קבלה
דף 23

תשמ"ד – מאמר ד' / 1984 – מאמר 4

יש להבין בענין שאדם יכול לעזור לחבירו. האם ענין זה הוא דוקא במקום שיש עניים ועשירים, חכמים וטפשים, גבורים וחלשים, וכדומה. אבל בזמן שכולם עשירים, או שכולם חכמים, או כולם גבורים, וכדומה, במה אדם יכול לעזור להשני.

אבל אנו רואים, שיש דבר אחד, שהוא דבר המשתף את כולם, דהיינו בענין מצב רוח, כמו שאמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". כי בענין שיהיה לאדם מצב רוח מרומם, לא יעזור לאדם לא עשירות ולא חכמות, וכדומה.

אלא דוקא איש יכול לעזור להשני, בזה שהוא רואה, שהוא נמצא במצב השפלות. וכמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דוקא חבירו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם.

דהיינו, שחבירו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כח בטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו.

היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחבירו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בענין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחבירו מקום חסרון, שהוא יכול למלאות אותו.

תשנ"א – מאמר כ"ו / 1990/91 – מאמר 26

ויש להבין ענין זה ד"גילוי טפח". כלומר, מקודם היה כאן מכוסה טפח. ובא אחד וגילה טפח, אבל כיסה טפחיים. אם כן נעשה עכשיו יותר מכוסה, ממה שהיה מטרם שגילה. שמשמע, שהוא בא ועשה כיסוי יותר גדול משהיה. הלא היה יותר טוב, אם לא היה מגלה את הטפח.

אלא שיש לפרש, זה שבא ואומר "גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים", הוא בא ואומר לנו, שיש כאן מקום עיון. היינו, לעיין במה שהוא גילה. היות שאין הדבר צריך להיות גלוי לכולם, רק לאותם הנצרכים לדעת. לכן היה מוכרח לכסות טפחיים. זהו, בכדי לאלו אנשים שאין להם צורך, הם לא יתנו יגיעה, כדי להבין את הענינים. מה שאם כן אלו אנשים שמרגישים, שחסר להם ידיעות אלו לצורך השלמתם, הם יתנו יגיעה, בכדי לגלות את הענין, שהוא כיסה.

ובזה יש לפרש בעניני עבודה, שהיא התעסקותו של אדם בתורה ומצות בכדי להגיע להשלימות, שבגלל זה האדם נברא. ויש להבחין ב' בחינות:

א) מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא, שהנבראים צריכים להגיע למצב שיקבלו טוב ועונג מה'.

ב) תיקון הבריאה. תיקון הבריאה הוא, שיגיעו לידי דביקות, הנקראת "השתוות הצורה". היינו, שכל מעשיהם יהיו רק ע"מ להשפיע נחת רוח להבורא. לכן, בזמן שיש איזה גילוי, ואין האדם מוכן לקבל אותו בע"מ להשפיע, אז האדם פוגם בהדבר. לכן מוכרח להיות הכל בהסתר, עד שתהיה ביכולת האדם לקבל אותו בע"מ להשפיע.

לכן בזמן שאומר "גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים", הכוונה היא, למי שאין לו צורך להדבר, לא יתן יגיעה לעבוד ולגלות. מה שאם כן אלו אנשים שיש להם צורך, בזמן שאומרים להם "גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים", הם כבר מוכנים לעבוד, עד שישיגו את הטפח שגילה. כי ה' הוא בעוזרו. שבזמן שהאדם נותן את האתערותא דלתתא, הוא מקבל עזרה מלמעלה.

נמצא, שכן גילה את הדבר למי שראוי להם. ומי הוא הראוי לזה. אלו שנותנים יגיעה. להם מתגלה הטפח, מה שהם גילוי. זאת אומרת, למי שאין לו את הבחינה של תיקון הבריאה, אין הוא יכול לקבל שום דבר ממטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

אולם ענין זה של גילוי טפח וכיסוי טפחיים, נוהג גם בזמן ההכנה לעבודה. כלומר, אפילו בתחילה, כשהאדם רוצה להכנס בעבודה, נוהג ענין זה. כי אלה אנשים, שיש להם זכיה משמים, מגלין להם מלמעלה קצת הארה, שמאיר להם. ומתחילים להכנס בעבודה בהתלהבות גדולה בכח גדול.

וזהו מטעם, שקבלו גילוי מלמעלה, ורואים, שעיקר חיים בעולם הזה הוא רוחניות ולא גשמיות. ומרגישים בבטחון, כי עוד מעט הם יזכו להכנס להיכל המלך, ולזכות לדביקות ה', ולטעמי ורזי תורה. וכל זה האדם מרגיש מכח גילוי הטפח, שגילה לו מלמעלה.

אולם אח"כ, כשעבר קצת זמן, היינו כשרואים למעלה, שהאדם כבר התחיל בעבודה דלהשפיע, אז, בכדי שהאדם יזכה מכח עצמו להתקרבות ה', וכמו כן להרגיש עכשיו מהו ענין של התרחקות מקדושה, וזהו בכדי שיבוא לידי הבחנה של "יתרון האור מתוך החושך", אז האדם בא אח"כ לידי מצב של "כיסוי טפחיים".

ואין בידי אדם להבין, מדוע בתחילה, כשעוד לא היה יודע מהי עבודה דלהשפיע, היה מאיר לו הרוחניות בבחינת גילוי. ובטח אחר הגילוי הזה, האדם, לפי שכלו, מבין, שהוא היה צריך להתקדם וללכת קדימה. ולבסוף הוא רואה, שעכשיו הוא יותר גרוע, מכפי שהיה מטרם שהתחיל להכנס בעבודה דלהשפיע. ואין האדם יכול לתת תשובות על המצבים האלו.

והתשובה היא כנ"ל, שבכדי שיכנס לעבודה, אז היה מוכרח לתת לו מלמעלה את הגילוי, בכדי שזה יתן לו כח לצאת מהמצב שבו היה נמצא, מטרם שהתחיל בעבודה. וזה נקרא "אתערותא דלעילא". אבל אח"כ לקחו ממנו את הגילוי זו, בכדי שיהיה לו עכשיו מקום לתת את האתערותא דלתתא.

וזה שאומר האר"י הקדוש, שבליל פסח, שאז ה' היה צריך להוציא את עם ישראל ממצרים, נגלה עליהם אור גדול בבחינת אתערותא דלעילא. לכן היו מאירים אז מוחין דחיה. וכל זה היה מכח אתערותא דלעילא. אבל אח"כ חזרו ונפלו כולם למקומו. היינו, שאח"כ היו עם ישראל צריכים לעבוד בבחינת אתערותא דלתתא, בכדי להמשיך בבחינת גדלות המוחין.

ועל דרך זה יש לפרש כאן, כשהאדם נכנס לעבודה, מגלים לו טפח, היינו שמראים לו מלמעלה איזו הארה, שההארה זו נותנת לו כח לעבוד עבודת ה', שהוא מתחיל להרגיש, שזה הוא המטרה שבגללה האדם נברא בעוה"ז. וההרגשה זו באה לו מכח גילוי מלמעלה, בכדי לתת לו תנופה לעבודת הקודש.

אי לזאת, לאחר כך, שהאדם רואה, שהוא לא מתקדם, אלא הולך אחורה, והוא רחוק עתה אפילו מהמצב שבו היה, מטרם שגילה לו טפח מעבודת הקודש, אז האדם חושב, שזהו מטעם שזרקו אותו מהעבודה.

לכן על האדם לדעת, כי כן היא דרך העבודה, שבכדי להכניס את האדם בעבודה, יש תיקון כזה, הנקרא "אתערותא דלעילא", שזה נותנים לאדם, המסוגל להכנס בעבודת הקודש. היינו, שלאחר כך יהיה האדם מסוגל לעבוד באתערותא דלתתא. כי כלים אמיתיים האדם משיג דוקא ע"י אתערותא דלתתא. לכן נאבד לו אח"כ האור הבטחון, שהיה בתחילת עבודתו.

ובהאמור יש להבחין במה שכתוב "גילוי טפח וכיסוי טפחיים":

א) תחילת עבודתו היא בבחינת דומם דקדושה, היינו רק בבחינת המעשה, ולא חשב על בחינת מחשבה.

ב) שמגלין לו טפח מלמעלה. ומתחיל אז להרגיש, שיש עולם חדש. דהיינו, שהוא מרגיש, שאם יתן איזה השתדלות, אז הוא יזכה להכנס להיכל המלך, ויזכה להשגת אלקות. ורואה אז, איך הבטחון שלו כל כך חזק, שיגיע עתה לשלימות אמיתית.

וכשהוא מסתכל על שאר אנשים, איך שהם עוסקים בתו"מ בבחינת הדומם, הוא אומר עליהם, שהם בבחינת מעשה בהמה, שעושים בלי דעת, ואין להם שום הרגשה, מה שיש בפנימיות תו"מ. וכל זה בנוי אצלו על סמך שזכה לבחינת גילוי טפח.

ג) שאחר זה, היינו לאחר העבודה, שהתחיל ללכת בבחינת הכוונה, מכח אתערותא דלעילא כנ"ל, הוא בא אח"כ למצב של וכיסוי טפחיים. היינו, שהוא בא לידי ירידה. שזהו בכוונה תחילה, בכדי שעתה יתן את האתערותא דלתתא. שדוקא מעבודה זו הוא מקבל כלים להאור.

כלומר, שאי אפשר להבחין טעם בהאור מטרם שטועמים טעם בחושך, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". זאת אומרת, הגם שכל אחד יכול להבחין בין אור לחושך, אבל להנות מהאור, כמו שיכולים להנות, זה אי אפשר. כמו שאנו רואים, שכך הוא בגשמיות.

ואנו צריכים להאמין, שכל זה נמשך מרוחניות בבחינת "ענף ושורש". כדוגמת מה שאנו רואים בעצמנו. אנו ברוך ה' הולכים על רגלינו וממשמשים בידנו. והגם שאנו שבעי רצון מזה שאנחנו בריאים, אבל יחד עם זה, אין אנו יכולים להוציא שמחה, מזה שאנו ברוך ה' בריאים.

אולם אם אנחנו נכנס לבית חולים, ששם נמצאים אנשים משותקים, אחד על רגל ואחד על ידים. ואם יכנס מי שהוא, ויתן להם סגולה, שהם יחזרו לבריאותם, והם יוכלו לשמש עם הידים ורגלים שלהם, איזו שמחה תהיה להם, מזה שהם בריאים.

נמצא, החושך הזה, מה שהם סובלים, שאין הם מסוגלים לשמש עם ידיהם ורגליהם, זה הוא הגורם להם את השמחה. וזהו "כיתרון האור מתוך החושך". וברוחניות אין הענין שהאור יוסיף להם רק שמחה. כי אנו צריכים לדעת, כי ברוחניות השמחה היא רק משמשת להשגת האור, היינו שהשמחה היא לבוש לרוח ה'.

כלומר, כי ענין השגת אלקות מתלבש בהרבה שמות. ובאופן כללי נקראת זה בשם אור תורה או חכמה. כלומר, שאין ענין תענוג רוחני הוא הנאה בלבד, אלא שזה ענין גילוי שמותיו של הקב"ה. וזה זוכים על ידי החסרון, הנקרא "כלים וצורך". לכן אנו צריכים לאתערותא דלתתא, כי דוקא ע"י עבודה שלנו בתו"מ, משיגים אלו הכלים, הנקראים "צורך לאור התורה".

לכן האדם צריך להיות זהיר, שלא להתפעל, מזה שהוא מקבל ירידות. היות שמזה האדם לומד, איך להעריך את החשיבות של התקרבות ה', כנ"ל בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך". נמצא, לפי זה יהיה הפירוש "גילוי טפח וכיסוי טפחיים" בעבודה, היינו כנ"ל, שיש להבחין ג' בחינות בעבודה, עד שמגיעים לבחינת דביקות ה':

א) כשהוא בבחינת דומם דקדושה, היינו שעובד רק בבחינת המעשה, המכונה קו אחד.

ב) כשמגלים לו טפח, היינו שמלמעלה מראים לו בבחינת אור מקיף, מה שיש להשיג בענין אלקות. ומקבל ע"י זה בחינת בטחון, שישיג השגות גדולות. שיבין, שבגלל זה כדאי לחיות, ולא יהיו החיים שלו כמו כל בני העולם, שחיים בלי תכלית.

ג) ואח"כ הוא בא למצב הג', שהוא בחינת ירידה, כנ"ל. שרוצים ממנו, שהוא יגלה בחינת האתערותא דלתתא. והמצב הזה נקרא "מכסה טפחיים". היינו, לא די שנתכסה ממנו המצב של הגילוי, אלא שנתכסה ממנו עתה גם המצב של בחינת הדומם. היינו, שקשה לו עכשיו לעסוק בתו"מ אפילו בבחינת המעשה בלי כוונה.

נמצא, שיש לו עתה ב' כיסויים:

א) של מצב הגילוי טפח,

ב) גם המצב של בחינת הדומם, שהיה אז עוסק בתו"מ בהתלהבות, גם המצב הזה נעלם ממנו. וכל זה למה. היינו, למה צריכים עכשיו, שיהיה מכוסה יותר, אפילו מבחינת מצב הא', הנקרא בחינת "דומם דקדושה".

התשובה היא, בכדי שהוא לא יהיה עכשיו מסתפק במועט, וישאר בבחינת הדומם. נמצא, שכל הגילוי טפח היה בחינם. היינו, שלא עשה שום פעולה להתקרבות לה'. מה שאם כן כי עתה אין בידו לעשות שום דבר, אלא בכפיה אצלו, אז הוא מוכרח לחשוב ולמצוא עצות, איך שיהיה בידו שוב לעבוד את עבודת הקודש, לכן מוכרח להיות עכשיו מכוסה טפחיים.

אולם האדם צריך להיות זהיר, שלא לזלזל בעבודת הכפיה, אף על פי שבזמן הכפיה, אין הגוף מוציא שום טעם בעבודה זו. וענין הכפיה יכולים ללמוד את החשיבות של העבודה הזו. כמו שאנו מבינים ורואים, איך שהעולם מתנהג בעניני הגשמיים.

ניקח לדוגמא, אכילה, שהוא דבר הנוהג בין בגדולים ובין בקטנים. ויש בזה ענין אהבה וענין יראה, היינו יראת העונש. אנו רואים, שיש ילדים קטנים שלא רוצים לאכול. מה עושים ההורים. לפעמים ההורים מספרים לילדים סיפורים יפים, בכדי שהילדים יאכלו. והיות שהילדים רוצים לשמוע סיפורים יפים, הם אוכלים. ולפעמים, שאין סבלנות לההורים, אז ההורים מרביצים להילדים, שיאכלו. ולפעמים יש, שאין להאדם בעצמו תאבון לאכול, הוא כופה את עצמו לאכול, גם כן מטעם יראה. היינו, שהאדם מפחד, שאם הוא לא יאכל כמה ימים, לא יהיה לו אח"כ כח, ויהיה חלש. ואף אם יאריך זמן ולא יאכל, הוא יכול למות.

נמצא, שהוא אוכל בכפיה, היינו מחמת יראה. ואף אחד לא יגיד, שלא עושה יפה, בזה שהוא אוכל בכפיה. הגם שבטח היה יותר טוב, אם הוא היה אוכל מאהבה. אבל טוב אם הוא על כל פנים יכול לאכול בכפיה. אבל אדם בריא, ויש לפעמים, שהוא צריך לאכול מאיזו סיבה שהיא יותר מאוחר, הוא אוכל אז מאהבה. עד כדי כך, שיש לפעמים, שהוא מצטער, מדוע כשהוא מתחיל לאכול, אז אהבה מסתלקת ממנו. כלומר, בשיעור שמתחיל לאכול, אחרי כל מה שהוא אוכל מעט, בשיעור זה נאבדת לו את האהבה לאכילה, מטעם שהשביעה מגרשת את האהבה מהסעודה. אבל ברור הוא לכל, שהאדם מוכרח לאכול, בין מטעם אהבה ובין מטעם יראה.

אותו דבר נוהג בעבודת ה', שהמעשים שהאדם עושה, שהוא מקיים תורה ומצות, גם כאן נוהג ענין של אהבה ויראה. כלומר, שלפעמים אדם נהנה מזה שהוא עוסק בתו"מ. ויש לו מזה מצב רוח מרומם, ולא חשוב הסיבות. זאת אומרת, שיש להאדם מצב רוח טוב, מזה שמקיים תו"מ, כי ע"י זה הוא יקבל אח"כ שכר, הנקרא "שלא לשמה".

או סיבה אחרת. היינו, שהוא שמח, בזה שהוא משמש את המלך. שיש להפריד את הסיבות מן המעשים. כלומר, מתחשבים מהרגשת האדם, ולא מהסיבה שהביאה לו את ההרגשה.

כלומר, זה שהאדם הוא בשמחה, הנקרא ש"עובד מאהבה". היינו, שיקבל שכר אח"כ. מזה הוא שמח. או שהוא שמח, מזה שהוא משמש את המלך, קודם כל הוא שמח. וזה נקרא ש"עובד מאהבה".

ויש לפעמים שהאדם עובד מיראה. היינו, שהוא מפחד, שיקבל עונשים בעוה"ז, או שיקבל עונשים בעולם הבא. שאז אין האדם שומח בזה, כי הוא עושה הכל על דרך הכפיה. ש"כפיה" נקרא, שהאדם היה יותר שבע רצון, אם דבר זה לא היה בעולם, וממילא לא היה מקבל עונש עבור זה.

ובהאמור אנו רואים, שהמעשים פועלים על הגוף בגשמיות, אפילו שעושים אותם מחמת יראה, היינו על דרך הכפיה. ומזה אנו צריכים ללמוד ולהאמין, שכך הוא גם בעבודה. היינו, אפילו דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שאין האדם מוציא שום טעם בתורה ותפלה, שיעשה זה בבחינת הכפיה, כי "המעשה עושה את שלו". כמו במעשה הגשמי, שעושה פעולה על דרך הכפיה, הדבר פועל בין לטוב ובין לרע, אפילו שהוא עושה על דרך הכפיה. כן הוא בעבודה, שאפילו שהוא מקיים תו"מ על דרך הכפיה, היא עושה פעולה בהאדם.

אולם בטח יש הבדל בעבודה, אם הוא עושה מחמת אהבה, או שעשה מחמת יראה. אבל יש לדעת כנ"ל, שגם בבחינת עבודה, שעושה מחמת אהבה. יש להבחין, בין שהוא עושה מחמת אהבה, והוא אומר "היות שהבורא צריך אותי, שאני אקיים תו"מ, ולי אין שום חסרון, שאגיד, שזהו לצורך עצמי אני מקיים את התו"מ". היות שאומר, שאין הוא רואה לאיזה צורך הוא צריך לעשותם. כי אומר "מה יתן לי, זה שאני מקיים את התו"מ".

אלא שהאדם מאמין בשכר, שיקבל עבור זה. מסיבה זו הוא מקיים תו"מ. וזה לפי הכלל, שמי שצריך איזה דבר, שיתנו לו לצורכו, הוא צריך לשלם, לכן הוא עושה מאהבה, שבודאי ה' ישלם שכרו תמורת עבודתו.

מה שאם כן, אם האדם מקיים תו"מ, מטעם שתורה ומצות יתקן את האדם. היינו, שהאדם מרגיש, שהוא צריך תיקון. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

נמצא, שהאדם צריך לקיים תו"מ בשביל עצמו, בטח שאי אפשר לבקש מה', שישלם לו עבור קיום תו"מ, היות שאינו מקיים תו"מ לתועלת ה', כי ה' אינו נצרך שתחתונים יקיימו תו"מ בשביל הבורא, אלא שזה לתועלת האדם. נמצא, שהוא עובד מאהבה, בגלל שע"י זה האדם יהיה אדם השלם, היינו אדם מתוקן, אז בטח שאין שום שייכות לומר, שה' יתן לו שכר תמורת עבודתו בקיום תו"מ.

נמצא, שהוא מקיים תו"מ מחמת אהבה, אינו אהבה שלו מחמת שיקבל אח"כ שכר. אלא הוא מודה ומשבח לה', עבור זה שנתן לו תרופה לתיקון הגוף. כמו בגשמיות, שמי שנותן איזו רפואה למי שהוא, אז המקבל הרפואה הוא נותן שכר להרופא. ולא שהרופא משלם שכר להחולה, עבור שהחולה מקבל את הרפואה.

אולם יש לשאול, איזה רע יש באדם, שצריכים לתקנו ע"י קיום תו"מ. כלומר, שבלי תו"מ הוא ישאר עם הרע שלו, ויהיה לו רע. אחרת, מה איכפת לו, אם הוא ישאר עם הרע, שיש בו. שמשמע, שמוכרח להוציא הרע שבאדם. אחרת האדם יסבול מהרע, ולא יהיה בידו מציאות, איך להתקיים בעולם, ויהיה מוכרח למות. אלא בסגולת תו"מ הרע יעבור ממנו, ואז יהיה לו חיים טובים, ושלום בית.

התשובה היא, הרצון לקבל, שעמו נברא האדם. והרצון הזה הוא דואג לתועלת עצמו. ולתועלת הזולת אין לו שום הרגשה והשגה מהו. והאדם יכול להבין לעבוד לתועלת הזולת, רק בזמן שע"י זה הרצון לקבל לתועלת עצמו ירויח מזה, שזה מכונה "המשפיע בע"מ לקבל".

לכן הולכים אנשים לעבוד, יהודים אצל גויים, וגויים אצל יהודים. והכל לפי התמורה, שיקבל הרצון לקבל לעצמו. אבל ממש לתועלת הזולת, אין להאדם שום הרגשה, שיכול להיות דבר כזה במציאות. ודבר זה האדם יכול רק להאמין, שיש דבר כזה "לעבוד לטובת הזולת". אבל יש לשאול, ובאמת בשביל מה האדם צריך לעבוד לתועלת הזולת.

על זה באה התשובה, שיש כאן ענין מטרת הבריאה ותיקון הבריאה. מטרת הבריאה היא, שרצונו להטיב לנבראיו. היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. לכן שם הכללי של הבורא הוא "טוב ומטיב". רק שהיה תיקון, בכדי שלא תהיה בושה, בעת קבלת הטוב, לכן צריך האדם לקבל בע"מ להשפיע. והיות שהאדם נברא עם טבע "לקבל" ולא עם רצון "להשפיע", לכן האדם צריך לתקן עצמו, שיהיה בידו לעשות בע"מ להשפיע.

ומטרם שיש לו הרצון הזה, הוא נשאר בעירום וחסר כל, מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. וזה נקרא "רע". היינו, הרצון לקבל לעצמו, היינו, שאם לא יתקן אותו בע"מ להשפיע, הוא ישאר בחושך. לכן האדם צריך לקיים תו"מ, בכדי לתקן את הרע שלו, ושיקבל טבע שני, שהוא בע"מ להשפיע. נמצא, שהאדם מקיים תו"מ לתועלת עצמו. כלומר, שבקיום תו"מ, שהיא בחינת תבלין, הוא יבוא לבחינת מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

ובזה יזכה האדם ל"שלום בית". כי "בית" נקרא לבו של אדם. כמו שכתוב בזה"ק, שאומר "דירה נאה זה לביה". והיות לבו של אדם אינו שלום עם הבורא, היות שיש להאדם טענות להבורא, מדוע הבורא לא ממלא להאדם כל משאלותיו. והסיבה היא "מטעם שינוי צורה. לכן כשהאדם מתקן עצמו בע"מ להשפיע, אז הוא מקבל את הטוב ועונג מה'. אז נעשה שלום. וזה נקרא "שלום בית".

תשמ"ו – מאמר ל"ה / 1985/86 – מאמר 35

במשנה )תענית דף כ"ו, ע"ב( "אמר רבי שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן, שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו, וכו'. ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, וכו'". )ובדף ל"א( "תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם. תנו רבנן, יפייפיות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן, מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. בעין יעקב מוסיף, עשירות שבהן אומרות, תנו עיניכם בבעלי ממון. מכוערות שבהן, מה היו אומרות, קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".

ויש להבין, מה הוא הענין של ימים טובים לבנות ירושלים, היוצאות ומחוללות בכרמים, ומדברות לבחורים בקשר לשידוכים. איזו צניעות יש בזה, שמשמע, שדבר זה הוא ענין, שימים טובים שהיו לישראל, גרם שבנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים. ויש להבין, מה הוא הקשר זה לזה.

ידוע, שמלכות נקראת "בת", בסוד "אבא יסד ברתא". והנה במלכות אנו מבחינים ארבע בחינות הנקראות: חכמה, בינה, ז"א, ומלכות, המכונות ד' בחינות שבעביות.

בחינה א', שהיא בחינת חכמה, נקראת יופי, כי ידוע בחכמה נקרא בחינת "יפה עינים".

בחינה ב', שהיא בחינת בינה, נקראת אם הבנים, שהיא הולידה את זו"ן. ובינה, תכונתה היא, שהיא רוצה בהשתוות הצורה, להדמות להמשפיע. ומשום זה, המעלה שיש בבינה היא, שאנו מיחסים אותה לכתר, היינו שהיא רוצה להדמות לכתר, שהוא המשפיע.

בחינה ג', שהיא בחינת וז"א, נקראת עשיר, כמו שכתוב "העשיר לא ירבה" )זהר, כי תשא, ובהסולם דף ב' אות ד'(. וזה לשונו "העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא ז"א, שלא ירבה על יוד, וכו'. העשיר לא ירבה, זה הוא עמוד האמצעי, שהוא מבחינת עצמותו נוטה לימין, לחסדים, ואינו צריך לחכמה. על כן נקרא "עשיר", וכו'".

בחינה ד', שהיא בחינת ומלכות, נקראת עניה ודלה, כמו שכתוב "לית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהיב לה בעלה". וידוע, שמלכות נקראת בחינת אמונה. וזהו כמו שנאמר אצל אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה". שענין אמונה נקרא צדקה, כדרך שנותנים צדקה לעני ולא דורשים שום תמורה. כך הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שלא דורש שום תמורה, אלא בלתי ה' לבדו. נמצא, כאילו שאמונה נקרא דל, שדומה לעני, שאינו מחזיר שום דבר עבור הצדקה, שנותנים לו.

ובהאמור נפרש את המשנה של "בנות ישראל יוצאות, וכו'". ידוע, ימים טובים נקראים, שיש עליות העולמות וגלויים. אי לזאת, יש אז הזמן לגלויים, ואז "בנות ירושלים יוצאות"."יוצאות" היינו מהעלם להגלוי. וכל ספירה וספירה מראה את חשיבותה.

וידוע שיש ד' בחינות דאור ישר, שפרוש, שבמלכות עצמה, היינו בהרצון לקבל, שזה היא מלכות מבחינת אור ישר, שתכונתה מכונה מקבל בעמ"נ לקבל, נבחן שם ארבע בחינות, כמו שכתוב )פתיחה לחכמת הקבלה, דף ו' אות כ'( וזה לשונו "ומה שה' בחינות הקבלה שבבחינה ד' נקראות בשם הספירות כח"ב תו"מ, הוא, כי הבחי"ד מטרם הצמצום, דהיינו בעוד שהבחי"ד היתה כלי קבלה על הע"ס, הכלולות באור העליון, בסוד "הוא אחד ושמו אחד", וכו', נבחן שם הלבשתה לע"ס ע"פ אותן הבחינות הנ"ל, שכל בחינה מה' בחינות שבה הלבישה הבחינה שכנגדה בהע"ס שבאור העליון, וכו'". עד כאן לשונו.

ואלו הבחינות הנ"ל מתגלות ב"ימים טובים", היינו שכל ספירה מגלית את מעלתה. והסדר הוא, כי בחינה א', הנקראת חכמה, אומרת "בחור". היינו מי שראוי להיות בחור מעם, אז היא מגלית המעלה שלה, שבה נמצא בחינת היופי. היינו כנ"ל, שחכמה נקראת "יפי עינים", כמו שנאמר "עיני העדה", שהכוונה על חכמי העדה. לכן בחינת חכמה נקראות יפייפיות. ולכן אמרו, ש"אין האשה אלא ליופי". שענין הכלי קבלה באופן כללי, שהרצון דלהטיב לנבראיו ברא כלי לקבל את הטוב והעונג, הוא על אור החכמה. ומשום זה "אשה" הנקראת כלי קבלה, הוא רק על חכמה.

" מיוחסות שבהן מה היו אומרות". ענין "יחוס" פרוש, שיש לו שורש גבוה. למשל שאומרים, הוא נכד מאדם גדול, היינו השורש שלו הוא שורש גבוה מאד. הנה ספירת הבינה, הנקראת בחינה ב', מראית מעלתה שהיא משתוקקת להשתוות הצורה, שע"י יכולים לבוא ולהדבק בהשורש, שהוא בחינת המאציל והכתר. נמצא, שספירת הבינה מראית, שהיא דבוקה בהשורש. וזה נקרא "יחוס משפחה", היינו שהבנים, שהיא תוליד, תהיה בהטבע שלהם אותה תכונה שיש לה, ממה שיש לה השתוות עם השורש. וזה שכתוב "מיוחסות שבהן, מה היו אומרות, שאין האשה אלא לבנים".

פרושו, שהכלי קבלה, הנקרא "אשה", צריכים להשתדל שיוליד בנים, היינו שהבנים שיולידו, יהיו בנים חשובים. וזה שנאמר "תנו עיניכם למשפחה", היינו יחוס משפחה. זאת אומרת, שבינה הראה מעלתה, שיש לה דביקות בהשורש, שזה נקרא השתוות הצורה, שהשורש של בינה הוא הכתר, שהוא רצון להטיב ולהשפיע. אי לזאת, מעלתה היא, שהיא מולידה כח השפעה להבנים, שיולידו אח"כ.

" עשירות שבהן אומרות, תנו עיניכם בבעלי ממון". בחינה ג', שהיא בחינת ז"א, נקראת בחינת עשיר, משום שיש לו חסדים, הוא נקרא "עשיר, שהוא שמח בחלקו ואינו זקוק לחכמה". אבל יש לו הארת חכמה גם כן. אבל הוא נוטה לחסדים. ומבחינה זו הוא דומה לבינה כנ"ל, שהיא מקור החסדים, הנמשכת מהשורש הכתר, שהיא רוצה להדמות לשורשה. אבל יש לו הארת חכמה.

ובזה"ק )כי תשא, דף ב' ובהסולם אות ד'( כתוב שם וזה לשונו "העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא ז"א, שלא ירבה על יוד, וכו'. וזה שכתוב, העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא מבחינת עצמותו, נוטה לימין לחסדים, ואינו צריך לחכמה. על כן נקרא עשיר. ונאמר לו, שלא ירבה על יוד", שפירושו, שלא ירבה על י', אלא יקח אור דחסדים עם הארת חכמה. עיין שם.

וזה שכתוב "עשירות שבהן", היינו בחינה ג', שהיא בחינת ז"א, הנקרא אור דחסדים בהארת חכמה, שז"א נקרא עשיר. הספירה הזאת שבמלכות מראית את מעלתה, שיש בה. וזה שכתוב "תנו עיניכם בבעלי ממון".

המכוערות שבהם", היינו עצם בחינת מלכות הנקרא בחינה ד' שבד', שעליה היה צמצום, ולכן בחינה זו נקראת דלה ועניה, כמו שכתוב בזה"ק, שמלכות נקראת "דלה ועניה, דלית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהב לה בעלה". ידוע, ש"מלכות שמים" צריכים לקבל בבחינת למעלה מהדעת, שזהו נקרא בחינת אמונה, להאמין בה', אף על פי שהגוף בא עם הרבה שאלות וטענות ותביעות. אז צריכים לומר "עינים להם ולא יראו, אזנים ולא ישמעו", אלא לקבל הכל למעלה מטעם ודעת. ולא עוד, שזה צריך להיות בבחינת צדקה, כמו שנאמר אצל אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".

והטעם הוא, כמו כשנותנים צדקה לעני, שאין דורשים מהעני שום תמורה, כי אין להעני מה להחזיר לו, כי אין לו רק מה שנותנים לו. כך צריכה להיות קבלת עול מלכות שמים, בלי שום תמורה חזרה, אלא "בלתי ה' לבדו", כאילו אין מה להקב"ה להחזירו לאדם תמורת עבודתו בקבלת עול מלכות שמים.

ובאמת, מדוע צריכה להיות האמונה בדרך הזה דוקא. זהו מטעם הידוע, היות שעל הכלים דקבלה היה צמצום, בכדי שיהיה מקום לעבודה, היינו להגיע ע"י זה להשתוות הצורה, המכונה "דביקות". ודוקא בכלים האלו, הנקראים "ביטול כלים דקבלה", ומשיגים כלים דהשפעה, שהאדם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. ובכלים האלו מאירים כל הטוב והעונג, מה שהבורא רצה להטיב לנבראיו.

אבל אצל הנבראים, שנבראו בכלים דקבלה, ואומרים להם, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת, עבודה זו נקראת "עבודה בלתי חשובה". ונקראת בחינת "מטה בחשיבות". כי לאדם בר דעת לא מתאים, שיעשה מעשים, מה שהשכל לא מסכים למעשים כאלו.

וזהו על דרך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל על הפסוק, שאמר הקב"ה למשה )שמות, חמישי( "ויאמר אליו ה', מזה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה, ויהי לנחש. וינס משה מפניו". ואמר, שידים של משה נקראים בחינת אמונה. וזה הוא בחינת מטה בחשיבות. כי האדם משתוקק רק לידיעה, ובמקום שהוא רואה, שמצד השכל אין הדבר הזה, שהוא רוצה להשיג, אין לו שום מציאות להשיג את הדבר. כי הוא טוען, שכבר הוא השקיע בעבודה זו, שנוכל לעשות הכל לשם שמים, הרבה יגיעה, ולא זז כמלא הנימא. אם כן, הגוף אומר לו, תייאש עצמך מדבר זה, ואל תחשוב, שיהיה פעם, שאתה כן תוכל להשיג אותה. לכן כלך מדרך הזה. אז אמר לו הקב"ה, השלכהו ארצה, היינו שכך אתה תעשה לפני העם ישראל. וצריכים לדעת, כי ענין פרעה ומצריים, הם מרמזים גם לבחינת פרעה ומצריים שיש בלב ישראלי. ויהי לנחש, היינו תיכף כשעוזבים את בחינת אמונה, הנקרא בחינת מטה בחשיבות, נופלים תיכף להקליפות. שדוקא ע"י האמונה למעלה מהדעת יכולים לזכות לכל השלימות.

ובהאמור, שעיקר העבודה היא בזמן שאין להאדם שום בסיס של שכל, שתהיה לו היכולת לבנות על יסוד זה. ובבחינת אמונה אין לו שום יסוד בהשכל שלו. ומשום זה, במקום שהאדם לא רואה, שיהיה לו מזה תועלת עצמו, תיכף נאבדים לו כוחות עבודה, ונעשה אז כמו בול עץ בלי שום רצון וכח.

ודוקא אז האדם יכול לראות את האמת, אם יש לו אמונה למעלה מהדעת, שתהיה לו היכולת לומר לגופו, הבא אליו בטענות צודקות לפי השכל. ואומר לו הגוף, האם לא מספיק לך לראות האמת, שאין שום מציאות להתקדם בהדרך שלך, ותגיד לי, אדרבא, כמה ידיעות חסרות לך עוד, בכדי שאתה תשמע בקולי, להרים את הידים, ולומר, עכשיו אני הגעתי לנקודת האמת, שהדרך הזו, שצריכים לעבוד רק לשם שמים, זה לא בשבילי, ובשביל מי כן אני לא יודע, אבל מה אני יודע, שזה לא בשבילי.

והגם שחז"ל אמרו אחרת )סנהדרין, דף ל"ז ע"א( וזה לשונו "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם", אבל מה אני אעשה, שאני רואה את המציאות, שאין בידי לקיים את המציאות הזאת, היינו לומר, שאני מוכרח לעשות הכל לשם שמים. ולפיכך עבודה של אמונה נקראת עבודה בלתי חשובה.

ובהאמור נפרש את מה ש"המכוערות היו אומרות, קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". הנה בחינה ד' שבמלכות, שהיא נקראת דלה ועניה, כנ"ל, עבודה זו מכוערת אצל אדם, כי אין כאן להסתכל על יופי של רוחניות, ולא על בחינת יחוס משפחה שברוחניות, ולא על ממון שברוחניות.

אלא מה יש כאן, רק דברים שאין הדעת והשכל יכולים לסבול אותם. כדמיון דבר מכוער, שאדם מרחק עצמו, כמו שכתוב )חולין, מ"ד( "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". ומה הם יכולות לומר להבחור הזה, שרוצה להיות בחור מעם "קחו מקחכם לשם שמים". היינו, שאין אנו יכולים להבטיח לכם משהו בתועלת עצמו, אלא אם אתם רוצים להיות בחור מעם, אתם מוכרחים לקבל את מקחכם רק לשם שמים. היינו, אם אתם יכולים להסכים על תנאים אלו, אתם יכולים לקחת אותנו, אחרת אין ממה לדבר.

אולם גם זה לא פשוט, אלא אנחנו רוצים ש"תעטרונו בזהובים". ופרש"י, "תעטורונו בזהובים", שלאחר נשואין תתנו לנו תכשיטים ומלבושים נאים. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהגם שהאדם מסכים לקבל על עצמו את המקח לשם שמים. היינו, אפילו שהיא מכוער, ואינו מסתכל על שום דבר, אלא שזהו כמו "כלה כמות שהיא", מכל מקום היא דורשת, שאח"כ ימשיך לה את האור תורה, היינו שישתדל להשיג טעמי תורה וטעמי מצות. כי אחרת היא לא מסכימה, מטעם כי "מאן דלא ידע צוויה דמארי, איך יעביד ליה". וזהו שאמרו "ובלבד שתעטרונו בזהובים". היינו, שהגם בבחינת אמונה הוא למעלה מהדעת, אבל אח"כ צריכים להמשיך את האור תורה.

ובהאמור אנו רואים שני דברים, שהם בהפוכים זה מזה:

מצד אחד, האמונה צריכה להיות למעלה מהדעת בלי שום יסוד.

מצד הב', צריכים להשיג טעמי תורה ומצוות.

ועל דרך זה אמר אאמו"ר זצ"ל, מה שאנו אומרים בברכת "אשר יצר, וכו', וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים, וכו', שאם יפתח אחד מהם או יסתם חד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך, וכו'". ואמר, שענין סתימה הכוונה על האמונה, שהיא צריכה להשאר בסתימה. וזה פירוש "אם יפתח", אלא צריך להשאר בסתימה. "או יסתם" פירושו, היינו טעמי תורה ומצוות. אלא אמונה ישאר בלמעלה מהדעת, וטעמי תורה ומצוות יהיו מגולים.

תשמ"ז – מאמר י"ח / 1986/87 – מאמר 18

הנה הכתוב אומר, "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר". ולגבי העם אומר הכתוב "ויתייצבו בתחתית ההר".

ויש להבין, מהו אצל ה' כתוב, "וירד", שהוא לשון ירידה שהוא לשון פחיתות, הלא זה היה בזמן מתן תורה, אדרבה מדוע נקרא זה ירידה אצל ה', הלא אז היה זמן של שמחה.

וחז"ל דרשו על "ויתייצבו", מלמד ש"כפה עליהם הר כגיגית", ואמר, "אם אתם מקבלים התורה, מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם", (שבת פ"ח). והקשה שם בתוספות וזה לשונו "כפה עליהם הר כגיגית", על דרך עבודה. ולהבין את הנ"ל, צריכים לזכור את הכלל הידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, אי אפשר להיות מילוי בלי חסרון. שאי אפשר להנות משום דבר, אם אין השתוקקות לזה. וההשתוקקות להדבר, זה נקרא, הכנה, שפירושו, צורך, והצורך להדבר קובע את ההשתוקקות, וגודל התענוג נמדד לפי גודל ההשתוקקות.

ובאמור יוצא, שקודם מתן תורה היה צריך להיות הכנה לקבלת התורה. אחרת אי אפשר להיות שמחת התורה. דהיינו, שהם היו צריכים להכין צורך לקבלת התורה, שהצורך מביא ההשתוקקות כנ"ל. ולפי ערך ההשתוקקות, באותו שיעור יכולים להנות מהתורה, אבל יש לדעת, באמת מהו הצורך לקבלת התורה.

חז"ל אמרו (בבא בתרא ט"ז), "ברא הקב"ה יצה"ר ברא לו תבלין", ופירש רש"י, ברא לו תורה תבלין, שהיא מבטלת את הרהורי עבירה כדאמר בעלמא (קדושין ל'), "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש", ושם בקדושין אמרו, וזה לשונו "כך הקב"ה אמר להם לישראל, בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו". שנאמר "הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקים בתורה, אתם נמסרים בידו", שנאמר "לפתח חטאת רובץ".

ובהאמור אנו רואים, שהתורה הוא תיקון לצאת משליטת היצה"ר. זאת אומרת, מי שמרגיש שיש לו יצה"ר, כלומר שמרגיש שהיצה"ר עם כל העצות שנותן לאדם, שיהיה לו טוב בחיים ויהנה מהחיים, כוונתו הוא להרע לו, כלומר שהוא המפריע מלהגיע להטוב האמיתי, הנקרא, דביקות ה', ומשום זה האדם אומר עליו, שהיצר הזה הוא רע, ולא טוב.

אולם קשה מאד לאדם, שיאמר עליו, כלומר, בזה שהיצר נותן לו להבין שכדאי בשבילו לדאוג איך להנות מהחיים, שירגיש תענוג מהמעשים שהוא עושה, כלומר, שכל מעשיו יהיו אך ורק לתועלת עצמו, והוא נותן לו להבין, שהאדם ידע כלל, שכל העצות מה שהוא מייעץ לו, הוא רק על מחשבה אחת, שהיא לתועלת עצמו, ואפילו לפעמים שהוא אומר לעשות משהו לטובת הזולת, זה לא סתם שאומר לעבוד לטובת הזולת, אלא זה מחושב מראש, שמפעולה זו הוא יצמח אח"כ, שתהיה מזה טובה לתועלת עצמו. אם כן איך האדם יכול לומר עליו שהוא יצר רע, בו בזמן שהוא אומר לו, שיאמין לו שאין לו שום כוונה אחרת אלא לטובתו, ולא לטובת מי שהוא.

ומשום זה יש לאדם עבודה רבה, שירגיש שהרצון לקבל שלו הוא רע, בשיעור שהאדם ידע בבירור גמור, שאין לו שונא יותר גדול בעולם, אלא המקבל שלו, כמו שמצינו, ששלמה המלך היה קורא אותו בשם, שונא, כמו שכתוב "אם רעב שונאך האכילהו לחם", ומאוד קשה לאדם לקבוע אחת ולתמיד שהוא רע, ורוצה רק להכשילו מללכת בדרך הטוב, שהוא ממש ההיפך מדרך של המקבל, היות שדרך האמת הוא רק להשפיע, והמקבל רוצה רק לקבל, ונמצא, שכאן הבחירה בין האדם להכריע, אם הוא נקרא טוב או רע.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (נדה) וזה לשונם, "דדריש ר' חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על הריון, לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו, רבונו של עולם טיפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק, לא קאמר אלא זה ניתן לבחירת האדם".

ויש לפרש, שהכונה של בחירה הוא, לקבוע ולהחליט ולתת שם להמקבל שבאדם, או שהוא באמת יצר טוב, מסיבת שהוא דואג לטובת האדם עצמו, ואין מסיח ממנו אף רגע אחד שידאג משהו לטובת אחרים, ומשום זה כדאי לשמוע בקולו, מסיבת שרק הוא דואג לתועלת עצמו, היינו שיהיה לו טוב, וממילא צריכים לתת אמון בו, ולא יסיר ממנו לא לימין ולא לשמאל, אלא למלא כל פקודותיו, ולא ישנה את פיו חס ושלום.

ויש גם כן סברה לומר להיפך, שהוא באמת רע, בזה שעל ידי זה ששומעים בקולו ועוסקים באהבה עצמית, מזה נעשים מרוחקים מהקב"ה, מסיבת שינוי צורה. וממילא שורה על האדם מידת הדין, שנעשה מכח תיקון הצמצום, שנעשה על האור דלהטיב לנבראיו, שמשום זה, אין השם של הקב"ה הנקרא, טוב ומטיב, יכול להתגלות במקום ששורה אהבה עצמית. ומשום זה מוטל על האדם להחליט ולקבוע אחת ולתמיד, שאהבה עצמית הוא הרע והמזיק אמיתי לאדם.

אולם נשאלת השאלה, מאין האדם יכול לקבל כוחות שיהיה בידו לעשות בחירה, ולומר על המקבל שהוא רע עד כדי כך, שיגיד, שמהיום והלאה כבר לא ישמע בקולו.

והאמת היא, שגם על זה צריכים סיוע מה', שיראה לו את האמת, שהמקבל לעצמו הוא הרע והשונא האמיתי של האדם, וכשהאדם בא לידי הרגשה זו, כבר מחוסן שלא יבוא לידי חטא, וממילא נעבר ממנו כל הסתרות, והעונשים, כי בזמן שיודעים שדבר זה הוא המלאך המות, בטח שכל אחד בורח מהמות. ואז הוא הזמן שיוכל להתגלות הטוב והעונג כמו שהיתה במטרת הבריאה, והאדם בא אז להשגת ה' המכונה, טוב ומטיב.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב, (נח רביעי) "ויאמר ה' אל לבו, לא אוסיף, לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו". והרמב"ן מפרש מהו "אל לבו", לא גילה הדבר לנביא בזמן ההוא, והאבן עזרא מוסיף ואומר, "ואח"כ גילה סודו לנח".

והכתוב הזה קשה להבין, כי רק עכשיו ראה הקב"ה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, מה שאם כן לפני זה חס ושלום לא ידע.

ועל דרך העבודה יש לפרש, כי הקב"ה גילה עכשיו, היינו לאחר עבודה רבה שהאדם השקיע בזה שנתעורר להגיע להאמת, כלומר לדעת באמת, לשם איזה צורך נולד האדם, ולאיזה מטרה הוא צריך להגיע, אז גילה לו הקב"ה, שיצר לב האדם שהוא המקבל, הוא רע מנעוריו, כלומר שאין לומר, שעכשיו הוא רואה שהיצר נעשה רע, אלא הוא רע מנעוריו, אמנם עד עכשיו עוד לא היה יכול להחליט שבאמת הוא רע, ולכן האדם היה נמצא במצב של עולה ויורד, פירוש, לפעמים היה אומר שומע בקולו של יצר, ואמר, מהיום והלאה אני אדע שהוא השונא שלי, וכל מה שמיעץ לי לעשות הוא רק לרעתי.

אולם אח"כ, שוב עולה קרנו של היצר, ושוב שומע בקולו ועובד בשבילו בלב ונפש, ואח"כ חוזר חלילה. והוא מרגיש עצמו כי הוא בבחינת "כלב השב אל קיאו", פירוש, מה שכבר החליט שאין זה מתאים בשבילו לשמוע בקולו, מסיבת שכל המזונות שהיצר נותן לו אינו אלא מזונות המתאים למאכל בהמה, ולא למאכל אדם, ופתאום חוזר שוב למאכל בהמה, ושכח כל החלטות והדעות שהיה לו מקודם לכן. ואח"כ כשנתחרט הוא רואה שאין לו שום עצה, אלא שהקב"ה יתן לו להבין שהיצר נקרא רע, והוא באמת רע, אז לאחר שהקב"ה נתן לו הידיעה הזאת, כבר לא חוזר לסורו, אלא שמבקש מה' שיתן לו כח להתגבר עליו כל פעם ופעם, שהיצר רוצה להכשילו, שיהיה לו כח התגברות עליו.

ובאמור יוצא, שהקב"ה צריך לתת לו הן הכלי והן האור, כלומר, הן הידיעה שהיצר הוא רע, ויש צורך לצאת מתחת לשליטתו, והתיקון לזה הוא, התורה כנ"ל, "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", נמצא לפי זה, הצורך לתורה נתן לו הקב"ה וגם התורה נתן לו ה', וזה נקרא ש"ה' נותן לו האור והכלי".

ובאמור יש לפרש את הכתוב הנ"ל, "ויאמר ה' אל לבו" מהו. ופירשו המפורשים שלא גילה הדבר לנביא, זה נקרא, "אל לבו". ואח"כ גילה סודו, ומהו הסוד, כי יצר לב האדם רע מנעוריו.

ולפי הנ"ל, הסדר הוא שהאדם צריך מקודם לראות בכוחות עצמו, ולעשות בחירה, ולקבוע שהשם של היצר שבלבו הוא רע, ואח"כ הוא רואה שאין ביכולתו לקבוע בהחלטה גמורה שלא יהא משנה בדבורו, ולומר אח"כ, שכן היצר הוא דבר טוב וכדאי לשמוע בקולו, ואח"כ חוזר חלילה, ובזמן הזה נקרא הקב"ה, אומר אל לבו, שיצר לב האדם רע מנעוריו, אבל להאדם העוסק בבחירה, ה' עוד לא גילה לו סוד הזה, שהיצר נקרא רע משום שהוא רע, וזהו בכדי שיהיה מקום עבודה לאדם לעשות בחירה ולקבוע שהוא רע, אבל אח"כ, שהאדם רואה שהוא לא יכול לומר שהוא רע בהחלט, אלא כל פעם הוא מתחרט, אז בא המצב, שהוא צועק לה', תן לי עזרה, זהו שהאבן עזרא אומר, "ואח"כ גילה סודו לנח", שפירושו, כי בחינת נח נקרא העבוד ה', כלומר בזמן שה' מגלה להאדם שהיצר הוא רע מנעוריו, שזהו לא דבר חדש שהיצה"ר הוא רע, אלא לא אמרתי לך, אבל עכשיו שאני מגלה לך הסוד הזה, שיצר לב האדם רע, כבר אתה יכול להיות בטוח, שכבר אתה לא תשמע בקולו, כיון שאני בעצמו גילה לך זה. וממילא לא אוסיף עוד לקלל, מטעם כי כבר לא יהיה צורך עוד לעונשים, כי כבר יהיה הכל בסדר, וזה שאומר "ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי".

שהכוונה היא, שמטרם שגילה ה' שיצר לב האדם הוא רע, היה צריך להיות עליות וירידות, כלומר, שבזמן שהתחלת לעבוד היתה לך חיות, אבל בכדי שתלך על הדרך הנכונה היית צריך להכות את כל חי, כלומר, שלקחתי ממך את החיות שהיתה לך בעבודה, ומשם ירדת שוב למצב של השפלות, משום שיש לך רע שהוא היצה"ר, ואז יכול להתקיים "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", אבל מטרם שיש לו יצה"ר זה הוא מרגיש את הנחיצות של התורה, ומשום זה, רק לאחר שה' גילה את הסוד שיצר לב האדם הוא רע, אז אפשר להיות "נתינת התורה", כי אין אור בלי כלים, ורק במקום שיש צורך שם יכולים לתת לו מה שנחוץ לו.

אולם גם לזה שה' יגלה לו שיצר לב האדם הוא רע, זה כן נקרא אור, היינו מילוי, ואין מילוי בלי חסרון. לכן אין האדם יכול לזכות שה' יגלה לו את הרע, מטרם שיש לו צורך לזה, כי יש כלל, שאין דרכו של אדם לעשות פעולה שלא לצורך, וכל שכן הקב"ה לא עושה שום פעולה שלא לצורך.

ולפי זה, מאיפה האדם יכול לקבל צורך לזה, שה' יגלה לו את הסוד הנ"ל. לכן צריך האדם להתחיל בעבודה ולדעת שהמקבל שלו הוא רע שלו, והוא צריך לברוח משליטתו, וכל מה שהוא עושה, הן בתורה והן בתפלה או שעוסק במצות, הוא צריך להשתדל, שכל אלו הפעולות יביאו לו להכרת הרע, ובזמן שמרגיש שהוא רע, ורוצה לעשות מעשים דלהשפיע הוא מתחיל לקבל חיות, וכשנופל מדרגתו נאבד ממנו החיות, וזה עצמו עשה ה', שיפול ממדרגתו, כי הוא עוד לא רואה את הרע האמיתי שיש לו, אבל ע"י הירידות שיש לו כל פעם, הוא מבקש מה' שיגלה לו אחת ולתמיד שהרצון לקבל הוא רע, ושלא ימשך אחריו. נמצא, שהירידות שיש לו בא מה', כמו שכתוב "ולא אוסיף עוד להכות את כל חי". לקבל ממנו את החיות שיש בתורה ועבודה, וישאר בלי שום חיים דקדושה, מסיבת שכבר האדם נשלם עם כל הצורך שה' יעזור לו להכרת הרע בקביעות, שלא יחזור עוד להשתוקק לשמוע בקולו של הרע, מטעם שהאדם בא לידי צורך, שה' יעזור לו, כי רואה עכשיו שאין שום אפשרות מצדו, היינו מכח עצמו ששוב לא ימצא היצר שבלבו חן בעיניו, שירצה לשמוע בקול, אלא שכל פעם הוא חוזר לסורו, ודבר זה אין לו סוף, וזה הוא הסיבה שהוא נצרך עכשיו להקב"ה, שיעזור לו לדעת שהיצר שבו הוא הרע שלו, והמניע שלא יוכל לבוא לטוב והעונג שברא הבורא בשביל הנבראים.

וזהו הסיבה שיש לאדם הרבה ירידות, כי ע"י זה מתרקם באדם רצון להשתוקק, שה' יעזור לו להרגיש כי יצר לב האדם הוא רע.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו ההכנה לקבלת התורה. והתשובה היא, יצה"ר, כי בזמן שהאדם יודע שיש לו רע, וזהו לאחר שה' הודיע לו כנ"ל, נולד עכשיו באדם צורך חדש, היינו איך לנצח אותו, וזה יכול להיות רק ע"י תורה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", וזהו ההכנה לקבלת התורה, זאת אומרת, הצורך לתורה, זה נקרא, הכנה לקבלת התורה.

ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש מה שכתוב "וירד ה' על הר סיני, אל ראש ההר".

מהו "ראש ההר", ומה שייך לומר על זה ירידה לגבי הבורא. ידוע שרוחניות מקבל שם לפי הפעולה, כמו שכתוב אצל מנוח עם המלאך שאמר, "למה תשאל לשמי, אלא לפי הפעולה למשל, מלאך ההולך לרפאות נקרא מלאך רפאל, וכדומה, וכמו כן הקב"ה בזמן שהוא שולח רפואה לאדם, נקרא ה' רופא חולים", ולפי הנ"ל, שהקב"ה צריך לגלות לאדם שיצר לב האדם רע, זה מכונה, שהקב"ה מגלה להאדם באיזה מצב של ירידה האדם נולד כמו שכתוב "רע מנעוריו" היינו מיום שנולד הקב"ה נקרא על שם הפעולה, שמראה לאדם את מצב הירידה שבו, נקרא, "וירד ה' על הר סיני".

אנו מוצאים כאן בהכתוב שני לשונות: א) אצל ה' כתוב "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר".

ב) ולגבי העם כתוב "ויתייצבו בתחתית ההר". וצריכים להבין מה זה "ההר". הנה הר הוא מלשון הרהורים, שהוא, שכל האדם, ומה שהוא בשכל הנקרא בכח, יכול אח"כ להתפשט בפועל ממש, ולפי זה יכולים לפרש, "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר", שהוא המחשבה והשכל של האדם, כלומר, שה' הודיע לכל העם, שידעו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולאחר שה' הודיע להם בכח, היינו בראש ההר, אח"כ מה שהיה בכח מתפשט אח"כ בפועל.

ומשום זה בא העם לידי הרגשה בפועל, וכולם הרגישו עכשיו את הצורך לתורה כנ"ל, "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", ואמרו עכשיו, ע"י הרגשה בפועל שהם נאלצים לקבל את התורה, היינו אין בחירה, כי ראו אם יקבלו את התורה יהיה להם טוב ועונג, "ואם לאו פה תהא קבורתכם". כלומר, אם ובהאמור יש לפרש, "וירד ה' אל ראש ההר", זאת אומרת, שלאחר שה' הודיע להם בההר, היינו בהשכל, שרע הוא יצר לב האדם, וכבר זה נקבע במוחם, היינו בהמחשבה והשכל שלהם, תיכף פעל בכל וזה שכתוב "ויתייצבו בתחתית ההר", כלומר כבר פעל עליהם את הירידה שהיה בהר, והם עמדו בתחתית ההר, שכבר שלט עליהם את הירידה הנ"ל.

נמצא לפי זה, שענין "כפה עליהם הר כגיגית", שענינו הוא, הירידה והידיעו שקיבלו בהר, היינו בהמחשבה פעם עליהם, שהיה עכשיו מוכרח לקבל התורה, משום שזה ההר, היינו הירידה הנ"ל גורם להם צורך לקבלת התורה, בכדי שיוכלו להתגבר על הרע שבלבם.

ויהיה הפירוש, "כפה עליהם", מה היה הסיבה, שעכשיו הם מוכרחים לקבל התורה, ואין להם שום עצה אחרת, צריכים לומר ההר, כלומר הידיעה שקיבלו בהמחשבה ושכל שהם נמצאים במצב של ירידה, כי יש להם רע בלב, זה דומה לגיגית, שהכוונה, שהוא על דרך הכפיה ואין להם ברירה. וזה נקרא, בתחתית שההר שלט עליהם, כנ"ל.

ולפי זה יש לשאול, מהו הפירוש, שע"י נס שהיה בפורים, דרשו חז"ל "קיימו וקבלו".

שעד כאן באונס, ומכאן והלאה ברצון (שבת פ"ח), וזה לשונו "אמר רבא אף על פי כן הדור קיבלוהו בימי אחשורוש", דכתיב, "קיימו וקבלו היהודים", ופירש"י, מאהבת הנס שנעשה להם.

וזה יש לתרץ, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (דף מ"א), "שיש אהבה התלויה בדבר, שמחמת התענוג שמרגיש בתורה ומצות הוא מקיימם, ויש בדרגה יותר גדולה, הנקרא אהבה שאינה תלויה בשום דבר, אלא מחמת הנס קיבלו עליהם לקיים תו"מ בלי שום דבר".

תשנ"א – מאמר י"ז / 1990/91 – מאמר 17

על הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", יש לשאול, מדוע לא כתוב שה' הכביד את לב פרעה תיכף בהתחלה, אלא שאנו רואים, רק לאחר שפרעה הודה, ואמר, ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים, אז אומר הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", וכמו כן כל המפרשים שואלים, מדוע לקח ה' את הבחירה מיד פרעה.

ידוע כי סדר העבודה הוא, שמתחילים בעבודה בכדי לקבל שכר, והגוף בשיעור שהוא שומע שיקבל שכר, ואם לא הוא יקבל יסורים, זה מדריך האדם לעבוד בעבודה דקיום תו"מ, כלומר בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, בשיעור זה הוא מקבל חומרי דלק, שיהיה בידו לקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ובאופן זה האדם רואה שהוא מתקדם בכל יום ויום, לכן הוא נהנה מעבודתו, היות שהוא רואה התקדמות בעבודה, וזהו לפי הכלל, שאין האדם יכול לעבוד איזה עבודה שהיא, אם אין האדם רואה התקדמות בעבודה, וזה דומה לאדם שלומד איזה מקצוע, והוא רואה שאין לו התקדמות במקצוע זו, אז הוא הולך לחפש לעשות משהו, עבודה שהיא יותר קלה בשבילו, אבל בלי התקדמות אי אפשר לעשות שום דבר, וזה נובע מבחינת, "אשר ברא אלקים לעשות", לכן צריכה להיות התקדמות בכל דבר, כמו שסוס הטוחן בריחיים, שהוא מסתובב כל היום, ובאמת הוא הולך על אותו המקום שעומד בו, לכן מוכרחים לכסות לו העינים בכדי שלא יראה את האמת, אלא שיחשוב שהוא הולך כל פעם למקום אחר, כלומר שאפילו בעלי חי מוכרחים גם כן לראות התקדמות במעשיהם. וכל התקדמות בעבודה נראה רק בזמן שעובדים בע"מ לקבל פרס.

מה שאם כן כשמתחילים לעבוד בע"מ להשפיע, היינו שרוצים להגיע לדביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, שאז אין האדם יכול להסתכל על המעשים שהוא עושה, זאת אומרת, הגם שהוא רואה שהוא עושה עתה מעשים יותר מרובים, מכפי שהוא היה עושה בזמן שהיה עובד בעל מנת לקבל שכר, מכל מקום יש לו עתה מדידה אחרת, שהיא, כמה הוא מכוון שהמעשים שלו יהיו בע"מ להשפיע, ולא לתועלת עצמו, ואז הוא רואה איך שהוא מרוחק מזה, הגם שיש לו הרבה עליות, היינו שעולה בדרגה, ורוצה עתה לעשות הכל לתועלת ה', וזהו רק מסיבת שקבל התעוררות מלמעלה, אז הוא רוצה להיבטל אליו יתברך, כטבע, "נר בפני האבוקה", אבל אח"כ הוא יורד ממצבו, ונופל שוב לאהבה עצמית, ואז הוא רואה איך שכל פעם הוא נעשה יותר גרוע, כלומר שרואה כל פעם, איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע, עד שבא הרבה פעמים לידי מצב של "תוהה על הראשונות".

והאדם שואל לעצמו, מדוע בזמן שהיה עובד בכדי לקבל שכר, היה לו טעם בעבודה, היינו שהתפלל עם חשק, ולמד עם חשק, וכעת שהוא רוצה לתת יותר יגיעה מכפי שהוא היה נותן בזמן שעבד בע"מ לקבל שכר, הוא רואה שחסר לו הטעם שהיה לו אז, והאדם שואל, עכשיו שאני רוצה לעבוד לשם שמים, השכל נותן שהוא צריך להרגיש יותר התקרבות מכפי שהיה עובד לתועלת עצמו, ועתה הוא רואה להיפוך, לא די שהוא לא מתקדם, אלא הוא הולך אחורה.

והתשובה היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שכל מה שהוא מרגיש עכשיו, שהוא יותר מרוחק מה', זה בא מלמעלה, היינו שזה הוא ענין הכבדת לב, שה' נותן בכדי שהאדם יגלה את החסרון אמיתי, היינו שירגיש איך שבלי עזרת ה' אין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אלא רק הבורא בעצמו הוא יכול לעזור. היינו כמו שהבורא נתן לו את הטבע של רצון לקבל לעצמו, שיתן לו עתה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע, מטעם כי אין אור בלי כלי, הנקרא, חסרון, היינו החסרון הוא הנותן טעם בהמילוי, זאת אומרת, אם נותנים להאדם מילוי ואין לו חסרון על זה, אין האדם מסוגל לטעום את הטעם אמיתי שיש בהמילוי, זאת אם יתנו לו המילוי בטרם שיש לו חסרון, הוא לא יוכל להשתמש עם המילוי, להוציא מהמילוי מה שיש בה. נמצא, שהחסרון הוא חלק מהמילוי, כי זה בלי זה לא הולך, נמצא, כמו שנותנים מילוי מלמעלה, כמו כן צריכים לתת לו גם כן חסרון, נמצא, זה שהאדם רואה, שעתה הוא יותר מרוחק מהעבודה דלהשפיע, זה נותנים לו מלמעלה מטעם הנ"ל, כי החסרון הוא חלק מהמילוי, לכן כמו שהמילוי נותן העליון, כמו כן החסרון נותן העליון.

ובזה יש לפרש את הב' שאלות ששאלנו:

א) מדוע דוקא לאחר שפרעה אמר, "ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים", ה' הכביד את לבו, ולא מקודם לכן.

ב) מדוע ניטל ממנו הבחירה, כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו".

התשובה היא, היות מתחילה כשנכנסין לעבודה, אז האדם צריך לראות, שהכל תלוי בידו, וזהו כל זמן שהוא עובד בע"מ לקבל שכר, שאז האדם יכול לומר, ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים. לכן בזמן שהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, היינו להגיע לדביקות ה', אז האדם מוכרח לראות האמת, שאין זה בידי אדם, מטעם שזה הוא נגד הטבע שבו האדם נולד, ורק ה' יכול לתת לו טבע שני, אולם בלי חסרון אין טעם אמיתי בהמילוי, לכן ה' נותן את ההכבדת הלב, בכדי שהאדם ירגיש את החסרון במלואה, ובזה מובן, שרק אח"כ ה' הכביד את לבו, היינו לאחר שנכנס בעבודה דלשם שמים, ולא מקודם לכן, וגם למה היה צריך להכבדת הלב, הוא מטעם אחרת, אם לא היו מרגישים את החסרון האמיתי, לא היו יכולים לקבל מילוי אמיתי, כי אין אור בלי כלי. נמצא, שענין הכבדת הלב לא היתה לרעתו, היינו שזה יגרום לו שיהא מרוחק מה', אלא להיפך, שהכבדת הלב יגרום לו להגיע לידי דבקות בה'.

ובהאמור אנו רואים, שגם החסרון שהאדם מרגיש בזה שהוא מרוחק מה', גם זה בא מלמעלה, ולא מצד התעוררות האדם. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות ב' ה'), "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

ויש לפרש זה על דרך העבודה, בזמן שהאדם התחיל בעבודה, שאז מתחילים לעבוד בע"מ לקבל שכר, ואח"כ הוא ראה שאין כאן אנשים, כי בדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד, נמצא, שראה שאין בלבו בחינת אנשים, אלא כל השאיפות שיש בלבו אינם אלא כמו בהמות, שיותר מתועלת עצמן אין הם יודעים, והוא חושב על עצמו, איך אפשר לומר על עם הנבחר, כמו שכתוב, "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו". שלא יהיה בלב עם הנבחר יותר מרצון של בהמות, על זה אמרו חז"ל, "במקום שאתה רואה שאין אנשים בלבך, אל תסתכל על שאר אנשים איך שהם מתנהגים, אלא השתדל להיות איש", כלומר היות שאתה באת לידי ראיית האמת, שצריכים להיות איש ולא בהמה, מה שאם כן שאר אנשים לא הגיעו לידי ידיעה זו, שאין אנשים בלבם, לכן היות שלא קבלו את הידיעה הזו, זהו סימן שהם עוד לא שייכים לבחינת עבודת הפרט, שהיא בחינת עבודה דלהשפיע, וזה שכתוב, במקום, היינו בהמקום שבאה הידיעה, שאין אנשים, היינו באדם הזה שקבל את הידיעה הזו, הוא צריך להשתדל להיות איש ולא בהמה.

לכן בדרך כלל האדם מרגיש עצמו שהוא בשלימות, דהיינו הוא מתפלל, והוא לומד תורה, ומקיים מצות, ורק הוא חושב שעליו להרבות בכמות, אבל על איכות עבודה, אין לו על מה להסתכל, היות הוא חושב, בטח הכל הוא עושה לשם שמים.

ובהאמור יוצא, שזה שהאדם מרגיש שהוא בעל חסרון, היינו שמרגיש איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ואיך שהוא מרוחק מענין דלהשפיע, אין זה בא מצד האדם, אלא זה בא מצד התעוררות מלמעלה, היינו שמלמעלה הודיעו לו את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מה', ולא רוצה להיבטל אליו, זאת אומרת, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, הוא צריך להאמין שזה בא לו מצד הקדושה, וזהו כעין שכתוב אצל משה (שמות שלישי), "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, וירא כי אין איש".

ובדרך עבודה יש לפרש, דוקא בזמן שיש להאדם בחינת משה, הנקרא, בחינת תורה, הוא יכול לראות איך איש מצרי, היינו הרצון לקבל לעצמו, הוא אומר, שהוא נקרא, איש, ועם הכח הזה הנקרא, בחינת תורה, הוא רואה שמכה את איש עברי, היינו שאצל עברי, איש נקרא, דוקא שאינו עושה מעשה בהמה, כלומר שאיש נקרא, שאין הוא משתמש עם הרצונות של בהמות, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", היינו שאף פעם לא תצא ממנו איש מכח עצמו. וזהו מטעם שיש להאדם בחינת משה, שהוא בחינת רעיא מהימנא, (שהוא בחינת רועה את האמונה לכלל ישראל), הכח הזה מעורר את האדם לראות את האמת, שאף פעם האדם לא ישיג בחינת איש מכח עצמו, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", זה גורם לו שיבקש מה' שיתן לו בחינת אמונה בה', שע"י זה הוא יבוא לידי דביקות בה'.

אולם לאחר שהאדם זוכה לבחינת אמונה, עדיין אין זה שלימות, הגם שכבר נקרא, "בחינת איש", ולא בהמה, אבל האדם צריך לזכות לבחינת תורה גם כן, שדוקא ע"י התורה האדם בא לשלימותו, כי האדם צריך להגיע לבחינת, "אורייתא, וקוב"ה, וישראל, חד איהו" כי זה נקרא, בחינת מדבר, כמו שכתוב אצל משה, שאמר, "ויאמר משה אל ה', בי אדני, לא איש דברים אנכי". על דרך עבודה יש לפרש, שביקש שלא מספיק שהוא כבר בחינת איש , אלא הוא רוצה להיות, איש דברים, היינו שיזכה לבחינת מדבר, הנקרא, בחינת תורה, שדוקא בחינת מדבר שהוא בחינת תורה, נבחן לשלימות.

אולם לא לשכוח שבעבודה יש ענין ימין, שהוא ההיפך מהשמאל. כלומר כמו שבדרך השמאל, מה שהאדם רואה יותר חסרון אצלו, הוא יותר משובח, מטעם שחסרון נקרא, כלי, וממילא חסרון גדול נקרא, כלי גדול, אותו דבר הוא בדרך ימין, היינו כל כמה שהאדם מרגיש עצמו ליותר שלם, יש לו כלי יותר גדול, זאת אומרת, כמו שבזמן שהאדם רואה שהוא מלא חסרונות, הוא יכול לתת תפלה יותר גדולה, מהאדם שאינו כל כך בעל חסרון, ולכן התפלה שלו היא לא כל כך מעומק הלב, ודוקא החסרון קובעת שיעור התפלה.

כמו כן דרך הימין, שנקרא, שהאדם צריך להרגיש שיש שלימות, הוא גם כן, בשיעור שהוא מרגיש שלימות, בשיעור זה הוא יכול לתת תודה לה', כלומר שהשלימות שבו האדם נמצא, זה קובע את שיעור התודה לה'. לכן מוטל על האדם לראות עצות, איך לראות שיש לו שלימות, אולם האדם צריך לראות, שהשלימות שלו לא יהא בנוי על בסיס של שקר. ויש לשאול, אם האדם רואה שאין לו שום צורך לרוחניות, והוא משוקע באהבה עצמית, ואיך הוא יכול לומר לעצמו, שיש לו שלימות.

קודם כל יש לנו להחשיב את הקשר שיש לנו עם הבורא, כלומר שהאדם צריך להאמין, שהמצב שהאדם מרגיש שהוא ריקן וחוסר כל, כלומר שהוא מרגיש שאין בלבו עתה שום צורך לרוחניות, ההרגשה זו מי נתן לו. כי באופן כללי האדם דואג על מה שחסר לו, ואינו דואג על מה שאינו חסר לו, אם כן יש לשאול, מי נתן לו עכשיו שידאג על מה שלא חסר לו. והתשובה היא, שבאמת יש לו רצון פנימי, שכן חסר לו התקרבות לה', אלא החסרון הזה עוד לא מגולה אצלו בשיעור גדול, עד שיהיה לו צורך לחפש עצות, איך למלא את החסרון, ולכן האדם צריך לשמוח בזה, על כל פנים יש לו חסרון על רוחניות, מה שאם כן שאר אנשים, אין להם בכלל שום ענין עם רוחניות.

וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, וע"י זה האדם יכול לזכות לדביקות, מטעם כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, "כי ברוך מתדבק בברוך", היינו זה שהאדם בשמחה ונותן תודה לה', שאז האדם מרגיש, שהוא מרגיש, שה' ברך אותו בזה שנתן לו להרגיש קצת משהו קדושה, אז "ברוך מתדבק בברוך", וע"י השלימות הזו האדם יכול לבוא לדביקות אמיתי.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שיש לאדם לצייר לעצמו, אפילו בזמן שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהאדם חושב אז, אילו ה' היה מאיר לו התעוררות גדולה, כמו שהוא היה מרגיש איזה פעם בזמן עליה, בטח שהיה מוכן לעבוד עבודת הקודש, מה שאם כן עכשיו, שאינו מרגיש שום דבר, איך הוא יכול לרמאות עצמו שיש לו שלימות, אז עליו להאמין באמונת חכמים, מה שהם אמרו לנו, שהאדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה להרגיש את מציאות ה' בכל אבריו, ואיך הוא היה אז מודה ומשבח לה', כמו כן הוא צריך עכשיו להיות מודה ומשבח לה', כאילו זכה כבר לשלימות האמיתי.

תשמ"ט – מאמר כ"ג / 1988/89 – מאמר 23

הנה בשער הכוונות (דף קע"א) כתוב שם וזה לשונו, "וזה סוד המרור, שהיא בגימטריא מות, שהם סוד דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות, הנקראים מות, ולמתקה ע"י המשכת החיים. וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים", עד כאן לשונו. ויש להבין בעבודה, מהו מרור שנקרא מות, ומהו פירושו, שע"י לעיסת שיניים, שהם ל"ב, מתמתק המרור, ואם בלעו, כבר אינו טועם טעם מרירות, איך זה מתבאר בעבודה.

ובכדי להבין זה, צריכים קודם לדעת, בשביל מה צריכים בכלל עבודה. ואנו רואים אפילו בגשמיות, אין אדם משיג שום דבר בלי יגיעה, והתשובה הוא ידוע, היות שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות השורש שלנו, שברא אותנו על כוונה, רצונו להטיב לנבראיו, היינו להשפיע, לכן בזמן שהנברא הוא המקבל, הוא מרגיש בעת קבלת הטוב מחבירו, אי נעימות, לכן ניתן לנו עבודה. בזמן שהאדם מקבל שכר תמורת עבודתו, כבר אין כאן ענין של בושה, שנגיד שאין האדם מוכן לאכול לחם חסד, כיון שהוא נותן תמורת הלחם, עבודה. ונראה זה כעין חליפין, שהם מחליפין אחד עם השני, אחד נותן עבודה, והשני נותן לו לחם, היינו כסף, וכדומה.

אולם זה מובן היטב בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו, אבל בין אדם למקום, מה שייך לומר, שהאדם עובד בתורה ומצות, ותמורת זה הוא נותן לו שכר, הלא חז"ל אמרו, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, אם כן מהו התועלת מהעבודה בתו"מ. בשלמא בגשמיות, אנו מבינים שצריכים לעבוד, היות ששכר בלי עבודה, נוהג שם ענין בושה, לכן כשרוצה לקבל שכר, יש תיקון על השכר, שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, בעת קבלת השכר, כשהאדם נותן עבודה תמורת השכר. לכן אנו מבינים, שהעבודה הוא תיקון על השכר, מה שאם כן בעבודה שלא ע"מ לקבל שכר, בשביל מה צריכים לתת את העבודה, היינו לאיזה צורך צריכים את העבודה, הלא אין כאן מה לתקן, היות שהוא אינו מקבל שום תמורה, אל כן עבודה זו למה לי. ועוד יש להבין בענין העבודה, כי בגשמיות אנו מבינים, שהאדם צריך לעבוד, היות כי העבודה, מה שהאדם עובד לצורך השני, השני נצרך הוא להעבודה, לדוגמא, הבעל מאפיה נצרך לפועלים, אחרת הוא לא יכול להוציא את כמות הלחם, הנצרך לו, מה שאין כן לגבי הבורא, וכי הוא חס ושלום בעל חסרון, שהנבראים ישלימו את מה שחסר לו, ע"י העבודה שהנבראים יעבדו בשבילו.

אם כן השאלה היא בב' אופנים:

א) שענין עבודה ניתן לנו, בכדי שיהיה מציאות לקבל שכר תמורת עבודה, שעם זה יתוקן הבושה, שלא יהא זה כאילו אוכל לחם חסד. ובעבודת ה', לא שייך לומר כן, היות שעובדים בע"מ שלא לקבל שכר.

ב) בין אדם לחבירו שייך לומר, שחבירו צריך להעבודה שלו, אולם בין אדם למקום, איך שייך לומר, שהבורא נצרך חס ושלום לעבודת האדם.

והתשובה היא, שבאמת יש לשאול, מדוע אמרו חז"ל, שצריכים לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס. הלא כל ענין העבודה, נתקנה בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, לכן אנו רואים, שגם בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו גם כן נוהג הכלל הזה, שלא לאכול לחם חסד, מסיבת הבושה. אם כן מדוע צריכים לגבי הבורא, לעבוד בלי שכר, הלא העבודה מתקנת את הטוב ועונג, שלא יהיה בו בושה בעת הקבלה, מכיון שכבר לא נקרא זה, מתנה או צדקה, אלא עכשיו הטוב ועונג קיבל שם חדש, הנקרא שכר. ולפי זה מדוע צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס.

ותשובה על זה מבואר בספר תע"ס (חלק א' דף ט"ז, אות ז'), שהוא שואל על מה שאמרו חז"ל, שבכדי לתקן שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה תיקון, שברא את עוה"ז. שישנה כאן מציאות של עבודה, "כי נוטלים שכרם משלם חלף יגיעתם וניצולים ע"י מפגם של בושה". והוא שואל שם על זה, וזה לשונו, "ותירוצם תמוה מאוד, הוא למה זה דומה, אל אדם אומר לחבירו, עבוד עימי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם, בכל ימי חייך, שאין לך מתנת חינם גדולה מזו, שהרי העבודה הוא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי", ושם (באות כ') הוא משיב, "היות שיש שינוי צורה בין הבורא, להנבראים, שזה גורם הבושה כנ"ל, וע"י עסק בתורה ומצות ע"מ לעשות נחת רוח ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה, כלומר שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע כדי להשפיע נחת רוח ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו יתברך".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, שבשלמא בין אדם לחבירו, מבינים שהעבודה שהאדם עובד לשם שכר, הוא בכדי שהאדם לא יאכל לחם חסד, כידוע כי זה גורם בושה, וע"י העבודה נתקן הפגם של בושה, כי כבר מקבל שכר תמורת עבודה, מה שאם כן לגבי הבורא, מהו התיקון של העבודה, אם צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. וכמו כן שאלנו, בשלמא בין אדם לחבירו, חבירו זקוק לעבודה של האדם, כנ"ל, אולם לגבי הבורא, בשביל מה הבורא צריך לעבודתו של האדם, וכי חס ושלום הוא בעל חסרון, חס ושלום, שהוא זקוק לעבודת האדם.

אלא כנ"ל, שבין אדם למקום, אין שייך לומר, שהעבודה מתקן את קבלת טוב ועונג, שלא יהיה מורגש פגם של בושה, כי רק בין אדם לחבירו, היות שהנותן עבודה משלם לו לפי עבודתו. נמצא, שהעבודה עם השכר הם כעין חליפין, שהם מחליפים זה עם זה, ואין כאן כבר שום בושה, היות כי שניהם מקבלים יחד, היינו, אחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מה שאם כן לגבי הבורא, אין כאן דבר שוה, היינו שנוכל לומר, שאחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מב' טעמים:

א) שאי אפשר לומר, שהבורא מקבל עבודה מן האדם, היות שאין הבורא חס ושלום בעל חסרון, שיהיה נצרך לעבודת האדם.

ב) כמו שאומר שם בתע"ס, שהשכר מה שהעובד ה' מקבל, אין זה בהשוה לעבודה, כנ"ל, כי העבודה בערך קבלת השכר, דומה לאדם שעובד אצל חבירו רגע, ותמורת זה הוא נותן לו, פרנסה לכל ימי חייו, היות שהעובד ה' עובד רק בעוה"ז, ותמורת זה הוא מקבל שכר בנצחיות, מה שאם כן בין אדם לחבירו, אינו נוהג זה.

לכן, כמו שכתוב שם, ענין עבודת האדם בתורה ומצות הוא לא לשם חליפין, כמו בעבודה שבין אדם לחבירו, אלא העבודה הוא, שהאדם, ע"י העבודה בתו"מ, הוא יקבל ע"י זה דבר חדש, היינו טבע שני, כלומר, במקום שנולד בטבע עם רצון לקבל לעצמו, הוא יקבל ע"י זה שהוא עוסק בתו"מ בע"מ להשפיע, ולא לקבל שכר כלל, ע"י זה הוא יקבל שכר תמורת עבודתו. אבל מהו השכר שהוא מצפה לזכות עבור העבודה שלו בתו"מ. הוא שה' יתן לו טבע שני, היינו כלים דהשפעה, במקום שהיה לו עד עכשיו כלים דרצון לקבל בע"מ לקבל, הוא ישיג עכשיו כלים חדשים, הנקראים כלים דהשפעה. לכן בעת העבודה בתו"מ, הוא צריך לכוון שהוא עוסק בע"מ להשפיע, כלומר שצריך לכוון כל הזמן, בזמן העבודה, לאיזה שכר שהוא מצפה, שה' יתן לו תמורת עבודתו בתו"מ.

ויש בהכוונה זו, שמכוון בע"מ להשפיע, ב' דברים:

א) שידע לאיזה שכר הוא מצפה.

ב) שידע טעם בהשכר, כלומר שיהנה מהשכר הזה, כלומר שגודל השכר תלוי בהשתוקקות להשכר. כמו בגשמיות ישנו שכר גדול, וקטן, הנמדד בחשיבותו של הדבר, כי מדרך העולם הוא, דבר שיקר במציאות, שלא נמצא כזה אצל הרבה אנשים, היינו שזה דבר שקשה להשיג, זה נקרא "חשוב" בגשמיות. כמו כן כל אדם חושב שיש בידו להגיע לעשות כל מעשיו לשם שמים, היות שזהו רק כוונה, היינו לכוון בעת מעשה, שהוא רוצה בעבודה שיהיה לשם שמים, והאדם חושב שרק מעשה הוא קשה לעשות, כוונה זהו דבר קל מאוד, שרק תלוי ברצונו, ואם הוא רוצה הוא יכול. מה שאם כן אלו אנשים שמתחילים ללכת בדרך זה, שרוצה שהמעשים שלו יהיו לשם שמים, האדם הזה, כל מה שמרבה במעשים ובכוונה דלהשפיע, אז מתגלה אצלו האמת, איך שהאדם רחוק מדבר זה, היינו שיש סגולה בעבודה זו, שמגלים לו מלמעלה את האמת, איך שאין להאדם שום שייכות למעשים דהשפעה. אולם מטרם שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, יש תיקון, שלא יכולים לראות את האמת, איך שהאדם רחוק מדרך הזה, היות שזהו נגד הטבע.

כי האדם נברא לעשות הכל לתועלת עצמו, ובכדי שלא יהיה לו ענין של בושה, הוא מוכרח לעשות הכל לתועלת הבורא ולבטל את כל ישותו, איך הגוף יכול להסכים לזה. וזהו כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו". שהידיעה הזו, הקב"ה מודיע לו, שפירושו, שמלמעלה כשרואים שהאדם רוצה לתקן את הרצון לקבל לעצמו, מודיעים את האמת, איך שהאדם רחוק מזה. אז הוא מתחיל לראות, שלא כל אדם יכול להגיע לשכר הזה, ומתחיל לראות את החשיבות שבדבר.

נמצא, שרק אז הוא מתחיל לראות איך שהשכר הזה, הנקרא כלים דהשפעה, קשה לזכות לזה, שרק הבורא יכול לתת לו את הכלים האלו. נמצא, שהשכר שלו, מקבל אצלו צורה של חשיבות, היות שזה דבר יקר במציאות, שלא כל אחד יכול להגיע לזה.

ובהאמור אנו רואים את החשיבות של השכר הזה, שהוא לזכות לכלים דהשפעה, שאי אפשר להבין את החשיבות שבדבר, מטרם שהאדם רואה איך שזה קשה להשיג. וכשמשיג את הכלים דהשפעה, הוא רואה אז, איך שהוא זכה לשכר גדול מאוד, שהוא דבר כל כך יקר מציאות, היות שאין זה בידו להשיג דבר גדול בכוחות עצמו, אלא שרק הבורא בעצמו, הוא יכול לתת לו במתנה הכלים האלו. נמצא, זה שאמרו, שאסור לעבוד בע"מ לקבל פרס, הוא משום שאם הוא רוצה שכר תמורת עבודה, אז הוא בורח ממש מהשכר האמיתי. נמצא, בזה נבין בשביל מה צריכים לעבוד, הלא אין הקב"ה צריך לעבודה שלנו, שנעזור לו מה. והתשובה היא, העבודה זו הוא רק בשבילנו, היינו שע"י העבודה, אנו מגיעים להשיג את החשיבות של השכר, וזה לא סתם חשיבות, אלא שזה ענין שאנו משיגים ע"י העבודה, שהחשיבות הוא מטעם שזהו כל החיים שלנו, כי בלי דביקות השם, אנו מרוחקים ממנו יתברך, וכל הטוב והעונג שברא הבורא להטיב לנבראיו, תלוי בזה, היינו שיהיה לנו בחינת השתוות עם האור. וכמו שאומר האר"י הקדוש, שסיבת שבירת הכלים, היה מטעם, שהכלים לא היה ביכולתם לסבול את האור, לכן האורות נסתלקו, והכלים נשברו. שפירושו הוא, היות שיש ערך הופכי בין האור שהוא המשפיע, לבין הכלי שהוא המקבל, וכדי שיהיה להם השתוות, נעשה תיקון, שהמקבל לא מקבל מטעם תועלת עצמו, אלא מטעם שהוא רוצה לקיים רצון הבורא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו, ורק מסיבה זו הוא מקבל את הטוב, וזה נקרא, השתוות, מטעם ששניהם שוים עכשיו, היות ששניהם נקראים, משפיעים. כלומר שכמו שהאור הוא המשפיע, עם זה שנותן להכלי, גם הכלי אינו מקבל, אלא מטעם שרוצה להשפיע להנותן.

ובהאמור נבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב, על מה ששאל משה מה', (כי תישא, רביעי) "ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר ה', הנה מקום אתי".

ואמר, מהו הפירוש "הנה מקום אתי", ואמר, "אתי", הוא ראשי תיבות, אמונה, תפלה, יגיעה, כלומר שזהו המקום, שעל ידו יכולים לבוא, לזכות לכבוד ה', שענין כבוד ה', יכולין לפרש, כמו שאנו מתפללים (בתפלת שמונה עשרה דראש השנה) "וכן תן כבוד לעמיך", שפירוש, שכבוד ה' יהיה מגולה בתוך עם ישראל, שכל אחד ואחד, ירגיש גדלות ה', בשיעור שלא יהיה שום דאגות לאדם, אלא איך הוא יכול לעשות משהו, איזה נחת רוח להבורא, ושום דבר אחר לא מעניין אותו. מה שאם כן בזמן שהוא להיפך, היינו בזמן ש"שכינתא בעפרא", שגדלות ה' הוא בהסתר, ולא רואים ולא מרגישים את החשיבות של המצוה, שצוה לנו לקיים תו"מ, שזה לא מטעם שהוא צריך לעבודה שלנו, אלא שהוא רצה לזכות אותנו, ניתן לנו את קיום תו"מ, כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תו"מ", כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" בתחילתו. לכן בכדי להגיע לכבוד ה', שזה יכולים לפרש, שזה ענין מה שאמר "הראני את כבודך", הגם שיש בזה הרבה פירושים, ועל דרך העבודה, כך צריכים לפרש את הפסוק. ש"הראני כבודך" הכוונה, שכבוד ה' יהי מגולה.

ויש לפרש את הסדר של מקום א' ת' י', הוא, שיש לקבל על עצמו בחינת אמונה, שיאמין שכל אחד ואחד יכול להגיע, לזכות לבחינת כבוד ה' כנ"ל, וכשהוא מאמין בזה, עליו לדעת מדוע כבוד ה' לא מגולה, עוד מטרם שהתחיל בעבודה, אלא שרק ההסתר מגולה, אלא הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שזה הוא תיקון, שיהא יכולת לאדם לזכות לבחינת השתוות הצורה, הנקרא בחינת משפיע לה' ולא לתועלת עצמו. לכן ענין אמונה שהאדם צריך לקבל על עצמו, הוא צריך גם כן להאמין, שאי אפשר לזכות לכבוד ה', היינו שיסתלק ממנו ההעלם וההסתר, אם לא זכה לבחינת "יראת שמים", וענין יראה פירושו, כמו שכתוב, (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "היינו שלא יכול להיות לו אמונה, מטרם שיש לו השתוות הצורה". ובכדי שיהיה לו השתוות הצורה, הוא צריך להשתדל, שבכל דבר שהוא עושה, שיהיה לו יראה, כמו שכתוב (שם דף קצ"א) וזה לשונו, "יראה, הוא שמפחד שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

נמצא, שההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז בא מצב הג' של תפלה, ואז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.

אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל.

נמצא לפי זה, הגם שאמונה, ותפלה, ויגיעה, הם ג' דברים שנוהגים בזה אחר זה, ובאמת הם ג' דברים ממש, ומכל מקום, אלו ג' דברים כלולים זה בזה, כלומר בכל דבר הוא עובד עם כל הג' ביחד, כנ"ל. היינו הגם שמתחילים בבחינת אמונה, אבל באמונה נכללו כל שאר הבחינות. כי בזמן שהוא מתחיל להתגבר, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". כלומר שהאדם צריך לעבוד ולהגיע בכוחות עצמו להמטרה, וכשהוא רואה, שאינו יכול להתגבר ולתת יגיעה, הוא צריך להאמין, שתפלה מועלת, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אף על פי שהוא לא רואה שום שינוי, בזה שהתפלל לה', שיעזור לו, אל כן יש גם כאן ענין של למעלה מהדעת. אולם הסדר הכללי הוא, שמתחילים מ – א' ת' י'. אמונה, ואח"כ יגיעה, ואח"כ תפלה.

נמצא, העיקר הוא אמונה, כי עמה צריכים להשתמש בכל המעשים שהאדם עושה, כנ"ל. זאת אומרת, שכל הכלים שעמהם האדם עובד, הבסיס הוא אמונה, לכן האור המתגלה נקרא "אור האמונה", על שם הכלי. שהכלי זה בנוי על בסיס של אמונת חכמים, ועל אמונת ה', כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

ובהאמור נבין את מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו את המרור לא יצא". ואמר האר"י הקדוש, שמרור גימטריא מות. ויש להבין, מה מרמז לנו בזה, שמרור גימטריא מות, שהם דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות. יש לפרש, שזה כמו שאנו אומרים, (בהגדה של פסח) "מרור זה שאנו אוכלין, על שום מה, על שום שמיררו המצרים, וימררו את חייהם בעבודה קשה".

שענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בע"מ להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה', וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא "עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו את חייהם.

ועל זה אומר האר"י הקדוש, כי מרור גימטריא מות, כלומר שזה שהמצרים לא רצו לתת להם לצאת משליטתם, אלא שישארו כמו שהם רוצים, היינו כמו שאלת רשע, שזהו פירוש, שישארו בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים, נמצא, שזה לא סתם מרור, אלא זהו בחינת מות ממש. נמצא, זה שכתוב "וימררו", היינו שרצו שעם ישראל ישארו בבחינת מתים חס ושלום.

נמצא לפי זה, שענין עבודה קשה, שהיו טועמים טעם מרור, היינו שהיה טועמים טעם מיתה, בזה שהיו עובדים לתועלת עצמם. וזה שאומר, שמרור הוא בחינת מיתה, ודינים שבהם נאחזים הקליפות, שפירושו של דינים הוא, כידוע שהיו דין, שאסור להשתמש עם כלים דקבלה, וכל יניקת הקליפות הוא מכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל בעמ"נ לקבל, וכשהאדם נמצא בבחינת קבלה, אז האדם נמצא במצב של העלם והסתר מרוחניות.

וענין תיקונו הוא, זה שכתוב "וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו, לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים". יש לפרש, כי ידוע, של"ב שיניים רומזים על ל"ב נתיבות חכמה, היינו שדוקא ע"י זה שהאדם בא לידי מצב עליה, המכונה שהוא נמצא במצב של חיים וחכמה, אז הוא צריך ללעוס את המרור, בכדי שירגיש טעם מרירות, כי רק בזמן עליה יכולים להרגיש מה זה מרור, כלומר מהו הטעם של ירידה, וזהו כיתרון האור מתוך החושך. היינו שאי אפשר לטעום טעם אמיתי, בחיים, ואור, אם אין לו טעם של מות וחושך. נמצא, שהמרור נמתק ע"י העליה, שרק ע"י החושך, שהוא ירידה, הוא מרגיש טעם באור. נמצא, שהחושך קבל עכשיו תיקון, וזה שכתוב "ולמתקה ע"י המשכת החיים".

תשמ"ט – מאמר כ"ב / 1988/89 – מאמר 22

ההגיון מחייב, כמו שאנו רואים, מתי האדם שואל שאלות, בזמן שהוא נמצא בחסרון, הוא שואל שאלות, מדוע הוא צריך לסבול מזה שאין לו מה שהוא מבין שחסר לו. והוא בא בטענות ותביעות להבורא, ושואל, מדוע הוא צריך לסבול יסורים. אבל בזמן שהאדם נמצא במצב שיש לו כל טוב, איזו שאלות יש לשאול, בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא במצב החירות, שאין לו שעבוד משום דבר, שירגיש שדבר זה שאין לו יגרום לו צער, שיהיה לו מקום לשאול, מדוע.

אם כן יש להבין, מדוע דוקא בליל פסח, שהוא חג החירות, אנו שואלים שאלות. והם נקראים, ד' שאלות, היינו ד' פעמים למה. דוקא בזמן שלא חסר כלום. ולפי מה שאומר האר"י הקדוש, שליל פסח הוא יותר שלימות מבליל שבת, שאומר, בליל שבת יש עליה למלכות למוחין דנשמה, מה שאם כן בליל פסח יש עליה למלכות למוחין דחיה, כדוגמת יום שבת (ע"ש בשער הכוונות). אם כן יש להבין, למה דוקא בזמן השלימות שואלים שאלות. בטח שיש על זה הרבה תירוצים, ונפרש זה על דרך עבודה.

ידוע ענין עבודה שלנו בתורה ומצות, שניתן לנו, הוא בכדי שעל ידם נתקן את עצמנו, שנהיה ראויים לקבל טוב ועונג, כי בשביל זה נברא האדם. כידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא בכדי שלא יהיה ענין של בושה בעת קבלת התענוגים, שזהו מסיבת שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות שהשורש הוא המשפיע לנבראים, כנ"ל, אל כן יש שינוי צורה בין המשפיע להמקבל. וזה גורם לנו ענין בושה.

לכן כדי לתקן זה, נעשה צמצום והסתר על ההשגחה העליונה. כלומר שנעשה מקום ע"י זה שנעשה צמצום והסתר, שממקום הזה אנו רחוקים כל כך מהבורא, שזה גורם לנו מיעוט הבנה בהשגחתו יתברך על בריותיו, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות מ"ב, מ"ג), שאומר שם, שאם היתה השגחה גלויה, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, או להתמהמה על תענוג גדול גשמי, הבא לידו מבלי לקבלו. נמצא, שהצמצום וההסתר שנעשה, הוא בכדי לתקן את ענין הבושה, גורם לנו את כל היגיעות וההתרחקות מהבורא יתברך.

ובהאמור, שענין צמצום והסתר נעשה לטובת התחתון, אל כן אין מקום לשאול שאלות על ההשגחה, מדוע הבורא מתנהג עימנו בצורה זו כמו שנראה לעינינו, שאין אנו רואים את הטוב, ואנו סובלים גלות, ועניות, וכדומה, היינו שכל אחד ואחד יש לו טענות על הבורא, מדוע הוא מתנהג בהשגחה בלתי גלויה לעינינו, שזהו רק טוב. לכן אסור לדבר לשון הרע על השגחתו יתברך, איך שהוא מתנהג עם הנבראים. אלא אנו צריכים להאמין באמונה למעלה מהדעת, שממש כמו שנראה לעינינו, כך צריך להיות. ועל מה שאנו מרגישים, אנו צריכים ללכת בדרכי התורה, מה שהחכמים הורו לנו איך להתנהג בכל אלה ההרגשות שאנו מרגישים, ועליהם להגיד בדרך אמונה למעלה מהדעת, שעינים להם ולא יראו, כמו שכתוב במאמר משנת תש"ג, ע"ש.

ואיסור לשון הרע ידוע, אלא שמקובל, שענין לשון הרע שהוא רע כל כך, הוא בין אדם לחבירו. ובאמת עיקר לשון הרע הוא בין אדם למקום, כמו שכתוב (שמות רבה פרק ג', י"ב), וזה לשונו, "תפש משה מעשה הנחש, שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר, כי יודע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים, יודע טוב ורע".

ובהאמור נבין, מהו כל החומר של לשון הרע יותר משאר דברים. היות שעיקר לשון הרע הוא מהנחש, שהוא דיבר לשון הרע על הבורא, ואמר לו, מה שהבורא צוה לך שלא לאכול מעץ הדעת, אלא שזה ישאר בהעלם והסתר, על זה אמר לו הנחש, שלא צריכים לשמוע מה שאמר לך, שצריך להישאר העץ הדעת נסתר מהתחתונים. אלא טענתו היתה שהכל צריך להיות בגלוי.

וזה היה ענין של לשון הרע של הנחש. נמצא, שדיבר על ההשגחה, מה שהבורא מתנהג עם הנבראים בהשגחה בלתי גלויה, זה לא בסדר. ובאמת שענין ההסתר הוא רק בכדי שיהיה היכולת להנבראים לקבל את הטוב ועונג בלי בושה. וזה יכול להיות רק ע"י זה שהנבראים יקבלו הכל לשם שמים, כלומר שכל ענין הקבלה יהיה בע"מ להשפיע. נמצא, זה שהנחש דיבר לשון הרע, אין זה פרט, אלא דיבר על כל התיקון שנעשה על המלכות, בכדי שהתחתונים הנמשכים ממנה יוכלו להגיע לידי דביקות, הנקרא, השתוות הצורה, שבזה יהיה התיקון, שיוכלו לקבל את הטוב ועונג בלי שום אי נעימות, המכונה, בושה.

שבגלל תיקון הזה ניתן לנו תורה ומצות, שע"י יוכלו לצאת מאהבה עצמית, שהיא בחינת פירוד מה'. ויוכלו להגיע לידי השתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". ולפי לשון הרע שהנחש דיבר, שתהיה השגחה גלויה, שהכל יהיה מגולה. אפילו שה' אמר לו לאדם בפירוש, "מעץ הדעת לא תאכל", אלא בחינה זו צריכה להיות מכוסה, שרק בגמר התיקון תהיה היכולת להאיר בחינה זו, גם על זה אמר לו הנחש, שלא ישמע בקול ה'.

כלומר לא שה' עשה זה לטובת האדם, עשה שתהיה השגחת ה' לנבראים, שהבחינת טוב ומטיב תהיה בלתי גלויה, אלא מטעמים אחרים. נמצא, שהלשון הרע של הנחש היה ענין כללי. כלומר שכל התיקונים שאנו צריכים לעשות בסגולת תורה ומצות, הוא אמר, שזה אינו לצורך האדם.

לכן איסור לשון הרע הוא כל כך דבר חמור מכל האיסורים, היות שהוא כלל של כל התורה כולה. זאת אומרת, עם הלשון הרע הזה, כל התיקונים שנעשו, אין מקום שיתקנו. לכן היות שבין אדם למקום הוא כל כך חמור, לכן האיסור בין אדם לחבירו גם כן הוא דבר חמור, כמו שדברנו בענין, "ואהבת לרעך כמוך", שאמר ר' עקיבא, שזה הוא כלל גדול בתורה.

נמצא, המדבר לשון הרע, הוא עושה פעולה הפוכה מהכלל של, "ואהבת לרעך כמוך". לכן לשון בין אדם לחבירו הוא גם כן כלל. לכן האיסור הוא כל כך חמור.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח), וזה לשונו, "ואמר רב יהודה, אמר רב, אדם הראשון מין היה". ופרש"י, מין היה, נוטה לעבודה זרה. וזה קשה מאוד להבין, בזמן שאדם הראשון היה מדבר עם הקב"ה, ואיך יכול להיות מי שמדבר עם ה', יהיה מין, שיהיה נוטה לבו לעכו"ם. הלא הבורא דיבר עמו, ואיך אפשר שתהיה לו איזו טעות, עד כדי כך להיות לבו נטה לעכו"ם.

אלא כנ"ל, שהבורא אמר לו, שהעץ הדעת צריך להיות בהסתר, ואסור לגלותו לפני גמר התיקון. ובזמן שהנחש בא אליו ואמר, לא לשמוע בקול ה', במה שה' מסתיר ממנו, התענוג הגדול הזה הנמצא בעץ הדעת, ולקח ללבו את הלשון הרע של הנחש, זה נקרא, "מין היה".

וכמו שפרש"י, שלבו היה נוטה לעכו"ם, כלומר שלבו היה נוטה למה שאמר לו הנחש, שיותר טוב שתהיה הנהגת העולם בגלוי, כמו שיעץ לו הנחש. וזה נקרא, "מין", שלא מוצא חן בעיניו הנהגתו יתברך. זאת אומרת, שהוא חשב לפי עצת הנחש, שאם יהיה מגולה את העץ הדעת, שכוונתו שתהיה השגחה גלויה, אז יהיה הרבה עובדים בעבודת הקודש, מטעם כנ"ל, שכולם ישמרו תורה ומצות, מטעם שהכל יהיה מלובש בשכל בתוך הדעת, ולא שהכל צריך להיות למעלה מהדעת.

כלומר, שפירושו, עץ הדעת, יהיה שהכל יהיה מגולה בתוך הדעת. ועל זה בא הציווי, שלא יאכל, היינו שענין עבודה שלנו לגבי הבורא יהיה למעלה מהדעת, ולא בתוך הדעת, אף על פי שהשכל מחייב, שאם יהיה הכל מלובש בתוך הדעת, יתרבו עובדי ה'.

וזהו ענין של לשון הרע של הנחש, שדיבר רע על ההשגחה. היות שזה שהבורא עשה שתהיה עבודת ה' בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אין הפירוש שה' לא היה יכול לעשות הכל בתוך הדעת, אלא אנו צריכים להאמין, אף על פי שאין אנו מבינים, שכך היא ההנהגה הטובה ביותר. וכך אמר אאמו"ר זצ"ל, שהבורא בחר בדרך של אמונה למעלה מהדעת, היות שהבורא יודע שזוהי הדרך המוצלחת ביותר, שע"י זה תהיה אפשרות להתחתונים להגיע להמטרה, הנקראת, דביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, הנקראת, מקבל בעמ"נ להשפיע.

והגם שענין חטא של עץ הדעת מדברים ממדרגות גבוהות, שהוא סוד האור של גמר התיקון, כמו שמבואר בהקדמה לפנים מסבירות, מכל מקום בענין מה שנוגע לנו בעבודה, יש לפרש כנ"ל, היינו מי שמדבר לשון הרע על השגחה, הוא שאומר, שאין הוא רוצה להאמין שהשגחתו יתברך על הנבראים היא בבחינת טוב ומטיב, ושזהו כך להאמין למעלה מהדעת.

אלא שהאדם אומר, אם תהיה השגחה גלויה, היינו אם הוא יראה בשכל שלו, שהבורא משפיע לכל הנבראים בבחינת טוב ומטיב, ושזה יהיה בתוך הדעת, ורק באופן כזה הוא מסוגל לקיים תו"מ. וזה בא מכח החטא דעץ הדעת, שהאדם רוצה ללכת דוקא בתוך הדעת, ולא להאמין למעלה מהדעת. לכן כשהוא לא מאמין בבחינת טוב ומטיב, נמצא שהוא מדבר לשון הרע על הבורא, ששורש הזה התחיל בעת שהנחש דיבר לאדם הראשון לשון הרע על הבורא, כנ"ל.

וזה שהאדם רוצה ללכת בתוך הדעת, זה נקרא, חטא דעץ הדעת. והחטא הזה מתגלה בב' אופנים, כלומר שמזה נמשך לנו לשאול ב' שאלות:

א) שאלת פרעה, ששאל, "מי ה', אשר אשמע בקולו", שבכלל קשה לו ללכת ולהאמין משהו נגד השכל. ומזה נמשך עוד דבר, היינו שאלה ב) מדוע האדם צריך לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. כי הוא שואל, מה אני ארויח בזה שאני יעבוד לשם הבורא ולא לתועלת עצמי.

ובהאמור נבין, מה שאנו רואים, שאפילו לאחר שהאדם התגבר, ואמר, שהוא מקבל על עצמו ללכת בדרך האמת, ומתחיל להאמין באמונת חכמים, והשכל מחייב, שבכל יום ויום הוא צריך להתקדם וללכת קדימה, והאדם רואה שזהו ממש להיפך, שכל יום הוא הולך אחורה. אם כן השכל מחייב לאדם לומר, שהעבודה זו, היינו ללכת בבחינת השפעה, זהו לא בשבילו. אלא זוהי עבודה בשביל יחידי סגולה. והוא מבין שיותר כדאי לו לברוח מהמערכה. ומה אומרים לו, שהוא צריך עוד פעם ללכת באמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על מה שהדעת מחייבת אותו לעשות. וכמו שכתוב במאמר "אמונת רבו" (משנת תש"ג), שאין האדם מסוגל לראות את מצבו האמיתי, אלא צריך ללכת למעלה מהדעת, ורק באופן כזה יכולים להגיע להמטרה לזכות לדביקות ה'.

אולם יש להבין, מה נותן לנו זה שהאדם מרגיש בתוך הדעת, שהוא נמצא במצב אחורה ולא קדימה. כלומר לאיזה צורך האדם צריך להרגיש שהוא נמצא במצב ירידה, מהי התועלת מזה. ואנו רואים, שבזמן של מצב עליה, היינו שיש להאדם תשוקה לרוחניות ולתענוגי עוה"ז, מה שכל העולם רוצים אחריהם, בכדי להשיג את התענוגים האלה, הוא מסתכל על זה כדבר שנברא ללא צורך, כלומר שיותר טוב היה, אם הבורא היה בורא את כל הנבראים שיהנו מדברים רוחניים. אם כן, המחשבות של ירידות האלו, מה האדם הרויח מזה, שאחרי כל עליה הוא בא לידי ירידה. לכן האדם שואל תמיד, מהו השיעור של עליות וירידות, ולמה צריכים זה בכלל, הלא יותר טוב היה, אם האדם היה נשאר במצב עליה.

אלא התשובה היא, כי אי אפשר להעריך שום דבר, אם לא יודעים את החשיבות שבהדבר. כלומר שיש כלל, שהנאה שהאדם נהנה מאיזה דבר, תלויה בחשיבות של הדבר. ויש לפעמים שנותנים לאדם איזה דבר חשוב, ואם היה יודע להעריך את זה, היה יכול לקבל מדבר הזה הנאה גדולה. והיות שהוא לא יודע את הערך שבדבר, אינו האדם יכול להנות, אלא לפי מה שהוא מבין את חשיבותו.

למשל, האדם קנה איזה חפץ, איזה ספר, שהוא לא כל כך בצורה יפה. ואותו ספר שהוא נדפס מחדש, עלה יותר ביוקר. והיות שלא היה לו הרבה כסף, לכן קנה זה הספר. וגם המוכר לא ידע את הערך החשיבות של הספר, לכן מכר לו במחיר נמוך. ולאחר זמן, בא מי שהוא לתוך ביתו, וראה את הספר, ואמר, היות שהספר הזה נדפס לפני שלוש מאות שנה, לכן הספר הזה שוה הון רב, שנמצאים רק שלושה ספרים בעולם. נמצא, עכשיו, שהוא שמע שיש להספר הזה ערך רב, הוא מתחיל להנות מהספר.

והנמשל הוא, שאין לנו השכל איך להעריך את חשיבות של עליה. כלומר שאין לנו שכל להבין, כמה שוה רגע אחד שיש לנו הכח להאמין בה', ושיש לנו קצת הרגשה מגדלות ה', שבמצב העליה יש לנו השתוקקות להיבטל אליו בלי שום שכל וסברה, אלא כנר בפי אבוקה. וממילא אין אנו יכולים להנות מזה שהבורא קירב אותנו, ונתן לנו קצת התקרבות. ומזה אנו צריכים להרגיש את השמחה וההתרוממות הרוח, מה שזה צריך להביא לנו, אולם היות שאין בנו החשיבות להחשיב זה, לכן אין אנו יכולים להנות מזה אלא לפי החשיבות, כנ"ל במשל.

לכן ניתן לנו ירידות, בכדי שיהיה לנו מקום ללמוד את החשיבות של העליות, כמו שכתוב, "כיתרון האור מתוך החושך", שדוקא ע"י הירידות האדם יכול להגיע לדעת ולהחשיב את העליות. ואז הוא יכול להנות מהעליות, ויבוא לידי הרגשה, "כי הם חיינו ואורך ימינו". מה שאם כן בזמן שאין האדם יודע את הצורך לאמונה, כי הוא חושב, בזה שעוסק בתורה ומקיים מצות, זה מספיק לו שיהיה בגדר עובדי ה', לא נותנים לו מלמעלה ירידות בכדי להעריך את העליות.

כי היות שהעבודה שלהם היא בבחינת חצוניות, כלומר שאין כוונתם שיכנסו לתוך הפנימיות, זאת אומרת, אין כוונתם שיתבטלו לגמרי לקדושה, שקדוש פירושו, פרוש ומובדל מעצמותו, כמו שכתוב, "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שאז אין שום רשות אלא רשותו של הבורא, מטעם שהתחתון רוצה להיבטל להשורש, וכל מה שהוא מבין שכדאי לחיות, הוא רק בשביל תועלת הבורא.

ובכדי שהאדם יהיה במצב שלא ירצה לחיות רק בכדי שיהיה נחת להבורא, לזה אדם מוכרח להמציא לו אמונה גדולה בגדלות ה', בכדי שיהא כדאי לבטל את עצמו עבור תועלת ה'. ולא מספיק לו האמונה שרכש בזמן החינוך. ועל האמונה שקבל בשעת החינוך, כבר הוא מסוגל לעבוד ולקיים את התו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה. וזהו מטעם שאין הוא מוכרח לבטל את עצמו לה', אלא הוא מבקש מה', היות שהוא מקיים את התו"מ מה שה' צוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, בזכות זה הקב"ה ימלא את כל משאלותיו.

כי הוא מאמין בשכר ועונש. ובטח הוא, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, כ"א), וזה לשונו, "אם למדת תורה הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". לכן היות שהבסיס המחייב אותו לקיים תו"מ, תלוי בהשכר, ולא בהנותן את השכר, נמצא, שאין הוא מוכרח לעסוק בגדלות האמונה של הבורא, אלא בגדלות וקטנות השכר. לכן אין שם ענין עליות וירידות, להאמין בגדלות וחשיבות הבורא, אלא שם שייך רק ענין שעוסק בתורה ומצות, או שנחלש בקיום, מטעם שלא תמיד הוא מאמין בהשכר.

וזה גורם גם לאלו שעוסקים בתו"מ עמ"נ לקבל שכר, שיש לפעמים, שנמצאים בין אנשים שאינם מאמינים בשכר ועונש, שהם יכולים להשפיע על האדם ממחשבותיהם, וזה גורם לו חס ושלום שיתרחק אפילו לגמרי מיהדות. לכן גם הם צריכים שלא יבואו במגע עם אנשים שהם חופשיים בדיעות, היות שמביאים להם מחשבות זרות בענין אמונה בשכר ועונש. אולם בדרך כלל, אלו שעוסקים בשלא לשמה, אינו נוהג בהם ענין עליות וירידות, כלומר שאין צורך שיהיו ירידות.

מה שאם כן אלו אנשים שהם רוצים לעבוד מטעם חשיבות הבורא, שהם צריכים תמיד להתגבר באמונת חשיבות וגדלות הבורא, שרק חשיבות וגדלות הבורא זהו הוא מחייב אותם לקיים תו"מ, בכדי להגיע לדביקות ה', ואלו אנשים צריכים תמיד לשער ולהעריך גדלות הבורא.

והם צריכים תמיד להעריך, שאם יש להם קצת אחיזה ברוחניות, הוא מטעם שה' מקרב אותם, והם כשלעצמם אינם מסוגלים לעשות שום דבר, אם לא רואים מזה שיצמח מזה תועלת עצמם. נמצא, שעיקר עבודה היא לבטל את עצמו, וזהו נגד הטבע, ולזה רק בישועתו יתברך יכולים להגיע.

נמצא, שבזמן עליה האדם חושב שזהו כבר טבעי, ואין לו עכשיו שום צורך שה' יעזור לו. לכן נעשה תיקון, הנקרא, ירידות, שמראים תמיד לאדם את גודל גבורתו, מה שהוא מסוגל לעשות בכח עצמו. ואיך הוא רואה את זה. אלא כשזורקים אותו מן מצבו, שהיה חושב שהוא כבר בן אדם ולא דומה לבהמות שעובדים לתועלת עצמם, ופתאום אפילו אין אדם בא לידי הרגשה שרוצים לזרוק למטה לתוך שפלות כזו, שהוא רואה אח"כ איך שהוא נמצא בשפל המצב.

אולם בזמן הירידה אין הוא רואה איך שהוא מתחיל לרדת, אלא בזמן שיורד הוא נשאר מחוסר הכרה. אלא לאחר זמן שירד, בא לו גם כן עזרה מלמעלה, ומודיעים לו, תדע, שאתה נמצא עכשיו בירידה. ומטרם שמודיעים לו שהוא נמצא במצב של מחוסר הכרה, אין הוא יודע שום דבר. אולם גם זה האדם צריך להאמין שכך הוא, היינו שענין הידיעה לא בא מאליו. אמנם האדם צריך לדעת, שהירידות האלו ניתנו לו בכדי ללמוד מזה איך להעריך את מצב העליה, רק בזמן הירידה, אין אדם מסוגל ללמוד מזה משהו.

אלא בזמן העליה, אז יש לו מקום לעשות חשבון אמיתי, ולומר, שזה שאני נמצא עכשיו בבחינת אמונה, זהו הוא בא לי מצד ה', אחרת אני תיכף ירד למצב של אהבה עצמית, ואם לא עושה חשבון זה, תיכף זורקים אותו. ולתת תודה לה' על מה שקירב אותו. נמצא, שאי אפשר להשיג הנאה אמיתית מהתקרבות ה', אם לא יודעים להעריך את זה, כנ"ל, "כיתרון האור מתוך החושך".

נמצא, שבכדי שהנבראים יקבלו את הטוב והעונג, ושירגישו זה, היו מוכרחות להיות כל אלו הירידות הנקראות, בחינת גלות. וזה מכונה, "שכינתא בגלותא", או "שכינתא בעפרא", שרק ע"י זה יהיה להאדם כלים להרגיש את הטוב ועונג.

ובהאמור נבין, מדוע דוקא בזמן החירות, שהוא ליל פסח, שהוא תכלית השלימות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שיש למלכות אותו גדלות כמו שיש למלכות מוחין דחיה, כן הוא בליל פסח.

התשובה היא, שדוקא בזמן עליה, כשחושבים אז על איזו ירידות, היה להם אז יכולת להוציא את החשיבות של העליות. אחרת זה דומה שנותנים לאדם דבר ששוה הון רב, והוא משתמש בזה, ונהנה מזה, כמו שהיה שוה איזו פרוטות.

נמצא, שדוקא בזמן החירות, אז מקום לשאול את השאלות. זאת אומרת, אין הכוונה על השאלות, אלא צריכים את השאלות בכדי להבין את התירוצים, וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין מה שכתוב, "דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו". ופרש"י, הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום, וענו אותם, קיים בהם, ואחרי, יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם. ומקשין העולם, וכי אם הקב"ה רוצה לתת לעם ישראל רכוש גדול, אין לו להקב"ה לתת להם, אלא הוא מוכרח לומר לעם ישראל, שיעסקו ברמאות, ולשאול כלים מהמצרים, כלי כסף וכלי זהב.

והשיב, שבזמן שה' אמר לאברהם, "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", שאל אברהם, "במה אדע כי אירשנה". "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, מה אנו רואים בהתשובה של ה' על שאלת אברם, במה אדע, שע"י זה שיהיו בארץ לא להם, היינו שיהיו בגלות, אז אברם כבר יהיה בטוח שהם ירשו את הארץ.

ואמר, היות שאין אור בלי כלי, היינו אין מלוי בלי חסרון, ואברם אמר לה', שהוא לא רואה שהם יצטרכו לאורות כל כך גדולים, הנקרא, ארץ ישראל, לכן ה' אמר לו, ע"י זה שיהיו בגלות, ויבקשו מה' שיוציאם מהגלות, ובמה מוציאם, זהו רק עם אורות גדולים, כי "המאור שבה מחזירו למוטב", אל כן כבר יהיה להם צורך לאורות הגדולים.

ועל זה פירש, שלכן אמר ה', שישאלו כלים מהמצרים, כלומר שיקחו את הקשיות של המצרים, רק בהשאלה, היינו בכדי לקבל האורות, ואח"כ יחזיר להם הכלים. כלומר שלקחו קשיות בכדי להבין את התירוצים. וזהו כנ"ל, שאי אפשר להבין את האור רק מתוך החושך. לכן כל השאלות הן דוקא בזמן החירות, כנ"ל.

תשמ"ז – מאמר י"ד / 1986/87 – מאמר 14

כתוב בהגדה, "זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך פסח, מצה, ומרור, ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר, על מצות ומרורים יאכלהו".

וצריכים להבין זה על דרך העבודה. מה מרמז לנו הקשר שיש בין אלו שלושה דברים שהיה אוכל ביחד.

ובכדי להבין את ענין הקרבן פסח שהיה בזמן יציאת מצרים, שיצאו מתחת השעבוד, שהיו בגלות מצרים, צריכים מקודם להבין ענין גלות מצרים, ממה הם סבלו שם.

במרור, כתוב בהגדה, "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה, על שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר, וימררו את חייהם בעבודה קשה, אשר עבדו בהם בפרך".

ויש להבין את ענין, "וימררו את חייהם בעבודה קשה", מהו בעבודת ה'. הנה ידוע, כי עבודת ה' היא כשעובדים לתועלת ה', שאנו זוכים להיות דבוק בחיי החיים, ודוקא בזמן שעובדים להשפיע, אז הוא הזמן לקבל הטוב ועונג שברא ה', להטיב לנבראיו, כלומר שישועת ה' באה לכלים דהשפעה.

ובענין שהשפע בא לכלים דלהשפיע, יש להבחין בזה ב' הבחנות: א) השפע בא בכדי לעשות כלים דהשפעה. ב) האור בא לאחר שיש לו כבר כלים דהשפעה.

פירוש הדבר הוא, כי בזמן שהאדם רוצה ללכת על דרך להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז הגוף מתנגד בכל תוקף, ולא נותן לו לעשות שום פעולה, ולוקחו ממנו כל חומרי דלק שהיה לו משהו כח לעשות מעשים לשם שמים.

ובזמן שהאדם רואה את האמת כמו שהיא, היינו שרואה איך שהוא שקוע באהבה עצמית, ואין בו שום ניצוץ בגופו, שירשה לו לעשות משהו להשפיע, וכיון שבמצב הזה האדם כבר הגיע אל האמת, כלומר שבא לידי הכרת הרע, שאין לו אז שום עצה, שיהיה בידו כח לעזור לעצמו, אלא יש לו רק עצה אחת, שהיא לצעוק לה' שיעזור לו, כמו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".

וזהו שאמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל הזהר הקדוש, במה, והשיב בנשמתא קדישא".

נמצא, שענין, וימררו את חייהם, פירושו, שלא נתנו להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, שזה מביא דביקות בחיי החיים, אלא קליפת מצרים ופרעה שלטו על בני ישראל עם השליטה של אהבה עצמית, שלא יוכלו לעשות משהו נגד רצונם של המצרים, וזו היתה הגלות, כלומר שרצו לצאת מהגלות הזו ולא עלה בידם.

ולפי זה יהיה הפירוש, מה שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", כלומר בזמן שהלכו על דרך המצרים, שהיא בעמ"נ לקבל, הגוף היה נותן להם חומרי דלק, ולא היה קשה להם לעבוד עבודת ה', כידוע שהמצרים היו עובדי ה', כמו שכתבו חז"ל על מה שכתוב (בשלח תנחומא), "ויקח שש מאות רכב", (ואם תשאל) מהיכן היה בהמות משל מצרים, הרי נאמר, "וימת כל מקנה מצרים", אלא מהירא את דבר ה', כמו שכתוב, "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים", ואמרו מכאן, הירא דבר ה' יעשה תקלה לישראל.

ורש"י מביא מכאן, היה ר' שמעון אומר, "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו". ובהאמור יוצא, שהעבודה הקשה שהיתה להם, עבודה בשדה, כי שדה נקרא, השכינה הקדושה, כידוע שמלכות נקרא, שדה.

והיה קשה להם לקבל על עצמם עול מלכות שמים בעמ"נ להשפיע, אלא שהמצרים היו רוצים שיעבדו את עבודת הקודש בעמ"נ לקבל, ונותנו להם להבין כי זה נקרא, "הירא את דבר ה'".

אולם שמכאן, מבחינה זו היתה תקלה לישראל, היינו לבחינת ישר-אל, אלא הם היו רוצים שכל עשייתם יהיו אך ורק לתועלת עצמם, ומזה יצאה תקלה.

זאת אומרת, שהתקלה היתה בעיקר בזמן שהמצרים היו מדברים אל ישראל בשפת יראת שמים, ומשפה הזו יוצאות כל התקלות לישראל, מה שאם כן אם המצרים היו מדברים בשפת החילוניים, בטח שהיו עם ישראל בורחים מהשפעתם בעת שהיו באים אליהם עם המחשבות והרצונות שלהם.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (שמות), "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך". ודרשו חז"ל, ב"פה – רך", ויש להבין מהו, "פה רך", בעבודת ה'.

אלא כנ"ל, שהמצרים דברו עם המחשבות והרצונות שצריכים לעבוד ה', אלא שיהיו בעמ"נ לקבל, שזה נקרא, פה – רך, כלומר שעל הכוונה דלקבל הגוף מסכים יותר לעבוד עבודת הקודש, ולא צריכים לכוון בעמ"נ להשפיע.

נמצא, עם הדיבורים האלו, גרמו לישראל שתהיה להם עבודה קשה בזמן קבלת עול מלכות שמים, ומשום זה כל אחד מישראל היה אומר, דעבודת הקודש בעמ"נ להשפיע הוא דבר קשה מאוד.

אי לזאת, המצרים היו משפיעים להם מחשבות שיותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל, בדרך הזו הם יראו שכל יום ויום הם מתקדמים במעשים טובים, מה שאם כן בעבודה דבחינת ישראל, הם בעצמם רואים שזה קשה, והראיה לזה, שלא רואים שום התקדמות בעבודה.

נמצא, ש"פה – רך", יהיה הפירוש, שיתנו לישראל להבין, שאם ילכו בדרך שלהם, זה הוא עבודה יותר קלה, וזה נקרא "רך", היינו שיותר קל יהיה להתקדם בעבודת הקודש.

ועם הטענות האלו היו המצרים ממררים את חייהם בעבודה קשה, שתמיד היו מסבירים לישראל, שעבודת ישראל נקרא, עבודה קשה, וזהו לא בשבילם.

"בחומר", כלומר שהמצרים הסבירו לישראל את חומרת דלהשפיע, מה שאם כן עבודת המצרים יהיו תמיד לבן, שלא ירגישו שום חושך בעבודה, אלא שהגוף יסכים לעבודה זו, וזה נקרא, " בלבנים", כלומר עבודת המצרים הם יהיו תמיד בבחינת לבנים, בלי כתם ולכלוך, אלא שיהיו תמיד שלמים, ועל ידי זה גורמו באמת שיהיה לישראל קשה לעבוד לשם שמים.

כלומר שהעבודה קשה נמשכה מזה, שהמצרים היו אומרים להם תמיד את ענין חומר שישנו בעבודה דלהשפיע, והלבנים שיש בעבודה זו, ויראת המצרים.

כנ"ל, שמהירא את ה' היתה נמשכת תקלה לישראל. היינו שמזה נמשכה להם את העבודה קשה בשדה, היינו בהמלכות שמים שרצו לקבל עליהם ולא יכלו.

ור' שמעון אומר מכאן, מהירא את דבר ה', "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

ויש לפרש דברי ר' שמעון, "כשר שבמצרים הרוג".

כלומר, מה שהמצרים אומרים שזה כשר, הרוג, משום שחז"ל אמרו, "הבא להורגך השכם להורגו", היינו מה שהמצרים אומרים לך שזה כשר, שהדרך הזו כשרה ללכת בה, תדע שהוא רוצה להרגך מחיים הרוחניים, לכן הרוג את המחשבות האלו.

"טוב שבנחשים רצוץ מוחו", יהיה הפירוש, אם הנחש שהוא הרע שבאדם, ומייעץ לך שדרך הזאת היא טובה בשבילך, ונותן לך להבין בהבנה גדולה ושכל בהיר, על דרך שהנחש בא אל חוה, אל תתווכח עמו, אלא רצוץ את מוחו, היינו את כל המוח השכלי שהוא מסביר, רצוץ את השכל הזה, זאת אומרת, שצריכים ללכת למעלה מהדעת.

ועתה נבאר את ענין מצה. ועל דרך עבודה יש לפרש, מילת "מצה" מלשון מריבה, "כי על מסה ומריבה, ועל ריב בני ישראל, ועל נסתם את ה', לאמור, היש ה' בקרבנו אם אין", (בשלח שביעי).

על מריבה אומר התרגום, "ומצותא על דניצו בני ישראל". נמצא, מצה מלשון מצותא, היינו שעם ישראל היה להם ריב עם ה', מדוע הוא עושה שיהיה כל כך קשה לעבוד בלהשפיע, ומדוע אף על פי שהם משתדלים לצאת משליטת מצרים, מכל מקום לא די שלא מתקדמים, אלא שהם רואים הולכים אחורה ולא קדימה.

זאת אומרת, שהם טועמים טעם מרור בעבודה, זה גרם להם שיעשה ריב עם הבורא, שמריבה מכונה, בחינת מצה. וטענה כזו, אנו רואים, שעם ישראל היו מריבים עם משה על ענין זה, היינו ממה שראו, שבזמן שהתחילו לעבוד לשם ה', הם נעשו יותר גרועים, כמו שכתוב (שמות שביעי), "ויאמרו אליהם, ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה".

ואת הטענות האלו שאמרו אל משה, אמר משה אל ה', כמו שכתוב, "וישב משה אל ה', ויאמר, אדני למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתנו, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך".

שיש לפרש את הטענות שהיה להם אל משה, אשר אמרו, ירא וישפוט, פירושו, שהיה מריבים משה, היות שמשה אמר להם שיאמינו בה', אז הם יצאו משליטת הגוף, אשר בהגוף שולט פרעה מלך מצרים, שהוא מיצר להקדושה, והם התחילו בעבודת מוחא וליבא, וראו שהגוף שהוא בחינת פרעה, התחיל לשלוט עליהם, היינו שכל מה שהם רוצים לעשות בעבודת ה', הגוף מתנגד ביותר. אשר מטרם שהתחילו ללכת בדרך של משה, היה להם כוחות בעבודה, ועכשיו כל מה שהם עושים, הגוף ממאס בזה, וזה שכתוב אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה", כלומר הגוף שלנו ממאס את הרוח שלנו בעבודת ה', מזמן שהתחלנו בדרך דלהשפיע.

ואחר כך הלך משה אל ה' עם הטענות של ישראל, שהיו מריבים עם משה על מה שהביא אליהם את שליחות ה'. כמו שכתוב, "וישב משה אל ה', למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתנו", (כלומר מהו הטענות), ואמר, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת".

שפירוש, "ומאז שבאתי אל בני ישראל", להגופים שלהם, הנקראים, בחינת פרעה, "לדבר בשמך", היינו שכולם יתחילו לעבוד לשם שמים, זה שכתוב, "בשמך", בטח ההגיון מחייב, היות שכל אחד ואחד רוצה רק אמת, וכי יש טיפש בעולם שיהיה לו רצון ללכת בדרך שקר, אלא בטח כל אחד רוצה אמת, כדרך עולם הוא, שאם יודעים את מישהו מדבר שקר, אין אף אחד שירצה לשמוע בדברו.

וכאן היו אומרים, מדוע כשבא משה ואמר להם שילכו בדרך האמת, הגוף הנקרא, פרעה, מבאיש את רוחנו בעת כשאנו מתחילים בעבודה זאת.

ומשום זה היתה להם תרעומת על ה', מדוע הם נעשו עכשיו יותר גרועים, משהיה טרם ביאת משה אליהם בתור שליח ה', שהוא רוצה להוציא אותם מהגלות, ומדוע הם רואים עכשיו שהם נכנסים יותר בגלות, שפרעה שולט על הגופים ביתר כח, וביותר מחשבות שכליות, נותן לנו להבין בכל פעם עם טענה אחרת. אם כן לפי זה, היה יותר טוב את המצב של בני ישראל בעבודה מטרם ביאת משה אליהם בתור שליח מאת ה'. אולם עכשיו הם רואים, שהגופים שלהם, שהם בחינת פרעה, שולט בשליטה גמורה על בני ישראל, כלומר במקום שהיה צריך להיות מצב רוח מרומם בעת שהם יודעים שהולכים בדרך האמת, ומה היה, להיפך, שבעיני הגוף הנקרא, פרעה, איזה רוח היה להם, כמו שכתוב, "אשר הבאשתם את רוחנו בעיני פרעה", שהגוף היה אומר להם, איזה מצב רוח יש בעבודה דלהשפיע.

והבאיש, פירושו, ריח רע, שלא יכולים לסבול את הריח. זאת אומרת, שלא יכולים לסבול את המצב רוח הזה, והיו רוצים לברוח כמו שבורחים מסרחון. זאת אומרת, במקום שהעבודה על דרך אמת צריך להביא מצב רוח מרומם, כלומר שהאדם ירצה להישאר במצב רוח זה בתמידיות, וכאן נעשה להיפך, דהיינו שמהעבודה דלהשפיע קבלו מצב רוח של סרחון, שפירושו, שרוצים לברוח ממצב רוח, שלא יכולים לסבול אותו אפילו רגע אחד. כנ"ל שאמרו אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו", ותערומות של ישראל הביא משה אל ה', ושאל משה, "למה זה שלחתנו".

והשיב ה' אל משה, כמו שכתוב, "ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם".

והתשובה היא, למה הוא עושה שהעבודה של להשפיע יהיה כל כך קשה, הוא מסיבת שאני רוצה שיתגלה את היד החזקה, כמו שכתוב, "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו".

ובאיזה אופן מוכרחים יד חזקה, זהו הוא דוקא, שהשני מתנגד בכל תוקף, אז שייך לומר שצריכים להשתמש ביד חזקה, אבל לא שייך לומר, אם השני הוא איש חלש, שצריכים ללכת עמו ביד חזקה, זהו כמשל שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהסדר הוא בעולם, ששני אנשים במחלוקת יש לפעמים שעוברים לתגרת ידיים, ומי שהוא רואה שאינו יכול להתגבר עליו, הוא לקח סכין כנגדו. והשני שהוא רואה שיש להשני סכין, הוא לוקח אקדוח, וכשהשני רואה שיש לו אקדוח, הוא לוקח רובה, וכו', עד שהשני לוקח נגדו מכונת יריה, ואם יש לו מכונת יריה, השני לוקח טנק, אבל אף פעם לא שמענו, אם מי שלוקח מקל ורוצה להרביץ, שהשני יקח טנק, ולהילחם כנגד זה שלקח מקל.

כמו כן בעבודה, לא שייך לומר, שצריכים ללכת עם פרעה ביד חזקה, אם פרעה לא מראה התנגדות גדולה. והיות שה' היה רוצה לגלות לו כאן יד חזקה, לכן היה הקב"ה להכביד את לב פרעה, כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו".

אולם יש להבין הטעם, שכתוב, "שה' הכביד את לבו של פרעה", בשביל שה' היה רוצה לתת את האותות כדי שיתוודע שמו של הקב"ה, וכי ה' הוא בעל חסרון, חס ושלום, שזה חסר לו שידעו שהוא יכול לעשות אותות ומופתים, ועוד מה זה מרמז לנו בענין עבודה, שאנו צריכים לדעת זה לדורות.

ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין השאלה מה ששאל אברהם לאחר שהקב"ה הבטיח לו, כמו שכתוב (ּׁלך לך שישי), "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה, ויאמר לאברם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ושאל, מהי התשובה לשאלה מה שאברם שאל, במה אדע כי אירשנה. כלומר מהו הפירוש מה שהשיב לו ה'.

תשובה, "כי ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, וענו אותם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, כי מהכתוב משמע שהיתה תשובה מספקת, כי לא שאל יותר אברם. ואנו רואים כי דרכו של אברם להתווכח עם ה', כמו שמצינו באנשי סדום, שה' אמר לאברם, "זעקת סדום ועמורה כי רבה".

וכאן שאמר לו, ידע תדע, משמע שקיבל את התשובה בקורת רוח.

ואמר, היות שאברהם ראה את גודל הירושה שהבטיח לבניו, אז חשב אברהם לפי הכלל, שאין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, והוא לא ראה שבני ישראל יצטרכו למדרגות והשגות כה גדולות בעולמות עליונים, ובשביל זה שאל להקב"ה, במה אדע כי אירשנה, הלא אין להם כלים וצורך להירושה הגדולה מה שאתה מראה לי שאתה תיתן לבני, הלא אין להם צורך.

ועל זה השיב לו הקב"ה, אני אתן להם צורך להאורות, כמו שאני אתן להם האורות. היינו שה' יתן להם האור והכלי גם כן. שאל תחשוב שרק השפע אני משפיע, אלא אני משפיע להם, הן הצורך הנקרא, כלי, והן השפע הנקרא, מילוי וחסרון.

ועל ידי זה שעם ישראל יהיו בגלות מצרים ארבע מאות, שארבע שזהו מדרגה שלמה של ד' בחינות, שעל ידי זה שהם יהיו בגלות, בארץ לא להם, היינו שהמצרים ישפיעו לישראל רצון של קבלה עצמית, שרצון זה לא שייך לקדושה, שזה נקרא, "ארץ", מלשון רצון, וירצו לברוח מהרצון הזה, אז כשאני אעשה שלא יוכלו לצאת משליטה זו מכוחות עצמם, אלא שהם יראו, שרק הקב"ה יכול לעזור להם, ולא יהיה להם עצה אחרת, אלא לבקש עזרה ממני, וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו", ואומר הזהר הקדוש, שהסיוע הוא שנותנים להם נשמה קדישא, ועל ידי ריבוי תפילות, שיבקשו מה' סיוע, יקבלו כל פעם מדרגה יותר גדולה, שעל ידי זה יהיה להם צורך לבקש מה', וזה יגרום להם לבקש מה', ולקבל מדרגה יותר גדולה. ולאחר זה תהיה לי האפשרות לתת להם הירושה.

נמצא, שהקב"ה בכוונה תחילה עושה שלא יוכלו להתגבר, בכדי שיהיה להם כלים.

נמצא, שהכבדת הלב שנעשה לפרעה, הוא בכדי שיהיה מקום לקבל צורך על האורות העליונים, מה שאם כן אם לא תהיה להם עבודה קשה, לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים, כמשל הנ"ל.

כי מי שהולך להילחם עם השני, עם היד או עם מקל, אין להשני צורך לקבל נגדו טנק או תותח. ומשום זה, בכדי שיהיה לתחתונים צורך לקבל אורות גדולים, מוכרחים לעמוד כנגדם קליפות חזקות, ובכדי לשבור אותם, האדם מחויב להמשיך אורות גדולים, אחרת היה מסתפק במיעוט. נמצא, ששליטת פרעה גורם על ידי הכבדת לבו, שימשיכו אורות גדולים. ובזה נבין מה ששאלנו, וכי בשביל "למען שתי אתתי", היינו בכדי שיוודע בגויים, שה' יכול לעשות ניסים ונפלאות, בשביל זה, כלומר בכדי שיכבדו אותו, עשה הכבדת הלב. וכי הקב"ה בא בטרוניה לבריותיו, היינו שעושה דבר שלא רצון הנבראים, הלא כל מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, וכאן יוצא דבר הפוך, כלומר שהוא עושה הכבדת הלב להנבראים, בכדי שכולם יראו את גדלותו, מה שהוא כל יכול.

ובהאמור נבין זה בפשיטות, היות כי ענין פרעה ומצרים, הכוונה על שליטתם של הרצון לקבל הנמצאים אצל הנבראים, ובכדי שהנבראים יצטרכו לקבל את המדרגות הגדולות שהקב"ה הוכן בעדם, וכנ"ל בדברי זצ"ל, שעל ידי זה שלא תהיה להם אפשרות להתגבר על הרצון לקבל שלהם, ובהם תהיה התעוררות לדבקות ה', וזה הגיע להם בזכות האבות, שהקב"ה הבטיח להם, שהבנים שלהם יזכו להטוב והעונג מה שהוא ברא עבור הנבראים, לכן עשה הכבדת הלב, כדי שיהיה להם צורך לבקש מה', שהוא יעזור להם, והסיוע שלו בא, כנ"ל בדברי הזהר הקדוש, על ידי שישפיע להם נשמתא קדישא. נמצא, שכל התגברות הם ממשיכים קצת הארה מלמעלה, שעל ידי זה בסופו של דבר יהיה להם כלים, היינו צורך להירושה שהבטיח הקב"ה לאבות. נמצא לפי זה, מה שכתוב, "למען שתי אתתי אלה", אין זה עבור טובת הבורא אלא לטובת הנבראים, שפירושו, שעל ידי הכבדת הלב שהוא עושה אצל פרעה, כלומר מה שהגוף נעשה כל פעם יותר בתקיפות, שלא נותן רשות להאדם לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, והיות שהאדם משתוקק לדבקות ה', לכן הוא מוכרח להשתדל לתת כל פעם כוחות יותר גדולים, אחרת לא יהיה בידו לנצח אותו, ובכדי לקבל כוחות יותר גדולים, אין שום עצה אלא להתפלל לה', שרק הוא יכול לתת לו את הכוחות המתאימים לכך. והכוחות של ה' הוא כנ"ל: מה שהקב"ה נותן לו כל פעם כח רוחני, הנקרא, בחינת נשמה, הנקרא, אור תורה, זאת אומרת, שכל פעם לפי ההתגברות מה שהוא צריך להתגבר, הוא מקבל "אותיות התורה", שזה נקרא, למען שתי אתתי אלה, היינו שבכדי שתתגלה אותיות התורה לגבי ישראל, הוא מוכרח לעשות להם צורך, וזה הענין שהקב"ה נותן הכבדת הלב לטובת הנבראים. בהאמור נבין מה שאמרנו לעיל, שאנו צריכים שפע עליון עבור עשיית הכלים, כלומר שיהיה כלים מוכשרים לקבל אור עליון, והסיוע זו נקרא, שהאור בא לעשות כלים דקדושה, שירצו לעבוד בעמ"נ להשפיע. כנ"ל בבחינת, "הבא לטהר מסייעין אותו".

ולאחר שכבר השיג את הכלים שרוצים להשפיע לה', אז בא השפע, מטעם שפע, ולא בכדי לעשות כלים.

בבחינה זו, שיש לו רצון לה', כבר אינו צריך להכבדת הלב בכדי שיקבל את אור התורה, כי כפי הכלל, כשהאדם עובד לתועלת עצמו, אז באה לו מחשבה אחרת, שגם מכאן, היינו מתענוג זה הנקרא, תענוג המנוחה, גם מזה על תנח ידך. נמצא, שתענוג המנוחה גורם לו שאין לו צורך למדרגות יותר גבוהות, אלא הוא מסתפק במיעוט, ולכן היה הקב"ה צריך לתת הכבדת לב, היינו שהוא רואה שאינו יכול לעשות שום דבר לה', כלומר שכל זמן שלא הכשיר את הכלים שלו בעמ"נ להשפיע, והוא עדיין נמצא באהבה עצמית, הם נותנים לו סיפוק במה שזכה קצת לעבוד לשם שמים, היות שהוא מרגיש בעצמו שהוא עובד לשם שמים, יש לו מזה סיפוק, ואין ביכולתו להשתוקק למדרגות יותר גבוהות, נמצא לפי זה, לא היה מקום להתגלות אותיות התורה. ומשום זה, שכל פעם שהוא מקבל איזה סיוע מלמעלה, ואח"כ הוא יורד מדרגתו ושוב רוצה להכנס לקדושה, הוא מוכרח לקבל עזרה מחדש, כמו שכתוב אצל פרעה, במכת ברד, "וישלח פרעה ויקרא למשה, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", ואח"כ כתוב, "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, למען שתי אתתי אלה בקרבו".

והסדר הזה הוא נמשך עד שמתקן את הכלים שלו השייך למדרגתו, ואז מתחיל הסדר של ביאת האורות.

אולם בזמן שכבר זכה לכלים דקדושה, כנ"ל, שכל רצונו הוא להשפיע ליוצרו, אינו שייך לומר, עכשיו אני אומר שכבר נתתי לך הרבה ואני רוצה עכשיו לנוח קצת, היות שאני צריך לקבל עבור תועלת עצמי גם כן, אלא שמי שיש לו רק רצון להשפיע, לא צריכים לעשות לו הכבדת הלב, כמו בזמן שצריכים לעשות צורך בזמן שהוא עוסק בעשיית כלים דהשפעה, כנ"ל, משום שאין לו ענין זה, למי שכבר זכה לרצון להשפיע, אלא רוצה תמיד להשפיע לה'.

ובהאמור נמצא, בזמן שיש לאדם רק רצון להשפיע, ורוצה לעשות נחת רוח להבורא, אז מתחיל לחשוב, מה חסר להבורא שהוא יכול לתת להבורא מה שאין לו, לכן הוא בא לידי החלטה, שאין להבורא שום חסרון, רק בזה שברא את העולם על הכוונה דלהטיב לנבראיו, שהנבראים יקבלו ממנו את הטוב והעונג, ומשום זה הוא הולך לבקש מה', שיתן לו את הטוב והעונג, כי זה אפשר לומר, שחסר לו, זה שהתחתונים יקבלו ממנו את האורות הגדולים שהוכן עבור הנבראים, ומזה יכולים לומר, שהבורא נהנה, מה שאם כן אם אין התחתונים מוכשרים לקבל את אור התורה, המכונה, אותיות התורה, כאילו יש חסרון למעלה, וזהו ענין שאמרו חז"ל (סנהדרין מ"ו), "בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי". משמע מכאן, מתי יש נחת רוח למעלה, רק בזמן שיש להנבראים טוב ועונג.

ומשום זה אין אז מקום להכבדת לב, אלא הזמן שצריכים לתת מלמעלה הכבדת לב, הוא רק לצורך עשיית כלים דהשפעה, שיוכלו לקבל טוב ועונג, וזה למען, "שתי אתתי", יש לפרש, הכוונה על אותיות, שאותיות נקראים, כלים, כלומר בכדי שיהיה לאדם צורך המכונה כלים, לזה צריכים הכבדת הלב, כמו שכתוב, "למען שתי אתתי אלה", מה שאם כן לאחר שכבר יש לו הכלים, אין עוד צורך להכבדת הלב.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הקשר בין פסח מצה ומרור, כמו שעשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, ואמר לקיים מה שנאמר, "על מצות ומרורים יאכלוהו".

ושאלנו, מה זה מרמז לנו בעבודת ה'.

ולפי הנ"ל יוצא, שעיקר מטרת העבודה היא להגיע לדבקות ה', היות מסיבת השינוי צורה שיש בנו, מכח הרצון לקבל שנטבע בנו, שעל ידי זה נתרחקו הנבראים מהבורא, וזהו העיקר מה שמוטל עלינו לתקן, אולם השאלה היא, איך מתקנים זה.

הלא השתוות הצורה הוא ענין להשפיע ולא לקבל, ואיך יכולים ללכת נגד הטבע, הלא הגוף יש לו טבע משלו. והתשובה היא, על ידי סגולת תורה ומצות.

אמנם אם היו הנבראים מקבלים כח השפעה בקלות, היו אז מסתפקים בזה, היות שכבר הם מרגישים שהם משפיעים, ולא היה להם שום צורך לגילוי אותיות התורה, כנ"ל, "למען שתי אתתי", שהקב"ה רוצה לגלות להם את התורה בבחינת שמותיו של הקב"ה, ומאין הם יקחו צורך לזה, היות לאחר שהתגברו על הרצון לקבל, ורוצים עכשיו להשפיע לה', וכבר יש להם דבקות, ומה חסר להם עוד, וכידוע, שאין אור בלי כלי, ואין מילוי בלי חסרון, ומה עשה הקב"ה, נתן הכבדת הלב, שלא יהא בכוחו של אדם להתגבר על הרע שלו מעצמו, אלא הוא לעזרה מה', כנ"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו בנשמתא קדישא".

וענין "נשמתא", מובא בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף ס"ה), "שיש בנשמה ה' בחינות הנקראות נרנח"י, ונרנח"י אנו מבחינים בהם ב' בחינות, א' אורות, ב' כלים. הכלים של נרנח"י משיגים על ידי קיום תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן. והאורות דנרנח"י הם עצם התורה, והאור המלובש בתורה הוא סוד אין סוף. וזה לשונו, נמצא שהתורה והנשמה הם אחד, אבל קוב"ה, הוא סוד אין סוף המלובש באור תורה שיש בתר"ך מצות הנ"ל, שזה סוד שאמרו חז"ל, כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, פירוש, שהקב"ה מהכולל והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה לאט לאט, בזה אחר זה".

ומזה אנו רואים, שהבורא עשה שלא יוכל האדם בעצמו להתגבר על הרע, אלא יהא נצרך להבורא שיעזור לו, ויש מצב של בינתים, כלומר שזה גורם שהאדם טועם טעם מרור בעבודה, מסיבת שהגוף לא נותן לו לעשות מעשים דלהשפיע, וזה מביא לו, שיש לו ריב עם הבורא, מדוע ברא גוף שיהיה לו כל כך רע, עד שאין שום מקום שיוכל לצאת משליטת הרע, הנקרא, רצון לקבל לעצמו, כנ"ל, ומתי שנגמר כל הכלים שאדם צריך להשלמתו, שיהיה כלי להחזיק שם את הברכה, אז מתחיל להרגיש ישועת ה', כלומר שמרגיש בעצמו ההתקרבות ה'.

ובזה נבין את הקשר שבין, מצה מרור לקרבן פסח, היות שעל ידי מצה ומרור הוא משיג את הצורך האמיתי לאותיות התורה, כלומר, שרק על ידי מצה ומרור מתרקם באדם צורך לעזרת ה', ועזרתו יתברך הוא על ידי הנשמה הנקרא, "בחינת אורייתא וקוב"ה חד הוא", כנ"ל, כמו שכתוב בספר "פרי חכם".

וכשיש לו צורך, אז הקב"ה מקרב את האדם, וזה נקרא, קרבן פסח, שהקב"ה פוסח על כל החסרונות שלו ומקרב אותו לזכות למטרת הבריאה.

תשמ"ז – מאמר י"ג1986/87 – מאמר 13

העולם מקשים, מדוע יום טוב, המכונה בתורה "חג המצות", אנו קורין אותו "פסח" (קדושת לוי, בא). תירוץ, משום שכתוב "אני לדודי ודודי לי", היינו שאנו מספרים שבחו של הקב"ה, והקב"ה מספר שבח ישראל. ולזה בתורה נקרא, יום טוב זה בשם "חג המצות", כביכול ה' מספר שבח ישראל, היינו שישראל ואנו קורין היום טוב בשם "פסח", כמו שכתוב "ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את המצרים, ואת בתינו הציל".

וכעין זה אנו מוצאים במלחמת מדין (מטות שני) "וידבר ה' אל משה לאמור, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, וידבר משה על העם לאמור, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה' במדין". יש להבין, מדוע ה' אמר למשה, שמלחמת מדין היא נקמת בני ישראל, ומשה אמר להעם להיפך, ממה שאמר לו ה'. והוא אמר, שמלחמת מדין היא נקמת ה'. וגם זה יש לתרץ באותו אופן, שה' דיבר בשבח ישראל, שהוא נקמת בני ישראל, ומשה דיבר לישראל בשבח הקב"ה. ומשום זה שינה את הלשון ממה שאמר לו ה'.

אולם גם זה יש להבין, מהו הפירוש שהקב"ה מדבר בשבח ישראל, ועם ישראל מדבר בשבח של הקב"ה. וכי אנו מדברים מבני אדם, שהם בשר ודם, שכל אחד נותן כבוד להשני, וכי יעלה על דעתך, שהקב"ה צריך שיכבדו אותו. וכבר אמרתי על זה משל, לאדם שנכנס ללול של תרנגולים, והיות ששמע מה שאמרו חז"ל (שבת קי"ג ע"א) ר' יוחנן קרי למאניה מכבדותו (כלומר, כשאדם מתלבש בבדים נאים, מכבדים אותו). ומשום זה, כיון שהוא רוצה שהתרנגולים יכבדוהו, לכן הוא לובש לבושים יקרים. ובטח שמי שרואה אותו, שהוא עושה כך, יצחקו ממנו. וכי איזה כבוד יכולים לקבל מתרנגולים.

ולפי זה, איך אנו יכולים לומר, שהבורא רוצה שאנו נכבד אותו ונדבר בשבחו. ובטח הקב"ה אינו דומה אפילו להמשל שלנו, כי המרחק שיש בין אדם לתרנגול הוא רק מדרגה אחת, שהתרנגולים נקראים בעלי חי ואנו נקראים בחינת מדבר, אבל הכל גשמיות. אבל איזה מרחק יש בינינו לבין הבורא, שיהיה אפשרות לומר, שהבורא מתפעל מהשבח שלנו, שבשביל זה משה רבנו עליו השלום שינה את לשון הבורא, שאמר "נקום נקמת בני ישראל" ואמר "לישראל נקמת ה'".

ולהבין את הנ"ל, צריכים לזכור את מטרת הבריאה, כמו שאמרו חז"ל, שהיא להטיב לנבראיו. ובכדי שההטבה מה שהוא רוצה לתת לנבראים, תהיה בה שלימות, כלומר שלא תהיה בה בחינת בושה, נעשה תיקון, המכונה "העלם והסתר", שבזמן שהאדם עוד לא מסוגל לעשות את כל המעשים בעמ"נ להשפיע, ורק בזמן שהוא מתקן מעשיו, ויוצא מאהבה עצמית, בשיעור הזה יוצא מהחושך ונכנס להאור, שזה נקרא שיוצא מאפילה לאורה, כי אז כל קבלותיו הן רק משום שרוצה להשפיע תענוג להבורא, בזה שהוא עוזר לו, שיוכל להוציא לאור את מטרתו, שהוא הטבה בלי שום חסרונות, היינו מתנה בלי שום בושה בעת קבלת התענוג מהבורא.

ובזה נבין מה שהבורא מדבר בשבח ישראל. כלומר, שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, לכן הוא מדבר בשבח ישראל, שהכוונה היא להטיב לישראל. ומזה נברא רצון לקבל בהנבראים, שרוצים לקבל בעמ"נ לקבל, שזה נקרא שרוצים לקבל מטעם אהבה עצמית, היות שהרצון לקבל, שהבורא ברא בנבראים, הם משתוקקים לקבל טוב, בכדי להרגיע את מחסורם, מה שההשתוקקות גורמת להם. זהו הסיבה שמקבלים. וזה מכונה "עמ"נ לקבל".

אבל מזה נמשך בחינת פירוד, מטעם שינוי הצורה, כידוע. ומשום זה עם ישראל מקבלים עליהם בחינת צמצום, שלא יקבלו טוב ועונג אף על פי שמתחשק להם, מכל מקום לא רוצים לקבל, אלא אם יודעים שיכולים לכוון קבלת התענוג בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, היות שרצונו יתברך הוא שרוצה לתת, ומשום זה הם מקבלים את הטוב. אבל מטעם תועלת עצמם הם מוותרים על התענוגים. נמצא, שעם ישראל מדבר בשבח של הקב"ה. כלומר, על רצונם של עצמם הם מוותרים, וכל ענינם הוא בשבח המלך, היינו מה שהמלך רוצה, הם מקיימים.

ומשום זה משה שינה במה שאמר הקב"ה "נקום נקמת ישראל", כי הקב"ה מה שאומר שישראל יעשו, הוא רק לטובת ישראל. אולם משה שינה במה שאמר לו הקב"ה. וזה לא נקרא, שינה מהמטרה להטיב לנבראיו, אלא שסיבת ה"שינה" היתה גם כן להטיב. וגם שלא מטעם, שאי אפשר שיהיה טובה לעם ישראל, שיקבלו טוב ועונג, אם אין הם מכוונים במעשיהם אך ורק לטובת ה', שזה נקרא, שכל מה שהם עושים הוא מטעם שבח ה', היינו מטעם יראת הרוממות, שהוא משום גדלות וחשיבות המלך.

אבל יש להבין ענין מה שמכנים שבח של ה' בשם "פסח", על שם שפסח הקב"ה. וכמו כן כתוב "ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'". ופרש"י, הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג, והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט.

ויש להבין ענין הקפיצה והפסיחה בדרך עבודה. ידוע, שעיקר עבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות בה', שהוא השתוות הצורה, שע"י זה מקבלים כלים שיהיו מתאימים לקבלת השפע. וידוע שהכלים שלנו באים משבירת הכלים. "שבירת הכלים" נקרא, שרוצים לשמש עם הכלי קבלה בעמ"נ לקבל, וזהו בחינת פירוד מה', שהיה בעולמות עליונים. וגם ע"י חטא דעץ הדעת, שנפלו הכלים לתוך הקליפות, ואנו צריכים להעלותם משום שאנו באים מהכלים שלהם. וע"י זה שאנו עובדים עם הרצון לקבל שלנו, הבאים משם בעמ"נ להשפיע, ע"י זה נתקנו כל פעם חלק מהכלים האלו, הנמצאים בקליפות, ומעלים אותם להקדושה, ע"י זה שאנו רוצים לשמש רק עם הכוונה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה.

ובכל פעם ופעם שבכל יום ויום, לאט לאט מתבררים חלקים מהקליפות, הנקראים "מקבל בעמ"נ לקבל". ומתקנים אותם, שיוכלו לשמש עמהם בעמ"נ להשפיע. והסדר הוא, שמעלים איזה חלק להקדושה, ואח"כ שוב יורדים למצב של קבלה, ושוכחים אפילו שיש ענין של השפעה. אבל אח"כ שוב האדם מקבל עליה, ושוב לוקח את חלק של הרצון לקבל שבו, ומתגבר עליו, ושוב מתקן אותו בעמ"נ להשפיע. וחוזר חלילה כל פעם, עד שמקבל שיעור מסויים של קבלה, שקבל תיקון דהשפעה, שבשיעור הזה יהיה מקום להכנס בתוכו שפע עליון. והכלי הזה נעשה ע"י זה שמצטרפות כל העליות, שהיה לו, לכלי אחד, כמו שכתוב "פרוטה פרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (סוטה ח').

ובזה יש לפרש מה ששאלנו על ענין פסח, שאמרו חז"ל, "אשר דילג ופסח ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט". זאת אומרת, כל ירידה נקראת "מצרי", שפירושו, שמקבל הכל עבור אהבה עצמית. וישראל באמצע, היינו עליה, שהתגבר ועשה עכשיו הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. מצב הזה נקרא "ישראל". אולם אח"כ עוד הפעם הוא יורד. נמצא, שעוד הפעם הוא יורד לבחינת "מצרי". וכן חוזר חלילה. וישראל נמלט, היינו שנמלט מהמצריים ונכנס לבחינת ישראל.

ובכדי שיהיה לאדם כלי שלם, שיהיה מוכשר לקבל בתוכו שפע עליון, הקב"ה פוסח ממצרי למצרי, כלומר שהוא מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל שיש בין מצרי למצרי, ומצרף אותם לחשבון גדול. וזה דומה כאילו אין שום הפסק בין ישראל לישראל. ודילג את המצרי, יהיה פירוש, כמו שאין המצרי במציאות, ומשום זה כל הישראלים מצטרפין לחשבון גדול, עד שיהיה לו כלי שלם.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב על שם, שפסח על בתי בני ישראל ורק המצרים נהרגו. וכמו שמפרש רש"י, שפסח, היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, שהכוונה, שכל המצרים נהרגו, ורק כל הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי, נשארו בחיים, יהיה הפשט, שכל הירידות שהיו בין העליות, נמחקו. וממילא לא נשאר רק עליות. וזה יוצא לנו, כאילו אף פעם לא היה להם ירידות, כיון שנמחקו, שזה יהיה פירושו שהמצרים נהרגו. ויש עכשיו מקום, שכל עליות שהיו להם, נתחברו, והיו למצב אחד. שיש הרבה בחינות של רצון לקבל שנתקן בעמ"נ להשפיע, וממילא היה כלי אחת שלימה לקבלת אור הגאולה, הנקרא "יציאת מצרים", שיצאו לחירות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית, הנקרא "קליפת מצרים", כמו שכתוב "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם".

מה שאם כן אם הירידות היו נשארות, כבר יש הפסק בין עליה לעליה על ידי הירידה, שישנו באמצע. אמנם כשהירידות נעלמו מן האופק, יש להסתכל רק על העליות, ואז כבר יש מקום לדבר מן כלי, שיהיה מוכשר לקבל את אור הגאולה.

אי משום זה יש לנו ללמוד, שאין להאדם להסתכל על הירידות, מה שהוא נופל תמיד ממצבו הרוחני, אלא יש לו להסתכל על העליות. ולכן כשהוא רואה, שנמצא במצב של שפלות, אסור לו להתייאש, אלא עליו מוטל להתגבר למעלה מהדעת, ושוב לעלות. ואין לו להסתכל על העבר, ולומר, היות שעד עכשיו חשבתי תמיד, שאני כבר הגעתי לידי הבנה, שלא כדאי להסתכל על אהבה עצמית, מכל מקום הוא רואה, שתיכף הוא מקבל ירידה. אם כן האדם שואל, מהו התועלת, שכל פעם אני עולה, אם אני מוכרח שוב ליפול, ומה אני מרויח בזה.

על זה באה התשובה "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל ה'", היינו שהיתה אתערותא דלתתא, אז הרג ה' את המצרים, וממילא נשארו הישראלים והצטרפו לחשבון גדול, שכל העליות שהיו להם זה אחר זה, ומשום זה היה להם כלי גדול, לקבל לתוכם השפע.

ובהאמור יוצא, ששום מעשה טוב שיש להאדם אינו הולך לאיבוד. ומשום זה אין לומר מה מועיל לי העליות, באם תיכף אני מאבד אותם. זה נכון, אם היה בידו להחזיק אותם מכאן ולהבא ולא לרדת. ועל זה נאמר "מי יעלה בהר ה'". זהו בחינה אחת. ובחינת שניה היא "ומי יקום במקום קדשו". על זה באה התשובה "נקי כפים ובר לבב", שפירוש, מי שכבר זכה לידים נקיות, ואין בו אהבה עצמית, אלא כל כוונתו הוא רק להשפיע, ו"בר לבב" פירושו שלבו הוא עם ה', שהאמונה קבועה בלבו, אלו אנשים אין להם ירידה במדרגת השפלות, אלא בהם נוהג עליות וירידות הכל במדרגות הרוחניות. היות שיש להשיג מדרגות שלמות, הנקראים "נרנח"י דנפש" ו"נרנח"י דרוח". נמצא, שהעליות שלהם והירידות שלהם הכל הוא בהיכל המלך, ולא חס ושלום מחוץ להיכל המלך, אבל לא שזורקים אותם למטה למקום חושך וצלמות.

אולם יחד עם זה צריכים לדעת כנ"ל, ששום עליה לא הולכת לאיבוד, אלא "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה, בזמן שמרגיש שהרוחניות יש לו חן בעיניו, ומצפה להתקרב לה' עד כמה שאפשר, ולזכיה גדולה תחשב בזה שפתאום באה לו התעוררות מלמעלה, ומתחיל להסתכל על אהבה עצמית כדבר מאוס, שלא כדאי לחיות בשביל זה, ורק לרוחניות הוא מתחיל להשתוקק.

אבל האדם צריך לדעת, שאל יגיד "מתי שיהיה לי התעוררות מלמעלה, אז אני אתחיל לעבוד בעבודת הקודש". אלא זה שהאדם זוכר, שיש רוחניות, ואפילו שאין לו חשק לזה, כבר על זה הוא צריך לתת תודה לה', עבור זה שהוא יודע שיש רוחניות בעולם, והגם שאין לו חשק לעבודה. וזה דומה למלך גדול, שבא לעיר ולא מספרים לכל האנשים, אלא רק לקומץ אנשים סיפרו, וגם לא לכולם נתנו רשות להיכנס אלא ליחידים, וגם צריכים השתדלות גדולה בין השרים, שיהיה להם רשיון ליכנס.

ולאדם הזה נתנו רק ידיעה שהמלך בא, אבל רשות כניסה לא נתנו לו. איך האדם הזה נותן תודה, לאלו שהודיעו לו. כמו כן כאן, שיש לו ידיעה, שיש מלך בעולם, אבל הוא עוד לא קבל רשות להכנס ולשמש את המלך. היינו, שיודע ומאמין בשיעור מה, שיש בורא עולם, אבל לעזוב את עבודה שלו ולעבוד לטובת המלך עוד לא קבל רשות מלמעלה, כלומר מלמעלה לא קבל רצון לעזוב את צרכי גשמיים ולעסוק ברוחניות. האדם הזה הוא צריך לשמוח עם הידיעה הזאת, היינו שיש קצת אמונה בה'. ואם האדם מחשיב את הידיעה הזאת, אף על פי שלא יכול להתגבר ולעסוק בעבודת ה', מכל מקום השמחה מזה שנזכר עכשיו, שיש מלך בעולם, יש בכוחו להרים אותו משפלותו ולהכניס אותו לעבודה, ולהיות לו רצון להתגבר על הגוף שלו. וזה דוקא אם האדם משים לבו ומחשיב את הידיעה הזו.

וזה נמשך מהשורש, מה שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה" (שבת ל'). זאת אומרת, מהשמחה שיש לו בעת עשיית המצוה, זה גורם לו דביקות עם הבורא, כנ"ל "ברוך מתדבק בברוך". כי שמחה היא תוצאה משלימות. והיות שהוא מעריך את הנותן, את חשיבותו וגדלותו, ויש כלל, באם הנותן מתנה הוא אדם חשוב, אפילו שהוא נותן דבר קטן, גם זה לדבר גדול יחשב. ומשום זה מהידיעה, שהוא מאמין שהודיעו לו מלמעלה שהמלך נמצא בעיר, הגם שלא נתנו לו רשות ליכנס ולשוחח עם המלך, מכל מקום על ידי זה שרואים שהוא מחשיב את ידיעת מציאות המלך, תיכף נותנים לו רשות לכנס ולשרת המלך, כי רואים שהוא מחשיב את המלך, כבר מתחשבים עמו ונותנים לו כח להתגבר על המחשבות ורצונות הגוף.

לפי זה יכולים לומר בזכות השמחה. כלומר, מהשמחה שהוא מתפעל מחשיבות המלך, נותנים לו מלמעלה הארה, ששורה על הכלי של שמחה, שהוא נתן מלמטה, מבחינת אתערותא דלתתא, זה גרם אתערותא דלעילא, שנותנים לו רשות, כלומר נתנו לו רצון וחשק להתגבר על המחשבות של הגוף.

ובהאמור יוצא, שענין "פסח" נקרא על שם שהקב"ה דילג את בתי ישראל, ונשארו כל ישראל וישראל בחיים. כידוע שאין העדר ברוחניות, כי בחינה הכי קטנה שבישראל נשארה בחיים, ושום דבר אינו הולך לאיבוד. ומשום זה שהקב"ה הציל את ישראל, נקרא יום טוב זה בשם "פסח", על שם מעשיו של הקב"ה.

ומה ששאלנו בענין השבח, איך שייך לומר, שה' רוצה שישבחו אותו, וכי הוא מתפעל מהשבח של בשר ודם. על זה יש להשיב ב' תשובות:

א) מבחינת המטרה, שרצונו להטיב לנבראיו, כלומר כל מה שעם ישראל מקבלים הנאה ותענוג, הם מכוונים בעת קבלתם לשם שמים, שפירושו הוא, שהבורא יהנה מזה, משום שהוא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, והיות שהם רוצים בהשתוות הצורה, לכן כל מה שהם עוסקים בתו"מ, הוא רק מטעם, שהם רוצים להשפיע לה', ולא מטעם תועלת עצמם. וזה נקרא, שעם ישראל מדברים בשבח הבורא, שמטעם גדלות וחשיבות המלך אנו משתדלים להשפיע לו נחת רוח.

והקב"ה מדבר בשבח ישראל, היינו שהוא רוצה לתת טוב ועונג, שזהו מטרת הבריאה. וגם רוצה שלא יהיה בחינת בושה בעת שמקבלים את הטוב והעונג. לכן הוא רוצה שיעבדו בעמ"נ להשפיע. ונמצא שהוא מדבר בשבחן של ישראל, יהיה הפירוש, שעם ישראל מוותרים על אהבה עצמית ורוצים לעבוד רק להשפיע.

לכן הוא מסתכל תמיד על השבח שלהם, כלומר הוא סופר את העבודות שלהם, מה שעוסקים בעמ"נ להשפיע, בכדי שיהיה לו מקום להשפיע שפע ולא יהיה שם שום פגם של בושה. ועל מה שהם עוסקים בעמ"נ לקבל, מזה הוא לא מדבר, את זה הוא רוצה למחוק מעל פני האדמה, כנ"ל בביאור את שם "פסח" על זה שפסח, היינו שהרג את המצרי, שהיה בין ישראל לישראל, והשאיר הישראל, שהיה באמצע. וממילא היה יכול להסתכל רק בשבח ישראל, היינו בחינת העליות שהיו להם, שזוהי שבח ישראל, כלומר, במה שעשו אז אתערותא דלתתא באפיית המצות.

ומשום זה נכתב בתורה את חג המצות ועם ישראל, היות שהבורא הסתכל בשבח ישראל באפיית מצות לתועלת ה', ועל השאר דברים לא הסתכל, כנ"ל שזה נקרא, ועל המצרי שהיה שם, הרג, כלומר שמחק אותו כאילו אינו במציאות, שע"י זה הצטרפו כל בחינות ישראל למדרגה אחת גדולה, שכבר היה שלם, שיהיה כלי לקבלת השפע. זהו נקרא שעם ישראל קראו אותו יום טוב בשם "פסח".

ובהאמור נבין את טעם הב', שעם ישראל קראו אותו בשבח של הקב"ה. טעם הא' הוא, משום שרצונו להטיב לנבראיו, והם לא רוצים לקבל, מטעם אהבה עצמית, לכן הם מקבלים את הטוב והעונג, מטעם שהוא רוצה שנקבל. וזה נקרא "בעמ"נ להשפיע", וזה שבח ה'.

טעם ב' שמדברים בשבח הקב"ה, הוא מטעם שלא חשב את הירידות ורק הסתכל על העליות, שזה נקרא "ופסח", שכל העליות הוא לקח בחשבון, והירידות מחק אותם מעל פני האדמה. וזה השבח של פסח. וזה נקרא, שמדברים בשבח הקב"ה.

ויש להבין מה שכתוב "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'". ומדוע נקרא פסח "חפזון". וכפי שפרש"י, הפסח נקרא "חפזון", משום שה' קפץ ופסח ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט. ואנו רואים, שענין דילוג את הקץ, פירושו, שמיהר את הקץ, כאילו שעדיין לא הגיע הזמן. והיות שמיהר עצמו, ועל זה נקרא פסח "חפזון". וכאילו היה צריך למהר, כדי שלא יתעוררו המצרים שהיו אצל הישראלים, והם עדיין לא הגיע הזמן שיתוקנו, לכן מיהר עצמו והציל מה שהיה יכול להציל. כלומר, שרק בחינת ישראל קבל אז תיקון, ולא המצריים. לכן נקרא זה "חפזון".

מה שאם כן בגמר התיקון כתוב (ישעיה נ"ב, י"ב) "כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל, הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד". האר"י הקדוש מפרש, שזה יהיה בגמר התיקון, שאז אפילו ס"מ יהיה מלאך קדוש, שגם לב האבן, שלפני גמר התיקון אסור לברר אותו, ונשאר בקליפות, גם הוא אז יתברר לקדושה. וזה ענין "טוב מאוד", "טוב" זה הוא מלאך החיים, "מאוד" זהו מלאך המות, שגם הוא יהיה מלאך קדוש, שזה מכונה "בלע המות לנצח". כך מפרש האר"י הקדוש.

ובאמור נוכל לפרש מה שכתוב "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון". לא כמו שהיה בארץ מצרים, שהגאולה היתה בחפזון, כנ"ל, שהיה קופץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע נמלט. וזה היה מטעם, שהיה צריך למחוק את המצריים, ורק עם ישראל נשארו בחיים.

מה שאם כן בגמר התיקון, שגם בחינת המצרים יקבלו תיקון, אם כן לא צריך להיות בחפזון, כי לא צריכים לקפוץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע הוא נשאר בקדושה, אלא כל המצרים יקבלו את תיקונם משלם. לכן לא צריך להיות חפזון, היינו קפיצה, אלא כל הבחינות שהיו בתוך הקליפות, יתוקנו אז, כמו שכתוב "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ואתן לכם לב בשר".

אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה. וע"י השמחה הוא יכול לצאת ממצב השפלות, שהוא נמצא. ואם האדם ישאל, במה יש לו לשמוח, בזמן שהוא רואה, שהוא בשפלות, שאין לו שום רצון לעסוק בתורה ומצוה, אז צריך לקבל השמחה שלו מזה, שהוא יודע על כל פנים, שיש מלך בעולם. מידיעה זו לבד הוא יכול לשמוח, כמשל הנ"ל, שהודיעו לו שהמלך בא לעיר, וזה נותן לו כח לעלות.

תשנ"א – מאמר ט"ו / 1990/91 – מאמר 15

חז"ל אמרו (ברכות נ"ד) "באדם שנעשה לו נס, שניצול מאריה. ואמר לו רבא, כל אימת דמטית להתם, בריך (שכל פעם שהוא יבוא למקום הזה, יברך) ברוך שעשה לי נס במקום הזה". ויש להבין זה בדרך העבודה, מה בא זה ללמדנו.

ידוע שמטרת הבריאה היתה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ולצורך זה ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג, אחרת, אם אין חסרון להתענוג, אין אדם יכול להנות. שכך אנו רואים בהטבע, שאם אין לאדם חסרון לאיזה דבר, אין האדם יכול להנות. כדוגמת, שאם האדם אינו רעב, אינו יכול להנות מאכילה, וכדומה. לכן אנו רואים ואומרים, שהבורא ברא כך בטבע שלנו רצון לקבל הנאה ותענוג.

ואין לשאול, למה ברא הבורא טבע כזה, מטעם שאמרו חז"ל (חגיגה י"א) "יכול ישאל אדם, קודם שנברא העולם. תלמוד לומר, למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ". שפירושו, שלא יכולין לשאול שום דבר, מדוע כשברא העולם, ברא דוקא עם הטבע הזו, מה שאנו רואים. הלא היה יכול לברוא עם טבע אחר. על זה אין לשאול, אלא אנו לומדים בכל דבר מבחינת "ממעשיך הכרנוך", היינו מן המעשים שאנו רואים, אנו מתחילים ללמוד, ולא מקודם לכן.

וכמו כן, אנו רואים טבע שני, שהענף רוצה להדמות לשורשו. כלומר, כמו שהשורש הנבראים, שהוא הבורא, תכונתו היא להשפיע ולא לקבל, כמו כן האדם, בזמן שהוא צריך לאכול לחם חסד, הוא מתבייש, הנקרא בלשון הזה"ק בשם "נהמא דכסופא". ולפי הטבע הזו היה יוצא, בזמן שהאדם היה מקבל מהבורא לכלי קבלה של האדם, שהוא בסתירה לתכונת הבורא, שהוא המשפיע, היה מרגיש אי נעימות. שבגלל זה נעשה תיקון, הנקרא "צמצום והסתר". כלומר, שכל זמן שאין להתחתון השתוות הצורה, הנקרא "רצון להשפיע", האדם מונח תחת העלם והסתר דקדושה. וגם על זה אין לשאול, מדוע עשה הקב"ה טבע של בושה, ומדוע עשה ענין שהענף רוצה להדמות לשורשו. והכל הוא מטעם הנ"ל, שאין לנו לשאול מטרם הבריאה.

הנה הכלי של הנבראים הוא הרצון לקבל תענוג. ומטרם שנברא הרצון לקבל, עוד אין לנו ממה לדבר. והכלי הזה אנו מייחסים להבורא, היינו שאין לנו לעבוד על הכלי הזה, אלא כל אדם שנברא, אם הוא לא קלקל את הכלי, אז הכלי הוא בשלמות. זאת אומרת, בכל מקום שהרצון לקבל רואה, שיש מקום, שיכולים לקבל משם תענוג, תיכף הוא רץ שמה.

מה שאם כן הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", מטעם שהאדם רוצה בהשתוות הצורה. והיות שהכלי זה אנו מייחסים להנברא, היינו האדם צריך לעשות הכלי הזה, מטעם שהנברא רוצה בהשתוות הצורה, לכן מוטל על האדם לעשות את זה. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות". שפירושו "אשר ברא" הוא הכלי, הנקרא "רצון לקבל". "לעשות" זה שייך להנבראים, שהם צריכים לעשות את הכלי הנקרא "רצון להשפיע". וזה אינו מצד הטבע שברא הבורא. אלא הוא התחיל הבריאה מבחינת הרצון לקבל, ואתם, היינו הנבראים, צריכים לעשות את הרצון להשפיע. לכן כשהאדם צריך לעבוד בע"מ להשפיע, זהו טבע אחרת ממה שהאדם נברא.

לכן כל מה שהאדם צריך לעבוד בעבודת ה', הוא לעשות את הכלי, שהיא פעולה הפוכה מהכלי שבה נבראה האדם. ובזמן שהאדם התחיל להכנס לעבודה דלהשפיע, אז עוד לא מרגיש עד כמה שהרצון לקבל שלו מפריע לו לעבודה דלהשפיע, וזהו תיקון, שהאדם לא יראה את האמת, את שיעור הרע שיש בו. כי בטח כשהוא יראה את הרע שבו, הוא יברח מהעבודה, ואפילו לא ירצה להתחיל בעבודה זו. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להרגיל את האדם בתחילה בשלא לשמה, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, אז מגלין להם את ענין דלשמה, הנקרא "בע"מ להשפיע".

ויש לדעת, כי זה שהאדם נמצא תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, נקרא "גלות מצרים". כי בזמן שנכנסין לעבודה זו, מעט מעט מגלין לו מלמעלה את גודל שליטת הרע שבו, על דרך שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", היינו שהעבודה דלהשפיע, שהתחילו לעבוד, ראו שאין ביכולתם לעבוד עבודה זו, כי המצרים היו שולטים עליהם. והם ראו אז, שאין ביכולתם לצאת מגלות מצרים, אלא הקב"ה יכול להוציאם. זהו נקרא "נס". ש כל דבר שאין האדם יכול לעשות מכח עצמו, אלא ע"י עזרה מלמעלה נקרא "נס". וזהו נס של יציאת מצרים.

ויש לדעת, כי בזמן שהאדם רוצה להגיע לידי דביקות בה', יש לו עליות וירידות. והסדר הוא, כי בזמן הירידה, שהאדם בא לידי מצב של יאוש, ולפעמים הוא בא לידי מצב של "תוהה על כל מה שהוא נתן יגיעה בחינם", שזה נקרא שהוא "תוהה על הראשונות", ורוצה לברוח בכלל מעבודת ה', ופתאום הוא מקבל התעוררות מלמעלה, ומקבל חיות ותשוקה לעבודה, ושוכח בכלל שהיתה לו פעם ירידה, אלא הוא שבע רצון מהעליה, אז אין האדם מסוגל להנות מהעליה יותר מכפי שהיה מונח תחת שליטת הרע בירידה.

יש לדעת, שענין גלות, מה שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בגלות, זה נמדד לא לפי הגלות, אלא לפי הרגשת הרע והיסורים, שסובל מזה שנמצא בגלות. ואז, כשיש לו יסורים, בזה שהוא נמצא תחת שליטת המעבידים, שהוא מוכרח לעשות כל מה שהם דורשים ממנו, ואין לו שום זכות לבצע את מה שהוא רוצה, אלא הוא מוכרח לשמש ולהוציא לפועל את כל מה שהאומות העולם, הנמצאים בגופו של אדם, דורשים, ואין לו שום כח לבגוד בהם, לפי שיעור המכאובים שהוא מרגיש ורוצה לברוח מהם, בשיעור הזה הוא יכול להנות מהגאולה.

וכמו שאנו רואים, מה שכתוב אצל עבד עברי (משפטים, א') "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד, ובשביעי יצא לחופשי חינם". ובטח שהעבד צריך להיות שמח, בזה שהוא יוצא לחירות, וכבר נמצא ברשות עצמו, ואין לו שום אדון עליו. מכל מקום אנו רואים, מה שהתורה אומרת "ואם אמר יאמר העבד, אהבתי את אדני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי". רואים אנו, שיש מציאות, שהאדם רוצה להישאר עבד. ויחד עם זה כתוב (דברים, ט"ז, י"ב) "וזכרת, כי עבד היית במצרים".

זאת אומרת, כי עבד הוא דבר רע, ומכל מקום יש לפעמים, שהאדם רוצה להישאר עבד. אם כן, מהו שכתוב "וזכרת, כי עבד היית במצרים". ומי אומר שלהיות עבד הוא כל כך רע. הלא יש אנשים שרוצים להיות עבד, כנ"ל, שהעבד אמר "אהבתי את אדני". אלא כנ"ל, שענין גלות, הוא לפי שיעור היסורים והמכאובים, שמרגישים בהגלות. ובשיעור זה יכולים לקבל שמחה מהגאולה. וזהו כמו אור וכלי, כלומר שהיסורים שסובלים מאיזה דבר, הוא הכלי, שיכול לקבל אור, אם משחרר עצמו מהיסורים.

לכן בגלות מצרים, שהכתוב אומר "וזכרת, כי עבד היית במצרים", משמע שהעבד הוא כל כך רע, מטעם, היות ששם במצרים הרגישו עם ישראל יסורים. לכן אומר הכתוב "וזכרת", היינו שצריכים לזכור את היסורים שסובלו שם. אז יש מקום להיות בשמחה בגאולת מצרים.

ושם, במצרים, אומר הכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי". נמצא, שבמצרים, כשהיו עבדים, כמו שכתוב "עבדים היינו לפרעה במצרים", היות שסבלו יסורים, וכן הוא אומר "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", לכן ניתן לנו ענין מצות "זכירת מצרים", כמו שכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".

ובהאמור יוצא, כפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון". לכן, הגם שאנחנו כבר יצאנו ממצרים, אבל אנחנו צריכים לשמוח בגאולת מצרים. לכן מוטל עלינו לזכור את גלות מצרים, היינו לזכור ולצייר, איך עם ישראל סבלו בגלות מצרים. אז יכולים להנות גם היום מגאולת מצרים.

אחרת אין אנו יכולים לשמוח בדבר גאולת מצרים, מטעם הנ"ל, ש היסורים נקראים הכלים לקבל השמחה. לכן אנו רואים בעבד עברי, שהוא לא רוצה לצאת לחופשי. ואין לשאול, איך יכול להיות מי שהוא, שלא רוצה לצאת לחופשה. התשובה היא כנ"ל, היות שאין הוא מרגיש יסורים, כשהוא עבד, ממילא לא רוצה לצאת לחופשי. כמו שמבואר הטעם, שאומר "אהבתי את אדני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי". מה שאם כן בגלות מצרים כתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", משום ששם סבלו יסורים, כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו בעבודה, שהאדם צריך לעשות "ברכה, במקום שנעשה לו נס". והענין כנ"ל, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בעבודה דלהשפיע, אז האדם בא לידי מצבים של עליות וירידות. שענין עליה הוא, שהאדם, לאחר שהיה מונח תחת שליטת הרצון לקבל, שהיה משועבד למלאות כל משאלותיו שלו, והאדם היה רוצה להתגבר עליו ולא לשמוע בקולו, אבל הרצון לקבל היה יותר חזק ממנו, והאדם היה סובל יסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

ואח"כ הוא קבל התעוררות מלמעלה, והתחיל שוב להרגיש קצת התרוממות דקדושה. והאדם רוצה אז להיבטל אליו יתברך "כמו נר בפני אבוקה", והאדם נהנה אז מהמצב של העליה. אולם אין האדם מוכשר להוציא מן העליה התקדמות בעבודה, מסיבת שהוא לא מעריך את ההתקרבות, מה שקבל עתה מה', מטעם שחסר לו הכלים. היינו שבזמן העליה, הוא כבר שכח שהיתה לו פעם ירידה. כלומר, הגם שהוא מרגיש, שהוא עכשיו מקורב לה', והוא מעריך את זה, אבל תיכף על המקום הוא שוכח. וממילא כבר אין לו כלי, היינו חסרון, שיהיה בידו להעריך, על דרך שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". לכן אין לו התקדמות, כמו שצריכה להיות על ידי העליה.

לכן בזמן עליה, הוא צריך לזכור ולומר, שבמקום הזה, שיש לי עכשיו עליה, היתה לי ירידה, וה' הציל אותי, והעלה אותי משאול תחתיות, ויצאתי מבחינת מות, הנקרא "התרחקות מה'", וזכיתי בשיעור מה להתקרבות ה', שזה נקרא "להידבק בשיעור מה לחיי החיים".

ועל זה אדם צריך לתת ברכת תודה לה', שע"י זה שהוא נכנס עתה למצב, ששם היו לו יסורים, ועתה הוא ברוך השם במצב רוח של טוב ועונג, בזה שהבורא קירב אותו, אז השיג כלים חדשים של חסרון, שיכול למלאותם עם מצב של עליה, שבו הוא נמצא עכשיו.

נמצא, שהוא ממשיך אור של שמחה בכלים חדשים, שהשיג עתה ע"י שהוא מסתכל על הנס שהיה לו, שה' הציל אותו. לכן כשהוא מסתכל על היסורים, זהו כאילו עתה הוא המקבל את היסורים, ועתה הוא ממלא אותם עם תענוג.

נמצא, שע"י זה שהוא מצייר לעצמו את מצב של הירידה, זה גורם לו, שהעליה שקבל עכשיו, תתפשט בכלים חדשים, היינו לפי הכלל "אין אור בלי כלי". לכן בזמן העליה, שמתחיל לחשוב על המצב של הירידה שהיתה לו, היסורים של הירידה נבחנים לכלים, שבהם יכול להתפשט את אור של העליה.

וזה דומה למה שנאמר לעיל בענין גלות וגאולה. היינו, לפי ערך היסורים שמרגיש בגלות, כך יכולים להנות מן הגאולה. כלומר, ש הגלות הם הכלים של הגאולה. זאת אומרת, הגאולה אינה יכולה למלאות יותר מכפי הכלים שיש לה מן הגלות. וזהו שבעבודה, כשהאדם מצייר לעצמו את מצב הירידה, זה נקרא מה שאמרו חז"ל, שהאדם צריך לעשות ברכה "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה".

ובענין ציור היסורים יש הרבה אופנים. וניקח לדוגמא, אדם הרוצה לקום לפני בוקר, והוא הכין שעון המעורר. וכשהשעון מצלצל, והגוף לא רוצה לקום, והגוף מרגיש יסורים אם הוא יקום עתה מהמטה, ומכל מקום הוא מתגבר בעצלתיים ובא לבית הכנסת. וכשרואה, שיש אנשים שיושבים ולומדים, הוא מקבל אז רצון וחשק להשתתף בהשיעורים, ומקבל שמחה ומצב רוח מרומם, ואז הוא שוכח באיזה אופן הוא קם מהמיטה ובא לבית הכנסת. ואם האדם רוצה לקבל כלים חדשים, שישרה בהם שמחה, אז עליו לצייר לעצמו, באיזה אופן הוא קם מהמיטה, היינו באיזה חשק שהיה לו אז, ועכשיו איזה מצב רוח יש לו. אז הוא גם כן יכול לומר "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה". היינו, איך שה' נתן לו עתה ההתקרבות אליו. ומזה הוא מקבל כלים חדשים, שתתפשט שם את השמחה, ממה שהבורא קרב אותו אליו, כנ"ל.

וכך האדם צריך להרגיל עצמו בכל דבר ודבר, לעשות השוואה בין זמן של יסורים לזמן תענוג, ולתת ברכה על הנס, שהוציא אותו מהיסורים למצב של תענוג. ובזה תהיה לו היכולת לתת תודה לה', ולקבל הנאה בכלים החדשים, ממה שנתווספו לו עכשיו, בזמן שהוא שוקל את הב' זמנים זה לזה. ומזה האדם יכול להתקדם בעבודה.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, לא חשוב מה האדם מקבל מהבורא, אם זה דבר גדול או דבר קטן. אלא חשוב עד כמה שהאדם נותן תודה להבורא. בשיעור התודה שהאדם נותן, בשיעור זה מתגדלת הנתינה, מה שהבורא נתן. לכן מוטל על האדם להיזהר לתת תודה רבה, היינו להעריך את מתנתו יתברך, בכדי שיוכל להתקרב להבורא. לכן כשהאדם מסתכל תמיד בזמן העליה, באיזה מצב הוא היה בזמן הירידה, כלומר איזו הרגשה היתה לו בזמן הירידה, כבר הוא יכול להבחין בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך". וכבר יש לו כלים חדשים לקבל שמחה ולתת תודה לה'. וזה שכתוב, שהאדם צריך לברך "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה", היינו במקום שנמצא עתה בזמן עליה, כי אי אפשר להיות עליה, אם לא היה מקודם מצב של ירידה.

אולם איך אפשר להיות ירידה, אם האדם לא היה מקודם בבחינת עליה, וירד ממנה. התשובה היא, כי בדרך כלל, כל אדם איך שהוא, הוא חושב שהוא בסדר. כלומר, שהאדם לא רואה, שהוא יותר גרוע משאר אנשים הנמצאים בסביבתו. לכן הוא הולך עם הזרם של כל העולם. היינו, קצת לומדים, קצת מתפללים, וקצת עוסקים בצדקה ובגמילות חסדים, וכדומה. ועיקר דאגותיו של האדם הוא, איך להיות פרנסה בכבוד, ודירה וכלים נאים, וכדומה.

כי הוא מרגיש בעצמו, אם הוא עשה סדר לעצמו עם הבורא, כמה זמן שהוא צריך לעבוד בשבילו, ואם הוא קיים כל הסדרים, מה שהוא התחייב ברוחניות, הוא מרגיש עצמו לאדם השלם, וכבר מותר לו לדאוג לשפר את מצבו הגשמי. והאדם רואה תמיד, שעד כמה שהוא משתדל, שתהיה לו גשמיות בשלימות, הוא רואה תמיד, שהוא בחסרון כלפי אחרים. וזה נקרא, שהאדם נמצא במצב השלימות.

אולם בזמן שמתחיל בעבודה דלהשפיע, אז הוא בא לידי מצב של ירידה. כי הוא רואה, איך שהוא מרוחק מענין דלשם שמים. נמצא עתה, שירד מזמן הקודם, כשהיה מבין, שהוא צריך רק לשמור תו"מ, וענין הכוונה דע"מ להשפיע, על זה לא היה עושה תשומת לב. ואח"כ הוא מקבל בחינת התעוררות מלמעלה, ומתחיל להיות בבחינת התבטלות אליו יתברך "כנר בפני אבוקה", ושוכח את המצב הירידה שהיה לו. ואז מוטל על האדם, כשהוא עתה, שהוא בזמן העליה, שיכול לומר "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה". היינו שמקודם לכן הוא היה במצב, שאירע לו ענין של תאונת דרכים, עד שהוא נשאר בלי הכרה על חיים רוחניים. כלומר ששכח בכלל ענין שצריכים לעבוד בע"מ להשפיע, ואח"כ ה' עזר לו, וקם לתחיה, היינו ששוב יש לו קשר עם הבורא. וע"י ציור זה הוא יכול לקבל כלים חדשים, שיהיה בידו לקבל שפע של שמחה, מזה שה' עזר לו.

אולם צריכים לדעת, שבזמן שהאדם מבקש מהבורא, שיקרב אותו לעבודתו, היינו שיעבוד עבודת הקודש לשם שמים, והאדם חושב, שהבורא לא שומע תפלתו, והוא כבר הרבה פעמים התפלל, וכאילו חס ושלום הבורא אינו שומע תפלתו, על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, זה שהוא מתפלל עתה לה', שאל יאמר שזה הוא התעורר מעצמו, לתת תפלה שה' יקרב אותו, אלא שמטרם שהאדם הלך להתפלל, ה' כבר ענה לו על התפלה. פירושו, שהאדם צריך להחשיב, זה שיכול עתה להתפלל לה', זה נקרא, שיש לו קשר עם ה', וזה הוא דבר חשוב מאוד, וצריך לקבל שמחה מזה שה' נתן לו רצון וחשק להתפלל אליו.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מגילה כ"ט) "ר' שמעון בר יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן". שיש לפרש, שענין "גלות ישראל" פירושו, שבחינת ישראל שבאדם נתרחקה מהקב"ה. כלומר, שהאדם מרגיש יסורים, בזה שבחינת ישראל שבו, היינו הרצון של ישר-אל, כלומר זה שהאדם צריך לעשות הכל לשם שמים, הרצון הזה הוא בגלות, תחת שליטת הרצוניות של אומות העולם. ומצטער על זה.

ויש לשאול, מדוע דוקא עכשיו הוא מרגיש שהוא מרוחק מה', מה שאם כן לפני המצב הזה, האדם היה מרגיש, שהוא מרוחק מלקנות דירה יותר רחבה, או מרהיטים יותר יפים, וכדומה. ופתאום קבל יסורים מהתרחקות אחרת, היינו, שהוא רחוק מה'. והתשובה היא "שכינה עמהם", כלומר שהשכינה נתנה לו את ההרגשה זו, שהוא מרוחק מה'. וזהו כנ"ל, מטרם שהאדם מתפלל לה', ה' נותן לו רצון וחשק להתפלל.

sh (1)