמאות שיש. כי זיוף זה הדבר שהכי מרחיק, כל צד הקליפה מבוססת על זיוף של הקדושה.

  •  
מה זה בעצם מזון רוחני?

המושכלות הם המזון הרוחני של הנשמה.

שאח"כ על האדם להוריד ולעכל את המושכלות האלה שיבנו את גופו (את צד הלב שלו)

על האדם להזין את עצמו ממושכלות אמיתיים ורוחניים, ולא מושכלות ריקות.

יש גם מזונות פחותים במעלה, כגון – תאוות אנושיות- כבוד, וממשלה.

עדיף לא לזון את עצמנו במושכלות של תועלים (מחשבות של פרטיות)

כי סך הכל צריך להוציא את הכל אחכ.. וזה לא נעים.

 –
מדוע בגמר תיקון העולם יהיה צמחוני?
בקצרה האכילת בשר היא בגלל החטא, לא בגלל מעלה.
הבשר זה בעצם כסימן – שהאדם מקבל השלמה לכלים שלו מבחוץ.
מבחינה טכנית בשר מגיע יותר לא לצורך אנרגיה אלא לצורך בניית האיברים (למרות שמסה שווה אנרגיה)
אבל במצב השלם, יש לאדם את הכלים האלה מובנים בו ואין לו צורך לקבל אותם מהחיצוניות.
לכן לא יהיה לו צורך לאכול בשר, כי יהיה לו כלים עצמיים.
יהיה רק צימחוני כנגד – חיה ויחידה מצד האורות.
(הערה- אין מדובר רק מבחינת גשמית)
מדוע אומות העולם נמשכים יותר לאכילת שרצים?
מכיוון ששורש נשמתם מצד ג' קליפות הטמאות ולא מקליפת נוגה, לכן הם נמשכים לחיות שנמשכת משמה.
אבל היהודי ששורשו ממלכות שעלתה לבינה באופן טבעי לא נמשך לצד הטומאה הזו, לפחות לא במזיד, אפילו רואים זאת כסימן בגשמיות.
מדוע בריה לא בטיל באלף?
לעניות דעתי, נראה שבריה זה בחינת עצם, בחינת כלל, וכאשר יש כוח איכותי, שום כמות בעולם לא יכולה לנצח אותו.
*שמעתי מהרב לאחרונה רעיון באחד השיעורים, הכיוון הוא לא זוכר מדויק-  ששישים זה בחינת החסדים, ואין החסדים יכולים לבטל בחינת חכמה (בריה שלמה)  רק אלופו של עולם יכול.
 –
מה ההבדל בין שרצי העוף המים והארץ?
לעניות דעתי, ייתכן שזה כנגד ראש תוך סוף. ודרוש עיון.

מדוע הרבה מהתועלת לאדם ולעולם מגיעה דווקא מהחרקים אם הם כל כך טמאים?
לאחר חטא אדם הראשון ניתנה הממשלה לקליפות.
הממשלה של קיום המציאות.
 –
למשל- הדבורה יש לה תפקיד עצום, בלי הדבורה לא היה זיווג בין הצמחים, לא היה דבש וכו.
אבל זה רק קליפה שבאה לשמש את הקדושה, כי הדבש האמת מגיע מהצוף ולא מהדבורה.
אז הקליפות האמת יש להם תפקיד חשוב מאוד בעולם, ולכאורה גם לא היה קיום לעולם גם בלי הקליפות.
אבל הם רק אמצעי.
לכן כל התפקידים שהם עושים בחיצוניות בטבע, בצד העולם זה טוב.
אבל צריך להפריד בין ממלכת הקדושה לממלכת הקליפות.
כל אחת עושה את תפקידה.
האדם הוא הכלל שנע בין כל המערכות האלה, ועליו להשתמש בחומרים שניתנו לו מלמעלה כדי לעשות את העבודה רוחנית הכי טובה שהוא יכול.
 –
כמו כן הקליפות הגדולות שומרות על מה שאנחנו לא יכולים לתקן.
יש הרבה פסולת שאין לנו כלים לתקן, אז בנתיים יש קליפות שאוכלת אותה בשבילנו ושומרות עליה עד שנהיה ראויים לתקן אותה בעצמנו.
בכללות כל מה שהתורה התירה לנו לאכול בעלי חיים דגים ועוד, זה לפי השורש הרוחני שלהם.
כל מה שבא מקליפת נוגה, אפשר לאכול בקדושה.
כל מה שבא מצד ג' קליפות הטמאות, גם בקדושה אי אפשר לאכול והיא תהפך לטומאה גדולה.
 –
יותר מזה, אם אדם אוכל גם מקליפת נוגה לשם הפרטיות, אז ג' קליפות הטמאות מורידות את קליפת נוגה למטה אליהם, אפילו אכל מאכל כשר (כגון כבוד על מעשה טוב) אבל זה רק בהתכללות, לכן יורד רק לשעתו ויכול לחזור למוטב אחכ. אבל אם אכל מג' קליפות הטמאות מכתחילה (למשל חזיר) יהיה מאוד קשה לתקן ולעלות בחזרה.
 –
אז בע"ה נקבל על עצמנו קודם כל באמת להיות מודעים לנושא השרצים בירקות פירות עלים ירוקים ועוד.
אבל לא להישאר שמה, לזכור שכל החומרות הקשות האלה, הם בגלל שזה בא לסמן לנו לאן לכוון את נפשנו ולדקדק בבדיקת ליבנו בעבודת ה'.
 
וכל פרי ופרי שלנו בעבודת ה' לבדוק מאה פעם, האם הוא פרי של סיטרא אחרא שהקליפה יונקת ממנו, או פרי דקדושה.
 
בהצלחה

בונוס:


מהי טומאה? מהי עוצמה? מיהו מלך השדים אשמדאי? מה אמת יין או יאנג? מהו מסע בזמן? מה המתנות שאברהם נתן לבנות הפילגשים? האם ניתן לקרוא מחשבות? מדוע היה צריך את אשמדאי לבניית בית המקדש? האם שלמה המלך לא מספיק חכם למה צריך להתעסק עם שדים? מדוע אסור לבנות עם כלי ברזל את בית המקדש? האם אשמדאי גומל חסדים טובים? 

sh (1)

תפריט נגישות