תש"ן – מאמר מ"ה / 1989/90 – מאמר 45
ידוע, שיש בקיום תו"מ בחינת מעשה ובחינת כוונה. "מעשה" נקרא, שהאדם צריך לקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ותמורת זה האדם צריך להאמין, שיקבל שכר. וזהו כמו שאומר הרמב"ם בסוף "הלכות תשובה" וזה לשונו "לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".
נמצא, שהם מסתכלים על המעשה מצות, שהוא לטובת העוסקים בהם. וזה נקרא " חלק הנגלה שבעבודה". כלומר, שהאדם יכול לראות את המעשים שלו, אם הם בסדר. וגם אדם אחר, כשהוא מסתכל עליו, איך שהוא מקיים את התו"מ, גם יכול לראות. זה נקרא " חלק הנגלה", היות שהמעשים שהאדם עושה, הם מגולים לעצמו וגם לאחרים.
מה שאם כן בחינת כוונה. היינו לכוון, שהמעשים האלו יהיו לשם שמים, את הכוונה אין האדם רואה את האמת. ויכול לרמאות את עצמו, שאין האדם מסוגל לראות את האמת. כי "אין אדם רואה חוב לעצמו". נמצא, שענין הכוונה נקרא " חלק הנסתר". כלומר שנסתר מהאדם עצמו, שאינו יכול לדעת את האמת. ובפרט שנסתרת הכוונה מחבירו, שאין האדם יכול לראות את מה שחבירו מכוון בעת עשיית המצות. לכן נקרא זה " חלק הנסתר בעבודה".
ובהאמור, שבעבודה יש לנו להבחין חלק הנגלה, שנקרא "מעשים", " חלק הנסתר, שנקרא "כוונה לשם שמים", יש להבחין בין עבודת הכלל ל עבודת הפרט. שבעבודת הכלל, האדם רואה שיש לו התקדמות. היינו, שכל פעם הוא רוכש יותר תורה, יותר מצות, וממילא יש לו חומרי דלק לעבודה, וממילא הוא נמצא תמיד בשמחה. והוא לא יכול להבין, מדוע אין כל אנשים מתחברים לתו"מ, כי הוא מרגיש טעם בתורה ועבודה.
והטעם הזה מאיר להכלל מבחינת אור מקיף, וזה נקרא "דומם דקדושה". היינו כמו בגשמיות, כל הצמחים יוצאים מהדומם, כמו כן בעבודה, כל בחינת "צומח" בעבודה, בא מבחינת "דומם דקדושה". ובלי "דומם" אין "צומח". ואור מקיף הזה מאיר בהכלל, אם הם מקבלים על עצמם עול תו"מ.
והעיקר, שאין להם כוונות, שיהיו לנגד "הגוף", הנקרא "תועלת עצמו", משום שעם הכלל צריכים ללמוד, כמו שאומר הרמב"ם "היינו, בכדי לקבל שכר". ובשיעור שמאמינים בשכר ועונש, כבר יש להם חומרי דלק ללכת בעבודה בשמחה וחשק.
מה שאם כן בו בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך לזכות לבחינת בע"מ להשפיע, שזהו נגד טבע הגוף, אז הגוף תיכף מתחיל להתנגד להדרך שלו. ואז לא מספיקה לו בחינת האמונה, שהיתה מאירה לו מבחינת אור מקיף. אלא הוא רואה אז, שחסרה לו אמונה בגדלות ה', שיהיה לו כח התגברות על השאלות של הגוף.
ואז מתחיל סדר של עליות וירידות. והאדם חושב אז, שהוא אינו ראוי להיות עובד ה' על הכוונה, שיוכל לעשות הכל לשם שמים. והוא רואה זה, שכל פעם באים לו מחשבות זרות, שאין בידו להתגבר עליהם.
אולם לפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל "אנו צריכים להאמין, שהבורא שולח לנו את המחשבות האלו. וזהו בכדי שעל ידי זה אנחנו נקבל רצון להתפלל אליו, בשיעור שיהא זה מעומק הלב", כמו שכתוב במאמר "אלהים אחרים", משנת תש"ה. אם כן מוטל עלינו רק להרבות בתפלה לה', שהוא יתן לנו את הרצון להשפיע, ואין אנו מסוגלים להשיג את הרצון הזה בכח עצמנו. ואנו צריכים רק לעשות עצות על ב' אופנים:
א) לעשות עצות, איך שנרגיש כי חסר לנו רק הכח דלהשפיע.
ב) שנבקש ממנו, שיתן לנו את הכח הזה. וזה נקרא בשם "תרי"ג עיטין", היינו "תרי"ג עצות", איך להגיע שיהיה לנו כלי, המכונה "חסרון", ומילוי הנקרא "אור".
היינו, מה שהבורא נותן את הרצון להשפיע, שזה נקרא "כל אשר בידך ובכוחך לעשות עשה". אז הבורא נותן לו את הטבע השני, הנקרא "רצון להשפיע". ורק לאחר זה שמשיגים את הרצון להשפיע, יכולים להגיע לזכות לבחינת תרי"ג פקודין, שזהו האור המלובש בתרי"ג מצות.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "הנסתרות לה' אלקינו". היינו חלק הכוונה, שהוא לכוון, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, זה שייך להבורא. כלומר, שאין זה בידי אדם להשיג את הכח הזה מעצמו. לכן האדם צריך לדעת, כשהוא רואה שאי אפשר להגיע אף פעם שיהיה בידו כח לעשות לשם שמים, אז האדם רוצה לברוח מהמערכה. כי הוא רואה, שאף פעם לא יגיע לזה. לכן אומר הכתוב "הנסתרות לה' אלקינו". זאת אומרת, את החלק הנסתר, היינו הכוונה דלהשפיע, אין זה בידי אדם, אלא ביד ה', לתת את הטבע השני, הנקרא "רצון להשפיע". וזה שכתוב "הנסתרות" זה שייך לה' אלקינו, שהוא יתן זה.
אולם בזמן שהאדם זוכה לרצון להשפיע, אין לו להתפלל שהרצון לקבל ימות. כי אז, אם הרצון לקבל ימות, אז אין האדם יכול לראות את השפלות של הרצון לקבל. ונמצא, שהרצון לקבל שיש לו, ימות בלי תשובה. והאדם רוצה, שהרצון לקבל יחזור בתשובה. כי בזה האדם לוקח את הנקמה בהרצון לקבל.
היינו, שהאדם רואה, איך שהרצון לקבל מוכרח לעבוד כרצונו של הרצון להשפיע, ש"תשובה" נקרא, שהרצון לקבל נכנע להרצון להשפיע, והרצון לקבל מוכרח לעבוד עכשיו בצורה של מקבל בע"מ להשפיע. מה שאם כן אם הרצון לקבל ימות מטרם שהאדם יכול להכניעו, שיהיה מקבל בע"מ להשפיע, נמצא, שהאדם לא תיקן את הרצון לקבל.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תהילים נ"ט, י"א) "אלקי חסדי יקדמני".
ופרש"י "יקדים לי עזרתי", קודם שישלוט בי יד שונאי. "יראני בשררי", מה שאני תאב לראות. "אל תהרגם", שאין זו נקמה הנכרת. "פן ישכחו עמי" כי כל המתים משתכחים. "הניעמו בחילך והורידמו", אלא הניעמו מנכסיהון, שיהיו עניים. והיא נקמה שתזכר לאורך ימים.
ויש להבין, את מי קילל דוד כל כך, ואמר לה', שלא להרוג את שונאיו, אלא שישאירם בחיים, ויהיו עניים. מה שאם כן אם יהרגם, הם לא יסבלו. לכן הוא מבקש, שה' ישאירם בחיים ויהיו עניים. רק באופן הזה יהיה בידו לקבל נקמה מהם, מזה שהורידם משליטתם, כמו שכתוב "והורידם".
איך מפרשים הענין הזה בעבודה. יש להבין קודם כל, מי הוא דוד. וידוע ש"דוד" נקרא מלכות, שהיא מלכות שמים. שמלכות דקדושה היא הרצון להשפיע, והלעומתה היא הרצון לקבל לעצמו, שזה נקרא "סטרא אחרא", שהיא ההיפוך דקדושה, והיא השונא דקדושה, כמו שכתוב "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", פירושו, שהרצון לקבל רוצה להרוג את הרצון להשפיע.
אז דוד , שהוא המרכבה למלכות דקדושה, התפלל, שהשונא שלו, שהוא הרצון לקבל, והוא רוצה להרוג את הרצון להשפיע, שהוא קדושה, שהבורא יקדים את ישועתו, בכדי שהרצון לקבל, היינו השונא, לא תוכל לשלוט עליו. וזה שכתוב "אלקי חסדו יקדמני".
היינו שהבורא יקדים לעשות לי חסד. היינו שהרצון להשפיע, הנקרא "חסד", שהוא ישלוט על הרצון לקבל.
אולם "אל תהרגם", שאין זו נקמה הנכרת. "פן ישכחו עמי",כי כל המתים משתכחים. "הניעמו בחילך והורידמו",אלא הניעמו מנכסיהון, שיהיו עניים". והיא נקמה שתזכור לאורך ימים.
ולהבין הקללות האלו בדרך עבודה, יש לפרש, שהוא קילל את השונא, היינו הרצון לקבל לעצמו, שלא ימות. זאת אומרת, אם יתבטל הרצון לקבל, נמצא, שאין הרצון לקבל רואה את השליטה של הרצון להשפיע. כלומר, "הנקמה" נקרא, שהשני רואה איך שהוא מוכרח להיות נכנע תחתון. וכאן הכוונה, שעיקר שלימות היא המתקת הדינים, שזה נקרא בשם "גבורות משמחות".
לכן, אם הרצון לקבל יתבטל, ורק הרצון להשפיע הוא יהיה השולט, אין זה שלימות המטרה. וזה מטעם, שמטרת הבריאה היתה, בכדי להטיב לנבראיו, ולא שהנבראים ישפיעו להבורא הנאה ותענוג. כידוע, שענין מה שהנבראים צריכים להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא רק תיקון לצורך הנבראים. אם כן אין כאן נקמה נכרת, היות שהרצון לקבל אינו נכנע להרצון להשפיע, מסיבת שהרצון לקבל כבר אינו במציאות.
מה שאין כן כשהרצון לקבל חי, והוא מוכרח לקבל שליטתו של הרצון להשפיע, זה נקרא "נקמה נכרת". היינו שניכר לכל, שהרצון לקבל הוא עתה משמש רק בזכותו, היינו בזה שקיבל על עצמו את הרצון להשפיע. וזה נקרא בשם "מקבל בע"מ להשפיע". היינו, שקיבל את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, ויחד עם זה הוא בדביקות ה', שכוונתו היא, שרוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו. והוא מרגיש אז, מה הוא יכול לתת להבורא, שהוא יהנה. והוא רואה, שרק מזה, שהוא יקבל מהבורא טוב ועונג, מזה יש הנאה להבורא, כי זאת היתה מטרת הבריאה.
ובהאמור יש להבין ענין המתקת הגבורות. שענין גבורות פירושו התגברות, שזה שייך בעיקר בזמן שהאדם עוסק ומשמש עם כלים דקבלה. שבדרך כלל לומדים, שהמעשים פועלים על הכוונה. לכן בזמן שהוא משמש בכלים דקבלה, ורוצה לכוון בכוונה הפוכה מהמעשה, היינו להשפיע, אז צריכים להתגברות יתירה, שבדרך כלל גבורות נקראות "דינים", מטעם שעל הכלי קבלה נעשה צמצום ודין, שאסור להשתמש עמהם בלי הכוונה דע"מ להשפיע.
לכן בזמן שהאדם מונח תחת שליטת הרצון לקבל, הרצונות האלו גורמים לו מצב של מרירות. והוא רוצה להפטר מהם. ותמיד הוא חושב, איך אפשר להפטר מהם. והם מנקרים את ראשו. ואם היה בידו להרוג אותם, שיתעלמו מהאופק, כמה מאושר הוא היה אז.
וזהו מה שאומר דוד "אל תהרגם פן ישכחו עמי, הניעמו בחילך והורידמו".
שפירוש "הניעמו", הניעם ממקום למקום. והורידם ממעלת עושרם, שיהיו עניים. כלומר, שלא יקבלו כלום לתוך הכלי קבלה שלהם, אלא שיהיו עניים בלי שום שפע. והנקמה שלו תהיה, שהרצון לקבל יכנע, ויקבל על עצמו את השליטה בע"מ להשפיע.והקללה שלו תהיה, שכולם יכנסו לתוך הקדושה, הנקראת "קבלה בע"מ להשפיע". וזה נקרא "גבורות ממותקות".
וזה ענין של ראש השנה, הנקרא "ימים נוראים", כמו שאומר האר"י הקדוש, שראש השנה הוא ענין בנין המלכות, הנקראת "מידת הדין". ו"מלכות" נקראת, שכל העולם הולכים לפי בחינתה, היות שמלכות נקראת "כנסת ישראל", שבה כלולים כל השישים רבוא נשמות ישראל. שכל עבודת של ראש השנה היא לקבלת עול מלכות. לכן אנו מתפללים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".
כלומר, שהמלכות שצריכים לקבל ולהמליך עלינו את מלכותו יתברך, שלא תהיה לה צורה של שכינתא בעפרא, אלא צורה של כבוד. לכן אנו מתפללים בראש השנה "וכן תן כבוד לעמך". היינו, שאנו מבקשים, שה' יתן לנו, שנרגיש בחינת כבוד שמים. היות שראש השנה היא בחינת מלכות שמים, שהיא בבחינת שכינתא בעפרא. לכן ראש השנה הוא הזמן, שאנו צריכים לבקש מה', שנרגיש את הכבוד שמים, כלומר שמלכות שמים תהיה בכבוד אצלנו.
והיות בזמן שאנו רוצים לבקש את המלכות שמים, שתהיה מגולה על כל העולם, היינו שתהיה "מלוא כל הארץ כבודו", מורגש בכל העולם, כמו שכתוב "ויאתיו כל לעבדיך". ותפלה זו נוהגת הן בכלל והן בפרט. זאת אומרת, היות ש"האדם הוא עולם קטן", אם כן הוא נכלל מכל העולם. שאז אנו מבקשים, שלא תישאר בתוך הגוף שלנו שום בחינת רצון לעבוד בשביל תועלת עצמו. והן בכלל העולם, היינו שיהיה "מלוא הארץ דעה את ה'". ועל דרך זו נוהג כל התפלות של ראש השנה, הן תפלות כלליות.
וסדר התקיעות הן גם כן על סדר העבודה, שהוא בג' קוים. כלומר, כשמתחילים בעבודת ה', מתחילים מבחינת קו אחד. כי ענין "ימין" ו"שמאל" יכולים לדבר רק בזמן, שיש לנו ב' קוים. וקו אחד נקרא " שלמות", שזה נקרא, ש מתחילים מבחינת המעשה. כלומר, האדם צריך לומר, היות שכתוב " היום הזה ה' אלקיך מצוך". ודרשו חז"ל " כל יום יהיה בעינך כחדשים, כאילו היום נצטווית עליהם". נמצא, שכל יום הוא התחלה מחדש. לכן כשמתחיל בקו אחד, הוא צריך להיות בשמחה מזה שיש לו זכיה לקיים תורת ה'.
ואח"כ הוא עובר לבחינת כוונה. היינו לעשות בקורת, עד כמה שיש לו צורך לעשות הכל שיהיה לשם שמים. ואז מתחילה העבודה אמיתית. כי אז הוא רואה, שאין לו אף אבר אחד, שירצה לעשות משהו לשם שמים. זה כבר נקרא "קו שמאל". כמאמר חז"ל "שמאל דוחה", היינו שהוא רואה, עד כמה שהוא מרוחק מה'. והוא צריך להאמין, שה' דחה אותו, מטעם שעל ידי זה הוא יתאמץ לתת כוחות יותר גדולים.
ואח"כ הוא חוזר לקו אחד, הנקרא "שלימות". אבל עתה, כבר הקו אחד נקרא "קו ימין", מסיבת שהקו שמאל גורע את הקו אחד להיות ימין. ואח"כ האדם זוכה לקו אמצעי, הנקרא "הקב"ה נותן את הנשמה".
כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו
