תשנ"א – מאמר ל"ב / 1990/91 – מאמר 32
במדרש רבא (במדבר פרשה ב') אומר על כתוב "איש על דגלו", ההא דכתיב נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול. אמר ישראל להקב"ה, הרי אנו מרננים בישועתך, מה שעשית לנו בשמך, נרננה בישועתך ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. וישעכתיב, כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל. ובשם אלקינו נדגול, שקבע הקב"ה שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים, שנאמר "איש על דגלו". ר' יששכר אומר, ודגלו עלי אהבה, אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק, אמר הקב"ה, חביב הוא עלי ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה", עד כאן לשונו.
ויש להבין:
א) מהו שקבע הקב"ה שמו בשמנו.
ב) מהו "וישע" כתיב, כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל (בענין מ"ש כתיב "וישע" מפרשים שהפירוש הוא "ויושע" כתיב).
ג) מדלג מהלכה להלכה. ידוע, שהשם של הקב"ה הוא טוב ומטיב, היינו שהוא רוצה תמיד להשפיע להנבראים טוב ועונג, שבגלל זה ברא בהנבראים את הרצון להשתוקק תמיד לקבל הנאה ותענוג. ולפי זה יש שאלה, מדוע אין הנבראים מרגישים את הטוב ועונג, אלא כל העולם סובלים מחסרון הנאה ואין להם סיפוק בחיים, כי כל אחד ואחד שהוא בר שכל שואל "מהו הטעם בחיינו".
והתשובה היא, כי הבורא עשה תיקון, בכדי שבזמן שנקבל את הטוב ועונג מהבורא, שלא נרגיש בזה בחינת בושה, שזהו נובע מסיבת שינוי צורה, שיש בין המקבל, שהוא הנברא, לבין הבורא, שהוא המשפיע. והתיקון הוא, שמטרם שיש לאדם את הרצון להשפיע, שענינו הוא שיהיה בהשתוות הצורה, אי אפשר לקבל את הטוב האמיתי שה' רוצה לתת להנבראים.
והיות שענין רצון להשפיע הוא נגד הטבע של האדם, לכן אנו לומדים, שיש באדם בחינת ע' אומות העולם. כלומר, שהאדם הוא עולם קטן, כמו שכתוב בזה"ק, ובחינת ישראל שבאדם היא תחת שליטת אומות העולם, שזה נבחן שעם ישראל הוא בגלות בין העמים, שאין להם כח ללכת נגד הרצון של אומות העולם, ולכן עם ישראל מבקשים מה', שיוציאם מהגלות שהם נמצאים בין העמים, כלומר שיהיה ביכולתם לעבוד לשם שמים.
וכמו כן אמרו חז"ל "ישראל שגלו שכינה עמהם", שיש לפרש זה על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל "תלמיד שגולה גולין רבו עמו". ואמר, שהפירוש הוא, בזמן שהתלמיד נמצא בגלות, היינו שקבל ירידה, גם רבו הוא אצלו בבחינת הירידה, כלומר, שכמו בזמן שהאדם הוא בבחינת ירידה ואין לו טעם בתורה ותפלה, הוא מטעם שגולין רבו עמו, כלומר שגם כל עניני קדושה הם אצלו בבחינת הירידה, היינו שהוא מסתכל על הכל כאלו שאין חשיבות לשום דבר רוחני, שזה נקרא, שגם הרוחניות היא בבחינת הגלות.
ובזה יש לפרש, שבזמן שישראל בגלות, היינו במצב הירידה, ואומות העולם שולטים אז על האדם, שאומות העולם נקראים באופן כללי "הרצון לקבל לתועלת עצמו", אז גם ה' אצלם בגלות, היינו שאין להם שום חשיבות להבורא, כי אם היתה להם חשיבות בגדלות הבורא, לא היו יכולים לשלוט על בחינת ישראל שבו.
כידוע, שישראל פירושו ישר-אל, שכל מעשיו הם ישר להבורא. והם בשליטתם גורמים, שכל מעשיו יהיו רק לתועלת עצמו, שזה נקרא לטובת הרצון לקבל ולא לתועלת ה'. נמצא, שבזמן שבחינת ישראל היא בגלות, גם הבורא הוא יחד אתם בגלות, זאת אומרת שהרצון להשפיע הוא בגלות, וגם למי שרוצים להשפיע גם הוא בגלות, כמו שכתוב שפרעה אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", שהוא כפר בגדלות ה' ולא נתן להאמין בגדלות ה', וממילא בחינת ישראל היא בגלות אצלם.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו שאומר "כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל", כלומר איזו שייכות יש בין גאולת ישראל לגאולת ה'. ובהנ"ל נמצא, שגלות ישראל וגלות הבורא הם שוים, היות כי בזמן שהאדם משיג ומרגיש גדלות הבורא, כבר אין שום שליטה לאומות העולם, שכולם בטלים נגדו יתברך. לכן יוצא שכל הגלות היא רק שאין מכירים בגדלותו יתברך.
וענין ההסתר, שהאדם מרגיש, שזה גורם לו, שיהיה בגלות, הוא כנ"ל, היינו שהאדם צריך לדעת, שהוא צריך לתקן מעשיו, שיהיו בע"מ להשפיע, אחרת תהיה בחינת בושה. לכן מוכרח להיות העלם והסתר על אור עליון. ולפי ערך הרגשת הרע, היינו בזמן שהאדם רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, בערך זה הוא רואה, איך שהוא מרוחק מהקדושה, היינו שהוא רואה, איך שרחוק מלעשות משהו לתועלת ה', והוא נמצא תחת שליטת אומות העולם, ואין לבחינת ישראל שבו שום כח לצאת מהגלות שלהם.
לכן, בזמן שישראל שבו יוצא מהגלות וזוכה לבחינת גאולה, ממילא גם הבורא, שהיה בזמן הגלות מכוסה ממנו, מחמת שליטת העמים, הוא נראה עכשיו ומתגלה גדלותו של הבורא. מטעם שעתה אין עוד צורך להצמצום והסתר, כי כבר עבר ממנו הצמצום, לפי הכלל "בשיעור שהאדם יכול לכוון בע"מ להשפיע, בשיעור הזה נעבר ממנו הצמצום וההסתר". וזה שכתוב "נרננה בישועתך ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. "וישע" כתיב, כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל". והיינו כנ"ל.
וכמו כן יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש מה שכתוב "נרננה בישועתך, הרי אנו מרננים בישועתך מה שעשית לנו בשמך", ומהו השם של הבורא שברא את הבריאה. שמו הוא הטוב ומטיב לנבראיו, שרצונו הוא להשפיע, והיות שבגלל זה ברא בהנבראים רצון לקבל, אחרת לא היו הנבראים יכולים לטעום טעם של טוב ועונג, כי אנו רואים, שבלי רצון וחשק אי אפשר להנות משום דבר.
אבל יחד עם זה, הבורא רצה שלא תהיה בחינת בושה בעת קבלת הטוב ועונג. לכן הוא רוצה שאנחנו נקבל הכל בע"מ להשפיע. והיות זהו נגד הטבע, שברא בנו רצון אך לקבל ולא להשפיע, לכן כשאנו רוצים לעבוד בע"מ להשפיע, אין בידינו כח הזה. לכן כשאנו מקבלים את הכח הזה, הנקרא שמו של הבורא, היינו שגם אנו יכולים לעשות בע"מ להשפיע להבורא, שזה נקרא, שהבורא נותן לנו טבע שני (כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל זה שהבורא נותן להאדם את הרצון להשפיע זה נקרא "טבע שני").
וזה שכתוב "אמר ישראל להקב"ה, הרי אנו מרננים בישועתך, מה שעשית בשמך", היינו כנ"ל, שאנו מרננים עם הישועה שנתת לנו את הרצון להשפיע, שזה נקרא "השם של הבורא", שהוא המשפיע, נתן לנו את השם הזה, היינו שגם אנו יכולים עכשיו לעשות מעשים להשפיע.
וזה שכתוב "ובשם אלקינו נדגול, שקבע הקב"ה שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים". כלומר, אנחנו דוגלים עכשיו בשם ה', ששמו הוא רצון להשפיע. וזו הישועה שלנו, שקבע הקב"ה שמו, שהוא הרצון להשפיע, בשמנו. שגם בשם ישראל מרומז השם של הקב"ה, היינו ישר-אל,היינו שכל המעשים של ישראל הם ישר לה' ולא לתועלת עצמו. וזה נקרא שעם ישראל דוגלים בשמו של הבורא, וזוהי הישועה של עם ישראל.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "ר' יששכר אומר, ודגלו עלי אהבה, אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה, ומפסוק לפסוק, ודילוגו עלי אהבה". שיש לפרש ענין הדילוג פירושו, היות שהאדם נברא עם הרצון לקבל ואינו יכול לעבוד בע"מ להשפיע, לכן אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ' ע"ב).
נמצא, שהאדם מוכרח לעבוד בשלא לשמה, מטעם שהוא נולד כך בהטבע שלו. ומכל מקום הקב"ה דולג את מצבו של שלא לשמה, והקב"ה מכניסו לתוך לשמה. נמצא, שעל ידי סיוע מהקב"ה יש כאן ענין דילוג, היינו שהאדם דולג את מה שיש בטבע שלו, לעשות הכל לתועלת עצמו, ומתחיל לעבוד לתועלת ה'. וזה נקרא "ודילוגו עלי אהבה", שמחמת אהבה שה' אוהב אותנו, לכן ה' נתן לנו דגלים, היינו מהלכה שהאדם עוסק בה שלא לשמה, ה' נותן לנו כח לדלג על דרגת שלא לשמה ולבוא לדרגת לשמה.
וזה שכתוב "מפסוק לפסוק". היינו, שהאדם מתחיל את הפסוק שלא לשמה ותיכף הוא דולג על השלא לשמה ובא לדרגת לשמה. וזה שכתוב "אמר הקב"ה, חביב הוא עלי ודגלו עלי אהבה, ודילוגו עלי אהבה", שפירושו, שמחמת אהבה ה' נותן לו כח לדלג על שלא לשמה ולבוא לשמה.
ואהבה נקרא זה, שהאדם מתחיל לעבוד בשלא לשמה, ועם ישראל נתאוו לעשות לשם שמים ולא יכלו כנ"ל, לכן עם הרצון שרצו לעשות לשם שמים ולא יכלו, הרצון הזה היה מעורר אהבה למעלה, וה' נתן להם את הכח לעשות לשמה. וזה שכתוב "אמר להם הקב"ה מה נתאוויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם".
זאת אומרת, שענין שעם ישראל נתאוו לבחינת דגלים, היינו שיוכלו לדלג על עבודה דשלא לשמה ולהגיע לשמה, וראו שבכוחות עצמם אין הם מסוגלים לזה. לכן עשו "אתערותא דלתתא", זה שחשקה נפשם ואמרו, מתי אנחנו נוכל לדלג על עבודה דתועלת עצמו ולהגיע לעבודה של תועלת ה'. ובהשתוקקות זו עוררו אהבה למעלה. וזה שכתוב "אמר להם הקב"ה, מה נתאוויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם". זה שנתאוו לדגלים, היינו לבחינת דילוג על העבודה דתועלת עצמו, הקב"ה מלא את משאלתם.
ובהאמור יוצא, שעיקר עבודת האדם היא להגיע לעבוד לתועלת ה', הגם שמוכרחים להתחיל בעבודה שלא לשמה, אבל צריכים להשתוקק, שה' יעזור ויתן לנו כח לעבוד לשמה, היינו שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, היינו שהאדם צריך לקבל את עול מלכות שמים בלי לקוות לקבל ממנה תמורה. היינו, שלא לדרוש ממנה, שהיא צריכה לתת לנו תמורת זו איזה מזונות, שנוכל לומר, תמורת זו, שאנו מקבלים ממנה, בגלל זה כדאי לעבוד בשבילה.
אלא הכל למעלה מהדעת, שהיא בחינת חוק. היינו, שמלכות נקראת "חוק", שאין לנו להבין איך אפשר לעבוד בלי שכר, היינו בלי שום מזונות, שהיא תיתן לנו. אם כן, מאין יהיו לנו מזונות, כלומר, איך אפשר לעבוד בלי לקבל תמורת זה שום דבר, שזה יזון אותנו ונוכל להחיות נפשנו.
והתשובה היא גם כן למעלה מהדעת. כלומר, שאנו צריכים לבקש מה', שהוא יתן לנו כח לחיות, ושיהיה לנו כח לעבוד בשמחה בע"מ להשפיע ולא לקבל שום תמורה. ואיך אפשר דבר זה, הלא אין בשכל שלנו מציאות להבין ב' הפכים בנושא אחד:
היות מצד א' אין אנו רוצים שום תמורה, אלא מקבלים מלכות שמים בלי שום מזונות, שתיתן לנו. ואיך אפשר לחיות בלי שום חיות, היות שאין אנו דורשים שום מזונות.
ומצד ב' אנו רוצים שה' כן יפרנס אותנו, ובמה אנו רוצים שהוא יפרנס אותנו, אם לא רוצים שום דבר עבור עבודה שלנו. התשובה היא, נכון שאין אנו רוצים שום דבר חזרה, אלא אנו רוצים, שה' יתן לנו כח לעבוד באופן שלא לקבל שום תמורה. ואיך זה אפשר. דבר זה שייך לך. היינו, אתה תעשה עמנו נס, שנוכל לעבוד בלי שום תמורה, היות שזהו למעלה מהדעת, ממילא אין לנו דעת להגיד לך באיזו צורה אתה תפרנס אותנו, אלא למעלה מהדעת שלנו אתה תפרנס אותנו, ואנו רוצים ללכת למעלה מהדעת, הגם שבהשכל של אדם אין דבר כזה במציאות.
נמצא, שעבודה שלנו היא למעלה מהדעת, וגם הפרנסה שלנו, אנו גם כן רוצים למעלה מהדעת. ולמעלה מהדעת נקרא בדרך נס. נמצא, שאנו מבקשים שה' יפרנס אותנו בדרך נס, היינו שלא כדרך הטבע. שמדרך הטבע האדם כשהוא עובד, הוא רוצה פרנסה עבור היגיעה. וכאן בעבודה, האדם רוצה פרנסה שיתנו לו לא מטעם עבודתו, אלא מטעם נס שהוא לא כדרך הטבע.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (בהר, בתחילתו), "בהר סיני לאמר, מה ענין שמיטה אצל הר סיני". ועל דרך העבודה יש לפרש, שידוע שמלכות נקראת "שמיטה",ומלכות נקראת "ארץ", כי מלכות היא ספירה שביעית. (שהעולם מתחיל מחסד, כמו שכתוב כי אמרתי "עולם חסד יבנה", ומלכות היא ספירה שביעית לחסד).
והרמז הוא, שאסור לדרוש ממלכות שתיתן מזונות, היינו אסור לעבוד את הארץ בע"מ שתיתן מזונות, כלומר "עבודת הארץ" נקראת עבודה שרוצים שהיא תיתן פירות, אחרת מי הוא שיעבוד עבודת אדמה בלי שהיא תוציא פירות. כלומר עבודה נקראת, שהאדם נותן יגיעה ותמורת היגיעה הוא יקבל שכר. היינו שהוא לא נהנה מהיגיעה. אם כן, אם אין לו הנאה מהעבודה, למה הוא עובד. בטח כוונתו היא בכדי לקבל תמורה.
לכן, אם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים ולא רוצה שום תמורה, זהו רמז שהוא לא עובד עבודת הארץ, היות שהוא לא רוצה ממלכות שתיתן לו איזו תמורה. וזה נקרא "שמיטה", היינו שלא עובד את הארץ בכדי לקבל תמורה.
מה שאם כן כשעובד בכדי לקבל תמורה, זה נקרא "עבודת קרקע". כלומר, בבחינת עבודה נקרא זה, שעושה "שמיטת קרקע", היינו שבכלל לא נוגע בהארץ, אלא אצלו הארץ בבחינת "ושבתה הארץ שבת לה'", שזה מרמז, שכל הארץ, היינו המלכות שמים, היא כולה לה', ואין לרצון לקבל שום נגיעה בהמלכות, הנקראת "ארץ" ונקראת "שמיטה".
ובזה יש לפרש השאלה "מה ענין שמיטה אצל הר סיני". הפירוש, שכל המצות צריכים לקיימם בבחינת שמיטה, היינו שהכוונה של קיום המצות צריכה להיות על דרך השמיטה, שהיא בבחינת "ושבתה הארץ שבת לה'". כלומר, זה שמקיימים מצות הבורא היא על הכוונה שלא לקבל שום תמורה תמורת העבודה, אלא כל המלכות שמים, שהאדם מקבל על עצמו ובגלל זה הוא שומר את מצות ה', הכל יהיה בבחינת שמיטה.
היינו כנ"ל, שהיא על הכוונה בעל מנת להשפיע, ולא ירצה לקבל שום תמורה. ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (בהר, שלישי) "וכי תאמרו, מה נאכל בשנה השביעית, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית". שיש לפרש את השאלה על דרך העבודה, היות שצריכים לקבל מלכות שמים בלי שום תמורה, היינו שאין האדם אומר, אני מקבל עלי מלכות שמים בתנאי שאתה תיתן לי טעם בעבודה וטעם בתפלה, וכמו כן בקיום המצות, שאם אקבל עבור זה תמורה אני מוכן לעבוד עבודת הקודש.
אבל כולו לה', איך אפשר לעבוד למעלה מטעם ודעת. מאיפוא אנו נאכל, היינו מאין אנו נקבל מזונות, לחיות בעבודה שלא תהיה לנו שום תמורה חזרה. הלא זהו בהפכיות לשכלנו. בהשכל שלנו אנו מבינים, אם המלכות, הנקראת "ארץ", תיתן לנו קצת טעם בעבודה, מהטעם הזה שאנו נרגיש יש לנו כבר מה לאכול. היינו, הטעם הזה שאנו מרגישים, זה נקרא "מזונות". אבל בו בזמן שאסור לנו לעבוד בשביעית, היינו אסור לדרוש שכר מעבודה זו, מאיפוא אנו ניקח משהו לאכול.
התשובה היא "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית", שספירה השישית היא יסוד, הנקראת "יסוד צדיק", שפירושו של צדיק הוא משפיע. ובזה שאתם תעבדו גם כן רק להשפיע, אז יש השתוות הצורה בין המלכות ליסוד, מזה תמשך הברכה. מה שאם כן להיפך, שאתם תקבלו את המלכות בע"מ לקבל, אז אתם גורמים פירוד בשורש נשמתכם, שהיא המלכות, הנקראת "כנסת ישראל", שהיא הכלל של כל הנשמות, שתהיה בפרוד. לכן אין היסוד יכול להשפיע למלכות, מטעם שינוי צורה שיש ביניהם.
לכן דוקא ע"י זה שישמרו שמיטה, היינו כנ"ל רק באופן כזה אני אומר לכם "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית".כלומר, שרק בזמן שאתם תשמרו את השמיטה ולא יהיה לכם שום רצון לקבל לתועלת עצמכם, אלא דוקא בע"מ להשפיע, אז יש מקום להשתוות הצורה בין יסוד, שהוא המשפיע, לבין המלכות, שהיא גם מתוקנת ע"י התחתונים, ששומרים את ענין שמיטה, שלא לקבל לתועלת עצמו. אז יש בחינת השתוות הצורה, אז יש מקום שתתפשט הברכה למלכות.
נמצא, שבזמן שהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע ובלי שום תמורה, אז הגוף שואל, מאיפוא ניקח חיות לעבודה, אם אנחנו נסכים לעבוד בלי שום תמורה. התשובה צריכה להיות, שאנו הולכים למעלה מהדעת. ובתוך הדעת אין רוצים לתרץ, אלא העבודה שלנו היא למעלה מהדעת. וגם המזונות מה שאנו צריכים לחיות בזמן העבודה, הם גם כן למעלה מהדעת, היינו בבחינת נס, היות שכל דבר שהוא נגד הטבע נקרא "מעשי ניסים".
נמצא, שכל בסיס העבודה שלו, בזמן שהוא רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, הוא בלי שום בסיס של פרנסה, היינו שאין הוא יודע מאין הוא יקבל כח לעבודה, שיהיה לו עם מה לפרנס עצמו, היינו שיהיו לו מזונות, וחיות בזמן שהוא עוסק בתורה ותפלה, אם אין הוא רוצה שום דבר לתועלת עצמו, נמצא שהוא מבקש מה', שיתן לו מזונות לחיות בתו"מ למעלה מהדעת. ולמעלה מהדעת נקרא "נגד הטבע". וכל מה שהוא נגד הטבע להשיג איזה דבר, נקרא זה "מעשי ניסים", בלי שום בסיס שיהיה לו על מה לסמוך.
נמצא, שאלו, הרוצים לעבוד בע"מ להשפיע, צריכים לדעת, בזמן שהגוף בא ושואל, מה נאכל, כמו שכתוב "וכי תאמרו מה נאכל", אין לתת להגוף תשובה בתוך הדעת, אלא להשיב, ה' יתן לנו את הברכה, כמו שכתוב "וצויתי את ברכתי". וכל ברכה היא בחינת נס, כי בזמן שהכל הולך כשורה באופן הטוב ביותר לא צריכים לברכות. אולם הגוף בא ושואל, הלא אמרו חז"ל (פסחים ס"ד ע"ב) "אין סומכין על הנס", וכמו כן אמרו חז"ל (פסחים נ') "לאו בכל יומא מתרחיש ניסא". נמצא, שכל התשובות, שצריכים לענות להגוף, הן הכל למעלה מהדעת, היינו לומר להגוף, ש"בתוך הדעת אתה צודק ואני הולך למעלהמהדעת".
כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו
