תשנ"א – מאמר ל"ד / 1990/91 – מאמר 34
הזה"ק (בהעלותך דף נ"ב ובהסולם אות ק"מ) אומר וזו לשונו "אמר ר' אבא, הרע שבלב, האחוז בכל אברי הגוף, עושה להם את זה, יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. יש רעה זו היא תוקף הרע שבלב, שרוצה לשלוט בדברי עוה"ז, ואינו משגיח בדברי עולם ההוא כלום. שואל, למה הלב רע. ומשיב, המקרא שלאחריו מוכיח. זה שאומר (קוהלת ו') איש אשר יתן לו אלקים עושר, ונכסים, וכבוד, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישלטנו האלקים לאכל ממנו כי איש נכרי יאכלנו. מקרא זה קשה, כיון שכתוב, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, למה ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו. הרי אינו חסר לנפשו כלום. ומשיב, שאדם, ההולך בעוה"ז, והקב"ה נותן לו עושר, כדי שיזכה בו לעוה"ב, וישאר אצלו קרן מכספו. מהו קרן. כסף ההוא, שהוא קיים לנצח, משום זה הוא צריך להשאיר אחריו קרן הזה. וקרן הזה יקבלו אחר שיצא מעוה"ז, משום שקרן הזה הוא עץ חיים של עולם ההוא, שהוא ז"א. ולא נמצא ממנו בעולם הזה, רק אותם הפירות שיוצאים ממנו. ועל כן הפירות שלו אוכל האדם, שזכה להם בעוה"ז, והקרן קיימת לו לעולם ההוא, לזכות בו בחיים עליונים שלמעלה. ומי שמטמא עצמו ונמשך אחר טובת עצמו, ואינו חסר לנפשו וגופו כלום, אז ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו, ולזכות באותו העושר", עד כאן לשונו.
ויש להבין בענין עבודה, מהו ש"אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא", בעבודה. וכן מהו הפירוש "אשר יתן לו אלקים עושר ונכסים וכבוד", בעבודה, שעל זה אמר "ולא ישליטנו האלקים, לאכל ממנו, כי איש נכרי יאכלנו".
ידוע, שיש לנו בעבודה בחינת עשיה, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות". כלומר, שהבורא ברא את האדם עם הרצון לקבל טוב ועונג, וכפי הרצון והחשק של האדם לאיזה דבר, כך האדם מסוגל להנות מהדבר. לכן אנו נולדנו עם רצון לקבל לתועלת עצמנו. ודבר זה אנו מיחסים להבורא.
והוא נתן לנו לעשות כלים אחרים, שהם כלים הפוכים להכלים שעשה הבורא, היינו שהכלים שהנבראים צריכים לעשות, הם רצון להשפיע להבורא. זאת אומרת, הכלים שהבורא עשה, הם שהנבראים יקבלו הנאה. והכלים שהנבראים צריכים לעשות, הם שהבורא יקבל הנאה. אולם, אם האדם נברא עם טבע של רצון לקבל, איך אפשר לשנות את הטבע.
התשובה היא, שיש סגולה, שעם הסגולה הזו יכולים לקבל טבע שני מהבורא, שעל זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", מטעם ש"המאור שבתורה מחזירו למוטב". היינו שע"י המאור שבתורה יקבלו בסופו של דבר הטבע השני, שהוא הרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז הם יזכו לבחינת דביקות, הנקראת "השתוות הצורה".
אולם עד שמגיעים להשגת הרצון להשפיע, האדם צריך לעבור כמה דרגות:
א) ראשית כל צריך האדם להבין, שצריכים להשיג את הרצון הזה. כי בזמן שהאדם הולך לעשות משהו, הוא הולך לראות, איך אנשים מתנהגים. כלומר, אם האנשים הנמצאים בסביבתו גם מבינים שצריכים לעשות הכל לשם שמים, ובטח האדם הולך לראות בין אלה העוסקים בתו"מ, והאדם רואה, שאין אף אחד הנמצא בקרבתו, שיהיה לו ענין לדאוג ולעשות עצות איך להשיג את הרצון להשפיע.
והסיבה שהוא לא רואה אצל אחרים, הטעם הוא פשוט, כי אלה לא עוסקים בדרך להגיע בע"מ להשפיע. אז הוא רואה האמת. אולם אלה שכן עוסקים בתו"מ בע"מ להשפיע, הם בטח עובדים בהצנע לכת, כי אם תהיה מגולה עבודה שלהם בחוץ, כבר תהיה מעורבת בעבודה שלהם בחינת חיצוניות. היות שיש טבע, כשהאדם רואה שיש מי שמסתכל על מעשיו שהוא עושה, אז האדם חושב שהשני מעריך את עבודתו, וממילא כבר יש לו כח לעבודה, לא מטעם שה' מחייב עבודתו, אלא השני, שהוא מסתכל עליו, הוא המחייב אותו לעבוד בתו"מ. לכן אלה שרוצים לעבוד לשם שמים, הם מצניעים את עבודתם בפני אחרים. לכן אין לאדם יכולת לראות, אם יש מי שהוא שעובד בע"מ להשפיע.
לכן יש להאדם עבודה גדולה, עד שבא לידי הרגשה, שחסר לו הרצון להשפיע. והגם שלפעמים האדם מתחיל להבין, שכן חסר לו הרצון להשפיע, אולם כנ"ל, כי בעת שהוא רואה, שיש הרבה אנשים, שעוסקים בתורה ומצות, והם אנשים בעלי שם, והוא לא רואה שיש להם חסרון, היינו שירגישו יסורים בגלל שאין להם רצון להשפיע. נמצא, שהעבודה הראשונה היא, שישתדל להשיג צורך לזכות להרצון להשפיע.
ב) לאחר שהוא כבר השיג צורך להרצון להשפיע, אולם לא תיכף ומיד שמתחיל להשיג חסרון, הוא מקבל תיכף את המילוי. וזהו מטעם, כי הרגשת החסרון תלויה גם כן בשיעור מה שמרגיש יסורים מזה שאין לו את הרצון להשפיע. אבל כשהאדם מתחיל להרגיש עד כמה שחסר לו זה, ורוצים מלמעלה שיהיה לו חסרון אמיתי, אז הוא מקבל מלמעלה עזרה בהרגשת החסרון. כלומר, שמראים לו עד כמה שהוא מרוחק מזה, כלומר, זה שהוא רואה איך שזה דבר קשה להשיג את הרצון להשפיע, וזה גורם לו חסרון גדול. אולם בגלל מה אנו צריכים לחסרון גדול. הטעם הוא, דבר שאינו חשוב, לא יודעים איך לשמור את הדבר שלא יאבד ממנו. לכן מטרם שיש לאדם חסרון אמיתי, לא נותנים לו מלמעלה את הדבר, כי החסרון וההשתוקקות מחשיבים את הדבר.
אבל דרך העבודה היא, בזמן שהאדם רואה, שקשה להשיג את מבוקשו, הוא בורח מהעבודה. ואומר, אני מאמין שיש אנשים שזכו, שה' נתן להם את הרצון להשפיע. וזה היה מטעם שהם היו יותר מוכשרים ממנו. אבל אדם כמוהו, שיש לו מדות יותר גרועות מאחרים, אין לו שום סכויים לזכות לזה. לכן הוא בורח מהמערכה ונכנס לעבוד בבחינת עבודת הכלל.
רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע".
ובהאמור יוצא, שתחילת עבודת האדם היא, שיקבל על עצמו בחינת מלכות שמים. היינו, במקום שהאדם היה דואג אך ורק למלאות רצונו של מלך זקן וכסיל , היינו שכל עבודתו היתה רק לתועלת עצמו, הוא קבל על עצמו מלך אחר, הנקרא "מלכות שמים", שהוא ממליך על עצמו את ה', על כל אבריו. כלומר, שכל אבריו ישמשו את הקב"ה. וזה נקרא בעבודה "יציאת מצרים", היינו "יציאה משליטת התועלת עצמו ולקבל על עצמו לשמש את ה'", כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים". שיש לפרש, שהוציא אותם משליטת הרצון לקבל לעצמו ונתן להםאת הרצון להשפיע, שזה נקרא "להיות לכם לאלקים", שאני נתתי לכם את הרצון להשפיע, שתוכלו לעבוד לשמי. וזה נקרא, שאני נתתי לכם את הכח להרגיש שאני ה'.
אולם איך האדם מקבל את ההרגשה הזו, שהרצון לקבל הוא דבר רע. מי מודיע להאדם שהוא צריך לתקן מעשיו. הנה בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד, ד"ה "ולפיכך") כותב שם וזו לשונו "ולפיכך הטביע הבורא יתברך יסורים, בענין הקבלה לעצמו, הטבוע באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום על ידי המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, בשיעור הכתוב "כל פעל ה' למענהו". ואז יפקח ה' את עיניו ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, ואז לוקח חלק בשמחתו יתברך שבעת בריאת העולם (כי אמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ")".
נמצא, שהמאור התורה הוא נותן להאדם את החסרון, שיהיה לו צורך לבקש מה', שיתן לו את הכח לקבל על עצמו עול מלכות שמים, וכל מעשיו יהיו לשם שמים. ואחר כך, כשהוא כבר זכה לבחינת מלכות שמים, יש מדרגה שניה, הנקראת בחינת "תורה", שהיא בחינת "שמותיו של הקב"ה", שזהו בחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".
ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק "משום שקרן הזה הוא עץ חיים של עולם ההוא, שהוא ז"א, ולא נמצא ממנו בעולם הזה רק אותם הפירות שיוצאים ממנו, ועל כן הפירות שלו אוכל האדם שזכה להם בעוה"ז, והקרן קיימת לו לעולם הבא". שיש לפרש מה שכתוב "והקרן קיימת לעוה"ב", שהוא ז"א, היות שז"א נקרא "תורה", וזה נקרא "עולם ההוא", היינו "עולם, הבא אחר עוה"ז", כי עוה"ז נקראת "מלכות" ועולם הבא "אחר". עולם הזה, הזה"ק מכנה אותו בשם "ז"א", שהוא "עץ חיים", בחינת "תורה".
וידוע, שסדר העבודה הוא, מקודם האדם צריך לזכות לבחינת מלכות שמים, שתהיה בע"מ להשפיע. ואיך האדם יכול לזכות לבחינת השפעה. וזהו כנ"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". נמצא שע"י התורה, היינו ע"י "המאור שבה מחזירו למוטב". נמצא, שהתורה היא אצלו בבחינת "עיטין" (עצות), איך להגיע לבחינת מלכות שמים, שמלכות נקראת "עוה"ז", ו"המאור, שמחזירו למוטב" נקרא "פירות". היינו, שהאדם רואה פירות מהעבודה שלו, היינו שהשתדל בתורה והשיג מזה פירות, ש"פירות" נקרא שכר מהעבודה. לכן יש לפרש, שהוא אוכל "פירות מהתורה", זה שזכה ע"י התורה לבחינת רצון להשפיע, הנקרא בחינת "מחזירו למוטב". וזה נקרא בחינת "תרי"ג עצות".
ואח"כ בא ענין של תרי"ג פיקודין, שזהו כבר עצם התורה בבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". וזה נקרא בחינת "תורה בעצם". וזה שאומר "ז"א הוא בחינת עץ חיים, שהוא תורה", וזהו והקרן קיימת לו לעוה"ב, שהוא בחינת תורה, שזה נקרא "קרן שהיא עצם התורה". מה שאין כן מלכות שמים, שהיא בחינת עוה"ז, שם התורה היא רק בבחינת פירות, היינו כנ"ל, שהיא רק "מאור התורה המחזירו למוטב". מה שאם כן ז"א נקרא "קרן שהיא עצם התורה". וזה נקרא "פירותיהם בעוה"ז", שהיא נקראת "מלכות", היינו בחינת אמונה בקביעות. ואח"כ באה מדרגה שניה, שנקראת "עוה"ב" היינו, שהוא בא אחר מלכות, שהוא בחינת ז"א, ארץ החיים, שהיא עצם התורה.
ובהאמור יש לפרש מה ששואל "למה הלב רע". ומשיב, זה שכתוב "איש אשר יתן לו אלקים עושר, ונכסים, וכבוד, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, ולא ישליטנו אלקים לאכל ממנו, כי איש נכרי יאכלנו". ושואל, כיון שכתוב "ואינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה", למה "ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו", הרי אינו חסר לנפשו כלום. ועל זה משיב, שענין ש"אדם אוכל פירותיהם בעוה"ז", כמו שביארנו, שהכוונה היא על בחינת מלכות שמים, זה שהמאור שבתורה מחזירו למוטב, המאור הזה נקרא "פירות". ואחר כך הוא בא לבחינת "הקרן קיימת לו לעוה"ב", כנ"ל, שזוכה לבחינת "עצם התורה". וזה נקרא "שלימות".
ובזה מתרץ הזה"ק וזה לשונו "ומי שמטמא עצמו, ונמשך אחר טובת עצמו, ואינו חסר לנפשו וגופו כלום, אז ולא ישליטנו האלקים לאכל ממנו, ולזכות באותו העושר".
שיש לפרש, כי "עושר" פירושו כי "אין עני אלא בדעת", היינו שהוא זכה ללמוד תורה ולדעת כל ההלכות. ויש לו נכסים, היינו שהוא יודע, שברוך ה' יש לו רכוש גדול של תורה ומצות ומעשים טובים, ויש לו כבוד, שיש לפרש, שכולם מכבדים אותו מטעם כבוד התורה, מכל מקום "ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו".
והטעם הוא, אף על פי שיש לו עושר וכבוד ומעשים טובים, מכל מקום היות שנמשך אחר טובת עצמו, היינו לתועלת עצמו, כמו שכתוב "ואינו חסר לנפשו כלום", כלומר, שכל דאגותיו, שלא יהיה חס ושלום חסרון בבחינת לתועלת עצמו, וממילא אין לו מה לאכול משהו מקדושה, אלא הכל הולך לסטרא אחרא.
וזה שכתוב "כי איש נכרי יאכלנו", היינו שהכל לקחו הקליפות, שהוא מטעם, שכל עבודתו היתה עבור הרצון לקבל, שזהו רשות הקליפות. נמצא, שכל העושר, שהוא היה חושב שיש לו דעת התורה, ונכסים, שהם הרכוש של תורה ומצות, הכל נמצא ברשות הקליפות.
ובזה נבין מה ששואל "למה הלב רע". יש לפרש מהו הרע שיש ברצון לקבל. ועל זה משיב "המקרא שלאחריו מוכיח זה שכתוב, איש אשר יתן לו האלקים עושר ונכסים". כלומר, הגם שה' נתן לו לעשות הרבה דברים בקדושה, אלא היות שהכל היה לתועלת עצמו, לכן נכנס הכל לרשות אחר. זה שכתוב "כי איש נכרי יאכלנו", היינו הקליפות, מטעם שהוא עבד בשבילם ולא בשביל הקדושה. אבל יש לדעת, בזמן שהאדם מתקן מעשיו, הוא מוציא הכל מהקליפות, וחוזר הכל לקדושה, כמו שכתוב "חיל בלע ויקיאנו".
ובהאמור, שיש ענין "פירות בעוה"ז" מבחינת "המאור שבה מחזירו למוטב", שמזה קבל מלכות שמים, שהעבודה היא בכדי לצאת משליטת הרצון לקבל ולעשות הכל בע"מ להשפיע. ואח"כ יש ענין "והקרן קיימת לו לעוה"ב", שהוא ענין תורה בבחינת "שמותיו של הקב"ה".
ואפשר לפרש מה שאומר הזה"ק (בהעלותך דף ט' ובהסולם אות כ"ו) וזו לשונו "כתוב, ולזבולון אמר, שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, מלמד שנשתתפו יחד, זה יצא ועשה מלחמה, וזה יושב ועוסק בתורה, וזה נותן חלק לזה, משללו, וזה נותן חלק לזה, מתורתו. כי יששכר הוא סוד תפארת, וזבולון הוא סוד מלכות. ועל כן ירש זבולון לצאת לעשות מלחמה, משום שהוא בחינת מלכות, דהיינו השפע ע"י מלחמות. ויששכר חלקו בתורה. ועל כן נשתתפו יחדיו, שיתברך זבולון מיששכר, כי הברכה שבתורה היא ברכת כל".
ויש לפרש, שענין שותפות של יששכר וזבולון בדרך העבודה הם בגוף אחד, כלומר שהעבודה צריכה להיות מסודרת בב' אופנים:
א) היא בחינת מלכות שמים, שאז יש ענין של מלחמת היצר, לצאת משליטת אהבה עצמית, ולקבל על עצמו שכל המעשים שלו יהיו בע"מ להשפיע. ואז, ע"י המלחמות הוא לוקח שלל. היינו שהוא לוקח כוחות של הרצון לקבל ומחליף אותם בהרצון להשפיע, שזה נקרא, שע"י המלחמה הוא מכניעו. ומוכרח הרצון לקבל לעשות הכל כפי רצונו, היינו שכל המעשים יהיו רק בע"מ להשפיע. ומאין בחינת זבולון לוקח כוחות, שיוכל לנצח את המלחמה. זה הוא לוקח מיששכר, היינו מתורתו של יששכר.
וזהו כנ"ל, כמו שכתוב "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין". וזה שאומר "וזה נותן חלק לזה מתורתו, כי יששכר הוא בחינת תפארת". ומתורתו של יששכר יש כח לזבולון לנצח את המלחמות. וזהו כנ"ל, שזה נקרא "אוכל פירותיהם בעוה"ז", היינו שהוא רואה את הפירות שהתורה מביאו. זאת אומרת, שהוא רואה, שע"י המאור שבתורה הוא זכה להרצון להשפיע, שפירות נקראים "רווחים מהעבודה".
וזהו כנ"ל, שהיא בחינת תרי"ג עיטין. וזה נקרא ש"יששכר נותן חלק לזה, מתורתו", שממנו הוא אוכל פירות. וזה שאומר "וזה נותן חלק משללו". שע"י השלל שזבולון נותן לו, הוא יושב ועוסק בתורה, שמשמע, שאם זבולון לא היה נותן לו משללו, כאילו לא היה יכול לזכות לתורה.
צריכים לפרש, שכאן מדברים מבחינת תורה, שהיא בחינת "שמותיו של הקב"ה", שהיא מבחינת "תרי"ג פיקודין", שהיא "עצם התורה" כנ"ל, שעצם התורה אי אפשר לזכות מטרם שהאדם זכה לבחינת אמונה, מלכות שמים בבחינת בע"מ להשפיע, שאז הרצון לקבל נכנע והרצון להשפיע הוא השולט.
לכן בזמן שיש להמלכות הרצון להשפיע, שלרצון הזה זכתה מלכות ע"י מלחמות, וזה נקרא, ש"לקחה שלל מהמלחמה", וכשהיא נותנת לו את הרצון להשפיע, אז הוא יכול "לשב באהלה של תורה", שבחינה זו היא מכנה בחינת "תפארת", ז"א. מה שאין כן אם אין עדיין בהמדרגה את הרצון להשפיע, אין מקום לבחינת עצם התורה. וזה נקרא "השותפות של יששכר וזבולון" בדרך העבודה, היינו כנ"ל, שמלכות יוצאת לבחינת מלחמות ובחינת ז"א, "הנקרא תורה", נותן להמלכות מתורתו.
היינו, שיש להבחין ב' אופנים בהתורה:
א) בבחינת "המאור שבה מחזירו למוטב", שמזה נמשכת בחינת "פירות" למלכות.
ב) בחינת "עצם התורה", שזה נקרא "והקרן קיימת לו לעוה"ב", שזה דוקא לאחר שיש כבר לבחינת מלכות הרצון להשפיע, שזכתה ע"י "המאור התורה" כנ"ל, הנקראת בחינת "פירות".
וזהו על דרך כמו שאמרו חז"ל, תפלה של יד היא לפני תפלין של ראש. כי תפלין של יד, אומר הזה"ק, הוא בחינת מלכות, יד כהה, כי צריכה התחזקות, כי במלכות שמים ישנן כל המלחמות בכדי להכניע את הרצון לקבל. ואח"כ בא תפלין של ראש, שהיא בחינת תורה.
כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו
