תשמ"ט – מאמר ל"ד / 1988/89 – מאמר 34
הכתוב אומר "הנני נותן לו את בריתי שלום, תחת אשר קנא לאלקיו, ויכפר על בני ישראל". ויש להבין זה בדרך העבודה:
א) מהו "תחת אשר קנא לאלקיו",
ב) מהו "ויכפר על בני ישראל",
ג) מהו "בריתי שלום".
ידוע, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך להגיע לשלמות המטרה, שהוא, שהאדם צריך לקבל את הטוב והעונג, שהיה ברצונו יתברך להטיב לנבראיו. אולם, בכדי שיהא האדם ראוי לקבל זה, מוכרח האדם להילחם עם הסטרא אחרא, שהם בחינת "אומות העולם", שזהו נגד בחינת "ישראל".
כי "ישראל" נקרא, שכל מעשיהם ישר-אל. מה שאם כן "אומות העולם" הם ההיפך מהקדושה, שהם רוצים הכל לתועלת עצמם, שע"י זה הם נפרדים מ"חיי החיים". ובגלל זה הם נקראים "מתים". כמו שכתוב "וחסד לאומים חטאת". ומפרש הזה"ק, ש"כל טובו דעובדין, לגרמייהו עובדין", שפירושו, שכל מה שעושים הוא רק לתועלת עצמם. מפני שאדם נברא עם רצון לקבל לעצמו, שהיא קליפה.
וכמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות י"א) וזה לשונו "ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול. ועל ידי עסק המצות מי"ג שנים ואילך, שעוסק בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך נפש קדושה, משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. והוא הזמן של התיקון. וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה שבאין סוף ברוך הוא. עד שהן מסייעות לו להאדם להפוך את הרצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו. שבזה קונה האדם השוואת הצורה ליוצרו".
ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להכשיר עצמו, שתהיה לו בחינת השתוות הצורה, כנ"ל, שדוקא על ידי כלים דהשפעה, הוא יכול לקבל את השלימות כל טוב ועונג. אולם בכדי שהאדם יגיע לכלים דהשפעה, שהם כלים לתועלת ה', ושזה נגד הטבע שבו נולד האדם, כי האדם נולד דוקא להיפך, ברצון לקבל אך לעצמו, כנ"ל, לכן כל זמן שהאדם עובד בשביל שכר ועונש, הנקרא "שלא לשמה", אין הגוף כל כך מתנגד לעבודה.
מה שאם כן בעת שהאדם רוצה לעבוד בעבודת הקודש, בכדי שזה יהיה אמצעי, שעל ידם ישיג כלים דהשפעה, שזהו ממש נגד הטבע, אז הגוף בא בשאלות "מי ומה", היינו שאלות שהם נגד מוחא וליבא, המכונה בחינת "מרגלים". והגם שהאדם מתגבר בכל פעם, אבל הסדר הוא, שאז כל סדר העבודה הוא בעליות וירידות. והאדם בא לידי מצב, שהוא רוצה להתייאש מלהגיע פעם לידי השתוות הצורה.
והרבה פעמים האדם רוצה לברוח מהמערכה, כי הוא רואה, שעבודתו בחינם, ואין לו עוד מה לקוות, שיהיה פעם טוב, מכפי שהוא רואה מהעבר. לכן הרבה אנשים, שמתחילים בעבודה דלהשפיע, רואים שזה הוא קשה יותר מדי, לכן הם עוזבים את העבודה זו, ואומרים, שעבודה זו היא רק עבור גדולים, ולא בשביל אנשים כמוהו.
ואז הזמן, שיש להאדם טענות ותביעות עם הקב"ה, והוא במחלוקת עם הקב"ה, וטוען:
א) מדוע הקב"ה ברא אותו בטבע שיהיה לו רצון לקבל.
ב) ומדוע הקב"ה רוצה שיבטל את הכלים דקבלה.
הלא הקב"ה הוא טוב ומטיב. אם כן מדוע הוא לא מנהג עמנו כמו שאנו מבינים. והנה העליות וירידות מובנות לנו בצורה, שלפעמים בזמן עליה אנחנו בשלום עם הקב"ה, ואומרים עליו שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, ובזמן ירידה אין בידינו כח להגיד, שהוא מתנהג עם השגחה של טוב ומטיב. לכן נמצא, שאנחנו תמיד במחלוקת.
ובאמת, מדוע הסדר עבודה הוא כל כך קשה, שמוכרח להיות עליות וירידות. על זה בא התירוץ הידוע, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". היינו, שאי אפשר לקבל אור, אם אין לו חסרון וצורך להאור.
לכן, כשהאדם רואה, איך שבחינת אומות העולם שבו הם מתנגדים לה', והאדם לא יכול לסבול את השונא ישראל שבקרבו, אז הוא מקנא לאלקיו, והוא לא מסתכל על שום ירידות שיש לו, והוא עושה מה שביכולתו, וצועק לה', שיתן לו עזרה, שיוכל לנצח את הרשעים שבקרבו.
ובזה שהוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, אז הקב"ה נותן לו את הברית. היינו, שכורת עמו ברית, שיהיה שלום בינו להקב"ה, בזה שהוא מקבל מתנה מה', שהם הכלי השפעה. וזה נקרא שכורת ברית, שהוא הקליפה, המכונה "רצון לקבל לעצמו", ובמקום ערלה נותן לו ה' כלים דהשפעה, שבזה יהיה כרות ברית, היינו שלום.
נמצא, שע"י זה שהאדם קנא לאלקיו, שהוא רואה, איך שכל האומות העולם, שנמצאים בגופו, כולם הם מדברים לשון הרע על העבודה, בזמן שהאדם רוצה לעבוד לתועלת הקב"ה. אפילו שהרבה פעמים, שהאדם מתגבר על הדעות שלהם. והאדם אומר "יש לי בטחון, שה' יעזור לי", כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו", אז הם צוחקים ממנו ואומרים לו "הלא אתה רואה בעצמך, כמה פעמים שאתה אמרת, שה' יעזור לך, ואתה עומד על אותו מצב, שבו התחלת לעבוד. אם כן לך לך מדרך זה".
וכאן האדם צריך להתחזקות גדולה, שנקראת "תחת אשר קנא לאלקיו". ואז האדם מתפלל לה', ואומר, "לא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד, למה יאמרו הגוים, איה נא אלקיהם".
נמצא, שהאדם צועק אז על כבוד ה', איך הגוים שבאדם צוחקים ממנו, על מה שהוא אומר, ש"אני בוטח בה', שהוא יעזור לי", אז הם אומרים לו "איה נא אלקיהם". שאתם ישראל אומרים, שה' יעזור לכם, וכשאדם מקנא קנאת ה', שהוא דואג על כבוד השכינה, זאת אומרת, שהאדם מצטער על זה, ששכינתא בעפרא, כלומר, היינו שלא יכול לסבול על מה שהם כל כך מבזים את העבודה בע"מ להשפיע. זה נקרא, כמו שכתוב אצל פנחס "לכן הנני נותן לו בריתי שלום, תחת אשר קנא לאלקיו".
וזה כמו שכתוב בספר "שמעתי" (מאמר א'), שבזמן שהאדם מצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך להיזהר, שלא יהיה זה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו, והמקבל הוא בפירודא. אלא שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה. והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש להאדם איזה כאב באיזה אבר קטן, מכל מקום הכאב בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. כן הכאב שהאדם מרגיש, מזה שהוא מרוחק מה', והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה. כי השכינה היא כללות נשמת ישראל. ולכן אינו דומה כאב הפרטי בערך כאב הכללי. וזה נקרא "צער השכינה".
ועל זה שהאדם מצטער, זה נקרא "אשר קנא לאלקיו". לאדם זה אומר הקב"ה, הנני נותן לו בריתי שלום, שפירושו של "שלום" הוא, כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". היינו אז הקב"ה אומר להם "שלום". כלומר, שאז נעשה שלום, היות שה' נותן לו במתנה את הכלים דהשפעה, וממילא אין לו כבר מי שיתנגד לעבוד לתועלת ה'.
מה שאם כן מטרם שהוא מקבל את הברית שלום, אז כל הכלים דקבלה, השייכים לאומות העולם, מתנגדים לאדם, שיעבוד לתועלת ה'. זה שכתוב "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום, ואל ישובו לכסלה".
זאת אומרת, שכבר לא יהיה להם ירידות, שירצו לעבוד לתועלת עצמם, כי "כסיל" נקרא, שאינו הולך בדרך של קדושה. אבל מי שרוצה ללכת בדרך של קדושה, היינו שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, הוא נקרא "חכם", כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל "איזהו תלמוד חכם, זה שלומד מהקב"ה, שהוא נקרא "חכם". היינו, שלומד ממנו בחינת "מהו רחום, אף אתה רחום", שפירושו הוא, בזמן שהאדם לומד להיות משפיע, כמו שהקב"ה הוא המשפיע, הוא נקרא "חכם". נמצא, ההיפך נקרא "כסיל".
נמצא, זה שהאדם זכה לבחינת ברית שלום, היה מחמת "תחת אשר קנא לאלקיו", כנ"ל שראה, שהאומות העולם שבו, איך שהם מבזים את עבודת הקודש, שהיא לעבוד לתועלת ה'.
וזה שכתוב "ויכפר על בני ישראל". זאת אומרת, מה שהוא קנא לאלקיו, בזה הוא רוצה, שמזה יהיו כפרה עבור בני ישראל, שיהיה כח בידם לעבוד לתועלת ה', שזה נקרא בחינת ישר-אל, שפירושו, שיוכלו לעבוד לתועלת ה'. וע"י זה זוכים לברית שלו, שאל ישוב לכסלה, כנ"ל.
אולם כאן נשאלת שאלה קשה, ומה האדם יכול לעשות, שאין לו כח הקנא, אלא שהוא שומע טענת מרגלים, ורוצה לברוח מהם, שלא ישמע את הלשון הרע, מה שהם מדברים, אבל עד כמה שהוא מתרחק מהם, הם מעוררים בו רצון וחשק כן לשמוע מה שהם אומרים. ובו בזמן הוא יורד ממדרגתו ונופל ברשתם.
על זה אין עצה, אלא תפלה. כלומר, שיבקש מה', שלא יהא נמשך אחר דעת מרגלים. ורק בזמן שהמחשבות של המרגלים רצים אחריו, אז הוא עיקר העבודה, שלא יהא נמשך אחרי המרגלים. ולמה באמת יש מקום לטענת מרגלים. והתשובה היא כנ"ל, היות שאי אפשר לטעום טעם בהאור, אלא מתוך החושך. כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך".
במדרש רבה (צ"ו) אומר וזה לשונו "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כל מה שכתוב בתורה, לשם שלום נכתבו. ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשם שלום נכתבו".
ויש להבין, מהו הפירוש, שהמלחמות נכתבו לשם שלום. שבגלל זה נקראת התורה וכל נתיבותיה "שלום". ובטח יש על זה תירוצים על דרך הפשט. אולם על דרך העבודה יש לפרש כנ"ל, ששאלנו, בשביל מה אנו צריכים את טענת מרגלים, וכל אלה ירידות.
ותירצנו, שהטעם הוא, מתוך שאי אפשר להבין שום דבר, אלא לפי צורך להדבר. היות ש"אין מלוי בלי חסרון". נמצא לפי זה, שכל המלחמות, שנכתבו בתורה, כשהמדובר הוא על דרך העבודה, נמצא, שכל המלחמות בעניני עבודה. והיות שאי אפשר לטעום טעם בשלום, אם אין מלחמה, היינו כנ"ל, שרק בזמן שיש מלחמת היצר, שרוצה לעבוד רק לתועלת עצמו, והאדם רוצה לעבוד לתועלת ה', ויש אז ענין של חושך, היינו עליות וירידות, אז נולד באדם חסרון, שה' יעזור לו. כי הוא רואה, מצד עצמו אין הוא רואה שתהיה לו אפשרות לצאת משליטת אהבה עצמית.
ואז הוא נצרך באמת להבורא, שהוא יעזור לו. אז הקב"ה נותן לו בריתי שלום. היינו כנ"ל, שהקב"ה נותן לו מתנה, כלים דהשפעה, שע"י הוא זוכה לדביקות ה'. ואז מקוים "ואהבת ה' אלקיך בכל לבבך", כדרשת חז"ל "בשתי יצרך. ביצר טוב וביצר הרע". וזה נקרא "בריתי שלום".
כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו
