מהו "להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה

תש"ן – מאמר כ"ח
1990 – מאמר 28

חז"ל (יבמות, קי"ד ע"א) אמרו "אמור, ואמרת, להזהיר גדולים על קטנים". ופירש רש"י וזה לשונו "אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת שתי אמירות הללו, למה להזהיר גדולים על קטנים, שלא יטמאו".

ויש להבין מהו החידוש "להזהיר גדולים על קטנים", בזמן שמדברים על דרך העבודה, שאז מדברים הכל בגוף אחד. אם כן מה מרמז לנו זה "להזהיר גדולים על קטנים". כלומר, מי הוא "הקטן", כשלומדים בגוף אחד. ומי הוא "הגדול", שבא להשמיענו, שצריכים להזהיר "גדולים" על "קטנים".

ידוע, שהיגיעה והעבודה שאנו צריכים לתת בתורה ומצות, הוא מסיבת שאנו נולדנו עם טבע של רצון לקבל לעצמו. לכן בכל דבר שאנו עושים, והרצון לקבל תענוג הוא נהנה מזה, אין שייך לומר אז ענין של יגיעה. כמו שאנו רואים בעולמנו זה, שאף פעם אדם לא יצטער בזמן שהוא רעב, ויש לו סעודה שריחה נודף הימנה. שיגיד, שהוא הולך עכשיו לעבוד עבודה קשה ויגיעה גדולה, בזה שהוא הולך עתה לאכול. היות במקום שיש הנאה ותענוג, לא שייך לומר עבודה ויגיעה.

ולפי זה יש להבין, הלא התורה נקראת "כי הם חיינו ואורך ימינו". אם כן מדוע אומרים, שהאדם צריך להתייגע בתורה. וכי יש מי שלא רוצה לחיות ולהנות מהחיים, כמו שכתוב "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". אם כן מדוע זה שאנו מקיימים תו"מ, נקרא בשם "יגיעה".

והתשובה היא, אם התענוג של תו"מ היה מגולה לעין כל, בטח שכל העולם היו מקיימים תו"מ. וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות מ"ג), וזה לשונו "ונניח למשל, אם הקב"ה היה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה. באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו. וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי. כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום טעם איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר לקפוץ לתוך הדליקה. וכי מי פתי היה עוזב איזו מצוה, מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש או להתמהמה על תענוג גדול גשמי הבא לידו, מבלי לקבלו מיד. הרי שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים".

ולפי זה יש לשאול, מדוע אין לנו השגחה גלויה, אלא שאנו צריכים להאמין בשכר ועונש. הלא היה יותר טוב, אם היה הכל מגולה. והתשובה היא, היות שאנו צריכים להגיע לדביקות ה', שהוא ענין השתוות הצורה, ובגלל זה אנו צריכים לעשות הכל לשם שמים, היינו בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואם השכר ועונש של תורה ומצות היה מגולה, לא היתה שום אפשרות לעשות לשם שמים. מטעם שהתענוג היה מכריח להאדם לקיים תו"מ.

ואנו רואים, איך שהתענוג, שהוא מגולה בגשמיות, הגם שזהו רק תענוג של בחינת "נהירו דקיק" בערך התענוג שיש בתו"מ, איך שקשה להאדם לומר, שכל מה שהוא עושה, הוא בעל מנת להשפיע, אחרת הוא היה מוותר על התענוגים הגשמיים, אם לא היה יכול לכוון בעל מנת להשפיע לה'.

אם כן בתענוגים הגדולים, מה שנמצאים בתו"מ, בודאי לא היתה שום מציאות, שתהיה בידו היכולת לומר, שאם הוא לא יכול לכוון בעל מנת להשפיע, הוא מוותר עליהם. לכן נעשה תיקון זה, שמטרם שהאדם מסוגל לומר על התענוגים הקטנים הנמצאים בדברים הגשמיים, שהוא מקבל אותם, רק בתנאי שיהיה בידו לכוון בעל מנת להשפיע, הוא נמצא תחת צמצום והסתר, שלא רואה שום דבר תענוג. אלא הוא צריך רק להאמין, שכך הוא. כלומר, שהאדם צריך להאמין, שהקב"ה מנהיג את כל הנבראים בהשגחה של טוב ומטיב.

וזהו כמו שכתוב במאמר ("שמעתי", שנת תש"ג) "האדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב, כלומר שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טובות".

ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם עוסק באמונת ה', שהאדם צריך לתת זמן מסוים, ולצייר לעצמו, איך האדם היה מרגיש אז, בזמן שהיה זוכה לקרבת ה', והיה רואה בעיניו את הטוב ועונג הנמשך לו ולכל הנבראים, איך האדם היה אז נמצא במצב רוח מרומם. ואיך שהוא היה שש ושמח.

והציור הזה הוא צריך המשך, שגם האמונה שלו תהיה כדוגמת ידיעה וראיה. כלומר, ששיעור האמונה צריך להיות כדוגמת ראיה וידיעה. וזוהי עבודה גדולה, היות שזוהי דרך של אמת. וזהו כמו שכתוב "אמת ואמונה", שפירושו, שאמונה שלו תהיה על דרך האמת, הוא דוקא כעין ציור הזה, שהוא צריך להאמין בשיעור גדלות האמונה, כאילו היה רואה את זה, שהוא מאמין בעיניו.

היינו באותו שיעור התפעלות, שהיה לו בזמן שהוא היה רואה, כך צריך לקבל התפעלות, בזמן שהוא לא רואה, רק שמאמין שכך הוא. לכן נקרא זה "אמונה בדרך אמת". היינו, שהאמונה שלו היא באמת אמונה כאילו היה זה ידיעה. וזה נקרא "אמונה של אמת", כמו שכתוב "אמת ואמונה".

והיות שכל הבסיס צריך להיות בנוי על יסוד האמונה, ויחד עם זה ניתן לנו שכל ודעת, להבין כל דבר עם השכל שיש לנו. נמצא, שהאמונה היא נגד הטבע שלנו, שניתן לנו ללכת על פי שכל ולא להיות טפש, לעשות דבר בלי שכל. נמצא, מצד אחד לומדים את האדם ללכת לפי דרכי השכל, וכך להתנהג בין אדם לחבירו.

וכשהאדם מתחיל ללכת בקיום תו"מ, אומרים לו, הגם שהאדם צריך ללכת לפי השכל, מכל מקום בין אדם למקום ניתן לנו אמונה, שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, וללכת בדרך זו, אף על פי שהיא נגד השכל, כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". היינו, שאנו צריכים להאמין מה שהחכמים אמרו לנו, ולא להסתכל על השכל שלנו.

אולם היות שזהו נגד השכל שלנו, לכן יש לנו עליות וירידות. כלומר, לפעמים אנו יכולים להאמין בדברי חכמים, ולצייר לפנינו את הציור של אמת ואמונה כנ"ל, שהאמונה שלו היא באמת אמונה. היינו שאין שם שום שכל, אלא הכל נגד הדעת שלנו, למה שאנו מבינים. לכן נקרא זה "אמונה של אמת" או "אמונה פשוטה", שאין שם שום דבר להבין, אלא הכל הוא למעלה מהדעת.

לכן אינו בכח של אדם להיות תמיד בדרגה אחת, אלא שהוא בעולה ויורד, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, מדוע נקראת קבלת עול מלכות שמים בחינת אמונה, שהוא מלשון אומן, אומנת, כמו שהיא מגדלת התינוק לאט לאט, עד שהיא מגדלת אותו. לכן בזמן שעובדים על בסיס אמונה, עד שזוכים לאמונה בקביעות, נוהג ענין של "אמונה חלקית".

לכן בזמן העבודה יש עליות וירידות. כלומר, לפעמים אדם יכול לצייר לעצמו את גדלות וחשיבות של תורה ומצות, וגם גדלות וחשיבות של הנותן התורה. כלומר, שבזמן שיכול לצייר לעצמו את גדלות וחשיבות של נותן התורה, אז האדם מרגיש, שהוא נמצא במצב של עליה. כלומר שהוא מרגיש, שהוא נמצא למעלה מעולם הגשמי. והוא מסתכל על אלו אנשים הנמשכים אחר דברים גשמיים, כמו בהמות וחיות, שמספיק להם מזונות, המספיק לבחינת חי. מה שאין כן הוא מרגיש עצמו, שהוא לא יכול לקבל מזונות, שיהיה לו סיפוק בחיים רק ממה שמתאים לבחינת "מדבר".

וכמו שמובא בהקדמות, שכל המעלה שיש לבחינת "מדבר" שבאדם, שהוא מוכשר לקבל הרגשת אלקות. וזה אינו שייך לבחינת בעלי חי. אולם אח"כ שוב יורד ממצבו ונופל לרשות הרבים. כלומר, שהוא נמצא עכשיו ברשות של עצמו ולא כמו מקודם. לכן בזמן העליה, שמרגיש, שאין בעולם אלא רשותו של הקב"ה, והוא בעצמו אינו עולה בשם, כי הוא רוצה להיבטל אליו יתברך בלי שום תנאים, לכן בזמן עליה, האדם נמצא ברשות היחיד. ובזמן הירידה האדם נמצא ברשות הרבים, כלומר שכבר יש לו שתי רשויות.

אולם יש לפעמים, שאדם נופל למצב, שהוא עוד יותר גרוע משתי רשויות. כי בזמן שהאדם אומר, שיש שתי רשויות, לכל הפחות האדם מאמין, שיש בורא עולם, שהוא רשות אחד. היינו, שהבורא הוא הבעל בית, והוא עושה מה שהוא רוצה. אלא שיש עוד רשות, היינו שגם האדם הוא בעל בית. שהאדם עושה בעולם גם כן מה שהאדם רוצה. והאדם רוצה אז, שהבורא ישמש את האדם, כפי רצונו של האדם, היינו שהבורא צריך לעמוד לרשותו של האדם, והבורא ישמש את האדם לפי פקודת האדם.

אולם יותר גרוע מזה, שבכלל חס ושלום אינו מאמין שיש בורא ומנהיג העולם. נמצא, לאדם זה אין יותר רק רשות היחיד של עצמו. אלא האדם רואה, שיש דעה זו להרבה אנשים, שכולם אומרים, שהם בעלי בתים על עצמם. כלומר, שכל אחד עושה מה שנחוץ לו, ומה שנוגע לגבי אחרים לא איכפת לו. כי לפעמים שהאדם עושה כן משהו לטובת הזולת, הוא מטעם שמצפה, שחבירו ישיב לו איזו תמורה, ושלא יהיה כפוי טובה.

וזה כמו שכתוב בזה"ק ומובא בהפתיחה (אות נ"ז) על פסוק "וחסד לאומים חטאת", "כי כל מה דעובדין, לגרמייהו עובדין". היינו שבטח יקבלו תמורת הטובה משהו. ואז יהיה הפירוש "רשות הרבים" היינו הרבה יחידים.

נמצא, שזה לא מכונה "שתי רשויות", היינו רשות של הבורא ורשותו של אדם. נמצא, שהאדם עוד מאמין ברשותו של הקב"ה. מה שאין כן כשהאדם נופל לרשות הרבים של הרבה יחידים, נמצא, שהוא לא משתף בכלל את הבורא. וזהו בוודאי מצב הגרוע ביותר.

ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם זוכה לבחינת אמונה בקביעות, שזוהי מתנת אלקים, ואין זה בידו של אדם, הוא נמצא תמיד בעליות וירידות. ואז האדם צריך לרחמי שמים, שלא יברח מהמערכה. ואז סדר העבודה יכול להיות רק בזמן עליה. כלומר, בזמן שהוא נמצא ברשות דקדושה.

ואז האדם צריך לעבוד, ולתת תשומת לב, ולחשוב באיזה מצב הוא היה בזמן הירידה. היינו, שבזמן עליה הוא יכול לעשות חשבון ולראות את ההבדל בין אור לחושך, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". כלומר, שאז יש בידו לקיים מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק ב', א') "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה".

כלומר שבזמן עליה, האדם מבין, שקבלה לעצמו נקראת "עבירה". היינו, שמרחקת אותו מה', ואין לך עבירה גדולה מזו. מה שאין כן בזמן ירידה, אינו יכול להבין, שאם לא מכוונים בעל מנת להשפיע, נקרא "עבירה". ושיהיה לו כח להאמין, שצריכים לעשות הכל לשם שמים. אלא רק הוא מאמין במה שכתוב "שהאדם צריך לשמור את התרי"ג מצות, מה שה' צוה לנו על ידי משה לעשות". אבל בטח הוא לא יעשה עבירה, היינו לעבור על מה שכתוב בתורה.

אלא האדם יש לפעמים ברוגז, מדוע עשה לנו ה' ככה, שאסר לנו הרבה דברים. כלומר, האדם אומר, אם הקב"ה היה שואל אותו בקשר לשמירת המצות, היה מבקש מהבורא, שלא יחמיר לנו כל כך ולאסור הרבה דברים שנפשו חמדתן. אבל הוא שומר את המצות.

מה שאין כן בזמן העליה, האדם ברוגז להיפך, בשביל מה הבורא נתן לנו לעשות דברים, מה שהאדם מוכרח לעשות, היינו אכילה ושתיה, וכדומה. הלא היה יותר טוב, אם בכלל לא היה בראם בעולם, ולא היה צורך לעשותם.

נמצא, שבזמן עליה הוא רוצה שיהיו פחות תענוגים בעולם. ובזמן הירידה האדם ברוגז, מדוע הבורא אסר לנו הרבה דברים, שהאדם היה יכול להנות מהם, רק התורה אסרה. ובהאמור שאנו רואים, שיש עליות וירידות בזמן שהאדם רוצה לזכות לדביקות ה'. לכן יש לכנות את זמן הירידה "מצב של קטנות", ומצב העליה "מצב של גדלות".

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש, מה שאמרו חז"ל "אמור, ואמרת, להזהיר גדולים על קטנים". ושאלנו, איך שייך לומר באדם אחד "גדולים" ו"קטנים". ובהנ"ל יש לפרש, שענין "גדולים" ו"קטנים" אין הפירוש בשני גופים, כי בעבודה לומדים הכל בגוף אחד. אלא "גדולים" ו"קטנים" יש לפרש בב' זמנים ובנושא אחד. היינו, באדם אחד ובב' זמנים:

א. בזמן עליה, הנקרא "גדולים",

ב. בזמן הירידה, הנקרא "קטנים".

ובזה יש לפרש, שהאדם, בזמן שהוא נמצא בזמן עליה, אז עליו לתת תשומת לב, ולעשות חשבון נפש, שהוא יכול לבוא לידי ירידה. ומהו ירידה. היינו, מי אומר, שירידה הוא כל כך רע. הלא הוא רואה, שיש הרבה אנשים שחיים ונהנים מהחיים, אף על פי שהם נמצאים במצב הירידה. לכן בעת שהוא בעצמו נמצא במצב ירידה, הוא נמשך אחריהם. וגם אז הוא בעצמו נהנה מהחיים כמוהם.

אבל מצב הזה של ירידה, יכולים לומר עליו, שלאדם הזה קרה תאונת דרכים. ונפצע, ונמצא עתה בלי הכרה. כלומר, שאינו מרגיש, שהוא נמצא במצב ירידה. אלא הוא נהנה מהמצב שבו הוא נמצא. וממילא הוא לא מרגיש עכשיו ירידה, היות שהוא שכח בכלל, שיש ענין רוחניות בעולם, וצריכים להשתדל להשיג דביקות ה'. והכל נשכח ממנו, מחמת התאונה שארע לו. וממילא לא כואב לו עכשיו מהירידה.

לכן בזמן שהאדם נמצא במצב של עליה, אז יש לו מקום לחשוב ולפחד, שלא יבוא חס ושלום לידי תאונת דרכים. כלומר, בעת שהוא משתדל עכשיו להתקדם לרוחניות, שלא יפול באמצע מדרגתו.

מה שאין כן בזמן הירידה, הוא כבר לא זוכר, מטעם שאז אין לו שום הרגש של רוחניות. ואת כל זה הוא יכול לדעת רק בזמן הגדלות. ולכן בא הכתוב להשמיענו "אמור ואמרת, להזהיר הגדולים על קטנים". כלומר, בזמן הגדלות, שהוא בזמן העליה, אז הזמן להיות במצב של זהירות על הקטנות. היינו שלא יבוא לידי ירידה הנקראת "קטנים". שרק בזמן העליה יש יכולת להאדם שיחשוב על ענין קטנות, כלומר שיחשוב מהי הסיבה שהוא בא לידי הקטנות. שהאדם צריך לדעת, שבטח יש איזו סיבה שזהו הגורם להירידה.

וזהו כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל (מובא במאמר שנת תש"ה) "אולם גם זאת לדעת, אם היה ביכולת האדם להחזיק איזו הארה אפילו קטנה, אבל אם זה היה בקביעות, כבר האדם נחשב לאדם השלם. היינו, שעם ההארה הזו היה יכול ללכת קדימה. לכן אם נאבדה לו ההארה, עליו להצטער על זה. וזה דומה לאדם, שנתן גרעין באדמה על מנת שיצמח מזה אילן גדול. אבל תיכף הוציא את הגרעין מהאדמה. אם כן מהי התועלת מהעבודה, ממה שהכניס את הגרעין באדמה. ועוד יותר מזה, יכולים לומר, שהוציא אילן עם פירות מבושלים מהאדמה, וקלקלם. כלומר, שאם לא היה מוציא את הגרעין, היה בא מהגרעין אילן עם פירות. וכן הענין כאן, שאם לא היתה נאבדת ממנו הארה הקטנה הזו, היה נצמח מזה אור גדול. לכן עליו להצטער, שנאבד ממנו "אור גדול".

ובהאמור אנו רואים, שהאדם צריך לשמור עצמו בכל מיני זהירות בזמן עליה. שאז, אפילו שיש לו הרגשה קטנה, ובאם יעשה כל מה שבידו, שלא לאבד את זה, הוא ילך כל פעם קדימה.

וזה שכתוב "אמור, ואמרת, להזהיר גדולים על קטנים". כלומר, שבזמן הגדלות, שהוא זמן עליה, אז הוא צריך לעשות את כל החשבונות, בכדי שלא יבוא לידי קטנות, היינו לידי ירידה. ועליו מוטל לעשות חשבון, מהי החשיבות שיש לו עכשיו, אפילו רק קצת נגיעה ברוחניות.

ושהוא צריך לעבוד עם עצמו, שיאמין, שהרגשה זו באה מלמעלה. היינו שהבורא קורא אותו אז. ולחשוב, כמה הוא חשוב דבר זה, מה שהבורא קורא אותו. וכנ"ל, שאם יהיה בידו להחזיק את הרגשה הקטנה זו בקביעות, אז בטח הוא ילך קדימה, כנ"ל בהמשל, שהעליה זו נחשבת רק לגרעין שנותנין בקרקע, אבל מן הגרעין הזה תצא אילן גדול, הנותן פירות.

נמצא, שהוא צריך להחשיב את מצב של העליה. ולצייר לעצמו, כאילו ככה הוא מסתכל על התכלית. היינו, כאילו כבר יש בידו אילן גדול הנותן פירות. באיזה אופן היה שומר את האילן, שאנשים לא יקלקלו את האילן הגדול הזה. בצורה כזו הוא צריך ללכת, עד שיהיה מורגש באבריו, שצריכים תמיד להשגיח על האילן. ועוד הוא עושה מעשים, בכדי להסתיר את האילן בפני אנשים, שלא יתנו עין הרע להאילן.

כמו כן האדם צריך לשמור את ההרגשה זו, שיש עכשיו במצב עליה, כדי שאנשים זרים לא יתנו בו "עין הרע". עד כאן המדובר מהחשיבות של העליה. וזהו רק צד אחד.

אולם יש לחשוב גם כן את ענין מצב השפלות של הירידה, שזה נקרא, להסתכל על צד הב', מה שיש כאן לחשוב. כלומר, שרק בזמן העליה האדם יכול לחשוב את מצב השפלות של הירידה, שזה נקרא "להזהיר הגדולים", היינו כנ"ל מצב הגדלות, "על הקטנים", על זמן הקטנות. כלומר, מה הוא יכול להפסיד, אם הוא יגיע למצב של ירידה. שרק בזמן עליה הוא יכול לעשות חשבון "כיתרון האור מתוך החושך". וזה יכול להיות דוקא בזמן שיש לו אור. אז בידו לעשות השוואה בין אור לחושך. אבל לא בזמן שהוא נמצא בחושך.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק ה', א') "בעשרה מאמרות נברא העולם. והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להיפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם, שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקיימין את העולם, שנברא בעשרה מאמרות".

ולכאורה קשה, בשלמא "ליתן שכר לצדיקים" יכולים להבין, כדי שיהיה להם הרבה שכר. אלא "להיפרע מן הרשעים" מדוע הוא עשה כך, הלא "אין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיו". ומדוע עשה, שיהיו הרבה יסורים.

אלא שיש לפרש, שבבחינת עבודה יהיה הפירוש, כשהאדם צריך לחשוב, מהו הטוב שהוא יכול להפסיד, ומהו הרע שיכול לסבול, ומב' אלה הוא יקבל צורך לשמור את הגדלות, היינו זמן עליה. כי אחרת הוא יראה, מה שהוא יכול לסבול ממצב הירידה. וזהו "להזהיר גדולים על קטנים".

מהו, מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, בעבודה

תשמ"ט – מאמר כ"ו
1989 – מאמר 26

בזה"ק (בהעלותך כ"ג ובהסולם אות ס"ז) אומר וזה לשונו "מהו בדרך רחוקה, הוא משום שאדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה, הרי הוא בדרך רחוקה מאותו המקום והדרך שזרע ישראל אחוזים בו, כי הוא אחוז בדרך רחוקה, שנתרחק מלקרב לכם לישראל, שהכוונה היא על סטרא אחרא, הרחוקה מקדושה. אמר רבי יצחק, והרי כתוב, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה, שמשמע, שהם ב' דברים. אמר רבי יוסי, כאן, כשאומר טמא לנפש, הפירוש הוא, מטרם שטמאו אותו מלמעלה. וכאן, כשאומר בדרך רחוקה, הפירוש הוא, אחר שטמאו אותו למעלה ונפל לדרך רחוקה, שהוא הס"א. ומשמע שהן זה והן זה, לא ישרה עליו הקדושה שלמעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו", עד כאן לשונו.

ובזה"ק (בהר, ובהסולם אות מ"ו) אומר וזה לשונו "ומלכותו בכל משלה. ומשום זה נקראת השכינה "קרבן לה'", "עולה לה'", הכל צריך להקריב לה' ולשכינתו. ואח"כ השכינה מחלקת לכל. זה שכתוב ותיתן טרף לביתה. ואפילו מזונות של חיות, ואפילו של כלבים, הכל היא מחלקת, לקיים בה. ומלכותו בכל משלה", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מדוע מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה. זאת אומרת, מה האדם אשם בזה שמטמאים אותו מלמעלה. מדוע מענישים אותו שלא יכול לעשות פסח, שאומר הזה"ק, שהפירוש מה שכתוב "כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה". "טמא לנפש" הוא מטרם שטמאו אותו מלמעלה, ו"בדרך רחוקה" אחר שטמאו אותו מלמעלה, שהן זה והן זה לא יעשו את הפסח בזמן שישראל עושים אותו.

ויש להבין, אם הוא טימא את עצמו, כבר לא יכול להקריב את הפסח, לשם מה מטמאים אותו מלמעלה, לאיזה צורך. וגם, מדוע מטמאים אותו למעלה, הלא על הטומאה שעשו מלמעלה הוא לא אשם. אם כן יש להבין:

א. לאיזה צורך מטמאים אותו מלמעלה, אם הוא לא יכול להקריב את הפסח, משום שהוא טמא.

ב. למה מטמאים אותו, הלא בחירה הוא מה שהאדם עושה, וכיון שמטמאים אותו מלמעלה, נמצא הטומאה הזאת לא באה לו מחמת בחירה.

ג. וכמו כן יש להבין מה שכותב הזה"ק על הכתוב "ומלכותו בכל משלה", שהשכינה מחלקת מזונות לכל, לחיות, ולבהמות", ואפילו לכלבים וחמורים, שהם הקליפות. לאיזה צורך השכינה צריכה לספק להם מזונות, שהם הכנגדים שלה ושונאי הקדושה.

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים קודם לדעת, מהו ענין קדושה וטומאה בעבודה. במעשה טומאה וטהרה הוא ברור, כמו שכתוב בתורה או מה שחז"ל הוסיפו בענין טומאה וקדושה וטהרה. אולם בדרך העבודה, מהו ענין טומאה וטהרה וקדושה.

קודם כל צריכים תמיד לזכור את ב' עיקרים שיש לנו, שכל הסדרים שנוהגים בעולם הולכים לפיהם, שמזה באים לנו סדרים בעבודת ה', שנראים לנו, שהם הרבה פעמים הפכים זה לזה:

א. מטרת הבריאה, שהוא רצונו להטיב לנבראיו, שבגלל זה ברא בהנבראים רצון וחשק להשתוקק לתענוגים, שזה מכונה רצון לקבל לעצמו. ובהטבע הזה יצאו כל הנבראים, הנקראים בשם "יש מאין", שהכוונה היא על הרצון הזה שנברא, שהוא בחינת חסרון. והנבראים משתוקקים למלאות החסרון הזה. והכלי הזה בא לאדם בלי עבודה, היות שהכלי הזה אנו מיחסים להבורא. ואין לנו שום עבודה להרחיב את הכלי, אלא בכל מקום שהרצון הזה (רואה, מרגיש) שיש לו מה לקבל הנאה, תיכף הוא רץ לזה בכל המרץ. וכאילו זה נראה, שהולך למלאות את רצון הבורא, היינו למה שהבורא רוצה שהנבראים יהנו מהתענוג שהוא רוצה לתת להם.

ב. תיקון הבריאה. כלומר, בכדי שלא תהיה בחינת בושה בעת קבלת התענוגים, כידוע שזה בא מטעם שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, לכן נעשה תיקון, שהאדם מצד הרצון לקבל שלו, הוא רוצה לוותר ושלא לקבל שום תענוג, אלא הוא הולך לקבל את התענוגים, מטעם היות שהבורא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, שזאת היתה מטרת הבריאה. נמצא אז שכבר אין לו בושה, היות שיש עכשיו ענין של השתוות הצורה, כלומר, כמו שהבורא רוצה להשפיע, כן הנבראים רוצים להשפיע לו, שהוא יהנה מזה ש"אמר ונעשה רצונו", ורק בגלל זה הם רוצים לקבל טוב ועונג.

אולם הכלי הזה, הנקרא "לקבל בעל מנת להשפיע", הוא ממש ההפכי להכלי, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", שהכלי הזה אנו מיחסים להבורא, שהוא ברא את זה יש מאין. לכן, אם אנו רוצים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, זוהי עבודה קשה, היות שאנו צריכים להילחם נגד הכלי שהבורא ברא. ומעבודה הזו יצאו לנו כל החסרונות, מה שאנו לומדים. לדוגמא, הסתלקות האורות, שבירת הכלים, קדושה, טומאה, ס"א וקליפות. וכל מיני השמות, שאנו רואים המבוארים בזה"ק ובספרי קבלה, הכל נמשך רק מבחינת תיקון הבריאה. וזהו מסיבת שהכלים דתיקון הבריאה אנו מיחסים להנבראים, כמו שכתוב ב"עץ חיים" בתחילתו. וכפי שמבאר בתע"ס, שהרצון לקבל הראשון, הנקרא "מלכות דאין סוף", היא אמרה, שאינה רוצה לקבל בעל מנת לקבל, אלא בעל מנת להשפיע.

ומובן מאליו, שאם רוצים ללכת נגד הטבע שהבורא ברא, שהוא ענין הפכי, בא לנו בעבודה קשה. ובעולמות עליונים גרם זה להסתלקות האורות ולשבירת הכלים, שאז יצאו הקליפות ונעשה המרחק בין קדושה לטומאה. ש"קדושה" נקראת השתוות הצורה, שהוא ענין דביקות, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שפירושו, כמו שה' רוצה רק להטיב לנבראיו, כמו כן הנבראים צריכים להיות בדרגה להטיב להבורא ולא לתועלת עצמו.

נמצא, שמטרם שמגיעים לתיקון הבריאה, אלא שעדיין אדם משוקע באהבה עצמית, אין האדם מסוגל לקבל את הטוב והעונג, ושורה עליו הצמצום וההסתר שהיה. זאת אומרת, שאנו צריכים לומר, שכל ההסתרות, שאנו סובלים, הוא מחמת שכך הולך סדר התיקונים, שעי"ז יבואו כל הנבראים לבחינת גמר התיקונים, היינו, שכל הכלים, שיצאו בבחינת לקבל לעצמם, יתוקנו בעל מנת להשפיע, וממילא יוכלו לקבל את הטוב ועונג. נמצא שאז בגמר התיקון, כבר לא יהיה צורך להצמצום והסתר. וזה כמו שכתוב "ולא יכנוף עוד את מוריך".

ובהאמור יוצא, שענין ריחוק וקירוב הוא, שאם האדם עושה הכל בעל מנת להשפיע, נמצא שהוא במצב של קירוב לקדושה, כנ"ל "קדושים תהיו". ואם הוא עושה הכל לתועלת עצמו, הוא אז מרוחק מהקדושה.

ולפי זה יש לשאול, שאם אין הטוב ועונג יכול להאיר בכלים דקבלה, מחמת הצמצום שהיה, אם כן איך הנבראים מתקיימים בעולם, מטרם שמתקנים להם כלים דהשפעה. מאין הנבראים יכולים לקבל תענוג. ובלי תענוג אי אפשר לחיות, היות שכך היה סדר הבריאה.

לכן לומדים, שתיכף אחר הצמצום, שהיה הסתלקות האור, נשארו רשימות להחיות הכלים. והכלים הראשונים, שנסתלק מהם האור, נקראים "כלים דעגולים". והרשימו שנשאר מהאור, הוא מחיה את הכלים. וזה שייך לומר רק בכלים דקדושה, כמבואר, שבפרצופי אדם קדמון היו הרשימות נשארות בכלים אחר הסתלקות האורות.

מה שאין כן בעולם הנקודים, ששם, אחר הסתלקות האורות, הכלים נפלו להקליפות, לומדים, שהרשימות נשארו במקום אצילות, מטעם שאין הרשימות, שהם חלקים מהאור, יכולים להכנס לתוך הקליפות. אלא רק ניצוצין נפלו לתוך הכלים, להחיותן. כלומר, שהכלים שנפלו להקליפות, וכל החיות שלהם, הוא רק מזה שניצוצי קדושה נפלו בתוכם, מזה הוא כל החיות של הקליפות, כמו שמפרש האר"י הקדוש, שרק "נהירו דקיק", הנקרא אור דק מאוד בערך שיש בקדושה, זהו כל החיות שנפלו בעולם הגשמי.

זאת אומרת, כל החיים והתענוגים הגשמיים, שכל העולם רצים בכדי להשיג את התענוג הזה, היות שמרגישים שזהו כל החיים שלהם, אבל אין זה אלא אור דק מאוד בערך התענוגים הרוחניים, שעל התענוגים הרוחניים היתה הכוונה של להטיב לנבראיו, המכונה "מטרת הבריאה", כנ"ל.

ובזה נבין, מדוע הקדושה צריכה לתת מזונות להקליפות. כי אחרת לא היו יכולים להתקיים, כי הרצון דלהטיב לנבראיו גורם, שאם אין להנבראים משהו טוב ועונג, אין להם זכות קיום, ומוכרחים למות. והיות שהאדם, כשנולד מצד הטבע לקבל אך לתועלת עצמו, לכן הוא נמצא תחת שליטת הקליפות, ואי אפשר לקבל אז חיים מהקדושה, ומשום זה, אפילו כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, הוא מוכרח להתחיל בשלא לשמה, ואם כן מאין יהיו לו אז חיים. לכן הקדושה נותנת מזונות להקליפות, בכדי שיהיו חיים ומזונות מהקליפות, שמפרנסין להנבראים בעוד שהם נמצאים תחת שליטתם.

אלא רק ע"י המאור שבתו"מ מחזירו למוטב, היינו שיבואו לבחינת לשמה, שבזמן שהם יכולים לעשות מעשים להשפיע, אז מסתלק מהם ההעלם וההסתר, הנקרא "צמצום", ויכולים אז לקבל החיים שלהם מקדושה, ששם מגולים התענוגים האמיתיים, ולא כמו שהיו מקבלים רק "נהירו דקיק" מקדושה, אלא אור אמיתי של קדושה.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שאומר הזה"ק "ומלכותו בכל משלה", שהשכינה מחלקת מזונות לכל, לחיות, ולבהמות, ואפילו לכלבים וחמורים, שהם הקליפות, שיש להבין, לאיזה צורך השכינה צריכה לפרנס אותם.

ובהנ"ל נבין, היות שבלי אור ותענוג אי אפשר להתקיים, וכח אחר שיפרנס אותם אין בעולם, כמו שכתוב "אין עוד מלבדו", לכן השכינה מפרנסת אותם ונותנת להם מזונות כדי קיומם. והשכינה מחלקת את המזונות לכל אחד ואחד לפי דרגתו, כמו שאומר וזה לשונו "אף על פי שכל הקרבנות לה', מהם מחלק לכלבים, שהם הקרבנות הפסולים, שנותן אותם ל"סמאל", הנקרא "כלב", ויש מהם כ"מלאכי השרת", ויש מהם כ"בני אדם".

פירוש, שהשכינה מחלקת מזונות לכל אחד ואחד כפי בחינתו. היינו שיש אנשים שהם בבחינת "בני אדם", ויש שהם בבחינת "בהמות טהורות", ויש שהם בבחינת "כלבים", וכדומה. לכולם השכינה נותנת מזונות. אלא כפי השתדלות האדם לעלות במעלות הקדושה, כך הוא מקבל השפע שלו. כלומר, אם האדם הגיע לידי דרגה, שכל הנאה שלו היא, בזה שהוא משמש את המלך, הוא מקבל שפע המתאים לקדושה. ואם אין האדם מסוגל לעבוד, רק לקבל לעצמו, הוא מקבל לפי ערכו.

לכן אלו אנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, ולא יכולים להתגבר על הרצון לקבל לעצמו, והם רוצים מזונות שכן יוכלו להתגבר, הם מקבלים מקדושה, הנקרא "המאור שבה מחזירו למוטב", הם מקבלים מזונות לפי הכנה שלהם. כלומר, שמקבל חיות בזה שהם יכולים לעשות מעשים דלהשפיע, מה שאין כן אלו אנשים שהם עדיין בבחינת "כלבים", כמו שכתוב בזה"ק, "שהם צווחין ככלבא "הב – הב", הם מוכרחים לקבל חיות בתוך כלים של תועלת עצמם.

מה שאין כן אלו אנשים שרוצים לצאת מאהבה עצמית, ולפעמים הם מקבלים מזונות, היינו חיות, בזה שהם רוצים לעשות בעל מנת להשפיע, אולם בזמן שהם לא מחשיבים את המזונות שקבלו על כלים דהשפעה, אז נותנים להם איזו תאוה שמתחשקת להם, ומתחילים לחשוב על תענוג של התאוה, אז שוכחים מכל העבודה הרוחנית ומקבלים ירידה על המקום, עד שהם כבר לא מרגישים באיזה מצב שהם נמצאים. ובאמת הם נמצאים במצב של חוסר הכרה, כלומר שאינו מוכר להם עכשיו, שיש ענין רוחניות, שהיו מקודם עוסקים בכל הלב, ופתאום הכל נשכח ממנו.

עד שהם מתאוששים, ומתחילים להרגיש שנמצאים בבחינת ירידה. אבל זה דומה שהיה להם חס ושלום תאונת דרכים, ונשארו בלי הכרה. ולאחר התאוששות, הם רואים שהם נמצאים בבית חולים. כמו כן לאדם, שהיה הולך בדרך להגיע בעל מנת להשפיע, פתאום פגעה איזה תאוה, ונכנסה ללבו, והוא נמצא בחוסר הכרה, היינו שנופל לעולם הגשמי. ורק לאחר זמן הוא מתאושש, היינו ששמע כרוז מלמעלה שהוא לא בסדר.

וענין התאוה, אינו אצל כל אחד שוה. לפעמים יש לאדם, שפגעה בו מחשבה, שיותר טוב בשבילו, שיעבוד לתועלת עצמו ולא לשם שמים. ומחשבה זו שפגעה בו כבר נקראת "תאונת דרכים", אם הוא לא ראה את הסכנה לפני כן, כלומר שעוד היה לו זמן להתגבר על המחשבה, שלא תכנס לתוך לבו. אולם אין צורת התאוה דומה לכל אחד ואחד, כלומר לכל אדם מתלבשת התאוה בצורה אחרת, ואפילו באדם אחד גם כן לא כל הזמנים שוים, כלומר שבכל פעם התאוה מתלבשת אצל האדם בצורה אחרת, והכל לפי הזמן.

והתאוה דומה לפתיון, שאנו רואים, אלו שרוצים לתפוס דגים, כשהם לוקחים את החכה, הם תולין איזה בעל חי או חתיכת בשר, שהדג רואה את הבשר, הוא מסתכל על ההנאה שהוא יכול לקבל ממנו. וכשהוא מסתכל על ההנאה, אז אין לו שום מחשבות אחרות, ואין לו אז האפשרות לחשוב, שעל ידי זה, שאם הוא יקח את הפתיון, הוא ימות, היות שהאדם יוציא אותו מהמים, וממילא הוא ימות, אין לו אז ענין לחשוב על זה.

כמו כן האדם, בזמן שהוא רואה איזו תאוה, זהו פתיון שמפתה אותו לקבל את התאוה הזו, ואין לו אז זמן לחשוב, שעל ידי זה הוא ימות מבחינת הרוחניות, שכל עבודה שהיה חושב שצריכים לעשות הכל לשם שמים, כשהוא מסתכל על התאוה, זהו פתיון שמוציא אותו מהמים הרוחניים, שהיה חי בהם. ותיכף כשהוא מוציא אותו מהמים הרוחניים, הוא מת מרוחניות, והוא נשאר מחוסר הכרה. היינו שאין לו הכרה, שהוא כבר מת מרוחניות, מטעם שאין הוא זוכר בכלל שיש רוחניות בעולם. והכל נשכח ממנו.

אלא אח"כ באה לו מלמעלה בחינת התאוששות, ורואה שהוא נמצא עכשיו במצב של ירידה. זאת אומרת, בזמן עליה האדם היה מסתכל לכל התאוות כמו דבר נפרד ממנו, היינו שאין לו שום המשכה להם, וכח דוחה הוא מרגיש יש לו בפנימיות הלב, שלא רוצה אפילו לחשוב מהם. ופתאום הוא מקבל יחס ישר אליהם, כלומר שהם קרובים לדעתו ולהרגשתו, עד שבעת התאוששות הוא לא מבין איך נולד ביניהם יחס משותף.

אולם יש כלל "כשהעליון יורד למקום תחתון, נעשה כמוהו", היינו שנעשה כאילו הם היו ביחד, ואין ביניהם התרחקות, שהיתה ביניהם מקודם, בזמן שהעליון היה במקומו למעלה. וכן להיפך, בזמן שהתחתון עולה למקום העליון, הוא מקבל יחס משותף, כמו שהיה תמיד במקום העליון, והוא מקבל בחינת התרחקות ממצב של תחתון (לפי הכלל "כשהתחתון עולה למקום עליון, נעשה כמוהו").

נמצא, הפתיון הזה דומה לבחינת "ראיה", שענין "ראיה" לאו דוקא בעיניים, אלא "ראיה" נקרא גם כן בחינת מחשבה, כלומר ראיית השכל. היינו, אם נופלת איזו מחשבה של חטא, בין בבחינת מוחא ובין בבחינת ליבא, שיש כלל "עין רואה ולב חומד", נמצא שע"י הראיה הוא יבוא בטח לידי חמדה. והגם על הראיה אין האדם יכול להיות בעל בית, היינו בזמן שנופלת לאדם איזו מחשבה, מה הוא אשם בזה, או שרואה ראיית עינים פתאום, מה הוא היה יכול לעשות.

על זה תירץ אאמו"ר זצ"ל, שהקשה על מה שאמרו חז"ל "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג'). ושאל, מדוע נותנים לו להכנס רוח שטות, שיחטא, הלא אם לא היה נכנס בו הרוח שטות, לא היה חוטא. אם כן מה אדם אשם, בזה שנכנסה בו רוח שטות. והשיב, הלא שיש כלל "עין רואה והלב חומד". נמצא שהגם על ראיה אין האדם אשם. אולם אם אינו עושה תשובה על הראיה, הגם שהוא בזה כעין שוגג, הוא מוכרח לבוא לידי חמדה. וחמדה היא כבר חטא.

נמצא, זה שנכנסה בו רוח שטות, זהו תיקון גדול להאדם, שלא יפגם כל כך בקדושה. כי בעת החטא הוא כבר לא מרגיש את חשיבותה של קדושה, מטעם שכבר רוח שטות שורה בו, וממילא הקדושה בורחת ממנו. כלומר, שאם היה האדם תיכף עשה תשובה על השוגג, אז לא היה בא לידי חטא ממש, שהוא החמדה. ואם לא עושה תשובה, אז באה רוח שטות.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע כשאדם מטמא את עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "כי יהיה טמא לנפש, או בדרך רחוקה". והתשובה היא, היות שטמא עצמו בעבודה. צריכים לפרש, היינו בראיה. וטמא עצמו ולא עשה תשובה, מוכרחים לטמא אותו מלמעלה, היינו שנותנים לו להכנס רוח שטות.

וזהו לטובת האדם, שבזמן שהאדם עושה בלי דעת, דומה קצת כאילו עושה שלא בכוונה לחטוא, כי אין לו דעת, שנוכל לומר שעושה בכוונה. לכן זה שמטמאים אותו מלמעלה, זהו תיקון, וממילא אין קושיא, למה מטמאים אותו, היות שעושים לו טובה בזה. וממילא הן שנטמא ע"י ראיה בלבד, שזה נבחן בודאי שוגג, ומכל שכן אח"כ, שנטמא ע"י חמדה, כבר מראים, שהם אינם קרובים לקדושה.

והגם שהראיה היתה שוגג, אבל מכל מקום עדיין לא היתה בו רוח שטות, מה שאין כן בזמן החמדה כבר היתה לו רוח שטות. והגם שיש לשאול, הלא כשמטמאים אותו מלמעלה נמצא בו ב' דברים, היינו ראיה וחמדה. אפשר שרוצה לומר, אפילו כשהיתה אפשרות להיות דבר אחד, גם כן כבר לא ראוי להתקרבות.