מושגים ב- קבלה – תלמוד עשר הספירות
תלמוד עשר הספירות חלק א' – שו"ת
תקציר: הקַבָּלָה היא חלק הסוד שבתורה, ומכונה גם תורת הסוד, תורת הנסתר או פנימיות התורה. תורת הקבלה עוסקת ביחס שבין הקב"ה לעולם, בסדר השתלשלות העולמות הרוחניים, הספירות והמלאכים, וכן מפרשת את משמעותם הפנימית של פסוקי התורה ושל המצוות. לקבלה השפעה גדולה מאוד על חיי הרוח היהודיים. בין היתר ניכרת השפעת הקבלה בהלכות, מנהגים ובנוסח התפילה של רוב חוגי היהדות, וכן על תנועת ותורת החסידות, ספרות המוסר ועוד.
לאורך הדורות תורת הקבלה נלמדה על ידי בודדים, ורוב ציבור לומדי התורה לא עסק בה. ישנן הסתייגויות רבות, הן בהלכה והן בתורת הקבלה עצמה, על לימוד תורה זו לאלו שבדרגתם הרוחנית אינם ראויים לכך. העיסוק בקבלה הפך לנפוץ יותר בתקופת האר"י, שכתב "דוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה.
תולדות חכמת קבלה
הנה הספר הראשון שיש לנו בחכמה זו הוא ספר היצירה, אשר יש מיחסים אותו לאברהם אבינו ע"ה וכן נדפס על השער של הספר, אולם רוב המחברים מיחסים אותו לתנא רבי עקיבא וכן הדעת נוטה, כי רק בימיו הותרה הכתיבה בתושבע"פ. וע"כ כמעט שאין לנו שום ספר חוץ מספרי התנ"ך שהיה מזמן מוקדם לדורו של ר"ע, מטעם האיסור הנודע אשר דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, אלא אחר חורבן ביהמ"ק והתפזרות האומה מארצה היו יראים שלא תשתכח תורה מישראל והתירו הכתיבה מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
ואז החלו תלמידי ר"ע לכתוב את כל התורה שבע"פ שהיתה שגורה בפיהם, וכל אחד מהם קיבל עליו מקצוע מיוחד כי רבי מאיר סידר המשניות ורבי יהודה סידר התוספתות וכו' ורבי שמעון בר יוחאי סידר את חכמת הקבלה שהיתה שגורה בפיהם וחיבר ספר הזהר והתיקונים. באופן אשר כמו המשניות הוא סידור וקיבוץ מן ההלכות ומהחידושים של כל הדורות עד דורו של ר"מ, כן הזהר הוא סידור וקיבוץ מחכמת הקבלה מכל הראשונים שקדמוהו לרשב"י, ונכתבו בסתם על שמו של רשב"י להיותו המסדרם וכמובן שיש חידושים מעצמו ג"כ.
אולם תלמידי ר"ע לא עשו חתימה על ספריהם שלא יוסיפו בהם, כי אדרבא הם עשו התחלה בחיבוריהם כדי שאחרים הבאים אחריהם יוסיפו לבאר וללבן ולחדש ולהמשיך הלאה את אותם החיבורים שהמה התחילו בהם, דהיינו על אותו הדרך שהיה נוהג בשעה שהיו עוסקים בתורה בע"פ, שהאחרונים בררו ולבנו ולפעמים גם חלקו על הראשונים על דעתם והוסיפו על הראשונים, ומשום זה אתה מוצא במשניות חידושים ומימרות גם משאר תנאים שחיו אחר זמן ר"מ.
ונמשך הדבר עד דורו של רבי יהודה הנשיא שנק' רבינו הקדוש, ומצא שהדורות מתמעטים ואינם ראויים עוד לחלוק על הראשונים ועוד מפחד תלמידים שאינם מהוגנים שלא יסתרו דברי הראשונים, לפיכך קם ועשה חתימת המשנה ומאז ואילך לא הותר למי שהוא להוסיף דבר במשניות ולא לחלוק על איזה דין מהמובא בהם.
אולם על הזהר לא נעשה שום חתימה, והוא מטעם שנידון לגניזה ולא היה מצוי לגמרי בין ההמון רק בחדרי חדרים אצל ראשי הדורות, ולפיכך נשאר החיבור.. וכל אחד ואחד מראשי הדורות הלך והוסיף בו כפי חפצו ונמשך הדבר עד זמן של רבנן סבוראי.
אני לדודי ודודי לי
רוב בני העולם משתמשים בדודי (דהיינו הבורא, דוד מלשון אהבת דודים גילוי אור של מדרגת החכמה, בשונה מאהבת רעים שזה רק אור דחסדים, בשפה גשמית כמו ההבדל בין ידידות לחברות בין בני זוג, בין יראה לאהבה) אבל מצד הלא לשמה שעומד בפני עצמו כמטרה מאז חורבן הבית וגורם לכל הנזקים והפורענות בעולם כמו שאומר רשב"י הקדוש בתיקוני הזוהר נתיב תנינא צריך מאוד להיזהר, לכן בלא לשמה האדם משתמש בדודי רק כחבל מחנק לתענוג האישי שלו לא באמת אכפת לו מהבורא או להשפיע נחת רוח לבורא, הבורא בא לספק את הגאווה והאגו והעולם הבא והזה שלו, אבל זה רלוונטי רק לנשים וקטנים שבאדם (נשים מלשון גיד הנשה, הצד החלש, נקבה מלשון נקב בה בחינת הרצון לקבל לעצמו שרק רוצה למלא נקביו, קטן שאין לו חשיבות בדברי קדושה רק בחיצוניות של המצוות, מדובר על תוכנות נפשיות באדם לא על אישה גשמית מלשון אש ה' שזה דווקא קדושה, אם כי גם בה יש צד נקבה וצריכה להיזהר מאוד) בכל אופן שאני לעצמי, דודי לא לי היות ויש שינוי צורה. (שינוי צורה זה אומר שהכוונה של הנברא הפוכה מהבורא, כי הבורא רוצה לאהוב ולהשפיע והנברא חושב רק על האנוכיות שלו והרצון העצמי אז הכוונה הרוחנית שלהם בלב שונה ואין חיבור )צריך מאוד מאוד להיזהר מהלא לשמה אי אפשר להישאר שמה כל החיים כמו שמוכרים לנשים וקטנים, זה הפירוד הגדול ביותר מהקדושה ונעשית לו סם המוות אם נשאר שמה לאורך זמן. (כמו שכתוב בגמרא שהקב"ה מחכה עד גיל 20 שהאדם יתחתן ואם לא מתחתן אומר יפחו עצמותיו" דהיינו יתחתן יגיע למדרגת לשמה למדרגת נשמה, ואם נשאר בלא לשמה יפחו עצמותיו, דהיינו הפנימיות שבו, כמו שאומר רשב"י תיפח רוחו של מי שעוסק רק בסיפורי התורה והלא לשמה)
לכן אם אדם אומר בפה כשאני לדודי דודי לי, אבל בלב מתכוון אני רק לעצמי ודודי לי, זה לא עובד, אי אפשר לזייף ברוחני, אפשר רק בגשמי קצת, לכן שנזכה כשאני לדודי באמת, ואז דודי לי, דהיינו שיש יראה ואהבה דודי יכול להתגלות לי. אמן
דהיינו – הסתרה זה ספק, אמונה זה ודאי, אם האדם מתחבר לצד הוודאי והאמונה אז יראה שה' יתברך נמצא שמה. על דרך שאומר הרבי מקוצק שהקב"ה נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס. ספק נקרא הרצון לקבל לעצמו של האדם שמפריד אותו מהמאציל, אבל כמו שלמדנו בשיעור בליקוטי מוהרן בפנימיות, שאת הספק צריך להפוך לפסק הלכה, לודאי אמוני.
הר הכרמל – נביאי הבעל
הר הכרמל (סתם פשוט הרכבת עברה פה..) הר מלשון הרהור, כרמל מלשון כרם ל'. כרם נקראת האמונה של האדם שצריכה שמירה יתרה מהשועלים (שאלות וחקירות של המרגלים והשכל החיצוני)
ל' בבחינת השכל של האדם שעולה למעלה לעליון לקבל מוחין, אבל לשכל בלי אמונה אין קיום כפי שנאמר "ידע הוא כוח והאמונה היא מקור הכוח" , אז חשוב וקריטי שכל השכל יהיה בתוך הכלל של האמונה.
מסביר גם את העניין של נביאי הבעל, שרצו בעלות פרטית על האמונה שהיא מעבר לאגו והדעת בעלי בתים. שנאמר "לא כצורנו צורם" ובאופן יותר פשוט – שמשתמשים בקבלה והתורה לתועלת הגשמיות הנפסדת והגוף. או בתודעה הרוחנית, כדי להקרין למת-ריק-ס (מטריקס) תמורות גשמיות, במקום הפוך לשכלל את הרוחניות והפנימיות.
עוד אומר הזוהר (לא זוכר איפה הציטוט בראש, אם כי כנראה הקדמת ספר הזוהר) "ואותם המתייראים מטעם עונש דמלקיותא ולא מטעם מצווה עליהם נאמר "מגורת רשע היא תובאנו" מי שעובר על יראת ה' עובר על כל מצוות התורה ונטמן בקליפות ונענש במלקות שהם ארבע מיתות בית דין"
לכן בעזרת ה' שנזכה להושענא רבה בנשמה ולצל האמונה, דהיינו ישועה מלשון יהושע, צד הלב, הלבנה.
אנא ה' הושיעה נא
אנא ה' הצליחה נא! (מלשון צל חי ה', אמונה)
חג שמח וישועה אמיתית לכולם.






















