מה זה רווק ברוחניות מעבר לזמן ומקום?
מה הקשר בין אישה לנשמה?
מהי נשמה?
מדוע קשים זיווגין כקריעת ים סוף?
כיצד יודעים מי זיווג האמת?
מדוע מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אישה כתוב בגמרא שיפחו עצמותיו ח"ו?
למה הלומד לא לשמה גדול עוונו מנשוא?
מהי אהבה?
[sociallocker id="43132"]
נתחיל ממהי נשמה?
ההגדרה העיקרית והמדויקת הינה – התלבשות אור בכלי.
באופן כללי היא מחולקת:
יש את הכלי שבנשמה (הרצון לקבל, השתוקקות, הרגש החיסרון)
ויש את האור שבנשמה (התלבשות אור בכלי, מילוי)
עוד הגדרה טובה: הנשמה היא מלשון 'לשום את הדבר' – ליישם אותו לתת לו שם, לתת לו ביטוי (ממשות של הדבר).
כמו כן נשמה היא מבנין נפעל- כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.
כפי שאמרנו הנשמה מורכבת מאור וכלי, ולא רק מהאור כמו שטועה העולם לחשוב.
הנשמה היא דבר מורכב מאור וכלי.
בקצרה אם נרצה לדייק יש להגיד שהנשמה היא – הנאה מהאמת, התלבשות אור בכלי.
בהקשר לשאלתנו, שנדבר ברוחניות בגוף אחד- צד האור יהיה הזכר וצד הכלי יהיה הנקבה.
חתונה, או נישואין זה אומר שיש חיבור בין הזכר לנקבה, בין האור לכלי, בין השמימות לארציות בין המסך לרצון בין גוף לנשמה, בין השכינה לישראל, בין הגלות לגאולה – בין הבורא לבריאה.
מה הקשר בין אישה לנשמה?
אישה מייצגת את ההשתוקקות, אין כפיה ברוחניות, שאין השתוקקות (בעל מנת להשפיע) אי אפשר לקבל את האור.
לכן שיש אישה, זה אומר שיש המשכה של אור דקדושה- דהיינו תענוג מהאמת.
האישה הגשמית היא סימן ללב, לרצון, להשתוקקות של האדם, לכן הערך של חתונה הוא עצום.
מסופר על הרב"ש שהתחתן בגיל 80, אם אדם במדרגות אין סופיות כמוהו נתן מקום כבוד לסימן, גם עלינו ללמוד מזה.
כמו כן אומר הרב"ש שאישה היא בחינת מלכות שמים, כי היא מייצגת את המלכות שעבודת המלכות באמונה (אני מניח שהנשואים יכולים להבין את זה במקצת) ואז יש עליות וירידות.
אומר הרב"ש שבגמר התיקון הקב"ה נקרא חתן והשכינה כלה. ומובא בזוהר שחתן הוא מלשון נחות דרגה. שואל הלא גמר תיקון הוא עניין של שלמות, מה שייך ירידות? אלא בגמר התיקון יראו שכל הירידות בעצם היו עליות.
מה זה רווק ברוחניות מעבר לזמן ומקום?
רווק יהיה כמו רצון שאין לו כלי ממשי עדיין, (גוף המדרגה) למשל יש לאדם השקפה עצומה- אבל אין לו רגש, לב להכיל אותה עדיין.
או למשל צד האישה שבאדם עושה הרבה מעשים ומצוות, אבל אין זכר, אין אור שמאיר ברצון והוא מורגש מופרד בודד ומנותק מהכלל, מהאהבה.
עוד משל: אני יודע שאני רוצה לאהוב את ה' וליראה אותו, אבל עדיין לא מרגיש את זה בליבי עמוק, רק מאמין בתבונה גדולה. אז בעניין הזה אני רווק, אליי לעבור את התיקונים הנצרכים לשים מסך לרצון הזה ולהתחתן.
כמו כן רווק יהיה כמו בחינת לא לשמה, ביחס ללשמה.
מדוע קשים זיווגין כקריעת ים סוף?
ים סוף מסמל את הרצון של האדם, את מלכות שעלתה לבינה ועשתה סוף וסיום לרצון.
יש פה כמה עניינים עמוקים:
א. הקשר בין איש לאישה מסמל בשורש את הקשר בין הבורא לבריאה, ובענף את הקשר בין גוף לנשמה שהם ב' הפכים וזה דבר לא פשוט לחבר אותם, יותר מזה – זה עיקר תיקונו של האדם בעולם הזה – כל המציאות מושתת על היסוד הזה. אז כמו שזה קשה ברוחניות בזמן ההסתרה התיקון של הרצון, כך כסימן לעיתים קשים הזיווגים גם בעולם הזה.
ב. האדם לא מקבל את זיווגו האמיתי, בגלל צמצום ב' יש הסתרה על הרצון האמיתי ועד שהאדם מגיע לרצון האמיתי שלו לעיתים הוא צריך לעבור הרבה הכנה וזיכוך.
כיצד יודעים מי זיווג האמת?
הרב"ש אמר שצריך לראות שיש 60 אחוז התאמה על פי התכונות, ההשקפה, המציאת חן החיצונית וכו'.
הגיוני מאוד הדבר, כי מה ש99 אחוז היום עוד שנה יכול להיות 3 אחוז, ומה ש 60 אחוז כיום יכול להיות 100 אחוז עוד שנה. החיצוניות תמיד משתנה.
אומר הרב אדם סיני שכל המשחק הוא בשישים, כי השש מסמל את בחינת היגיעה.
לכן שיש 60 אחוז התאמה פחות או יותר, זה מספיק, כי כל השאר ממילא זה עבודה פנימית שעושים כל החיים.
ראוי להתחבר על המטרות הרוחניות בחיים ולא רק הגשמיות, כי כל דבר גשמי הוא נפסד ונאבד, ואם הקשר מבוסס עליו, די לבא מין הדין להיות כנידון. אבל אם הקשר מבוסס על דברים מעבר לזמן ומקום, כמו פנימיות, אהבה, רוחניות נתינה ועוד. ממילא כוח הפועל בנפעל, וגם הקשר יתבסס על דברים נצחיים.
מדוע מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אישה כתוב בגמרא שיפחו עצמותיו ח"ו?
נענה על כך בהרחבה למתקדמים.
למה הלומד לא לשמה גדול עוונו מנשוא?
ראו בסוף הרחבה של רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל.
בונוס – מאמר בלילא דכלא לשבועות (לא שייך למאמר באופן ישיר אבל עוסק בעיני חתן וכלה בעולם הרוחני)
הרחבה למתקדמים:
"וירץ לקראתם". במדרש רבה: אמר אברהם, עד שלא מלתי, היו עוברים ושבים באים אצלי. תאמר משמלתי, אינם באים… אמר לו הקדוש ברוך הוא, עד שלא מלת ערלים באים אצלך, עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך, הדא דכתיב, וישא וירא.
אחרי המילה של אברהם היה לאברהם קושיה, מה הקושיה? לפני המילה היו לו עליות וירידות רבות, אורחים ושבים, דהיינו כל הבחינות של הלא לשמה. בזמן ההכנה מצד אחד קשה לאדם, פעם מרגיש אמונה פעם מסתלקת, המון עליות וירידות עד שטועם קצת פנימיות בנפשו.
זאת אומרת אברהם לפני המילה היה בבחינת רווק, ביחס לשכינה הקדושה, ביחס למדרגת החכמה, מכיוון שאין השכינה יכלה להתגלות לו ולשרות אצלו קביעות, אלא בבחינת עליות וירידות דרך האורחים, בבחינת "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" דהיינו כמו שהרב"ש מסביר, שבזמן תיקון הבריאה גדולים החסדים מהחכמה, וצריך לחפש אחרי חסדים אחרת אין החכמה מתקיימת.
על כן שאל אברהם, שהייתי רווק, אז הרגשתי שאני עושה עבודה, שאני מתייגע, שקשה לי, שאני עולה ויורד, ועכשיו שאני נשוי לשכינה הקדושה מכיוון שיכולה לשרות אצלי בקביעות לאחר שמלתי, מה יאתגר אותי בחיים?
הרי בלי תנועה האדם מת, בלי היראה בלי הריקוד, כיצד ירגיש את הקשר לבורא? שהייתי רווק התפללתי הרגשתי כמה אני רוצה להתחתן, אפילו לעיתים הרגשתי את הבורא מרוב שהרגשתי כמה אני זקוק לעזרתו, עכשיו שמלתי אין יותר אורחים אין לי עליות וירידות, אני מחפש אחרי עבודה ואני רואה שאין אורחים אז מה עליי לעשות?
כמו כן רואים הרבה בעולם החיצוני שמתי שמשעמם מחפשים אתגרים דווקא מחוץ לנישואין, כי אי אפשר בלי תנועה, אומנם זה אתגרים מזויפים שמלובשים בקליפות, אבל האדם צריך חידוש. צריך תנועה, ואם אין תנועה בקדושה, אז יחפש אותה במקום לא אמיתי, או שירקב אם ישאר במקומו.
על זה אמר לו הבורא, "עד שלא מלת ערלים באים אצלך, עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך"
{דהיינו כל בחינות ההסתרה, והלא לשמה- הערלים וכו, כל הרצונות של הקליפות שמאוד קשה להתגבר עליהם. אבל כשהתגבר עליהם ונלחם הרגיש כחייל בעבודת ה' שכובש את הרצון, אבל שהם הסתלקו מכיוון שתיקן אותם הרגיש שאין לו מה לעשות יותר לכאורה}
"עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך"
דהיינו דווקא עכשיו, אחרי שמלת, שמה מתחילה העבודה האמיתית של בחינת הלשמה, אומנם אין לך יותר ניסיונות של הרווקות, של עוברים ושבים. עכשיו הניסיונות שלך הם במדרגה גבוהה יותר, דווקא בצד הרוחני הגבוה, הצד שלהנות נכון מהאמת, אהבה.
רוב הרווקים והרווקות חושבים שאם יתחתנו, ימצאו את האביר על הסוס הלבן יהיו מאושרים וכולם מייחלים לזה.. אבל האמת היא שרק שמה מתחילה העבודה האמיתית, אחרי שהאדם מתחתן יש לו רצון לקבל יותר גדול פתאום יש לו רצונות שאפילו לא ידע שהיו לו שהיה רווק, פתאום יש יגיעה כפולה. אומר הרב"ש חתן מלשון נחות דרגה, שיש לו חיסרון עכשיו דווקא. אבל אומר לו דווקא עכשיו אחרי שמלת, כאן מתחילה העבודה האמיתית, שלא תחשוב שהיית רווק היה קשה עכשיו אתה לא רווק כבר לא קשה, אלא הפוך דווקא שאתה נשוי כאן מתחילה העבודה האמיתית, רק ההבדל הוא שעכשיו העבודה היא כמו אהבה ולא יראה, צריך לעבוד מאוד קשה עבור אהבה, אבל יש פה כבר לב, יש כבר הרגשה של התלבשות אורות.
מסופר על הרב"ש זצוקל היתה תקופה שלא היה מלמד בעל הסולם רווקים, לפחות לא את העומק של חכמת הקבלה רק את צד ההשקפה, והרב"ש היה נער והשתוקק ללמוד ובעל הסולם אסר עליו, מה עשה? הגיש להם קפה תה ומשקאות בזמן הלימוד, רק ערבב את הכפית חצי שעה, וככה בעצם זכה ללמוד הרבה (-:
לאחר החתונה בא בעל הסולם עצמו והעיר את הרב"ש לשיעור בוקר, אמר לו עכשיו אתה אדם שלם אתה יכול לבוא ללמוד.
כי שהאדם נשוי מתחילה העבודה, ולא הפוך כמו שאנחנו חושבים שברווקות קשה ובנישואין קל. {אין מדובר רק מבחינה גשמית)
אבל אכן נקודה האחיזה הראשונית היא אורחים ושבים. דהיינו בבחינת הלא לשמה – שמביאו ללשמה.
רק צריך להיזהר שלא תעשה לו בבחינת סם המוות, ושפחה תירש גברתה חס ושלום.
יש להוסיף שכמובן הלא לשמה מתחלק להמון מדרגות, נראה שאברהם היה מתוקן בבחינת משפיע בעל מנת לקבל בדרגתה הגבוהה המביאה ללשמה, ושהגיע לעבוד על הרצון לקבל, ששמה עוד לא היה מתוקן על כן נפגש איתו בבחינת הלא לשמה. ולאחר הברית הגיע לדרגת משפיע על מנת להשפיע בבחינתו.
הרבה פעמים לא לשמה אצל בעלי השגה גבוהים דווקא נקרא משפיע בעל מנת להשפיע, ביחס למקבל בעל מנת להשפיע, שנקרא לשמה מצד מטרת הבריאה.
מצד תיקון הבריאה משפיע בעל מנת להשפיע נקרא – לשמה.
נראה שעיקר הלא לשמה שלנו, הינו לעבור מהמשפיע בעל מנת לקבל – למשפיע בעל מנת להשפיע.
שזה זמן העבודה בהסתר פנים "ברווקות" {רווקות דהיינו שאין מסך על הרצון בקביעות}
עיקר הלא לשמה שמביאו לשמה – הוא מגיל יג עד גיל כ', בגיל עשרים לאחר שהגיע ללשמה ראוי לישא אישה. {אין מדובר על גיל גשמי זה רק סימן}
לכן נאמר בגמרא שאם עד גיל כ' לא נשא אישה הקדוש ברוך הוא מחכה ומצפה לו וכן הלאה כל האימרות בגמרא, מכיוון שצריך להזדרז ללשמה.
"מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אשה מעלה עליו את חמתו של הקב"ה, כדברי רבא שאמר "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אומר תיפח עצמותיו".
דהיינו נשא אישה- שהגיע למדרגת נשמה- לגילוי פנים לבחינת הלשמה.
הגמרא מבארת את טעם הדבר, משום שאם לא יינשא בגיל זה, יהיה עליו להתמודד עם הרהורי עבירה קשים ביותר.
דהיינו הרהורי עבירה נקראים שתוהה על הראשונות ונעשית לו סם המוות כפי הכתוב בהקדמת ספר הזוהר.
כל הלא לשמה שיש שמה הרבה יגיעה בזמן "הרווקות" זה רק הכנה אבל, כי העבודה האמיתית מתחילה דווקא בלשמה, דווקא בבן ולא בעבד.
מביא בהקדמת ספר הזוהר הקדוש שיש תריג עיטין ותריג פיקודין וזה לשונו:
"המצוות שבתורה נקרא בלשון הזוהר בשם תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה, יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שכתבו חז"ל (שבת פ"ח): עושי דברו לשמוע בקול דברו, בהתחלה עושי ואח"כ לשמוע, נקראים המצוות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה ושל הגוף."
הסבר: מבאר לנו שיש תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין. עיטין מלשון עצות, עצות כיצד להגיע, ציוני דרך, סמלים, סימנים. הפיקודין הם כבר סיבות. כבר מופקד בהם האור האלוקי. כמו כן נקרא שלא לשמה – בחינת תריג עיטין, ולשמה – בחינת פיקודין.
מה ההבדל בין סימן לסיבה?
אחד היסודות החשובים ביותר בדרך העבודה.
א. סיבה מחייבת תוצאה, והתוצאה מחייבת שהסיבה תהיה טמונה בה.
ב. סימן לא מחייב תוצאה.
על כן הגשמיות היא רק סימן, ולא סיבה.
היא רק שלט שמראה לאן לנסוע, ולא זה שמחליט לאן לנסוע.
הזוהר והתורה לא מדברים על גשמיות, אך צריך לזכור את חשיבות המצוות החיצוניות שהם חשובות ולעשות בכך סדר:
ידוע שיש פנימיות וחיצוניות, כאשר אנו מדברים ברובד המעשה בלבד, אז יש את ההתייחסות ההלכתית- למשל לקרוא קריאת שמע עם כוונה, כדי לצאת ידי חובה, אז מספיק כוונה טכנית מצד המעשה שה' מושל בכל וכדומה.
אבל כשמדברים ברובד הרוחני, ברובד הכוונה, אז אם אני לא מרגיש שהבורא גדול וקיבלתי את זה בכל עמקי נשמתי ביראת הרוממות, לא יצאתי ידי חובה באמת מבחינה רוחנית- כפי שכתוב לא יצא בלי כוונה. {כוונה דהיינו משיג את הדבר בליבו}
כל המצוות המעשיות הם סימן מובהק לכוונה הפנימיות שצריך להשיג, אבל הם עדיין לא סיבה, הם רק בחינת "עיטין".
עוד דוגמא: שמירת שבת, אם מסתכלים רק על רובד המעשה על הסימן המובהק והחשוב – אז אם שמרתי שבת ולא הדלקתי אש, קיימתי מצווה גדולה מאוד מצד המעשה. אבל שמסתכלים מצד הכוונה, אז ייתכן שאני בכלל בבחינת גוי ששבת חייב מיתה, {כי אני מקבל הכל לפרטיות שלי כולל המצוות במקום החלל הפנוי שהוא המקבל בעל מנת לקבל- האנוכיות} ועליי לתקן את הבחינות האלה בי ברובד המתאים. ולא להישאר רק במעשה, אף על פי שהוא חשוב ושומר עלינו כקיום מינימלי של העולם הרוחני בנפשנו.
כי ההלכה מאוד מיוחדת וחשובה, היא נותנת לנו מאין מסגרת בסיסית ששומרת עלינו גם כשלא הגענו לכוונה האמיתית, ומהווה לנו מעין כוונה מינימלית בסיסית אוטומטית שהיא הקרקע להתקדם קדימה.
יתרה מזו, התורה ומצוות הם הגירוי היחיד בעולם הזה לעולם הרוחני – ואין דרך אחרת. אך לזכור שזה רק מדרגת הדומם, וצריך להתפתח בחיים! רחמנא לבי בעי.
על כן נאחל לכל הנשואים ולכל הרווקים לחדש את הקשר הפנימי, ולהתחתן שהרי כל רצון חדש לעבודה נקרא בתולה, שאני צריך לעבוד עליו בחידוש, בכוח הבורא, באמונה, עליי להינשא לו, לשים לו מסך דקדושה ולפעול בעל מנת להשפיע.
עיקר החתונה זה בין הבורא לבריאה, החתונה שאנחנו מכירים בגשמיות היא סימן מובהק לענף הרוחני של חיבור גוף ונשמה שבשורשו הינו הקשר בין הבורא לבריאה.
כתוב שקשים זיווגין כקריעת ים סוף, כי באמת כל החיבור בין הבורא לבריאה דורש המון עבודה פנימית. נוסף על כך אין אדם מוצא זיווגו האמיתי (ראו למעלה)
אבל אין חיבור חומרי, החיבור הינו צורני, לכן עלינו להכיר את הצדדים הצורניים והפנימיים שבנו שנדע כיצד להתחבר ולהתקשר לבורא במקום האמיתי, ברוחניות.
אומר הרב"ש שבהתחלה נותנים לנו צעצועים, להתאמן על דברים קטנים ולאחר מכן נותנים לנו להתעסק עם דברים גדולים.
מהי אהבה?
שאלה אין סופית, אפשר להגיד אהבה היא מעבר לחומר, רגש מעבר לזמן ומקום, אחדות, חיבור וכן הלאה..
בפשטות אהבה זה- מקבל בעל מנת להשפיע, אני משותף, יחד.
נביא ציטוט של בעל הסולם בנושא מתוך "מאמר לסיום הזוהר" שמבאר יפה את הרעיון של אחדות ואהבה:
"ומה הם מעלותיו של אותו האדם שזכה לדביקות השי"ת? הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי אני מוכרח לגלות קצת לפי מדת ההכרח ואסביר הדברים בדרך משל.
הגוף עם אבריו אחד הם. וכללות הגוף מחליף מחשבות והרגשים על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב שאבר אחד ממנו ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר חושב ומרגיש שצר לו המקום שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו ומעבירו למקום הנוח לו. אמנם אם קרה ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האבר לגוף כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האבר. לפי המשל הזה יש להבין ג"כ מעלת האדם שזכה להדבק בהשי"ת, כי כבר הוכחתי בהקדמה שלי לספר הזהר אות ט' שבכרך הא', (וכן בחוברת להאדרא זוטא שהוצאתי ביחוד לכבוד ל"ג בעומר), שהנשמה היא הארה נמשכת מעצמותו ית' והארה זו נפרדה מאת השי"ת ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל, כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה, ושינוי צורה זו של רצון לקבל הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. ותעיין שם במקור כי אין כאן המקום להאריך בזה.
היוצא מזה, שכל נשמה היתה מקודם בריאתה בכלל עצמותו ית', אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה ונפרדה מהשי"ת שכל ענינו רק להשפיע, כי שינוי הצורה מפריד ברוחניות כמו הגרזן בגשמיות, כמבואר לעיל. ונמצאת הנשמה דומה עתה לגמרי למשל האבר הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד היו שניהם האבר עם כללות הגוף אחד, והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל לאחר שנחתך האבר מהגוף נעשו בזה שתי רשויות, וכבר אין אחד יודע מחשבותיו של השני וצרכיו של השני, ומכל שכן אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך, וכמו שתי רשויות נפרדות הם.
ולפי זה מובנת מאליה מעלת האיש שזכה שוב להדבק בו, שפירושו שזוכה להשוואת הצורה עם השי"ת עי"ז שבכח התורה והמצוות הפך את הרצון לקבל המוטבע בו אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם רק להשפיע ולהועיל לזולתו שהוא השוה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר שנחתך פעם מהגוף וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהי' יודע טרם שנפרד מהגוף. אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברך כמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל ואז מקויים בו הכתוב, דע את אלוקי אביך. כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה.
וזה שאמר ר' מאיר, כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה ונעשה כמעיין המתגבר וכו'. דהיינו כמו שאמרנו שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו בעסקו בתורה ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, שפירושו שיבוא להשוואת הצורה שכל מעשיו יהי' לתועלת זולתו ולא לתועלת עצמו כלל דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם רק להשפיע ולהיטיב לזולתו שבזה חוזר האדם להדבק בהשי"ת כמו שהיתה הנשמה מטרם שנבראה. ולפיכך זוכה לדברים הרבה וזוכה לרזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר מחמת ביטול המחיצות שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך כמטרם שנברא."
ובע"ה נזכה להתחתן גשמית, אבל בעיקר – רוחנית (-:
הרחבות למתקדמים:
דברי הצדיק "האביר יעקב" -רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל על עניין הלשמה בפנימיות:
הרחבות בענין אהבה רוחנית:
כלים ואורות (בפירוש המלות)
וכאן צריך להוסיף עניין ההבדל בין המתנה ובין אהבה הנולדת על ידיה. אשר האורות, כלומר, ההתפעלות של הכלי, שזה ניתן להשגה, היא מכונה בשם "חומר וצורה" יחד, כי ההתפעלות, היא הצורה, והכח הנ"ל הוא "החומר".
הסבר: דהיינו ההתפעלות= התלבשות אורות בכלים. חומר= ההשתוקקות הרגש הרצון.
אולם האהבה הנולדת, היא נבחנת לצורה בלי חומר. כלומר, אם אנו עוסקים בהפשטת האהבה מן חומר המתנה, כמו שלא היתה מלובשת באיזה מתנה ממשיית מעולם, אלא בשם המופשט אהבת השי"ת – אז נבחנת לצורה. והעסק בהה נבחנת בשם קבלה הצורתית. אולם נחשבת לממשית בלי שום דמיון לפילוסופיה צורתית, משום שרוח האהבה הזאתת היא הנשארת באמת בהשגה, בבחינת מופשטה לגמרי מן המתנה, דהיינו, עצם האור.
החומר והצורה בקבלה
והטעם, כי האהבה הזו אף-על-פי שהיא רק תולדה יוצאת מן המתנה, מכל-מקום היא חשובה באין ערך על המתנה בעצמה. בדומה למלך גדול שנותן חפץ קטן לאדם, אף-על-פי שהמתנה בעצמה, אין לה כל ערך, עם-כל-זה האהבה והתשומת לב של המלך, אין קץ לערכה ויקרה. ולפיכך, היא מופשטת לגמרי מן החומר, שהוא האור והמתנה, באופן, שכל העסק וההבחן נשאר חקוק בההשגה רק באהבה לבדה. והמתנה כמו נמחקת ונשכחת מהלב. ולפיכך, נבחנת חלק החכמה הזו, בשם חכמת הקבלה הצורתית, שהיא החלק היותר חשוב בחכמה.
הסבר: דהיינו הכלל האהבה היא מעבר לפרטים, ולא תלויה בפרטים לאחר שמשיגים אותה, והיא נחשבת לממשית כי היא בחינת התפעלות, ואין היא בגדר תאוריה או השערות כמו הפילוסופיה אלא היא הרגש ממש, רק הרגש מופשט מצד הכלל.
ויותר מזה למשל אם אני אוכל עם אשתי אז הסעודה היא רק אמצעי לקשר של אהבה שההרגש שלו הוא הרבה מעבר לסעודה, רק אנו פועלים דרך הפרט אל הכלל, אנו נבראים אנו צריכים את הפרטים לכן אנו פועלים אותם, אבל ההרגש הנולד של האהבה שהוא מעבר לפרטים באמת הרבה יותר גדול מהסעודה, כמו כן האור תמיד מתקבל בכלי הזך יותר. אם כך וודאי שהאור של הקבלה הצורתית גדול יותר.
אבי"ע
ויש באהבה זו ארבעה חלקים אשר המה נבחנים בדומה לאהבת אדם, שבעת קבלת מתנה בפעם הראשונה עדיין לא נכנה את נותן המתנה לאוהב. ומכל-שכן, אם נותן המתנה אדם חשוב, שאין למקבל השתוות עמו.
אולם עכ"ז, על-ידי ריבוי מתנות ואורך ההתמדה יצוייר שאפילו את האדם החשוב יכירוהו לאוהב אמיתי כשוה ערך. כי חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השואה ביניהם כנודע.
ולפיכך תבחן כאן ארבע מדרגות של אהבה. המקרה נקרא עשיה. הכפלת ריבוי המתנות נקרא יצירה. וגילוי האהבה גופה נקראת בריאה.
וכאן מתחיל הלימוד מחכמת הקבלה הצורתית, כי במדרגה זו נפשטה האהבה, מן המתנות. שז"ס: "ובורא חושך". כלומר, שמסלק האור מן היצירה, ונשאר האהבה בלי אור, בלי מתנותיה.
ואחר-כך אצילות, שאחר שטעמה ופשטה הצורה מהחומר לגמרי, בסוד: "ובורא חושך", ראוי לעלות למדרגת אצילות, ששם חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. דהיינו, אור ואהבה יחד.
הסבר: דהיינו אנו פועלים מהחוסר שלמות לשלמות, ולפיכך מתחילים מהפרטים, באהבה יש הרגש של שיוויון, ולא קטן וגדול (יראה) על כן מחלק לנו בצורה פלאית את הסדר:
הפרטים, המקרה המתנה מצד עצמה נקראת עשיה, ריבוי המתנה בבחינת הכפל שהמתנה באה כדי להגיע לכלל נקרא יצירה. האהבה עצמה שמופשטת מהמתנה נקראת בריאה, לאחר שזכינו באהבה, ואז מתחיל העסק בצורות, אבל זה לא מספיק לאחר מכן שרכשנו את הצורה המופשטת של האהבה בסוד בורא חושך, ראוי לעלות למדרגת אצילות ששם המתנה ואהבה מתחברים לדבר אחד המתנה היא ביטוי של האהבה כבר, ולא כמו ביצירה למשל אמצעי לעורר את האהבה, ולא כמו בבריאה שהיא מופשטת מהמתנה, אלא אהבה ואור יחד בבחינת שלמות.
ציטוטים והרחבות בענייני הלשמה:
(דרגות הסולם) וירא
במדרש "עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שלא מלת היו ערלים באים אצלך, ועכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך". ולכאורה יש לדקדק מה השיב לו השם יתברך, שהוא ופמליא שלו יבואו אצלו, אחרי שחשקו של אברהם היה לקיים מצות הכנסת אורחים.
ויש לפרש על דרך המוסר, שענין "מילה" היא קבלת מלכות שמים ומטרתה לנתק את עצמו מהקליפה, שזה נקרא כריתה ומילה מהקליפות. והאדם רואה שמטרם זה, היינו מטרם שקיבל על עצמו לעבוד רק לשם שמים, היו האורחים באים אצלו בבחינת "עובר ושב". ש"אורח" נקרא היצר טוב, היות שהוא בא לאחר שהיצר הרע כבר תושב אצלו י"ג שנה. והיה נוהג אצלו שהיצר הטוב היה מיעץ לו לעסוק בתורה ומצוות בבחינת עליות וירידות. וזה נקרא הכנסת אורחים, שהרבה פעמים ביום היו לו מצבים של עליות, שפירושו שהכניס את האורח הרבה פעמים. לכן נקרא זה לשון רבים בשם "הכנסת אורחים".
וזה שאמר, עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי, שהיו תמיד בבחינת עובר ושב. ועכשיו כשמל, היה ממתין שהאורחים יבואו, ולא באו. ועל זה השיב לו ה' יתברך, עכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך. היינו כי בזמן שעובדים שלא לשמה, לא צריכין כל כך הכנה להשיג בחינת עליות, וביגיעה קלה כבר יכולין לקיים תורה ומצוות. כי שלא לשמה נקרא שעובד על דרך הרצון לקבל. ועבודה זו היא בדרך הטבע, היינו שמטבע האדם לעבוד לעצמו. מה שאם כן בזמן שהולך לעבוד בבחינת להשפיע, והיות שעבודה זו היא נגד הטבע, לכן העבודה שהיה רגיל לעבוד לפני זה לא מספיקה לו, אלא להתגברות יתירה הוא צריך. וכל זמן שהוא לא מוסיף בעבודה, הוא רואה את עצמו שהוא עוד יותר גרוע ממצבו הקודם. לכן הוא צועק, "למה הרעות לעם הזה", היות שאין לו עכשיו אורחים.
וה' יתברך השיב לו, עכשיו, היינו בזמן שמתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע הנקרא "לשמי", אזי אני קורא עליך הפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". שענין הברכה הוא שיזכה להשראת השכינה. וזה נקרא אני ופמליא שלי באים אצלך. ומשום זה אתה צריך לדעת שאתה עומד עכשיו במדרגה יותר גבוהה. לכן אתה צריך להתאמצות יתירה, בכדי שתהיה ראוי לקבל אותי והפמליא שלי, היות ד"לפום צערא אגרא". כי בזמן שצריכין לקבל מדרגה יותר גבוהה, צריכין לתת עבודה יותר גדולה. אבל זה לא כפי שאתה חושב שאתה נמצא במצב יותר גרוע, בזמן שקיבלת על עצמך לעבוד בעבודה דלהשפיע, הנקרא עבודה לשמה.
—
"וירץ לקראתם". במדרש: אמר אברהם, עד שלא מלתי, היו עוברים ושבים באים אצלי. תאמר משמלתי, אינם באים… אמר לו הקדוש ברוך הוא, עד שלא מלת ערלים באים אצלך, עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך, הדא דכתיב, וישא וירא.
ויש לשאול על דרך המוסר, דענין המילה הוא בחינת החיתוך דשלא לשמה. ורק עבודתו לאחר המילה היה רק בלשמה. ויש כלל דענין עליות וירידות נוהגות תמיד, דהאדם נקרא הולך ולא עומד.
וזה ששאל, מדוע טרם שמל היו העליות וירידות תמיד אצלו. וזה שכתוב, "עוברים", היינו מלשון עבירה, שהיא ירידה, "ושבים", היינו חזרה בתשובה, היו באים אצלי, והיה עסוק כל היום בעליות וירידות. ועכשיו, כשמל, לא היה יכול תמיד להיות במצב של עובר ושב. אם היה לו ירידה, היה במצב הזה זמן הרבה, עד שיוכל לעמוד את עצמו. והלא הדבר היה צריך להיות בהיפוך.
ואמר לו הקדוש ברוך הוא, טרם שמל, היה ערלים באים אצלו, אפילו שחזר בתשובה והתחיל בתורה ועבודה, גם זה היה בחינת שלא לשמה, לכן (אין דבר זה כל כך חשוב). והיה לך הרבה גורמים שתעשה תשובה ולחזור לתורה ועבודה. מה שאין כן עכשיו בלשמה, שזה בחינת אמת, על זה יש התנגדות מצד היצר הרע. לכן אין זה כל כך בתמידות.
ועוד יש לומר, ששאל, למה טרם שמל, היה במצב של עבודה ובחירה, שהיא בחינת "עוברים ושבים", ועכשיו שמל, אין לו את העבודה של עובר ושב. על זה השיב, מקודם היה ערלים באים אצלך, היינו המחשבות ורצוניות של ערלים, בכדי שתעשה בחירה. וזה כדי שתזכה לשמה, היינו להשראת השכינה. ועכשיו כבר הגעת לזה ואין עוד צורך בבחירה, היינו שהעבודה הקודמת גרמה לך שתזכה עכשיו לבחינת מנוחה. תרח הוליד את אברהם.
—
יש ב' חלקים בתורה ומצוות:
א. הוא תורה ומצוות על דרכם הנגלה לעיני כל, שהם בחינת קיום המצוות ולימוד התורה על דרך תרי"ג עיטין, שסגולתם לזכך ולצרף את הגוף, ולהגדיל מעלת הנשמה, שתהיה ראויה וכדאית לקבל אור פני מלך חיים, כמו שהיתה הנשמה בשורשה, טרם מיעוטה וביאתה לגוף השפל בעולם השפל.
ב. הוא קיום המצוות ולימוד התורה על דרך תרי"ג פקודין, שהוא עניין השגת שמותיו ית', וכל שכר הנשמות.
וערך חלק הב' על חלק הא', כערך השמיים על הארץ. כי חלק הא' הוא רק בחינת הכנה. וחלק הב' הוא עצם ההשלמה ותכלית הבריאה.
בעל הסולם, הקדמת פי חכם
בכמה מקומות בזוהר מכנה לתרי"ג מצוות – "תרי"ג עיטין דאורייתא", ובהרבה מקומות בזוהר קורא לתרי"ג מצוות – "תרי"ג פקודין", כי מתחילה מחויב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו, ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחי' "תרי"ג עיטין", דהיינו עצות, איך שיזכה סוף סוף לבוא לפני המלך ולזכות לאור פניו, כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים, וע"ד שמובא בגמ': מה אכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף, אלא לא ניתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל. אמנם אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים, דהיינו שבאים להשגתו, וע"י קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצווה, כי המצווה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצווה הזאת, שז"ס: נר מצווה ותורה אור, ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין".
בעל הסולם, הקדמת פי חכם
אנו צריכים לקיים את התו"מ, בכדי שזה יביא לנו לידי טהרה. שעניין טהרה, פירושו טהרת הכלים מהרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה "לכלוך", שהוא מטעם שהוא בשינוי צורה מהבורא, שהוא כולו להשפיע. לכן מטרם שמנקים את הכלים אי אפשר לתת לתוכם שום דבר טוב, שכל דבר שיתנו בכלי המלוכלך, זה יתקלקל.
לכן מוכרחים לעצות טובות, לדברים שהם יטהרו לנו את הכלים, שזה נקרא הכשרה והכנה, בכדי שנוכל לקבל את הטוב ועונג. ובגלל זה ניתנו לנו תרי"ג מצוות, הנקראים בלשון הזה"ק בשם "תרי"ג עצות", שהן עצות לטהר עצמנו מזוהמת כלי קבלה שלנו.
וזה כמו שכותב בהקדמת ספר הזוהר (דף רמ"ב) וזו לשונו: המצוות שבתורה נקראים בלשון הזוהר בשם פקודין. ונקראים אמנם גם בשם תרי"ג עיטין (עצות). וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצוות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון.
רב"ש, שלבי הסולם, קדושה וטהרה בעבודה
המצוות שבתורה נקרא בלשון הזוהר בשם תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה, יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שכתבו חז"ל (שבת פ"ח): עושי דברו לשמוע בקול דברו, בהתחלה עושי ואח"כ לשמוע, נקראים המצוות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה ושל הגוף.
רב"ש, שלבי הסולם, מהו מחצית השקל בעבודה – א'
כבר נודע, שסוד נשמות בני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל, אשר הנשמה היא נשתלשלה ע"ד עילה ועלול, וירדה מדרגה לדרגה, עד שהיא ראויה לבוא לעוה"ז, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם. ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצוותיה, נמצאת מתעלית מדרגה לדרגה, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחינת שמותיו של הקב"ה, שה"ס תרי"ג פקודין.
בעל הסולם, הקדמת ספר פי חכם
[/sociallocker]
נסיים בדברי הרב"ש הקדוש בשם אביו מהספר שמעתי:
