הרב יהודה אשלג
הרב יהודה לייב הלוי אשלג נולד בה` בתשרי תרמ"ו בעיר וורשה אשר בפולין.
בצעירותו התחנך בישיבת גור וע"פ הסיפורים למד קבלה בהחביאו דפים מספר "עץ החיים" להאר"י הקדוש בין דפי הגמרא.
בגיל תשע עשרה קיבל סמיכה לרבנות ע"י גדולי הרבנים בוורשה והיות והשלטונות דרשו את ידיעת השפה הרוסית כתנאי לקבלת תעודת הרבנות, למד תוך זמן קצר את השפה הרוסית וקיבל את התעודה.
במשך שש עשרה שנה שימש כדיין ומורה הוראה בוורשה ובמהלך שנים אלו הוציא לאור את ספרו הראשון "שיחות חיים".
בשנת תרס"ו, בהיותו בן עשרים, נשא לאישה את רבקה רויזא אברמוביץ והיא בת שש עשרה שנה. לזוג נולדו אחד עשר ילדים, מהם שלושה נפטרו בצעירותם. הבכור לבית אשלג שנולד היה הרב ברוך שלום הלוי שלימים נעשה תלמידו וממשיך דרכו היחיד. אחיו הם: יעקב, שלמה בנימין, משה מנחם אהרון, שרה, בת שבע, דבורה, מנוחה.
בעל הסולם היה תלמיד של האדמו"ר מקלושין, רבי מאיר שלום רבינוביץ ולאחר מותו למד אצל בנו יהושוע אשר מפורסוב (מקום מגורי חותניו). יחד עם האדמו"ר מפורסוב היה נוסע לאדמו"ר יששכר דב מבעלז, אשר בגליציה ולימים נהג לקחת איתו גם את בנו ברוך שלום.
באחת הפעמים בעת שהותם שם, פרצה מלחמת העולם הראשונה ולאחר עיכוב מצאו רכבת חיילים ועימה חזרו לוורשה.
האדמו"ר מפורסוב נפטר בי"ט תשרי, יום האושפיזין דאהרן הכהן ולזכרו ערכו בעל הסולם ואחריו הרב"ש סעודה רבת משתתפים ביום זה, במשך כל חייהם.
מנהגו של בעל הסולם היה להתעורר באחת לפנות בוקר וללמוד עד אור הבוקר. כשהרגיש עייפות נהג לטבול את רגליו במי קרח או לשים בתוך נעליו אבנים קטנות ומחודדות. פעמים רבות נשאר בנו, ברוך שלום ער עד השעה היעודה ע"מ לעורר את אביו ללימודיו.
יחד עם זאת, לא דגל בעל הסולם בסיגופים ובמכתב שכתב בשנת תרפ"ז הוא מתבטא כך: "ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמא, וסימנו הוא: הישות והגאות. והזוהמא הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסיגופים שבעולם. ואדרבא היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסיגופים. אולם אם רוצה אתה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים". (פרי חכם ח"ב, עמ` ע"ה).
בשנת תרפ"א החליט בעל הסולם לעלות לארץ ישראל ולמרות שאישתו הייתה בהריון החלו להתארגן לעזיבת פולין. ובאמת בדרכם ארצה, באניה, נולדה הבת בת – שבע.
הם הגיעו ארצה בחול המועד סוכות דשנת תרפ"ב לנמל יפו ומשם נסעו הישר אל העיר העתיקה שבירושלים.
בכדי להתפרנס הביא עמו מכשירים ליצור סבון וכלים לעיבוד קלף לספר תורה, אך בתוך זמן קצר, כשנתגלתה אישיותו ע"י היהודים שעלו מפולין, נאלץ להסתפק בפעילות רבנית. בפולין נחשב כדיין, אדם ידוע ומכובד. לכן לא רצה לפגוע בכבודם של בני הקהילה.
עם הגיעו לירושלים, לעיר העתיקה, הלך לישיבת המקובלים "בית א-ל" ומצאה סגורה, כי בחודש תשרי ניתן חופש לתלמידים. עד מהרה נפגש עמם וכך כתב: "… עד שפגשתי את המפורסמים שבהם, המה אנשים שכבר כילו שנותיהם על הלימוד בכתבי האר"י וזוהר, והצליחו שכל ספרי האר"י שגורים בפיהם עד להפליא ושם להם כקדושים שהיו בארץ," בעל הסולם התאכזב מרה כאשר התוודע אל שיטת לימודם באומרם כי אין פנימיות בדברי קבלה וכך התבטא: "מדברים סרה על ה` ועל תורתו ועל עמו קול גדול שבחכמת הקבלה כולה אין כאן בינה ודעת וסברה כלל וכלל, אלא המה קיבוץ של מלות ושמות, לא משל ולא נמשל רק דברים ככתבם." דבריו, ובהמשך גם כתביו, עוררו התנגדות רבה.
הוא החל ללמוד בישיבת "חיי עולם", ליד כיכר השבת ושם החלו להתקבץ סביבו תלמידיו הראשונים.
בשנת תרפ"ד עבר לגור בגבעת שאול ונתמנה כרב המקום ומורה צדק ע"י הרב יוסף חיים זוננפלד.
שנה לאחר מכן חיתן את בנו בכורו ברוך שלום, אשר נכנס מאז לשיעוריו כתלמיד מן המנין.
מדי פעם היה נוסע עם תלמידיו לטבריה, צפת ומירון, ואף הגיע לפקיעין, רכוב על סוס לבקר במערה בה התחבא רבי שמעון בר יוחאי.
בשנת תרפ"ה חזר לפולין, נפגש שוב עם מורו, האדמו"ר מפורסוב, והביא עמו לארץ את שאר ילדיו אשר בזמנו נשארו שם.
בשנת תרפ"ו נסע ללונדון, למשך שנתיים, וכתב את הפירוש "פנים מאירות" ו"פנים מסבירות" לספר "עץ החיים" להאר"י הקדוש. בתקופה זו גם כתב את מרבית ניגוניו, בהעזרו בפסנתר.
הוא חזר ארצה בסוף שנת תרפ"ח.
בשנת תרפ"ט, לאחר הפרעות בחברון, חיבר ניגון למילים שבתהילים ב` א` "למה רגשו גויים". בשנת תרצ"ב עבר לגור ביפו. בשנת תרצ"ג הודפס הספר "מתן תורה" ובו מאמרים שיצאו בתחילה כמו חוברות הדומות לעיתון, אך השלטון הבריטי אסר להמשיך בהוצאתם לאור.
באותה שנה החל לכתוב את "תלמוד עשר הספירות".
בסיימו לכתוב את "תלמוד עשר הספירות"
החל בכתיבת "בית שער הכוונות" עם פירוש "אור פשוט". בהקשר לכך, בסעודת ראש חודש תמוז אמר לרבי ברוך שלום, בנו, כך: הדבקות בספרים אמיתיים פועלת על האדם ומביאה לו את הרצונות והכוחות, אשר היו למחברי הספרים. מטרת הלימוד איננה הידע, אלא הידע הוא אמצעי להביא רצון דקדושה, היינו רצון להשפיע, בלב האדם. וזה כל האדם וזה המודד של קומת האדם.
בשנת תרצ"ו התישב בעל הסולם בבני ברק, והקים את בית מדרשו ברח` בן פתחיה במעלה הגבעה. לאחר מכן חזר לירושלים, גר ברחובות בן דוד ויחזקאל, ובשנת ת"ש בשכונת הבוכארים, ברחוב מוסאיוף. שם כתב את ה"מבוא לספר הזוהר".
במהלך שנותיו בארץ נפגש בעל הסולם עם ראשי הישוב החילוני בארץ, כמו: בן גוריון, שרת, פרופסור דב סדן, זלמן שזר, חזן (מראשי התנועה הקיבוצית) וכו`. מחשבתו היתה כי אם משטר סוציאליסטי וחברה קיבוצית העוסקים בהשפעה לזולת ושוויון בין אזרחים יהפכו את מטרת פעולתם להשפעה, דהיינו להשפיע לבורא ולא לאנושות, יהיו המשטר והמערכת החברתית טובים יותר. אולם מצד שני, אם ינסו ליצור משטר שוויוני מתוך שאיפות אנוכיות ינחל המשטר הזה כשלון חרוץ ויגרום לנזקים חברתיים חמורים.
בשנת תש"ג החל לכתוב את פירוש "הסולם" על ספר הזוהר. בהקדמה לספר הזוהר (אות נ"ח) כתב: וקראתי הביאור בשם "הסולם", להורות שתפקיד ביאורי הוא כתפקיד כל סולם, שאם יש לך עליה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא "סולם" לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך. אמנם אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו, כי אם תנוח במדרגות הסולם ולא תכנס אל העליה, אז לא תושלם כונתך…
למרות דלקת פרקים קשה, שהסבה לו יסורים גדולים, היה כותב במשך שמונה עשרה שעות ביממה. לעיתים התנפחו ידיו מחמת הכתיבה.
בשנת תש"ו , בעיצומה של כתיבת פירוש "הסולם" עבר לגור בתל-אביב, ברחוב יבנה מס` 4. בשנת תש"ט קיבל שתי התקפות לב ונאלץ להפסיק לכתוב למספר חודשים.
החלמתו היתה איטית ומתמשכת ובעקבות מצב בריאותו חלו מספר שינויים: הוא מסר שיעור לתלמידיו רק פעם בשבוע, נאלץ לישון יותר שעות, אף כי חילק אותן למשך כל היממה, ונמנע ממפגשים מיותרים.
לסיום כתיבת פירוש לכל כרך מהזוהר, ערך בעל הסולם סעודה משופעת בכל טוב והשמחה נהרה. לבנו, הרב"ש, אמר שאת ההקדמות לספריו כתב בצורה כזו שתראינה פשוטות מבחוץ וזאת בכוונה תחילה, בכדי שרק מי שראוי, יראה את העומק האמיתי המונח שם.
בשנת תשי"ג סיים בעל הסולם את חיבור פירוש "הסולם" על ספר הזוהר ונסע בל"ג בעומר למירון וערך שם סעודת סיום והודיה. השמחה היתה עצומה ושיחתו נסבה על דביקות האדם להשי"ת, שהיא התכלית הנרצית מכל עבודת האדם בתורה ומצוות.
בסיכומו של דבר כתב בעל הסולם 21 כרכים של הזוהר עם פירוש "הסולם", 6 כרכים של "תלמוד עשר הספירות", 3 כרכים של "עץ חיים" עם ביאור "פנים מאירות ופנים מסבירות", 4 כרכים של "פרי חכם", "מתן תורה", "אור הבהיר", "בית שער הכוונות" "ספר ההקדמות", "פתיחה לחכמת הקבלה" ושירים רבים.
בדומה לגדולי המקובלים השמיד ושרף רבים מכתביו כי כתב אותם בטרם זמנם.
מצבו הבריאותי החל להדרדר לאחר גמר כתיבתו את פירוש "הסולם" והוא מיעט לצאת מביתו. כחצי שנה לפני פטירתו נסע לצפת ולמירון בפעם האחרונה. במהלך שנתו האחרונה רמז מדי פעם לסובבים אותו על דבר הסתלקותו.
הוא נפטר ביום הכיפורים של שנת תשט"ו בהיותו בן 69 ונקבר בהר המנוחות בירושלים.
