תשמ"ד – מאמר ה' / 1984 – מאמר 5

מה נותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" – ע"י הכלל יכולים להגיע לאהבת ה'.

אם כן מה נותנת לנו קיום של תרי"ב מצות – קודם כל, צריכים לדעת מה זה "כלל". ידוע, שכלל נבנה על הרבה פרטים, ובלי פרטים אי אפשר להיות כלל. כדוגמת, שאנו אומרים, "קהלה קדישא". הכוונה על כמה פרטים, שנתאספו ונתחברו להיות חטיבה אחת. ואח"כ ממנין ראש הקהל, וכדומה. וזה נקרא "מנין" או "עדה". שכל הפחות צריך להיות עשרה אנשים, אז יכולים לומר "קדושה" בתפלה.

ועל זה אמרו בזהר הקדוש "כל בי עשרה, שכינתא שריא". שפירושו הוא, שבמקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה.

ולפי זה יוצא, שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" בנוי על תרי"ב מצות. היינו, אם אנו נקיים את התרי"ב מצות, אז נוכל לבוא להכלל של "ואהבת לרעך כמוך". נמצא, שהפרטים נותנים לנו להגיע להכלל. וכשיהיה לנו הכלל, אז נוכל להגיע לאהבת ה', כמו שכתוב "כלתה נפשי לה'".

והגם שאין האדם יכול לקיים כל התרי"ב מצות לבד. למשל, פדיון הבן. שאם נולד לו בת תחילה, כבר אינו יכול לקיים מצות פדיון הבן. וכמו כן האשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, כמו ציצית ותפילין. אבל מטעם ש"כל ישראל ערבים זה לזה", נמצא, שע"י כולם מתקיים כולם. נבחן זה, כאילו שכולם קיימו ביחד את כל המצות. לכן בסגולתן של התרי"ב מצות ניתן להגיע להכלל של "ואהבת לרעך כמוך".

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשנ"א – מאמר י"ט / 1990/91 – מאמר 19

הנה הירושלמי (בסוף ברכות) אומר וזה לשונו "תני רשב"י אומר, אם ראית את הבריות, שנתייאשו ידיהן מן התורה, מאוד, עמוד והתחזק בה, ואתה מקבל שכר כולם", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו הפירוש, שהבריות נתייאשו מן התורה. כי ענין יאוש, שייך לומר בדבר שהאדם נתן הרבה יגיעה בכדי להשיג איזה דבר. והוא רואה שכל היגיעה לא עזרה לו, ועדיין לא השיג את הדבר. אז האדם בא לידי יאוש. לפי זה יוצא, שאם האדם רואה, שהבריות כבר נתייאשו מלמצוא תורה, בטח לאחר שנתנו יגיעה, אם כן, איך שייך לומר "מאוד עמוד והתחזק בה'". הלא רואים, שהיגיעה לא עזר להם. אם כן במה יש להתחזק.

ידוע שבענין עבודה לומדים הכל בגוף אחד. לפי זה יוצא, זה שרואה שהבריות נתייאשו ידיהן מן התורה, זה הוא באדם אחד. אם כן, מהו הפירוש, שראה שנתייאשו ידיהן מן התורה. ויש להבין, מהו שאומר, שנתייאשו ידיהן מן התורה. ידוע, שענין "ידים" פירושו, מה שלוקחים בידים. אם כן מהו הפירוש, "שנתייאשו ידיהן". שמשמע שראו שאי אפשר לקבל בידיהן מן התורה מה שרוצים לקבל. אם כן צריכים לדעת, מהו שהם היו רוצים לקבל מן התורה, ונתייאשו מזה.

ידוע, שהאדם נברא עם יצה"ר ועם יצה"ט. ויצה"ר נברא תיכף כשהאדם נולד. ועל הרצון הזה אין האדם צריך לתת יגיעה, בכדי שיקנה אותו. וזהו מטעם שהבורא ברא את האדם בטבע זה, הנקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג". לכן, היות שזה בא מן הטבע, זהו חזק מאוד, ואינו צריך לשום סיוע. אלא בכל מקום שהאדם רואה, שיכול להנות מאיזה דבר, תיכף יעשה מה שביכולתו בכדי להשיג את התענוג. ולפי זה יש לשאול, אם הוא משתדל להביא תענוגים להאדם, אם כן מדוע הוא נקרא "יצר הרע". הלא הוא דואג להביא תענוגים להאדם, ולא דברים רעים.

והתשובה היא, היות שמטרת הבריאה היתה בכדי להטיב לנבראיו. אלא מטעם שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון, שבכלים דקבלה אין השפע מגיע לשם. שזה נקרא "תיקון הצמצום". ורק בחינת נהירו דקיק מאיר לתוך הכלים דקבלה. שזהו ענין מה שמפרש האר"י הקדוש, שמלכות מחיה את הקליפות בסוד "ורגליה יורדות מות". ומזה ניזון העולם הגשמי.

אולם הטוב ועונג אמיתי, מה שהיה במחשבתו יתברך, אינו מאיר להכלים דקבלה. נמצא לפי זה, היצה"ר, שהוא הנקרא "רצון לקבל לתועלת עצמו", אינו מסוגל לקבל את הטוב ועונג אמיתי. לכן, היות שהרצון לקבל לעצמו הוא המפריע, לכן נקרא "יצר הרע", משום שהוא המפריע לאדם, שיהיה ביכולתו לקבל טוב.

לכן, כיון שהאדם נברא עם הטבע של רצון לקבל לעצמו, איך אפשר להיות מציאות, שיהא כח באדם לצאת משליטת היצה"ר. ועל זה באה תשובת חז"ל (קדושין ל') וזה לשונם "כך הקב"ה אמר להם לישראל. בני, בראתי יצה"ר, ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו".

ובהאמור יוצא, שרק על ידי התורה יכולים לצאת משליטת היצר הרע. זאת אומרת, כשאדם לומד תורה, אז האדם צריך לראות תמיד, אם הוא כבר לקח מהתורה את הכנעת היצה"ר. לכן אם האדם לומד תורה, הוא רואה, שהוא לא קבל מהתורה את התרופה של התורה, שהיא מכניע את היצה"ר. נמצא, לפי ערך הזמן והיגיעה שנתן בלימוד התורה, ומכל מקום לא זז כמלוא נימא מהרע שלו. אלא לפעמים הוא רואה להיפך, שהוא הלך אחורה. וכל יום ויום האדם חושב עצמו לבריאה חדשה, היינו שכל יום ויום הוא חושב, אולי היום הוא יזכה שהתורה יתן לו את התרופה לשכנע את היצה"ר.

וכיון שהוא רואה, שלא הולך לו, אז האדם בא לידי יאוש, ואומר, הגם שחז"ל אמרו "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", אולי זה יכול להיות דוקא באדם שהוא נולד עם מידות טובות. אבל הוא רואה על עצמו את שפלותו, שאין זה באפשרותו להגיע לדרגה זו. אם כן עליו לעזוב את המערכה, היות שזה הוא לא בשבילו, וחבל על הזמן שהוא נתן יגיעה בחינם, שזה מביא לו גם כן לידי מצב, הנקרא "תוהה על הראשונות".

וזה שכתוב "אם ראית את הבריות, שנתייאשו ידיהן מן התורה". היינו, שכל אלו הימים שהוא היה עוסק בתורה, על הכוונה בכדי להשיג מהתורה את התרופה של ביטול הרע, והיות שכל יום הוא אצלו בריה חדשה, נמצא שיש לו בגופו הרבה בריות. והן עכשיו נתייאשו ידיהן מן התורה, היות שהוא נמצא במצב, שכבר לא יקבל אף פעם את התרופה הזו מן התורה. אלא שכך הוא נמצא תחת השליטה של הרצון לקבל. אם כן מה עליו לעשות עכשיו. היות שמדרך העולם, שהאדם בא לידי יאוש מאיזה דבר שהוא רוצה להשיג, אז הוא עוזב את הענין, ובורח מדבר זה. אם כן הוא צריך לברוח מהמערכה.

על זה בא רשב"י ואומר "מאוד עמוד, והתחזק בה, ואתה מקבל שכר כולם". ויש להבין את מה שרשב"י אומר ומוסיף "ואתה מקבל שכר כולם". ומדוע לא מספיק בזה שאומר, שיאמין מה שהוא אומר "מאוד עמוד והתחזק בה". היינו, שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, שאסור להתייאש, ולהאמין, שה' הוא שומע תפלת כל פה. ולמה הוא מוסיף ואומר "ואתה מקבל שכר כולם". ואם הוא לא יקבל שכר כולם, אין האדם צריך להתחזק ולא להתייאש חס ושלום.

ויש לפרש מה שהוא אומר "ואתה מקבל שכר כולם", זה הוא טעם שאסור להתייאששהוא לא יקבל מן התורה את התרופה, שזה מביא לנו ביטול יצה"ר. והענין הוא, שאנו צריכים להאמין, שזה שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, האדם רואה כל פעם, שהוא יותר משוקע באהבה עצמית. וכל יום ויום שהוא מוסיף בעבודה, שזה נחשב לבריה חדשה, כמו שאמרו חז"ל על "גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי", שפירושו הוא בדרך עבודה, שכל יום שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא נעשה אז "ישראל", שזה נקרא "גר שנתגייר, כקטן שנולד".

נמצא לפי זה, שהאדם נכלל מהרבה בריות. וכל מה ש"הבריות נתרבו", היינו שהוא רואה, שעדיין לא זכה לאמונה בקביעות, והוא עדיין מרוחק מה' מסיבת שינוי צורה, שזה גורם פירוד מהבורא, שזה נקרא, שהוא רואה "שהבריות, שנתייאשו ידיהן מן התורה", כנ"ל, שנתייאשו מלקבל את התרופה, הנקרא "ביטול הרע".

והשאלה היא, מדוע אין ה' נותן להם את מה שהבטיח לנו, כנ"ל שאמר "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". ומדוע אלו אנשים שרוצים לעבוד בע"מ להשפיע, אין הוא נותן להם את התבלין.

והתשובה היא, כמו שהסברנו במאמרים הקודמים, "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון". והיות שאין מראים לאדם חסרון יותר מכפי שהוא מוכן לקבל, היינו, כפי ערך הטוב שיש בו, היינו לפי שעוסק בהתגברות על הרע, ועושה מעשים בכדי לבטל את הרע, לכן מגלים לו כל פעם יותר חסרון, לפי ערך עבודתו, איך שהוא מרוחק מהרצון להשפיע.

נמצא, שבאמת ה' הוא שומע תפלה, אלא ענייתהתפלה אינו כמו שהאדם חושב, מה שחסר לו, היינו מילוי. כי באמת חסר להאדם חסרון, היינו רצון אמיתי, שירצה בהחיים שלו לזכות לרצון אך ורק להשפיע נחת רוח להבורא. והיות שהאדם בתחילת עבודתו הוא חושב שחסר לו קצת רצון להשפיע, כלומר, זה שעדיין אין לו צורך, שיהיה בידו לעשות נחת רוח להבורא, אין זה חסרון גדול, מטעם שהוא לא כל כך מגושם באהבה עצמית.

אלא שהוא חושב, מתי שהוא רק ירצה לעבוד בע"מ להשפיע, יהיה בידו לעשות זאת. נמצא, שאין לו עדיין חסרון אמיתי, היינו שירגיש איך שהוא מרוחק מלעשות משהו לא לתועלת עצמו. לכן לא נבחן זה לחסרון אמיתי, שה' ימלא לו חסרונו.

לכן תחילת עניית התפלה, הוא להאדם שרוצה ללכת בדרך להשפיע, הוא שה' מראה לו כל פעם יותר חסרון, איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע. נמצא, זה שהאדם רואה, שאין התורה נותנת לו את התבלין, זהו לטובתו, היינו שבזה הוא מקבל כלי, הנקרא "חסרון", שהבורא יתן לו אח"כ את המילוי על החסרון.

נמצא לפי זה, בשיעור שמקבל כל פעם שיעור חסרון של הרצון להשפיע, הוא מקבל ע"י זה ריבוי כלים, שיהיו מוכנים לקבל את המילוי של החסרון. כלומר, אם יש לו רצון גדול להשיג את הרצון להשפיע, נמצא לפי זה, שריבוי חסרונות נקרא, ריבוי כלים לקבלת המילוי, הנקרא רצון להשפיע. היינו, שהוא מקבל רצון להשפיע גדול לפי ריבוי הכלים שלו. זאת אומרת, לפי ערך החסרון, בשיעור זה הוא יכול לקבל את התבלין מן התורה. נמצא, לפי ערך ריבוי הכלים, בשיעור זה הוא מקבל אור.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מוסיף לנו רשב"י, בזה שאומר, שהוא נוטל שכר כולם. ובהנ"ל יש לפרש, זה שהאדם רואה, שהבריות נתייאשו ידיהן מן התורה, היינו שהם רואים, שאין הם מקבלים לתוך ידיהם את התבלין, שהתורה צריכה לתת להם, שהוא ביטול היצה"ר, אלא להיפוך, על זה אומר רשב"י, תדעו לכם, שכל הדחיות שהאדם מרגיש, שכל פעם הוא נדחה יותר רחוק מלהגיע להתקרבות ה', היינו לבחינת השתוות הצורה, הנקרא "דביקות בה'", הוא מטעם, כדי שתרכשו כלים לקבל את התבלין.

נמצא, שעכשיו, שיש לכם הרבה כלים, שזה בא מהרבה דחיות, עכשיו כל הכלים יקבלו שכר, היינו מילוי, שזה נקרא, שהוא יקבל שכר נגד כולם, היינו נגד כל הדחיות, מטעם שהדחיות האלו הם כלים לקבל מילוי, הנקרא "שכר".

נמצא, שהאדם, בזמן שהוא רואה, שהוא נמצא בין המחשבות ורצונות של הרצון לקבל, שהם נקראים "רשעים", משום שהם עושים רע להאדם, שלא יוכל להגיע להשיג את הטוב ועונג, הנמצא במחשבת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. וצריכים לדעת, שהם נקראים גם כן "אויבי ה'", היות שהם מפריעים לה', שאין ה' יכול להוציא לפועל את מחשבתו, שהוא להטיב לנבראיו. כי בשביל הרצון לקבל לתועלת עצמו, אין הבורא יכול להשפיע להם, מטעם שהכל ילך לכלי קבלה, שהם בחינת סטרא אחרא. נמצא, שהרשעים האלו, היינו רצונות דקבלה שנצטברו אצל האדם, הם נקראו "אויבי ה' ואויבי הבריות".

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תהילים ל"ד) "דרשתי את ה', וענני". ופירש הרד"ק "דרשתי, כי בהיותו בין ידיהם, היה בלבו דורש את ה', ומתחנן לפניו בלבבו, שיצילהו מידם".

ועל דרך עבודה יש לפרש, שדוד ראה, כי בהיותו בין ידיהם, היינו תחת שליטתם של המחשבות ורצונות של הרצון לקבל, היה בלבו דורש את ה'. כלומר, שהגם שראה שהם שולטים עליו, ומכל מקום היה בפניות הלב דורש את ה', שיצילהו מידם. כלומר, הגם שבחיצוניות הם היו שולטים עליו, אבל בפנימיות הלב היה מוחה על מה שהם שולטים עליו, והיה מתחנן לה' שיצילהו מידם. ומכל מקום בפנימיות הלב היה דורש ומתחנן לה', שיצילהו מידם, ולא היה מתייאש, מזה שבחיצוניות הם שולטים עליו. וזהו על דרך שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". כנ"ל, שגם הירידות גורמים למילוי חסרון.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו "קומה ה', ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך". בעבודה יש לפרש כנ"ל, מי הם אויבי ה' בעבודה. היינו, שלא נותנים להאדם לעבוד לתועלת ה'. הוי אומר, זהו הרצונות שישנם באדם לעבוד אך ורק לתועלת עצמם, הרצונות האלו הם נקראים "אויבי ה' ואויבי האדם", כנ"ל.

כי זה שלא יכולים לעבוד לתועלת ה', זה נקרא "אויבי ה'", מטעם, לא שה' צריך שיעבדו בשבילו, אלא כי ע"י זה שיעבדו בשביל ה', הם יקבלו דביקות בה', הנקרא "כלים דהשפעה". ובכלים האלו ה' יכול להשפיע להם את הטוב והעונג שהיה במחשבת הבריאה. והיות שהרצונות האלו של קבלה לעצמו מפריעים לזה, נמצא, שהם מפריעים להרצון דלהטיב לנבראיו, שלא יוכל להוציאו לפועל.

וגם הם נקראים "אויבי האדם", היות שהרצוניות דקבלה מפריעים להבריות, שיוכלו לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להם. והרצוניות האלו דקבלה לעצמם אינם מסוגלים לקבל אלא מהאור, הנקרא "נהירו דקיק", המאיר לתוך הקליפות. שמהאור הדק הזה יש יכולת להאיר לכלי קבלה השייכים להקליפות.

מה שאם כן על האור האמיתי היה צמצום, שלא יאיר רק בכלים דקדושה, הנקראים "כלים דהשפעה", היינו דוקא על הרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו. לכן אנו מבקשים "קומה ה' ויפוצו אויביך". היות שכל הכח שיש להרצון לקבל, הוא מסיבת שכינתא בעפרא, שכינתא בגלותא. כלומר, היות שהקדושה הוא בבחינת העלם והסתר, ואינם רואים את חשיבותה, לכן ה"אויבי ה'" ו"אויבי אדם" מרימים ראש ורוצים לשלוט.

מה שאם כן אם ה' יעזור לנו בזמן ההסתרה, שאז בחינת מלכות היא בבחינת עפר. כלומר, שאין הנבראים מרגישים את מציאות ה', אלא הקליפות הם עומדים מול פנינו, והקדושה היא בגניזו, שלא רואים את חשיבותה. אז הוא כנ"ל, שאויבי ה' ואויבי ישראל הם השולטים.

כמו שמובא בזה"ק על המלכות, שהיא בחינת עץ הדעת טוב ורע. זכה, הוא טוב, היינו שהרע היא מכוסה ולא נראה לחוץ. ממילא אין הרע שולט, מטעם שהיא נעלם. ואם לא זכה, היא רע. היינו, שהטוב היא בהעלם, והרע הוא מגולה כלפי חוץ. אז הרע שולט, מטעם שהרע הוא מגולה והטוב הוא בהעלם.

לכן האדם רואה, שלפעמים האדם מבין, שעיקר התכלית של האדם היא לעבוד לשם שמים, ואין לו שום ספיקות בזה, אלא שהאדם חושב, שזהו טבעי. היינו, שלא יוכל להיות אחרת. ואח"כ, אחר המצב הזה, שהבין שעיקר הוא רק לעבוד עבודת הקודש, ולא יהיה נמשך אחרי הרבים, ועוד יותר מזה, שיש לפעמים, שהוא מסתכל על הרבים, אין הוא יכול להבין, איך אנשים בעלי שכל יכולים כל כך להיות משוקעים בדברים שטותיים, ולא עוסקים בעבודת הקודש.

ואח"כ האדם בעצמו נופל לכל מיני אהבות של שטותיים, שמקודם לכן הוא צחק מהם, ולא היה יכול להבין. ועתה הוא בעצמו נמצא שם. ויש להבין, איך יכול להיות דבר כזה. והתשובה היא כנ"ל, שאח"כ, שהאדם הגיע לבחינת "לא זכה", ואז הטוב נעלם ממנו, והרע נתגלה אצלו. לכן הוא נמשך אחר מה שהוא מגולה לחוץ, שהוא הרע. ואין לו בחירה, ועושה רק מה שמגולה לחוץ.

וזה שכתוב, ש"מלכות נקראת עץ הדעת טוב ורע". אלא שכל הענין של בחירה הוא, מה שיהיה מגולה, היינו הבחירה להיות "זכה" או "לא זכה". נמצא, שעל האדם מוטל רק דבר אחד, היינו שיתפלל לה', שהרע יהיה מכוסה, והטוב יהיה מגולה. וממילא אין לו אז עבודה לעבוד לשם שמים, כי אז לא יכול להבין אחרת, אלא לעבוד לתועלת ה'. ואין לו אז שום עבודה לבטל עצמו לה'. אלא שהוא חושב, שזה הוא טבעי. לכן כל מה שהוא חשב מקודם, שזה הוא בלתי אפשרי, הוא רואה עכשיו, שזהו טבעי, ורוצה להיבטל לה', כמו נר בפני אבוקה. וכל זה הוא מטעם, שהרע מכוסה והטוב מגולה לחוץ.

וזה שכתוב "קומה ה' ויפוצו אויביך". שאנו מתפללים, שה' יהיה בבחינת "קומה", על דרך שאנו מתפללים ואומרים "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", ש"סוכת דוד" נקראת בחינת מלכות, שהיא בחינת שכינתא בעפרא. ואנו מבקשים, שה' יקים אותה מנפילתה, ושתהיה בבחינת "קומה", בקומה זקופה.

וממילא כל אחד ואחד יבטל את עצמותו, וירצה לעבוד רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. ועל ידי "הקומה ה'", יהיה אח"כ "ויפוצו אויביך". היינו הרצונות שיש בהנבראים, שהם אויבי ה' ואויבי הבריות, הם יפוצו. "וינוסו משנאיך מפניך". כלומר בזמן שתהיה בחינת "קומה ה'", שאז יהיה הקדושה בבחינת הפנים, אז יקוים "וינוסו משנאיך מפניך", היינו כנ"ל, שכל השונאים והאויבין ינוסו.

ובענין "קומה ה' ויפוצו אויביך" יש לדעת, שענין "פיזור האויבים" אין זה עוד גמר עבודה, הגם שזהו עיקר העבודה, כמו שכתוב "ובערת הרע מקרביך". אבל זהו רק תיקון הבריאה ולא מטרת הבריאה. כי מטרת הבריאה היא, שהתחתונים יקבלו טוב ועונג, שזה נקרא בחינת תורה, מבחינת שמותיו של הקב"ה.

נמצא, בחינה א' היא בחינת אמונה, מלכות שמים, ואח"כ באה בחינת תורה. וזה שכתוב "כי מציון תצא תורה", שהאדם צריך לזכות לבחינת "תורה", שזהו בחינת שמותיו של הקב"ה, שהוא בחינת הטוב ועונג שהיתה במחשבת הבריאה.

אולם לא לשכוח, שעיקר האדם צריך להשתדל ללכת ב"ימין", הנקרא שלימות, ולהאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לשמוח בזה שה' זיכה אותו, שיכול לקיים תורה ומצות, אפילו שלא לשמה. היינו, שהאדם רואה, שכל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת עצמו, ולתועלת ה' אין בידו לעשות מאומה, גם זה הוא דבר גדול. והאדם צריך לקבל מזה שמחה, ולתת תודה לה' על זה. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שה"שלא לשמה" שהאדם עושה, חשוב אצל הבורא עוד יותר, מה שהאדם חושב, שה"לשמה" חשוב.ובטח הלשמה חשוב יותר, אולם השלא לשמה גם כן חשוב אצל הבורא. לכן האדם צריך להיות בשמחה אפילו מהשלא לשמה.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ז – מאמר כ"ג1986/87 – מאמר 23

במסכת עוקצין בענין שלום, אמר ר' שמעון בן חלפתא "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום. שנאמר, ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". הנה הכתוב אומר (ישעיה נ"ז) "שלום שלום, לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו".

ויש להבין דבריו, במה שאומר "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום". אומר "ברכה" ואומר "שלום". מכאן משמע, שעיקר הוא הברכה, והשלום הוא רק מחזיק את הברכה. ועוד יש להבין במה שאומר "כלי מחזיק ברכה לישראל". משמע, אבל לאומות העולם כאילו השלום אצלם אין זה דבר טוב להם. היתכן לומר, שיש מקום ששם אין טוב, שיהיה שלום. וכמו כן יש להבין במה שאמר הכתוב "שלום שלום, לרחוק ולקרוב". שמשמע, שה' נותן לרחוק שלום, בטח שנותן לקרוב של ה' שלום. אם כן מה משמיענו בזה שאומר "לרחוק ולקרוב".

ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים להבין את ענין מטרת הבריאה, וענין תיקון הבריאה, שכבר דברנו מזה הרבה פעמים. שמטרת הבריאה היא, שהאדם צריך לזכות להטוב והעונג, כי בשביל זה ברא את הנבראים. ונמצא, שכל זמן שהאדם עוד לא זכה לזה, אדם זה נקרא, שעדיין לא הגיע לשלימותו, היות שהוא רחוק מהמטרה. אלא שעל האדם מוטל להשתדל לזכות להמטרה, כלומר להטוב והעונג שבשביל זה הוא נברא.

אבל לפני שהאדם עוסק בתו"מ, בכדי שיגיע ע"י זה להמטרה, הוא צריך מקודם לעסוק בתיקון הבריאה. שענינו הוא, לדעת איך לקבל את הטוב ועונג, שתהיה לו היכולת להנות מזה. ואם הוא לא ידע את סדר התיקונים, הוא יקלקל את השפע. ולכן מוטל על האדם, מטרם שעוסק במטרת הבריאה, הוא צריך להשתדל וללמוד את סדר התיקונים. היינו לדעת מה יש לו לתקן, בכדי שלא יקלקל את המתנת הבורא, מה שיתן לו.

ידוע, שכל התיקונים הולכים על בחינת מלכות, כמו שכתוב "לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך". ומהו הפירוש של המלכות, שצריכים לתקן אותה. אלא היות שרצונו יתברך היה להטיב לנבראיו, לכן ברא יש מאין בחינת חסרון, הנקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג". והמלכות הזאת היא מתפשטת עם הרצון לקבל שלה על כמה בחינות.

מסיבת, שיש כלל ברוחניות, ששינוי צורה מחלק את המדרגה לשתים. לכן לאחר שהמלכות הזאת חשקה לבחינת קישוט בנקודת הרצון, ורצתה בהשתוות הצורה להבורא, בבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום", ולכן היא רצתה להיות משפיע, כמו הבורא שהוא המשפיע.

ונעשה אחר התיקון הזה, הנקרא "צמצום", בחינת דין, שאסור לקבל, אלא רק בזמן שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע. והדין הזה נעשה שורש, שנמשך מזה בחינת קליפות, שהם ההיפך מהקדושה. שקדושה נקראת "השפעה", כמו שכתוב "קדושים תהיו", פירוש "פרושים תהיו". כלומר, שיפרשו עצמם מלקבל בעמ"נ לקבל, אלא כל הכוונה צריכה להיות אך ורק להשפיע להבורא, כדוגמת שהבורא משפיע לנבראים.

וזה שכתוב "כי קדוש אני". דהיינו, כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן עם ישראל צריכים להיות משפיעים להבורא. וההיפך מזה, היינו ההיפך מהשפעה, נקרא היפך מקדושה, שהוא טומאה או ס"א, או קליפה. לכן מהרצון לקבל נעשה אח"כ קליפות, שהם רוצים לקבל בעמ"נ לקבל.

ובהקדמה לספר הזהר (אות י') כתוב שם וזה לשונו "אכן יש להבין מקודם ענין מציאת מהות הטומאה והקליפות מה היא. ותדע שזה הרצון לקבל הגדול, שאמרנו, שהוא עצם מהותן של הנשמות, מבחינת עצם בריאתן. כי על כן הן מוכנות לקבל כל המילוי שבמחשבת הבריאה. הוא לא נשאר בצורתו זו בנשמות. כי אם היה נשאר בהן, היו מוכרחות להישאר תמיד בפירודא ממנו יתברך. ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם. והבדילם לב' מערכות, שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, לעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה. והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו. ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה".

ובהאמור רואים אנו, מהו התיקונים שמוטל עלינו לעשות. הוי אומר, תיקון הכלים דקבלה, שיהיה עליהם כוונה דלהשפיע, כמו שאומר שם (באות י') וזה לשונו "ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמו שכתוב, עייר פרא אדם יולד. ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול. ועל ידי עסק המצות מי"ג שנים ואילך, שעוסק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו. ומהפכו לאט לאט עמ"נ להשפיע. וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה שבאין סוף ב"ה. עד שהן מסייעות לו להאדם להפוך את הרצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו".

ובהאמור אנו רואים, שכל העסק שלנו בתו"מ, הוא לתקן את המלכות, הנקראת משורשה באור ישר, מעולם אין סוף ב"ה, בשם "מקבל לעצמו". ומכאן נמשך סדר העבודה. ויש סדר עבודה למתחילים, ויש סדר עבודה באופן אחר למתקדמים. וזה כמו שכתב הרמב"ם, שאומר "כשמלמדין עם קטנים ונשים וכלל עמי הארץ, מלמדין אותן כדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, אז מלמדים אותן לשמה, כלומר שלא לקבל שכר".

ומזה אנו רואים, שיש סדר עבודה בבחינת הכלל, ויש סדר עבודה לאנשים פרטיים, שסדר עבודה זה אינו בשביל הכלל. ולפי הכלל, שדברנו, שיש קו אחד, זהו עבודת הכלל. שקו אחד מתבאר, שיש מעלה ומטה. היינו מעלה בחשיבות ומטה בחשיבות. שהאדם הולך תמיד על דרך אחד, כלומר שאין עליו שום כוונות לכוון בעת עסקו בתו"מ, אלא כוונה אחת. היינו, שהוא צריך לכוון, שהוא עכשיו מקיים תורה ומצות, מה שהקב"ה ציווה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, ותמורת זה אנו נקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא.

ובדרך הזה, שהוא בחינת קו אחד, אנו מבחינים, שכל פעם הוא תמיד מרויח. מסיבת שכל פעולה שהוא עושה, יש לה שלימות מצד המעשה, ואין מה להוסיף עליה, כמו שכתוב "לא תוסיף ולא תגרע". נמצא, שהאדם הזה אין לו ענין שלא ירויח, אלא פעמים מרויח הרבה, היינו בזמן שעובד הרבה שעות בתו"מ. ובזמן שעובד פחות, הוא מרויח פחות.

ובהאמור יוצא, קו אחד נקרא, בזמן שהולך בדרך ה' בדרך אחד. מה שאם כן אם אינו עוסק בתורה ומצות, אין לו שום קו, כלומר אין לו שום דרך בעבודה. אלא כל המדובר הוא, בזמן שהוא הולך בדרך ה' ומקיים תו"מ, זה נקרא, שהולך לפי קו אחד. ונקרא כך על שם שהוא עובד רק בבחינת המעשה. מה שיש לקיים, הוא מקיים בכל פרטיה ודקדוקיה.

ואלה, שרוצים לעבוד בבחינת הפרט, היינו שרוצים לזכות לבחינת "ה' אלקיך" באופן פרטי, הם צריכים לעבוד על הכוונה. פירוש, מהי הסיבה, שמחייב אותו לקיים תו"מ. כלומר, לשם איזו כוונה הוא מקיים תו"מ. היות שאין פעולה בלי סיבה, לכן האדם צריך לברר לעצמו, מהי הסיבה האמיתית, שבשביל זה הוא מקבל על עצמו לעבוד "כשור לעול וכחמור למשא", ולעסוק בתו"מ.

אולם בזמן שהוא מסתכל על הסיבה, שגורמת לו לעסוק בתו"מ, אז הבקורת הזו על המעשים נחשבת לו ל קו שמאל. והמעשים שעושה יוצאים עכשיו מבחינת קו אחד, ונבחנים בשם חדש, היינו קו ימין. כלומר, שבזמן שאין יותר מקו אחד, אי אפשר לומר שיש לי קו ימין, הלא אין לו אלא קו אחד. מה שאם כן כשיש לו עוד קו, אז שייך לומר, שאחד נקרא "ימין" ואחד נקרא "שמאל".

אולם יש להבין, מדוע אנו מכנים את העבודה במעשה בשם "קו ימין", ועבודת הכוונה בשם "קו שמאל". והענין הוא, שיש כלל "דבר, שלא צריך תיקון, נקרא "ימין". מה שאם כן דבר שכן צריך תיקון, נקרא בשם "שמאל".

והוא על דרך שאמרו חז"ל (מנחות ל"ז), הגמרא שואלת "הנחה דבשמאל מנא ליה (מאיפה אנו יודעים, שהנחת תפילין של יד, הוא ביד שמאל, ולא ביד ימין). רב אשי אמר, מידכה כתיב בה"י כהה. ופירוש רש"י, מדכתיב בה"י כהה, משמע לשון נקבה, שמע מינה בשמאל קאמר, דאין בה כח כנקיבה". ולכן בכל מקום שאנו לומדים צד חלש, או דרך חלש, או מקום חולשה, מכנים אותן בשם "שמאל". כלומר, כל דבר הצריך תיקון, שמצד עצמו הוא חלש, נקרא "שמאל".

ובהאמור יוצא, שבבחינת המעשה, שאין שם מה להוסיף, כדוגמא, שלא אומרים, היום הנחתי תפילין על יד שמאל, ומחר אני אניח תפילין גם על יד ימין. או היום קבעתי מזוזה על צד ימין של הדלת, ומחר אני אשתדל לקבוע מזוזה גם על צד שמאל של הדלת.

אלא כידוע, במעשי המצות אומרים "לא תוסיף ולא תגרע". לכן אלו אנשים, שהולכים רק בקיום המעשה, וכל כוונתם הוא, שהמעשה יהיה בסדר, ולא חושבים על הכוונה, כלומר איזו תמורה הם רוצים לקבל שכר עבור עבודתם.

כלומר, כיון שעובדים ומקיימים תו"מ, בטח צריכה להיות איזו סיבה, שמחייבו לעשות. והיות שיש הרבה סיבות, היינו יראת העונש, או מחמת אהבה, או לקבל תענוגים בעוה"ז ובעוה"ב, הם לא נכנסים לתוך בירור הסיבות. כלומר, לבירור הסיבה האמיתית. היינו, סיבה של אמת, שפירושו, שהבורא רוצה שיתנו עבודה, בכדי להשיג את זה, שהבורא רוצה.

ומהי הסיבה, שאפשר לומר, שהבורא רוצה שנעבוד בשבילה. צריכים מקודם להבין, מה אנו יכולים לומר, שחסר להבורא, שע"י עבודתנו הוא יקבל הנאה, מזה שניתן לו מה שהוא צריך.

על זה יש תשובה אחת, היינו אם אנו נסתכל על מטרת הבריאה, אז נדע מה שחסר לו. והיות שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו". זאת אומרת, שברא נבראים, בכדי לתת להם כל טוב. והכלים, שבהם יכולים לקבל הנאה ותענוג, הוא הרצון לקבל תענוגים. כידוע, בדבר שאין השתוקקות לא יכולים להנות.

לכן יש בכל נברא השתוקקות לתענוגים. אלא בכדי שלא תהיה בחינת בושה, צריכים להוסיף תיקון על הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. והיות שתיקון הזה הוא "שלא לקבל", ולכן תיקון זה מיחסים להנבראים, כלומר שהנבראים לא רוצים לקבל, מטרם שיש להם כוונה בעמ"נ להשפיע.

מה שאם כן להבורא אנו מיחסים כל הדברים שהוא כן נותן. והיות שהבורא רוצה, בעת שהנבראים יקבלו את התענוגים, לא יהיה בהם שום חסרון של בושה, ומשום זה אומרים, שהעליון קיבל והסכים להצמצום שהתחתון עשה. כלומר, שלא ישפיע שפע להתחתונים, אלא לפי התיקון שעשתה מלכות דא"ס.

נמצא, שעיקר התיקון אנו מיחסים להתחתון. אלא במה שהעליון הסכים כאילו לדעת התחתון. לכן אי אפשר לקבל שום רוחניות, אם יש שם ההגבלות והצמצומים, שהתחתון עשה. אלא שהעליון משפיע לפי מה שהתחתון יכול לקבל בעמ"נ להשפיע. ומשום זה, לאחר השתלשלות העולמות, שהאדם נברא אחר שנתגלו קליפות בעולם, לכן רוצה האדם לקבל בכלים דקבלה עצמית, ואין לו קשר עם התיקון, שמלכות דקדושה עשתה.

אי לזאת, אין העליון יכול להשפיע שפע למטה, מטרם שהתחתונים קיבלו על עצמם להשתמש רק בכלים דהשפעה, כנ"ל, שהעליון הסכים להצמצום, שעשתה מלכות דא"ס, הנקראת "שורש של כל המקבלים", שיצאו אח"כ.

לכן העליון מחכה לכלים דהשפעה, שהתחתון יתן להבורא, בכדי שתהיה היכולת לתת לו טוב ועונג בתכלית השלימות. היינו, שלא תהיה בעת קבלת השפע בחינת בושה.

אולם איך האדם יכול לקבל כלים דהשפעה, היות שזהו נגד טבעו, שנולד עם רצון לקבל לעצמו, כיון שנמשך אחר שיצאה מערכת הקליפות. ומסיבה זו, כלומר בכדי שיהיו לאדם כלים דהשפעה, שתהיה להבורא יכולת לתת כל טוב כנ"ל, נתן לנו תורה ומצות, כדברי חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר".

ובהאמור יוצא, הסיבה האמיתית המחייבת את האדם לקיים תו"מ, היא כי ע"י התו"מ הוא יזכה את עצמו לצאת מהעביות שלו, שהוא קבלה עצמית, ויקבל כלים דהשפעה.להכלים האלו מצפה הקב"ה, כי דוקא בכלים דהשפעה האדם מוכשר לקבל הנאה ותענוג מהקדושה.

לכן מוטל על האדם, הרוצה ללכת בדרך האמת, שלפני עשיית כל מעשה, הן בתורה והן בתפלה והן במעשים טובים, שיסתכל שתהיה לו סיבה אמיתית, שבשביל הסיבה הזו הוא עוסק בתורה ומצות, כלומר, שהתורה ומצות יביאו לו את המטרה, שבשבילה הוא עובד ועושה, מה שביכולתו, בכדי להשיגה.

אולם יש לדעת, כמו במעשה המצות יש עבודה, אם לעשות מעשים טובים או לא, היינו ששם נוהגת בחירה, צריכים לדעת, שעל הכוונה עבודת הבחירה יותר קשה. והטעם הוא, כי ענין כוונה היא עבודת האדם בבחינת "אתם קרויין אדם ולא אומות העולם". שפירשנו "אדם" נקרא משפיע, שהוא גימטריא מ"ה, שנקרא בחינת "זכר", היינו משפיע. מה שאם כן "בהמה" נקרא בחינת "נקבה", שהבהמה גמטריה ב"ן, שהיא בחינת המקבלת.

נמצא, שבבחינת המעשה ולא חושב על הכוונה, אז הוא מקיים תו"מ על סיבה בהמיות. כלומר על השכר שהוא מחכה לקבל תמורת עבודתו, הוא בחינת קבלה, הנקרא "בהמה" ולא "אדם", כמו שאומר הזה"ק על פסוק "וחסד לאומים חטאת", ש"כל טוב דעובדין, לגרמייהו עובדין".

זאת אומרת, בבחינת עבודה, נקראת עבודה בבחינת קבלת שכר לבחינת "אומות העולם שבאדם". והגם שגם בבחינת המעשה הוא גם כן קשה לעסוק בתו"מ, אבל זה נקרא "שלא לשמה", שהוא לתועלת עצמו. אבל צריכים לדעת שזוהי מדרגה ראשונה, שמכאן מוכרחים להתחיל, שאין עצה אחרת, כמו שאמר הרמב"ם כנ"ל.

וזה כבר בחינת "אדם" ולא "בהמה". ומה שאנו אומרים, שהם בחינת "אומות העולם", אבל זה בחינת "אומות העולם שבאדם". ובחינה זו היא "בהמה שבאדם". מה שאם כן אלו שאין להם שייכות אפילו בבחינת המעשה, נקראים "עם הדומה לחמור".

ולכן צריכים לדעת, שמדרגת "שלא לשמה" היא מדרגה חשובה מאוד, ואין לנו שכל להעריך את חשיבות של תו"מ שלא לשמה. ואאמו"ר זצ"ל אמר "עד כמה שהאדם מבין להחשיב את העבודה דלשמה, שהיא עבודה חשובה, הוא צריך לדעת, אפילו השלא לשמה עוד יותר חשוב מהלשמה, שאדם נתן שיעור לחשיבותה. כי אין האדם מוכשר להעריך את החשיבות של קיום תו"מ אפילו שלא לשמה. אבל בטח ששלימות קיום של תו"מ צריך להיות לשמה".

ובהאמור יוצא, הגם שהסיבה אמיתית של קיום תו"מ צריכה להיות "כדי לזכות לכלים דהשפעה", שדוקא באלו כלים יש להקב"ה היכולת לתת את ההשפעה עליונה, היות שהבורא רוצה שהתחתונים ירגישו בעת קבלת שפע רק תענוג ולא שום בושה, לכן הוא מחכה לעבודה שלנו בתורה ומצות על הכוונה לזכות ע"י זה לכלים דהשפעה.

אולם התחלת עבודה היא בבחינת המעשה דוקא. ואז אין לחשוב ולברר בדיוק, איזה שכר הוא מקווה לקבל מהבורא תמורת עבודתו. אלא שמקיים תו"מ רק מטעם, שמקיים ציווי ה'. זה נקרא "עבודה מספקת עבור הכלל". היינו, שעל הכוונה אין לחשוב כנ"ל, אלא כל מחשבותיו הוא נתון איך לקיים את התו"מ בבחינת המעשה.

ובודאי, שיש כאן ענין של בחירה, ומלחמת היצה"ר, שלא ניתן לו לקיים תו"מ אפילו בבחינת שלא לשמה. ובודאי, ששכרו גדול מאוד, כנ"ל כדברי זצ"ל, שמאוד חשוב לפני הקב"ה השלא לשמה. כי קיום תו"מ אפילו במעשה דורש הרבה כוחות. והאדם מוכרח לעשות הרבה ויתורים מדברים גשמיים, בכדי שתהיה לו היכולת לקיים מה שציווה ה'. מכל מקום, עבודה אמיתית מתחילה בעת שהאדם רוצה לברר את הכוונה של לשמה, היינו שרוצה לעבוד בעמ"נ שלא לקבל פרס.

ובעבודה דכוונה, שהוא סיבה אמיתית, שבשבילה הוא מקיים תורה ומצות, כאן מתחילה המחלוקת האמיתית של טוב ורע. כי האדם רוצה לעבוד בשביל הבורא, כי הבורא נקרא "טוב ומטיב", שהוא המשפיע. אז בא הגוף, הנקרא "רע", ומפריע לו. כי הרצון לקבל לעצמו נקרא "רע". כי עליו שורה מידת הדין, מסיבת שהיה דין וצמצום, שהוא ישאר בחושך. ואין הוא ראוי לקבל שום אור.

כי היות שהאדם מצד הטבע נולד עם הרצון לקבל, והאדם צריך לעבוד נגד הטבע. כאן היא המחלוקת האמיתית. עד כדי כך, שאין בכוחו של אדם לנצח ולהכניע הרצון לקבל שלו, ושתהיה לו אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן אפשר לומר, שהם נקראים "שני דברים, המכחישים זה את זה". ממש שהרצון לקבל הוא ההיפך של הרצון להשפיע. ואז "בא השלישי ויכריע ביניהם". כלומר, עד שבא הקב"ה ועושה שלום ביניהם. זאת אומרת, שהקב"ה נותן לו מתנה, את הרצון להשפיע. ואז נגד נתינת הבורא נכנע הרע, שהמקבל הנ"ל תחת הטוב של האדם.

כלומר, שאנו לומדים, שיש ב' כוחות בהגוף, היינו שני מיני רצון. אבל כנ"ל, שזה הענין של רצון להשפיע מתחיל לפעלו באדם רק בזמן שהוא רוצה להתחיל בעבודה דכוונה. מה שאם כן בעבודת הכלל, עוד לא ניכר שיש בהגוף רצון וצורך לכוון בעמ"נ להשפיע, ולומר על זה, שהרצון לקבל מתנגד, היות שעדיין אין למי להתנגד.

אלא דוקא בעת שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, ואדם חושב, אם הוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, זהו בידו, כלומר שזה תלוי רק ברצון שלו, אבל כשמתחיל בעבודה הוא רואה, שאין הוא בעל הבית לעשות מה שהוא רוצה, אלא שיש לו עוד דיעה אחרת עמו, היינו הרצון לקבל מתנגד.

ובמצב הזה מרגישים את העבודה הקשה ביותר. שזה עוד יותר קשה מעבודת הבחירה, שהאדם צריך לעשות על בחינת מעשה מצות, היות שזוהי ממש עבודה נקיה לשם שמים הוא רוצה לעבוד, כנ"ל שהוא רוצה לעבוד עבודה דקדושה, שהוא בעמ"נ להשפיע.

אז מתחילה המחלוקת האמיתית בין טוב לרע. מה שאם כן בבחינת המעשה, עוד לא היה ברור להגוף, שהוא רוצה ללכת בדרך שלא לקבל לעצמו כלום, אלא שיהיה הכל לשם שמים, וחשב שהכל יהיה עבור המקבל.

והיות שהם שני כוחות שבאדם. והרצון לקבל בא לאדם תיכף מעת שנולד, כמו שכתוב בזה"ק (וישב דף א', ובהסולם אות ג', ד') וזה לשונו "מלך זקן וכסיל. מלך זהו היצה"ר, שהוא נקרא מלך ושליט בעולם על בני אדם. זקן וכסיל הוא. ודאי זקן, שמיום שהאדם נולד ויצא לאויר העולם, הוא נמצא עם האדם. ועל כן הוא מלך זקן וכסיל".

עוד שם (אות ח') וזה לשונו "על כן הקדים עצמו היצה"ר להתחבר עם האדם מיום שנולד בו, בכדי שיאמין לו. וכשיבוא אח"כ היצה"ט, אין האדם יכול להאמינו, ודבריו דומים עליו למשא".

עוד שם (אות ט') כתוב "ומשום שהקדים היצר הרע וכבר טען טענותיו לפניו, כשיבוא אח"כ חבירו, שהוא היצה"ט, רע לאדם להיות עמו, ואינו יכול להרים ראשו, כאילו הטעין על כתפו כל המשאות שבעולם".

ובהאמור רואים אנו, שיש ב' כוחות באדם, אבל כח הרע הוא יותר חזק, משום שהוא בא עם טענותיו, שצריכים לדאוג בשביל תועלת עצמו. לכן שליטתו יותר חזקה, היות שבא לפני היצה"ט. וזה נקרא "צדיק הראשון בריבו", כמו שכתוב שם (אות י') "ועל כן כל דיין, המקבל דבריו של בעל דין, מטרם שיבוא חבירו, דומה כאלו מקבל עליו אל אחר להאמין בו".

עוד שם (אות י"א) כתוב "אבל צדיק ההוא, שהוא ירא את רבונו, כמה רעות הוא סובל בעולם הזה, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם היצה"ר. והקב"ה מצילו מכולם. זה שכתוב "רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'", שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו. כי הרעות שסובל מרחיקות אותו מן יצר הרע. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם".

ולפי דברי הזה"ק יוצא, מתי הקב"ה מציל את האדם, רק בזמן שהאדם סובל רעות רבות, לאחר זה בא הקב"ה ומציל אותו. ולכאורה קשה, מדוע צריך האדם לסבול הרבה צרות, ואח"כ הקב"ה עוזר לו. ומאי איכפת ליה לקב"ה, אם יציל את הצדיק מטרם שיסבול הרבה רעות.

והתשובה היא, שידוע "אין אור בלי כלי", כנ"ל, ש"כלי" נקרא צורך. ואם נותנים לאדם דבר שאין בו צורך, הוא לא ישמור זה, ודבר זה ילך לאיבוד. ולכן כשאדם מתחיל לעבוד בבחינת הכוונה דעל מנת להשפיע, שזהו נגד הטבע, אז הגוף מתנגד, היות שהוא ההיפך מתכונתו.

ואז מתחילה המחלוקת בין שניהם. והיות כנ"ל, שהמקבל בא הראשון להאדם, וצדיק הראשון בריבו כנ"ל, לכן שליטתו חזקה מאוד. וכפי ההשתדלות, שהאדם נותן, בכדי לנצח את המקבל לעצמו שלו, והוא לא יכול, ולכן הוא מרגיש עצמו ברע. וכל פעם שהוא מתגבר וחושב שכבר הוא על הסוס, וכבר המקבל נכנע תחתיו, משום שמגולה לעינו את ההפסדים, מה שהמקבל עושה לו צרות, שלא נותן לו לכוון לשם שמים, ועכשיו הוא כבר רואה את האמת, פתאום הוא נופל שוב לרשותו.

ואפילו לא מרגיש את רגע יציאתו מקדושה למצב של שפלות. שאחר כך, לאחר כמה זמן, הוא בא לידי הכרה, שהוא נמצא ברשות המקבל לעצמו עם כל השפלות שלו. עד שהאדם מתפלא, איך יכול להיות דבר כזה.

כלומר, ידוע שכל דבר הולך ומדרדר בסדר ובהדרגה. וכאן, הוא רואה, שבזמן שהאדם היה מרגיש, שעתה הוא נמצא ברום רקיע, ופתאום הוא רואה, שנפל לתחתית הארץ, ולא היתה תחנת ביניים. והכרתו שנפל, הוא לא באמצע הנפילה, אלא שכבר מונח בארץ, אז חזרה אליו הכרתו, ורואה שהוא נמצא בארץ. וגם אין זמן קבוע, כמה זמן הוא בין הנפילה לבין הכרת נפילתו.

ובאמת יש להבין, מדוע הוא כך. שמשמע, שכן הוא סדר העבודה. והענין הוא כנ"ל, שע"י העליות וירידות מתרקם אצלו צורך גדול לישועת ה'. וזה שכתוב "רבות רעות צדיק". שמי שרוצה להיות צדיק, כידוע, ש"צדיק" נקרא מידת היסוד, ש"יסוד" נקרא משפיע. זאת אומרת, מי שרוצה ללכת בעבודה דלהשפיע, הוא נקרא "רוצה להיות צדיק", הוא סובל הרבה רעות, כלומר, הרבה ירידות, שכל ירידה וירידה גורמת לו כאב וצער, מזה שהוא נמצא תחת שליטת המקבל.

ולפי רבות רעות, שהוא מרגיש, אז נתרקם בו צורך, הנקרא "כלי", שה' יעזור לו ולהציל אותו, מצד שהוא רואה, שאין שום מוצא להחלץ משליטת זו, רק הקב"ה יכול לעזור לו. נמצא, שע"י היסורים שהוא סובל, הרעות האלו נותנות לו צורך, שנקרא "כלי", שה' יתן לו המילוי של החסרון הזה.

מה שאם כן מטרם שהוא סובל, מזה שהוא לא יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, אם ה' יתן לו איזו הארה, שמחזירו למוטב, הוא לא יחשיב אותה, מטעם כי הדבר הזה אצלו שלא לצורך. הגם שביקש, שיתנו לו רצון להשפיע, אבל תיכף הוא מתחרט. היות שהצורך לזה עוד לא נקבע בלבו.

וזוהי התשובה, למה שאין ה' עוזר לו תיכף, על המקום שהוא מתפלל. ובפרט שהתפלל לה' כמה פעמים, וה' לא שמע לתפלתו, האדם מתרעם על ה'. ולפעמים באות מחשבות לאדם, שיש לו תערומות, ואומר "אם אני הייתי מבקש מה', שיעזור לי לטובתי, אני יכול להבין, שאני עוד לא ראוי, שה' ישמע בקולי. מה שאם כן כשאני בא לבקש מה', שאני רוצה, שיעזור בכדי שאני רוצה לעבוד לטובתו, היינו לטובת ה', מדוע לא רוצה לעזור לי". ומשום זה האדם בורח מהעבודה.

ועתה נבאר השאלה מה ששאלנו. ההגיון מחייב, במקום שאין מחלוקת, בטח המקום הזה הוא יותר חשוב, ממקום שיש מחלוקת. הגם שאח"כ מי שהוא נכנס בעובי הקורה ועשה שלום ביניהם. ומוכרחים לומר, שבטח היה יותר טוב, אם לא היתה מחלוקת, ולא היו צריכים לעשות שלום.

ובסדר העבודה אנו רואים אחרת, שחז"ל אמרו (ברכות ה') "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו". ופירוש רש"י "ירגיז יצר טוב", שיעשה מלחמה עם יצר הרע.

משמע, שהגם שיש שם שלום, שהיצה"ר לא מפריע לו מלעסוק בתו"מ, מכל מקום האדם צריך לעשות עמו מלחמה. ועוד יש לשאול, אם הוא לא מפריע לו מלעסוק בתו"מ, מדוע הוא נקרא "יצה"ר". אלא עוד שצריכים להרגיז. מדוע צריכים להרגיז אותו, אם היצה"ר לא עושה לו שום רע.

ועל דרך העבודה יש לפרש בפשיטות, שהוא רגיל מצד החינוך לעסוק בתו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ואין לו מה להוסיף על המעשים. אלא לפי סדר תיקון הבריאה, האדם צריך לתקן את המקבל לעצמו, שיהיה בעמ"נ להשפיע. לכן כשהאדם מתחיל לחשוב על הכוונה כנ"ל, כלומר שמתחיל לסדר לעצמו לפני עשיית המצות, לשם איזו סיבה הוא הולך לעשות את המצות, ובא לידי כוונת האמת, זאת אומרת, שהתו"מ נתנו לצרף את הבריות, כלומר שמהיום והלאה הוא מקוה בסגולת תו"מ, שהוא לא יתן להמקבל שלו שום דבר.

לזה ירגיז אותו, שאומר להגוף, שיעבוד ולקיים תו"מ, והשכר שלו יהיה תמורת עבודתו, שהוא לא יתן לו שום דבר. ולא כמו שהיה עד עכשיו, שכל מחשבתו היתה רק איך להנות המקבל שלו. ועכשיו אומר להמקבל, אני מבקש ממך, שתעסוק בתו"מ על כוונה חדשה, היינו שאני לא אתן לך שום דבר.

וכי דבר זה לא ירגיז. הלא הצדק הוא עם היצה"ר. וכי נשמע דבר כזה בעולם. הלא זה הוא חוצפה ממש, שאומרים לאדם, אני רוצה שאתה תעבוד אצלי, והטובת הנאה עבור מה שאתה עובד, אני אתן לאחר. ועוד יותר מזה, אני אתן את השכר, מה שמגיע לך בעבור העבודה, למי ששונא אותך.

ועל זה אמרו חז"ל "לעולם ירגיז יצר טוב על יצר הרע". וזהו כמו שכתוב בזה"ק, שהקב"ה שונא את הגופות (וישב, אות כ"ח). אבל מכל מקום, זהו שאדם מרגיז את היצה"ר, הוא נגד ההגיון. הלא הוא לא עושה לו שום רע, ומדוע מגיע לו שירגיז אותו.

הנה שלמה המלך היה קורא ליצה"ר בשם "שונא", כמו שכתוב "אם רעב שונאך, האכילהו לחם". ויש להבין, מה בא זה ללמדינו. אלא דרך העולם הוא, מי שיש לו שכן רע והוא שונא אותו, מדרך של שונא ואיש רע לעשות רעות להשכנים. ויש לפעמים, שאדם פוגש את חברו, ושואל אותו, איפה אתה גר. הוא אומר לו, בבית של פלוני, ואנחנו רק ב' שכנים. והוא שואל, איך מסתדר עם השכן שלך, הלא שמעתי, שהוא איש רע מאוד. אז הוא משיב לו, אני לא יודע מזה, כי אף פעם לא עשה לי שום רע. והוא אומר לו, היתכן. והוא שואל, איך אתה מתנהג עמו. והוא מספר לו, כי כל יום מטרם שאני יוצא מהבית, אני שואל אותו, מה שהוא צריך. אפילו מה שהוא לא אומר לי, גם כן אני מבין שנחוץ לו. וגם בשאר דברים, מטרם שהוא מבקש ממני, תיכף אני ממלא את רצונו. והוא השיב לו, עכשיו אני מבין, שבאמת הוא איש רע, אבל אין לו על מה לעשות לך רע, היות שהוא מפחד, שהוא יכול להפסיד את השרות, מה שאתה משרת אותו. תנסה שלא לשמש אותו, ותראה אז את הרע שלו, שבאמת הוא שונא אותך, אלא שלא רוצה להפסיק את השרות, מה שאתה נותן לו.

והנמשל הוא, כי בזמן, שכל מה שאנו עושים בין בתו"מ ובין בדברים גשמיים, הכל לטובת המקבל, לכן אין הוא מגלה את הרע שלו. ורק בו בזמן שאומרים לו, עד כאן עבדתי בשבילך, ומכאן ולהבא אני רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע לה', ולא עוד אלא אני רוצה, שאתה גם כן תעבוד בשביל הקדושה, ולא בשביל הטומאה, וכשהוא שומע הדברים האלה, מיד הוא מתרגז.

ובזה נבין מדוע חז"ל אמרו, להרגיז אותו. אין הכוונה שצריכים להרגיז אותו, אם לא עושה לנו שום צרות ורעות. אלא אנו צריכים ללכת בעבודת האדם, שהוא בחינת כוונה, לכוון בעמ"נ להשפיע לה'. ואם האדם רוצה לדעת, אם באמת הוא רוצה ללכת מכאן ולהבא רק לשם שמים, אז הסימן הוא, אם היצה"ר מתרגז, זהו סימן שהאדם רוצה ללכת בדרך בנין דקדושה. ולכן היצה"ר מתרגז.

כלומר, שהרוגז הוא תוצאה מזה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים. מה שאם כן אם זה שהאדם אומר, שרוצה לעבוד לשם שמים, הוא רק משפה לחוץ, אין היצה"ר מתרגז מזה, כי מה איכפת ליה, שהאדם מדבר ולא יודע אפילו מה שהוא אומר. כלומר, שהאדם לא יודע מהו הפירוש "לשם שמים".

ולפי זה יוצא, שהפירוש הוא, מה שרש"י אומר "ירגיז", היינו שיעשה עמו מלחמה. ויש להבין, מה רש"י מוסיף לנו, בזה שמפרש, שיעשה עמו מלחמה. והתשובה היא כנ"ל, שענין "ירגיז" הכוונה שיעשה עמו מלחמה. היינו, שלא ישמש אותו, אלא שיעשה עמו מרד. ולאמור לו "עד כאן עבדתי אותך בכל כוחי, ועכשיו אני כבר לא אתן לך שום דבר, אלא להיפך, אני רוצה לשעבד אותך, שתעבוד לשם שמים".

וע"י זה הוא יראה, שהיצה"ר נעשה ברוגז על היצה"ט. ואם אתה עושה מלחמה, ואין אתה רואה, שיצה"ר יהיה ברוגז עליך, זהו סימן, שאין אתה יודע אפילו, מה זה "לשם שמים". רק שמעת שכתוב בספרים, שצריכים לעשות הכל לשם שמים. אתה אומר שגם אתה רוצה זה, אבל לאמיתו של דבר, אין אתה יודע אפילו במה מדובר.

ובהאמור יוצא, שבאמת הרע נמצא באדם ולא רואים אותו. ורק ע"י מחלוקת הוא מתגלה. לכן אם האדם יחיה עמו בשלום, הוא אבוד מכל. כי אף פעם לא תהיה לו היכולת להגיע למטרת הבריאה, מסיבת שאין לו כלים דהשפעה, רק כלים דקבלה, שכלים אלו אינם יכולים לקבל שפע עליון, מסיבת הופכיות הצורה.

והאדם לא יודע את כוחו של הרע, שידע, שצריכים לברוח מפניו, מטרם שמרגיש מה שהרע גורם לו. ולכן דוקא ע"י המלחמות שעושה עמו, יש לו כל פעם ופעם ירידות ועליות. ולפי הרגשת הירידות, שכואב לו, זה מביא לו שישנא את הרע.

וזה פירוש "אוהבי ה' שנאו רע, שמר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם". שמי שרוצה להיות אוהב ה', כלומר שכל כוונתו בהחיים שלו הוא, שיהיה לו רק רצון אחד, שיהא בידו לעשות נחת רוח להקב"ה, הוא מוכרח מקודם להיות שונא את הרע. מסיבת שאי אפשר לעבוד לשם שמים, רק בזמן שלא עובדים לתועלת עצמו. והיות שהמקבל, הנקרא "יצר הרע", הוא מפריע לו מלעבוד עבור תועלת ה', וזה גורם שהאדם ישנא את הרע שלו, הנקרא "תועלת עצמו".

וזהו כנ"ל, שדוקא ע"י שהאדם משתדל כן לעבוד לשם שמים, והאדם רואה, שהוא המפריע, זה גורם לו כל פעם ופעם שיעור שנאה להרע שלו. כי אינו דומה שמי שעושה רע לשני פעם אחד, למי שהוא עושה רעות להשני כל יום ויום. נמצא, שיעור השנאה נמדד לפי שיעור רע, שהוא סובל ממנו. לכן אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו" (קידושין ל').

ובהאמור נבין, מדוע צריכים שיצרו של אדם יתגבר בכל יום, ואח"כ הקב"ה עוזרו. ומדוע ה' לא עוזרו בפעם אחד ולתמיד. למה לי העבודה הזאת, כל יום ויום אותו דבר. והאדם מבין, שכל יום ויום הוא צריך להתקדם, כי כן הוא הסדר, שבכל דבר שהאדם רוצה לקנות משהו, כל יום ויום הוא מתקדם, פעם פחות ופעם יותר. וכאן האדם רואה ממש ההיפך, שלא די שלא מתקדם, אלא שכל פעם הוא רואה, שהוא הולך אחורה.

אולם האמת הוא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שכל יום ויום האדם, הרוצה ללכת בדרך האמת, הוא מתקדם כל יום יותר קרוב להאמת, שהפירוש הוא, שכל יום ויום האדם רואה יותר האמת, שהרצון לקבל לעצמו הוא רע. והיינו כנ"ל, שע"י זה שהמקבל עושה לו רעות, בזה שמרחיק אותו מלעבוד לתועלת ה', נמצא, שכל יום ויום, שמקבל האדם צרות ורעות, בזה שה' לא נותן לו לעבוד לשם שמים, נמצא, הרעות, שהאדם מקבל מהיצה"ר, גורמים לאדם, שישנא יצה"ר.

וזה שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". כלומר, שאוהבי ה' מוכרחים לבוא מקודם לשנאת הרע. וזה באה לו ע"י שהרע, עושה לו צרות. זוהי הסיבה שישנא אותו. ורק אז האדם בא לידי יראה גדולה, שמא הוא ישאר תחת שליטת אהבה עצמית, ואף פעם לא יוכל להשתחרר ממנו.

אז באה ההבטחה, שה' עוזרו. כמו שכתוב "ה' לא יעזבנו בידו של הרע". מה שאם כן אם האדם עוד לא הגיע לידי יראה, אולי הוא ישאר בידו של הרע לעולמים, מכיוון שהוא רואה, שהוא לא מפחד, שישאר בידו של המקבל, כי עדיין לא כואב לו, שירגיש צרות ורעות, מזה שלא יכול לעשות שום דבר לשם שמים, נמצא, שעדיין אין לו צורך.

ואיך הקב"ה יעזור לו. היות מדבר שלא לצורך, אין האדם מחשיב. ולכן אם הקב"ה יתן לו עזרה, הוא תיכף יאבד אותה. היות שעזרת ה' היא, כמו שכתוב בזה"ק, שאומר על מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל, במה. והשיב, בנשמתא קדישא".

וכשישיג זה ואין לו צורך גדול, אין יכולת בידו להחשיב את השפע העליון. ויאבד את זה, והקליפות יקחו ממנו. כי לא יבין את החשיבות של הקדושה, שצריכים לשומרו מן החיצוניים, היינו מאלו שהם מחוץ לקדושה.

אולם כאן מתעוררת שאלה, מתי האדם יכול להרגיש את הרע, כלומר שהרצון לקבל נקרא "רע". כי בזמן הירידה, שהאדם נפל לתוך עולם הגשמי, אז בכלל לא חושב על עבודה, כי ראשו ורובו שקוע רק בתאוות עוה"ז. ובמצב זה הוא עבד לאדון המקבל, ואוהב אותו בלב ונפש. ואיך הוא יכול להרגיש שהמקבל נקרא "רע". כי אם היה מרגיש שהמקבל לעצמו נקרא "רע", לא היה עובד אותו בלב ונפש. אם כן, מתי הזמן של רע. כלומר, מתי הזמן שהאדם מרגיש, שהמקבל לעצמו נקרא "רע".

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שעיקר החטא אצל בעלי עבודה, שרוצים ללכת בדרך האמת, הוא דוקא בזמן העליה. שזהו הזמן, שאדם יכול לעשות חשבונות בנוגע לעבודת ה'. מה שאם כן בזמן הירידה, אין ממי לדבר. כי אז הוא לא אדם, רק בהמה, היות שאין לו אז דאגות אחרות אלא מתאוות בהמיות. לכן בזמן העליה, אם אין האדם רואה, שהעבודה שלו תהיה על סדר הנכון, זורקים אותו החוצה, ונופל לשאול תחתיות, מחמת שהוא לא היה נוהג בזמן העליה כמו שצריך להיות, ולא שם לב לזה.

אי לזאת, האדם, בזמן העליה, הוא צריך לעשות חשבון, ממה שהפסיד בזמן הירידה. ומה עליו להשיג ולעלות במעלות הקדושה. ומדוע הוא לא עולה עכשיו למצב של יותר שלימות, מכפי שהוא נמצא עכשיו. וגם צריך לראות, אולי באמת הוא עכשיו ברום המעלות, ואין שום מדרגה יותר גבוהה מהמצב, שהוא נמצא בו עתה. וגם לעשות חשבון, כמה יקר וערך חשיבות הוא מרגיש, בזה שהוא מרגיש, שהוא נמצא בזמן עליה. ומה עליו לעשות הלאה. האם כבר זכה לרזי תורה, ואם בכלל הוא מקוה לזכות לזה, וכדומה. הכל הוא יכול לחשוב רק בזמן העליה.

נמצא לפי זה, שרק בזמן עליה, אז כשעושה חשבון, מה שעליו להרויח ומה הוא מפסיד, ע"י שהוא משועבד להרצון לקבל, שהוא לא יכול להרויח והוא רק מפסיד, החשבון הזה כשהוא עושה, הוא יכול להרגיש, איך שהיצר שלו עושה לו רעות.

ומכל עליה ועליה הוא צריך לעשות חשבון, מה שהפסיד מן הירידה. וע"י זה הוא רואה, שהיצר עושה לו הרבה רעות. ובכדי שיקבע בלבו צורך לעזרת ה', זה בא לו ע"י הרבה רעות, שהוא סובל ממנו, כנ"ל בדברי הזה"ק, שדרשו על הכתוב "רבות רעות צדיק", שהצדיק סובל הרבה רעות מהיצר.

ולפי שהסברנו, יש לפרש את הכתוב "רבות רעות צדיק". כלומר, לאחר שהצדיק סבל הרבה רעות, כי "צדיק" נקרא על שם העתיד. היינו, מי שרוצה להיות צדיק. זאת אומרת, שרוצה לעבוד לשם שמים, הוא סובל הרבה רעות, עד שיתאסף הרבה רעות. וזה שכתוב "ומכולם", היינו שיש לו כבר הרבה רעות, אז יצילנו ה'. מסיבה, שאז יש לו צורך אמיתי שהקב"ה יעזור לו. וכבר ידע איך להחשיב את ישועת ה'. שזהו מטעם, שאין אור בלי כלי, כנ"ל.

ועתה נבאר השאלה, ששאלנו מה שכתוב "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום". משמע, שדוקא לישראל השלום הוא דבר. מה שאם כן לאומות העולם אין השלום טוב בשבילם. היתכן, למי אינו טוב השלום. כלומר, שמכאן משמע, שבשביל הרשעים יותר טוב מחלוקת משלום. איך אפשר להיות דבר זה.

ולפי שהסברנו לעיל, שענין "רשעים" הכוונה על הרע שבגופו של אדם, הרשעים האלו צריכים לקבל תיקון. כמו שלמדנו, שהרצון לקבל צריך לקבל תיקון, שישמש להקדושה. שזה ענין "ואהבת ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך". ואיך היצר הרע יכול לקבל תיקון הזה. וזה יכול להיות דוקא ע"י המחלוקת עם היצה"ט, כנ"ל, שהיצר הטוב צריך להרגיז אותו, היינו שיעשה עמו מלחמה.

וע"י המלחמות האלו מתגלה הרע שבו. כלומר, הוא מרגיש את הרעות, מה שהיצר הרע גורם לו. ואז האדם קובע, שהמקבל לעצמו נקרא "יצר הרע". ואם המקבל לעצמו לא עושה לו רעות, אז הוא להיפך, האדם עובד הכל בשבילו בלב ונפש, וכל דאגותיו ומחשבותיו הם אך ורק לטובת המקבל.

וממילא, כל פעם שהמקבל הזה, העושה הרבה דברים שהם נגד דקדושה, נקרא המקבל לעצמו בשם רבים, היינו "רשעים". ולהרשעים האלו, לא טוב להם השלום, כי אם מחלוקת כנ"ל, שע"י המחלוקת הם יקבלו תיקון. כמו שכתוב (ישעיה נ"ז) "אין שלום, אמר אלקי, לרשעים".

ובהאמור יש לפרש את ענין, שזדונות נעשו לו כזכיות, איך יש לומר לפי ההגיון דבר זה. כלומר, שאם היצר רע גורם לו כל פעם ירידות, שמוכרח כל פעם לרדת שוב לשאול תחתיות, ששם הוא נעשה נפרד לגמרי מקדושה, שדברים ומעשים כאלו יהיו פעם זכויות.

ובהנ"ל, שע"י רבות רעות שהצדיק סובל מהרשע, זאת אומרת, מזה שהיצר עושה לו כל פעם רעות, ומזה הוא מקבל צורך, שהקב"ה יעזור לו, אחרת הוא אבוד מכל וכל. ומכולם, היינו שמתקבץ הרבה רעות, עד שהאדם נותן תפלה מעומק הלב, ואז הקב"ה עוזרו.

וכמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה, מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". ולפי זה יוצא, מי היה הגורם ש"ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל ישובו לכסלה". כלומר, שלא יחטא עוד. זה היו דוקא אלו הרעות והצרות, מה שהרשעים שבו שגורמו לו לזדונות, וכבר הגיע לתכלית השפלות, שאפשר להיות בעולם, כנ"ל "רבות רעות צדיק".

כמו שכתוב בזה"ק, ע"י זה שהצדיק סובל רבות רעות. כי הרעות שסובל, מרחיקות אותו מן יצר רע. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם. והיינו כנ"ל, כי זה שסובל רעות, הוא בא לידי הכרה, שהיצר, היינו המקבל לעצמו, הוא רע.

נמצא, שהסבל, שהוא מקבל מן היצר, הוא מרחיק אותו, שלא ירצה לעבוד בשבילו. ואז יש לו צורך לצעוק לה', שיעזור לצאת משליטתו. נמצא, מדוע חפץ ה' דוקא באדם ההוא. הוא מסיבת, שאדם ההוא יש לו צורך וכלי, שה' יעזור לו, כנ"ל, אין אור בלי כלי.

נמצא, שדוקא הזדונות, שהיצר הרע השפיעו לאדם ההוא, הם גרמו לו כלי. והקב"ה ישפיע לו את בחינת השלום לכלי זה. וזה נקרא, ש"זדונות נעשו לו לזכיות". היות שכל מה שזכה לשמוע שלום מה', היה מכוח הזדונות האלו. לכן הם נעשו לזכיות.

ועתה נוכל להבין את מה ששאלנו, במה שאמרו חז"ל "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום". ושאלנו, מהי הברכה, ומהו השלום. יש להבין לפי הכלל "אין אור בלי כלי". היינו, אין לשום דבר מציאות, שיתקיים בלי צורך להדבר. אם אין צורך, מוכרח הדבר להתבטל. לכן אמרו חז"ל "הכלי, שיחזיק את הברכה, אין כלי אחרת, אלא השלום". אחרת הברכה מוכרחה להסתלק. כלומר, הברכה הוא האור, והשלום הוא הכלי. כמו שכתוב "כלי מחזיק ברכה לישראל".

אולם יש להבין, מהי הסגולה שיש בשלום, שדוקא על השלום יכולה להתקיים הברכה, אחרת מוכרחה להסתלק. ידוע, האור נקרא ברכה. כי בזמן שהאדם זוכה לאורו יתברך, כבר לא חסר לו כלום, אלא הוא נמצא בתכלית השלימות. כי אי אפשר לומר, שהאדם הזה הוא שלם, אם חסר לו משהו.

וזהו כמו שכתוב "וה' ברך את אברהם בכל". מהו "בכל". צריכים לומר "בכל", היינו שלא חסר לו שום דבר, אחרת לא נקרא "ברכה", אם יש איזה חסרון. והאור הזה, שישאר באדם ולא יסתלק ממנו, הוא צריך לכלי, שיוכל להתקיים בו, ולא יתקלקל. אחרת, אם רואים, למשל, אם המשקה ישאר בכלי, זה מוכרח להתקלקל, מוציאים את המשקה מהכלי.

והנמשל הוא, כי ברוחניות, היות האור הוא המשפיע, ובכדי שהשפע יתקיים בהכלי, גם הכלי צריכה להיות כוונתה להשפיע, אחרת האור יתקלקל. פירוש הדבר הוא, היות שהחיצונים, היינו הקליפות, רוצים להנות מהאור, וזה נקרא, שהיין מתקלקל, כלומר יין הזה כבר אינו ראוי לשתיית אדם, מבחינת "אתם קרויין אדם ולא אומות העולם", ומשום זה מטרם שהכלי מקלקל את היין, מוציאים את היין.

כמו כן מטרם שהכלי יפגום בהשפע, מוציאים את השפע והאור נסתלק. כמו שאמרו חז"ל "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג'). ועל זה מקשים העולם, אם כן, מדוע יוצא רוח החכמה מהאדם. שלא יצא, וממילא האדם לא יחטא.

ואאמו"ר זצ"ל תירץ. ידוע, ש"עין רואה והלב חומד". שפירושו, בזמן שהאדם רואה איזה דבר, הראיה הזו גורמת לו, שיבוא אח"כ לידי חמדה. ועל הראיה אין האדם יכול לעשות שום דבר, כי זה לא בידו. וראיה לאו דוקא בראיית עין באים לידי חמדה, אלא אפילו בראיית השכל. היינו, שבאה לו איזו מחשבה, המחשבה הזו מביאו לידי חמדה.

אי לזאת, אם האדם אינו רוצה לבוא לידי חמדה, שהחמדה כבר הוא חטא, העצה לזה הוא לעשות תשובה על הראיה. אז הוא לא יבוא לידי חמדה. אחרת הוא מוכרח לבוא לידי חמדה, והחמדה הוא כבר חטא.

לכן נעשה תיקון. בכדי שהאדם לא יפגום בקדושה, תיכף אחרי הראיה, אם לא עושה תשובה, אור החכמה מסתלק ממנו, ונכנס במקומו רוח שטות, וממילא הפגם לא כל כך גדול. וזה תירוץ, מדוע רוח חכמה מסתלק ממנו, שחז"ל הודיעו לנו, איזה תיקון נעשה מלמעלה עבור האדם, שרוח החכמה מסתלק ממנו.

ולעניננו נבין עכשיו, מדוע צריכים כלי, שיכול להחזיק את הברכה, שנותנו לו מלמעלה, ושלא יצטרכו ליטול ממנו חזרה. הוא כנ"ל, שרוח החכמה שלוקחים ממנו, הוא בכדי שלא יפגום בהקדושה. כמו כן, אם האדם זכה לברכה מן השמים, שקבל שפע מלמעלה, ואם האדם לא יהיה בסדר, כלומר הכלי שהשפע מלובש בה, איננו בסדר, כנ"ל שיכול לקלקל השפע, כדוגמת היין, אז יש תיקון מלמעלה, שלוקחים הברכה בחזרה.

על זה בא ר' שמעון בן חלפתא ואומר "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום". והוא נותן לנו עצה, איך שהברכה יתקיים ולא יפסק, הוא השלום. אבל מהו שלום. צריכים לפרש, כנ"ל בסוד הכתוב "אשמעה, מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל ישובו לכסלה".

כי הסברנו לעיל, שצריכה להיות מחלוקת בהאדם, כמו שכתוב "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". וכמו שפירש רש"י "שיעשה עמו מלחמה". ודוקא ע"י המלחמה יתגלה הרע שיש בו. וכל פעם שמתגלה רע, נקרא "מתגלה רשע". וע"י הרבה גילויים מתגלים שיש באדם הרבה רשעים, כנ"ל בדברי הזה"ק "רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'".

והרשעים האלו, שמתגלים באדם, הם נותנים הצורך, הנקרא "כלי לעזרת ה'". כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו. ובמה. אומר הזה"ק, בנשמתא קדישא. היינו, שהוא זוכה לאור עליון, המכונה "נשמה". וזה מחזירו למוטב".

ועכשיו נבין מהו השלום, שכתוב "כי ידבר שלום, ואל ישובו לכסלה". זה שהקב"ה עוזר לו, במה שנותן לו נשמה, בתור סיוע לנצח את הרע, זה נקרא "שלום". היינו, שהרע נכנע תחת הטוב, ומשמש עכשיו להקדושה, כנ"ל "ואהבת ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך". כלומר, שגם היצה"ר נעשה אוהב ה'. זאת אומרת, שעכשיו הוא מסוגל לעבוד בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא.

השלום הזה, שנעשה באדם, שכבר לא ישיב לכסלה. הכלי הזו כבר שומרת להאור, שלא יתפסק. כי מה שאמרנו, שהכלי יכול לפגום בהשפע, זה יכול להיות, באם נתעורר בהכלי הרצון לקבל לעצמו, אז השפע יכול להמשך להקליפות. לכן מוכרח השפע להסתלק. מה שאם כן כשהקב"ה אומר לו "שלום, שלא ישיב לכסלה", זה הכלי המחזיק את הברכה.

ובזה נבין מה ששאלנו, אם הקב"ה אומר "שלום לרחוק", בטח שאומר "שלום לקרוב". אם כן מה משמיענו בזה שאומר "לקרוב". ובהנ"ל יהיה הפירוש, מתי אומר ה' "שלום". בזמן שיש בחינת רחוק. כלומר, שכבר מגולה הרע ע"י המחלוקת, וניכר, שהמקבל לעצמו הוא המרחק אותו מה', שזה נקרא "רחוק".

ובטח שיכול ענין הנ"ל דוקא אם יש מי שרוצה להיות מקורב לה', שהוא עושה עמו מלחמה. והוא נקרא "קרוב". ודוקא ע"י שניהם, כלומר בזמן שיש לעשות שלום להרחוק ולקרוב ביחד, אז אומר הקב"ה "שלום". וזה שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב".

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ד – מאמר י' / 1984 – מאמר 10

שאלה: לאיזה דרגה צריך האדם להגיע שלא יצטרך להתגלגל פעם שנית.

הנה בשער הגלגולים (דף י' טור ב') כתוב שם, "שכל בני ישראל מוכרחים להתגלגל עד שיושלמו בכל הנרנח"י. אמנם רוב בני אדם אין להם כל החמישה חלקים, הנקראים נרנח"י, רק נפש בלבד, אשר היא מן העשיה".

משמע מכאן, שכל אחד צריך לתקן רק חלקו ושורש נשמתו, ולא יותר. ובזה נשלם בחינתו מה שהוא צריך לתקן.

והענין הוא, כי צריכים לדעת, שכל הנשמות נמשכות מנשמת אדם הראשון, כי לאחר שחטא בחטא עץ הדעת, נתחלקה נשמתו לשישים רבוא נשמות, זאת אומרת, מה שהיה לאדם הראשון אור אחד, הנקרא בלשון הזה"ק, "זיהרא עילאה", שהיה לו בגן עדן בבת אחת, היא מתפשטת לחלקים רבים.

ועיין בספר "פנים מסבירות" (דף נ"ו, ד"ה וצריך), וזה לשונו "והוא כי אחר שנתערב טוב ורע (היינו לאחר החטא), נעשה לקליפות בנין גדול שיש כח להם להתאחז בהקדושה, וכדי להישמר מהם, נחלק האור דז' ימי בראשית לחלקים קטנים מאוד, אשר הקליפות לא יכולים לינוק מחמת קטנותם.

על דרך משל, במלך שרוצה לשלוח סך גדול דינרי זהב לבנו למדינת הים. והנה כל בני מדינתו גנבים ורמאים, ואין לו שליח נאמן. מה עשה, הלך ופרט את הדינרים לפרוטות ושילחם על ידי שליחים רבים, באופן שלא יהיה כדאי להם הנאת החמס שיפגמו בשבילה בכבוד מלכות".

שבאופן זה, דסדר זמנים בנפשות רבות, אפשר על ידי הארות הימים, לברר כל הניצוצין קדישין שנעשקו בידי הקליפות, מסיבת החטא דעץ הדעת כנ"ל.

וסוד הנפשות רבות הוא, בחינת התפרטות לאורות הפנימיים, ובחינת ימים מרובים הוא, בחינת התפרטות לבחינת אורות חיצוניים, ופרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון אור הגדול שחטא בו אדם הראשון, ואז יהיה גמר התיקון.

היוצא מזה, שכל אחד שנולד, נולד רק עם חלק קטן מחלקו של נשמת אדם הראשון, וכשמתקן חלקו כבר לא צריך עוד הפעם להתגלגל. לכן אין אדם יכול לתקן רק מה ששייך לחלקו, ועל זה כתוב בספר "עץ חיים" להאר"י ז"ל, "אין יום דומה לחבירו ואין רגע דומה לחברתה, ואין אדם דומה לחבירו, ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה. אלא כל אחד צריך לתקן מה ששייך לחלקו".

אבל צריכים לדעת, שכל אדם שנולד יש לו עבודה של בחירה, כי אין אדם נולד צדיק, כמו שאמרו חז"ל (נדה ט"ז ע"ב), וזה לשונם "דדריש ר' חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על הריון, לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו, רבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר".

אם כן משמע מכאן, שאין אדם נולד צדיק, משום שצדיק ורשע לא קאמר, אלא זה ניתן לבחירת האדם, כל אחד כפי יגיעתו בתורה ומצות, כן הוא זוכה לזכך את לבו ולתקן את בחינתו מה שמוטל עליו מצד שורש נשמתו, ואז הוא נשלם.

הדרגה הראשונה שאדם נולד

בזהר משפטים (דף ד' אות י"א בהסולם) כתוב שם, וזה לשונו "בוא וראה, אדם כשנולד, נותנים לו נפש מצד הבהמה מצד הטהרה, מצד אלו שנקראו אופני הקודש, דהיינו מעולם העשיה. זכה יותר, נותנים לו רוח מצד חיות הקודש, דהיינו מצד היצירה. זכה יותר, נותנים לו נשמה מצד הכסא, דהיינו מעולם הבריאה. זכה יותר, נותנים לו נפש בדרך האצילות. זכה יותר, נותנים לו רוח דאצילות מצד העמוד האמצעי, ונקרא בן אל הקב"ה, זה שכתוב, בנים אתם לה' אלקיכם. זכה יותר, נותנים לו נשמה שהם בינה, שעליהם נאמר, כל הנשמה תהלל יה. ונשלם בהם שם הויה".

הרי ששלימות הנשמה הוא, שיש לו נר"ן מבי"ע ונר"ן מאצילות. וזה השלימות היה לו לאדם הראשון לפני החטא, ורק אחר החטא ירד ממדרגתו, ונתחלק נשמתו לשישים רבוא נשמות, כנ"ל.

ומשום זה נקרא הרוחניות של האדם בשם, נשמה, אפילו בעת שאין לו רק נפש דנפש, משום שיש כלל, כל דבר שמדברים מאיזו בחינה מדברים תמיד על בחינה העליונה, וכיון שבחינה העליונה של האדם הוא דרגת נשמה, לכן באופן כללי קוראים תמיד את הרוחניות של האדם בשם, נשמה.

אבל הגם שכל אדם נולד במדרגה הכי קטנה, יחד עם זה אמרו (עיין בשער הגלגולים, דף י"א טור ב') "כי כל אדם יכול להיות כמשה רבינו עליו השלום, אם ירצה לזכך מעשיו, לפי שיכול לקחת לו רוח אחר יותר גבוה עם רום היצירה, וכן נשמה מרום הבריאה". גם בזה תבין ענין המפורסם בדברי חז"ל, "כי רוחיהון דצדקייא או נשמתיהון באים ומתעברים באדם בסוד, הנקרא, עיבור לסייעו בעבודת ה' יתברך".

וכמו כן מובא בהסולם, (הקדמת הזהר דף צ"ג, ד"ה והענין), וזה לשונו "והענין ההוא דטעין חמרי, הוא סוד הסיוע לנשמות הצדיקים הנשלח להם ממרומים בכדי להעלותן ממדרגה למדרגה, כי לולא הסיוע הזה שהקב"ה שולח לצדיקים, לא היו יכולים לצאת ממדרגתם ולהתעלות יותר למעלה. ולכן שולח הקב"ה לכל צדיק וצדיק נשמה גבוהה ממרומים, לכל אחד לפי מעלתו ומדרגתו, המסייעת לו בדרכו, והוא נקרא, עיבור נשמת הצדיק, וזה נקרא, גילוי נשמת הצדיקים".

היוצא מזה, מה שאומרים, אין בו דור שלא יהיה בו כאברהם יצחק ויעקב, אין הפירוש שהם נולדו כך ושאין להם בחירה, אלא אלו אנשים שמשתדלים ללכת בדרך האמת, ונותנים את היגיעה מה שצריכים לתת, אלו אנשים מקבלים תמיד עזרה מלמעלה על ידי עיבור נשמת הצדיקים, שמקבלים כח לעלות במדרגות עליונות.

נמצא, שכל מה שנותנים מלמעלה הוא בדרך סיוע, אבל לא בלי שום עבודה ובחירה.

וקיום העולם הוא על ידי הצדיקים האלו שממשיכים שפע מלמעלה, וע"י זה יש קיום העולם.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

מאמר י', תשמ"ה

שאלה: לאיזה דרגה צריך האדם להגיע שלא יצטרך להתגלגל פעם שנית.

הנה בשער הגלגולים (דף י' טור ב') כתוב שם, "שכל בני ישראל מוכרחים להתגלגל עד שיושלמו בכל הנרנח"י. אמנם רוב בני אדם אין להם כל החמישה חלקים, הנקראים נרנח"י, רק נפש בלבד, אשר היא מן העשיה".

משמע מכאן, שכל אחד צריך לתקן רק חלקו ושורש נשמתו, ולא יותר. ובזה נשלם בחינתו מה שהוא צריך לתקן.

והענין הוא, כי צריכים לדעת, שכל הנשמות נמשכות מנשמת אדם הראשון, כי לאחר שחטא בחטא עץ הדעת, נתחלקה נשמתו לשישים רבוא נשמות, זאת אומרת, מה שהיה לאדם הראשון אור אחד, הנקרא בלשון הזה"ק, "זיהרא עילאה", שהיה לו בגן עדן בבת אחת, היא מתפשטת לחלקים רבים.

ועיין בספר "פנים מסבירות" (דף נ"ו, ד"ה וצריך), וזה לשונו "והוא כי אחר שנתערב טוב ורע (היינו לאחר החטא), נעשה לקליפות בנין גדול שיש כח להם להתאחז בהקדושה, וכדי להישמר מהם, נחלק האור דז' ימי בראשית לחלקים קטנים מאוד, אשר הקליפות לא יכולים לינוק מחמת קטנותם.

על דרך משל, במלך שרוצה לשלוח סך גדול דינרי זהב לבנו למדינת הים. והנה כל בני מדינתו גנבים ורמאים, ואין לו שליח נאמן. מה עשה, הלך ופרט את הדינרים לפרוטות ושילחם על ידי שליחים רבים, באופן שלא יהיה כדאי להם הנאת החמס שיפגמו בשבילה בכבוד מלכות".

שבאופן זה, דסדר זמנים בנפשות רבות, אפשר על ידי הארות הימים, לברר כל הניצוצין קדישין שנעשקו בידי הקליפות, מסיבת החטא דעץ הדעת כנ"ל.

וסוד הנפשות רבות הוא, בחינת התפרטות לאורות הפנימיים, ובחינת ימים מרובים הוא, בחינת התפרטות לבחינת אורות חיצוניים, ופרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון אור הגדול שחטא בו אדם הראשון, ואז יהיה גמר התיקון.

היוצא מזה, שכל אחד שנולד, נולד רק עם חלק קטן מחלקו של נשמת אדם הראשון, וכשמתקן חלקו כבר לא צריך עוד הפעם להתגלגל. לכן אין אדם יכול לתקן רק מה ששייך לחלקו, ועל זה כתוב בספר "עץ חיים" להאר"י ז"ל, "אין יום דומה לחבירו ואין רגע דומה לחברתה, ואין אדם דומה לחבירו, ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה. אלא כל אחד צריך לתקן מה ששייך לחלקו".

אבל צריכים לדעת, שכל אדם שנולד יש לו עבודה של בחירה, כי אין אדם נולד צדיק, כמו שאמרו חז"ל (נדה ט"ז ע"ב), וזה לשונם "דדריש ר' חנינא בר פפא אותו מלאך הממונה על הריון, לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו, רבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר".

אם כן משמע מכאן, שאין אדם נולד צדיק, משום שצדיק ורשע לא קאמר, אלא זה ניתן לבחירת האדם, כל אחד כפי יגיעתו בתורה ומצות, כן הוא זוכה לזכך את לבו ולתקן את בחינתו מה שמוטל עליו מצד שורש נשמתו, ואז הוא נשלם.

הדרגה הראשונה שאדם נולד

בזהר משפטים (דף ד' אות י"א בהסולם) כתוב שם, וזה לשונו "בוא וראה, אדם כשנולד, נותנים לו נפש מצד הבהמה מצד הטהרה, מצד אלו שנקראו אופני הקודש, דהיינו מעולם העשיה. זכה יותר, נותנים לו רוח מצד חיות הקודש, דהיינו מצד היצירה. זכה יותר, נותנים לו נשמה מצד הכסא, דהיינו מעולם הבריאה. זכה יותר, נותנים לו נפש בדרך האצילות. זכה יותר, נותנים לו רוח דאצילות מצד העמוד האמצעי, ונקרא בן אל הקב"ה, זה שכתוב, בנים אתם לה' אלקיכם. זכה יותר, נותנים לו נשמה שהם בינה, שעליהם נאמר, כל הנשמה תהלל יה. ונשלם בהם שם הויה".

הרי ששלימות הנשמה הוא, שיש לו נר"ן מבי"ע ונר"ן מאצילות. וזה השלימות היה לו לאדם הראשון לפני החטא, ורק אחר החטא ירד ממדרגתו, ונתחלק נשמתו לשישים רבוא נשמות, כנ"ל.

ומשום זה נקרא הרוחניות של האדם בשם, נשמה, אפילו בעת שאין לו רק נפש דנפש, משום שיש כלל, כל דבר שמדברים מאיזו בחינה מדברים תמיד על בחינה העליונה, וכיון שבחינה העליונה של האדם הוא דרגת נשמה, לכן באופן כללי קוראים תמיד את הרוחניות של האדם בשם, נשמה.

אבל הגם שכל אדם נולד במדרגה הכי קטנה, יחד עם זה אמרו (עיין בשער הגלגולים, דף י"א טור ב') "כי כל אדם יכול להיות כמשה רבינו עליו השלום, אם ירצה לזכך מעשיו, לפי שיכול לקחת לו רוח אחר יותר גבוה עם רום היצירה, וכן נשמה מרום הבריאה". גם בזה תבין ענין המפורסם בדברי חז"ל, "כי רוחיהון דצדקייא או נשמתיהון באים ומתעברים באדם בסוד, הנקרא, עיבור לסייעו בעבודת ה' יתברך".

וכמו כן מובא בהסולם, (הקדמת הזהר דף צ"ג, ד"ה והענין), וזה לשונו "והענין ההוא דטעין חמרי, הוא סוד הסיוע לנשמות הצדיקים הנשלח להם ממרומים בכדי להעלותן ממדרגה למדרגה, כי לולא הסיוע הזה שהקב"ה שולח לצדיקים, לא היו יכולים לצאת ממדרגתם ולהתעלות יותר למעלה. ולכן שולח הקב"ה לכל צדיק וצדיק נשמה גבוהה ממרומים, לכל אחד לפי מעלתו ומדרגתו, המסייעת לו בדרכו, והוא נקרא, עיבור נשמת הצדיק, וזה נקרא, גילוי נשמת הצדיקים".

היוצא מזה, מה שאומרים, אין בו דור שלא יהיה בו כאברהם יצחק ויעקב, אין הפירוש שהם נולדו כך ושאין להם בחירה, אלא אלו אנשים שמשתדלים ללכת בדרך האמת, ונותנים את היגיעה מה שצריכים לתת, אלו אנשים מקבלים תמיד עזרה מלמעלה על ידי עיבור נשמת הצדיקים, שמקבלים כח לעלות במדרגות עליונות.

נמצא, שכל מה שנותנים מלמעלה הוא בדרך סיוע, אבל לא בלי שום עבודה ובחירה.

וקיום העולם הוא על ידי הצדיקים האלו שממשיכים שפע מלמעלה, וע"י זה יש קיום העולם.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ח – מאמר ל"ב / 1987/88 – מאמר 32

חז"ל בחולין (דף ז' ע"ב) אמרו וזה לשונם "ואמר ר' חנינא, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר, מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו".
ויש להבין, מה רמזו לנו חז"ל בזה, בעבודה, שנדע, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה.
ובכדי לבאר זה, צריכים לזכור תמיד את מטרת הבריאה ותיקון הבריאה, שהם ב' דברים מנוגדים זה לזה. כי מטרת הבריאה היא, שהנבראים יקבלו מה' טוב ועונג, כמו שנאמר, שרצונו להטיב לנבראיו. ותיקון הבריאה הוא ממש להיפך, היינו להטיב להבורא. זאת אומרת, שמטרת הבריאה היא לתועלת הנבראים, מה שאם כן תיקון הבריאה הוא, שהנבראים יחשבו תמיד אך ורק לתועלת הבורא. וכל זמן שאין הנבראים הגיעו למדרגה זו, כלומר, שאין הם צריכים לצורך עצמם שום דבר, אלא כל מה שהם רוצים לחיות, הוא בכדי שיהיה ע"י המעשים שלהם לתועלת הבורא, אלא שרוצים לחיות לתועלת עצמם, אין הנבראים מסוגלים לקבל את הטוב והעונג, מה שה' חשב לתת להם.
ובבחינת העבודה לשמה, נבחן שכר ועונש לפי שיעור שהם רוצים להשפיע לה'. זאת אומרת, בזמן שיש להם חשק להשפיע להבורא, זה נקרא אצלם שכר. ובזמן שהם רואים, שכל חשקם הוא לתועלת עצמם, ואין ברצונו שום אפשרות להשתוקק לעבוד לתועלת ה', זה נבחן אצלם עונש. ובהאמור יוצא, כשהאדם מרגיש, שהוא נמצא במצב של ירידה, כלומר שאין לו שום רצון וחשק להשפיע לה', יש אז ב' אופנים:
א) שהוא לא מרגיש מהמצב הזה שום יסורים וכאב, מזה שבא למצב של שפלות, אלא משלים עם המצב, ומתחיל לחפש סיפוק מדברים, שכבר אמר עליהם שהם פסולת, שאין זה מאכל אדם. מה שאם כן עתה, שהוא רואה, שאין הוא מסוגל לקבל חיות מדברים רוחניים, כי נפגם אצלו הטעם של רוחניות, ורוצה בינתיים לחיות ולקבל סיפוק מגשמיות, ואמר, אני מחכה להזמן, שאני אוכל לעבוד בלי התגברות, כלומר מתי שיתנו לי התעוררות מלמעלה, אז אני אחזור לעבודה, ובינתיים אני רוצה להמצא במצב הזה, שאני נמצא בו כעת.
ב) בזמן שהוא מרגיש במצב של ירידה, הוא מרגיש כאב וחסרון, בזה שנפל ממצב, שהיה חושב, שכבר זכה להיות כמו בן אדם. כלומר, שהמזונות שהיה מפרנסו, ומזה קבל כל חיותו, היו רק מדברים, שאין להם שייכות לבעלי חי. וחשב, שעוד מעט הוא יזכה לכנס להיכל המלך, ויזכה לטעמי תורה ומצות. ובלי שום ידיעה והכנה, הוא רואה, שהוא נמצא בשאול תחתיות, שאף פעם לא עלה בדעתו שיש דבר כזה.
כלומר, לאחר שהוא בא לידי ידיעה ברורה, שהוא כבר יודע מה היא מטרתו בחיים, הוא רואה עכשיו את עצמו בחבורת חתולים, שעומדים על יד פחי זבל ואוכלים את הפסולת, מה שבני אדם השליכו, שאין בני אדם יכולים להנות מזה, היות שזה אינו ראוי למאכל אדם. ועכשיו הוא בעצמו נהנה מזה הפסולת, שהוא בעצמו, כשהיה בבחינת אדם, היה אומר על החיים האלו, שהם פסולת. ועכשיו הוא בעצמו אוכל את הפסולת שהוא זרק. ולכן כשהוא מסתכל על שפלותו, מתעורר בו כאב ויסורים, לאיזה מצב הוא הגיע.
אולם גם אז יש לפעמים, שהאדם מוסיף חטא על פשע. כלומר, שלא די שהוא במצב השפלות, אלא הוא בא אז לידי יאוש, שאומר, שאין הוא מסוגל להאמין, שהבורא הוא שומע תפלת כל פה. אלא שהוא אומר אז, היות שכבר הייתי ברום המעלות כמה פעמים, וכמה פעמים ירדתי למצב הזה, אם כן אני מוכרח לומר, שהעבודה הזו אינה בשבילי. כי לפי שאני רואה, אין לדבר סוף, אלא המצב הזה יכול להיות כל ימי חיי. אם כן מה לי להצטער בחינם, שאני חושב, אולי סוף כל סוף ה' ישמע בקולי, הלא כל אדם לומד מהעבר, ממה שהאדם נרשם, ממה שעבר עליו. נמצא, היאוש הזה דוחף אותו מהעבודה, ורוצה לברוח מהמערכה.
אולם האדם צריך להאמין בב' דברים, שרק ע"י זה הוא יכול להתקדם בעבודה:
א) שכל הירידות והמחשבות זרות שיש לו בעבודה, הוא לא שלקח זה בעצמו, אלא הכל בא מה'. כלומר, שה' שלח לו את המצבים האלו, ואין שום כח אחר בעולם, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שאין שום כח אחר בעולם, רק הכל בא מה' (עיין "שמעתי", מאמר א', "אין עוד מלבדו").
ובאמת יש להבין, מדוע ה' שולח אלו המצבים, והלא זה הוא נגד המקובל, מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". וכאן אנו רואים להיפך, במקום שהיה צריך לקבל עזרה, ולראות כל יום, איך שהוא מתקדם קדימה, הוא רואה שהוא הולך אחורה. כלומר, שהוא רואה כל פעם, איך שהוא כל כך משוקע באהבה עצמית. זאת אומרת, במקום שהיה צריך להיות, שכל יום הוא מתקרב לרצון להשפיע, הוא רואה כל יום, איך שהוא מתקרב לאהבה עצמית.
היינו שמטרם שהוא התחיל בעבודה דלהשפיע, לא היה לו כל כך טעם ותענוג באהבה עצמית. והיה חושב, ברגע אחד, מתי שהוא רוצה, הוא מבטל את הרצון לקבל לעצמו, והוא יכול לעבוד בלי שום תמורה עבור עצמו. מה שאם כן עתה הוא רואה, שאין בידו להתגבר אף צעד אחד בלי רשותו של המקבל שלו, והוא בא לידי מצב, מה שאמרו חז"ל "רשע ברשות לבו". מה שאם כן "צדיק, לבו ברשותו", ש"לב" נקרא רצון. זאת אומרת, שהוא בגלות, והרצון לקבל לעצמו שולט עליו בלי גבול, ואין שום כח לאדם, שיהיה בידו ללכת נגד לבו, הנקרא "רצון לקבל". וזהו הפירוש, ש"רשע הוא ברשות לבו".
אולם השאלה היא, מי נקרא "רשע", שנגיד שהוא נמצא ברשות לבו. זהו דוקא בזמן שהאדם הגיע למצב, שהוא רואה, שהוא "מרשיע את קונו", שאין בידו היכולת לשמור תו"מ בעל מנת להשפיע, אלא הוא רואה, שהוא משוקע באהבה עצמית. ובזמן שלבו אומר לו, תעשה מה שאני אומר לך, הוא הולך בלי שום שכל, ואין לו זמן אפילו לחשוב, מה הוא עושה. וזהו נקרא בחז"ל "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". רק אח"כ, לאחר המעשה, הוא מסתכל על עצמו, איזו שטות הוא עשה. ורק אז, במצב הזה, האדם רואה מה שחז"ל אמרו "רשע הוא ברשות לבו".
והתשובה על השאלה, למה הקב"ה שולח לו זה, היינו המצבים של שפלות, הוא בכדי שהאדם יראה את האמת, כלומר מה שהרצון לקבל מוכן לעשות, בכדי שיתרבה את אהבה עצמית, שהוא לא מסתכל על שום דבר, אלא מכל דבר שהוא יכול להוציא תענוג, הוא מוכן לעשות הכל.
נמצא לפי זה, שהבורא מסייע לו כל פעם להגיע לראות את מצבו האמיתי. כלומר, מה שהיה מוסתר בלבו, ולא ראה את המחלה שלו, לכן באה עזרת הבורא, וגילה לו את חומר המחלה. כלומר, שלא צריכים להאמין, שהרצון לקבל הוא דבר רע, אלא עתה הוא רואה זה בעצמו. וזה דומה לאדם, שהוא רואה, שהוא אינו בסדר, ונכנס לבית חולים לעשות לו בדיקות וצילומים. והבדיקות מראות חס ושלום שיש לו מחלות מסוימות, היינו חולה לב, וריאות. באו בני המשפחה להנהלת בי"ח בטענות, אנו הביאנו אדם, שיש לו קצת חום וכדומה, ולא חס ושלום מחלות מסוכנות, ואתם, היינו הרופאים שלכם, והרנטגן, והצילומים, הכניסו את בננו למחלות מסוכנות.
כמו כן אצלנו, הרצון לקבל שבנו הוא לא היה כל כך רע, שיהיה מסוכן. ונכנסנו לעבוד כאן, שאמרו לנו, שתיכף אנחנו נקבל את השלימות, מה שאנו חשבנו על הרע שבנו. ופתאום, לאחר בדיקות וחקירות, מה שאתם עושים, אנחנו רואים, שהרע שבנו הוא דבר מסוכן ממש, שיכולים למות על ידו ולהפסיד את כל חיים הרוחניים. בטח שכמו בגשמיות צריכים לתת תודה לבי"ח עבור מה שגילו את המחלות שלו, היינו הרע שבגופו, כמו כן אנו צריכים לתת תודה לה', במה שגילה לנו את סכנת הרע שבנו, שזהו ממש סכנת נפשות, שיכולים לאבד את כל חיים הרוחניים.
ובטח שאנו צריכים להודות לה', במה שסייע לנו לגלות את המחלה שאנו סובלים. שחשבנו מקודם, שזה רק לא כל כך בקו הבריאות, והבורא גילה לנו את האמת. נמצא, שאנחנו כן התקדמנו להגיע לראות את האמת, היינו צורה אמיתית של הרע שבנו.
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש בעבודה "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". הנה "אצבע" נקרא מה שאדם רואה בתוך הדעת, כמו שכתוב "כל אחד ואחד מראה באצבעו", או מלשון "מורה באצבע", "נוקף", פירושו חסרון מלמטה. פירוש, האדם, שהוא מרגיש עצמו בחסרון, שהוא למטה בחשיבות, כלומר שהוא מרוחק מה', הידיעה הזו אין הוא מרגיש אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. ובענין "למעלה" יש ב' פירושים:
א) "מכריזין עליו מלמעלה", היינו שזה בא לו מההשגחה פרטית. זאת אומרת, אין לומר, היות שהוא לא שמר עצמו מלנקוף, כלומר שלא היה נזהר בשמירת הגוף. כי ניתן לנו חוקים, שהאדם צריך לשמור עצמו מהזיקות, שלא יקבל הגוף איזה היזק. והוא לא שמר. לכן קבל חסרון בהגוף שלו, המכונה "נוקף". אלא אפילו אם הוא היה שומר עצמו במאה מיני זהירות, לא היה מועיל לו שום דבר, משום שכך גזרו עליו "מלמעלה". כמו שפירש רש"י "מכריזין, גזרו עליו". כלומר, שזוהי גזירה מן השמים, ואין אדם אשם בזה. אלא יכולים לשאול, מדוע גזרו עליו מלמעלה כך.
ב( "מלמעלה" פירושו, שזהו בחינת "למעלה בחשיבות". כלומר, זה שאדם קבל חסרון בעבודה שלו, שהיה עובד בתוך הדעת, כנ"ל שזה מכונה "נוקף אצבעו מלמטה". שפירושו, שהוא רואה עכשיו, שהוא נמצא במצב של שפלות. כלומר, שהוא רואה, שהוא בערום וחוסר כל מעניני עבודה של דרך האמת. ומתעוררת השאלה, האם זה שהוא רואה, שהוא בשפלות, בא לו מחמת שהיה בחסרון מלקיים תו"מ, או להיפך, היות שהתחיל לעבוד ביותר מרץ, מזה הוא בא למצב של ירידה, הנקרא בחינת "נוקף אצבעו מלמטה". בטח צריך לומר, שזה בא מחמת שנתן עודף מרץ בעבודה. ולפי הכלל "מצוה גורר מצוה", היה צריך לראות, שהוא נמצא במצב "של מעלה". ולמה הוא נמצא במצב "של מטה".
התשובה היא, ש"מכריזין עליו מלמעלה". כלומר, גזרו עליו מלמעלה, שיכניסו אותו למקום למעלה בחשיבות. לכן גילו לו את מצבו האמיתי של הרע שבו, בכדי שידע על מה להתפלל. כי בטח יש הפרש, שאנו רואים בגשמיות, אם אדם בא לבקש ממישהו הלואה, להלוות לו כסף, או מי שבא להשני, שיעשה לו טובה, שימליץ עבורו, שלא יתנו אותו בבית הסוהר, או למי שמבקש, היות שהוא נידון למיתה, ויש אדם אחד, שיכול להציל אותו ממיתה. בטח שיש הפרש גדול בין בקשה לבקשה.
וברוחניות מובן הדברים בענין כלי. כי ברוחניות נקרא תפלה, בקשה בשם "כלי". ולפי הכלל, ש"אין אור בלי כלי", לכן יש הפרש בין שאדם מתפלל לה', שיעזור לו, שיוכל לקבל שלימות. כלומר, אליבא דאמת הוא מקיים תורה ומצות ועוסק בגמילות חסדים, רק הוא מבין, מפי השמיעה ששמע, שיש יותר שלימות מכפי שהוא מקיים תו"מ, היינו ביותר כמות וביותר איכות. והוא מאמין במה שכתוב "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". לכן הוא מבקש מה', שיעזור לו. נמצא, שחסר לו רק דבר קטן. כדוגמת, מי שבא ללוות ממי שהוא איזו הלואה, ומדרך העולם, שאומרים לו, שאתה יכול להשיג גם מאיש אחר. כלומר שלא משימים כל כך לב בעניני הלואה. לכן מדרך העולם, שאם המלוה מסרב לתת, הוא עוזב אותו.
מה שאם כן אם האדם נידון למיתה. ויש איש אחד, שרק הוא יכול להציל אותו ממיתה, אין זה מדרך העולם, שאם האדם מסרב לתת לו הטובה של הצלה, שיעזוב אותו, ויגיד, שילך לאחר שיציל אותו ממיתה, היות שרק המלך בעצמו הוא יכול לתת לו חנינה. לכן אין עוזבים את המלך, ורואים כל האפשרות, שהמלך יתן לו את החנינה.
כמו כן ברוחניות, שצריכים כלי אמיתי, היינו צורך אמיתי, שה' יתן לו את המילוי. לכן כשמראים לו מלמעלה את מצבו האמיתי, שהוא באמת בעירום ובחוסר כל, אז יש יכולת לתת המילוי בכלי הזה, היות שהאדם בא לידי הכרה, שחסר לו חיים רוחניים, הנקרא בחינת "אמונה שלימה", ואין לו שום אחיזה ברוחניות, כלומר שאין בידו לומר, שעושה משהו לשם שמים, אלא הכל לתועלת עצמו, זאת אומרת שכל בנין דקדושה חרוב אצלו, וכל מה שהוא עושה, הכל הוא משפה ולחוץ. וזה נקרא "תפלה אמיתית", היות שאין לו למי לפנות, אלא הקב"ה בעצמו יכול לעזור לו, כמו שנאמר ביציאת מצרים, שהיתה על ידי הקב"ה בעצמו, כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".
וזה דומה לאדם, שנידון למיתה, ורק המלך יכול לתת לו חנינה. נמצא, בזמן שהאדם מרגיש עצמו, שהוא בחינת רשע, ו"רשעים בחייהם נקראים מתים", זה נקרא ש"נידון למיתה". אלא כשהאדם מבקש מה', שיתן לו במתנה את החיים שלו, זה נקרא, שיש לו "כלי המוכשר לקבל מילוי", כי אין האדם מבקש מה' מותרות, אלא פשוט את החיים הרוחניים.
ובהאמור יוצא, שמצד אחד אדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". כלומר שהאדם צריך לעשות בחירה בעצמו. זאת אומרת, כל מה שיש בידו לעשות, כלומר כל מה שהוא חושב שזה יעזור לו לצאת מאהבה עצמית, הוא צריך לעשות. ומצד השני האדם צריך לומר, שהכל בא מלמעלה, כנ"ל "שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". ולאחר שהאדם כבר בא לידי הכרת הרע שבו, איך שהוא מסכן את חייו, זה נקרא " מעשה". וגם המעשה הזה הוא צריך ליחס להבורא.
ואח"כ הוא צריך לתת תפלה על המעשה. כלומר, שהאדם צריך לייחד, הן החסרון והן המילוי, להבורא. כלומר, לאחר שאדם נכנס בהעבודה דלהשפיע, ועבד במסירות, בכדי להגיע להאמת, אז הבורא שולח לו להרגיש חסרונו. וזה האדם יכול להרגיש רק לאחר שהשקיע עבודה רבה, בכדי להגיע לבחינת להשפיע. אז מודיעים לו, איך שהוא מרוחק מדביקות ה', הנקרא "חיים", כמו שכתוב "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום". ואז, כשהוא נותן תפלה, זה נקרא "תפלה על חסרון חיים", ולא שהוא מתפלל על דברים שאפשר לחיות בלעדם. אלא הוא מבקש פשוט חיים, הנקרא בחינת "אמונה שלימה בה'".

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ו – מאמר כ"ה / 1985/86 – מאמר 25

ניתן לנו לקיים תרי"ג מצות בבחינת המעשה. אפילו שלא בכוונה, רק אם הוא מכוון, שהוא עושה עכשיו מצוה אחת מהמצות שציווה לנו הבורא, מספיק לנו בקיום המצוה, ואין לחשוב על שום כוונה, רק בפשטות, הוא כבר יצא ידי חובתו.

אבל בטח שצריכים לקיים כל מצות לפי התנאים שיש בכל מצוה. דוגמא, האדם מקיים מצות ציצית, כמו שכתוב "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם". אבל יש הבחנות, מאיזה חומר נעשה הטלית, וכמו כן האורך והרוחב של הטלית, וכדומה. וכמו כן בציצית עצמה יש הבחנות, מאיזה חומר נעשה הציצית, מהצמר או פשתים, או משאר חומר. וכמו כן במספר הציצית, והאורך של הציצית, וכדומה.

וכל אלה התנאים שיש במצות ציצית, בטח שצריך לשמור. אחרת נקרא, שהמעשה המצוה אינו בשלימות. והוא חסרון בבחינת המעשה. וגם נוהג ענין הידור במעשה המצות, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "זה אלי ואנוהו". וכמו כן יש לדקדק הרבה דקדוקים.

וענין זה נוהג בכל מעשה המצות, בין במצות דאורייתא, ובין במצות דרבנן, ובין בהמצות שמקיימים אותן מטעם מנהג, כמו שאמרו חז"ל "מנהג ישראל תורה הוא" (מנחות כ' ע"ב, בתוס' ד"ה "נפסל"), "ומנהג אבותינו תורה הוא".

ובשיעור הדקדוקים, עד כמה אנו צריכים להיזהר בדקדוקי המצות, ניתן לנו במצוה, שלא לאכול חמץ בפסח. דוגמא, באיזו צורה צריכים להיות הדקדוקים. וניתן זה לפסח, היות שחמץ מרמז על יצה"ר. ומשום זה יש לנו הרבה חומרות ודקדוקים. וזה ניתן לנו לדוגמא, איך שצריכים להיזהר, בכדי שלא נבוא חס ושלום לעבור על עבירה ממש. לכן ניתן לנו דקדוקים, שזה יגרום לנו להתרחק מהעבירה עצמה, וכמו כן לקיים המצוה בעצמה.

אולם הבעל שם טוב אמר "אל ירבה בדקדוקים". היינו, שלא יתן כל החוש והזמן על דקדוקים, אלא עד כמה שאפשר, האדם צריך לשמור את המצות בכל פרטיה ודקדוקיה, אבל אל ירבה. ויכול להיות שזהו הטעם, שלא בכל מצות אנו נזהרים בחומרות ודקדוקים כמו בפסח. כי אנו צריכים את המרץ שלנו גם לכוונת המעשים, ואחרת לא ישאר לנו זמן לכוונה.

זאת אומרת, שאנו צריכים לחשוב גם על הכוונה, כמו שכתוב "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". אם כן, אנו צריכים לתת זמן ויגיעה על הכוונה גם כן. היינו, לראות עד כמה שהיצה"ר נתקן ע"י התורה ומצות. זאת אומרת, שצריך לעשות בקורת על הרצון שלו, הנקרא "רצון לקבל". אם כבר עבר כברת דרך מלהשתמש עם הרצון לקבל, ולהתרחק ממנו, ועד כמה הוא נכנס בעבודה דלהשפיע, זאת אומרת, שצריך כל פעם לבדוק את עצמו, לדעת בבירור גמור את השיעור שנאה, שרכש לשנוא את הכלי קבלה שלו, ולהשתוקק לכלים דהשפעה.

אי לזאת, בזמן שהאדם עוסק באיזו מצוה שהיא, אז עליו לדעת קודם כל, שהוא מקיים את המצוה בתכלית הפשטות, שעכשיו הוא לא חושב על שום דבר, אלא בזו המצוה שהוא עוסק, היינו שידע שהוא מקיים מצות ה'. ולהאמין, שה' צוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום לקיים את הציווי שלו. ובזה שהוא מקיים, מה שהוא נתן לנו את התרי"ג מצות, וכן ע"י מצות דרבנן, וכמו כן כשמקיים מנהגי ישראל, שגם זה תורה, על כל הדברים שהוא עושה, הכל יהיה על הכוונה, שרוצה להנות את הבורא. וניתנה לו זכיה גדולה מן השמים, שתהיה לו היכולת לדבר עם הקב"ה. אי לזאת, בזמן שהוא עושה ברכה, הן ברכת הנהנין וברכת המצות, אז הוא צריך לדעת ולחשוב קצת למי הוא נותן ברכה, למי הוא נותן תודה.

והאדם צריך לצייר לעצמו, אם היו נותנים לו לכנס להאדם החשוב בעיר, שלא לכולם נותנים לכנס, איזו הרגשה היתה לו, כשהוא נכנס אליו ומדבר עמו. או שהיו נותנים לכנס לאדם החשוב במדינה. איזו הרגש של שמחה היתה לו. וכמו כן, אם יעשה ציור, אם היו נותנים לו לכנס לדבר עם אדם החשוב בעולם, שהוא מדבר רק עם יחידי סגולה, איזו הרגש של שמחה היתה לו, איזה מצב רוח מרומם היה לו אז, שהחשיבות הגדולה הזו, שנתנו לו, ואין לאנשים אחרים הזדמנות כזו. ואנו רואים בעולמנו הגשמי, שזה נותן סיפוק וקורת רוח בחיים.

ולפי זה מתעוררת השאלה, מדוע אין אנו יכולים לעשות את חשבון וציור הזה של ענין חשיבות, שיש לו להאדם, אם מכבדים אותו בגשמיות, שיוכל לדבר עם מי שהוא כל כך חשוב. וברוחניות כשאנו מדברים לה', אין לנו ההרגשה כזו, שנרגיש למי אנו מדברים. שאנחנו נאמר לעצמנו "תסתכלו כמה אנשים ישנם בעולם, שאין להם הזכיה לדבר עם מלך העולם. ולנו הקב"ה נתן מחשבה ורצון כן לכנס אליו ולדבר עמו. והלא האדם מוכרח להאמין במה שאמרו חז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו" (קידושין, ל'). אם כן צריך לומר, שעכשיו פנה ה' אלינו, במה שעזר לנו. ומדוע אין לנו ההתפעלות מה', והלב אינו בשמחה".

אולם האדם, כשהוא מדבר דיבורי תורה, ומתפלל לה', או כשעושה ברכה, הוא צריך לעשות ציורים, שהוא מדבר לאיש מכובד ולמלך העולם. והלואי שזה יעזור לו. היינו, אחרי כל הציורים, עוד אינו דומה בזמן כשהוא מדבר בגשמיות לאיזה איש מכובד, איזו הרגשה הוא מקבל אז, היינו שמרגיש זה החשיבות בלי שום עבודה. מה שאם כן ברוחניות, הוא צריך לתת יגיעה עם כל מיני ציורים, עד שמרגיש קצת חשיבות, בזה שהוא מדבר להבורא.

אבל הדבר הוא פשוט מאוד. כי בגשמיות הוא רואה, איך שהאנשים מחשיבים אותו. לכן אותו החשיבות שיש בהכלל, גם הפרט מושפע מהם. ומקבל על עצמו לשמש אותו, מטעם חשיבות שקבל מהכלל, על אותו אדם.

מה שאם כן לגבי הבורא, אין האדם יכול לראות את שיעורו האמיתי, שהאנשים מחשיבים את הבורא. אלא הכל בנוי על בחינת האמונה. ובמקום שהאדם צריך להאמין, כבר מתחילה שם בחינת יגיעה, שאז נולדות ספיקות בהדבר, והוא צריך להכריע כן או לא.

וממילא יש ברוחניות עבודה גדולה, בזמן שהאדם צריך להחשיב את הבורא, ובשביל זה לוותר על כמה דברים שהגוף נהנה מהם. והוא מרגיש בזה כאב. היינו, בעת ויתור על התענוגים שלו. והכל בגלל למצוא חן בעיני ה', ליתן לו מקום לכנס אליו לדבר עמו, ושהוא יתן לו, שיוכל להרגיש עם מי הוא מדבר. זאת אומרת, שה' יתגלה אליו, ושלא יהיה כל כך בהסתרה.

מה שאם כן אם הוא היה יכול לקבל חשיבות ה' משאר אנשים, כדרך שנהוג בגשמיות, אז לא היתה לו שום עבודה. אבל בקדושה יש ענין מיוחד, הנקרא "שכינתא בגלותא" או "שכינתא בעפרא". שכל זה מראה לנו ענין פחיתות, שזהו ההיפך מחשיבות.

וממילא אין לנו מקום לקבל חשיבות מהכלל. כי בהכלל אנו רואים, איך שאין היכר יקר וחשיבות לרוחניות, שיהיה בידו לקבל יסוד ותמיכה, ללכת על מה שקיבל חשיבות, שיהיה סיפק בידו לוותר על חיי עוה"ז, הנקרא "חיי גשמיים", בכדי לקבל עליו לעבוד את ה' בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו.

וזהו בגלל שאינו רואה אצל אחרים, שמחשיבים את הרוחניות עד כדי כך, שיהיה כדאי לוותר על אהבה עצמית. כי בזמן שהוא מתחיל להסתכל על הכלל של לומדי התורה ומקיימי מצות, הוא לא רואה אצלם שיעור חשיבות כזו, שיעבדו בגלל זה בעמ"נ להשפיע. ומובן מאליו, מדוע הוא לא מקבל חשיבות של רוחניות, כמו שמקבל חשיבות בגשמיות מהכלל. היות שבגשמיות הוא רואה, שיש כלל שמחשיבים מישהו, ולא חשוב את מי הם מחשיבים או את מה שהם מחשיבים. והוא מושפע מהם.

אבל ברוחניות אין הוא רואה שיש מי שהוא, אפילו אנשים פרטיים, שיחשיבו את הרוחניות. אם כן מה הוא יכול לעשות, בכדי לקבל חשיבות, שיהיה לו כדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע.

ומזה יוצא, שיש עבודה גדולה להאדם, שישתדל לעשות מה שביכולתו, בכדי להשיג קצת חשיבות. שיבין, שזהו זכיה גדולה, שזכה לשמש את הבורא, ולקיים מצותיו בתכלית הפשטות, היינו בלי שום כוונות גדולות, אלא סתם שהאדם צריך לקבל שמחה וחיות, בזה שהוא מקיים מה שה' ציווה לנו.

היינו שיחשוב, שהוא עושה עכשיו רצון המלך. והמלך נהנה, מזה שאני עושה רצונו. והוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהמחשבות והרצוניות שיש לו, היינו מה שהם גרמו לו, שיעשה את מעשי המצות, הקב"ה שלח לו. ושזה בא לו מצד אתערותא דלעילא, היינו שעכשיו ה' קורא אותו "בא אלי, ואני רוצה לתת לך שירות בההיכל שלי". ומתי כשהאדם עושה חשבון זה לעצמו, בטח שהלב מקבל אז התפעלות, ומתמלא עם שמחה, ומרגיש אז התרוממות רוח.

נמצא לפי זה, שלא חשוב איזה מעשה הוא עושה, אלא הכל הוא אותו דבר, כמו שכתוב "הוי זהיר מצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". יכולים לומר, כי מי שמקיים מצות ה', מה חשוב איזו מצוה שהוא עושה. כי כל מחשבתו הוא רק לעשות נחת רוח לה'.

אי לזאת, האדם יכול להוציא שמחה גדולה ממעשה קטן, היות שעיקר תלוי לא לפי גודל המצוה, אלא לפי גודל וחשיבות של המצוה את המצות. היינו, לפי מה שהוא מחשיב את המלך.

וכשהאדם עושה חשבון הנפש, הוא רואה, שהוא מוכרח למלאות את הרצון, שיהיה לו מילוי. אולם יש מי שעובד למלאות רצון עצמו, היינו מה שהלב דורש. וזה נקרא בחינת תאוה. ויש שצריך למלאות רצון של אחרים, מה שהם דורשים ממנו. היינו, להתלבש, ולגור בדירה, כמו שהם דורשים, וכדומה. זה נכנס בגדר של כבוד. ויש למלאות רצון ה', מה שה' דורש, שהוא קיום תו"מ.

אולם האדם יכול לשאול לעצמו, אם באמת כל כך חשובה לי עבודת הבורא, עד שאני מרגיש כל כך חשיבות. ומדוע תיכף אחרי כל החשבונות, אני שוכח הכל, ואני נכנס לעולם הגשמי, ומפסיק מכל דבר שבקדושה, ומקבל תיכף עבודות למלא רצונות של אחרים, ולא של הבורא, אף על פי שאמרתי, שרצון הבורא הוא כל כך חשוב מאוד, היינו יותר חשוב משאני ממלא את רצוני.

כי כשאני דואג למלאות רצוני, זה נכנס בגדר תאוה. וכשאני משתדל למלאות את רצון אחרים, זה נכנס בגדר של כבוד. וב' אלה אני רוצה למלאות מטעם אהבה עצמית. מה שאם כן כשאני רוצה למלאות את רצון המלך, אז המצב הזה חשוב מאוד, משום שאני יוצא אז מאהבה עצמית, הנקרא בחינת "בהמה", ואני נכנס בגדר של "אדם", כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם".

אם כן, תיכף כשאדם יוצא מהמצב של תורה ותפלה, והיה אומר, שמדבר קטן שהוא עוסק בקדושה, היא חשובה לו מאוד, עד כדי כך שהוא נמצא בשמחה גדולה, בזה שזכה לכנס לרשות של קדושה. ומי הוא הטיפש, שרוצה לצאת ממצב של סיפוק נפשי ושל התרוממות רוח, ומרגיש שהוא האיש המאושר שבעולם, בזה שיש לו זכיה גדולה לצאת מהבהמיות שלו, שבו היה נמצא כל הזמן.

ופתאום הוא נקרא לבוא להמלך ולדבר עמו. ואז הוא מסתכל על עצמו, איך כל הזמן הוא היה משוקע בתאוות עוה"ז, כמו כל הבהמות. ועכשיו הוא רואה, שנעשה גבר בגברין. ומסתכל בבקורת חריפה על הסביבה שלו, איך שהם נמצאים בתכלית השפלות. עד כדי כך שקשה לעמוד על ידם ולדבר עמהם, משום שקשה לו להשפיל עצמו ולדבר עם אנשים, שאין להם רוח של קדושה, אלא שהם שקועים באהבה עצמית, שקשה לו לסבול אותם.

ואחר כל זאת, אחר כמה זמן, יכול אפילו לאחר רגע אחד, אחרי כל הבקורת שעשה על הסביבה שלו, הוא שוכח מכל הרוחניות שלו, שבו היה נמצא, ונכנס לעולם הגשמי עם כל התאוות הבהמיות. ואינו זוכר אפילו את זמן היציאה, היינו את הרגע שבו יצא ממצב הרוחני, למצב הגשמי שבו הוא נמצא עכשיו.

אם כן מתעוררת השאלה, האם בזמן שהיה נמצא במצב הרוחני, והיתה לו שמחה ממצבו, האם זה היה שקר, או שזה היה רק בחלום. או להיפך, המצב הקודם זהו מצבו האמיתי, אלא מה שהוא מרגיש עכשיו, שהוא נמצא משוקע בתאוות בהמיות, הוא חלום.

אלא האמת הוא, שהאדם צריך להאמין, שבזמן שהבורא מתגלה אליו קצת, הוא מתחיל להרגיש את חשיבותו של המלך, וממילא הוא נמשך ובטל כנר בפני אבוקה. ואם הוא ממשיך להחשיב את הכרוז ששמע מן השמים, וכפי ערך שיש בידו להחשיב, כך מתגדלת אצלו את השאיפה לרוחניות. ומתחיל להרגיש, איך שהוא יצא מעולם הגשמי, ונכנס לעולם שכולו טוב.

ואם הוא שוכח להחשיב את הקריאה הזו, שנקרא להמלך, ולדבר עמו, אלא מתחיל להנאות ולהכניס את הנאה שיש לתוך הכלי קבלה שלו, ולא נזהר לתת שבח והודאה, על זה שהבורא קירב אותו אליו יתברך, אז תיכף דוחים אותו לחוץ מהיכל המלך.

וזה הולך כל כך מהר, עד שאין לו זמן להרגיש, שזרקו אותו. אלא אחר כמה זמן הוא בא לידי הכרה, ורואה שזרקו אותו. מה שאם כן בזמן שזרקו אותו מהיכל המלך, הוא נשאר בלי הכרה. ומשום זה לא יכול להרגיש את הרגע שזרקו אותו.

כידוע שגם בגשמיות, אם האדם נופל מקומה עליונה להארץ. וכששואלים אותו, איך נפלת, הוא אומר, שהוא לא זכר שום דבר. רק עכשיו הוא רואה, שהוא נמצא בבית חולים. אבל שום דבר הוא לא זוכר. היינו מי שהרים אותו מהארץ, ומי הביא אותו לבית חולים, הכל נשכח ממנו.

אותו דבר הוא ברוחניות. כי בזמן שזרקו אותו מהיכל המלך, הוא לא זוכר מי זרק אותו. היינו מה היה הגורם, שיפול ממצבו, שבו היה נמצא בתכלית השלימות, שהיה מלא שמחה, מהמצב שבו היה נמצא. וגם לא זוכר בעת שנפל ממצבו הרם לארץ, שיש בידו לומר "עד כאן הייתי בסדר, ורק ברגע זו נפלתי". את הרגע זה, שנפל ממצבו, הוא אינו מסוגל לזכור. אלא אחר כמה זמן, הוא פותח את העינים שלו, ומתחיל לראות, איך שהוא נמצא עכשיו בעולם הגשמי.

וההתאוששות הזו, היינו שחזרה אליו ההכרה, ורואה שהוא נמצא עכשיו מחוץ להיכל, יכול להיות אחרי כמה שעות, או אפילו אחרי כמה ימים, שפתאום הוא רואה, שהוא משוקע בתאוות עוה"ז, ושהיה לו פעם מצב עליה.

ונחזור להענין שבו התחלנו. היינו, גדולת מעלת העשיה של מעשה מצות, ודיבורי תורה, ותפלה, בתכלית הפשיטות בלי שום כוונות, אלא ללמוד תורה. ומשום שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. ובין שהוא מבין איזה קשר יש לו, זה שלומד, היינו את הענין שלומד עם האדם.

זאת אומרת, שאל יאמר, מה בא זה ללמדנו. אלא כל דיבור ודיבור שהוא לומד, זה הוא ענין גדול לטובת נשמתו. ואף על פי שהוא לא מבין את זה, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שהם הדריכו אותנו כך.

וכן בתפלה. שידע ויאמין, שכל דיבור ודיבור, מה שרבותינו סידרוהו לנו כך, והכל נאמר ברוח הקודש. ומשום זה צריכים להחשיב כל מלה ומלה. היינו, שיש לו זכיה, שהקב"ה נתן לו מחשבה ורצון לקיים את מצותיו. ולתת תודה להבורא על זה, כנ"ל, שיאמין, שכל מה שהוא עוסק ברוחניות, ולאנשים אחרים אין זכות כזו. אלא שה' בחר בו, לתת לו שירות, שישרת אותו.

זה צריך האדם לעשות חשבון הנפש, איך שהמלך קורא אותו, ונותן לו קצת הבנה קטנה, לכל הפחות לשמור את מצותיו, בכדי שיהיה להאדם קצת מגע עם הבורא. ויצייר כנ"ל את חשיבות המלך, כפי יכולתו, ומזה להוציא שמחה והתרוממות רוח. וזה הוא דרך אמת.

היינו, שאנו צריכים להאמין את חשיבות ה', אף על פי שהגוף עוד לא התפעל, בשיעור כאילו היה משמש מלך בשר ודם, כנ"ל, משום ששם הרבים מחשיבים את המלך, והאדם מושפע מהרבים. מה שאם כן ברוחניות, אין האדם יכול לראות, איך שהרבים מחשיבים את ה', וכדאי להתבטל אליו, זה מוסתר מאתנו. אלא שאנו צריכים להאמין שכך הוא. וזה נקרא "קו ימין". היינו, בלי שום כוונות. אלא, אפילו שהוא עוסק בהבנה הכי קטנה, צריך להיות חשוב אצלו, כאילו שהוא עושה שירות גדול.

וזה כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק שני, משנה א') "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". פירוש, שלא חשוב לנו מה שאנו עושים שירות למלך, באיזה שירות אנו עושים נחת רוח למלך. אלא שיש לנו מחשבה אחת, שהיא, שיהיה מזה שאני עושה נחת רוח להבורא.

אם כן, מה חשוב אם זו עבודה חשובה או לא חשובה. כי אין לי שום חשבון עם עצמי. אלא יכולה להיות עבודה שלא כל כך חשובה, שאין הרבה קופצים עליה, לכן הוא רוצה לעשות זאת, משום שזה נחוץ יותר מעבודה חשובה, שיש עליה הרבה קופצים.

אמנם השאלה מתעוררת, מדוע אין האדם יכול להרגיש תיכף, בתחילת עשייתה, את האור המאיר בהתו"מ. אלא שהוא צריך להאמין, שיש שמה אור הגנוז, והוא לא יכול לראות את זה. אבל בטח היה יותר טוב, אם כן היה מגולה לכל את החשיבות שבה. אז היתה יכולת לכולם לקיים את התו"מ.

ולמה נעשה העלם והסתר על התו"מ, עד כדי כך, שכל אחד ואחד צריך לעבוד, ולהתייגע, ולעשות כל מיני פעולות, שיהיה בידו לומר, שכל העולם הגשמי אינו כדאי עבור תו"מ, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק רביעי, כ"ב) "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי עולם הזה".

אולם ניתנה לנו הסתרה זו, בכדי שיהיה להאדם מקום עבודה של בחירה, שהוא, שתהיה לו היכולת לעבוד בתורה ומצות לשם שמים, היינו בעמ"נ להשפיע. אחרת, אם היה מגולה האור הגנוז של תו"מ, היה עובד רק מטעם אהבה עצמית. ואז לא היתה שום אפשרות, שהאדם יוכל לבקר את עצמו, אם כוונתו היא להשפיע או לתועלת עצמו.

מה שאם כן שניתן לנו לקיים תו"מ בזמן ההסתרה, אז האדם יכול לקיים אותם בתכלית הפשיטות. ולומר "אם כוונתי היא בעמ"נ להשפיע, מה חשוב לי איזה טעם שאני מרגיש". אי לזאת, אם האדם רוצה לזכות למשהו, הוא צריך לקבל על עצמו לשמור תו"מ בתכלית הפשטות, כנ"ל.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ה – מאמר כ"ד / 1984/85 – מאמר 24

יש להאדם להבחין בזמן עבודתו ג' זמנים:

א) עבר,

ב) הווה,

ג) עתיד.

"עבר" פירושו, כשהוא מתחיל לכנס בעבודת ה'. אז הוא צריך להסתכל על העבר, היינו מהי הסיבה, שהוא רוצה עכשיו לקבל עליו עול מלכות שמים. זאת אומרת, שהוא צריך לעיין את הסיבה, שאם הסיבה הזו מספקת לו לכנס בעבודת ה', עד לבחינת "והגית בו יומם ולילה". שאין לו שום דבר להגות רק מהתורה, כי הוא בא לידי החלטה, שאין לו שום דבר שיהא כדאי לחשוב, רק בתורה.

וזה בטח שמוכרח להיות, משום שהוא מרגיש, שהוא נמצא בצרה גדולה, שאין לו שום דבר בעולם, שיהיה כדאי לחיות בשביל זה, ולא מוציא דבר אחר, אלא דביקות ה'. ולהיות לזכות לדביקות ה', מוכרחים לצאת מאהבה עצמית. ובכדי לצאת מאהבה עצמית, הוא מאמין בדברי חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין".

וזוהי הסיבה שמחייבת אותו להגות בתורה יומם ולילה. כי אחרת לא יכול לצאת מאהבה עצמית. נמצא לפי זה, הסיבה לתורה היא דביקות ה'. והסיבה שמחייבת אותו, שצריך לזכות לדביקות ה', הסיבה הזו צריכים תמיד לחדש. כי על הסיבה הזו יש הרבה מתנגדים. שכל פעם בא הגוף עם שאלות חדשות, ורוצה לעורר על הסיבה הזו. פעם אומר לו, שזה דבר קשה. ופעם אומר לו, שזהו לא בשבילו, ומביא לו ניצוצי יאוש. ופעמים מביא לו מחשבות זרות במוחא ובליבא.

אי לזאת, צריכים להתבונן על בחינת העבר. היינו, על הסיבה, שנתנה לו את ההתעוררות הראשונה לזה, צריכים תמיד לבדוק. היינו, שיכול להיות שהיו סיבות אחרות, שהביאו לו, שיכנס לעבדות ה'.

היינו, שהסיבה הראשונה שלו לא היתה בכדי להגיע לדביקות ה', אלא יכול להיות שאר סיבות. ואח"כ מטעם "מתוך שלא לשמה באים לשמה". לכן הסיבה השניה הוא בכדי להגיע לדביקות ה'. וכן יכול להיפך, שהסיבה הראשונה היא כדי להגיע לדביקות ה', ואח"כ מסיבות שונות, קיבל סיבות אחרות, שיחייבו אותו לקבל עליו עול תורה ומצות.

היוצא מכל הנ"ל, שצריכים תמיד לבדוק את הסיבה, שמחייבו ללכת בעבודת ה'. וזה נקרא, שצריך ללמוד מהעבר, שהכוונה על הסיבות, המסובבות את כל דרכי עבודה שלו. זאת אומרת, שהסיבה נקראת המטרה. דהיינו, לפי גודלה וחשיבותה של המטרה, בשיעור זה האדם מסוגל לתת כוחות.

אבל יש הבדל, מה נקרא "חשיבות", שבענין החשיבות תלוי מה האדם מחשיב. שבדרך כלל האדם מחשיב דברים, שמביאים תועלת עצמו. היינו, רק שנוגע לאהבה עצמית. מה שאם כן אם המטרה היא להשפיע, אין זה מדרך הטבע, שיהיה דבר זה חשוב בעיני האדם.

ומשום זה, אם אין הסיבה, סיבה אמיתית, אין בידו ללכת עד הסוף, היינו להגיע לידי דביקות. כי בזמן שהוא רואה, שלא תהיה לו תועלת עצמו, אז הוא תיכף בורח מהמטרה, כיון שהסיבה שלו, שבשבילה לקח על עצמו לקיים תורה ומצות, לא היתה בעמ"נ להשפיע, אלא לתועלת עצמו.

ולכן, כשהוא לא מרגיש תועלת עצמו בזמן עבודה, הוא מוכרח להתרשל בעבודה. כי מה שהוא רואה, אינו מרגיש, שזה יהיה שכר בשבילו. כיון שכל היסוד של עבודתו היה בשלא לשמה. אבל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". אז הסדר הוא, שמראים לו הרגשה מהו לשמה, היינו "לא לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה'", אז הוא תיכף בורח מהמערכה.

אי לזאת, צריך תמיד האדם לברר את מטרתו, היינו הסיבה שלו, ושיזכור תמיד, שהמטרה היא להשפיע להבורא. ואז, כשמראים לו ענין הרגשת דלהשפיע, הוא לא מתבלבל, אלא שיודע, שזה דבר קשה, היות שזה הוא נגד הטבע שלו.

ורק עכשיו, היינו לאחר שהוא רואה, שקשה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז יש מקום לתפילה מעומקא דליבא. מטעם, שהוא רואה, שאין בידו לעשות שום דבר, רק להתפלל לה', שיתן לו את הכח הזה. לכן צריכים תמיד ללמוד את העבר, היינו שתהיה לו סיבה אמיתית, שיחייבו לעסוק בעבודת הקודש.

" הווה" זוהי ההבחנה, מה שהאדם מרגיש בזמן עבודה. כי יש לאדם לעבוד עבודת הקודש בכמה בחינות, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק א', משנה ב') וזה לשונו "הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".

" עולם" פירושו האדם, " כי כל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו", כמו שכתוב בזה"ק. ובכדי שיהיה קיום להאדם, היינו שהאדם יתקיים בעולם, וירגיש וישיג את ה' בבחינת טוב ומטיב, הוא צריך לג' דברים הנ"ל. מטעם שהאדם נברא עם יצר הרע, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו.

ועל הרצון לקבל הזה היה הצמצום, שפירושו, העלם והסתר על השפע העליון. ולא מורגש את הטוב והעונג, מטרם שאדם בא לידי השתוות הצורה, דהיינו, שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע. לכן צריכים לתורה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין, ל' ע"ב) "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

עבודה צריכים, כי עבודה היא בחינת תפלה. כי תפלה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו.

והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע, שזה נקרא "נס". ונס רק הבורא יכול לעשות. זאת אומרת, שתהיה יכולת לאדם לצאת מאהבה עצמית, זהו מעשה נסים.

גמילות חסדים פירש רש"י וזה לשונו "מלוה מעותיו לעני, שהוא יותר גדול מהצדקה, לפי שאינו מתבייש. ועוד, שגמילות חסדים בין בעשירים בין בעניים, בין במתים בין בחיים, בין בגופו בין בממונו". מה שאם כן בצדקה, כמו שאמרו "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה". וכהאמור "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, כי אמרתי עולם חסד יבנה, ללמדך שבשביל החסד העולם מתקיים".

היות שענין החסד, הוא הפתח יציאה מאהבה עצמית לאהבת ה', כמו שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". לכן בבחינת ההווה, צריכים לראות, איך שג' בחינות הנ"ל פועלים אצלו בזמן ההווה. וגם הוא צריך לשתף אז בההווה את העבר. היינו, המטרה, שהיא הסיבה, שבשבילה הוא נותן את כל היגיעה.

העתיד, והוא צריך לראות את העתיד, מה שיש להשיג עד להגיע לשלימותו. כי ידוע, ש" אור פנימי" נקרא, מה שמאיר בהווה. ו "אור מקיף" נקרא, מה שהוא צריך לקבל בעתיד.

ודרך העולם הוא, כשהאדם עושה איזה מסחר, והוא השקיע הרבה כסף, זה היה בודאי בכדי להרויח הרבה כסף. ולפי זה אנו מבינים, אם הוא קנה הרבה סחורה, היה זה בכדי להרויח הרבה כסף, עם זה שהוא מוכר את הסחורה מיד. היינו, שהסוחר קנה סחורה על היריד. וכשהביא את הסחורה, כל בני עירו, שראו שהוא הביא הרבה סחורה, כולם הבינו, שתיכף ישכור הרבה חנויות, בכדי למכור את הסחורה תיכף ומיד. ולבסוף ראו, שהכניס את כל הסחורה לתוך מחסנים, ולא רוצה למכור את הסחורה. וכולם ראו, שאף על פי שלא מכר את הסחורה, מכל מקום הוא שמח, כאילו היה מרויח הון תועפות. והמקורבים אל הסוחר לא יכלו להבין אותו, ושאלו, שמחה מה זו עושה, הלא לא מכרת שום דבר, וממילא לא הרוחת שום רווח, אם כן מה אתה כל כך שמח.

אז הוא השיב להם: "אני קניתי סחורה הרבה ובזול, כי ירד השער מהם, וכל הסוחרים היו מפחדים לקנות אותם, ואני קניתי אותם, מטעם שאני יודע לפי החישוב, שבעוד שנתיים יהיו הרבה קופצים על סחורה זו, כי לא יהיה בנמצא. ואז אני יכול להתעשר מזה. לכן כשאני מסתכל על העתיד שלי, אני שמח, אף על פי שעכשיו בהווה לא הרוחתי כלום".

אז אנו רואים, שאם העתיד מאיר בההווה, אף על פי שבההווה אין לו עדיין כלום, זה לא משנה. אלא, הוא יכול לשמוח עם העתיד כמו ההווה. אבל זה דוקא אם העתיד מאיר בההווה. וזה נקרא בלשון הקבלה, שהוא נהנה מאור מקיף, שפירושו, שהוא נהנה מהאור העתיד לבוא.

זאת אומרת, אם הוא רואה, שיש דרך של אמת להגיע להמטרה, אף על פי שעוד לא הגיע להשלמות, מכל מקום אם הבטחון של המטרה מאיר לו, הוא יכול להנות בהווה, כאילו האור מקיף מאיר לו עכשיו בפנימיות הכלים.

וכעין זה אמר אאמו"ר זצ"ל על מאמר חז"ל "צדיקים אומרים שירה לעתיד לבוא", שהכוונה היא, שהצדיקים יכולים לומר שירה, על מה שעתיד לבוא להם אח"כ. היינו, שהם מאמינים, שסוף כל סוף הם יזכו לשלימות. על סמך זה הם אומרים שירה, אפילו שעדיין לא זכו לשלימות.

וענין זה מובא בזהר (וילך, ובהסולם אות מ"ז) "אמר רבי אלעזר, עתידים הם ישראל לומר שירה ממטה למעלה וממעלה למטה, ולקשור קשר של אמונה, שכתוב, אז ישיר ישראל את השירה הזאת. אז שר, לא נאמר, אלא, אז ישיר, דהיינו לעתיד". נמצא לפי הנ"ל, שהאדם צריך לקבל הארה מבחינת אור מקיף, שהיא מבחינת לעתיד לבוא, אחר ההווה. והוא צריך להמשיך אותו לתוך ההווה.

לכן כל ג' הזמנים, שהם היה – הווה – יהיה, נכללים בהווה. אבל עצת היצר הרע הוא תמיד להיפך, היינו לחלק את הג' זמנים, בכדי שלא יאירו ביחד. אי לזאת, צריכים תמיד ללכת נגד היצר הרע, ולומר, מה שהוא אומר, בטח הוא שלא לטובתנו. כי זה לא מהתפקיד שלו, שיתן לנו סיוע לעבודה.

דוגמא, כמו שכתוב במאמר ל', כשהיצר הרע אומר לאדם "בשביל מה אתה כל כך מאריך בתפלה ובתורה, וכדומה, הלא לא כוונתך לשם שמים. בשלמא שאר אנשים, שמאריכים בתורה ובתפלה, הוא משום שכוונתם לשם שמים. מה שאין כן אתה". אז צריכים לענות לו "להיפך, אני כן עובד לשם שמים. ואני לא רוצה לשמוע בקולך". וזה מטעם, שהוא רוצה להפריע לו בעבודה, היינו שלא לעסוק בתורה ומצות.

ואח"כ הוא בא וטוען "אתה צדיק, שכל כוונתך הוא לשם שמים, ואין אתה דומה לשאר אנשים". אז האדם צריך לומר לו "להיפך, אני כל עסקי הוא שלא לשם שמים. ואני יודע, שכל מה שאתה טוען, זהו לא לטובתי".

והוא מטעם, שהוא רוצה להכשילו בעבירה של גאוה, שהוא דבר רע יותר מכל דבר, כמו שאמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". אי לזאת, אין אדם יכול לקבוע אצלו באיזו דרך ללכת, אם בדרך שפלות או גדלות. והכל הוא לפי העני.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ה – מאמר ב' / 1984/85 – מאמר 2

ענין ענף ושורש. הנה "ארץ ישראל" היא ענף מספירת המלכות. "מלכות" נקראת הכלי, שנאצלה מצד המאציל, להיות כלי לקבלת השפע, מה שהמאציל רצה להנות לנבראיו. הכלי הזה נקרא "מלכות".

והסדר היה, שמקודם היה הכלי קבלה בעל מנת לקבל. ואח"כ נעשה תיקון, שאסור לקבל בהכלי הזה, רק בתנאי שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע. ואז נמשך השפע לכלי זו. והתיקון הזה נעשה, בכדי שהשפע, שיבוא להנבראים, לא יהיה בהם שום חסרון, המכונה "נהמא דכסופא".

אלא יכלו לקבל השפע בלי מצרים, משום שלא יהיה בהם בושה, בעת קבלת השפע. אלא כל מה שהם מקבלים הטוב ועונג, הם מכוונים רק לטובת הבורא. אז ממילא הם ימשיכו תמיד שפע ביתר שאת, מטעם שלא יכולים לומר, שכבר השפיעו להבורא מספיק, ולא צריכים עוד להשפיע לו. לכן תמיד יהיה להם עילה להמשיך שפע.

מה שאם כן, אם מקבלים השפע לצורך עצמם, היינו מטעם אהבה עצמית, אזי הם מוכרחים להיות מוגבלים מטעם בושה. והם היו מוכרחים לומר, שמספיק לנו הטוב והעונג, מה שהוא נתן לנו. ומשום זה נעשה תיקון, המכונה "צמצום", שלא יקבלו אור לתוך הכלי מלכות, רק בתנאי, שיכול לקבל בעל מנת להשפיע.

והנה משורש המלכות, נמשכת למטה, בהענף הגשמי, ארץ, שהוא ענף למלכות של מעלה. וארץ זו נקראת "ארץ הקודש". לכן יש כאן, בארץ הקודש, תיקונים מיוחדים. היינו, מצות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, וכדומה. מה שאין כן בשאר ארצות.

וכמו כן יש שורש מיוחד לעבר הירדן. ושורש מיוחד לסוריא. ושורש מיוחד לבבל. ושורש מיוחד לשאר ארצות (עיין תע"ס חלק ט"ז, דף א'תתק"ל).

לכן מבחינת ענף ושורש, מקום המקדש הוא דוקא בארץ הקודש, שהיא ארץ ישראל. וזה לאחר שנתקדשה. מה שאם כן לפני שבאו עם ישראל לתוך הארץ הזאת, היתה היא מקום לארץ של ז' אומות, שהם נגד הז' ספירות הקדושות.

והם היו הלעומת של הקדושה, שהם נמשכים מבחינת המלכות, שאין שם תיקון המסך, שהוא בחינת הכוונה בעמ"נ להשפיע. לכן מקודם היו האומות העולם באים לשם, כי כן היה הסדר ברוחניות:

א) בא רצון לקבל,

ב) תיקון, שיהיה בעמ"נ להשפיע.

לכן לארץ הקודש: א) היו מקודם צריכים לבוא אומות העולם, שהם שייכים למלכות, מטרם שנתקנה במסך, שיהיה הכל להשפיע. ב) ואח"כ יבואו ישראל ויכבשו אותם.

נמצא לפי זה, שממלכות נמשכת בחינת "ארץ הקודש". וכמו כן נמשכת ממלכות בחינת "הרצון לקבל בהאדם". לכן היו מקודם: א) אומות העולם בארץ. ב) ואח"כ באו עם ישראל. וכמו כן בלבו של אדם:

א) מקודם בא היצה"ר,

ב) ואח"כ בא היצר טוב.

הכל נמשך מהשורשים עליונים.

אבל יש הבדל בין לבו של אדם, הנמשך ממלכות, לארץ ישראל הנמשכת ממלכות. כי יש להבחין בין פנימיות לחיצוניות. כי בחיצוניות צריך להיות דוקא במקום הענף המכוון נגד השורש, אבל בפנימיות הוא לאו דוקא במקום הענף המכוון נגדו.

כי בבחינת ארץ ישראל, המכוון ללבו של אדם, הנמשך משורש המלכות, אין האדם צריך להיות דוקא בארץ ישראל, לזכות לבחינת מלכות שמים, הנקרא "ארץ ישראל". כי בפנימיות האדם יכול לזכות להשראת השכינה ולהשגות הכי גדולות גם בחוץ לארץ, כמו כל הגדולים שלנו, שהיו בחוץ לארץ.

וכמו כן אלו אנשים הגרים בארץ ישראל, יכולים להיות פושעים גמורים. ואין ארץ ישראל, הנקרא "ארץ הקדושה", מחייבת אותם כלום, שיהיו שומרי תורה ומצות. כי מה שנוגע לבחינת פנימיות, אין החיצוניות מחייבת אותם כלום. כי ענין פנימיות הוא בחינת עבודה שבלב, ואין כל קשר לחיצוניות.

אבל יחד עם זה, יש ענין של חיצוניות גם כן. דהיינו, יש דין, שאסור להגיד "קדיש", רק אם יש מנין של עשרה אנשים. ואז אין אנו בודקים, אם אלו עשרה אנשים, שיהיו יראים ושלמים. אלא עשרה אנשים פשוטים, כשמתאספים, הם יכולים לומר קדיש, ו"ברכו", וקריאת ספר תורה, וכו'. אבל אם יש תשעה גאונים צדיקים, אסור להם להגיד "קדיש", ו"ברכו". משום הלכה הנגלית היא לפי החיצוניות. ולא לפי מידת הפנימיות.

ועיין כעין זה בהקדמה לספר הזהר (אות ס"ה) וזה לשונו "ואין להקשות לפי זה, אם כן למה אסור לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה. הענין הוא, כי במה ששייך להשלמת חלק המעשי מהמצות, הוא להיפך, שהראשונים נשלמו בהם יותר מהאחרונים. והוא משום, שבחינת המעשה נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות (המכונה "חיצוניות", כי כלים נקראים "חיצוניות" לגבי האורות, שהאורות נקראים "פנימיות"). וסודות התורה וטעמי המצוה נמשכים מהאורות שבספירות. וכבר ידעת ערך הפוך מהכלים להאורות".

נמצא, שבחינת הנגלה, היינו חלק המעשה, שייך לחיצוניות. לכן מבחינת המעשה, יש דברים, שלא יכולים לעשות אותם, רק דוקא בארץ ישראל. כמו שאסור לבנות בנין בית המקדש בחוץ לארץ, וכדומה.

אבל בבחינת הפנימיות, שהמדובר בלבו של האדם, לא מוכרח להיות דוקא בארץ ישראל, אף על פי שהענף של מלכות היא ארץ ישראל דוקא. אבל ישנם יחודים, שאם רוצים לעשות יחוד גם מבחינת חיצוניות, בטח שהם צריכים לעשות יחוד זה דוקא בארץ החיצוניות.

כמו שמצינו, שיש יחוד של עש"נ, שהוא ראשי תיבות " עולם – שנה – נפש". היינו, שהיחוד הזה היה צריך להיות דוקא בשלשה תנאים אלו, שהם:

ע – מבחינת עולם הוא דוקא מקום קדשי הקדשים,

ש – ומבחינת זמן היה צריך להיות דווקא ביום הכפורים, שהוא בחינת שנה,

נ – ומבחינת נפש, היה צריך להיות דוקא על ידי כהן גדול.

לכן מבחינת הפנימיות, שמדברים מלבו של האדם, ששם מתחיל עבדות ה', היינו שהעבודה היא לצאת מאהבה עצמית, שנקראת "ארץ העמים", ולהכניס במקומם את "עם ישראל", זאת אומרת, שכל מגמתו יהיה אהבת ה', אז שייך בחינת "יום" ובחינת "לילה".

"יום" נקרא, שיש לו מצב רוח טוב, בלי שום צורך לתיקונים. כדוגמת השמש הזורחת, ואין האדם צריך לעשות שום תיקון, שיאיר השמש. רק האדם צריך להיזהר, שלא יעשה הפרעות, שהשמש לא תוכל לבוא במקום, שהוא צריך שהשמש תבוא. כדוגמא, שלא יכנס לבית שאין בו חלונות, שזה המפריע שהשמש יאיר.

מה שאם כן "לילה" נקרא הזמן, שהאדם צריך לעשות תיקונים, בכדי שיאיר לו. כדוגמא הגשמיים, שבלילה, שהוא הזמן, שהוא חושך בבית, אז על ידי תיקונים, היינו שמכניסים שם מנורה או נר, אז הוא מאיר. ובלי תיקונים, אפילו שהוא לא עושה שום הפרעות, ומכל מקום בלי יגיעה, שזה נקרא "תיקונים", לא יאיר לו שום דבר. אלא על הכל, שהוא מסתכל, הוא כמו שמי שמסתכל דרך משקפיים שחורות, הכל חושך אצלו.

ואז הזמן, שהאדם יסתכל על מצבו הנוכחי, איך שהוא מרוחק מרוחניות ומשוקע באהבה עצמית, ואין לו סיכוים לצאת ממצבו בכוחות עצמו, אלא אז הוא הזמן לראות את המצב האמיתי שלו, איך מצד הטבע, אין בכוחו של אדם לעשות משהו, אלא כמו שאמרו חז"ל "אלמלי אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

אבל יש לדעת, שהלילה ברא ה'. ובטח ברא זה אודות המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. אם כן כל אחד שואל "למה ברא חושך, שהוא בחינת לילה. הלא לפי המטרת הבריאה, היה צריך לברוא רק יום ולא לילה". והפסוק אומר, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". היינו דוקא על ידי שניהם, שהם לילה ויום, אז בא יום אחד.

אלא כנ"ל, שבכוונה תחילה נברא הלילה, שאינו מאיר בלי תיקונים, בכדי לעשות תיקונים, על מה שהלילה מגלה לאדם. כי על הרגשת של החושך מתרקמים כלים, שנחוץ להם, בכדי שיהיה להם צורך להבורא, שהוא יעזור להם. אחרת אין צורך לישועת ה'. היינו, שאין אז צורך להתורה, שהיא בחינת "המאור שבה מחזירו למוטב".

ועל זה באו תיקונים, הנקראים "תורה ומצות". תורה, הוא מה שמתגלה לנו בחלק הנקרא "הנגלה". שהם דינים, וסיפורים מעשיות של האבות, וכדומה. זה הכל נקרא "תורה". וזה נקרא חלק של " תורת הנגלה", שהתורה מלמדת אותנו לעשות מצות, ואיך לעשות אותם. וכמו כן מספרת לנו את הסיפורים של האבות.

אבל צריכים לדעת, שיש בתורה חלק הנסתר. היינו, שנסתר מאתנו התורה הזאת. שאנו צריכים לדעת, ש כל התורה כולו הוא שמותיו של הקב"ה, היינו התגלות אלקות, הנקראים "סודות התורה", שמתחיל האדם להשיג דוקא לאחר שזכה לבחינת תורה לשמה.

במאמר רבי מאיר (אבות, פרק שישי) וזה לשונו "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר". נמצא, שחלק הנגלה שבתורה הוא להביא לנו בסגולתו לידי לשמה. היינו, שתהיה לו היכולת לכוון על כל מחשבה, דיבור, מעשה, שיהיה הכל בעמ"נ להשפיע.

ואח"כ, זאת אומרת, לאחר שכבר זכה לשמה, אז מתחיל ההתעסקות בתורת הנסתר ובטעמי מצות, שעל ידי עשייתם הוא ממשיך שפע עליון למטה. וכבר דברנו מזה, בענין שהתרי"ג מצות נקראים "תרי"ג עיטין", וכמו כן נקראים "תרי"ג פיקודין".

בהקדמת הזהר (מראות הסולם דף רמ"ב) וזה לשונו "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם "פיקודין". ונקראים אמנם גם בשם "תרי"ג עיטין". וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור. שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור". ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ומבחינה זו דפנים של המצות, שנקרא אז בשם "פיקודין", מבאר ר' שמעון את הי"ד פיקודין הנ"ל".

הרי אנו רואים מהנ"ל, שחלק הנסתר נקרא בשם "פנים". ולהפנים זוכים לאחר שזוכים להגיע לבחינת לשמה.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשנ"א – מאמר מ' / 1990/91 – מאמר 40

יש להבין, איך שייך אמת ושקר בעבודת ה'. שמשמע, שיכולים להיות עובד ה', אף על פי שהוא שקר. איך אפשר לומר דבר כזה. הנה הזה"ק (הקדמת ספר הזהר, אות קע"ב ובהסולם אות קע"ה) אומר שם וזה לשונו "חלקו של הקב"ה לשמח את העניים. כי בימים האלו, במועדים, הקב"ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו. ורואה, שאין להם במה לשמוח, ובוכה עליהם".

ומפרש את המאמר הזה בהסולם, וזה לשונו "צריכים להבין מקודם מדרש חז"ל (מ"ר פ"ו), שבעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים "נעשה אדם בצלמנו", הנה

חסד אמר " יברא, מפני שגומל חסד"

אמת אמר " אל יברא, מפני שכולו שקרים".

צדק אמר " יברא, מפני שעושה צדקות".

שלום אמר " אל יברא, מפני שכולו קטטה".

מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכו ארצה".

פירוש, כי נודעו דברי חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כי האדם, מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תיכף בהתחלה במצותיו יתברך, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה, אם לא לטובת עצמו.

לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצות שלא לשמה. דהיינו, מתוך תועלת עצמו. אבל עם כל זה, ממשיך שפע קדושה תוך מעשי המצות. אשר ע"י השפע שממשיך, סופו לבוא לעסוק במצות לשמה.

וזה שקטרג האמת על בריאת האדם, שאמר שכולו שקרים, איך אפשר לברוא אדם כזה מלכתחילה, שיעסוק בתורה ומצות בשקר גמור, דהיינו שלא לשמה. אבל " חסד אמר יברא, מפני שגומל חסד". הנה על ידיה נמצא מתתקן לאט לאט, עד שיוכל לעסוק בכל המצות ע"מ להשפיע. וכן השלום קטרג שכולו קטטה. אבל צדק אמר יברא, כי מחמת מצות צדקה לעניים, שעושה, נמצא לאט לאט מתקרב אל מידת השפעה, עד שבא לעסוק לשמה. ואחר שנשמעו כל טענותיהם, הסכים הקב"ה עם מלאכי חסד וצדקה, והשליך אמת ארצה, כלומר, שהתיר לעסוק במצות מלכתחילה שלא לשמה, אף על פי שהוא שקר, כי סופו לבא לשמה. ואז "תעלה האמת מן הארץ".

הנה הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ה') אומר שם וזה לשונו "ולפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

מדברי הרמב"ם אנו רואים, שצריכים להתחיל בעבודת ה' שלא לשמה. וענין לשמה, אסור אפילו לגלות להם, שיש ענין כזה. אלא שהם צריכים לדעת, זה שהם מקיימים תו"מ, בכדי לקבל שכר, זוהי שלימות אמיתית. ואין מה להוסיף על זה, אלא בכמות. היינו, לתת יותר זמן ויותר יגיעה, בכדי לקיים את התו"מ. ושהם יהיו שמחים, בזה שהם מקיימים תו"מ, יהיה להם הרבה שכר.

נמצא לפי זה, בכדי שהם יהיו עובדי ה' בשלימות, אסור להם לדעת, שיש ענין של לשמה, מטעם שהם עדיין אינם ראויים, שיכנסו לעבודה דלשמה. לכן, אם יגידו להם, שעיקר עבודה היא לשמה, אז הם יגידו "איך אנו יכולים לקיים תו"מ שלא לשמה, אם אין זו עבודה אמיתית". ולעבוד לשמה עדיין אין הם מסוגלים, לכן הם ישארו "קרח מכאן וקרח מכאן".

כלומר, שלא לשמה לא יהיה חשוב אצלם. ולשמה, הם רואים שאינם מסוגלים לעבוד. לכן לפי זה, אסור לגלות להם, שיש ענין, שצריכים לעשות בע"מ להשפיע. מה שאם כן כשהם לא יודעים, אז הם חושבים שהם עבדי ה' באמת, ושהם צדיקים. לכן מזה יהיה להם כח לעבודה, היות שהם שמחים, בזה שהם עובדי ה'. ומסתכלים על שאר אנשים, שלא מקיימים את התו"מ כמותם, כמו בהמות וחיות, ושאין להם שכל יותר מבהמות וחיות.

ובענין הבירורים, כתב בעץ החיים (מובא בבית שער הכוונות, אות ק"ז) וזה לשונו "והנה לא נתן לנו הקב"ה תורה ומצות לישראל, אלא לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מהכסף, שהם לבוש הנשמה.

וע"י כוונת האדם בתורה ומצות, נגמר לבוש נשמה.

וע"י התורה, מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח.

וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה, ונעשה לבוש הנפש".

זאת אומרת, אין לומר שמעשי המצות ותורה שלא בכוונה, חס ושלום אינו אמת. אלא משמע מדברי האר"י הקדוש, שמכל המעשים שהאדם עושה, מתבררים על ידיהם בירורים דקדושה מתוך הקליפות, ממה שירדו בעת שבירת הכלים. אלא שיש לחלק בין מצות בלי כוונה, ובין תורה שלא בכוונה, ובין תורה ומצות בכוונה, כנ"ל "וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש".

ובענין שלא לשמה, הנקרא "שקר", יש לפרש, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ובכדי שהאדם ישיג את זה בפועל, היינו שיראה את הטוב ועונג, איך שזה מגולה בעולם, זה אי אפשר לראות אצל הנבראים, מטרם שיש להם הכלים האמיתיים, שע"י יכולים לראות את הטוב ועונג, שמגולה בעולם.

לכן אצל הנבראים עוד לא מגולה, שמטרת הבריאה היא באמת כדי להטיב לנבראיו. היות שהם רואים, שסובלים יסורים בעולם, כל אחד לפי בחינתו. אם כן יכולים לפרש, שכל זמן שהנבראים מקיימים תו"מ שלא בכוונה בע"מ להשפיע, עוד לא מסוגלים לראות את האמת, שיש במטרת הבריאה, להטיב.

לכן יהיה הפירוש, אלו שמקיימים תו"מ, ועוד לא זכו לכוון בע"מ להשפיע, הגם שמצד האמת נעשה בירורים עבור הקדושה בעשיית תו"מ אפילו שלא בכוונה, היינו שהקדושה נתווסף על ידי מעשיהם, זהו רק בבחינת מציאות דקדושה. אבל הנבראים עוד לא מוכשרים לראות, מה נעשה על ידי מעשיהם. היינו, איזה תיקונים נעשה מעבודתם אפילו שלא לשמה.

נמצא כנ"ל, שענין שקר, מה שאומרים, ש"שלא לשמה נקרא שקר", הוא לגבי הנבראים. היינו כנ"ל, שהם לא יכולים עדיין לראות את האמת, מעשיית תורה ומצות שלא בכוונה. אבל באמת, כן נעשה תיקונים ובירורים בקדושה.

עד כדי כך אנו צריכים להאמין בדברי האר"י הקדוש, שמכל עשיה ועשיה בתו"מ נעשה תיקונים, כי יש לשאול, בענין מה שאנו רואים, שההלכה היא, באם שהאדם יכול לפעול, שהשכן שלו לא יחלל את השבת, לדוגמא, שהשכן צריך לטובתו, ובגלל זה השכן יהיה משומרי שבת, אז האדם מחויב לפעול, שלא יחלל את השבת.

ויש לשאול, הלא כאן אין לו שום כוונה, שישמור את שבת קודש, אלא הוא שומר את הציווי, מה שחבירו כופה עליו. אם כן איזו תועלת יכולה לצאת מעבודה כזאת. אלא כנ"ל, שכל מעשה ומעשה שעושים, אפילו שלא בכוונה, הוא עושה את שלו. היינו כנ"ל, שנעשה בירורים עבור הקדושה. רק הנבראים עוד לא מסוגלים לראות את התיקונים, מסיבת שהם יכולים לפגום, מטעם שעוד הם נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל.

ולכן, מטרם שהוא רואה את התיקונים, שנעשים על ידו, אין הוא יכול לקבל עדיין מהשפע, שמתגלה ע"י המעשים שלו. לכן כשאינם רואים את השפע המתגלה, ממילא לא יכולים לפגום, מטעם שהם לא רואים, שיש מה לקבל. אלא האדם צריך להאמין, שכל מעשה ומעשה של תורה ועבודה, הוא דבר חשוב. וכך להאמין.

רק לאחר שיזכה לקבל את הטבע השני, הנקרא "רצון להשפיע", אז יזכה לראות את האמת, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו". נמצא כנ"ל, שמה שאומרים "שלא לשמה נקרא שקר", היינו זהו לגבי ראיית האדם, שהאדם עוד לא רואה, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו.

ובהאמור נבין, מדוע "לשמה נקרא אמת". היות שע"י זה שהאדם זכה לבחינת לשמה, האדם צריך להגיע לדרגת אהבת ה', בזה שהוא מתנהג עם האדם בעצמו. היינו, שהאדם מקבל כל טוב מהבורא, אז האדם רואה את האמת, שמטרת הבריאה היא בכדי להטיב לנבראיו. ולא עוד, אלא שהאדם צריך לזכות ולראות, איך שההשגחה העליונה מתנהגת עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב.

וזוהי מדרגה גדולה, שהאדם רואה, איך שהקב"ה מתנהג עמו באופן פרטי בבחינת טוב ומטיב. אלא האדם צריך לראות, שהבורא מתנהג כך עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב. ובגלל זה נקרא לשמה "אמת", שע"י עבודה בבחינת לשמה, האדם זוכה ורואה את האמת, שהבורא מתנהג עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב.

וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (דף כ"ט, אות צ"ז) וזה לשונו "ולפיכך הזהירונו חז"ל, על תנאי המחוייב בעסק התורה, שיהיה לשמה דוקא. דהיינו באופן, שיזכה על ידיה לחיים, כי תורת חיים היא. וליתן דעתו ולבו למצוא בה את אור פני מלך חיים, דהיינו השגת השגחה הגלויה, שנקראת אור הפנים".

היינו שכל זמן שאין האדם זוכה לבחינת לשמה, הוא נמצא בהסתר פנים, היינו שעוד לא רואה, איך שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שהוא נמצא במצב של שקר. כלומר, שהוא אומר מה שאמרו, שמטרת הבריאה היא בכדי להנות לנבראיו. זהו שקר. הלא אנו רואים את ההיפך.

מה שאם כן הלומד תורה לשמה, הוא זוכה ורואה את האמת, מטעם שהוא בעצמו זוכה ורואה את הטוב ועונג, מה שהוא מקבל מהבורא. ועוד יותר מזה, הוא צריך להגיע לידי מצב של שלימות, ולראות, איך שהקב"ה מתנהג עם כל העולם עם המטרה של להטיב לנבראיו. נמצא, ענין אמת ושקר הוא לגבי השגת האדם בעצמו. ובהאמור יוצא, שהלומד תורה שלא לשמה, הנבחן לשקר, הוא רק מטעם, שאין האדם מוכשר לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

וזהו כנ"ל, כמו שאומר האר"י הקדוש, שמכל המעשים שהאדם עושה בקדושה, נעשים תיקונים. אולם האדם עוד לא יכול לראות מה נעשה מהתו"מ, מה שהנבראים עושים אפילו שלא בכוונה, היינו אפילו שלא לשמה, אלא לתועלת עצמם. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל את סדר העבודה עם קטנים ונשים, בע"מ לקבל שכר, היות כי מעשי המצות בעצמם עושים תיקונים, כנ"ל.

וכפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק שלישי, י"ח) "חביבין ישראל, שנקראו "בנים למקום". חיבה יתירה נודעת להם, שנקראים "בנים למקום", שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם". ואמר, שזה שנקראו "בנים למקום", זהו באופן כללי. אבל חיבה יתירה זהו באופן פרטי. שואל, מהו "חיבה יתירה". ואמר, שהחיבה יתירה הוא בזה, שנודעת להם, כלומר שהם יודעים ומרגישים, שהם נקראים "בנים למקום".

ועל דרך זה יש לפרש גם כאן. היינו, שבבחינת המעשה בלי הכוונה בע"מ להשפיע, הנקרא "שלא לשמה", הגם שעם ישראל נקראים "בנים למקום", מטעם שעוסקים בתו"מ בבחינת המעשה, גם כן נעשים תיקונים גדולים, כמו שאמר האר"י הקדוש, אבל לא נודעת להם. כלומר, שאין הם מסוגלים לראות, איזה תיקונים נעשה ע"י עבודתם.

מה שאם כן לאחר שהאדם זוכה לבחינת לשמה, אז נודעת להם, מה שהם עושים. וזהו כמו שכתוב "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. ומגלין לו רזי תורה".

ויש לפרש "שכל העולם כולו כדאי הוא לו", היינו שהוא כבר רואה את האמת של מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וראיה לזה היא, שהוא רואה אז "שכל העולם כולו כדאי הוא לו", מטעם שהוא מרגיש את הטוב ועונג.

וכמו כן יש לפרש את ענין מה שכתוב "ומגלין לו רזי תורה". היינו כנ"ל, שהוא זוכה ורואה, איך ע"י עבודתו בתו"מ נעשים תיקונים למעלה. מה שאם כן מטרם שזוכה לעסוק בתו"מ לשמה, הגם שנעשים תיקונים ע"י עבודתו בתו"מ, אבל האדם עוד לא מסוגל לראות, מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, א', י"ז) "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". הנה יש לפנינו ב' דברים:

א) מעשים

ב) כוונות

מצד אחד אנו מבינים, שעיקר היא הכוונה. כלומר, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, טוב או רע, יש להתחשב עם הכוונה, לא עם המעשה. דוגמא: שני אנשים, שהיה ריב ביניהם. לקח אחד סכין ודקר את השני. בטח, שהוא מעשה רע. והשני עשה משפט נגדו. וקבל הדוקר קנס עבור המעשה.

הנה הדוקר טוען: האיש הזה, שאני דקרתי אותו רק ביד, ועשיתי לו רק שריטה קטנה, שאני מחויב לשלם לו קנס, ואני ראיתי, שהאדם הזה לפני זמן מה, נכנס לבית חולים, והרופא חתך לו בפנים, בתוך הבטן, והוציא משהו החוצה, והוא שילם להרופא הרבה כסף. ואני עבור חתך קטן שאני עשיתי לו, אני צריך לשלם לו. היינו, ההיפך ממה שהיה אצל הרופא הנ"ל.

התשובה היא פשוטה, אמר השופט. היות שאנחנו הולכים לפי הכוונה, והיות שאתה דקרת בו מטעם שאתה רצית להנות, ולכן אתה צריך לשלם עבור ההנאה, שהיתה לך. מה שאם כן הרופא המנתח, חתך את בשרו בסכין, מטעם שהיה רוצה שהחולה יהנה. לכן החולה צריך לשלם להרופא. אם כן רואים אנו, עיקר היא הכוונה ולא המעשה. אם כן מדוע אמרו חז"ל "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה".

אלא כנ"ל ברוחניות בענין תו"מ, עיקר הוא המעשה, היינו כנ"ל בדברי האר"י הקדוש, שבמעשי המצות מתבררים בירורים של ניצוצין קדישין מתוך הקליפות. והגם שהאדם עוד לא מסוגל לראות זאת, מטרם שיש לו כלים דהשפעה, אחרת ע"י זה שהוא יראה, מה שנעשה מן העבודה שלו, זה ילך להכלי קבלה שלו, וממילא הוא יחזיר הכל להקליפות, נמצא, שהמעשה הוא העיקר.

אבל בטח אם הוא יכול לכוון, שגם הכוונה תהיה בע"מ להשפיע, אז הוא עולה ע"י הכוונה, הרוכבת על המעשה, למדרגה יותר גבוהה, כנ"ל, "שע"י כוונת האדם בתורה ומצות נגמר לבוש נשמה. וע"י התורה מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח. וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש".

לכן עיקר הוא המעשה, ועל המעשה יש להוסיף גם כן כוונה. ואנו צריכים להאמין, שמבחינת ענף ושורש, כל הדברים הגשמיים שנוהגים אצלנו, נמשכים משורשים עליונים. כלומר, כמו שמעשים הגשמיים מתקנים את הגוף, שבלעדם אין הגוף יכול להתקיים, כמו כן בעניני נשמה, בלי המעשים של תורה ומצות, אין מזונות להנשמה, שתוכל להתקיים.

וזהו כמו שמובא בספר "בית שער הכוונות" (דף מ"ט, אות פ"ג) וזה לשונו "ודע כי באדם הראשון הובררו כל הבירורין של כל העולמות וכל הנשמות, והובררו כל הבהמות. והדומם והצומח לא נגמרו להתברר. לכן היו אוכלים לבררם. וכאשר חטאו, חזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות. והבהמות הטהורות לבד מתבררים ע"י אכילתנו. וכן דומם וצומח".

ובהאמור משמע, שדוקא ע"י אכילתנו במעשה מתבררים בחינת דומם, צומח, חי. ורק יש להוסיף על זה כוונה. אבל בלי מעשה אין הכוונה מועילה. לכן אין לומר, בשביל מה הוא צריך להניח תפילין, הלא עיקר היא הכוונה. אם כן הוא יכוון כוונת התפילין, ולא צריך לקיים במעשה. אלא עיקר הוא המעשה, והכוונה היא התוספות.

לכן כמו בגשמיות, אם האדם יכוון כוונת האכילה או כוונת השתיה, ולא יאכל וישתה במעשה ממש, הוא ימות. כמו כן אם האדם לא יקיים תו"מ במעשה, אז לנשמה שלו, המקבלת מזונות ממעשה התו"מ, גם כן לא יהיה ממה לחיות.

וזהו הפירוש "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". היינו מעשה ממש בפועל. ואח"כ, לתוספות הענין, צריכים גם כן כוונה על המעשים, שהאדם עושה. וזהו בחינת דומם דקדושה. ומבחינת הדומם יכולים לבוא לבחינת צומח, חי, מדבר.

ובהאמור נבין, מה שמובא לעיל בענין, שהקב"ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו, כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ. ואומר שם (בדף קע"ג) וזה לשונו "והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין דקדושה לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו. והם גורמים בזה לכל מיני עברות. אמנם יחד עם זה נתן לנו תו"מ, אשר אפילו אם מתחיל לעסוק בהם, עוד מתוך שלא לשמה, דהיינו להנאתו עצמו, למלאות תאוותיו השפלות, הנה סופו יבוא על ידם לשמה, ויזכה למטרת הבריאה, דהיינו לקבל כל הנועם והטוב שבמחשבת הבריאה, בכדי להשפיע לו נחת רוח".

וצריכים לזכור את הכלל בסדר העבודה, שאין האדם צריך להסתכל על עצמו, ולראות אם הוא בסדר או לא. כלומר, שאם האדם רואה, שהוא אינו בסדר, אז הזמן שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו, שהוא יהיה בסדר, זהו דוקא בזמן, שהאדם מרגיש בעצמו, שיש לו קצת התקרבות לה', אז מותר לו להסתכל על מצבו עם בקורת. אבל זמן שהאדם מרגיש, שיש לו התרחקות מהעבודה, היינו שאין לו כל כך חשק לעבודה, אסור לו אז להסתכל על עצמו ולהתפלל. אלא שהוא צריך אז לשים לב ולומר "עד כמה שיש לי קצת אחיזה בעבודה, אני שמח בזה, ואני נותן תודה לה' עבור זה". אבל לא להתפלל אז, שה' יקרב אותו. וענין התפלה, שיתפלל, שה' יקרב אותו, צריך להיות דוקא בזמן שיש קצת עליה בעבודה.

וזהו כמו שכתוב בזה"ק (וארא ל"ג, ובהסולם אות ק"ב) וזה לשונו "בוא וראה, ביום עסק בתורה להשלים הדינים, ובלילה עסק בשירות ותשבחות עד שבא היום. כל היום עסק להשלים ולברר דינים, שהם בחינת שמאל. בלילה עסק בתשבחות, שהם חסדים".

על כן פירוש כנ"ל, שדוקא "ביום", היינו בזמן עליה, היה עוסק בשמאל לברר הדינים. מה שאם כן "בלילה", זמן שאינו מאיר, היה עוסק בתשבחות.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו