דף 1040

 

מה ההבדל בין זמן רוחני לזמן גשמי?

ברוחניות זמן זה- קודם ונמשך, סיבה ותוצאה, תהליכים. אומנם שם הם מתקיימים בעת ובעונה אחת, כל ההפכים מתקיימים באותו זמן, אפשר להיות שמח ועצוב, מורה ותלמיד, כועס וצוחק, ירא ואוהב, באותו זמן.

בעולם הזה הזמן לא מורגש בעת ובעונה אחת. הוא מפריד ויוצר הסתרה, חילוק פירוד העדר חילוף ותמורה. כמו כן נראה שיש נתק בין הסיבות לתוצאות, הסיבות מוסתרות ורואים רק את התוצאות החיצוניות, ובעצם הזמן מייצג פירוד בין הפרטים לכלל…

בגשמיות ההפכים התחלקו לב' הפכים בנושא אחד בב' זמנים.

חוד החנית שמבדיל בין הגשמיות לרוחניות הינו שברוחניות תמיד הזמן הינו אחד, ובגשמיות אין זמן אחד אלא ב' זמנים.

מהי רוחניות?

אומר בעל הסולם

"וזהו מה שהמקובלים מגדירים בשם רוחניות ועליהם מדברים אשר אין לה כל תמונה מזמן ומקום וכל ערכי הגשמיות אלא שהיא בחינת כוח בעלמא, כלומר לא כוח המלבוש בגוף בעולם הזה אלא כוח בלי גוף"

רוחניות מייצגת את מה שנתפס מעבר לזמן ומקום מעבר לחושים החיצוניים הגשמיים. שנתונים לזמן ומקום העדר חילוף ותמורה.

רוחניות אם כך היא מה שמעבר לחומר.

נוסיף ונשאל: מהי רוחניות שלמה ומהי רוחניות בלתי שלמה?

רוחניות בלתי שלמה היא: ב' הפכים בב' נושאים בזמן אחד.

רוחניות שלמה היא: ב' הפכים בנושא אחד בזמן אחד.

גשמיות הינה: ב' הפכים בנושא אחד בב' זמנים.

 

האם במלכות דאין סוף היה זמן רוחני?

במלכות דאין סוף לא היה זמן רוחני, הזמן התחיל לאחר הבחירה ביתר דבקות.

האם הזמן היה לפני הבריאה?

הרב אומר כל שכל מושג הזמן מצד הבורא לא קיים, מכיוון שאין אצל הבורא היה, מצד הזמן.
הבריאה היא ניצחית, מבחינתנו הבורא תמיד רוצה להיטיב.
הבורא הוא לא זבוב חס ושלום, הוא לא בתוך הזבוב, הבורא מחוץ לבריאה, יותר נכון הבריאה מחוץ לבורא.
הזמן הוא גם נברא, הוא צד האור חוזר שברצון לקבל שהוא בכללו יש מאין.
לא יתכן שיש לרצון לקבל שלמות מצד עצמו וגם לבורא שלמות, כי עצם זה שאני אומר שהם שלמים זה מחייב אחדות, ואם יש שניים אז משו מפריד ביניהם, הפרדה היא רק על ידי הרצון לקבל דהיינו
חיסרון, אם יש חיסרון ממילא זה לא שלם, ממילא יש לו סיבה מוקדמת.
*

האם הגשמיות קיימת?

על פי ההגדרה שגשמיות זה: מה שנתון לזמן ומקום העדר חילוף ותמורה, אין הגשמיות קיימת כי הבורא לא ברא דבר לא שלם, כל שכן התודעה הגשמית שהיא רק מעטפת חיצונית (בבואה מעוותת) , שמאפשרת לנו להתאמן, המעטפת החיצונית הזאת מראה שבורה אשליה  בבואה מעוותת הזאת היא סימן לחוסר שלמות שעומדת כמטרה בפני עצמה (שלא באמת קיימת כמו הקליפות), על כן כשנגיע לשלמות לא יהיה צורך יותר באשליה הזאת והיא תתבטל. (ראו למטה הרחבה מפרי חכם בסוף המאמר)

האם התורה מדברת על היסטוריה?

אין התורה מדברת על היסטוריה גשמית, שנתונה לזמן ומקום, והרי התורה נצחית היא. התורה מדברת על העולם הרוחני.

מה יהיה בגמר תיקון?

רצון לקבל בעל מנת להשפיע שלא תלוי בזמן תנועה ומקום העדר חילוף ותמורה, שמקבל את הטבת הבורא בקשר של אהבה, ממולא באושר ותענוג בלתי פוסק.

ב' הפכים בנושא אחד ובזמן אחד.

אה כן כמעט שכחתי, הגשמיות תתבטל לגמרי לגמרי…

ושנזכה לפעול קצת מעל הזמן הגשמי.. בהצלחה (-:

ציטוטים בענייני הזמן: 
תע"ס חלק א'

צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיוסדת על ענינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן, ואין העדר ותמורה נוהג בהם כל עיקר.וכל השינויים הנאמרים בחכמה הזאת, אין זאת אומרת שהבחינה הראשונה נעדרת, ומקבלת צורה אחרת, אלא השינוי האמור, הוא ענין תוספת הצורה לבד, וצורה הראשונה אינה זזה ממקומה. כי ההעדר וההשתנות המה מדרכי הגשמיים. וזהו כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שרשיהם העליונים. ולפיכך, אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני, המופשט ממקום ומזמן ומתמורה. ועל המעיינים מוטל לחקוק היטב בזכרונם את פירוש המלות ההן, כי אי אפשר לחזור עליהן בכל פעם.

גשמיות: כל המדומה והמוחש בחמשת החושים, או שתופס מקום וזמן מכונה בשם גשמיות.

 

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות: 

וצריך להבין אותם ב' ההנהגות הערוכות לעינינו, ההפכים מן הקצה, אל הקצה שהם הנהגה של הוויות כל המציאות של עולם הזה, והנהגה של אופני הקיום, להעמדתם של כאו"א, מהמציאות שלפנינו: כי מקצה מזה, אנו מוצאים הנהגה נאמנה, בהשגחה מאושרה עד להפליא, השולטת, להתהוות כל בריה ובריה מהמציאות, וניקח לדוגמא, סדרי הויה למציאות האדם, והנה האהבה והעונג סבה ראשונה שלו, הבטוחה והנאמנה לשליחותה, ותיכף אחר שנעקר ממוח אביו, ההשגחה מזמנת לו מקום בטוח,משומר מכל נזק, בין המצעות שבבטן אמו, באופן שכל זר לא יגע בו, שמה, ההשגחה מכלכלת לו לחם חוקו, דבר יום ביומו, לפי מדתו, וכן מטפלת עמו בכל צרכיו, לא תשכחהו רגע, עד שירכוש לו חיל, לצאת לאויר ארצינו המלאה מעקשים,

ואז, ההשגחה משאלת לו, עצמה וכח, וכמו גבור מזויין זקן ורגיל, הולך ופותח שערים ושובר בחומותיו. עד שבא בין אנשים כאלו, שאפשר לבטוח עליהם, שיעזרוהו כל ימי חולשתו, להיותם היקרים לו מכל בני חלד, באהבה ורחמים וגעגועים עצומים בעד קיום מציאותו, וכן הולכת ההשגחה ומחבקתו עד שמכשרתו למציאותו ולהשתלשלות מציאותו אחריו: וכמקרה האדם כן מקרה מין החי, ומין הצומח, כולם מושגחים בהפלאה יתירה המבטחת הויתם למציאותם, וידעו זאת כל חכמי הטבע:

ומעבר מזה מקצה השני, בהסתכלותינו על סדרי העמדה וכלכלה באופני הקיום של אותם המציאות מקרני ראמים עד ביצי כינים, אנו מוצאים בלבול סדרים, כמו בין מחנה הבורחת משדה המערכה מוכים וחולים נגועי אלקים, וכל חיתם לממותים, אין להם זכות קיום, זולת בהקדם יסורין ומכאובים, ובנפשם יביאו לחמם, ואפי' כנה הקטנה שוברת שניה בעת צאתה לסעודתה, וכמה כרכורים היא מכרכרת עד שמשגת אוכל לפיה די סעודתה, לזכות קיומה, וכמוה מקרה אחד לכולם הקטנים עם הגדולים, ואינו צריך לומר במין האדם מובחר היצורים, אשר ידו בכל ויד כל בו:

(אות י"ב) אמנם גם בעשר ספירות דקדושה, אנו מבחינים, ערך של ב' הפכים, להיות ט' ספירות ראשונות ענינם בצורת השפעה, ומלכות ענינה לקבלה, וכן ט"ר מלאים אור, והמלכות, לית לה מגרמה ולא מידי, וז"ס שאנו מבחינים בכל פרצוף, ב' בחי' באור, שהם או"פ ואו"מ, וב' בחי' בכלים, שהם כלי פנימי לאו"פ וכלי חיצון לאור מקיף: והוא מסבת ב' הפכים הנז' שא"א לב' הפכים שיבואו בנושא אחד, וע"כ צריכים לנושא מיוחד, לאו"פ, ולנושא מיוחד לאור מקיף, כמו שהארכתי בפמ"ס ענף ב' וד':

אולם בקדושה אינם הפכים ממש, להיות המלכות נמצאת עם הט"ר בסוד הזיווג, ויהי' גם תכונתה להשפיע בסוד או"ח, כמ"ש בפמ"ס ענף ד': משא"כ הס"א שאין להם מבחי' ט"ר כלום ועיקר בנינם מחלל הפנוי שהוא ענין גדלות הצורה של קבלה, שעליה הי' הצמצום הא', שאפי' אחר שהגיע הארת הקו לתוך הרשימו נשאר שורש הזה בלי אור כמש"כ בפמ"ס ענף א' וע"כ המה הפכים מראש עד רגל לעומת החיים והקדושה, בסוה"כ זה לעומת זה עשה אלקים, וע"כ נקראים מתים כמ"ש שם:

והנה נתבאר לעיל באות ו', שכל ענין הצמצום הי' רק להתקשטות הנשמות בדבר השוואת הצורה ליוצרם, שהוא ענין התהפכות כלי קבלה על צורת השפעה, כמו"ש שם, ובמצב הנז', נמצא המטרה הזאת עודנה משוללת, הן מצד בנין פרצופין דקדושה, שאין שם כלום מבחי' חלל הפנוי, שהוא צורת גדלות הקבלה, שעליה הי' הצמצום, וע"כ, לא יארע שום תיקון לדבר שאינה שם במציאות, וכן מצד בנין הס"א, ודאי אין כאן שום תיקון, אע"ג שיש להם מבחי' חלל הפנוי, שהרי ענינה הפוכה לגמרי, וכל מה שמקבלת למיתה עומד: וע"כ, אך לאדם דעולם הזה צריכין, שבקטנותו מצוי בכלכלה וקיום הס"א, ויורש מהם הכלים דחלל הפנוי, ובגדלותו עובר ומתחבר לבנין הקדושה, בסגולת תורה ומצות להשפיע נ"ר ליוצרו, ונמצא מהפך גדלות הקבלה שכבר קנה, שתהי' מסודרת בו רק ע"מ להשפיע, שנמצא בזה משוה הצורה ליוצרה, ומתקיים בו הכונה:

וזה סוד מציאת הזמן בעולם הזה, דהנך מוצא שמתחילה נתחלקו ב' ההפכים הנ"ל, לב' נושאים נפרדים זה מזה, דהיינו הקדושה, והס"א, בסוד זה לעומת זה, שעדיין נשלל מהם התיקון כנ"ל, מפני שמחוייבים להמצא בנושא אחד, שהוא האדם, כנ"ל: וע"כ בהכרח, למציאות סדר זמנים אנו צריכים, שאז יהי' ב' ההפכים באים בהאדם, בזה אחר זה, כלומר, בזמן קטנות, ובזמן גדלות כאמור:

 

בהמשך לשאלה למעלה האם הגשמיות קיימת:

מאמר סגולת זכירה פרי חכם:

מופת גלוי, אין חסרון בעולם קבוע בגשמיות כלל, אמנם כל החסרון ושלימות טבוע ברוחניות.

רצוני לומר, שבתכלית השלימות היצוייר לעולם, לא יהיה צורך לו ית' לשנות איזה מקרה גשמי, אלא לברך הרוחניית לבד. למשל: אנו רואים שהאדם מקבל על עצמו הרבה מכאובים, וטלטולי דרך, כדי לקבץ הון, עד בוא בסכנות עצומות, ועל כרחך שכח המדמה, מתקוה של הממון, מכריע אותו, ומשיב הרעה לטובה גדולה, עד שבכל אות נפשו נותן את עצמו בסכנה על ההכנה המסופקת.

אם כן אין זה רחוק כלל, אם יקרב השי"ת, שכר העבודה ליגיעה, במדת כל יכלתו, לא יהיה נרגש צער וכאב כלל ביגיעה.

הסבר: נקודה חזקה ביותר, קודם כל אומר לנו אין חיסרון קבוע בגשמיות כלל, אלא ברוחניות.

כי הרי גשמיות דבר נאבד כיצד חיסרון אמיתי יהיה מצוי בה?

כמו כן אומר שאין הבורא צריך להתעסק או לשנות את הקליפה או המראה החיצונית כדי לתת את ההטבה, זה ממש לא העניין, אלא גילוי הבורא מתבטא בעיקר בנפש האדם, בכלל, באמונה או ברצונות הצורות והחומרים הרוחניים, ולא במראות שבורות ובבואות מעוותת.

מביא משל: אדם שעובד קשה, מה נותן לו את הכוח? הרי מתייגע טלטול דרך וכדומה, אבל הידיעה האמונה שיקבל ממון בודאות בסוף היום היא מכריעה אותו ונותנת לו כוח עצום לעבודה, ויותר מזה הוא מחכה ומצפה בהשתוקקות מתי יבואו קונים כדי למכור להם. על כן אם נראה את המטרה והיא תאיר לנו ממילא לא יהיה לנו שום צער, והמראה השבורה לא תהווה בכלל בעיה.

אכן זה רעיון גבוה וקל להגיד אותו, ולא תמיד לחיותו, אבל אנו צריכים להתחיל בחלקים לפעול אותו כל פעם קצת בעוד נקודה ועוד נקודה, ולאט לאט צוברים אווירת נפש כזאת, ויודעים להתפעל בחיים קצת מעבר למראות השבורות (דהיינו הגשמיות החיצונית)

 

שלש כתות

התורה היא כמו עולם מלואו, ששלש כתות נהנין ממנה, בצורות שונות. כתה ראשונה הם ההמון, שאין בהכנתם להפשיט שום צורה, אלא אם כן, אין להם חפץ בשום צורה, זולת בחומר ראשון מכל מלואו של עולם, שהם באים ישר לחושים, ולכח הדמיון.

צורה שניה שיש ב הכנתם כח הפשטת צורה חמרית ולקחת ולהנות מצורה השניה הקרובה לרוחניית שמוצאים תחתיה, שזהו הנאה נפשיית שכליית, דהיינו מהשכליים הנפרדים הטבוע בתמונות החומריים האלו.

צורה שלישית, לכת השלישית היא שיש בהכנתם לקבל צורות כוללות משכליים הנבדלים הטבועים בצורות רוחניות וגשמיות יחד, שהמה קושרים חוט בחוט, ומשיחא במשיחא יורדים לתהום ועולים לשמים, שהצורה הזאת מוצאים אחר הפשטת צורה שניה הנ"ל ודו"ק.

הסבר: כת ראשונה תופסים רק את הנקודה החיצונית, כת שניה יכולים לתפוס את הנקודה השכלית המופשטת כבר מהחומר אבל עדיין לא להרגיש או לחיות אותה במקומם.

צורה שלישית כבר ראשם בשמים ורגליהם בארץ ורואים ומשיגים את הקשר בין הרוח לגשם, שבאמת זה שלב מעבר אחרי הכת הראשונית שקודם כל צריכים להשתחרר מהחומר לפני שיכולים לחזור אליו בצורה מתוקנת.

ועל דרך זה באים שלש השלמות מהתורה, לשלש הכתות הנ"ל. הכת הראשונה נשלמת בחומר ראשון. הכת השניה נשלמת בצורה. הכת השלישית נשלמת בהכוללות, שהיא הפשטת צורה מצורה, וחוט בחוט וכו'. ובודאי מי שלא ישיג חן מבריות העולם, יותר מחן של חומר, לא כל שכן שלא יושלם מהתורה, יותר מעל חפצו והשגותיו. וזהו כוונת הרמב"ם שחייב למוד הגיון טרם חכמת האמת, אבל לפי הנסיון אנו יודעים ורואים, שיש השפעה וכח בלתי ישר במאור שבה, שיכולה להגביה פתאום איש מהכת הראשונה, עד דרגת איש מכת שלישית, ונמצא שהוא עובד להשיג מחט, ומשיג בית מלא כסף וזהב.

הסבר: לעניות דעתי כפי שאני מבין את הלשון שלו שמי שלא ישיג חן מבריות העולם יותר מחן של חומר לא יושלם מהתורה, כי יש רמת התפתחות דומם צומח חי, אז יש סדר בהתפתחות הרצון לכאורה לפני שאני רוצה מושכלות אני צריך לעבור דרך הרצון לכבוד. וזה שהרמב"ם אומר שחייב לימוד הגיון קודם חכמת האמת כי יש סדר התפתחות. אבל אנו רואים ויודעים שיש סגולה למאור שבה לקחת מישהו בבחינת מקפץ על ההרים ומדלג על הגבהות והוא בכלל חיפש מחט (משו גשמי) ומצא בית מלא זהב וכסף (רוחניות). כל שכן בדור שלנו שהרצון כבר מספיק מפותח, עכשיו פשוט נשאר לתקן… לא צריך להגדיל את הרצון הוא מספיק גדול.. פשוט להשפיע!

 

עולם הזה – ועולם הבא

אין בין עולם הזה לנצחי, אלא שזה זמני וזה נצחי, אבל אין קנין בעולם הזה גם בעולם הבא, שלא יהיה נבדל רוחני, ומובן שכמות שיעור שקנה ממין הזה בזמני, ישאר לו בנצחי. וזה דעת השלימים, וגם הרמב"ם מודה לזה. אמנם אי אפשר לפרסם להמון, כי לא ישמעו, ולא ישימו לבם לעבודה, על השארת שיעור קטן זה לדמיונם הגס.

דומה לחרש, שחוש שמיעתו לא יתפעל משום קול רגיל ומצוי שבעולם, זולת לקול רעש גדול. ולו יתקבצו כל חכמי הנגון והקולות, לא יסדרו לו קול להתפעלות שמיעתו, זולת קול רעש וגס, ודוקא בלי נעימות. כמו כן אי אפשר לדבר עם ההמון מכל דבר רוחני, זולת ברעש לא מסודר, ולא יועילו להם שום דברי שכל, מחמת שאין להם הכנה בנפשם להנות מהצורות שעל גבי החומריות, ואינם דבקים, זולת בתמונה הראשונה, של הבריאה הסמוך להם, שהוא העביות שבגשמיות, אשר על כן גם בדיבורי עולם הבא, מחויב להם אותו המבטא הדבוק במין הזה.

ולכן אסור לדבר עמהם, צורה השכליית שבחומרי הנצחיית, כי ישבר החומר, ואת הצורה לא ישיגו, ויהיה נדחים משניהם, אשר על כן אעשה מקודם חיבור מיוחד, לתת ציור כללי הקרוב לאמת, מצורת גן עדן וגיהנם, ואחר כך אוכל לדבר, מאמות של השארת הנפש עם הטובים שבהם.

בקיצור נמרץ, דע שצורת עולם הזה הוא רוחני נבדל, ואינו עבה וגס, אלא כלפי חומריים, אבל לא בצורת הבורא ית', על כן הוא מוצא כל הצורות האלו בו בעצמו, ונמצא בגמר התיקון יאבד דוקא החומר הגס מכאן, והצורות הנבדלות מכל התמונות שבכאן הן מהמציאות, והן מסדר קיום של המציאות, כמו אכילה ושתיה וכדומה, הכל ישאר בנצחיות, כי אין דבר נפסד, זולת, החומריים ויסודותם, מה שאין כן בצורות אין הפסד, ולא יסבלו כלל מחורבן חומר הראשון שלהם, שכבר עשה את שלו. ואם בעל צורה אתה, מובן בנקל, איך לפשוט הצורות מהחומרים המזוהמים שבעולם, כמו הניאוף והזוללות ואהבת עצמיית, שאותן הצורות, ישארו ברוחנית, בבחינת שכל נבדל, והמה ישארו בב' הבחנות, בחינה א' כל צורה לחשבון פרטי, ובחינה ב' כל צורה לחשבון כללי, ואלו הצורות נקראים לנצחיית, פגרי רשעים, בשיעור הכתוב: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי". ומזה מובן מעצמו צורות הקודש, וזהו שכר ועונש, וזה מורגש לבעלים, גם בעולם הזה. ויש אחרי הפשטת צורה הנ"ל, הפשטה אחרת, והיא בחינת כוללות, שנקרא עולם התחיה, ועין לא ראתה, שאפילו הנביאים, לא מתעסקים בו אלא כל מבין מקבל מחכם מקובל.

הסבר: דהיינו העולם הזה זה מה שאתה אומר לו זה, אתה אומר זה דהיינו מה שאתה משיג לפי ההתייחסות שלך, לפי הצורה שאתה מצוי בה, בתפיסת הבורא השלמה אין מציאות של פרטיות נפרדת אין דבר כזה באמת, לכן הצורות מצד עצמם ישארו, הביטוי של הצורות המקולקל יתבטל.

הם ישארו בב' הבחנות, פרטית וכללית. כי אני צריך את הפרטיות שלי והיחודיות שלי רק היא תהיה פרט שכפוף לכלל.

ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, תמיד יהיה זיווג דהכאה ודחיית הרע, רק הכלל יהיה מתוך אהבה, המקבל בעל מנת לקבל יהיה אמצעי ולא עומד בפני עצמו חס ושלום, וזה מורגש לבעלי השגה גם בעולם הזה. 

דבר נוסף, הגשמיות הנתפסת בחמשת החושים הגשמיים, היא רק סימן ומראה שבורהמעוותתאשליה שמסמלת את המקבל בעל מנת לקבל. שהיא על אחת כמה וכמה שתתבטל ולא תהיה גשמיות יותר כי אין דבר כזה מציאות חיצונית שהיא אשליה שעומדת בפני עצמה.. גם ברוחניות לא תהיה מציאות כזאת כאשר הרצון מתוקן, לא תהיה ממשלה למקבל בעל מנת לקבל- זה אשליה שיש בנין לקליפות. הרב מביא משל שהמציאות הגשמית היא כמו סימולציה של טיסה, לא באמת טסים רק מתאמנים לדעת לטוס, אחרי שאני יודע לטוס, אז אני טס באמת ואין לי צורך בסימולציה יותר… אם כך לשם מה אני צריך אותה תן ישר לטוס? כי אז הפגם יהיה גדול יותר ויהיה קשה לתקן, ועוד המון טעמים רבים וחשובים האמת שאין זה מקומם, בהמשך יהיה מאמר בנושא.

ובזה תבין המאמר: "אין עבירה מכבה מצוה", כי הנושא יביא שתי הצורות יחד לעולם הרוחני, באחת יתענג, ובאחת יהיה נדון. וזה ענין "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה".

דהיינו תמיד צריך את השתוקקות וזה דינה למשוך את האור, אבל התענוג מתקבל בכלי הזך. ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, כי כל פרט ופרט יש לו את הייחודיות שלו כאשר הוא מתוקן.

ומה שכתב הרמב"ם, שאין אמונה אלא אחר הציור הנפעל בנפשו, רצוני לומר, בסגולת המתנה האלקיית, כמו שחילק בהשגת אורות זה מזה, אינו סותר למה שכתבתי ודו"ק.  

גם הרמב"ם דיבר על ציור רוחני ולא גשמי חס ושלום.

ודו"ק כי כאן בארתי ההשלמה המגיעה לכת א' ולכת ב' הנ"ל, אבל מה שמגיעה לכת ג' רמזתי ולא בארתי.

סיכום: העבודה הרוחנית מחולקת לחומר וצורה, צורה היא הכוונה- הבעל מנת להשפיע -הכלל. החומר הוא סוג ההשתוקקות שלי שאני צריך לעבוד אתו, אנו לוקחים רצונות מקולקלים שנתונים לקליפות (סיגים מקבל בעל מנת לקבל) פושטים מהם את הנקודה הפנימית, ולאחר מכן זורעים את הנקודה הפנימית בחומר שראוי לבטא את הצורה הזו.

הצורה, ההתייחסות שלנו היא עיקר העבודה שלנו כי החומר מגיע מלמעלה והצורה צריכה לבוא מהתחתון.

כל המאמר מבאר מתחילתו כיצד לפעול את הצורה הנכונה וכיצד ללמוד להיות בכלל בעל צורה ולא רק בעל חומר.

הצורה היא הרוחניות שבדבר, הפנימיות שבו, הצורה נמשכת מהבורא בהמשכה ישירה על דרך יש מיש.

לכן כדי להיות בדבקות בבורא עלינו להיות בהשוואת צורה אתו. באדם יש את הצד הרוחני והצורני שבו שזה נקרא נקודת השובע, ויש את הצד החומרי שבו שנקרא נקודת ההכרח וההעדר שבו. עלינו ללמוד לפעול מתוך הצד הצורני שבנו הצד הנשמתי שיודע לפעול למטרות רחוקות, ולא על פי הצד הבהמי שלנו שיודע לפעול רק את מה שמורגש.

חילוק נוסף שתיקון הצורה הוא הרצונות השפעה, ותיקון החומר הוא הרצונות קבלה. תיקון היראה הרצונות השפעה קודם לתיקון הגוף (החומר) לאחר מכן חוזרים לגוף בתחיית המתים ומתקנים גם אותו בזכות הכוח הצורני שקנינו.

 

מה ההבדל בין שמור לזכור? מדוע אין ארור מתדבק בברוך?  מדוע צריך את הפרטים? מדוע אסור אהבה חלוטה?  מה ההבדל בין נקודת השובע לנקודת הרעב?  מה ההבדל בין השגה אמיתית להשגה שקרית? מדוע הבניין  של אריסטו הוא בנין נפסד? (ההבנות שלו) מדוע אין חיסרון בגשמיות? מה ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא? האם הגשמיות קיימת?
מומלץ לקרוא את המאמרים הקודמים בנושא צורה וחומר:

בשונה ממה שנהוג בפינה הזו, שיש שאלות ותשובות קלילות בהתחלה, ואח"כ הרחבה למתקדמים, הפעם נתמקד בכל המאמר עם הסבר בין הבתים.

יש פה היררכיה שלמה של הבנה שבסוף תתחבר ותעמיק את השאלה מהמאמר הראשון- מה ההבדל בין חומר לצורה.

פורים מייצג את בחינת גמר תיקון, המאמר הזה לעניות דעתי מייצג גם את כל המהלך של שלמות התיקון מהסוף להתחלה על כן ראינו לנכון להביא אותו בפינה השבוע מחדש.
המאמר כל כך קדוש ראיתי צורך להביא את כל המאמר ולא לחלקו לחלקים שעוסקים רק בחומר וצורה, למרות שהחלק הראשון פחות נוגע ישירות ברמת הפשט בחומר וצורה, אבל מאמר חשוב כולו כלל אחד ואין מקצת נוהג ברוחני, לכן הבאנו את כולו. המאמר מיועד למתקדמים.

מה ההבדל בין חומר לצורה?

מתוך פרי חכם חלק א' מאמר- סגולת זכירה (מאמר קשה מאוד – מצורף הסבר בכחול בפינות הקשות)

זכירה ושכחה – שמירה ואבידה 

בזמן הגלות – בחינת עלמא דנוקבא, העבדות היא בשמירה. והפוגם בעבודתו יוכל לאבד מה שנותנים לו. וענין הדביקות בעולם הזה, הוא – בכח השמירה, ובעילוי הרגש יפוי כח השמירה. כמו כן עילוי שלימותו, וחוזק דבקות שלו.
אמנם לעתיד לבא, אין פחד מאבידה וגניבה, כי "בלע המות לנצח", והעבדות מוגבלת כאן בבחינת "הזכירה". והגם שלפי זה, היה די בצורה אחת, אבל טבע הגוף להיות נלאה בצורה אחת, לכן יש לפשוט צורה וללבוש צורה בזה אחר זה, למען תת לעיני הגוף צורה חדשה בכל פעם, להרבות חשק, כמו שסותמים עיני סוס בטוחנו ברחיים כדי לא להלאותו.
וזה עמוק ונכבד מאד, כי זה פשוט, אשר רצונו ית' מהעובד, הוא תכלית המשובח, וידוע גם, שמה שיותר שהעבדות קרובה לטבע, משובחת היא ביותר. וזה כלל, אם אחד משני האוהבים תגדל אהבתו במדה שלמה וחלוטה, דהיינו "טבעית ושלמה", שאז יכבה כל כח של אהבה מרעהו. ואף על גב, שעיני שכלו יראו בעליל גודל אהבה של האוהב, מכל מקום לא יתגדל אצלו, כח אהבה לגמול לו. ואדרבה, לפי הרגשת ההחלט מהאוהב, בשיעור זה יכבה לאט לאט רגש אהבתו לו, כי אינו ירא ממנו, כי אהבתו חלוטה לו, ואשר על כן יהיה נבלע ונשחת מדת הרוחניות, של אהבה בטבע חומר הנאהב.
הסבר: בזמן תיקון העבודה היא ביראת הרוממות, משפיע בעל מנת להשפיע, עיקר עבודת האדם היא בכוח השמירה שזה דחיית האור, וגם לדעת להנות מהדחייה ומההשפעה שמבטאת קשר לנותן, וזה הסולם למדד הדבקות שלו.
לעתיד לבוא במצב המתוקן אין פחד שהקליפות יגנבו מכיוון שממשלתם תתבטל, והעבודה תהיה לקבל את האור בעל מנת להשפיע לבורא מתוך אהבה. 
אומר שלכאורה לפי זה די בצורה אחת אם כך, אבל טבע הגוף שהוא נפרד להיות נלאה בצורה אחת מכיון שזה מכבה לו את הרצון, והוא תמיד צריך להיות בתנועה כמו צד הבורא שבבריאה, כמו הרצון ליתר דבקות, כי המנוחה של האור היא בתנועה, לכן תמיד תהיה תנועה, רק עצם התנועה תהיה מנוחה כטבע האור שמתגלה בבריאה על דרך היש מיש.
אומר חוק חד וחלק מאוד, שאם האדם פועל את האהבה ללא יראה, האהבה שורפת אותו והופכת לשנאה גדולה. {יראה הינה היכולת שלי לדחות את האור, את התענוג כדי לא לקבל אותו לעצמי מתוך אנוכיות}
חוק מאוד מיוחד לכאורה אנו חושבים אם יתנו לנו אז נאהב אבל הפוך אם נותנים לנו בלי הכנה האהבה נהפכת לשנאה ומפרידה אותו מהנותן כי יש שינוי צורה ביני לבין הנותן שהוא נותן ואני מקבל לעצמי.
והנה רצונו ית' "להודיע אהבתו", ויחד עם זה לתת מקום "להרחיב גבול האהבה".
ושני אלה, הם שני הפכים, כי כשנודע אהבתו, יש לה צורה מחויבת, כמו אהבה טבעית ושלמה. ואם כן אפס מקום לעבודה – "להרחיב אהבה". כי האוהב הנאמן השלם, אינו מרוצה מתשלום גמול של הנאהב בעד אהבתו. כמ"ש: "אם צדקת מה תתן לו". ואדרבה, שבהיות הנאהב מרגיש שיש רצון לאוהבו באיזה גמול ועבודה, נעשה אותו מקום חסר. כי ע"כ בשיש רצון לגמול, משתנה אהבתו, בהחסר השבת הגמול. ואם כן, האהבה אינה חלוטה, ואם כן אינה שלמה וטבעית, אלא תלויה בדבר, שבהבטל הדבר בטל האהבה, בסוד "חידה שלם ואין שלם".
וידוע בעליל, שאין ארור מתדבק בברוך, כמ"ש: "יהב חכמה לחכימין", והעבדות בהוספת והרחבת השלימות, לא שייכת כלל לבעל חסרון, אלא לעובד שלם ממש. – ולעובד השלם, לכאורה אין לו מקום לעבודה כנ"ל.
וזה סוד "הזכירה", דרך משל: לאומר לנאהב לו הא לך שק מלא אבנים טובות, להכרת אהבתי, שבאופן זה מתאמץ הנאהב, לספור בדיוק נמרץ, סכום אותם אבנים טובות, כדי לגלות האהבה בלב עצמו גם כן. ובאופן זה אין עצם האהבה משתנית כלל בחסרון עבודתו לספרם, כי בין כך ובין כך כבר ברשותו הם.
אבל להשבת איזה גמול לאוהבו, ממשמש ביותר באבנים הטובות, כדי לזכות ולגלות נגד עיניו תמיד, מדת גדלו הנעלה של האהבה.
ובדרך זה רגשי האהבה משתלחים ובאים תמיד בלי הרף, מזה לזה, ופרין ורבין, וה"עצם לא ישונה".
וזה ענין אימוץ בצירופים השונים, הגם שהמהות אחת היא, אבל כדי שלא יאבד וישחת אפילו ניצוץ קטן מהיכולת להתגלות "בכחות ההעלם שמצוי תמיד בחומר", לכן נותנים לעיניו בכל פעם צירוף חדש, שעיני החומר לא ראו אותו מעודו, ובזה החומר טועם טעם חדש, ונותן שכמו לסבול ולחזור לכל פעם ותמיד, כמו בריבוי סעודות שמרוצה החומר להכפיל אותה הצורה הרבה פעמים, או זווגים, כי הוכן בעדו "טעם חדש תמיד".
ובזה תבין שיתוף החומר בגוף ונשמה, כי בסגולת החומר הנשרש ב"שכחה", ועוד רעה יותר בכיבוי כל מין של אהבה חלוטה כנ"ל, בזה עצמו נותן מקום לנשמה, לעבודה מחויבת, דהיינו לחזור ולשנות בכל פעם בצירופים חדשים, דאם לא כן, יגיע הפגם גם לנשמה. מחמת המסכה הנסוכה בשורשי החומר כנ"ל. ואף על גב, שעצם האהבה בשלימות הגמור, עם כל זה, כמו מכוסה מחמת החומר היא, ועל ידי זה שחוזר ושונה בדרך עבדות מחויב כנ"ל, התוספות מרובה על הקרן, ומתרחב גבולי האהבה בענין נפלא.
הסבר: אין ארור מתדבק בברוך כי יש בניהם שינוי צורה, עבדות של שכלול לא שייכת למי שיש חיסרון על ההכרח, אלא דווקא עבודה מתוך השלמות, אבל מצד אחד אם אני שלם אז לכאורה אין לי חיסרון? כיצד אני יעבוד?
ואומר זה סוד הזכירה, במשל עם האבנים, דהיינו שדרך הפרטים אנו מגלים ומחדדים את הכלל של האהבה בתפיסתנו והכרתנו, הנברא הוא חוסר שלמות והוא פועל מהפרטים אל הכלל, מהחוסר שלמות אל השלמות.
אין חיסרון וגרעון או שלילה בספירת האבנים ממילא הם שלו, אלא אדרבא הפרטים האלה מגלים ומאדירים את הכלל.
ויותר מזה הגמול שלו היא למשש את האבנים הטובות ביותר כדי לבטא את האהבה ולהכיר תודה.
וזה ענין האימוץ בצרופים השונים, דהיינו הגם שמהות אחת היא, רצון לקבל את הטבת הבורא, אבל כדי שלא תאבד היכולת לגילוי בגלל כוח ההעלם שמצוי בחומר, דהיינו הפרטיות, לכן נותנים תמיד צירוף חדש שתמיד תהיה תנועה ללא הפסק, וגילוי האהבה ללא הרף.
בסגולת החומר הנשרש בשכחה, דהיינו הבעל מנת לקבל, זה נותן מקום לעבודה, דהיינו לצרוף מחדש בכל פעם, ואף שהופך כל סוג של אהבה חלוטה לשנאה גדולה, אך מצד שני זה חומר לעבודה, וכפי שנאמר באיגרות – "כי קלקול הטמון הוא באפס תקווה ותשועה גדולה מן השמים היא ההתגלות שלו" ולמרות שהאהבה מטבעה שלמה, ע"י היראה שמעוררים כל פעם מחדש היא נשמרת ולא נפגמת מטעם המסכה הנסוכה בשורשי החומר (הבעל מנת לקבל). שהבעל מנת לקבל האמת חשוב ונצרך זה מה שנותן לי את היחודייות שלי, את הרגש הרצון לקבל הפרטי שלי, אבל כאשר הוא לא שפחה, זה מפריד אותי מהנותן בשנאה גדולה.
ובזה תבין ענין "דור שלישי יבא להם בקהל ה'".כי בדור הראשון היתה קליפת מצרי, כמו צר לי המקום, כי הגם שהאוהב והנאהב בשלימות הנרצה, אבל חסר להם מקום להתפשט ולהתרבות, כי הנשמה, מחמת יניקת החומר מחוייבת לגלות האהבה אפילו בחומר. ולזה אין עצה אלא לגלות אהבתו לעינים, בעבודה גדולה, בכח גדול, כי החומר אין לו שום שפה אחרת, זולת הרגש, לכן בשיעור הרגש אהבתו מוצאת את עצמה מחוייבת בהשבת גמול בעבודה נעלית בכח גדול, אשר ע"כ כשהנשמה מרגשת אהבתו השלמה החלוטה, בלתי תלויה בשום דבר, נופל עבודת החומר לגמרי, ד"לא שדי אינש זוזי בכדי", שזה חוק בטבע גשמי, (למען נתינת מקום כנ"ל), ולכן בעת הזאת מתאמץ החומר בתודתו ובריבוי הכנעה, לפי הרגש שלו, דהיינו, בחוזר ושונה ומודה ומשבח, וכפי הנ"ל שהחומר נלאה בצירוף א' בטעם א', שזה גורם לו מיעוט הרגש, וממילא מיעוט התודה, עד שנכלה בעדו עבודה הקטנה הזו גם כן. וכיון שנשאר בלי עבודה, ורואה באהבה חלוטה, הוא נותן מכסה קליפת מצרי מצר עליון.
אחר כך בדור השני, היתה גם כן ממש אותה הקליפה, כמו בדרא קדמאה, ועוד נוסף קליפת אדומי, דהיינו, שלא לחזור ולשנות אפילו כלל, כמו שנוהג בדור הראשון, שהיה לו על כל פנים סבה יפה לגלות הרגש מההודאה.
אבל "דור שלישי יבא להם בקהל ה'", כי בדור השלישי נגלה המקום הזה, דהיינו, שבבחינת עתיקא קדישא היה מכסה הארון לבחינת כפורת, שהורגש ב' אלו ביחד, דהיינו, שנתינת מקום לגילוי עבודה תיכף מגלה בשיעור גדול אור האהבה, שמאז והלאה, ידע בטוב, שמניעת השבת גמול, מונע אור אהבה, ולכן חותר והולך, עד שמוצא בחינת השבת גמול, בהיותו אפילו במצב השלימות, כי צריך בעל כורחו לפתור החידה משלם, ואין שלם. ומאז והלאה הוא כלי מוכן לעבודה.
ואין להקשות, שיש מקום לעובד השלם, לעבוד בגופים אחרים להשלימם, כי אין זה שלימות בטבע, כי הטבע מחייב לגלות, השבת הגמול בעצמו ממש, כדי שלא יהיה תלוי בדעת אחרים, ושמא לא ימצא וד"ל. מה שאין כן במוצא בעצמו עבדות, הוא משרת לפני אלקים תמיד, לא יחשה, ובשיעור הזה אור אהבתו גם כן בתמידות דלא פסיק כנ"ל.
הסבר
לשון קצת קשה, באופן כללי רק דור שלישי היה מתוקן, כי בדור ראשון האהבה חלוטה מכבה את הרצון, ואת היראה אם לא מחזקים ומחדשים אותה.
על כן התיקון חוזר ושונה מודה ומשבח כדי לעורר את היראה. 
בדור השני הייתה גם את אותה קליפה ועוד קליפה נוספת בבחינת אדום שלא לחזור ולהודות כלל וכלל.
אבל לאחר כל התיקונים הנ"ל דור שלישי יבוא בקהל ה', שכבר ברור הנקודה שאין אהבה בלי יראה (דהיינו אני לא יכול להחזיק בה) כאשר הנקודה כבר מובנת על הבשר לאחר הזיכוך בכור ההיתוך, ונחרט בנו נפשית האמת הזו, הרי הוא כלי רצוי לתפקידו ותמיד מעורר את היראה אפילו במצב השלמות.
אין להקשות שימצא עבדות אצל אחרים, מכיון שאנו צריכים לתקן את עצמנו ואת עצם הרצון, על כן לא מספיק לעבוד בצורה של התכללות מבחוץ, בסופו של דבר עלינו גם לתקן את העומקים שבנו במבטאים את הייחודיות שלנו בעבודת הבורא.
ב' נקודות
שתי נקודות לכל שאיפה, אחת בהעדר. והשניה משבעו ולמעלה. והחילוק שביניהם, כי השאיפה הנובעת מפחד ההעדר, הגם שהיא פורחת לרום המעלות, למובחר שבמובחרים, מכל מקום בשעת לֵאוֹתוֹ, הוא מסתפק בירוד שבירודים, ואוכל לשבעה, ולמכסה עתיק כדי שלא יעדר. מה שאין כן השאיפה היוצאת מנקודת השובע, דהיינו, שלא יחסר לו כלל בלעדיה, אז אינו מסתפק במיעוטו כלל, ואינו שואף, זולת למובחר שבמובחרים שבמציאות, ואם אינו על השיעור הזה, ורק בין העם, הוא לא ירצה לעבוד ולעמול עליה כלל.
למשל: מי שמרגיש בנפשו איזה נטיה לחכמת הניגון, והוא מצוי בחסרון טרם קניתה, הוא לא ישקוט ולא ינוח עד שישיג איזה שיעור מחכמת הניגון, ואפילו יאמרו לו שאין לו תקוה להיות מנגן בעל שיעור, אלא מנגן פשוט, מכל מקום, לא יפסיק משאיפתו ויסתפק במיעוט, ויפזר כחותיו להשיג לכל הפחות המיעוט שביכלתו להשיג. מה שאין כן, מי שאין בו נטיה מלידה לנגינה, ומרגיש את עצמו במזג השובע מחכמה זו, אם יבא אליו איזה מנגן ויאמר לו שיפזר כחותיו על חכמה זו, עוד טרם יגמור שאלתו, יענה לו, אני מרגיש ויודע בנפשי, שלא אהיה כלל גדול הדור בחכמה זו, ולהיות נמנה בין ההמון המנגנים הפשוטים, האם יש חסרון לעולם בלעדי?
כי כן מוטבע מהשגחתו ית' באדם, שכל שאיפה היוצאת לאחר נקודת השובע, לא תהיה רצויה זולת למובחר שבמובחר שבזמן הזה.
ובזה תבין ענין עמוק, שהגם שהדורות הולכים ומתמעטים בערך היקר, מכל מקום הולכים ומתרחבים בערך החפץ הנרצה, וגמר התיקון.
כי דורות הראשונים, שהיו כבני אדם, הם בעצמם היו מוצאים חסרון גדול ונורא, במניעות עבודה אלוקיית, אשר על כן היתה נקודת שאיפתם לעבודתו ית', יוצאת ונובעת מנקודת העדרם, אשר על כן לא היו מתרחבים בשאיפתם, מחמת פחד העדרם לגמרי, והיו שקטים ושמחים, גם באותו המיעוט שהשיגו, ולכם היה להם תנועות קטנות וקצרות בעבודתם, כי מהכרתם יקר הערך היו מסתפקים במיעוט.
הסבר: דהיינו יש שתי שאיפות באדם – קיום ושכלול. השאיפה של ההכרח, הקיום שנובעת מפחד ההעדר מהחיסרון המורגש מיידית, הגם שהיא מאוד מורגשת בהתחלה, אבל המילוי שלה הוא הכי נמוך.
משל למה הדבר דומה: עני מאוד רעב בטירוף, יהיה מוכן לקבל כל סעודה אפילו עשבים רק כדי למלא את בטנו ולכבות את החיסרון. 
מה שאין כן שאיפה הנובעת מנקודת השובע, מהשכלול והשלמות, מהמטרה. לא רק מחיסרון סיבתי, אינה מסתפקת בהכרח ובירוד שבירודים, אלא רק  במובחר שבמובחרים, ולא יהיה מוכן לקבל או להתייגע עבור דברים קטנים במצב הזה, אלא לדברים גדולים ורמים והכי משובחים. 
וזה ענין התקטנות ערך הדורות, עד שבאו לצמצום האחרון שבדורנו, ש"חכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו", כי במצב הזה נמצאים ההמון במזג השוה, ואין עבודה אלוקיית שום חיוב להם, וגם לא ירגישו חסרון בהעדרו, ואפילו אותם שעוסקים בעבודה, היא כמצוות אנשים מלומדה. אינם צמאים ושואפים למצוא איזה לחלוחית דעת בעבודתם, ואם אמר יאמר איזה חכם להם, בואו ואלמדכם בינה, להבין ולהורות בדבר אלקים, תיכף המענה בפיו, כבר יודע אני בנפשי, כי לא אהיה כרשב"י וחבריו, והנח לחמרא על דורדיא, והלואי שאקיים הכל בפשיטות. אבל עליהם נאמר: "אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה", כי הם עוסקים בתורה ובמצות שאינם מבושלים ושני בניהם תקהינה לגמרי, ותמהים להם מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו, ואף אתה הקהה את שיניו, וזהו צורת דורנו, שאנו עסוקים בו.
אבל עם הכתוב והמבואר לעיל, תבין שבכור הברזל הזה, עוד לנו תקוה גדולה וכו', כי מעתה כל בן משכיל שינדב לבו ומאודו, לעבודת האלקים, לא יהיה כלל מהמסתפקים במיעוט, מפני שנקודת שאיפתו אינו יוצא מהעדר, אלא מנקודת השובע, ולכן כל היוצא להתדבק בתורה ובמצוות לא יתרצה בשום פנים, אלא להיות, חד בדרא, דהיינו, לידיעת אלקיו ממש, ולא ירצה לפזר כחותיו בשביל עבודת פשוטי העם כלל וכלל, זולת אל המובחר שבמובחרים, לקרבת אלקים ממש, ולידע בשכלו, כי ה' בחר בו.
ובאמת אין אנו מוצאים בדורנו זה עובדים אמיתיים, זולת אותם האנשים הנבחרים מעם, שכבר זכו לנשמה אלקיית חלק אלוקי ממעל, כמו שכתב הפייטן: "ברכי ברה מנחלי בור נמשכת / את שם בוחרך לפני ללכת / וכו'… היותך לפניו ככל העומדים עליו / הנגשים אל ה'. ברכי ידעת חפץ תמים דעים / את שם ידע חפציך ומשלמים לרגעים".
אבל אותם שלא השיגו עוד למעלה הנכבדה והמובחרת הזו, אין להם אהבה ויראה בעבודה כלל.
וזה לא היה נוהג בדורות שלפנינו כלל וכלל, כי עובדי ה' ית', לא היו שואפים כלל למדרגה רמה כזו, וכל אחד ואחד, היה עובד השי"ת, לפום מאי דמשער בלביה.
ובזה תבין שבאמת התיקון היה מתחיל קודם קבלת התורה, בדור דעה, ועל כן היה באותו הדור, התעוררות גדולה, "רצוננו לראות את מלכנו", כמ"ש במדרש. אבל אחר כך חטאו, שהיו מסתפקים בשליח, באמרם "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות", וזה סוד שבירת הלוחות, וכל הגלויות. ובדורו של משיח יתוקן דבר זה, כי יחזור אותו ההתעוררות, וכשישיגהו, לא יחטאו יותר, כי כבר לקחו את עונם כפלים לכל חטאותם. והבן. כי תכלית הנרצה אינו אחרת, זולת במובחר שבמובחרים, וז"ש, "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גודלם", שזה יהיה תנאי הראשון, לכל מתחיל בעבודה כנ"ל.
ואין דברי אמורים למסתפקים לעבוד ולעמול בשביל טוב הבריות, או מכל שכן בשביל מילואם של תאוות הבזוים, אלא לאותם שמרגישים שאין כדאי לעמול בשביל בריה, זולת להבורא ית'.
כי הרבה כתות ליום הדין: א' למילוי תאוות חומרם, ב' להטיב לבריות. ג' להטיב שכליים של עצמם או של אחרים. וכל זה כחות של הסתר פנים, כי כולם כאין וכאפס במעלת הבורא ית' כמובן.
השגת דבר אמת
יש מציאות חומר רוחני, שעליו נחקקים אותיות התפילה, והחומר הוא קלף הלבן שבלבן, ונקרא גם אש לבנה, דהיינו שגוון לבן הזה כמו בכח האש בא, ולאש נהפך, דשף ויתיב ברוב כחו.
האותיות המה ניצוצי דחילו ורחימו. ר"ל, כי נראה ומורגש מאד החסרון מדחילו ורחימו והוא ענין אש שחורה, כי גוון הזה נראה כמו נחסר ושקוע ביותר. משאר גוונין. ולכן ברישא דרישא היה המראה גם כן כנ"ל, כי מתחילה היה נראה הקלף הלבן, המעובד כל צרכו, בעצמה ובלבנונית. וזה ענין גילוי עטרה וזיוה, ב"עשיה". וסוד העשיה, הוא הקלף, בסוד והערלה לא ישאלה משכנתה, במי שחוברה לה יחדיו. וגילוי העטרה, היא אמתיות האהבה המגולה, עד דוכרא דאריך אנפין, והשבירה היא אותיות היראה. והבן שזהו ספר השמים ממש.
הסבר: קלף הלבן שבלבן בחינת שורש דשורש, דהיינו כתר. (מצד האור)
האותיות דהיינו הרשימות מייצגים את הניצוצי אהבה ויראה, וגוון האש שחורה נראה נחסר ושקוע ביותר משאר הגוונים כדי לבטא את הרגש החיסרון העז.
הקלף הוא סוד העשיה והשבירה היא היראה. גילוי העטרה היא גילוי האהבה מהמלכות עד הכתר,  וזהו ספר השמים.
ודע שדבר אמת הוא, אמת מכל צדדיו, ולכן לא יקרה לאדם השגת דבר אמת, כשלא ירגיש בחסרונו, או שאינו חסרון לא באמת, ועל כן כל השגה שבאה לו "בתוספת" בעלמא, אינה נקראית השגה אמיתית, כי אינו בעל חסרון בלעדה, ואם כן יש בחינת שקר בעמל שביגיעה, שהיה עמל אחריה, כמו לדבר החסר לו ודו"ק.
לכן חכמות חצוניות הם חכמת שקר, דהיינו, שעבודה להשגתה מחויבת להיות בתנאי שלם, כמו אחר דבר שחסר לו באמת, והוא מוצא אותו, אבל בשעה שמוצא ומשיגו רואה שלא היה כלל בעל חסרון בלעדה, אם כן זה שקר ובדיה.
מה שאין כן חכמת עבודת השי"ת, אדרבה אינו יודע כלל להרגיש חסרונה, בצורת אמיתיותה, זולת בשעה שמוצא אותה, הוא רואה עד כמה שהיה חסר בלעדה. אם כן היא השגה אמיתית מכל צדדיה.
בדומה לנותן בעד חפץ, פי שנים משוויו. הרי זה נאנח, כי חברו אִנָּה אותו, והקניה הזאת היא של שקר ואונאה, שכח הדמיון שיקר בו.
ועל דבר הכוונות אין לשאול לרופא, אלא לחולה, כי צריך לקדושה וטהרה, בעבודת ה', כדי לכוון, ויהיו הכוונות הכנה לנפשו, להשראת הקדושה. וכן אין לשאול, אם תורה טוב, או מוסר טוב, או בכל דרכיך דעהו, כי על זה יודע הרופא לשאול את החולה, אם לא כואב לו הרי הוא בטוח ברפואתו, ואם כן החולה הוא היודע. וזה שכתוב בזהר: "דאסיר ליה לבר נש לאסתכלא באתר דלא אצטריך", דהיינו, שאינו מרגיש מההסתכלות קדושה וטהרה.
הסבר: דבר אמת הוא חיסרון אמיתי, ולא חיסרון אשלייתי או מדומה, לכן כל חיסרון שלכאורה הוא תוספת או דבר צדדי אינו השגה אמיתית, כמו כן זה שקר למה אתייגע עבור משו שלא חסר לי.
חכמה חיצונית, מילוי חיצוני הוא שקר, כי ברגע שאני מקבל אותו הוא מכבה לי את הרצון, אני רואה שזה רק אשליה ולא באמת היה חסר לי או מילא לי תחיסרון, על כן זה שקר ובדיה.
מה שאין כן חכמת האמת, אומנם בהתחלה החיסרון לא מורגש כי בא על צד המטרה והשכלול, אבל כאשר זוכה בה רואה ומרגיש כמה זה חסר לו, וכמה באמת תמיד היה חסר לו, על כן יש לו חיסרון אמיתי, ובנוסף לא מכבה לו את הרצון, על כן היא השגה אמיתית מכל צדדיה.
על דבר הכוונות אין לשאול לרופא, דהיינו הרופא לא יודע איפה כואב, צריך החולה יגיד מה כואב ואז הרופא יטפל.
(זה רק משל לא להגיד יש אולטרדאונס היום, לקחת תנמשל ולזרוק תקליפה)
לכן אל תצפה שהבורא שהוא הרופא האמיתי יעשה לך את העבודה, אלא עלייך לגלות את החיסרון, ואז ממילא תזכה ברפואה, שהרפואה היא חיבור הסופיות לאין סופיות, חיבור הפרט לכלל. ואין כפיה ברוחניות, רק אם תגלה את הרע תוכל לתקנו.

קבלת חז"ל כעדים נאמנים
ב' מיני עבדות אחד לאור, והשני לכלים, כי אי אפשר לומר ולהבין מדרגות באורות, ומכל שכן לומר שיזכה למעט אור, כי אין חתיכה ברוחניות. ו"נדר שהותר מקצתו הותר כולו".
דהיינו שמירה וזכירה.
(תמה אני על שכל הפועל, ועל שר העולם יחד. זה משפיע כח לידה, בזרע נואף במנאפת. וזה משפיע בנינים מפוארים, על יסודות בדוים ומזויפים). כוונתי על אריסטו, שצוה לפארו בעליתו לשמים, דהיינו, על המצאתו יסוד בדוי, שהספיק לו למטרה, לכל חצי שכלו הדק, ולהוציא כל רוחו. והיא באה לו מצד שראה בספרי ישראל, חכמה עמוקה, בנויה על יסודות מקובלים, ודימה את עצמו להם, "כקוף בפני אדם", להראות שגם מעלתו כמוהם, כמו שכיחש על עצמו, אם אמת הנבואה, היה הוא המוכן לה וכו'.
הסבר: שכל הפועל דהיינו הבורא יתברך, שר העולם דהיינו אריסטו (לא שאריסטו מעניין בהכרח, אבל הוא מייצג רעיון במציאות והתייחסות שלנו היא לרעיון הזה)
דהיינו תמה איך הבורא נותן כוח לקליפה?
אבל לא דרכנו דרכו, ולא יסוד בדוי הוא להשאירו מקובל, כמו שהשאיר יסודותיו.
אלא חז"ל ותלמודם, הגם שנתנו לנו בקבלה, אבל המה בזה כמו עדים נאמנים, עדי ראיה, ולא עוד, אלא המה מלמדים אותנו, אותו הדרך שזכו להיות עדי ראיה, וכשנבין תהיה חכמתנו כמוהם, ויושג לנו יסוד אמיתי ממשי, ועליו בנין מפואר נצחי.
דהיינו אנו לא קופים חז"ל לא אמרו תהיה תוכי, אלא הם נתנו לנו את הדרכים להשיג את האמת, וכאשר נשיג יהיה לנו יסוד אמיתי דהיינו אמונה, ובנין שהינו שכל ישר שנובע מאמונה הזאת, אבל בהשגה ממשית. ולא תאוריה פילוסופית בדויה.
הטעם של המנהג הזה, כי לכל דבר נמצא חומר ראשון, ומושכל ראשון, ומה שנוגע לארציית המושכלות, טמונות ושקועות, בתארי החומריים, ובהפשטת צורה אנו משיגים אותם, דהיינו, ממושכל ראשון, למושכל שני וכו', עד המושכל הנרצה. שע"כ בא לנו מושכל ראשון בקלות גדולה, כמו שהחלק קטן מהכל וכדומה. מה שאין כן בשמימית, שאדרבה, המושכל הראשון הוא הוא הקשה שבקשה להשיגו, שזה נקרא נפש דעשיה, ובהיותנו מקבלים צורת נפש דעשיה, מפי הקבלה, – כי ההשגה היא נמנעת לסכל משמימית, ובדרך הקבלה אפשרית. ועל ידה אנו לומדים חכמה השמימית, ואז יהיה לנו זכות להשיג את יסוד המקובל, כטבע דבר המושג, ויהיה אפשר להתיישב במקובלות, כמו כל טבע המושכלות.
מה שאין כן, חכמתו הבדויה, שאין שום תקוה להשיג את יסודו הבדוי, ש"דיו לבא מן הדין להיות כנידון", ואם כן נשאר כל הבנין, בנין שוא לדראון נצחי.
דהיינו בגשמיות אנו פועלים מהפרטים אל הכלל, מהחוסר שלמות לשלמות, מהספקות.
אבל לרוחניות זה הפוך אנו פועלים מהשלמות אל החוסר שלמות, מהכלל אל הפרט, מהודאי.
ברוחניות הכלל דווקא הקשה להשגה אף על פי שמתחילים ממנו, אבל לאחר מכן שמשיגים את הפרטים רואים את הגינה בערוגותיה וזוכים להבין ולהשיג באמת את הכלל שהתחלנו ממנו.
ההשגה ניתנת רק על ידי אמונה ולא על ידי סכלות. ואז שנשיג את הפרטים שבאים לגלות את הכלל שתהיה לנו תמונה שלמה, יהיה לנו זכות להשיג את היסוד כמו כל טבע המושכלות.
מה שאין חכמתו הבדויה, שהיסוד שלה בדוי לחלוטין, כי אין יסוד שנקרא בעל מנת לקבל, אין ספק יכול להיות יסוד.
ודי לבא מן הדין להיות כנידון ואם כן כל השכל שלו (והיה לו שכל לא שלא היה) אבל אם היסוד בדוי, ממילא הכל לפח.
נפש הגר
הכאב המגיע לאבר פרטי הנחתך, הוא במשך זמן הדין, זמן החיתוך. אבל אחר כך, נשאר כל הכאב והחסרון בכלל הגוף. כמו כן תענוג אבר פרטי הוא במשך זמן חיבורו לגוף החדש, אבל אחר כך, התענוג פורח ממנו כמו ממת ושב להיות לכלל הגוף.
ובזה מובן הכתוב: "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", ללמדך "שכל כאב" וחסרון, רק לעם הכללי, וכמו נחתך מקרב של העם.
כמו כן נפש הגר, "כל תענוגה", היא במשך זמן חיבורו אל העם הכללי, מובחר המין, וכשמתחבר בשלימות, שב התענוג הפרטי, לכללות כולו.
רמז לדאמרי אינשי, "זקן וילד שוין", דהיינו שהמתחיל בחכמה, עם הנשלם עמה, שוים זה לזה, זולת מילואו של חכמה, שזה משמש למלכו, ולא לו, אלא כל הקושיה הוא, ביני וביני, שהיא עבודה שכליית, כולו לעצמו ולהשלמתו. למשל: כל עבדי המלך והשרים הנכבדים של המלך, עובדים למלך. מה שאין כן בשעה שלומדים השלמתם, עובדים לעצמם, כמו בית מלא כתבי חכמות, ושירי תהלה. ובנפלם לידי הוללים, המה רק מתהללים, בחומר החיצון הגלוי מהנייר, ומשמשים עמו לצרכם הבזוי… ומאבדים סגולה יקרה מהם ומכל העולם, מחמת העם ארציות שבהם, וכדי בזיון וקצף.
עוד יותר יכאב הלב, בראות החכמים בעיניהם, המזוהמים, באים בבתי חכמת ישראל, ולוקחים שמה חומר החיצוני מהדברים, דהיינו, יופי הלשון, למעשה ידיהם, למליצות ריקות וצבועות.
דהיינו החומר אותו חומר, השאלה איזה צורה אני נותן לו איזה התייחסות, כאן הוא לאט לאט מתחיל לגעת בנושא שרצינו לדבר עליו, אבל מאמר כל כך קדוש ראיתי צורך להביא את כל המאמר ולא לחלקו לחלקים, ואין מקצת נוהג ברוחני.
וסדרי חכמה מיוסדות על אדני קבלה אמיתית, מושגת למשכילים. מפשיטים צורת חכמה למעשי ידי חרש, (ולדעתי לולא זאת המראה, לא היה להם חוצפה לבדות יסודות מלבם) לבנות חריפות על אדני שוא ותוהו, כמעשה אריסטו וחביריו בשמים, וכמעשה… בארציית. ומכל שכן אותם הבאים בזוהמא גלויה, לעשותם מטרה, לחצי טפשות שלו להתגאות בפני הטפשים כמוהו, אין סליחה להם.
אם הקבלה שלנו תהיה אמיתית דהיינו אמונית, בעל מנת להשפיע, מטעם היתר דבקות, כבוד מלכים, היא תהיה מושגת למשכילים.
מה שאין כן מי שלוקח את החכמה למקום חיצוני חס ושלום, ועוד כדי למצוא חן בעיני הבריות (אני מניח אריסטו לא היה לגמרי עניו ולא פעל תחכמה לשם החכמה אלא גם כדי למצוא חן בעיני ההמון) אין סליחה להם.
נקודה מאוד מסוכנת באמת לכל חכם, כיצד להשתמש בחכמה לטיפשות שלו שמתבטאת בחיצוניות שההמון יודע להעריך. או לכבוד הפנימיות שההמון לא מעריך. אנו נוטים להנות או להימשך מאוד למה שחושבים עלינו ההמון כי הכבוד הוא המזון הנפשי שלנו בד"כ לא פחות מהשניצל שמזין את התאי שומן.
מופת גלוי, אין חסרון בעולם קבוע בגשמיות כלל, אמנם כל החסרון ושלימות טבוע ברוחניות.
רצוני לומר, שבתכלית השלימות היצוייר לעולם, לא יהיה צורך לו ית' לשנות איזה מקרה גשמי, אלא לברך הרוחניית לבד. למשל: אנו רואים שהאדם מקבל על עצמו הרבה מכאובים, וטלטולי דרך, כדי לקבץ הון, עד בוא בסכנות עצומות, ועל כרחך שכח המדמה, מתקוה של הממון, מכריע אותו, ומשיב הרעה לטובה גדולה, עד שבכל אות נפשו נותן את עצמו בסכנה על ההכנה המסופקת.
אם כן אין זה רחוק כלל, אם יקרב השי"ת, שכר העבודה ליגיעה, במדת כל יכלתו, לא יהיה נרגש צער וכאב כלל ביגיעה.
הסבר: נקודה חזקה ביותר, קודם כל אומר לנו אין חיסרון קבוע בגשמיות כלל, אלא ברוחניות.
כי הרי גשמיות דבר נאבד כיצד חיסרון אמיתי יהיה מצוי בה?
כמו כן אומר שאין הבורא צריך להתעסק או לשנות את הקליפה או המראה החיצונית כדי לתת את ההטבה, זה ממש לא העניין, אלא גילוי הבורא מתבטא בעיקר בנפש האדם, בכלל, באמונה או ברצונות הרוחניים, ולא במראות שבורות.
מביא משל: אדם שעובד קשה, מה נותן לו את הכוח? הרי מתייגע טלטול דרך וכדומה, אבל הידיעה האמונה שיקבל ממון בודאות בסוף היום היא מכריעה אותו ונותנת לו כוח עצום לעבודה, ויותר מזה הוא מחכה ומצפה בהשתוקקות מתי יבואו קונים כדי למכור להם. על כן אם נראה את המטרה והיא תאיר לנו ממילא לא יהיה לנו שום צער, והמראה השבורה לא תהווה בכלל בעיה.
אכן זה רעיון גבוה וקל להגיד אותו, ולא תמיד לחיותו, אבל אנו צריכים להתחיל בחלקים לפעול אותו כל פעם קצת בעוד נקודה ועוד נקודה, ולאט לאט צוברים אווירת נפש כזאת, ויודעים להתפעל בחיים קצת מעבר למראות השבורות (דהיינו הגשמיות החיצונית)

שלש כתות
התורה היא כמו עולם מלואו, ששלש כתות נהנין ממנה, בצורות שונות. כתה ראשונה הם ההמון, שאין בהכנתם להפשיט שום צורה, אלא אם כן, אין להם חפץ בשום צורה, זולת בחומר ראשון מכל מלואו של עולם, שהם באים ישר לחושים, ולכח הדמיון.
צורה שניה שיש ב הכנתם כח הפשטת צורה חמרית ולקחת ולהנות מצורה השניה הקרובה לרוחניית שמוצאים תחתיה, שזהו הנאה נפשיית שכליית, דהיינו מהשכליים הנפרדים הטבוע בתמונות החומריים האלו.
צורה שלישית, לכת השלישית היא שיש בהכנתם לקבל צורות כוללות משכליים הנבדלים הטבועים בצורות רוחניות וגשמיות יחד, שהמה קושרים חוט בחוט, ומשיחא במשיחא יורדים לתהום ועולים לשמים, שהצורה הזאת מוצאים אחר הפשטת צורה שניה הנ"ל ודו"ק.
הסבר: כת ראשונה תופסים רק את הנקודה החיצונית, כת שניה יכולים לתפוס את הנקודה השכלית המופשטת כבר מהחומר אבל עדיין לא להרגיש או לחיות אותה.
צורה שלישית כבר ראשם בשמים ורגליהם בארץ ורואים ומשיגים את הקשר בין הרוח לגשם, שבאמת זה שלב מעבר אחרי הכת הראשונית שקודם כל צריכים להשתחרר מהחומר לפני שיכולים לחזור אליו בצורה מתוקנת.
ועל דרך זה באים שלש השלמות מהתורה, לשלש הכתות הנ"ל. הכת הראשונה נשלמת בחומר ראשון. הכת השניה נשלמת בצורה. הכת השלישית נשלמת בהכוללות, שהיא הפשטת צורה מצורה, וחוט בחוט וכו'. ובודאי מי שלא ישיג חן מבריות העולם, יותר מחן של חומר, לא כל שכן שלא יושלם מהתורה, יותר מעל חפצו והשגותיו. וזהו כוונת הרמב"ם שחייב למוד הגיון טרם חכמת האמת, אבל לפי הנסיון אנו יודעים ורואים, שיש השפעה וכח בלתי ישר במאור שבה, שיכולה להגביה פתאום איש מהכת הראשונה, עד דרגת איש מכת שלישית, ונמצא שהוא עובד להשיג מחט, ומשיג בית מלא כסף וזהב.
לעניות דעתי כפי שאני מבין את הלשון שלו שמי שלא ישיג חן מבריות העולם יותר מחן של חומר לא יושלם מהתורה, כי יש רמת התפתחות דומם צומח חי, אז יש סדר בהתפתחות הרצון לכאורה לפני שאני רוצה מושכלות אני צריך לעבור דרך הרצון לכבוד. וזה שהרמב"ם אומר שחייב לימוד הגיון קודם חכמת האמת כי יש סדר התפתחות. אבל אנו רואים ויודעים שיש סגולה למאור שבה לקחת מישהו בבחינת מקפץ על ההרים ומדלג על הגבהות והוא בכלל חיפש מחט (משו גשמי) ומצא בית מלא זהב וכסף (רוחניות). כל שכן בדור שלנו שהרצון כבר מספיק מפותח, עכשיו פשוט נשאר לתקן… לא צריך להגדיל את הרצון הוא מספיק גדול.. פשוט להשפיע!

עולם הזה – ועולם הבא

אין בין עולם הזה לנצחי, אלא שזה זמני וזה נצחי, אבל אין קנין בעולם הזה גם בעולם הבא, שלא יהיה נבדל רוחני, ומובן שכמות שיעור שקנה ממין הזה בזמני, ישאר לו בנצחי. וזה דעת השלימים, וגם הרמב"ם מודה לזה. אמנם אי אפשר לפרסם להמון, כי לא ישמעו, ולא ישימו לבם לעבודה, על השארת שיעור קטן זה לדמיונם הגס.
דומה לחרש, שחוש שמיעתו לא יתפעל משום קול רגיל ומצוי שבעולם, זולת לקול רעש גדול. ולו יתקבצו כל חכמי הנגון והקולות, לא יסדרו לו קול להתפעלות שמיעתו, זולת קול רעש וגס, ודוקא בלי נעימות. כמו כן אי אפשר לדבר עם ההמון מכל דבר רוחני, זולת ברעש לא מסודר, ולא יועילו להם שום דברי שכל, מחמת שאין להם הכנה בנפשם להנות מהצורות שעל גבי החומריות, ואינם דבקים, זולת בתמונה הראשונה, של הבריאה הסמוך להם, שהוא העביות שבגשמיות, אשר על כן גם בדיבורי עולם הבא, מחויב להם אותו המבטא הדבוק במין הזה.
ולכן אסור לדבר עמהם, צורה השכליית שבחומרי הנצחיית, כי ישבר החומר, ואת הצורה לא ישיגו, ויהיה נדחים משניהם, אשר על כן אעשה מקודם חיבור מיוחד, לתת ציור כללי הקרוב לאמת, מצורת גן עדן וגיהנם, ואחר כך אוכל לדבר, מאמות של השארת הנפש עם הטובים שבהם.
בקיצור נמרץ, דע שצורת עולם הזה הוא רוחני נבדל, ואינו עבה וגס, אלא כלפי חומריים, אבל לא בצורת הבורא ית', על כן הוא מוצא כל הצורות האלו בו בעצמו, ונמצא בגמר התיקון יאבד דוקא החומר הגס מכאן, והצורות הנבדלות מכל התמונות שבכאן הן מהמציאות, והן מסדר קיום של המציאות, כמו אכילה ושתיה וכדומה, הכל ישאר בנצחיות, כי אין דבר נפסד, זולת, החומריים ויסודותם, מה שאין כן בצורות אין הפסד, ולא יסבלו כלל מחורבן חומר הראשון שלהם, שכבר עשה את שלו. ואם בעל צורה אתה, מובן בנקל, איך לפשוט הצורות מהחומרים המזוהמים שבעולם, כמו הניאוף והזוללות ואהבת עצמיית, שאותן הצורות, ישארו ברוחנית, בבחינת שכל נבדל, והמה ישארו בב' הבחנות, בחינה א' כל צורה לחשבון פרטי, ובחינה ב' כל צורה לחשבון כללי, ואלו הצורות נקראים לנצחיית, פגרי רשעים, בשיעור הכתוב: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי". ומזה מובן מעצמו צורות הקודש, וזהו שכר ועונש, וזה מורגש לבעלים, גם בעולם הזה. ויש אחרי הפשטת צורה הנ"ל, הפשטה אחרת, והיא בחינת כוללות, שנקרא עולם התחיה, ועין לא ראתה, שאפילו הנביאים, לא מתעסקים בו אלא כל מבין מקבל מחכם מקובל.
הסבר: דהיינו העולם הזה זה מה שאתה אומר לו זה, אתה אומר זה דהיינו מה שאתה משיג לפי ההתייחסות שלך, לפי הצורה שאתה מצוי בה, בתפיסת הבורא השלמה אין מציאות של פרטיות נפרדת אין דבר כזה באמת, לכן הצורות מצד עצמם ישארו, הביטוי של הצורות המקולקל יתבטל.
הם ישארו בב' הבחנות, פרטית וכללית. כי אני צריך את הפרטיות שלי והיחודיות שלי רק היא תהיה פרט שכפוף לכלל.
ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, תמיד יהיה זיווג דהכאה ודחיית הרע, רק הכלל יהיה מתוך אהבה, המקבל בעל מנת לקבל יהיה אמצעי ולא עומד בפני עצמו חס ושלום, וזה מורגש לבעלי השגה גם בעולם הזה. 
דבר נוסף, הגשמיות הנתפסת בחמשת החושים הגשמיים, היא רק סימן ומראה שבורהמעוותת, שמסמלת את המקבל בעל מנת לקבל. היא על אחת כמה וכמה שתתבטל ולא תהיה גשמיות יותר כי אין דבר כזה מציאות חיצונית שהיא אשליה שעומדת בפני עצמה.. גם ברוחניות לא תהיה מציאות כזאת כאשר הרצון מתוקן, לא תהיה ממשלה למקבל בעל מנת לקבל זה אשליה שיש לו. הרב מביא משל שהמציאות הגשמית היא כמו סימולציה של טיסה, לא באמת טסים רק מתאמנים לדעת לטוס, אחרי שאני יודע לטוס, אז אני טס באמת ואין לי צורך בסימולציה יותר… אם כך לשם מה אני צריך אותה תן ישר לטוס? כי אז הפגם יהיה גדול יותר ויהיה קשה לתקן, ועוד המון טעמים רבים וחשובים האמת שאין זה מקומם, בהמשך יהיה מאמר בנושא. 
אגב לפני שבוע ניסיתי משקפי תלת מימד על כיסא שרוטט קצת וזז ממש בקטנה, והייתה לי סימולציה של רכבת הרים במשקפי מציאות מדומה שהיו לי על העיניים, המוח שלי ממש פירש את זה כמו רכבת אמיתית, ואפילו הדופק שלי הושפע מזה ברמה מסוימת והרגשתי שאני ברכבת הרים אמיתית, אבל לא הייתי בכלל ברכבת הרים ולא זזתי באמת, אבל כן הרגשתי ככה. או למשל אדם חולם שעף בחלום או מרחף בגלקסיה מרגיש סחרחורת אבל הוא באמת לא זז לשום מקום.. לכן אנחנו רואים שהאשליה לא בהכרח מייצגת את האמת, אלא התפיסה הפנימית.
ובזה תבין המאמר: "אין עבירה מכבה מצוה", כי הנושא יביא שתי הצורות יחד לעולם הרוחני, באחת יתענג, ובאחת יהיה נדון. וזה ענין "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה".
דהיינו תמיד צריך את השתוקקות וזה דינה למשוך את האור, אבל התענוג מתקבל בכלי הזך. ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, כי כל פרט ופרט יש לו את הייחודיות שלו כאשר הוא מתוקן.
ומה שכתב הרמב"ם, שאין אמונה אלא אחר הציור הנפעל בנפשו, רצוני לומר, בסגולת המתנה האלקיית, כמו שחילק בהשגת אורות זה מזה, אינו סותר למה שכתבתי ודו"ק.  
גם הרמב"ם דיבר על ציור רוחני ולא גשמי חס ושלום.

ודו"ק כי כאן בארתי ההשלמה המגיעה לכת א' ולכת ב' הנ"ל, אבל מה שמגיעה לכת ג' רמזתי ולא בארתי.
סיכום: העבודה הרוחנית מחולקת לחומר וצורה, צורה היא הכוונה- הבעל מנת להשפיע -הכלל. החומר הוא סוג ההשתוקקות שלי שאני צריך לעבוד אתו, אנו לוקחים רצונות מקולקלים שנתונים לקליפות (סיגים מקבל בעל מנת לקבל) פושטים מהם את הנקודה הפנימית, ולאחר מכן זורעים את הנקודה הפנימית בחומר שראוי לבטא את הצורה הזו.
הצורה, ההתייחסות שלנו היא עיקר העבודה שלנו כי החומר מגיע מלמעלה והצורה צריכה לבוא מהתחתון.
כל המאמר מבאר מתחילתו כיצד לפעול את הצורה הנכונה וכיצד ללמוד להיות בכלל בעל צורה ולא רק בעל חומר.
הצורה היא הרוחניות שבדבר, הפנימיות שבו, הצורה נמשכת מהבורא בהמשכה ישירה על דרך יש מיש.
לכן כדי להיות בדבקות בבורא עלינו להיות בהשוואת צורה אתו. באדם יש את הצד הרוחני והצורני שבו שזה נקרא נקודת השובע, ויש את הצד החומרי שבו שנקרא נקודת ההכרח וההעדר שבו. עלינו ללמוד לפעול מתוך הצד הצורני שבנו הצד הנשמתי שיודע לפעול למטרות רחוקות, ולא על פי הצד הבהמי שלנו שיודע לפעול רק את מה שמורגש.
חילוק נוסף שתיקון הצורה הוא הרצונות השפעה, ותיקון החומר הוא הרצונות קבלה. תיקון היראה הרצונות השפעה קודם לתיקון הגוף (החומר) לאחר מכן חוזרים לגוף בתחיית המתים ומתקנים גם אותו בזכות הכוח הצורני שקנינו.

שנזכה לבנות את הצורות והתבניות הנכונות לעבודת הבורא. בהצלחה

מה ההבדל בין חומר לצורה?

נושא מאוד עמוק ורחב ננסה לדון בו באופן כללי ולבאר מעט.

הצורה מתגלה בבריאה על דרך יש מיש, החומר מתגלה בצורה של יש מאין.

הכלל מייצג את הצד הצורני, והחומר את הצד הפרטי.

כמו כן הצורה באה על דרך התכללות, והחומר על דרך העצם.

החומר מגיע מלמעלה, הצורה צריכה לבוא מצד התחתון.

כמו כן החומר הוא קבוע ובצורה יש תנועה.

עוד דוגמאות: כמו מעשה וכוונה, ראש וגוף, כלל ופרט, בורא ונברא, אור וכלי, פנימיות וחיצוניות.

דהיינו, החומר של הבריאה הוא הרצון לקבל. בצמצום ב' שעלתה המלכות לבינה נעשתה שבירה באור (ברצון)

לכאורה נהיה גם רצון להשפיע בנברא (גלגלתא ועיניים, משפיע בעל מנת להשפיע) אבל גם הרצון להשפיע הוא במסגרת הרצון לקבל כי זהו כל החומר של הבריאה מראשה ועד סופה.

אם כך החומר מבחינתו הוא השתוקקות, הרבה פעמים שאומרים חומר הכוונה כבר לחומר עם הצורה הבלועה בו, דהיינו שאני אומר חומר הכוונה כבר מראש לרצון לקבל בעל מנת לקבל.

אבל אם נרד לפרטים: חומר= אני רוצה לקבל, צורה הבלועה בחומר= אני רוצה לקבל בעל מנת לקבל.

רק רוצה לקבל לא מספיק זה מצד מה שהעליון טבע בי (כבר אמרנו שהחומר מגיע מלמעלה) אני רוצה לקבל בעל מנת לקבל בחינת מלכות= השתוקקות מלאה.

אבל כל זה צד הנברא שבבריאה, צד התחתון.

צד הבורא שבבריאה = צד האור הצד האמוני מיוצג ונתפס דרך הצורה שמחוץ לרצון, שנקראת אמונה בעל מנת להשפיע השוואת צורה.

מכיון שהצורה מגיעה מצד עבודת התחתון על כן שם מקום הבחירה ואותה הוא יכול לתקן, החומר מגיע מלמעלה אין מה לתקן את מה שבא מלמעלה, העבודה מבחינתו היא בצורה בהתייחסות שלנו למציאות, ולא במציאות מצד עצמה.

עוד הגדרה טובה, אנו מחלקים את הצורה לצד הכוונה (הכללהראש) , ואת החומר לצד המעשה (הגוףהפרט).

בשאלות הבאות ניגע בהבדל בין תיקון החומר לצורה.

 

 

מה ההבדל בין הצורה הפנימית שברצון לצורה הכללית שמחוץ לרצון?

הצורה הפנימית מבטאת את סוג הרצון, דרכה תופסים את החומר, דהיינו סוג השתוקקות שלי.

הצורה הכללית מבטאת את הכוונה של הרצון, (דהיינו הצורה) לשם מה הוא פועל, דהיינו אני פועל מחוץ לעצמי, בעל מנת להשפיע. {מחוץ לעצמי הכוונה, לא מחוץ לרצון, כי אחרת אין ממה לדבר} אלא מחוץ לרצון הפרטי של עצמי, האנוכיות שעומדת כשלעצמה. כי הצורה הפרטית שלי נשארת, רק היא נעשית חומר עבור צורה יותר גבוהה, דהיינו היא משמשת לא כמטרה אלא כאמצעי.

מה הכוונה כאמצעי? כרגע אני תופס שהשתוקקות שלי היא הדבר החשוב, אבל בעצם השתוקקות היא אמצעי לבטא קשר של אהבה.

האהבה (הצורה) היא המטרה האמיתית שלי.

משל חמוד- גלקסיית שביל החלב- אם כל כוכב וכוכב יעמוד בפני עצמו וירצה רק את הצורה הפרטית שלו והחלל שבתוכו, יגרום לכאוס או שיקרוס לתוך עצמו או יאבד בריק הקיומי, או שפשוט ישאר רק בגבולו הפרטי והמוגבל. אבל אם הם מתחברים דרך הצורה שמחוצה להם, ולא דרך החומר הפרטי, אז בעצם הרצון הוא אין סופי כי הוא לא נגמר בתוך עצמי אלא מעבר -בחלל הכללי שמשותף בין כולם והוא אין סופי ולא נגמר.. אבל אם אני מקבל רק לחלל הפרטי שבתוכי אז אני מוגבל, אם אני תופס את החלל שמחוצה לי, חש אותו מרגיש אותו חי אותו, זה הרמוניה שלמה ואחדותית שלא גובלת רק בתוכי.

האם ניתן להרגיש את החלל שמחוצה לי? ע"י השוואת צורה והצד האמוני בהחלט ניתן, אין זה אומר שהחומר שלי מתבטל החומר שלי והייחודיות שלי תמיד תישאר, אבל זה כן אומר שאם הפרט כפוף לכלל אז כולם נהנים מכלי משותף כמו כלים שלובים, ואז בעצם כולם מקבלים בכלי משותף. אם כך למה אני צריך את הכלי הפרטי שלי? כל אחד יש לו את הנקודה הפרטית שלו שניתנה לו מלמעלה שעליה הוא צריך לוותר ולהקדיש אותה לכלל, כל אחד נותן את חלקו בכלל. אבל הכלל עצמו הוא הרבה מעבר לכל הפרטים, כמו אוניה שותפת, ייתכן ואני אחראי רק על הניקיון של הספינה, אבל אני עדיין יכול להנות מהמוזיקה באוניה והארוחות, פשוט הנקודה הפרטית שלי היא הניקיון.

יש לשים לב כמו במשל עם הכוכבים שאין מדובר רק על גודל חיצוני או שבגלל שהרגל גדולה יותר מהמוח היא בהכרח יותר חשובה זה לא המדד. המדד לכל אחד במקומו ומה נותן לכלל לפי תפקידו. כי לכאורה יש כוכבים שהצפיפות שלהם מטורפת אז גם אם הם נראים קטנים מאוד מבחינת המרחב או כביכול המרחק הקילומטרי המשקל שלהם יכול להיות מטורף כי צפיפות החומר שלהם שונה לחלוטין פי מליארד מכוכב אחר למשל שנראה יותר גדול, לכן אל לנו לשפוט רק לפי העין את הדברים. יש כאלה שקשה להם יותר בנקודות מסוימות כי המשקל הנפשי ששמו להם שמה יותר גדול, וההתגברות או העבודה לא נמדדת רק לפי מה שרואים כלפי חוץ.

כמו כן כל אחד והתפקיד שלו, אחד תפקידו להיות רגל, אחד התפקיד שלו להיות ראש, אחד עין. כאשר כולם פועלים למען הכלל כולם נהנים מהכלל המשותף בין כולם. לכן זה לא באמת משנה אם אני רגל או יד במארג הכללי אלא מה שמשנה הוא שכל אחד נותן את הנקודה הפרטית שלו לכלל, ושהכלל המשותף בין כולנו הוא הרבה מעבר לפרטים עצמם.

 

 

מה ההבדל בין הזדהות להשוואת צורה?

הזדהות זה השוואת חומר להיות השני, אין שום עניין להיות בהשוואת חומר, הבורא ברא בריאה, נתן לכל אחד את הטבע הפרטי שלו שבו הוא צריך להשתמש.

על כן לא צריך ואף אסור לבטל את החומר. {אומר בעל הסולם אסור הכוונה אי אפשר}

השוואת צורה זה לא לבטל את החומר, אלא להשתמש בו בצורה נכונה.

מכך אנו למדים שהחיבור לבורא הוא לא על ידי השוואת חומר, כי לעולם לא נוכל להיות בחומר של הבורא, כי הרי אנו נבראים, וכל שכן כאשר אין חומר לבורא… אומנם הצורה היא באה על דרך היצירה ולא הבריאה, ואנו יכולים לשנות אותה, ואז להידמות לבורא, במסגרת הרצון שלנו, בלי לבטל אותו, להיות נברא, חומר פרטי עם צורה כמו של הבורא, ואז להתקשר אליו, כי השוואת הצורה עושה הרוחניים לאחד. ואז נהיה בדמיון לבורא כמו שהבורא פועל מתוך האהבה כדי להשפיע גם אנו נפעל כך רק במסגרת הרצון לקבל, ואז נהיה מאוחדים אתו, ואין זה שאנו רצון לקבל מפריד אותנו ממנו.

האמת שזה יסוד חשוב מאוד, בתורות המזרח חושבים אם אבטל את החומר שלי את הרצון לקבל אני יהיה הבורא.

אבל זה יסוד שגוי ביותר מכיוון שאין לנו אפשרות לבטל מה שהבורא ברא.

על כן כל הסיגופים המזויפים וביטול הרצון או ההשתוקקות, לא מה שיחבר לבורא, אלא רק תיקון הצורה, השוואת הצורה היא העושה רוחניים לאחד, ואין חיבור בין חומר לחומר, חיבור חומר לחומר = קצר.

הצורה מייצגת את צד הבורא שבבריאה, את הצד האמוני תיקון הצורה יביא לדבקות הראויה בבורא.

העבודה מחולקת לשתיים, א. תיקון המושכלות. ב. תיקון הגוף, תיקון צד הנשמה וצד הגוף, אך גם תיקון הגוף הוא תיקון הצורה של הבעל מנת לקבל שהחומר של הגוף מייצג אותה, ולא החומר מצד עצמו, האמת היא שאנו לא תופסים את החומר מצד עצמו כי הוא נמשך יש מאין מהבורא, ואין תפיסה בעצמותו.

תיקון הצורה ברמה קצת יותר פרקטית בשלב הראשוני מתבטא בהתגברות על הגאווה והאנוכיות, כשור לעול וכחמור למשא.

דהיינו הצורה של הבעל מנת לקבל נתפסת אצלנו כגאווה ואנוכיות, גאווה מצד הרצון להשפיע מצד המוחין, ואנוכיות מצד הרצון לקבל, צד הגוף.

 

הערת הכותב: פינה זאת נקראת פניני החכמה כי כשמה כן היא, והשפה של הקבלה היא שפה קצרה.

אני מודה שהפינה לעיתים קצת קשה ודורשת ידע בקבלה, אם אתם נהנים מהפינה אתם מוזמנים לשלוח שאלות בתגובות ותקבלו תשובה והתייחסות לדברים, או להציע בפרטי הצעות.

הרחבה וציטוטים בנושא: (כולל הסברים בפינות הקשות)

מאמר לסיום הזוהר

נודע כי התכלית הנרצית מהעבודה בתורה ובמצוות היא להדבק בהשם ית' כמ"ש ולדבקה בו. ויש להבין מה הפירוש של הדביקות הזאת בהשי"ת. הלא אין המחשבה תופסת בו כלל. אכן כבר קדמוני חז"ל בקושיא זו שהקשו כן על הכתוב ולדבקה בו ואיך אפשר להדבק בו הלא אש אוכלה הוא, והשיבו, הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. ולכאורה קשה איך הוציאו חז"ל את הכתוב מפשוטו. הלא כתוב במפורש ולדבקה בו. ואם היה הפירוש הדבק במידותיו היה לו לכתוב ולהדבק בדרכיו, ולמה אומר ולדבקה בו.

והענין הוא כי בגשמיים התופשים מקום מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים שאינם תופשים מקום כלל, אין הדביקות והפירוד מובנים בהם בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל, אלא השוואת הצורה שיש בין שני רוחניים מובנת לנו כדביקות, ושינוי הצורה בין שני רוחניים מובן לנו כפירוד. וכמו שהגרזן מחתך ומבדיל בדבר גשמי לחלקו לשנים ע"י שמרחיק החלקים זה מזה, כך שינוי הצורה מבדיל את הרוחני ומחלק אותו לשנים. ואם שינוי הצורה בהם הוא קטן, נאמר שרחוקים הם זה מזה בשיעור מועט, ואם שינוי הצורה הוא גדול נאמר שרחוקים הם בהרבה זה מזה, ואם הם בהפכיות הצורה, נאמר שרחוקים הם זה מזה מן הקצה אל הקצה.

למשל כשב' אנשים שונאים זה לזה, נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה כרחוק מזרח למערב. ואם אוהבים זה לזה, נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה כגוף אחד. ואין המדובר כאן בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא בהשוואת הצורה או בשינוי הצורה. כי בהיות בני אדם אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם השוואת הצורה, כי מפני שהאחד אוהב כל מה שחבירו אוהב ושונא כל מה שחבירו שונא, נמצאים דבוקים זה בזה ואוהבים זה את זה, אבל אם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו שאחד אוהב דבר אף על פי שחברו שונא את הדבר ההוא וכדומה, הרי בשיעור שינוי צורה זו, הם שנואים זה על זה ונפרדים ורחוקים זה מזה. ואם הם בהפכיות באופן שכל מה שאחד אוהב נמצא שנוא על חבירו, נאמר עליהם שנפרדים ורחוקים הם כרחוק מזרח ממערב. והנך מוצא ששינוי הצורה פועל ברוחניות כמו גרזן המפריד בגשמיות. וכן שיעור הרחקת מקום וגודל הפירוד שבהם, תלוי במדת שינוי הצורה שביניהם. ומדת הדביקות שביניהם תלויה במדת השוואת הצורה שביניהם.

ובזה אנו מבינים מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב ולדבקה בו שהוא הדביקות במדותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית, כי הדביקות הרוחנית לא תצוייר כלל בדרך אחרת אלא בהשוואת הצורה. ולפיכך ע"י זה שאנו משוים צורתנו לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו מה הוא רחום וכו' כלומר, מה הוא יתברך כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך אינו בעל חסרון שיהיה צריך להשלימו וכן אין לו ממי לקבל. אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך, ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך שזו הדביקות הרוחנית.

ויש בהשוואת הצורה האמורה בחי' " מוחא" ובחי' " לבא" וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השוואת הצורה מבחינת מוחא. כי כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא או אם הוא משגיח על בריותיו וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשוואת הצורה אסור לו לחשוב בדברים האלו שברור לו שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השוואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל, כל מעשיך יהיו לשם-שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך שאז תבוא להשוואת הצורה עם השמים, מה הוא יתברך כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו אף אתה כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך שזו היא הדביקות השלימה.

 

פתיחה לחכמת הקבלה

יג) והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה"ז. למשל שני בני אדם, הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה. ואין ריחוק מקום פועל עליהם, שיתרחקו זה מזה.
ובהפך, כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא תקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם, מרחקם זה מזה, וקרבת הצורה שבדעתם, מקרבם זה אל זה. ואם למשל, טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק המזרח ממערב.
ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות וזווג ויחוד, הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד. שלפי מדת שינוי הצורה, הם מתפרדים זה מי זה, ולפי מדת השואת הצורה, הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין, שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה, עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל. כי המאציל הוא כולו להשפיע, ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו. והוא כולו לקבל, ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה. ונמצא ע"כ בהכרח כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל.

הסבר: כמו שבגשמיות אני מודד מרחק על פי ריחוק פיזי והחלל שבין עצם לעצם, או בחלל מודדים לפי מרחק של שנות אור בין עצם לעצם וכן הלאה, ברוחניות המרחק הוא צורני ולא חומרי. יתכן ששני אנשים באותו חדר בקירוב רב ושונאים שנאה מאוד גדולה זה את זה, וכן הפוך. 

אבל הרצון לקבל מצד עצמו שהוא חוק מחויב מתגלה בעל מנת לקבל בפעם הראשונה וזה מפריד אותנו מהבורא, יש לדייק ולהדגיש שוב, שהרצון לקבל עצמו לא מפריד מהבורא, מכיון שממילא אין בנינו לבין הבורא קשר של חומר או חיבור של חומר וחומר, אלא הבעל מנת לקבל הוא המפריד אך כיוון שהתפיסה שלנו את הרצון לקבל היא  דרך הבעל מנת לקבל ואין תפיסה בחומר בלי צורה על כן זה מפריד בנינו לבין הבורא. והמאציל כולו בעל מנת להשפיע ולא רוצה לקבל לעצמו כלום חס ושלום, על כן ממילא שינוי הצורה מפריד הרוחניים, אם כך מה שנשאר לתקן את הצורה ואז השוואת הצורה מקרבת הרוחנים, אבל גם כאשר נתקן את הצורה, החומר תמיד ישאר רצון לקבל. יש כאלה מפרשים מקבל בעל מנת להשפיע – זה לקבל כדי להשפיע לשני, אבל אין זה נכון, מקבל בעל מנת להשפיע הפירוש שאני מקבל ברצון לקבל שלי, אבל מתוך אהבה. הכוונה של הקבלה שלי היא להשפיע, אבל מכיוון שהנותן נהנה מבחינתי מזה שאני מקבל ממנו אז אני משפיע לו ע"י קבלתי.

נשאל מה הבורא צריך את השפעתנו?

ציטוט מתוך מבוא לספר הזוהר מבאר את העניין:

"והוא סוד וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב). כי באמת יש בזה חפץ אלקי שאלו הדימוים המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא ית' עצמו משתתף עמהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות. בדומה לאב המצטמצם להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת רק להפעיל את בנו החביב ולהרחיב הבנתו בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל ישכיל וידע שכל מה שעשה אביו לא היה בו שום ממשיות יותר אלא רק בכדי להשתעשע עמו. כן הוא בענין אשר לפנינו, אע"פ שכל אלו הדימוים והשינוים מתחילים רק בהתפעלות הנשמות ובהם הם מסתיימים, מ"מ בחפץ אלקי מתדמה להם כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה. בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות במדה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה בכדי להנות לנבראיו."

חכמת הקבלה והפילוסופיה

הרוחני הוא כח בלי גוף

וזהו שהמקובלים מגדירים בשם "רוחניות", ועליהם מדברים, אשר אין לה כל תמונה מזמן ומקום. וכל ערכי הגשמיות כלל (ולדעתי, כל הפילוסופיא התעטפה בטלית שאינה שלה, כי גנבה איזה גדרים מחכמת הקבלה, ועשו להם מטעמים בהבנה אנושית, כי לולא כן לא היה עולה על דעתם לבדות חכמה כזו). אלא שהיא בחינת כח בעלמא. כלומר, לא כח המלובש בגוף כרגיל בעולם הזה, אלא כח בלי גוף.

כלי רוחני נקרא כח

וכאן צריך לציין שעניין כח האמור ברוחני, אין הכוונה על האור הרוחני גופו, כי האור הזה הרוחני, הוא נמשך ישר מעצמותו יתברך. ואם-כן הרי דינו שוה לעצמותו יתברך. כלומר, שגם באור הרוחני, אין לנו שום תפיסה והשגה, שנוכל להגדירו באיזה שם והגדרה. כי אפילו שם "אור", הוא מושאל ואינו אמיתי. ולפיכך יש לדעת אשר שם זה "כח" בלי גוף, נאמר בדיוק על בחינת "כלי רוחני".

אורות וכלים

ואין להקשות לפי זה, איך מבחינים חכמי הקבלה באורות, אשר כל החכמה מלאה מהבחנותיהם?

אכן אין הבחנות אלו אמורים בעצם האורות, זולת בהתפעלות הכלי שהוא הכח הנ"ל, שהוא מתפעל מסיבת פגישת האור בו.

הסבר: דהיינו גם כשאנו אומרים אור, מדברים מצד התלבשות אורות בכלים, ולא על האור עצמו, כי ממילא אין תפיסה באור בלי כלי, ולאור מצד עצמו אין כלי כי נמשך יש מאין מעצמותו, לכן כוח בלי גוף הכוונה, רק בחינת ראש, צד הצורה הכלל. שממילא הוא כבר במסגרת תפיסת הנברא (נקרא גם לבושי מוחין).

כלים ואורות (בפירוש המלות)

וכאן צריך להוסיף עניין ההבדל בין המתנה ובין אהבה הנולדת על ידיה. אשר האורות, כלומר, ההתפעלות של הכלי, שזה ניתן להשגה, היא מכונה בשם "חומר וצורה" יחד, כי ההתפעלות, היא הצורה, והכח הנ"ל הוא "החומר".

הסבר: דהיינו ההתפעלות= התלבשות אורות בכלים. חומר= ההשתוקקות הרגש הרצון.

אולם האהבה הנולדת, היא נבחנת לצורה בלי חומר. כלומר, אם אנו עוסקים בהפשטת האהבה מן חומר המתנה, כמו שלא היתה מלובשת באיזה מתנה ממשיית מעולם, אלא בשם המופשט אהבת השי"ת – אז נבחנת לצורה. והעסק בה נבחנת בשם קבלה הצורתית. אולם נחשבת לממשית בלי שום דמיון לפילוסופיה צורתית, משום שרוח האהבה הזאת היא הנשארת באמת בהשגה, בבחינת מופשטה לגמרי מן המתנה, דהיינו, עצם האור.

החומר והצורה בקבלה

והטעם, כי האהבה הזו אף-על-פי שהיא רק תולדה יוצאת מן המתנה, מכל-מקום היא חשובה באין ערך על המתנה בעצמה. בדומה למלך גדול שנותן חפץ קטן לאדם, אף-על-פי שהמתנה בעצמה, אין לה כל ערך, עם-כל-זה האהבה והתשומת לב של המלך, אין קץ לערכה ויקרה. ולפיכך, היא מופשטת לגמרי מן החומר, שהוא האור והמתנה, באופן, שכל העסק וההבחן נשאר חקוק בההשגה רק באהבה לבדה. והמתנה כמו נמחקת ונשכחת מהלב. ולפיכך, נבחנת חלק החכמה הזו, בשם חכמת הקבלה הצורתית, שהיא החלק היותר חשוב בחכמה.

הסבר: דהיינו הכלל האהבה היא מעבר לפרטים, ולא תלויה בפרטים לאחר שמשיגים אותה, והיא נחשבת לממשית כי היא בחינת התפעלות, ואין היא בגדר תאוריה או השערות כמו הפילוסופיה אלא היא הרגש ממש, רק הרגש מופשט מצד הכלל.

ויותר מזה למשל אם אני אוכל עם אשתי  אז הסעודה היא רק אמצעי לקשר של אהבה שההרגש שלו הוא הרבה מעבר לסעודה, רק אנו פועלים דרך הפרט אל הכלל, אנו נבראים אנו צריכים את הפרטים לכן אנו פועלים אותם, אבל ההרגש הנולד של האהבה שהוא מעבר לפרטים באמת הרבה יותר גדול מהסעודה, כמו כן האור תמיד מתקבל בכלי הזך יותר. אם כך וודאי שהאור של הקבלה הצורתית גדול יותר.

אבי"ע

ויש באהבה זו ארבעה חלקים אשר המה נבחנים בדומה לאהבת אדם, שבעת קבלת מתנה בפעם הראשונה עדיין לא נכנה את נותן המתנה לאוהב. ומכל-שכן, אם נותן המתנה אדם חשוב, שאין למקבל השתוות עמו.

אולם עכ"ז, על-ידי ריבוי מתנות ואורך ההתמדה יצוייר שאפילו את האדם החשוב יכירוהו לאוהב אמיתי כשוה ערך. כי חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השואה ביניהם כנודע.

ולפיכך תבחן כאן ארבע מדרגות של אהבה. המקרה נקרא עשיה. הכפלת ריבוי המתנות נקרא יצירה. וגילוי האהבה גופה נקראת בריאה.

וכאן מתחיל הלימוד מחכמת הקבלה הצורתית, כי במדרגה זו נפשטה האהבה, מן המתנות. שז"ס: "ובורא חושך". כלומר, שמסלק האור מן היצירה, ונשאר האהבה בלי אור, בלי מתנותיה.

ואחר-כך אצילות, שאחר שטעמה ופשטה הצורה מהחומר לגמרי, בסוד: "ובורא חושך", ראוי לעלות למדרגת אצילות, ששם חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. דהיינו, אור ואהבה יחד.

הסבר: דהיינו אנו פועלים מהחוסר שלמות לשלמות, ולפיכך מתחילים מהפרטים, באהבה יש הרגש של שיוויון, ולא קטן וגדול (יראה) על כן מחלק לנו בצורה פלאית את הסדר:

הפרטים, המקרה המתנה מצד עצמה נקראת עשיה, ריבוי המתנה בבחינת הכפל שהמתנה באה כדי להגיע לכלל נקרא יצירה. האהבה עצמה שמופשטת מהמתנה נקראת בריאה, לאחר שזכינו באהבה, ואז מתחיל העסק בצורות, אבל זה לא מספיק לאחר מכן שרכשנו את הצורה המופשטת של האהבה בסוד בורא חושך, ראוי לעלות למדרגת אצילות ששם המתנה ואהבה מתחברים לדבר אחד המתנה היא ביטוי של האהבה כבר, ולא כמו ביצירה למשל אמצעי לעורר את האהבה, ולא כמו בבריאה שהיא מופשטת מהמתנה, אלא אהבה ואור יחד בבחינת שלמות.

מחצבת הנשמה

כל רוחני מובן לנו כבחינת כח מופשט מן הגוף, כי על-כן אין לו שום תמונה גשמית. אולם כיון שכן, הריהו מובדל לעצמו, ונבדל כולו מן הגשמי. ואם-כן איך יוכל אפילו להניע איזה דבר גשמי, ואין צריך חומר שיוולד מעצמו דבר גשמי, כיון שאין לו שום יחס שדרך בו יבוא למגע עם הגשמי.

יסוד החומצי

אולם באמת, גם ה"כח" כשהוא לעצמו נבחן לחומר אמיתי, לא פחות מכל שאר החומרים הגשמיים שבעולם המוחשי.

ואף-על-פי שאין לו כל תמונה מוצגת לתפיסת החושים האנושיים – אין זה מוריד מערך החומר שהוא ה"כח".

כי אם תקח את פרודת יסוד החמצן, אשר רוב מהחומרים שבעולם מורכבים הימנו, – ועם כל זה כשתקח בקבוק עם יסוד חמצן נקי, כשהוא עומד לעצמו נקי משיתוף חומר אחר – הרי תמצאהו כמו בקבוק ריקן לגמרי, בלי שום תפיסה כלל – להיותו בחינה אוירית לגמרי, שאין היד שולטת בו למישוש, ואין לו כל מראה שהעין שולט בו.

ואם נסיר הפקק מהבקבוק ונריח בו, לא נמצא שום ריח של משהו. ואם נטעם אותו – לא נמצא בו שום טעם. ואם נשימהו על מאזנים – לא ישקול יותר מהבקבוק הריקן. וכמו כן המימן, שאין לו טעם ריח או משקל.

אבל כאשר נרכיב שני היסודות יחד, מיד יתהפכו לנוזל, והנה מים ראויים לשתיה, שיש בהם טעם ומשקל.

ואם ניתן המים לתוך סיד בלתי כבוי – מיד יתערבבו המים בתוך הסיד ויהפכו הנוזלים לחומר מוצק כמו הסיד עצמו.

הרי, שמן היסודות חמצן ומימן, שבהם עצמם אין שום תפיסה מוחשית כלל – מתהפכים להיות גוף מוצק.

ולפי-זה איך נחליט ונאמר על הכוחות הפועלים בטבע שאינם חומר גשמי, וכל זה רק בגלל שאינו מסודר כלפי הכרת החושים – בשעה שאנו רואים בעליל אשר רובם של החומרים המוחשיים שבמציאות נבנו מלכתחילה מיסוד החמצן, שאין החושים האנושיים מסוגלים לתפוס ולחוש אותו.

ולא עוד, אלא שאפילו המציאות המוחשית, המוצק והנוזל, שמושגים בהחלט בעולמינו המוחשי – עלולים לההפך לאויר ואדים, במדת חום מסויימת – וכמו-כן האוירים עלולים לההפך למוצקים במדת קור מסויימת.

ואם כן יש לתמוה, איך יש לך נותן מה שאין בו, כי ראינו בעליל, כי כל התמונות המוחשיות באים מהיסודות שהם עצמם אינם מוחשיים, ואינם חומרים קיימים לעצמם. וכן, כל התמונות הקבועות שאנו מכירים, ועל ידיהם מגדירים את החומרים, אינם קבועים וקיימים כלל מסגולות עצמם, אלא רק פושטים צורה ולובשים צורה בהשפעת גורמים כמו חום וקור.

אלא שעיקר החומר הגשמי הוא ה"כח" שבהם, אלא, שאותם הכוחות עדיין לא נמצאו לנו בלבדם, כמו היסודות החימיים – ויכול להיות שיתגלו לנו בזמן מן הזמנים, גם בהיותם לבדם. כמו כל היסודות החימיים שנתגלו לנו רק בזמן האחרון.

הסבר: בא להראות לנו דבר גדול וחשוב מאוד, לכאורה אנו מתיחסים לרוחניות או לצורה כמשו מופשט ורחוק מאיתנו, ואנו מחשבים רק את החומר, אך מראה לנו שאפילו אנו לא באמת חושבים ככה ומביא משל יפה.

יסוד החומצי, לכאורה החמצן שהוא מצד עצמו ביחס לחוש המישוש והטעם ואף הריח והשמיעה, מופשט לחלוטין, אם כל זאת רוב החומרים בכדור הארץ מורכבים מיסוד החמצן ואף אין להם קיום בלעדיו.

ויותר מזה אף יסוד החמצן שהוא צורה מופשטת ביחס לחמשת החושים, יכול להתגשם ע"י התחברותו עם פרטים אחרים ולהיות מוחשי לחלוטין. ועוד יותר מזה גם דברים מוצקים לחלוטין בשינוי מצב צבירה נהפכים למופשטים לגמרי.

מביא במקום אחר אף על פי שאין אנו יכולים לגעת ברוח ובאוויר או לתפוס אותם ברור לנו שאין לנו קיום בלעדיהם.

לכן אל לנו להיות מקובעים במחשבה ולחשוב שמה שאנו מרגישים רק הוא חומר בעוד שראינו שכל המוחש דווקא בא מהלא מוחש ואף כל מה שאנו תופסים לא קיים מצד עצמו אלא רק על פי הצורה שהוא פושט ולובש.

ואומר גם המדע בעבר לא היה מודע ליסודות מסוימים בטבע וכל פעם מגלה יסוד חדש, ויתכן שיגלה עוד בהמשך.

לכן הלכה למעשה, זה שאנו לא תופסים רוחניות לא אומר שהיא לא קיימת או מופשטת ופילוסופית, אלא כנראה אין לנו את ההנפשה המתאימה, אם כך עלינו להשיג אותה וממילא המופשט יהיה כבר מאוד מוחש.

אורות וכלים

אכן לא מחשבותם מחשבותינו, כי דרך חכמי הקבלה, הוא דרך של מציאת ממשיות שהשיגו כן, אשר אין להשיב את העובדה משום קושיות השכליות. אולם אבאר היטב הדברים שיהיו מובנים לכל נפש.

מתחילה יש לדעת, ההבדל בין אורות לכלים, אשר מובן תיכף בנאצל הראשון מאין סוף ב"ה, כי ודאי נאצל הראשון, הוא היותר שלם ויותר מעודן מכל הבא אחריו. וודאי אשר הנועם והשלימות הזה, הוא מקבל מעצמותו יתברך, שרוצה להעניקהו מכל נועם ועונג.

ונודע בפשיטות, שכל עיקר קנה המידה שבתענוג הוא "הרצון לקבל" אותו. כי כל מה שרצונינו להוט לקבלו ביותר, הריהו מורגש לנו למעונג ביותר, וזה פשוט. וכיון שכן, יש לנו להבחין בנאצל הראשון זה, שתי בחינות. דהיינו בחינת "הרצון לקבל", אותו מהות המקובל לו, וגם בחינת המהות המקובל לפי עצמו. ויש לדעת, אשר הרצון לקבל הוא המובן לנו בבחינת גופו של הנאצל, דהיינו, עיקר העצם שלו, שהוא, כלי לקבל את טובו המקובל. והשנית, הוא המהות הטוב המקובל לו, שזהו אורו יתברך, הנמשך תמיד לנצחיות לאותו נאצל.

הרי שבהכרח, מוכרחים להבחין שני דברים ובחינות המורכבים ומלובשים זה בזה, אפילו ברוחני היותר נעלה שהלב יכול לחשוב ולהרהר, לאפוקי מדעת הפילוסופיה שבדתה לה, אשר האישים הנבדלים המה חומרים בלתי מורכבים. כי בהכרח אותו "הרצון לקבל" הנמצא בנאצל בחיוב גמור (שזולתו לא נמצא תענוג, אלא כפיה, ובלי יחס הרגש של עונג) הוא לא היה בעצמותו יתברך, ועל זה שורה השם הנאצל, במה שאינו עוד עצמותו יתברך, כי ממי יקבל?

מה שאין כן השפע שמקבל הריהו בהכרח חלק מעצמותו יתברך, שעל זה לא היה צריך להיות שום חידוש. ואם כן, אנו רואים את המרחק הגדול מהגוף המחודש, אל השפע המקובל, שדינו כמו עצמותו יתברך.

 

 

קטעים מתוך "מאמר החרות" בנושא:

"המתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם: האדם לבד, ונפש חיה לבד. והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים: דומם צומח חי מדבר. ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".

הסבר: האדם מורכב מצד הנשמה שבו וצד הגוף צד הבורא שבו וצד הבריאה, כל הבריאה ככה בנויה והאדם הוא הכלל של הבריאה. הצד הראשוני שבאדם הוא צד החומר שלו עם הצורה הבלועה בו, הרצון לקבל בעל מנת לקבל.

וז"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. – ומילת נשמת – היא מלשון "שמין" לו את הקרקע, שהוראתה כמו "ערך" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

ושיעור הכתוב הוא: "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה והערכה של חיים, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל "הרצון לקבל" שלו כנ"ל. ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל.

הסבר: הבורא נתן בנברא את הצד המקשר את צד הבורא שבאדם צד הנשמה, שדרך זה הוא מתקשר לבורא בקשר של אהבה. ויפח באפו נשמת חיים, דהיינו התלבשות אור בכלי (הצורה).

באמת אנו רואים שהחומר צריך להיות תמיד בתנועה, אפילו הדומם בתוכו בפנימיות יש תנועה, כי התנועה מייצגת את צד הבורא שבבריאה וחוסר תנועה הוא מוות ונפרדות.

משל יפה לעניין שהמנוחה של הפוטון היא בתנועה , ואין לו מצב של מנוחה מצד עצמו, הוא תמיד בתנועה. המנוחה של האור היא בתנועה וכך עלינו להיות בצד הצורני שבנו.

ואף על פי שחכמת הקבלה, אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמ"ש במאמר מהות חכמת הקבלה בד"ה חוק שורש וענף). ולפיכך נמצא גם כן, אשר כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנכיית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודה היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת "רצון לקבל" הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל, שמכוח זה נמצא בה כוח המושך וכוח הדוחה.

אבל כל מה שנמצא בה יותר משני הכוחות האמורים, הרי זה נחשב לבחינת השפע ממהותו ית', אשר השפע הזה הוא שוה לכל הברואים, ואין בה משום חידוש המיוחס לבריאה כלל, להיותה נמשכת יש מיש, ולא יתכן ליחס את זה לבחינת יחידה פרטית. רק לדברים משותפים לכל חלקי הבריאה הקטנים עם הגדולים. שכל אחד מקבל מהשפע הזה, לפי גבול הרצון לקבל שלו, ובגבול הזה נעשית ההגדרה בין כל יחיד ויחידה.

הרי הוכחתי בעליל מבחינה מדעית טהורה, את "האנכי" (האיגו) של כל יחיד, בשיטה מדעית מוגנת לחלוטין בכל צרכיה מעין הבקורת. ואפילו לשיטת המטריאליסטים האוטומאטיים הקיצונים. ומעתה אין אנו צריכים יותר לכל השיטות הצולעות, המתובלות במטפיזיקא. וכמובן שאין כאן כל הפרש, אם הכוח הזה – שלרצון לקבל, הוא פרי ותוצאה של המטריה שהוציאתו בדרך החימיה, או המטריה, הוא פרי ותוצאה של הכח הזה, כי העיקר ידענו, אשר רק הכח הזה – המוטבע בכל בריה ואטם של "הרצון לקבל" בגבולותיו, הוא בחינת היחידה, שבו הוא נבדל וניכר לעצמו, מתוך שאר חברי סביבתו, שזה נוהג הן באטום יחידה, והן בחבורה של אטמים – שנקראים גוף. וכל יתר הבחינות, שנמצא בהם עודף על הכח הזה, אינם מיוחסים בכל שהוא לאותה הפרודה, או לאותה החבורה של פרודות מבחינת האנכיית שבה, אלא רק מבחינה כללית, שהוא השפע הנמשך אליהם מהשי"ת, שהוא ענין המשותף לכל חלקי הבריאה יחד, ואין בהם ענין של גופים נבראים יחידים, כמבואר.

הסבר: כל הבריאה הינה רצון לקבל, חומר הוא דבר הנתון לחוקים, החוק של הבריאה שהיא רצון לקבל.

ההבדל בין הברואים הוא ברצון לקבל שלהם, החומר של הרצון מורכב מכוח המושך וכוח הדוחה, כנגד כוח הנשמה וכוח הגוף, כוח ההשפעה וכוח הקבלה, צורה וחומר, כלל ופרט, ראש וגוף, בורא ובריאה, אור וכלי, זכר ונקבה וכו'.

האור, הטבת הבורא, מתגלה בבריאה על דרך היצירה, מכיוון שהאור תמיד היה, האור לא תלוי ברצון שלי, הבורא תמיד רצה להיטיב.

אומנם הרצון לקבל שלי הוא יש מאין, מכיוון שהוא דבר פלאי, שלא היה לפני זה, ופתאום נהיה. באמת הבריאה היא אמונית.

ואנו באמת לא תופסים מה שמעבר לבריאה, כל התפיסה שלנו מתחילה מהבריאה ולמטה, והרי מה שלא נשיג לא נדעו בשם.

וזה מה שאומר שהצד של הצורה – יש מיש הוא המשותף לכל חלקי הבריאה יחד ובאמת רק דרכו הם יכולים להתחבר, ולא דרך החומר. השוואת הצורה מקרבת הרוחניים ולא השוואת החומר!.

 

הרחבה נוספת למתקדמים:
קטעים מפרי חכם מתוך מאמר "מבשרי אחזה אלוק"

השגת ידיעות בגשמי וברוחני

אין בין גוף ונשמה, אלא שזה נמשכו לו מקריו בטבע ומעצמו, וזו מקריה נמשכים לה על ידי עבודה, ומטבע של יחס משותף מרוחני לגשמי.

נוסף הרוחני על הגשמי, אשר בגשמי יושג מציאות גם בלי שישיג מקריו, כמו שישיג שקטן הוא, רך בשנים, אע"פ שאיו יודע טעם הדבר. וכן לא ילעוס דבר המזיק לו, אבל ברוחני לא יושג שום מציאות בטרם יודע מקריו ותוצאותיו. כפי שיעור ידיעת המקרים – כן השגת גדלותו עצמו, והשגת מציאות רוחנית שבסביבתו.

הסבר:  דהיינו החומר מגיע מלמעלה, הצורה ע"י עבודה.

כמו כן החומר מגיע מובנה כבר, המצב מגיע אלינו מוכן, ההתייחסות למצב תלויה בעבודה שלנו.

השגת הצורה הרוחנית

כן השגת צורה רוחנית, בשתי צורות שלה ישגה המשיג. הא' – שלא תהא דמיונית בשום פנים, הב' שלא יהא מסופק בהכרתה, כמו שאינו מסופק בחיות שלו עצמו. והשם רוחניות יורה כן, שדמו אותה לרוח, שאף על גב שאין לרוח שום קצה ותמונה ומראה, מכל מקום אין לך אדם שיהיה מסופק במציאותו, מחמת שחיותו תלוי בו. כי בבית שנשאב מן הרוח, אם יוליך שמה את החי, הוא ימות. אם כן מציאותו ברור. כי הוא חייו.

ומגשמיים יכולים להבין ברוחני, כי מהות השכל הפנימי דומה לפנימיות הגוף, שנקרא "נפש כל בשר", שהוא בחינת הוי' וחסרונה עמה, כנזכר לעיל.

וכמו כן פנימיות השכל שנקרא נפש השכלי הוא גם כן הוי' בעל חסרון. ודו"ק היטב.

כי בריה כזו שמרגשת את הויתה מרגשת חסרונותיה, מה שאין כן בעלי חי הנחסר להם שכל זה לגמרי, ונעדר ממנו נפש השכלי ופנימיותה, ומרגשת מחמת זאת את חסרונה בשיעור הנחוץ לקיומה הגופני, וכפי קביעות הרגשות החסרון נמדד לה חיותה, ואם לא תהיה מרגשת בחינת חסרונה, אז לא יכולה להזין את עצמה להמשיך הויתה, ותמות. ולא עוד, אלא ששיעור גודלה ובריאותה תלוי בשיעור גודל הרגשת החסרון, כמו גוף הגשמי, אשר כל הבריא ביותר מרגיש רעבון ביותר, ועל כן אוכל ביותר, וממילא מתרבה שיעור דמו ובריאותו יותר.

הסבר: דהיינו החיסרון לאהבה זה עצם אצלה ולא לוואי, אלא הפוך המתנה היא לוואי. באמת במצב המתוקן הרצון לקבל בעל מנת להשפיע הוא העצם ולא הרצון לקבל בעל מנת לקבל.

הצורך בהשגת המאציל

אך עדיין צריך לדעת מה החיסרון שמרגישה הנפש השכלי. ואומר לך, שזהו חסרון השגה את מאצילה, כי נחקק בטבעה להשתוקק מאד לדעת מאצילה ובוראה. וזה, מתוך שמרגישה את הויתה עצמה, והבן. ופירוש, גדריה בעצם הוכנו כן, לחפש מה למעלה וכו'.

ואין לומר שחסרון זה אינו מגודר בהשגת מאצילה, אלא רדופה היא אחר כל נסתרות, וברצונה לדעת על הדברים העל טבעיים ועל הגלגלים, ועל מה שבלבו של חברו וכדומה.

וזה אינו, כפי הכלל שכתבתי למעלה, אשר פנימיות הדבר הוא מה שאינו יוצא חוץ הימנו, כי אם כן לא יצוייר באופן זה חסרון השגה זולת בבוראה. והרי ברור אשר רק השגה זו היא חסרון פנימי, שאינו נקרא פועל יוצא. מה שאין כן חקירה בנבראים היא פועל יוצא לזולתה, שאלמלא לא היו נבראים עוד בעולם, למשל אם היתה נבראת יחידה לא היתה רדופה להשיגן כלל.

אבל השגת מאצילה, זה חסרון כלפי עצמה, וזה הויתה. דהיינו, מרגישה עצמה בבחינת נאצל. ודו"ק ותבין אשר כל מקריה סובבים לזה, וזה החסרון שמרגישה, שתוכל להשיג את מאצילה. ובגודל הרגשתה המראה הזה – נוכל לשער מדה במדה גודל מדת גופה עצמה, ודו"ק היטב.

הסבר: לכאורה נגיד שיש בנשמה רצון לדעת מה שמחוץ לה או מעבר אליה, כמו למשל לגלגלים בשמים או כל דבר שלא גובל בגופה, אבל אומר זה עצם גופה החיסרון לדבקות במאצילה וזה לא משו הרואי מחוצה לה, אלא זה העצם שלה השגת מאצילה. (דהיינו קשר עם הנותן).

הכרת ההשגה – רק בדרך התורה

ותמיהני על החוקרים האלקיים, אשר כל חקירתם – בושה היא לנו, כי מתאמצים להביא ראיה על המפורסם שאינו צריך ראיה, ומה שנסתר מהכחשת גדרי הגשמיים ידחו בקש.

והאמת שהמצוי א' לא יצטרך כלל למופתים פילוסופיים, כי זה מושכל ראשון, בכל צד יפנה. כמו ששאלו לאדם מי כתב ספר חכמה כזה. הפלא ופלא מכל עין. ותירץ לו שבאמת לא נמצא חכם כזה בעולם, אך מקרה קרה אשר בנו הקטן שפך דיו לתומתו על אותם העלים, ונפזרו לאותיות בתמונותיהם, ונעשו אותם הצירופים הנוכחים בקישורי דברי חכמה נפלאה.

אלא, כל הסיתומים הם מהשגחתו לנבראים, וגם הכחשתם הוא מהגדרים שבגשמיים, ועל זה יסתמו פיהם לגמרי, כי באמת לא יקויים זולת בדרך התורה ומצוה, ולא בשום עיון שבעולם.

ועוד תדע אשר חיוב המציאות צריך להמשך מהרגשת ההשגחה יתברך שמו. וזה נקרא הכרה שלימה, המביאה עמה אהבתו יתברך ושפעו הנחמד. מה שאין כן הנמשך דרך עיון השכלי ביבשות – אין הידיעה זו לא מעלה ולא מוריד. ודו"ק.

וזה שאמרו חכמינו ז"ל, אשר ישנו ואשר איננו פה, מכאן שכל נשמות ישראל נמצאו בהר סיני, כי ממעמד הזה נמשכו כל נשמות לישראל בכל הדורות, וזה שאמרנו שענינה דומה לנפש הגופני שהוא הוי' וחסרונה עמה. והרחבת חיותה תלוי בקביעת החסרון דווקא. כי אלמלא היה הראיה חיובית – אז לא היתה נפש השכלי בעל חסרון יותר. ואם כן לא היתה יכולה לאכול לשבעה, אם כן היתה מתבטלת מכל וכל.

אבל מפלאי תמים דעים אשר משפט הראיה היה תיכף בחינת רצון מתלוה עמה בלי שום חיוב, ונתנה תיכף מזונות להעמיד הרצון הזה.

בסוד "למען ירבו ימיכם" וכו', וזהו שמירת התורה וחוקותיה, ובאופן זה משפט הראיה גלוי לעיניהם, כאילו היום קבלו מסיני, וכל יום ויום בעיניהם כחדשות, כי בזה תלוי משפט הראיה, אבל בעברם על שום חוק שבתורה, תיכף ישארו בחשך כעורים שלא ראו אור בעיניהם.

הסבר: דהיינו הוודאי לא צריך שיוכיחו אותו, הוכחה זה הבאת הספק לודאי, אבל המשוכל הראשון שהוא מעבר לכל ספק לא צריך הוכחה, כל ההוכחה היא הבאת הספק אל המושכל הראשון הזה.

עוד אומר שהתפקיד של הספק להסתיר לכאורה את הודאי אבל הוא רק בא לאמן אותנו ולא עומד בפני עצמו.

כמו כן אומר שהחיות של הנפש היא השגת מאצילה, ואם לא היה לה חיסרון הזה ממילא לא היתה יכולה לאכול לשובע דהיינו לקבל מילוי צורני, והיה נכבה לה הרצון.

אך משפט הראיה, דהיינו בחינת הידיעה תלויה באמונה אבל אם עוברים על בחינת האמונה שנקראת חוק גם את המשפט מאבדים ונשארים בחושך מוחלט.

מהות התפיסה השכלית

וכבר ידעת שאין השכליים בעלי הגופים נעשקים מידיעת מאצילם כלל, כמו שאינם נעשקים מהכרת חבריהם כמותם. כי גם הריע כאח אין נופל מבט ההכרה על רוחניותם ופנימיותם לבד, בלי שום לבוש, מפני שגם השכל בעצמו כבר מתעטף בלבוש, דהיינו, כח המדמה.

וכיון שאינו יכול לדמות במוחו צורה רוחנית – לכן נעלם ממנו כל המין הזה. ועם כל זה, כל הזמן מבטו נופל על החיצוניות דווקא, דהיינו, גופו של חברו ותנועותיו הגשמיים. ובכח ההתמדה יכירו היטב בכל דרגי הרוחני שבו. כי רק את זה הוא רוצה להכיר ולא בשר גופו כמובן.

ולא ירגיש כלל שום מיעוט ועצבון ממה שאינו מכיר שכלו ודרגיו בעצם צורתו הרוחני, כי אינו מחויב להכיר את חברו יותר ממה שמכיר את עצמו והבן. וגם פנימיותו אינו משיג.

לכן הנברא כשהוא בקי היטב בכל חוקות הטבע ומשטריה הגשמיים, ועין מבטו נדבק בהם בהתמדה, יאמר שהוא מכיר את הבורא פנים בפנים, פירוש, כמו שידבר איש את רעהו, שכל אחד מחלקיו מדובק ברעהו בדמיון, דהיינו, כח המדמה בצורות ותנועות השכליים.

וכשנחקור לפי כוחינו במהות השכל, נמצאנו למדים אשר הוא בקיבוץ בריות רוחניות, אשר מאותו הקיבוץ נמשך "הנהגותיו". פירוש, דכל יתרון האדם על הבהמה, הוא מפני שבבנין האדם נמצא אבר כזה, שהוא מוכן לאסוף בתוכו בריות רוחניים.

וכמו כן נערך יתרון האחד על חברו ברבוי כח ההמשכה הנזכר לעיל. וגם בצורות הבריות עצמם, אשר אחד ממשיך בריות חשובות, והשני בריות שאינם חשובות כל כך וכדומה.

והחילוק מן בריה רוחני אל ההנהגה, היא, אשר גדר הבריה היא תמונה שכלית נמשכת ושוכנת במוחו בלי שום השתנות, דהיינו, שלא ניתנה לבאר תחת מקרי הזמן.

וענין ההנהגה, הוא נופל תחת מקרי הזמן והמקום, כמו הכילי בטבעו, יכול עם אחת בחייו ליתן צדקה מרובה, מחמת המקום או הזמן, והבן.

ההמשכות הנאספות למוח האדם

ותדע, שההכנה הנזכרת לעיל, שנקראת מוח האדם, היא כמו טיפה מתמצית כל אבריו ותכונותיו של גוף הגשמי, ונדבקת על ההמשכות הראשונות הנאספים והנמשכים למוח האדם. דרך משל, בעודו ילד מסתכל בהויות בריות העולם ובוראה. מהם מתדבקים בהשכלות, ומהם בעושר, ומהם בגבורה. ואם הוא בוחר לעצמו מעלת ההשכלה, כי מצאה חן בעיניו, נמצא שהמשיך בתוכו בריה טובה אשר יולד ממנה אחר כך הנהגות טובות, ואם מתדבק בעושר, נאמר שמשך למוחו בריה רוחנית פחותה.

אחר כך כשגדל יותר רואה שיעורים, דרך משל, איש אחד עוזב כל בניני הגשמיים ומתדבק בהשכלה. והשני בוחר בהשכלה, וגם ממילי דעלמא אינו מניח ידו. ואם הילד מגדל מעלת הראשון, הרי שהמשיך בריה נחמדה למוחו. ואם השני מצא יותר חן בעיניו, הרי שהמשיך למוחו בריה פחותה.

אחר כך בסוגי ההשכלה, אם מהבורא או מהנבראים, ואחר כך בדק. דהיינו, אם לקבל פרס או שלא לקבל פרס, אשר כל התמונות האלו נבראים, שמקבוץ הזה נעשה חומר אחד ושמו שכל.

הסבר: מסביר לנו שמוח האדם הוא כמו הכלל שמכיל את כל הפרטים (אין מדובר על המוח הגשמי, המוח הגשמי הוא רק סימן למוח הרוחני שהוא ענף) ובעצם לצד האדם שלנו ניתנה בחירה ממה לזון את עצמנו, מבריה פחותה או מבריה רוחנית.

משל למה הדבר דומה-  אפשר להזין את הראש בסדרות מעניינות, או ללמוד אנגלית ספרותית, או להזין את הראש במושכלות רוחניים. הרשות בידנו.

גם בהשכלות הרוחניות יש רובדים ואיכויות, כמו ההבדל בין חיצוניות התורה לפנימיות התורה וכן הלאה.

עוד משל יפה שיש לומר, כמו שבגשמיות המזון מקיים את הגוף, ברוחניות המושכלות הם המזון של הנשמה, ועל ידיהם היא מתגדלת ומתפתחת. אנו רואים שהעולם כפי ששואף לחיצוניות מאוד רדודה בהשכלה מצד טבעו לצרכיו הגשמיים בלבד ולמניעת יגיעה בחיים,  אפילו זה מתבטא בתזונה של האדם שואף לדברים נמוכים ורדודים, למשל לחם לבן ולא מלא סוכר לבן וכו. הרי מה זה לחם לבן? לקחו תחלק החיצוני של הלחם זרקו את החלק הפנימי הגרעין, ואת הקליפה הפנימית ששומרת על הפרי, ונשארו רק עם הצד של הטעם החיצוני.

וכמו שמבחינה גשמית אנו צריכים לאכול מזונות איכותיים וטובים כדי לקיים את הגוף בצורה טובה ובריאה. גם ברוחניות זה עובד ככה ואנו צריכים להזין את הנפש במזונות אמיתיים (מושכלות) . אכן זה לא קל כמו שלא קל בהתחלה לאכול בריא.

העולם אוהב קל ויפה או קל ומתוק, סוכרים פשוטים לקבל ישר את האור (האנרגיה) החיצונית בלי הפנימיות שבונה את הגוף (הערכים התזונתיים) שהגוף מקבל יותר ממה שהוא מייצר זה פועל נגדו מזיק לו.

לכן ברוחניות המושכלות הם המזון של הנשמה. עלינו להשתדל להזין את עצמנו ממזונות אמיתים שמגדילים את הנפש ולא את הגוף, וכפי שאנו שונאים להיות שמנים מבחינה חיצונית כי השומן מייצג לנו את הצד העודף את צד החיצוניות ככה אל לנו להזין את שכלנו בחיצוניות עודפת אלא במה שהוא צריך כדי להתגדל להתפתח ולהגדיל את צד האדם שבנו.

שבוע הבא יהיה המשך המאמר בנושא מכיוון שזה יוצא מאוד ארוך אחלק בניהם.

ושנזכה להשוואת צורה, בהצלחה.

 

 

 מהם תורה ומצוות?

החוקים הרוחניים של נפש האדם, המסודרים על פי העולמות העליונים.

 

האם תורה ומצוות זה פעולות גשמיות?

תורה ומצוות זה לא פעולות גשמיות, זה פעולות רוחניות בנפש האדם.

 

האם צריך לקיים תורה ומצוות מבחינה גשמית?

כן, מכיוון שהגשמיות היא מקום האימון, והדרך לעורר ולגרות את הנפש בעולם הזה שנתון לזמן ומקום היא דרך החושים הגשמיים שמייצגים את תפיסת מקום האימון, והמעשה הגשמי הוא השימוש בחושים הגשמיים המייצגים את התפיסה המחלקת של זמן ומקום המאפשרת לאדם להתאמן להגיע לאהבת הבורא , אך אם כל זאת השימוש הוא רק כנקודת גירוי לנפש,  השינוי צריך להעשות בפנימיות.

הרב"ש זצוק"ל חזר הרבה פעמים בכתביו על חשיבות קיום תורה ומצוות מבחינה גשמית ממש, בכל אופן למי שמכיר את יסודות הפנימיות, הרי זה פשוט שההתפעלות שלנו בעולם שנתון לזמן ומקום היא דרך הגירוי החיצוני, וכמו שהאוכל הגשמי מגרה את הנפש לתת חיים גשמיים כביכול והרי האר"י הקדוש אומר איך חתיכת בשר מת יכולה לתת חיים וכו'), כך התורה ומצוות מגרים את נפש לנקודה הפנימית, כל עוד האדם נמצא בזמן ומקום הוא מחויב לחוקים החיצונים ויותר מזה אין דרך אחרת. כל גדולי ישראל כולל הרבש בעל הסולם וכל תלמידיו מורים כך, אם זאת כמובן על לנו להישאר רק בנקודה החיצונית, אך היא הפתח לגרות ולעורר את הפנימיות. בדר"כ הרצון שלנו לגשת לפנימיות בלי תורה ומצוות הוא כמו הרצון לקבל את אור האהבה ללא היראה והיגיעה שדינו מוות רוחני, לכן ראוי ורצוי למצוא את השילוב.

 

האם המעשה הגשמי מצד עצמו מספיק?

למעשה הגשמי מצד עצמו אין שום חשיבות. עם כל זה, מכיון שיש במעשה הגשמי כוונה בסיסית מובנת (גם תת מודעת) וקשר בסיסי לפנימיות יש לו השפעה בסיסית ברמה של דומם דקדושה על הנפש. אך רק כמסגרת ששומרת, כאינפוזיה, כעור ששומר על הגוף, אך כדי להתקדם צריך לחדור מעבר למעשה, אל הכוונה הפנימית.

 [/vc_column_text][/vc_column_inner]

  

189-91220135804
ציטוטים וכתבים העוסקים בנושא:

הערה: יש עוד הרבה מקומות שזה מוזכר זה רק טעימה.

 

מתוך מאמר לסיום הזוהר:  

"אבל לפיכך נתן לנו השי"ת תורה ומצוות שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם מועילה לנו להפוך טבענו."

 

מתוך הקדמה לספר הזוהר: {אות מ'}

"כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו, ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם. אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות להשפיע נחת רוח ליוצרם בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג את עצמם ואת כל המדרגות של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים, ואז היו אומרים בעצמם מה שאמרו חז"ל, אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי."

 

החיוב בקיום תרי"ג מצוות (פרי חכם מאמר מצווה אחת)

התרי"ג מצוות בבחינת שמות הקדושים הם ענין השגחה פרטית לכל המתקרב לקבלת השפע האלקי, שמוכרחים לעבור עליו, כל הסדרים האלה, איש מהם לא נעדר, ועל כן השלימים נוהים אחריהם בכל נפשם ומאודם, לקיימם עד לענפיהם הגשמיים בסוד הכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

 

דרגות הסולם: (הרב"ש)

כי תצא תשמ"ב

"כי תצא למלחמה". ופירש רש"י, בדבר הרשות. מה שאם כן במלחמת מצוה כתיב "לא תחיה כל נשמה".

יש לחלק בין מלחמת רשות, היינו שעוסק במלחמת היצר, למלחמת מצוה, ששם אין שייך מחשבה. היינו אין האדם צריך לעשות חשבונות בין שעושה לשמה או שלא לשמה. משום שאפילו מעשה של מצוה, למשל שמירת שבת, אם יש לאדם כח לכוף את חבירו שלא לחלל את השבת אחרת הוא ימנע ממנו פרנסה וכדו', שאז מקיים שמירת שבת לא מטעם מצוה, אלא מטעם שחבירו אילץ אותו שלא לחלל שבת, גם בזה האדם מחויב להכריח את חבירו לקיים שמירת שבת. וזה "לא תחיה כל נשמה".

מה שאם כן מלחמת רשות, היינו בדברים המותרים, שאין זו לא מצוה ולא עבירה, אז שייך עבודה של לשמה או שלא לשמה. ולראות בזה כמה אמונה יש לו בקיום דבר רשות בעל מנת להשפיע. מה שאם כן במלחמה לקיים מצוה או חס ושלום עבירה, שם לא שייך כל חשבונות. אלא צריכים לקיים המעשים אפילו בלי כוונות.

 

(מתוך שמעתי, בעניין המטרה)

פי"ז נמצא, שהמעשים החיצונים הם בחינת אמצעים, שעל ידם הוא מגיע לידי המטרה, שהיא הכוונה להשפיע. לכן צריכים לדעת כשעוסקים בחיצוניות, שזוהי רק הכשרה לבוא לפנימיות שהיא המטרה. ואז, כשיש לו הכוונה האמיתית, אז המעשים בעצמם נבחנים לפנימיות, היינו שאור פנימי מתלבש במעשים החיצונים של תורה ומצוות, היינו מבחינת ענף ושורש מתלבש השפע העליון בעת עשיית התורה ומצוות, כמבואר בהסולם בהקדמת הזהר. עכל"ק.

 

הקדמה לתע"ס:

כד) וזה פשוט מאד, שאין כאן שום מדובר מלימוד התורה הנגלית בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון, וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, ע"כ מחויב בהכרח לחזור עליהם, עד כמה שיספיק לו שלא יכשל למעשה. אלא כל המדובר כאן הוא רק, בעיון בחכמת התורה הנגלית לכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח"ו בעצמו, דהיינו חלק הלימוד שבתורה שאינה באה לכלל מעשה, ולא כלל בהלכות למעשה, אכן אפשר להקל בזה ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות, וגם זה צע"ג, כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותה מסקירה אחת ובאיזה קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות.

 

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות:

וכדי לפרש מאמר הזה על תכנו האמיתי, מוכרחין אנו לבוא בדרך ארוכה. כי עומק לב בעלי הגדה לאין חקר: ובצדק דיבר הרב בעל אפיקי יהודא ז"ל, בפי' דברי חז"ל. על הפסוק, סמכוני באשישות אלו הלכות, רפדוני בתפוחים אלו הגדות, ופי' ז"ל, כי כל עניני התורה והמצוה, יש בהם נגלה ונסתר, כמוש"כ תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו, אמנם ההלכות דומין לאשישי יין, אשר הנותן לחבירו מתנה גביע כסף עם יין, הרי תוכו וברו שניהם חשובים, שהרי גם הגביע יש לו ערך בפני עצמו, כמו היין שבתוכו, משא"כ ההגדות, המה נמשלים לתפוחים, שתוכו נאכל וחיצוניותו נזרקת, שאין להחיצוניות ערך של כלום, ונמצא כל הערך והחשיבות רק בהפנימיות והתוך: וכן בדברי הגדה אין בהפשטיות הנראה לעינים שום מובן וחפץ, זולת בתוכן הפנימי הגנוז בהדברים, שאינם נבנים אלא על אדני חכמת האמת, המסור ליחידי סגולה, עכ"ל בשינוי לשון:

 

הרחבה למתקדמים: עם הסבר:

אנו צריכים לקיים את התו"מ, בכדי שזה יביא לנו לידי טהרה. שעניין טהרה, פירושו טהרת הכלים מהרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה "לכלוך", שהוא מטעם שהוא בשינוי צורה מהבורא, שהוא כולו להשפיע. לכן מטרם שמנקים את הכלים אי אפשר לתת לתוכם שום דבר טוב, שכל דבר שיתנו בכלי המלוכלך, זה יתקלקל.

לכן מוכרחים לעצות טובות, לדברים שהם יטהרו לנו את הכלים, שזה נקרא הכשרה והכנה, בכדי שנוכל לקבל את הטוב ועונג. ובגלל זה ניתנו לנו תרי"ג מצוות, הנקראים בלשון הזה"ק בשם "תרי"ג עצות", שהן עצות לטהר עצמנו מזוהמת כלי קבלה שלנו.

וזה כמו שכותב בהקדמת ספר הזוהר (דף רמ"ב) וזו לשונו: המצוות שבתורה נקראים בלשון הזוהר בשם פקודין. ונקראים אמנם גם בשם תרי"ג עיטין (עצות). וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצוות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון.

רב"ש, שלבי הסולם, קדושה וטהרה בעבודה

הסבר: דיינו, המצוות החיצוניות נקראים עצות, כי לא מופקד בהם האור אלוקי, מצווה זה שמאיר בה אור.
אבל מצד שני בלי ההכנה שלהם אין שום אפשרות להגיע לפיקודין, בלי האחור אין פנים.

 

הקדמה לתע"ס:

ג) אכן, לפתרון חידה סתומה זו, דיבר הכתוב, טעמו וראו כי טוב ה' וכו'. כי מקימי התורה והמצות כהלכתן, המה הטועמים טעם החיים, והמה הרואים ומעידים כי טוב ה', כמ"ש חז"ל, שברא העולמות כדי להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב. אבל ודאי מי שעדיין לא טעם את החיים של קיום תורה ומצוות, הוא לא יכול להבין ולהרגיש, כי טוב ה' כדברי חז"ל, אשר כל הכונה של השי"ת בבראו אותו, היתה רק להיטיב לו, וע"כ אין לו עצה אחרת אלא לילך ולקיים התורה והמצות כהלכתם. וז"ש בתורה (פרשת נצבים), ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'. כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו אלא המות והרע, פירוש כמ"ש חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים מתים, משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים שסובלים בשביל השגת קיום חייהם עולה פי כמה מרובה על קצת התענוג שמרגישים בחיים הללו, אמנם עתה, שזכינו לתורה ומצות אשר בקיומה אנחנו זוכים בחיים האמתיים השמחים ומשמחים לבעליהן, כמ"ש טעמו וראו כי טוב ה' וע"כ אומר הכתוב, ראה נתתי לפניכם היום את החיים והטוב מה שלא היה לכם במציאות כלל קודם נתינת התורה. וזהו שמסיים הכתוב, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, שלכאורה הלשון מכופל, ובחרת בחיים למען תחיה, אלא הכונה על החיים בקיום תורה ומצוות, שאז חיים באמת, משא"כ חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים ממות, וז"ש חז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים, כמבואר. וז"ש הכתוב למען תחיה אתה וזרעך, כלומר שחיים בלי תורה, לא לבד שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, אלא גם אינו יכול להנות לאחרים, כלומר אפילו בבנים שמוליד אין לו נחת, להיות גם חיי הבנים האלו קשים ממות ואיזו מתנה הוא מנחיל להם. אמנם החי בתורה ומצוות לא רק שזכה ליהנות מחייו עצמו, הוא שמח עוד להוליד בנים ולהנחילם מהחיים הטובים הללו וז"ש למען תחיה אתה וזרעך, כי יש לו תענוג נוסף בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם.

הסבר: אומר טעמו וראו כי טוב ה', דהיינו ע"י התורה ומצוות טועמים את טעם החיים. אז נשאל לכאורה למה אין לנו טעם בתורה ומצוות? יותר מזה אומרים המקובלים שיש לנו טעם של אפר אפילו חס ושלום, הכיצד?  אלא יש להבין את הדברים בצביונם הרוחני: תורה ומצוות אין הכוונה על תורה ומצוות גשמיים, זה וודאי צריך לקיים וזה המסגרת מתחילים לדבר רק ממי שממילא כבר מקיים, אבל יש תריג עיטין ותריג פיקודין (הקדמת ספר הזוהר) כאשר האדם מקיים תורה ומצווה שלא לשמה אין לו עדיין אפשרות להרגיש את הטעם, אלא מרגיש טעם מוות. וזה שאומר בטרם קבלת התורה לא היה לנו אלא את המוות ואת הרע, דהיינו בטרם קבלת פנימיות התורה בבחינת לשמה, אבל לאחר שהאדם זוכה לתורה ומצוות לשמה יכול להתחיל לטעום את טעם החיים, מומלץ לקרוא הקדמה קדושה זו על מנת להבין במקצת מן המקצת מין התפיסה הרוחנית, מסביר את הענין באריכות בהקדמה עצמה.

על כן חיים בלי תורה ומצוות דהיינו לא לשמה רק המעשה המה קשים ממוות כי הם מגדילים לכאורה את הנפרדות מהבורא ויותר מזה אפילו בבנים שמוליד אין לו נחת, דהיינו אפילו שפועל מחוץ לעצמו בבחינת הולדה גם זה הולך לפרטיות. על כן אל לנו להישאר רק במעשה שהוא הלא לשמה אלא חובה עלינו להתקדם בכוונה ולהגיע ללשמה.

 

ו) אמנם לפי המבואר לעיל, אשר עסק התורה וקיום המצוות כהלכתן בתנאם החמור, שהוא, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לצורך הנאתו עצמו, אי אפשר לבא לזה, אלא, בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף, והתחבולה הראשונה היא, להרגיל עצמו שלא לקבל כלום להנאתו, אפילו בדברים המותרים והמוכרחים שבצרכי קיום גופו, שהם אכילה ושתיה ושינה, וכדומה מהכרחיים, באופן שיסלק את עצמו לגמרי מכל הנאה המלווה לו אפילו בהכרח, בדרך ההספקה של קיום חייו, עד שחיי צער יחיה פשוטו כמשמעו. ואז, אחר שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו, אפשר לו מעתה לעסוק בתורה ולקיים המצוות ג"כ בדרך הזה, דהיינו בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו במשהו (אא"כ שאינו תוהה על הראשונות כמ"ש בתוספות רה"ש דף ד' ד"ה בשביל ע"ש ועוד יש סוד בדבר כמ"ש הרמב"ם ואכמ"ל), וכשזוכה בזה אז זוכה לטעום את החיים המאושרים המלאים מכל טוב ועונג בלי פגם של צער כל שהוא, המתגלים בעסק התורה והמצוה לשמה. כמו שרבי מאיר אומר (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי לו וכו', ומתגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו' עש"ה ועליו הכתוב אומר, טעמו וראו כי טוב ה' כמבואר לעיל, שהטועם טעם העוסק בתורה ומצות לשמה, הוא הזוכה ורואה בעצמו את כונת הבריאה, שהיא רק להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב, והוא השש ושמח במספר שנות החיים שהעניק לו השי"ת, וכל העולם כולו כדאי לו.

יא) אמנם אנו מוצאים ורואים בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו את דרכה של תורה יותר מחכמי המשנה, כי אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה" והיינו, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, הרי שהמציאו לנו ענין חדש במקום הסיגופים המובאים במשנה אבות הנ"ל, שהוא "המאור שבתורה", שיש בו די כח להחזירו למוטב ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה, שהרי לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק בתורה ומצות בלבד, מספיק לו אותו המאור המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה".

הסבר: רוב העולם חושב לכאורה שמי שחילוני הוא רשע ומי שמקיים מצוות צדיק, וזה נכון מצד אחד ברובד הגשמי בלבד. אבל כשמדברים בדרך עבודה רשע זה גם סוג של מדרגה רוחנית, אבל לא טובה. כאשר אדם מקיים תורה ומצוות שלא לשמה דהיינו רק המעשה החיצוני בלי כוונה פנימית הוא נקרא רשע, אבל תמיד אפשר לעשות תשובה ע"י המאור שבתורה שמחזירו למוטב, ולאט לאט יוצא מהקליפות ונכנס בשער המלך. 

חכמי הגמרא הקלו לנו את דרכה של תורה ע"י כך שאנו עובדים על האמצעי ולא על העצם וד"ל.

אך כפי שאומר בעל הסולם המאור שבתורה מחזירו למוטב, דהיינו המאור שבפנימיותה.

כג) ולפיכך מביא ראיה יפה מדברי הגמרא "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה" כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו, ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון אליה, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא כמ"ש במדרש הנ"ל, "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת, כל החכמה וכל התורה בלבו". אמנם ודאי שצריך זמן, להרגיל את עצמו במאור שבתורה ומצוות, ואיני יודע כמה? ויכול אדם לצפות כן בכל שבעים שנותיו, לפיכך מזהירה אותנו הברייתא (חולין כ"ד) שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור' יוסי אומר רק ג' שנים (ע"ש בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם. ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה לבא לשמה ולזכות בחכמת התורה. והברייתא לא פירשה את התחבולה, אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק בחכמת הקבלה, ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה ולא הצליח, ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל, עש"ה.

כד) וזה פשוט מאד, שאין כאן שום מדובר מלימוד התורה הנגלית בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון, וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, ע"כ מחויב בהכרח לחזור עליהם, עד כמה שיספיק לו שלא יכשל למעשה. אלא כל המדובר כאן הוא רק, בעיון בחכמת התורה הנגלית לכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח"ו בעצמו, דהיינו חלק הלימוד שבתורה שאינה באה לכלל מעשה, ולא כלל בהלכות למעשה, אכן אפשר להקל בזה ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות, וגם זה צע"ג, כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותה מסקירה אחת ובאיזה קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות.

הסבר: דהיינו שעוסקים רק בחיצוניות התורה ובעצם לא לומדים להתקדם מעבר למעשה הגשמי, ולא כי אין בחיצוניות התורה את הפנימיות, וודאי יש בה, אלא לנו אין את הכוח בדור הזה לפרש את הפנימיות מתוכה, כפי שאמר הרח"ו "כי לא פסקו על הטמא טהור ועל הטהור טמא אלא מתוך פנימיות התורה כנודע".  לכן מביא ראיה יפה ממסכת חולין שבמידה ואדם תלמיד חכם העוסק בתורה לשמה יכול להתחיל מהגמרא מכיוון שיש לו את ההכשרה, אבל עדיין יהיה לו קושי רב אבל צריך לנסות את מזלו שלוש או חמש שנים מה שאין כן אחרי זה אם לא ראה סימן ברכה (הגיע להשגה) לא יראה אחרי זה לעולם. וזה שאומר הרח"ו שהתחבולה המוצלחת לו ביותר היא לתת את כל זמנו לחכמת הקבלה. (מפרש בעל הסולם את עיקר זמנו)

שאלה למחשבה? אם תלמיד חכם שעוסק בתורה לשמה צריך אחרי שלוש שנים להחליף מסכת מה יעשה תלמיד שעוסק שלא לשמה מראש? לכאורה במקרה זה יצטרך להתחיל לעסוק מגיל תשע.

יש להבין שחכמת הקבלה לא ניתנה לנו כי אנחנו צדיקים אלא  הפוך בגלל שאנו כל כך נמוכים רק היא יכולה להצילנו.

באות כ"ד מסביר מאוד ברור את העניין של קיום תורה ומצוות מבחינה חיצונית ואין מה להסביר כתוב הנושא חד וחלק.

 

קלז) ומהאמור תשכיל לדעת, אשר התורה הקדושה, שלגובה מעלתה אין קץ, הנה לא נאצלה ויצאה מלפניו תיכף, כמות שהיא מצויה לעינינו כאן בעוה"ז, שהרי נודע, שאורייתא וקוב"ה חד הוא, ובתורה דעוה"ז לא ניכר זה כלל. ולא עוד, אלא שהעוסק בה שלא לשמה, נעשית תורתו לו סם המות, כנ"ל (ד"ה וז"ש). אלא כנ"ל, שמתחילה כשנאצלה מלפניו ית', הנה נאצלה ויצאה בתכלית השלימות, דהיינו, בבחינת אורייתא וקב"ה חד הוא ממש. וזה שנקרא תורה דאצילות, שאיתא (בהקדמת תיקוני זוהר דף ג:), דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואחר כך, ירדה מפאת פניו ית', ונצטמצמה דרך המדרגה, בצמצומים רבים, עד שניתנה מסיני, שנכתבה כמות שהיא לעינינו כאן בעוה"ז, בהתלבשותה בלבושים הגסים שבעולם החומרי.

קלח) אמנם תדע, שאע"פ, שהמרחק שבין לבושי התורה שבעוה"ז, עד הלבושים שבעולם האצילות, הוא לאין ערוך כנ"ל, עם כ"ז, התורה עצמה, כלומר, המאור שבתוך הלבושים, אין בו שום שינוי כל שהוא, בין תורה דאצילות לתורה דעוה"ז, שזסו"ה אני ה' לא שניתי (מלאכי ג' ו').

ולא עוד, אלא הלבושים הגסים הללו, שבתורה דעשיה שלנו, אינם ח"ו שום פחיתות ערך אל המאור המתלבש בה, אלא אדרבה, שחשיבותם עולה בהרבה לאין ערוך, מבחינת גמר תיקונם, על כל הלבושים הזכים שלה שבעולמות העליונים, והוא מטעם, שההסתר הוא סיבת הגילוי, שההסתר אחר תיקונו בעת הגילוי, נעשה לגילוי כמו פתילה לאור הנאחז בה, כנ"ל, וכל שההסתר הוא גדול ביותר, דרכו בעת תיקונו, שיתגלה ויאחז בו האור הגדול ביותר. הרי שכל אלו הלבושים הגסים, שהתורה התלבשה בהם בעוה"ז, אינם כלל שום פחיתות ערך כלפי המאור המתלבש בה, אלא עוד להיפך, כמבואר.

קלט) ובזה ניצח משה למלאכים, בטענתו, כלום קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם (שבת פ"ט ע"א), עש"ה, דהיינו, כמבואר, שההסתר היותר גדול מגלה את האור היותר גדול, והראה להם, שבלבושים זכים אשר התורה מתלבשת בהם בעולם המלאכים, אי אפשר שיתגלו על ידיהם האורות היותר גדולים, כמו שאפשר בלבושים דעוה"ז, כמבואר.

קמ) הרי נתבאר, שאין שום שינוי ח"ו במשהו, מתורה דאצילות, שאורייתא וקב"ה חד הוא, עד התורה שבעוה"ז, אלא, כל ההבחן הוא בלבושים, כי לבושים שבעוה"ז, המה מעלימים להקב"ה ומסתירים אותו, כנ"ל (ד"ה וז"ש) ותדע שעל שם התלבשותו יתברך בתורה, הוא מכונה בשם "מורה", להודיעך שאפילו בעת הסתר הפנים ואפילו בבחינת ההסתר הכפול, כנ"ל (ד"ה והסתר), הרי הקדוש ברוך הוא שורה ומלובש בתורה: כי הוא יתברך "מורה", והיא "תורה". אלא שלבושי התורה הגסים לעינינו המה בחינת כנפים, המכסים ומסתירים את המורה ית', המלובש ומסתתר בהם. אמנם, כשזוכה האדם לגילוי פנים, בתשובה מאהבה בבחינתה הד' (כנ"ל ד"ה מידה וד"ה ולפיכך), נאמר עליו "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל' כ'), כי מאז ואילך, אין לבושי ה"תורה" מכניפים ומסתירים עוד את ה"מורה", ונתגלה לו לנצח כי אורייתא וקוב"ה חד הוא.

 

קמג) פירוש, כי החיצוניות של המציאות כמו: השמים והרקיעים והארץ והימים וכדומה, הכתובים בתורה הקדושה, כל אלו מכונים בשם "עולם". והפנימיות של המציאות, דהיינו האדם והבהמה והחיה והעוף למיניהם וכדומה, המובאים בתורה אשר ישנם במקומות הנ"ל שנקראים חיצוניות, הם מכונים בשם "נפש", והשתלשלות המציאות לדורותיהם, בשם סיבה ומסובב, למשל, כמו ההשתלשלות של ראשי הדורות, מאדם הראשון, עד יהושע וכלב באי הארץ, המובאת בתורה, שהאב נבחן ל"סיבה" אל בנו ה"מסובב" על ידו, הנה בחינת ההשתלשלות הזו של פרטי המציאות, בדרך סיבה ומסובב האמורה, מכונה בשם "שנה". וכל דרכי הקיום של כל המציאות הן מהחיצוניות והן מהפנימיות הנ"ל לכל דרכי הנהגותיהם ומקריהם, המובאים בתורה מכונים בשם "קיום המציאות".

קמד) ותדע, שד' העולמות הנקראים בחכמת הקבלה: אצילות בריאה, יצירה, עשיה, בעת שנשתלשלו ויצאו, הנה יצאו זמ"ז, בבחי' חותם ונחתם, כלומר, כמו שכל מה שנמצא רשום בחותם מתגלה בהכרח ויוצא בדבר הנחתם ממנו, לא פחות ולא יותר. כן היה בהשתלשלות העולמות, באופן, שכל ד' הבחינות שהם עש"נ וקיומיהם כנ"ל, שהיו בעולם האצילות, יצאו כולם ונחתמו ונתגלו דוגמתם, גם בעולם הבריאה. וכן מעולם הבריאה, לעולם היצירה, עד לעולם העשיה.

באופן, שכל ג' הבחינות שבמציאות שלפנינו המכונות עש"נ, עם כל דרכי הקיום שלהם הערוכים לעינינו, כאן בעוה"ז, הנה נמשכו ונתגלו כאן מעולם היצירה, והיצירה מן שלמעלה ממנו, באופן שמקור כל הפרטים המרובים הללו שלעינינו הם בעולם האצילות. ולא עוד, אלא אפילו אותם החידושים המתחדשים ובאים היום בעולם הזה, הנה מוכרח כל חידוש להתגלות מקודם מלמעלה בעולם האצילות, ומשם בא ומשתלשל ונגלה לנו בעוה"ז. וז"ש חז"ל, אין לך כל עשב מלמטה שאין עליו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה עליו ואמר לו גדל (בראשית רבה פ"י). וז"ס, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין דף ז' ע"ב), והבן.

קמה) ותדע, שבחינת התלבשות התורה בג' בחינות המציאות: עולם, שנה, נפש, וקיומיהם שבעוה"ז, החומריים כנ"ל, הנה מכאן נמצאים לנו האיסור והטומאה והפסול, שבאים בתורה הנגלית, אשר נתבאר לעיל, שהקב"ה מלובש בה, בסוד אורייתא וקב"ה חד הוא, אלא בהעלם והסתר גדול, היות והלבושים החומריים האלו, המה הכנפיים, המכסים ומעלימים אותו ית'. אמנם בחינת התלבשות התורה, בבחינת עש"נ הזכים וקיומיהם שבג' העולמות העליונים, שנק': אצילות, בריאה, יצירה, המה מכונים בכללם, בשם "חכמת הקבלה".

קמו) באופן, שחכמת הקבלה והתורה הנגלית, הם היינו הך, אלא, בעוד שהאדם מקבל מבחי' השגחה של הסתר פנים, והקב"ה מסתתר בתורה (כנ"ל ד"ה וז"ש), נבחן, שעוסק בתורת הנגלה, כלומר, שאינו מוכשר לקבל שום הארה מתורה דיצירה, ואצ"ל עוד מלמעלה ליצירה, וכשהאדם זוכה לגילוי פנים כנ"ל (ד"ה והנה), אז מתחיל לעסוק בחכמת הקבלה, היות ולבושי התורה הנגלית בעצמם, נזדככו בעדו, ונעשתה תורתו, תורת היצירה, שנקראת "חכמת הקבלה". ואפילו הזוכה לתורה דאצילות, אין הפירוש ח"ו, שנתחלפו לו אותיות התורה, אלא, אותם הלבושים עצמם של התורה הנגלית, נזדככו לו ונעשו ללבושים זכים מאוד, שהם נעשו בסו"ה ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך, כנ"ל, שאז נעשו בבחינת איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, כנ"ל.

קמז) וכדי לקרב הדבר מעט אל השכל, אתן לך דוגמא למשל, כי בעוד, שהיה האדם בזמן הסתר פנים, הנה בהכרח שהאותיות ולבושי התורה היו מסתירים את הקב"ה, כי ע"כ נכשל, ע"י הזדונות והשגגות שעשה, ואז היה מוטל תחת שבט העונש ח"ו, המלבושים הגסים שבתורה, שהם טומאה ואיסור ופסול וכדומה. אמנם בעת שזוכה להשגחה הגלויה, ולבחינת תשובה מאהבה, שהזדונות נעשו לו כזכויות, הרי כל הזדונות והשגגות שנכשל בהם, מעת היותו תחת הסתר פנים, הנה נתפשטו עתה מלבושיהם הגסים והמרים מאד, ונתלבשו בבחי' לבושי אור ומצוה וזכויות, כי אותם הלבושים הגסים בעצמם נתהפכו לזכויות, כנ"ל (ד"ה ולפיכך) עש"ה, שהמה עתה בחינת לבושים הנמשכים מעולם האצילות, או בריאה, שהמה אינם מכניפים ומכסים על ה"מורה" ית', אלא אדרבה, והיו עיניך רואות את מוריך, כנ"ל. הרי, שאין ח"ו שום חילוף של משהו, בין תורה דאצילות לתורה שבעוה"ז, דהיינו בין חכמת הקבלה לתורת הנגלה, אלא, שכל ההבחן הוא רק בבחינת האדם העוסק בתורה, ושנים עוסקים בתורה בהלכה אחת, ובלשון אחת ממש. ועכ"ז, לאחד תהיה התורה ההיא בבחינת חכמת הקבלה ותורה דאצילות, ולשני תהיה תורה דעשיה ונגלה. והבן זה היטב.

קמח) ובזה תבין צדקת דברי הגר"א מווילנא ז"ל (בסידור בברכת התורה), שכתב, שמתחילין התורה בסוד, דהיינו, תורת הנגלה דעשיה, שהיא בחינת נסתר, שהשי"ת מסתתר שם לגמרי כנ"ל. ואח"כ ברמז, כלומר, שנתגלה ביותר בתורה דיצירה, עד שזוכה לפשט, שה"ס תורה דאצילות, שנקראת פשט, משום שנתפשטה מכל הלבושים המסתירים להשי"ת כמבואר.

הסבר: דהיינו התורה דאצילות שהיא פנימיות התורה בשורשה היא שלמה והתפיסה שלה היא לא תפיסה גשמית חס ושלום כפי שאנו תופסים בעולם הזה כגון שור חמור נזיקין וכו' מבחינה חיצונית. ועוד יותר מזה התורה דעולם הזה לכאורה מסתירה את הבורא כי לא רואים את הקשר בינה לבורא באמת. הכיצד חמור קשור לבורא?

אלא כפי שאמרנו שגם חיצוניות התורה קדושה ופנימית לחלוטין אלא זה תלוי במקבלים.

כאשר האדם בלא לשמה תופס רק את בחינת העולם הזה שבתורה את צד הנפרדות. אבל אם יקח את זה לעבודה ויחבר את הפרטים לכלל הרי מעלתו גדולה לאין קץ (אין הכוונה רק על המצוות הגשמיות שיחברם לכלל. אלא בעיקר לפרטים הרוחניים שצריך לחברם לכלל. שאכן אמת שחלק חשוב מההשלכה שלהם הוא קיום תורה ומצוות בגשמיות ממש כגרויביטוי לאספקלריא הרוחנית שלהם.

על כן משה ניצח למלאכים דהיינו שרק כלל בלי פרטים לא מספיק, וכאשר מתקנים גם את בחינת הרצון לקבל את צד הפרטים רואים את הגינה בערוגותיה.

הביא משל יפה ששנים עוסקים באותה תורה לאחת תהיה תורה דעולם הזה חס ושלום או תורה דעשיה, ולאחד תהיה תורה דאצילות.

על כן אחרי דברים קדושים אלה? במקום להמשיך לעסוק רק בחיצוניות שאם חס ושלום עומדת בפני עצמה מסתירה יותר את הבורא, ראוי לנו לקבל להתעסק בפנימיות התורה כמה שיותר וגם בחיצוניות התורה כתומכת לפנימיות ואז נזכה להשגה שלמה בע"ה. 

 

 

קנד) והנה הדברים האלו מספיקים לכל מעיין, שירגיש בדעתו את מהותה של חכמת הקבלה באפס מה. וראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים ולכל ההשגות העליונות, כנ"ל. ואין לשאול, אם כבר זכו להשגות, הרי הם יודעים הכל מהשגתם עצמם, ולמה להם עוד ללמוד בספרי חכמת הקבלה מאחרים.

אמנם לא מחכמה שאלה זאת, כי זה דומה לעוסק בתורת הנגלה, ואין לו שום ידיעה בעסקי העוה"ז, בבחינת עולם שנה נפש שבעוה"ז, כמ"ש לעיל, ואינו יודע במקרי בני אדם והנהגתם לעצמם, והנהגתם עם אחרים, ואינו יודע את הבהמות, החיות והעופות שבעוה"ז. וכי יעלה על דעתך, שאיש כזה יהיה מסוגל להבין איזה ענין בתורה כהלכתו, כי היה מהפך הענינים שבתורה, מרע לטוב ומטוב לרע, ולא היה מוצא את ידיו ורגליו בשום דבר. כן הענין שלפנינו, אע"פ שהאדם זוכה להשגה, ואפילו להשגה מתורה דאצילות, מ"מ אינו יודע משם אלא מה שנוגע לנפשו עצמו, ועדיין אמנם צריך לדעת כל ג' הבחינות: עולם שנה ונפש, הנ"ל, בכל מקריהם והנהגותיהם, בתכלית ההכרה, כדי שיוכל להבין את עניני התורה המיוחסת לאותו עולם, שענינים אלו בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבוארים בספרי הזוהר ובספרי הקבלה האמיתיים, שכל חכם ומבין מדעתו מחוייב להגות בהם יומם ולילה.

קנה) ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.

קנו) אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בענינים מדומים וגשמיים שעוברים בזה על לא תעשה לך פסל וכל תמונה ח"ו, כי אז, אדרבה מקבלים היזק במקום תועלת. ולפיכך הזהירו ז"ל שלא ללמוד החכמה כי אם לאחר ארבעים שנה או מפי רב, וכדומה מהזהירות, וכל זה הוא מהטעם האמור.

ולפיכך, הכינותי בעז"ה את הפירושים פנים מאירות ופנים מסבירות על עץ חיים, שעשיתי, כדי להציל המעיינים מכל הגשמה.

הסבר: כל הכתבים נכתבו בשפת הענפים ממילא רק מי שבעל השגה ועוסק בתורה לשמה יכול להבין את הדברים אם כך מה יעשה מי שלא?

ניתנה לבעל הסולם רשות וזכות מיוחדת מלמעלה לתת לנו את היכולת ללמוד את הדברים גם לפני שאנו בעלי השגה ומתוך שלא לשמה לבוא לשמה, זה לא מובן מאליו אומר בעל הסולם לפני זמנו של בעל שם טוב היו צריכים לשבע חכמת חיצוניות וסיגופים רבים וגם לא כל אחד היה זוכה, לרבי שמעון בדורו ניתנה זכות לאחר מכאן להאר"י וכן הלאה.

מביא במקום אחר שזה תלוי בהכשרה של הדור או בנביא עצמו או בשניהם.

נתן לנו בעל הסולם את האפשרות לגשת לדברים כי באמת הדור הזה התפתח בצורה שראוי ומוכשר להיכנס לפנימיות הדברים.

עכשיו נשאר רק לבוא ולקחת, בהצלחה.

 

האם צריך ללמוד חכמת הקבלה?

ניתן הקדמה קטנה ולאחר מכן נביא ציטוטים לפי העניין ונסביר דבר דבר על אופנו.

יש להבין שעיקר התורה נקראת חכמת האמת, וכמו כן גם פנימיות התורה. חכמת האמת שהיא עיקר התורה נמצאת בכל התורה ובכל הלשונות, פשט רמז דרש וסוד. נקראת גם לעיתים חכמת הקבלה מכיוון שחכמת הקבלה היא הקרובה ביותר לחכמת האמת.

על זה נשאל

מה ההבדל בין חכמת הקבלה לפנימיות התורה?

התורה מחולקת לפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. סוד זה חכמת הקבלה, אומנם יש משהו מעל כולם שכולל את כולם.

פנימיות התורה, חכמת האמת דרך העבודה.

חכמת הקבלה זה אחד הדרכים המסוגלות ביותר, ללמוד את פנמיות התורה, את חכמת האמת.

שהיא הכלל שמעבר לפרטים.

חז"ל וכל הצדיקים גם אלה שלא עסקו בקבלה תמיד עסקו בחכמת האמת, כפי שאמר המרח"ו "כי לא על חנם כפי רצונם פסקו טמא טהור אסור והיתר כשר ופסול אלא מתוך פנימיות התורה כנודע"

כמו כן כל סיפורי הגמרא חזל לא למדו אותם רק בחיצוניות חס ושלום לא למדו על שור וחמור חיצונים בלבד כמו שלומדים רק היום אלא עיקר הלימוד שלהם היה חכמת האמת שבגמרא, הם ידעו להפיק והפיקו את פנימיות התורה מתוך הגמרא.

שלמדו על שור וחמור לא למדו על שור וחמור גשמי רק, למשל שור זה בחינת ידיעה חמור צד הרגש החומרי כפי הכתוב "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וגו"

מאמתי קוראים קריאת שמע? דהיינו מאימת ה' יראת הרוממות אפשר וכו'.. כאשר המיקוד הוא רק על המעשה שבתורה על צד הגוף ללא הנשמה יוצא שכרנו בהפסדנו.

לכן ראוי לזכור ולהפנים שהכלל הוא חכמת האמת, השאלה עכשיו מה הדרך הטובה ביותר לפשוט את חכמת האמת? האם לימוד פיזיקה קוונטית? לימוד גמרא הלכה או מה? כמו כן ראוי לשאול למי ניתנה מלמעלה הרשות או הזכות להוריד אלינו את חכמת הקבלה בצורה הכי טובה מבוארת ופרקטית.

אנו רואים שהיו יחידי סגולה בדורות קודמים שכן הגיעו להשגה ותפסו את חכמת האמת ללא חכמת הקבלה, כמו למשל הרמב"ם, ועוד גדולים רבים. השאלה אם זה תקף לגבינו לגבי כלל העם או רק לצדיקים יחידי סגולה? והאם זה תקף בכלל בדור הזה?

בקצרה נענה שאין אפשרות בדורנו ככלל להגיע להשגה להגיע ללשמה או להשיג את חכמת האמת ללא חכמת הקבלה.

מכיוון שאין באפשרותנו את הכוח או היכולת או הזכות לעשות זאת אלא ע"י חכמת הקבלה.

כמו כן נראה בהמשך הציטוטים שזהו מהלך קוסמי ולא סתם ככה שרק חכמת הקבלה יכולה להצילנו ולהביאנו לדבקות בה' אלא זה סדר קוסמי שטבוע במציאות ואין דרך אחרת.

נביא ציטוטים ונסביר את הפינות הקשות. (המאמר יצא ארוך ולא רציתי להשמיט דברים חשובים אז חילקתי אותו לשלושה חלקים.)

 

פרי חכם תורת הקבלה ומהותה:

עניין חיוב הלימוד בקבלה

יכול המערער לומר, אם כן, כל החכמה הזו, הוא עסק לאותם שכבר זכו לאיזו בחינה של התגלות אלוקיית. ואיזה חיוב וצורך יכול להיות למרבית העם, בידיעת החכמה הנשגבה הזו?

אמנם יש דעה כללית המקובלת אצל ההמון. אשר עיקר החפץ של התורה והדת, הוא עניין הכשר המעשה בלבד, שכל הנרצה תלוי על קיום המצוות המעשיות, בלי שום דבר נוסף הנלוה עליו, או שצריך לצאת ממנו. אם כן היה הדבר, ודאי צדקו דברי האומר שדי לנו בלימוד הנגלה לבד, בדברים הנוגעים למעשה.

אבל לא כן הדבר, שכבר אמרו חז"ל: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות". הרי לפניך שיש עוד תכלית, אחר קיום המעשיות, שהמעשה הוא רק הכנה בעלמא לתכלית הזאת. ואם כן מובן מאליו, אשר אם המעשים, אינם מסודרים לתכלית הנרצה, הרי זה כאילו לא קיים כלום. וכן אמרו בזהר "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". אם כן צריך עוד שיתלוה הכוונה אל המעשה.

ועוד מובן שהכוונה צריכה להיות כוונה אמיתית, הראויה למעשה. על דרך שאמרו חז"ל על הפסוק "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם לשמי, שאל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". הרי שאם נמנע מהחזיר משום השקוץ שבו, או הזק גופני, אין הכוונה הזאת מועילה לו כלום, שיהיה נחשב לעושה מצוה, אלא אם יכוון בכוונה הרצויה והמיוחדת, שהתורה אסרה. וכן בכל מצוה ומצוה, ורק אז גופו הולך ומזדכך, מחמת קיום המצוות, שהוא התכלית המבוקש.

אם כן לא די לנו לימוד הנהגת אופני המעשה, כי אנחנו צריכים ללמוד אותם הדברים המביאים לידי הכוונה הרצויה, לקיים כל דבר מתוך אמונתו בתורה, ובנותן התורה, אשר יש דין ויש דיין. ומי פתי לא יבין שאמונה בתורה, ובשכר ועונש. שהם סגולה לדבר הגדול הזה מצריכים לימוד רב בספרים המתאימים. באופן שעוד טרם המעשה, צריכים ללימודים המצרפין את הגוף שיסתגל לאמונה בה' ותורתו והשגחתו. ועל זה אמרו חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", ולא אמרו בראתי לו מצוות תבלין, כי "ערביך ערבא צריך", כי היצר הרע, החפץ בהפקרות ובפריקת עול, לא יניחהו לקיים המצוות.

תורה תבלין

רק התורה היא תבלין המיוחד לביטול ולהכנעת היצר הרע, והיינו שאמרו חז"ל "המאור שבה היה מחזירן למוטב".

רוב דברי התורה הם לעיון

בזה מיושב למה לנו האריכות בתורה, באותם החלקים שאינם נוגעים למעשה, אלא רק לעיון, דהיינו הקדמת מעשה בראשית והם כל ספר בראשית, שמות, ורוב חלק דברים. ואין צריך לומר אגדות ומדרשים. אלא להיותם העצם שהמאור צרור בהם. יזדכך גופו, ויוכנע יצר הרע, ויבא לאמונה בתורה, ובשכר ועונש, שזוהי הדרגה הראשונה לקיום העבודה כמבואר.

נר מצוה ותורה אור

וז"ש "נר מצוה ותורה אור", כי בדומה למי שיש לו נרות, ואין לו אור להדליקם, נמצא יושב בחושך, כן מי שיש בידו מצוות ואין בו תורה, הרי הוא יושב בחושך, כי התורה אור, שבה מדליקין ומאירין את החושך שבגוף כאמור.

היוצא מדברינו, שעניין החכמה האמורה, אינה מוגבלת כלל בלשון של חכמת הקבלה, כי עיקרה הוא אור רוחני, היוצא ומתגלה מעצמותו ית' בסוד הכתוב,"התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו", דהיינו, על שני הדרכים הנ"ל: מעילא לתתא, ומתתא לעילא.

והדברים והדרגות האלו, באים ומתפשטים על פי לשון מותאם להם, שהם באמת כל הויות הבריות ומנהגיהם שבעולם הזה, שהמה ענפיהם. כי "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל", והיינו שהעולמות יוצאים ונחתמים זה מזה, כחותם ונחתם, וכל שבזה, נוהג בזה. עד לעולם הגשמי, שהוא ענף אחרון שלהם, אבל כולל את העולם העליון ממנו כנחתם מחותם.

בזה נקל לדעת, שאפשר לדבר מעולמות העליונים, רק על פי ענפיהם הגשמיים התחתונים הנמשכים מהם, או מהנהגות, שהם לשון התנ"ך. או על פי חכמות חיצוניות. או על פי הבריות, והוא לשון המקובלים. או על פי שמות מוסכמות, וזה היה נוהג בקבלת הגאונים מזמן גניזת הזהר.

 

ארבע לשונות משמשות לחכמת האמת

ארבע לשונות משמשות לחכמת האמת, ואלו הן: א': לשון התנ"ך ושמותיו וכנוייו. ב': לשון הלכה, – ושפה זו קרובה מאד ללשון התנ"ך. ג': לשון האגדות, – והיא רחוקה מהתנ"ך לגמרי משום שאינה מתחשבת כלל עם המציאות, ולשפה זו מתיחסים שמות וכנויים מוזרים, וגם אינה מתיחסת למובנים בדרך שורש וענפו. ד': היא שפת הספירות והפרצופים. – בכלל היתה נטיה גדולה, לבעלי החכמה, להסתירה מגסי החומר, משום שלדעתם החכמה והמוסר עולים בקנה אחד. ועל כן, החכמים הראשונים הסתירו החכמה בכתב רק בבחינת קווין ונקודות, גג ורגל, שמזה נולד והצטייר האלפא ביתא, בצורת כ"ב אותיות שלפנינו.

שפת התנ"ך

לשון התנ"ך: הוא הלשון העיקרי והשורשי, המותאם מאד לתפקידו, משום שיש לו על פי רוב, יחס של שורש וענף, והוא הלשון הנח ביותר להבין בו. ולשון זה הוא העתיק ביותר, והוא סוד לשון הקודש שיחסו אותה לאדם הראשון.

לשפה זו שתי מעלות וחסרון אחד. המעלה הראשונה שבה: היא היותה נוחה להבנה, ואפילו למתחילים בהשגות, מובן להם מיד כל הנחוץ להם. המעלה השניה: שהענינים מתבארים על ידה, בהרחבה ובעומק, יותר מכל הלשונות. החסרון שבה: אשר אי אפשר להשתמש עמה בדברים פרטיים או בעניין קשרים של קודם ונמשך, משום שלכל דבר צריכים לבאר ענינה בכל ההקף, כי איננה מוכחת מתוכה באיזה פרט היא מדברת, אם לא בהצגת העניין בשלימותו. לפיכך, כדי להבליט את הפרט היותר קטן, צריכים להציג עליה, פרשה שלמה בגללה, ומשום זה אינה ראויה לפרטים קטנים, או לקשרים של קודם ונמשך. – ולשון התפלות והברכות לקחו גם מלשון התנ"ך.

שפת ההלכה

לשון הלכה: אינה של מציאות, רק מקיום המציאות. הנה לשון זה נלקח כולו מלשון התנ"ך על פי שרשי ההלכה המובאים שם. ויש לה מעלה אחת על התנ"ך, בהיותה מרחיבה מאד, כל עניין ועניין, ומראה מתוך זה את השרשים העליונים ביתר דיוק.

לעומת זה יש לה חסרון גדול על לשון התנ"ך, בהיותה קשה מאד להבנה, והיא הקשה שבלשונות, לא ישיגה כי אם חכם שלם, שנקרא: "עייל ונפיק בלא בר", ומובן מאליו, שגם החסרון הראשון יש בה, כי נלקחה מהתנ"ך.

שפת האגדה

לשון אגדה: היא קלה להבנה, מתוך המליצות המתאימות מאד למובן הנרצה, ואם להבינה בשטחיות, היא עוד יותר נוחה להבנה מלשון התנ"ך. אלם להבינה בשלמות, היא שפה קשה מאד, משום שאינה נשמרת כלל לדבר על סדרי ענף ושורש, אלא רק על פי מליצת הלשון, בחידוד נפלא, אמנם היא עשירה מאד בפתרון מובנים זרים וקשים, במה שנוגע למהות המדרגה במצבה, על פי ערך עצמה, אשר אי אפשר, לבארם בשפת התנ"ך והלכה.

שפת המקובלים

לשון המקובלים: היא שפה ממש במלוא מובן המלה, דייקנית מאד, הן בעניין שורש וענף, והן בעניין קודם ונמשך, ולה המעלה המיוחדת, שאפשר לדבר בשפה זו בפרטים ופרטי פרטים, בלי הגבלה. גם אפשר על ידה לגשת ישר לעניין הפרט שרוצים, בלי הצורך לקשרה עם הקודם לה, או המאוחר לה.

אמנם על כל אותן המעלות הנשגבות שאתה רואה בה, הנה יש בה, גרעון גדול מאד, להיותה קשה להשגה, וכמעט שנמנע להשיגה, זולת מפי חכם מקובל, ומפי חכם המבין מדעתו. כלומר, שאפילו המבין מדעתו את כל המשך המדרגות האמורים: מתתא לעילא, ומעילא לתתא, עם כל זה, לא יבין בלשון זה כלום, עד שיקבל אותה, מפי חכם, שכבר קיבל את השפה מרבו פנים אל פנים.

הסבר: שפת התנ"ך היא השפה הנוחה ביותר לבעלי ההשגה מכיוון שהיא שפה כללית, דומה למדרגת הדומם שהיא בחינה כללית מאוד, שפה זו כתובה ונלמדת בצורה של ענף ושורש, אבל לא בצורה של קודם ונמשך( דהיינו סיבה ותוצאה תהליך) על כן חיסרון גדול בה מכיון שהיא מאוד כללית וההשגה והתפיסה ממנה בהתאם.

שפת ההלכה: דומה לשפת התנך אבל יש לה מעלה עליה להיותה עוסקת גם בפרטים ביתר דיוק ומרחיבה אותם וכך מביאה תמונה שלמה ומדויקת, אבל יש בה חיסרון כפי שהסביר, א' החיסרון של שפת התנ"ך. ב' שהיא מאוד קשה וצריך להבין מאוד מדויק את השורשים כדי להתעסק ולהבין בה. דומה שפה זו לבחינת הצומח שמגלה את הפרטים שבדומם.

לשון האגדה: שפה זו מאוד מיוחד ועוסקת בדרך הרמז ולא שומרת על ההקשרים של ענף ושורש כמו שפת התנך וההלכה על כן קשה מאוד להבנה, יש לה את היחודיות שלה שיכולה לבאר דברים שורשים במהות המדרגה לגעת בדרך הרמז בכללים מאוד גבוהים אבל צריך לדעת לפשוט ממנה את הרמז ולא להיתקע בלבוש שלה שאין לו ערך בפני עצמו, בשונה מהלשונות הקודמים. קושי נוסף שלה הוא מטעם שלא מדברת אפילו בצורה של ענף ושורש בשונה משפת התנ"ך וההלכה שכן מדברים, דומה לבחינת החי.

לשון המקובלים: דהיינו חכמת הקבלה השפה הטובה והמדויקת ביותר מכל הבחינות הן בבחינת ענף ושורש (בחינה שכנגדו) והן בבחינת קודם ונמשך (סיבה ותוצאה) על כן מכילה את היתרונות של כל השפות ביחד, כמו כן היחודיות שלה שלכל פרט ופרט יש ביטוי ופירוש בפני עצמו. שפה במלוא מובן המילה!

יש בה חיסרון להיותה קשה יותר מכיוון שהיא עמוקה יותר ודורשת לימוד והשגה בהתאם, רבותינו הקדושים האריז"ל ובעל הסולם נתנו לנו את הכלים להתעסק בשפה זו משו שלא היה בדורות קודמים מכיון שהעולם עוד לא התפתח לנקודה הזו.

כמו כן שפה זו מחולקת לסתרי תורה וטעמי תורה ואנו עוסקים רק בבחינת טעמי התורה שבה. ויש פה דבר נוסף שחשוב להבינו, בדורות הקודמים גם כאשר עסקו בשפת התנ"ך הפשיטו ממנה את חכמת האמת את הפנימיות רק בהתאם למדרגה שלהם, בדורנו זה לא משנה במה אנו עוסקים אנו מגשימים לגמרי את הדברים ולא מפשיטים את חכמת האמת, אלא נשארים רק בצד החיצוני שהוא סם המוות כמו שאומר רבי שמעון בפרשת בהעלותך רבות בעניין ציטוט יובא בהמשך המאמר.

על כן חובה לעסוק בחכמת הקבלה וללמוד את הדברים בצביונים הרוחני כפי שבעל הסולם מאפשר לנו בדור הזה.

הרב"ש בנו וממשיך דרכו של בעל הסולם הוריד לנו את הדברים ביתר שאת. 

אומר בעל הסולם שהאריז"ל הצילנו מהשכל והבעל שם טוב מהלב, דומה מאוד העניין שהרב"ש הצילנו מהלב והביא לנו את דרך העבודה מלמטה למעלה, וכל דור ודור תלמידיו, כגון הרב שלנו הרב אדם סיני מרחיב את הפרטים יותר ומבאר עוד, וכך בכל דור ודור כל צדיק מוסיף ומבאר על קודמיו.

באמת רואים שיש הבדל עצום ללמוד תורת בעל הסולם דרך הרב"ש או את בעל הסולם לבד, האמת הבדל של שמים וארץ.

 

שפת הקבלה דומה לכל שפה מדוברת ועדיפותה, במשמעות הגלומה במלה אחת!

במבט שטחי נראית שפת הקבלה כמין תערובת משלשת הלשונות הנ"ל. אולם המבין להשתמש אתה יווכח שהיא שפה מיוחדת לעצמה, מתחילתה עד סופה. ואין הכוונה על תוארי המלים, אלא על הוראותיהם, שבזה כל ההפרש ביניהם, אשר בשלושת הלשונות הקודמים, כמעט ואין כל הוראה למלה אחת, דהיינו, לאפשר למעיין להבין על מה המלה רומזת, ורק בצרוף של כמה מלים, ולפעמים גם פרשיות, אפשר להבין תוכנם והוראתם. היתרון שבשפת הקבלה היא, אשר כל מלה ומלה שבה, מגלה למעיין את תוכנה והוראתה, בתכלית הדייקנות, לא פחות מכל לשונות בני אדם, אשר כל מלה ומלה יש לה גדרה המדוייקת שאי אפשר להחליפה באחר.

נתינת רשות

שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עמהם בפרהסיא בפני כל עם ועדה, ולהסביר כל מלה ומלה על אופנה, כי גם אנכי נשבעתי לרבי, שלא לגלות, כמו כל התלמידים שקדמוני. אבל שבועה זו, ואיסור זה, אינם חלים זולת על אותם הדרכים הנמסרים בעל פה, מדור דור, עד הנביאים ומעלה, כי הדרכים האלו, אם היו מתגלים להמון העם, היו מביאים הפסד רב, מטעמים הכמוסים לנו.

אמנם אותו הדרך, אשר אני עוסק בספרי הוא דרך המותר, ואדרבה נצטויתי מפי רבי להרחיבו כמה שאפשר לי, ומכונה אצלינו דרך התלבשות הדברים. ועין במאמרי רשב"י, שלדרך הזה מכנה נתינת רשות. וזהו שהעניק לי ה' במדה שלמה, אשר מקובל אצלינו, שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור, על דרך שאמרו ז"ל "ראוי היה שמואל הקטן וכו' אלא שאין דורו זכאי לכך", ועל כן אמרתי שכל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסבת הדור שלי.

הקדמה לספר הזוהר:

ז) ומכאן תבין את היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו העובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה, וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה, ואמר שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פקח אחד בראשם הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו, אם היו לפחות עובדי השי"ת עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא יכשלו, ואם גם עובדי השי"ת סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה.

הקדמה לתעס:

כב) אכן, אם נשים לב לדבריו ז"ל, המה מתבהרים לפנינו כעצם השמים לטוהר, כי מה שכתב, "מוטב לו שיניח את ידו הימנו אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה על מזל של חריפות ובקיאות, אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, כלומר, שעמל ויגע בתורת הנגלה ועדיין היצה"ר בתוקפו עומד ולא נמוח כלל, כי עדיין לא ניצל מהרהורי עבירה, כמ"ש רש"י לעיל בביאור בראתי לו תורה תבלין, עש"ה. ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאד לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשי"ת בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה, ומכל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו, ואיך יוכל לזכור עוד בשעת הלימוד בהשי"ת, כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים הם ח"ו אינם יכולים לבא אצלו עם הכוונה להשי"ת בבת אחת, ולכן מיעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוין דעתו ולבו להשי"ת בשעת לימוד בלי טורח, ואפילו הוא קשה העיון ביותר, כי העיון בנושאים של החכמה והשי"ת, הם אחד, וזה פשוט מאד.

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות:

ת ה) ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה, והגם ששלימות הדעת מקוה לנו, בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב יהיב חכמתא לחכימין וכו' ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, וע"כ להתפשטותגדול של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכים מקודם, באופן שנהי' ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב:

 

ציטוטים מגדולי ישראל:

א. זהר פרשת בהעלותך אות י"ד (תרגום מארמית): כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.

ב. זהר פרשת בהעלותך אות נ"ח (תרגום מארמית): "רבי שמעון אמר אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר ספורים בפשטות , ודברי הדיוט.
כי אם כן גם בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט ועוד יותר יפים מהם…"

ג. זהר פרשת בהעלותך אות ס' (תרגום מארמית): "וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."

ד. זהר פרשת בהעלותך את ס"ד (תרגום מארמית): "אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."

ה. הקדמת חיים ויטאל זיע"א על שער ההקדמות:

    • 1) עמ' י' טור ב':

"ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד, מגששים כעורים קיר בלבושי התורה, ואין להם עיניים רואות ברזי התורה הנסתרים בו."

    • 2) עמ' י"א טור א': "כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם היא לובשת בגדי אלמנותה ושק הושת כסותה וכל האומות יאמרו לישראל מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתנו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם

אין עלבון תורה גדול מזה,

    ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה."

ו. המקובל רבי יהודה צבי ברנדווין זצ"ל: "והנה ידוע כי הגורם לכל היסורים הנוראים של עניות וחרב ביזה והרג ר"ל הוא מפאת חוסר השתדלות בלימוד חכמת הקבלה."

ז. הרה"ק מזידיטשוב זצ"ל (בספרו סור מרע ועשה טוב): "והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה וכו' אחר שעושה המצוה בלי טעם רק מצות אנשים מלומדה ודמיין לבהמות האוכלים חציר שאין בו טעם אכילת אדם."

ח. ר' בונם מפשיסחא זצ"ל: "אבל עתה בעקבתא דמשיחא הנסתר. כמו שאנו רואים נר דולק וקודם שכבה הוא מתחזק ביותר ושלהבת עולה יותר. כמו כןמקודם לא היה היצר הרע מתגבר כל כך, והיה די תורה בנגלה לתבלין לנגדו, אבל עתה קודם הגאולה היצר הרע מתגבר יותר וצריכים להתחזק גם בנסתר."

ט. האדמור מזדיטשוב: "אי אפשר להיטהר ולהתקדש בדורות האחרונים כלום בלעדי חכמת הזהר והקבלה."

י. המקובל רבי יהודה צבי ברנדווין זצ"ל: "והנה ידוע כי הגורם לכל היסורים הנוראים של עניות וחרב ביזה והרג ר"ל הוא מפאת חוסר השתדלות בלימוד חכמת הקבלה."

יא. האדמור הריי"צ מליובאוויטש: "ויעשה תיקון בלימודו בזהר בשעה אחת , מה שלא יעשה בלימוד הפשט במשך שנה תמימה…"

יב. הרבי מליובאוויטש: "ומי שלא לומד פנימיות התורה מתחייב בנפשו, כי גם בעסק שאר חלקי התורה יפול, ומי שאינו רוצה בלימוד זה, רק בלימוד הנגלה בלבד , מתדבק 'באתר דמותא'. ורק ע"י לימוד סודות התורה יזכה לאור החיים."

יג. בעל הסולם הקדמה לתלמוד עשר הספירות אות קנ"ה: "ולפי"ז יש לשאול א"כ למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה.אמנם יש בזה דבר גדול וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק להבין מה שלומדים מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש כי כל אדם מישראל מובטח בסופו שישיג כל ההשגות הנפלאות אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להַנות לכל נברא…"

יד. הגאון מוילנא בפירוש לסידורו: "ההשגה מתחילה מתורת הניסתר ורק אח"כ משיגים יתר חלקי התורה. ולבסוף משיגים את התורה הנגלית."

טו. תיקוני הזהר ,תיקון 30: "אוי לאלו שלא רוצים ללמוד את הזוהר מפני שהם מביאים לעולם עוני, מלחמות ואסונות."

טז. הגאון מוילנא. ספר "אבן שלמה" 11,3: "הגאולה וביאת המשיח תלויים רק בלימוד הקבלה."

יז. החידא: "לימוד ספר הזוהר מעל ועדיף על כל לימוד אחר."

יח. הרב איזיק מקומרנו, ספר "נוצר חסד": "אם דורי היה שומע לי, היה לומד כבר מגיל תשע ספר הזוהר,וכך היה יורש יראת שמים במקום יראה חיצונית."

יט. המקובל יצחק כדורי: "אני קורא לכל אחד, להקדיש כל יום לכל אחד זמן ללימוד הקבלה. מפני שבזה תלוי ניקוי נשמתכם." (ציטוט מאלון, לא שמעתי בעצמי).

כ. ספר הזוהר פרשת נשוא: "בעתיד רק בעזרת ספר הזוהר יצאו בני ישראל מהגלות."

וימציאו לעצמם תחבולה להתחזק בלימוד חכמת הקבלה.

תוב, שכל אחד מהאומות יחזיק באיש יהודי ויוליכהו לארץ הקדושה, ואינו מספיק מה שיוכלו לצאת מעצמם. ותבין אמנם, מהיכן יבא לאומות העולם דעת ורצון כזאת. תדע, שהוא ע"י הפצת החכמה האמיתית, שיראו בעליל אלוקים אמת ותורת אמת. והפצת החכמה בהמון מכונה "שופר", דוגמת השופר, שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם, שאפילו האומות ישמעו ויודו כי יש חכמת אלוקים בקרב ישראל.

בעל הסולם, שופר של משיח

לפנינו חיוב ההרחבה וקביעות העסק בצד הפנימי שבתורה, בכל ענייני הרוח שבה, הכוללת במובן הרחב חכמת ישראל הרחבה, שפסגתה הגבוהה היא דעת אלוקים באמת, על פי עמקי רזי תורה, הצריך בימינו בירור, ליבון והסברה למען יהיה הולך ומובן, הולך ומתפשט בכל שדרות עמנו.

הראי"ה קוק, אוצרות הראיה ב', 317

תתחזק ידידי להאיר את אור חכמת הנסתר בעולם. עתה קרבו הימים, שהכול יכירו וידעו שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלויה רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה בשפה ברורה.

הראי"ה קוק, אגרות א', צ"ב

השאלות הרוחניות הגדולות, שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחויבות הן להיפתר עכשיו בהדרגות שונות לכלל העם. ולהוריד דברים נישאים ונשגבים ממרום עוזם עד עומק הדיוטא הרגילה ההמונית, צריך לזה עושר רוח גדול ואדיר, ועסקנות קבועה ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה ותברר השפה, עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולרי, להשיב נפשות צמאות.

הראי"ה קוק, עקבי הצאן, נ"ד

המגמה של התגלות רזי תורה היא המטרה האידיאלית בחיים ובמציאות. המחשכים שתוכן הקודש מתכסה בהם, הם גורמים להקטין את רוח האדם, ולהזעיר את שאיפותיו, וממילא הרי הוא מתדלדל, והחברה כולה מתדלדלת בדלדולם של היחידים, האומה מתרוששת ברוחה ע"י התרוקנות הרוח של בניה.

הראי"ה קוק, אורות הקודש א', קמ"ב

מגמת החיים הוא לזכות לדבקותו מטעם תועלת השי"ת לבדו בקפדנות. או לזכות את הרבים שיגיעו לדבקותו ית'.

בעל הסולם, כתבי הדור האחרון

*

"על לימוד הזוהר אין שום הגבלות…"

וכן אמר הגאון הצדיק רבי שלמה בלוך זצ"ל משם רבו החפץ חיים זצ"ל שעל לימוד ספר

הזוהר אין שום הגבלה כי רובו מדרש והיה החפץ חיים מעורר לכולם שילמדו כל שבת את

ר' יוסף בן שלמה מפוז'ין, הוספות בנין יוסף

הזוהר של אותה פרשה ואפילו לבחורים. החפץ חיים

*

"לשון הזוהר הקדוש מעורר יותר מכל מאמרי החז"ל"

מעשה איש, למרן הגאון הקדוש בעל החזו"א זצ"ל

*

וראוי לקבוע עצמו ללמוד חמש דפין בזוהר בכל יום והוא תועלת גדול ותיקון גדול לנפש

להאירה ולזככה ולתקנה ולכלות קוצים מדות רעות ותאוות רעות לזכות בנועם השם והוא

מורה באצבע להחיד"א אות מ'

מרפא ותיקון לחטאים ופשעים של הנפש.

 

———————————————————————–

הרחבה למתקדמים:
הקדמה לתעס

כב) אכן, אם נשים לב לדבריו ז"ל, המה מתבהרים לפנינו כעצם השמים לטוהר, כי מה שכתב, "מוטב לו שיניח את ידו הימנו אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה על מזל של חריפות ובקיאות, אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, כלומר, שעמל ויגע בתורת הנגלה ועדיין היצה"ר בתוקפו עומד ולא נמוח כלל, כי עדיין לא ניצל מהרהורי עבירה, כמ"ש רש"י לעיל בביאור בראתי לו תורה תבלין, עש"ה. ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאד לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשי"ת בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה, ומכל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו, ואיך יוכל לזכור עוד בשעת הלימוד בהשי"ת, כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים הם ח"ו אינם יכולים לבא אצלו עם הכוונה להשי"ת בבת אחת, ולכן מיעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוין דעתו ולבו להשי"ת בשעת לימוד בלי טורח, ואפילו הוא קשה העיון ביותר, כי העיון בנושאים של החכמה והשי"ת, הם אחד, וזה פשוט מאד.

כג) ולפיכך מביא ראיה יפה מדברי הגמרא "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה" כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו, ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון אליה, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא כמ"ש במדרש הנ"ל, "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת, כל החכמה וכל התורה בלבו". אמנם ודאי שצריך זמן, להרגיל את עצמו במאור שבתורה ומצוות, ואיני יודע כמה? ויכול אדם לצפות כן בכל שבעים שנותיו, לפיכך מזהירה אותנו הברייתא (חולין כ"ד) שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור' יוסי אומר רק ג' שנים (ע"ש בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם. ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה לבא לשמה ולזכות בחכמת התורה. והברייתא לא פירשה את התחבולה, אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק בחכמת הקבלה, ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה ולא הצליח, ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל, עש"ה.

כה) עתה תראה, איך כל הקושיות שהבאנו בתחילת ההקדמה המה הבלי הבלים אלא המה הם המכמורים שפורש היצה"ר, לצוד נפשות תמימות, כדי לטורדן מהעולם בלי חמדה. ונראה את הקושיא הא', שמדמים את עצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה גם בלי ידיעת חכמת הקבלה, הנה אני אומר להם, אדרבא, אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נ"ר ליוצר ב"ה בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם נשמת אדם תלמדנו, כי אז מתגלים לכם כל רזי תורה כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים. אלא אם עדיין אתם עומדים בבחינת העסק שלא לשמה, אלא שתקותכם לזכות על ידיה לשמה, א"כ יש לי לשאול אתכם, כמה שנים אתם עוסקים כן. אם עדיין אתם נמצאים בתוך חמש השנים לדברי תנא קמא, או תוך שלוש השנים לדברי רבי יוסי, אז יש לכם עוד לחכות ולקוות, אבל אם עבר עליכם העסק בתורה שלא לשמה יותר מג' שנים לדר"י וה' שנים לת"ק, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו סימן יפה עוד בדרך הזה שאתם דורכים, ולמה לכם להשלות נפשכם בתקות שוא, בשעה שיש לכם תחבולה כל כך קרובה ובטוחה, כמו הלימוד של חכמת הקבלה, כמו שהוכחתי הטעם לעיל, להיות העיון בנושאי החכמה דבר אחד עם השי"ת עצמו, עי' היטב לעיל.

כו) וכן נמשש את הקושיא השניה במ"ש, שצריכים תחילה למלאות כריסם בש"ס ופוסקים. הנה בודאי הוא, שכן הוא לדברי הכל, אמנם ודאי שכל זה אמור, אם כבר זכיתם ללימוד לשמה, או אפילו שלא לשמה אם אתם עומדים בתוך ג' השנים או ה' שנים, משא"כ אחר הזמן ההוא, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו עוד סימן יפה לעולם, וכמו שנתבאר לעיל, וא"כ מוכרחים אתם לנסות הצלחתכם בלימוד הקבלה.

כז) עוד צריכים לדעת, שישנם ב' חלקים בחכמת האמת: חלק א', הוא הנקרא סתרי תורה, שאסור לגלותם זולת ברמיזה, מפי חכם מקובל, למקבל מבין מדעתו. ומעשה מרכבה ומעשה בראשית שייכים ג"כ לחלק הזה. וחכמי הזוהר מכנים החלק הזה, בשם ג' ספירות ראשונות: כתר, חכמה, בינה, ומכונה ג"כ בשם ראש הפרצוף. חלק שני, הוא הנקרא טעמי תורה, שמותר לגלותם, וגם מצוה גדולה לגלותם. ונקרא בזוהר, בשם ז' ספירות תחתוניות של הפרצוף, ומכונה ג"כ בשם גוף של הפרצוף. כי בכל פרצוף ופרצוף דקדושה, יש בו עשר ספירות, הנקראות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שג' ספירות הראשונות מהם, מכונות ראש הפרצוף. וז' ספירות התחתוניות מכונות בשם גוף הפרצוף. ואפילו בנשמה של האדם התחתון, ישנן ג"כ בחינות עשר הספירות בשמותיהן הנ"ל, וכן בכל בחינה ובחינה, הן בעליונים, והן בתחתונים. כמו שיתבארו הדברים בטעמיהם, בפנים הספר בע"ה. והטעם, שז' ספירות התחתוניות שהן גוף הפרצוף, נקראות בשם טעמי תורה, הוא סוד הכתוב, חיך אוכל יטעם. כי האורות המתגלים מתחת לג' הראשונות, שהם סוד ראש, מכונים "טעמים", והמלכות דראש מכונה "חיך". ומשום זה נקראים בשם "טעמי" תורה, כלומר המתגלים מחיך הראש, שהוא בחינת מקור כל הטעמים, שהוא מלכות דראש, אשר משם ולמטה אין שום איסור לגלותם, ואדרבא, שכר המגלה אותם גדול לאין קץ ולאין שיעור. אכן ג' הספירות הראשונות הללו וז"ס התחתוניות הללו, האמורות כאן, מתפרשות: או בכלל כולו, או בפרטי פרטיות שאך אפשר לחלק, באופן, שאפילו ג' הספירות הראשונות, מהמלכות שבסוף עולם העשיה, שייכות לחלק סתרי תורה שאסור לגלותן, וז' הספירות התחתוניות שבכתר דראש האצילות, שייכות לחלק טעמי התורה אשר מותר לגלותן. והדברים האלה מפורסמים בספרי הקבלה.

כח) ומקור הדברים הללו תמצא במסכת פסחים (דף קי"ט), דאמרינן שם, כתיב (ישעיהו כ"ג) והיה סחרה ואתננה קודש לה', לא יאצר ולא יחסן, כי אם ליושבים לפני ה' יהיה סחרה, לאכול לשבעה, ולמכסה עתיק וכו'; מאי למכסה עתיק, זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי נינהו, סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, מאי נינהו, טעמי תורה. ופירש רשב"ם ז"ל, וז"ל "עתיק יומין": זה הקב"ה, דכתיב ועתיק יומין יתיב, "סתרי תורה": הוא מעשה מרכבה, ומעשה בראשית, ופירושו של שם, כדכתיב זה שמי לעלם, "והמכסה": היינו שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא למי שלבו דואג, כמ"ש באין דורשין. "זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין": והכי משמע, למכסה סתרי תורה, שהיו מכוסין מתחילה, ועתיק יומין גילה אותן, ונתן רשות לגלותם, ומי שמגלה אותם זוכה למה שאמר בפסוק זה, עד כאן לשונו.

כט) הרי לך במפורש, ההפרש הגדול בין סתרי תורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה (המפורש שם בגמרא בפירוש הכתוב) בשביל שמכסה אותם, ואינו מגלה אותם. והיפוכם טעמי התורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה, בשביל שמגלה אותם לאחרים. והאיכא דאמרי לא פליגי אלישנא קמא, אלא רק משמעות דורשין איכא בינייהו, אשר הלישנא קמא דורשין סיפא דקרא "ולמכסה עתיק" וע"כ מפרשין השג השכר הגדול על מכסה את סתרי התורה, והאיכא דאמרי דורשין רישא דקרא "ולאכול לשבעה" שמשמעותו "טעמי תורה", בסו"ה וחיך אוכל יטעם, כי אורות הטעמים מכונים אכילה, וע"כ מפרשים השג השכר הגדול הנאמר בכתוב, על המגלה את טעמי התורה. אבל אידי ואידי סוברים, שאת סתרי התורה חייבים לכסות ואת טעמי התורה חייבים לגלות.

ל) הרי לך תשובה ברורה על הקושיות: הרביעית, והחמישית, שבתחילת ההקדמה. שמה שתמצא בדברי חז"ל וגם בספרים הקדושים שאין מוסרים אותה אלא למי שלבו דואג בקרבו וכו', היינו את אותו החלק שנקרא סתרי תורה, שהוא בחינת ג' ספירות ראשונות ובחינת ראש, שאין מוסרין אותה אלא לצנועים, ובתנאים ידועים, שבכל ספרי הקבלה שבכתב ושבדפוס, לא תמצא אפילו זכר מהם, כי הם הדברים שכיסה עתיק יומין, כנ"ל בגמרא. ואדרבא אמור אתה, אם אפשר להרהר ואפילו להעלות על הדעת, שכל אלו הקדושים והצדיקים המפורסמים, שהם גדולי האומה משופרי דשופרי, כגון ספר יצירה, וספר הזוהר, וברייתא דר' ישמעאל, ורב האי גאון, ור' חמאי גאון, והר"א מגרמיזא, ויתר הראשונים עד לרמב"ן, ובעל הטורים, ובעל השו"ע, עד לגאון מוילנא, והגאון מלאדי, ויתר הצדיקים, זכר כולם לברכה, שמהם יצאה לנו כל התורה הנגלית ומפיהם אנו חיים, לידע המעשה אשר נעשה למצוא חן בעיני השי"ת, והרי, כל אלו כתבו והדפיסו ספרים בחכמת הקבלה, כי אין לך גילוי גדול מכתיבת ספר, אשר הכותב אותו, אינו יודע מי הם המעיינים בספרו, שיכול להיות שח"ו רשעים גמורים יסתכלו בו, ואם כן אין לך גילוי רזי תורה יותר מזה, וח"ו להרהר אחר מיטתם של קדושים וטהורים הללו, שיעברו אפילו כקוצו של יוד על מה שכתוב ומפורש במשניות ובגמרא, שאסור לגלות אותם, כמ"ש באין דורשין (במס' חגיגה). אלא בהכרח, שכל הספרים הנכתבים והנדפסים, המה בבחינת טעמי תורה, שעתיק יומין כיסה אותם מתחילה, ואח"כ גילה אותם בסוד חיך אוכל יטעם כנ"ל, שסודות אלו, לא רק שאין איסור לגלותם, אלא אדרבא, מצוה גדולה לגלותם (כנ"ל בפסחים קי"ט), ומי שיודע לגלות ומגלה אותם, שכרו הרבה מאד, כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דוקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק בב"א.

לא) וצריכים מאד להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בוקי סריקי, עד לבלי סבול. וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל' ד"ה נתיב תנינא), וז"ל, נתיב תנינא, ורוח אלקים מרחפת על פני המים, מאי ורוח, אלא בודאי בזימנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחא בינייהו וכו'. כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר. וכל חסדו כציץ השדה (ישעיהו מ'), כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין. וכו'. ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין. בההוא זימנא, ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע"ח) לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. וי לון מאן דגרמין, דיזיל מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאלין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמת דקבלה, דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה, דאיהו י' מינה וכו'. והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח ואיהו רוח הקודש, ואיהו רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. פקודא תנינא, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, דא אהבה, דאיהי אהבת חסד, הה"ד ואהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד. ועלה אתמר, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ וכו', רחימו ודחילו, עיקרא דיליה. בין טב ובין ביש, ובגין דא אתקריאת האי יראה ואהבה, על מנת לקבל פרס. ובגין דא, אמר קב"ה, השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דאיהו רחימו בלאו פרס, ולא על מנת לקבל פרס, דיראה ואהבה על מנת לקבל פרס, איהי של שפחה, ותחת שלש רגזה הארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך, ושפחה כי תירש גברתה.

נז) ומכאן תבין את היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו העובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה, וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה, ואמר שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פקח אחד בראשם הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו, אם היו לפחות עובדי השי"ת עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא יכשלו, ואם גם עובדי השי"ת סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה.

נח) אמנם ידעתי הסבה, שהיא בעיקר מתוך שנתמעטה האמונה בכלל, והאמונה בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט, וספרי הקבלה והזוהר מלאים ממשלים גשמיים, ע"כ נפל הפחד על כל אחד, שלא יצא שכרו בהפסדו, כי ח"ו קרוב להכשל בפסל ודמות. והיא שהעירני לעשות ביאור, מספיק, על כהאר"י ז"ל, ועתה על הזוהר הקדוש. והסרתי הפחד הזה לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל, את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים, למען לאפשר לכל המון בית ישראל ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש. וקראתי הביאור בשם "הסולם" להורות, שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם, שאם יש לך עליה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא "סולם" לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך. אמנם אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו: כי אם תנוח במדרגות הסולם ולא תכנס אל העליה, אז לא תושלם כונתך. כן הדבר בביאור שלי על הזוהר, כי לבאר דבריהם, העמוקים מכל עמוק, עד סופם. עוד לא נברא הביטוי לזה, אלא עשיתי על כל פנים בביאורי זה, דרך ומבוא לכל בן אדם שיוכל על ידו לעלות ולהעמיק ולהסתכל בספר הזוהר גופו, כי רק אז, תושלם כונתי בביאורי זה.

הקדמת ספר הזוהר

סא) אכן לפי"ז נשאלת השאלה, למה לא היה נגלה ספר הזוהר לדורות הראשונים, שבלי ספק היו חשובים במעלה יותר מדורות האחרונים והיו ראויים לו יותר, ויחד עם זה יש לשאול למה לא נגלה ביאור ספר הזוהר עד האריז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו. והתמיה העולה על כולנה, למה לא נגלו ביאור דברי האריז"ל, ודברי הזוהר מימי האריז"ל עד דורנו זו (ועי' בהקדמתי לספר פנים מסבירות על הע"ח באות ח' ד"ה ואיתא עש"ה) ונשאלת השאלה, הכי אכשר דרי. והתשובה היא, כי העולם, במשך זמן קיומו של שתא אלפי שני, הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג' שלישים ראש תוך וסוף, דהיינו חב"ד, חג"ת, נה"י. וז"ש ז"ל ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח (סנהדרין צז ע"א) כי בב' אלפים הראשונים שהם בחינת ראש וחב"ד, היו האורות מועטים מאד, והיו נחשבים לבחינת ראש בלי גוף, שאין בו אלא אורות דנפש. כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי בכלים, הכלל הוא, שהכלים הראשונים נגדלים בכל פרצוף מתחילה, ובאורות הוא להיפך, שאורות התחתונים מתלבשים בפרצוף מתחילה, ונמצא כל עוד שאין בכלים רק העליונים לבד, דהיינו כלים דחב"ד, יורדים שם להתלבש רק אורות דנפש, שהם האורות התחתונים ביותר. וז"ש על ב' אלפים ראשונים שהם בבחינת תהו. ובב' אלפים השניים של העולם, שהם בחינת חג"ת דכלים, ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, שה"ס תורה. וע"כ אמרו על ב' אלפים האמצעים שהם תורה. וב' אלפים האחרונים הם נהי"מ דכלים וע"כ מתלבש בעולם בזמן ההוא אור דנשמה, שהוא האור היותר גדול, וע"כ הם ימות המשיח. גם הדרך הוא בכל פרצוף פרטי, שבכלים דחב"ד חג"ת עד החזה שלו, האורות מכוסים, ואינם מתחילים להאיר חסדים המגולים, שפירושו, התגלות הארת חכמה עליונה, אלא מחזה ולמטה, דהיינו בנהי"מ שלו. והוא הסבה, שמטרם התחילו להתגלות הכלים דנהי"מ בפרצוף העולם, שהם ב' אלפים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם, אלא בזמן האריז"ל שכבר נתקרב זמן השלמת הכלים שמחזה ולמטה, נתגלתה אז הארת חכמה העליונה בהעלם, ע"י נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז"ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה, וע"כ גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו. ועכ"ז כיון שהכלים האלו עוד לא נשלמו לגמרי (שהוא נפטר בזמן ה' אלפים של"ב כנודע.) ע"כ לא היה העולם עוד ראוי שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים, אלא קנין ליחידי סגולה מועטים. שלא ניתנה להם הרשות לגלותם בעולם. וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר ב' אלפים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד. באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ השי"ת.

סג) ולפי"ז תבין שבאמת אין קץ לשעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים, כי זה הכלל בכל הפרצופין של העולמות ושל הנשמות, אשר כל הזך נברר תחילה אל הפרצוף ולפיכך נבררו תחילה הכלים דחב"ד מהעולם וכן מהנשמות, ולפיכך היו הנשמות שבב' אלפים הראשונים גבוהות לאין קץ. ועכ"ז לא יכלו לקבל קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים מהעולם ומהן עצמן, שהם חג"ת נהי"מ כנ"ל. וכן אח"כ בב' אלפים האמצעים, שנתבררו הכלים דחג"ת אל העולם וכן מן הנשמות, היו הנשמות באמת מבחינת עצמן עוד זכות עד מאוד כי כלים דחג"ת מעלתם קרובה לחב"ד, (כמ"ש בהקסה"ז ד"ו ד"ה ומה) ועכ"ז עוד היו האורות מכוסים בעולם, מטעם חסרון הכלים, שמחזה ולמטה מהעולם, וכן מן הנשמות. ולפיכך בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו היא הגרועה שבמציאות, כי ע"כ לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה המה המשלימים את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים, ואין המלאכה נשלמת אלא על ידיהם, כי עתה בשכבר נשלמים הכלים דנה"י, ויש עתה כל הכלים ראש תוך וסוף בפרצוף, נמשכים עתה קומות שלימות של האורות, בראש תוך וסוף, לכל הכדאים להם, דהיינו נר"ן שלמים, כנ"ל. ולפיכך רק עם השתלמותן של הנשמות הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים להתגלות ולא מקודם לכן.

סד) ובאמת נמצאת קושיא זו עוד בדברי חז"ל (במס' ברכות דף כ') א"ל רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא, אי משום תנויי? בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין וכו' אמר הויות דרב ושמאל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא. ואלו רב יהודה כד הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. א"ל קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם וכו' עכ"ל עש"ה. הרי שאע"פ שהן למקשן והן למתרץ, היה ברור שהראשונים היו חשובים מהם, מ"מ מבחינת התורה והחכמה, היו רב פפא ואביי יותר חשובים מהראשונים. הרי מפורש, שאע"פ שהדורות הראשונים חשובים יותר מדורות האחרונים במהות נשמתם עצמם כנ"ל, שהוא מטעם שכל הזך ביותר נברר תחילה לבוא לעולם, מ"מ מבחי' חכמת התורה היא מתגלית יותר ויותר בדורות אחרונים. והוא מטעם שאמרנו, כי מתוך שקומה הכללית, הולכת ונשלמת על ידי היותר אחרונים דוקא, לכן נמשכים להם אורות יותר שלמים אע"פ שמהותם עצמם הוא גרועה ביותר.

סה) ואין להקשות לפי"ז, א"כ למה אסור, לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה. הענין הוא כי במה ששייך להשלמת חלק המעשי מהמצות, הוא להיפך, שהראשונים נשלמו בהם יותר מהאחרונים והוא משום שבחינת המעשה, נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות, וסודות התורה וטעמי המצוה נמשכים מהאורות שבספירות, וכבר ידעת שיש ערך הפוך מהכלים להאורות, שבכלים, העליונים נגדלים מתחילה, (כנ"ל אות ס"ב) וע"כ נשלמו הראשונים בחלק המעשה יותר מהאחרונים. משא"כ באורות, שהתחתונים נכנסים מתחילה. וע"כ נשלמים בהם התחתונים יותר מהראשונים. והבן היטב.

סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות ,שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי' אוה"ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו. מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות.

סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פו"ח כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.

ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.

עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.

הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות

מי יהין להוציא זה מלב ההמון, ולברר דרכיהם, שאין השגתם שלימה גם בשני חלקי התורה הנק' פשט ודרוש: אשר סדר ד' חלקי התורה פרד"ס לפי דעתם, שמתחילה מבינים הפשט, ואח"כ הדרוש, ואח"כ הרמז, ובסוף הכל מבינים הסוד: אמנם איתא, בסידור הגר"א ז"ל שתחילת ההשגה מתחלת מהסוד, ואחר שמשיגין חלק הסוד שבתורה, אפשר להשיג חלק הדרוש ואח"כ חלק הרמז ואחר שזוכה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריים: אז זוכה להשיג חלק הפשט שבתורה ע"כ: והיינו דאמרו ז"ל במסכת תענית זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות ע"כ. כי לזכיה גדולה אנו צריכים להבין בפשטי המקראות. להיותינו מחוייבים להשיג מקודם ג' החלקים שבפנימיות התורה, אשר הפשט מלביש אותם, והפשט לא יופשט, ואם עדיין לא זכה לזה, לרחמים גדולים הוא צריך שלא יהי' נעשית לו סמא דמותא ח"ו, ולאפוקי מטענת המתרשלים בהשגת הפנימיות, ואומרים בלבם דיינו בהשגת הפשט, והלואי שנשיג אותה, והיינו שמחים בחלקינו, שדבריהם דומים למי שרוצה לעלות על המדרגה הרביעית, בטרם שיפסוע על ג'מדרגות הראשונות:

(אות ב) אמנם לפי"ז צריכים להבין ההעלמה הגדולה הנוהגת בפנימיות התורה, כמש"א במסכת חגיגה אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד: וכן כל הספרים המצויים לנו במקצוע הזה, חתומים וסתומים לעיני כל ההמון לא יבינו זולת השרידים אשר ה' קורא אותם, בהיותם כבר מבינים את השרשים, מדעתם, ובקבלה מפה אל פה: אשר הוא תמיה רבתי איך מונעים תהלוכות החכמה והתבונה מקרב העם אשר הוא כל חייתם ואורך ימיהם, ולכאורה הוא עון פלילי שע"כ אמרו ז"ל במדרש רבה בראשית על אחז שע"כ נקרא אחז בשביל שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', דע"כ גדלה אשמתו וכו': וכן חוק הטבע אשר עינו של אדם צרה, להאציל מהונו ורכושו לאחרים, אבל כלום יש לך מי שעינו צרה, מלהאציל מחכמתו ותבונתו על אחרים, ואדרבה ביותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ומכ"ש בתורת ה' וחפצו ית':

ות ה) ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה, והגם ששלימות הדעת מקוה לנו, בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב יהיב חכמתא לחכימין וכו' ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, וע"כ להתפשטותגדול של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכים מקודם, באופן שנהי' ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב:

וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה, ולא הי' כן בזמן הקודם מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם מהוגנים, כמו שהארכנו לעיל, וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכת הגלות בעוה"ר עד היום הזה, והיינו שאמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהי' פרושים מרדיפה אחר התאוה והכבוד, שאז יהי' אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת מב"ד כנ"ל: או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם וכו', אשר אז לאידך גיסא, יהי' אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד כי אין עוד חשד ופחד, פן ואולי לא ישאר עומד על מדותיו ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החכמה מאוסה בעיניהם באופן שאין להשיג תמורתה, לא תאוה ולא כבוד, ולפיכך כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנוס, וישוטטו רבים ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה, ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו בב"א:

 

מאמר לסיום הזהר

ומכאן הוכחה ברורה שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח, כי עינינו הרואות שכל הביאורים על ספר הזהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזהר, וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש " הסולם" שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.

ויש לדעת שענינים רוחניים אינם כענינים גשמיים שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר, באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ"ש שהדור הזה כבר הגיע להכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וכו', הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד, אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש ונלמד ונתיגע בשיעור הרצוי יגיע זמן הקבלה ויקויים בנו הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.

ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.

ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה, באופן שנתן ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים, והמופת הוא שאין שום אדם מתרגש כלל מן הגאולה כמו שהיה צריך להיות בזמן הגאולה אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם. הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'. ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה.

היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: " שלימות ההשגה" ו" הגאולה השלימה".

 

עוד קצת ציטוטים לסיום:

שלומי אמוני ישראל המאמינים בד' ובתורתו, קבלו את התורה הכתובה ביד משה ואת התורה המסורה על פה

ביד משה, תורת הנגלה. וקבלו את תורת הקבלה והסוד מאת התנא רבי שמעון בר יוחאי, בכך נשלם

פרד"ס התורה שהוא פשט רמז דרש סוד. וכך כתב הרמ"מ משקלוב בפי' הגר"א על משלי )ב, ט( ששמע מהגר"א

כמה פעמים, שכאשר מבין הסוד – ירכוש את כל פרד"ס התורה על בוריו, אבל כל עוד שלא יבין הסוד גם פשט

התורה לא יבין בברור. מקדש מלך זוהר משפטים

*

ולבסוף משיגים את התורה הנגלית." כך מובא גם בסידור הגאון מוילנא: "ההשגה מתחילה מתורת הנסתר ורק אחר כך משיגים יתר חלקי התורה.

לא רק זאת לימוד הזוהר נצרך לכל יהודי לשלימות גופו ונפשו כפי שמצינו באבן שלמה פרק ח' אות כ"ו:

"פנימיות התורה הם חיים לפנימיות הגוף שהוא הנפש והחיצוניות לחיצוניות הגוף" תורת הנסתר מעניק

חיות לנפש האדם, ותורת הנגלה מחיה את גופו. מכאן שאין שלימות לאדם רק ע"י תוספת לימוד פנימיות התורה,

תורת הסוד.

*

שם "והעוסקים ברמז וסוד אין יצר הרע יכול להתגרות בהם" מעין הבטחה ללומדי הזוהר הקדוש. כל וממשיך

מי שילמד בזוהר הקדוש ינצל מן היצה"ר ויגבור עליו. ומי אינו רוצה להנצל מתגרות היצר? מי אינו חפץ

להנצל מנסיונות החיים? הרי היצר הרע אינו מרפה מאתנו אף לא לדקה ועובד עלינו במשרה מלאה סביב השעון. וכאן

מבטיחים לנו שיכול נוכל לו ולא יהיה בכוח היצר לשלוט בנו. היאך? ע"י לימוד הזוהר.

אותו הדבר מצינו גם בפירוש הגר"א על משלי ה' י"ח: "העוסקים ברמז וסוד אין יצר הרע יכול להתגבר בהם".

מקובל על פי הגר"א ללמוד בכל יום זוהר ושערי אורה כפי שנכתב בספר הנהגות צדיקים )הנהגות פרטות ואכן

מרבי יוסף זונדל מסלאנט ע"פ הגר"א

*

וירבה בימים אלו ]ימי אלול[ בצדקה ובלימוד זוהר ותיקונים ותהלים. )מורה באצבע סי' ח' קטע רמ"ח

*

הנני רושם לך תלמידי המובהק הרב הגאון הקדוש מ' יעקב יוסף הכהן נ"י בקצרה על נייר קטן בכיון בכדי שתשא

אותו בכל עת. קבלתי ממורי ורבי וכו' ]הבעש"ט[, תיקונים ילמד בכל השנה בכל יום.

איעצך ויהי אלוקים אתך, בכל לילה קודם השינה ממש תלמוד מאמר אחד מתיקוני הזוהר הקדוש ואז תישן

בטח ובל תירא. והשי"ת יטע בלבנו אהבתו ויראתו דוקא, אמן כן יהי רצון. מנאי מורו ישראל במוהר"ר

אליעזר בעל שם ממעזבוז. )כתר שם טוב(

הבעש"ט צוה לאנשיו שקודם כל תפילה ילמדו מאמר זוהר ותיקונים. )ליקוטי תורה )טשרנוביל( הדרכה ז', דף

ט' טור ג'

*

לימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד, בשגם לא ידע מאי קאמר ואף שיטעה בקריאתו. והוא תיקון גדול

לנשמה, לפי שהגם דכל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, מכל מקום נתלבשה בכמה סיפורים, ואדם

הקורא ומבין הסיפורים נותן דעתו על פשט הפשוט, אבל ספר הזוהר מן הסודות עצמן בגלוי, והקורא יודע שהם

סודות וסתרי תורה אלא שאינו מובן מקוצר המשיג ועומק המושג. )מורה באצבע סי' מ"ד

*

מה שכתוב באגרת הקדש ששלח הבעל שם טוב זי"ע לגיסו הגאון הקדוש רבי אברהם גרשון זצ"ל אשר ודע

הובא בספר פורת יוסף, שהבעש"ט עשה עליית נשמה ונכנס להיכל המשיח וז"ל ושאלתי את פי משיח

אימת אתי מר והשיב בזאת תדע בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך

והשגת ויוכלו גם המה לעושת יחודים כמוך ואז יכלו כל הקליפות ויהי' עת רצון וישועה ותמהתי על זה והי' לי צער

גודל באריכות הזמן כל כך, ע"כ.

דגל מחנה אפרים בדף ל"ב ביאר מ"ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה ומתרגמיהן בריש גלי על פי דברי ובספר

האגרת הנ"ל דמרומז כאן בפסוק ובני ישראל יוצאים מן הגלות ברי"ש גל"י. בריש ר"ת רשב"י גלי דהיינו

כשיתגלה תורת הנסתר שחיבר אז יצאו בני ישראל מן הגלות. וכן ברי"ש ר"ת רבי ישראל בעל שם "גלי" היינו

)אמרי פנחס השלם דף ק"ן כשיתגלה תורתו ויפוצו מעיינותיו אז יפקון מן גלותא. ע"כ.

*

"על לימוד הזוהר אין שום הגבלות…"

וכן אמר הגאון הצדיק רבי שלמה בלוך זצ"ל משם רבו החפץ חיים זצ"ל שעל לימוד ספר

הזוהר אין שום הגבלה כי רובו מדרש והיה החפץ חיים מעורר לכולם שילמדו כל שבת את

ר' יוסף בן שלמה מפוז'ין, הוספות בנין יוסף(

הזוהר של אותה פרשה ואפילו לבחורים. )החפץ חיים(

*

"לשון הזוהר הקדוש מעורר יותר מכל מאמרי החז"ל"

מעשה איש, למרן הגאון הקדוש בעל החזו"א זצ"ל

*

וראוי לקבוע עצמו ללמוד חמש דפין בזוהר בכל יום והוא תועלת גדול ותיקון גדול לנפש

להאירה ולזככה ולתקנה ולכלות קוצים מדות רעות ותאוות רעות לזכות בנועם השם והוא

מורה באצבע להחיד"א אות מ'

מרפא ותיקון לחטאים ופשעים של הנפש.

*

רבי שלום שרעבי חיבר ספרים רבים וחשובים בחכמת הקבלה, אחד מן הספרים נקרא

בשם "קול-קורא" – בו כתב על חובת לימוד הזוהר והקבלה בדור הזה, וראיות אין ספור כי

לא רק שמותר לעסוק בתורת הסוד הזוהר והקבלה אלא חובה לעסוק בה.

*

רבי שניאור זלמן מלאדי – האדמו"ר הזקן "בעל התניא"

שמעתי ממהר"ם הלוי יפה שאמר בשם אדמו"ר הזקן נבג"מ סגולה למחשבות זרות בעת

התפילה הוא ג' דרכים וכו', וכן ספר הזוהר הלשון מסוגל לנשמה אעפ"י דלא ידע מאי קאמר,

ולכן כיון שג' דברים אלו אינם צריכים כוונה, לכן מועילים לטהר המחשבה ממחשבות זרות. )ס'

מי שהוא בעל עסק גדול יהיה רוב לימודו בזוהר אף שאינו מבין, כי מה איכפת ליה שאינו מבין

)רבי שניאור זלמן מלאדי, אדמו"ר הזקן )בעל התניא(, מאמרי האדמו"ר הזקן הקצרים 1דף תקע"א(

מגדל עז, מאמרי דא"ח מאדמור"י חב"ד, ע' תכ"ו(

אפילו הכי הוא סגולה.

*

הרבי "צמח צדק" אמר פעם ביחידות: לימוד הזוהר מרומם את הנפש. לימוד המדרש מעורר את

)ספר חגי ומועדי ישראל שע"י ר. זמיר, וכן נדפס בספר שיחות לנוער כרך ד' תשכ"ו – תשכ"ח(

"צמח צדק" – האדמו"ר השלישי בשולשלת חב"ד

חבר גם את הספר "ביאורי הזוהר"- ובו ביאור מאמרי הזוהר.

הלב ואמירת תהלים בבכי ודמעות "שוטפת את הכלי". – טז טבת

*

האדמו"ר מליובאוויטש- האדמו"ר האחרון בשולשלת חב"ד

הוראותיו האחרונות של כ"ק אדמו"ר שליט"א בקשר לכינוסי הילדים, לימוד הזוהר וכו' מוכיחים

למעלה מכל צל של ספק, על גודל השעה בה אנו נמצאים, ולכן דווקא ברגעים גדולים אלו, מוטלת

החובה של כולנו – ללא יוצא מהכלל להתגייס במרץ למבצעיו הק', של כ"ק אדמו"ר שליט"א …

)עלון כפר חב"ד תש"מ – תשמ"א, דבר המערכת(

*

שבפסוק בעצמו מרומז ונסתר סוד הזה שעל ידי זרעו של יוחאי, שהוא ר' שמעון בן יוחאי, על ידו לא תשתכח ודע

התורה מישראל, כי סופי תיבות של פסוק זה, כ'י ל'א תשכ'ח מפ'י זרע'ו הם אותיות יוחאי. וזה שמרמז ומגלה

הפסוק כי לא תשכח מפי זרעו, – מפי זרעו דייקא, היינו מפי זרעו של זה בעצמו שהוא מרומז ונסתר בזה הפסוק

שהוא התנא יוחאי, כי על ידי זרעו של יוחאי שמרומז בזה הפסוק בסופי תיבות הנ"ל שהוא ר' שמעון בן יוחאי, על ידו

לא תשכח התורה כי בחיבור הקדוש הספר הזהר הקדוש בחיבורא דא יפקון מן גלותא. ודע שסוד ר' שמעון בעצמו

הוא מרומז בפסוק אחר, כי דע כי התנא הקדוש ר' שמעון הוא בחינת ע'יר ו'קדיש מ'ן ש'מיא נ'חית ר"ת שמעון, עד

כאן לשונו. )לקוטי מוהר"ן

מהי נשמה?

ההגדרה העיקרית והמדויקת הינה – התלבשות אור בכלי.

באופן כללי היא מחולקת:
יש את הכלי שבנשמה (הרצון לקבל, השתוקקות, הרגש החיסרון)
ויש את האור שבנשמה (התלבשות אור בכלי, מילוי)

עוד הגדרה טובה: הנשמה היא מלשון 'לשום את הדבר' – ליישם אותו לתת לו שם, לתת לו ביטוי (ממשות של הדבר).
כמו כן נשמה היא מבנין נפעל- כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

כפי שאמרנו הנשמה מורכבת מאור וכלי, ולא רק מהאור כמו שטועה העולם לחשוב.
הנשמה היא דבר מורכב מאור וכלי.

בקצרה אם נרצה לדייק יש להגיד שהנשמה היא – הנאה מהאמת, התלבשות אור בכלי.

 

קטע מפרי חכם העוסק בעניין – מאמר גוף ונפש:

בטרם אבאר את העניין הנשגב הזה, חשוב לי לציין, הגם שנדמה לכל מעיין שאי אפשר, לבאר ולקרב דבר כזה אל השכל האנושי, אלא על פי יסודות ועיונים פילוסופיים מפשטים, כרגיל בביאורים מסוג זה – אכן, מהיום שמצאתי טעם בחכמת הקבלה, והתמסרתי אליה, התרחקתי מהפילוסופיה המפשטת וכל אביזרייהו, כרחוק מזרח ממערב, וכל מה שאכתוב כאן, מדובר מבחינה מדעית טהורה, בדיוק נמרץ, על פי הכרה פשוטה בדברים שמושיים מעשיים.

ואע"פ שבהמשך מכתבי אזכיר מדבריהם, אין זה אלא להראות ההבדל, בין מה שיוכל להעלות השכל האנושי העיוני, לבין מה שאפשר להבין מתוך שכל התורה והנבואה, המיוסדת על יסודות שמושיים (כפי שהבאתי בקונטרס ב' ד"ה מהות הקבלה).

ואני רוצה לבאר היטב בזה, את המושגים "גוף ונפש", כפי שהם באמת – כי האמת והשכל הבריא אחד הם. היות שהאמת מוכן לכל אדם, והיינו רק – על פי רוח התורה הקדושה, ולהוציא כל המובנים המשובשים שהשתרשו בהמון העם, והלקוחים בעיקר משיטות מפשטות, אשר רוח תורתינו הקדושה רחוקה מהם בתכלית.

ג' שיטות במושג גוף ונפש

הנה מצאנו אשר כללותם של השיטות, המפוזרות בעולם, במושגים של "גוף ונפש", מקובצים בשלש שיטות כדלקמן:

הסבר: הולך להסביר לנו על ג' תפיסות מושרשות במציאות, שעליהן מושתתות רוב התורות או התפיסות השגויות בתודעת האדם.

א': שיטת האמונה

שיטת האמונה, שאין דבר בנמצא, זולת נפש או רוח. שלדעתם נמצאים עצמים רוחניים נבדלים זה מזה, באיכות, הנקראות נפשות בני-אדם, ויש להם מציאות הקיימת בפני עצמה, בטרם שבאה ומתלבשת בגוף האדם. וגם אחר כך כשהגוף מת, אין ענין המיתה חל עליו כלל, מטעם שהרוחני הוא עצם פשוט. והמובן של המיתה לדעתם, אינו יותר מפירוד בין היסודות, שהעצם נבנה מהם, שזה יתכן כלפי גוף גשמי, שנמצא לו הרכבה מאיזה יסודות, אשר המיתה חוזרת ומפרידה אותם.

מה שאין כן הנפש הרוחני, שהיא כולה עצם פשוט, מבלי שום ריבוי, ועל כן לא יתכן שיקרה לה פירוד של מה, אשר הפירוד הזה יבטל את בנינה ולפיכך הנפש היא נצחית עומדת וקיימת לעולם.

והגוף לפי הבנתם, הוא, כמו איזה מלבוש לעצם הרוחני הזה, אשר הנפש הרוחני מתלבש בו, ומגלה כל כוחותיו על ידו, שהן: המדות הטובות וכל מיני השכלות. כמו כן, היא נותנת חיים ותנועה אל הגוף, ומשמרתו מכל פגע, באופן שהגוף כשהוא לעצמו, אין בו לא חיים ולא תנועה ולא כלום, רק חומר מת, כמו שאנו רואים אותו, אחר הפרדת הנפש ממנו – בשעת המיתה – וכל סימני החיים שאנו רואים בגוף האדם, כל אלו הם גילויים מכחות הנפש בלבד.

הסבר: לכאורה השיטה הזו דומה מאוד לשיטת היהדות, אך אין זה כך.

מכיוון שהנשמה היא מורכבת, מאור וכלי, צד הבורא וצד הבריאה, על כן אינה יכולה להיות עצם פשוט.

הרבה מתורות המזרח אימצו שיטה זו, כאשר מחשבתם לבטל את הכלי, את הבריאה ולהיות הבורא – האור.

משו שלא אפשרי כי אי אפשר לבטל את מה שהבורא ברא.

ב': שיטת מאמיני השניות

שיטת מאמיני השניות. שלדעתם הגוף, בריה שלמה, עומד, וחי, וניזון, ושומר על קיומו בכל מה שצריך. ואינו זקוק כלל לסיוע של איזה עצם רוחני כל שהוא.

אולם הגוף הזה אינו נחשב כלל לעצמותו של האדם, ועיקר עצמותו של האדם, היא הנפש המשכלת, שהיא עצם רוחני, כדעת בעלי השיטה הראשונה.

ההבדל בין שתי השיטות הללו, הוא רק במושג הגוף בלבד. אשר לאחר התפתחות חכמת תורת הגוף ותורת הנפש בעולם במדה מרובה, מצאו וראו אשר ההשגחה הכינה במכונת הגוף מצדו עצמו, כל צרכי החיים, ועל כן לא נשאר לדעתם, בשביל תפקידה של הנפש בתוך הגוף, רק השכלות ומדות טובות בלבד, מסוגם הרוחני – באופן שהם מאמינים בשניות, כלומר, בשתי השיטות יחד, אלא שהם אומרים, שהנפש הוא סיבה אל הגוף, זאת אומרת שהגוף הוא תולדה הנמשך מהנפש.

הסבר: נראה שרוב העולם מונח בתפיסה זו,  כאשר האנושות ראתה שיש בגוף גם סדרים מאוד מדויקים ומופלאים החליטה שהגוף רשות בפני עצמו, אך הוא תולדה מהנפש.

במקום אחר מסביר ששיטה זו מאוד מעוותת, כי עדיין לא מובן הקשר בין הגשמי לרוחני, וכיצד העצם הרוחני מתקשר לאטומים הגשמיים (ראו מאמר חכמת הקבלה והפילסופיה).

שיטה זו נועדה כביכול לתקן או להסביר מדעית את הקרע או הבלבול מהשיטה הראשונה, עיקרה הוא שהנפש אחראית למידות הטובות ולתכונות הנעלות של האדם כגון המושכלות, והגוף אחראי לצד החומרי והקיומי שבאדם.

ג': שיטת המכחישים

שיטת המכחישים מציאות רוחנית, והמכירים רק בחומריות. ובעלי שיטה זו כפרו לגמרי, במציאת איזה עצם רוחני מפשט, בתוך בנין הגוף. והוכיחו בעליל, אשר גם שכלו של האדם, אינו אלא רק פרי של הגוף. והציגו את הגוף, בדמות מכונה חשמלית המתוקנת עם חוטים המתמשכים מהגוף אל המח, והם מופעלים על ידי פגישתם עם דברים חיצוניים מהגוף, ושולחים אל המח את הרגשתם, כאב, או עונג, והמח מורה לאבר מה לעשות. והכל מתנהל על ידי החוטים וגידים המתוקנים לזה, אשר הם מרחיקים את האבר, מהדבר הגורם לו כאב, ומקרבים את האבר, לדבר הגורם לו תענוג, ועל פי הדרך הזה, הם הולכים ומבארים את כל המסקנות של האדם במאורעות החיים.

ומה שאנו מרגישים בחינת השכלות ודרכי הגיון, בתוך מוחינו, הוא רק צילום, מהנעשה בתוך הגוף, באורח גשמי. ומותר האדם על כל בעלי חיים – אשר המוח שלו מפותח בשיעור כזה, אשר כל המאורעות שבגוף, מצטיירים במוחו, כצילום המורגש לאדם בבחינת שכל והגיון. באופן שכל השכל ומסקנותיו, אינו אלא פרי הנמשך ונגלה ממאורעות הגוף.

הסבר: יש לציין שרוב העולם מאס בשיטה זו, כי לא משתלם לחיות או לחשוב ככה.

הסביר שבשיטה זו ראו שהגוף הגשמי וגם התכונות הנפשיות אם מפרקים אותם לגורמים רואים שהם גם חומר, רק יותר זך, ועל כן הכל גשמי- כפי שהרחיב יפה מאוד בהסבר את שיטתם הקלוקלת.

כמו כן לכאורה רגשות של אהבה אינם נמצאים בנפש הרוחנית שהיא מעבר לזמן ומקום, אלא הכל פקודות חשמליות והורמונים שכביכול אחראים על האהבה וכן הלאה הרחיבו וביארו בהרחבה את שיטתם הקלוקלת.

ויש גם מבעלי השיטה הב', שמסכימים לגמרי עם שיטה זו. אלא מוסיפים עליה, את העצם הרוחני הנצחי, שנקרא נפש המתלבשת בפנימיות מכונת הגוף. אשר הנפש הזאת, היא עצם האדם, ומכונת הגוף רק – מלבוש עבורה.

הנה ערכתי כאן בדרך כללית, כל מה שהעלה המדע האנושי, במושגי "גוף ונפש" עד זמנינו זה.

הסבר:  שיטה זו הינה מיקס מאוד מעניין ומקובמן, אשר באה לכפר על העיוותים מהשיטה השלישית, שכפי שציינו רוב העולם מואס בה כי לא משתלם לחיות כך. שיטה זו כביכול טוענת שהגשמיות בעצם היא המלבוש המלא לרוחניות.

ביהדות בחכמת הקבלה אין אנו חושבים ככה. הגשמיות הינה אשליה ואף לא קיימת, על כן לא יכולה להוות מלבושכלי לדבר נצחי ושלם, ועל כך בע"ה נדבר בפעם אחרת.

להמשך ביאור מומלץ ללמוד את המאמר היקר "גוף ונפש" המבאר עניין זה: לשיעורים בפרי חכם לחץ כאן"

סיכום: הביא בפנינו את השורש של כל התורות הקיימות- שהם מבוססות על התפיסות האלה שקיימות בנפש האדם בממלכת הקליפות.

התפיסה של היהדות הינה  שהנשמה מורכבת מאור וכלי.

הכלי- הגוף של הנשמה, הינו גוף רוחני שנקרא רצון לקבל. ואינו גוף גשמי כפי שנתפס בחמשת החושים הגשמיים. הגוף הגשמי הוא רק סימן לגוף הרוחני. הגשמיות היא רק לבוש חיצוני מעטפת אשליתית. 

כל דבר גשמי עובר דרך  מראה מעותת בב' עיוותים של זמן ומקום, המאפשרים לנו להתאמן ולשכלל את הצד הרוחני שבנו ויש ללמוד על כך בהרחבה – לקורס המוח האחורי לחץ כאן.

חכמת הקבלה תורת ישראל מלמדת אותנו, כיצד להשתמש בגשמיות וללמוד להסתכל על המציאות מעבר לעיוותים של זמן ומקום, ובכך לאמן ולשכלל את הצד הרוחני שבנו.

ונדגיש שוב כי זו נקודה חשובה, הגוף, הכלי של הנשמה אינו הגוף הגשמי ח"ו, הגוף הגשמי הוא רק סימן.

הכלי של הנשמה הוא רצון לקבל רוחני שחכמת הקבלה מלמדת אותנו לפתח ולתקן.

בהצלחה.

 

 

 

 

 

 

מהו החוש השישי בקבלה?

אין חוש שישי בקבלה זה מושג מוטעה ויסוד לא נכון.יש חמש חושים שהם ד' בחינות דאור ישר ושורשם: ראיה שמיעה ריח טעם ומישוש, והשורש שהוא הכלל.

הכלל הפלאי שהוא מעבר לחושים לא מיוצג כחוש או כפרטים אלא הוא הכלל שמכיל את הכל מתחיל את הכל ומעבר לכל הפרטים.

על כן הכלל אינו נמנה, לכן זו הנחת יסוד שגויה.

מה שכן כדי לסבר את האוזן, אפשר להגיד שהשכל שלא נמנה כחוש כי ביחס לחושים הוא כלל. ניתן להגיד שהוא כביכול מה שמכנים העולם החוש השישי או העין השלישית, אבל אין זה הגדרה נכונה כי הכלל לא נמנה.

לכן מי שלומד קבלה יזכה לחוש השישי וכל ההנחות האלה הם לא מדויקות ולא נכונות.

כמו כן המושג לעבור את המחסום ועוד מושגים שמשתמשים בהם לא מדויקים.

אם נדייק, יש שלב שהאדם מתעורר מעולם הצעצועים מהבבואה הגשמית לנקודה שבלב הנקודה הפנימית ואז הוא מתחיל את עיקר המסע. המעבר העיקרי בין העולם הגשמי לרוחני קורה כאשר האדם זוכה למדרגת לשמה ומתחיל להתעסק באורות רוחניים. עד אז עיקר העבודה היא בבחינת עצות "עיטין" כדי להתאמן ולהכין אותנו לעולם הרוחני- ששמה האמת עיקר העבודה.

אז שורה תחתונה אם לומדים קבלה יש חוש שישי או אין?

כאשר האדם לומד קבלה המאור שבה מחזירו למוטב ומשיג את הכלל שנקרא אמונה, ולא מדע. {או חוש שישי}

זוכה לתפיסת הכלל שמעבר לפרטים- להשגה. על כן אם ננסח את השאלה נכון

 

מהו הכלל של חכמת הקבלה?

הכלל של חכמת הקבלה הוא הצד הפלאי צד האמונה צד הבורא שבבריאה, הכלל שמעבר לחושים.

 

כתבים העוסקים בנושא המלווים בהסבר:

מאמר מבשרי אחזה אלוק -מהות התפיסה השכלית

וכבר ידעת שאין השכליים בעלי הגופים נעשקים מידיעת מאצילם כלל, כמו שאינם נעשקים מהכרת חבריהם כמותם. כי גם הריע כאח אין נופל מבט ההכרה על רוחניותם ופנימיותם לבד, בלי שום לבוש, מפני שגם השכל בעצמו כבר מתעטף בלבוש, דהיינו, כח המדמה.

וכיון שאינו יכול לדמות במוחו צורה רוחנית – לכן נעלם ממנו כל המין הזה. ועם כל זה, כל הזמן מבטו נופל על החיצוניות דווקא, דהיינו, גופו של חברו ותנועותיו הגשמיים. ובכח ההתמדה יכירו היטב בכל דרגי הרוחני שבו. כי רק את זה הוא רוצה להכיר ולא בשר גופו כמובן.

ולא ירגיש כלל שום מיעוט ועצבון ממה שאינו מכיר שכלו ודרגיו בעצם צורתו הרוחני, כי אינו מחויב להכיר את חברו יותר ממה שמכיר את עצמו והבן. וגם פנימיותו אינו משיג.

לכן הנברא כשהוא בקי היטב בכל חוקות הטבע ומשטריה הגשמיים, ועין מבטו נדבק בהם בהתמדה, יאמר שהוא מכיר את הבורא פנים בפנים, פירוש, כמו שידבר איש את רעהו, שכל אחד מחלקיו מדובק ברעהו בדמיון, דהיינו, כח המדמה בצורות ותנועות השכליים.

וכשנחקור לפי כוחינו במהות השכל, נמצאנו למדים אשר הוא בקיבוץ בריות רוחניות, אשר מאותו הקיבוץ נמשך "הנהגותיו". פירוש, דכל יתרון האדם על הבהמה, הוא מפני שבבנין האדם נמצא אבר כזה, שהוא מוכן לאסוף בתוכו בריות רוחניים.

וכמו כן נערך יתרון האחד על חברו ברבוי כח ההמשכה הנזכר לעיל. וגם בצורות הבריות עצמם, אשר אחד ממשיך בריות חשובות, והשני בריות שאינם חשובות כל כך וכדומה.

והחילוק מן בריה רוחני אל ההנהגה, היא, אשר גדר הבריה היא תמונה שכלית נמשכת ושוכנת במוחו בלי שום השתנות, דהיינו, שלא ניתנה לבאר תחת מקרי הזמן.

וענין ההנהגה, הוא נופל תחת מקרי הזמן והמקום, כמו הכילי בטבעו, יכול עם אחת בחייו ליתן צדקה מרובה, מחמת המקום או הזמן, והבן.

הסבר וסיכום: 

אין חיסרון באי השגת המאציל מצד עצמו מכיוון שכל תפיסתנו הוא לפי הכלי שלנו. "וכל מה שלא נשיג לא נדעו בשם".

והכלי תופס רק את הפעולות שנמשכות מהמהות, או אם נדייק את היחס המשותף בין הפעולות שנמשכות מהמהות לתפיסה שלנו, ממילא אין לנו תפיסה במהות כי היא נמשכת יש מאין ואין לנו תפיסה בעצמותו, ואין זה חיסרון עבורנו כמו שלאדם לא חסרה אצבע שישית.

מכיוון שהתפיסה שלנו היא מהפרטים לכלל, אין לנו אפשרות לתפוס ישר את הכלל, אלא אנו פועלים מהחוץ לפנים, אך וודאי שאנו מכוונים להשגת הפנים.

על כן כאשר רכשנו והשגנו את כל הצורות הרוחניות והפעולות ומהלכים הרוחניים אפשר להגיד שאנו בפנים בפנים ובהשוואת צורה מלאה עם הבורא.

היתרון של האדם ביחס לבהמה, שיש לו את צד הכלל, צד האמונה או בפי ההמון "החוש השישי" (מושג שגוי כמו שהסברנו)

היתרון בין הבריות הוא לפי איכות כוח ההמשכה של המסך, אחד מושך זבובים ואחד מושך גלקסיות.

ההבדל בין הבריה רוחנית להנהגה הוא בדיוק כמו ההבדל בין הפרט לכלל.

ההמשכות הנאספות למוח האדם

"ותדע, שההכנה הנזכרת לעיל, שנקראת מוח האדם, היא כמו טיפה מתמצית כל אבריו ותכונותיו של גוף הגשמי, ונדבקת על ההמשכות הראשונות הנאספים והנמשכים למוח האדם. דרך משל, בעודו ילד מסתכל בהויות בריות העולם ובוראה. מהם מתדבקים בהשכלות, ומהם בעושר, ומהם בגבורה. ואם הוא בוחר לעצמו מעלת ההשכלה, כי מצאה חן בעיניו, נמצא שהמשיך בתוכו בריה טובה אשר יולד ממנה אחר כך הנהגות טובות, ואם מתדבק בעושר, נאמר שמשך למוחו בריה רוחנית פחותה.

אחר כך כשגדל יותר רואה שיעורים, דרך משל, איש אחד עוזב כל בניני הגשמיים ומתדבק בהשכלה. והשני בוחר בהשכלה, וגם ממילי דעלמא אינו מניח ידו. ואם הילד מגדל מעלת הראשון, הרי שהמשיך בריה נחמדה למוחו. ואם השני מצא יותר חן בעיניו, הרי שהמשיך למוחו בריה פחותה.

אחר כך בסוגי ההשכלה, אם מהבורא או מהנבראים, ואחר כך בדק. דהיינו, אם לקבל פרס או שלא לקבל פרס, אשר כל התמונות האלו נבראים, שמקבוץ הזה נעשה חומר אחד ושמו שכל."

 

הסבר וסיכום: 

מסביר לנו שמוח האדם הוא כמו הכלל שמכיל את כל הפרטים (אין מדובר על המוח הגשמי, המוח הגשמי הוא רק סימן למוח הרוחני שהוא ענף) ובעצם לצד האדם שלנו ניתנה בחירה ממה לזון את עצמנו, מבריה פחותה או מבריה רוחנית.

משל למה הדבר דומה-  אפשר להזין את הראש בסדרות מעניינות, או ללמוד אנגלית ספרותית, או להזין את הראש במושכלות רוחניים. הרשות בידנו.

גם בהשכלות הרוחניות יש רובדים ואיכויות, כמו ההבדל בין חיצוניות התורה לפנימיות התורה וכן הלאה.

עוד משל יפה שיש לומר, כמו שבגשמיות המזון מקיים את הגוף, ברוחניות המושכלות הם המזון של הנשמה, ועל ידיהם היא מתגדלת ומתפתחת. אנו רואים שהעולם כפי ששואף לחיצוניות מאוד רדודה בהשכלה מצד טבעו לצרכיו הגשמיים בלבד ולמניעת יגיעה בחיים,  אפילו זה מתבטא בתזונה של האדם שואף לדברים נמוכים ורדודים, למשל לחם לבן ולא מלא סוכר לבן וכו. הרי מה זה לחם לבן? לקחו תחלק החיצוני של הלחם זרקו את החלק הפנימי הגרעין, ואת הקליפה הפנימית ששומרת על הפרי, ונשארו רק עם הצד של הטעם החיצוני.

וכמו שמבחינה גשמית אנו צריכים לאכול מזונות איכותיים וטובים כדי לקיים את הגוף בצורה טובה ובריאה. גם ברוחניות זה עובד ככה ואנו צריכים להזין את הנפש במזונות אמיתיים (מושכלות) . אכן זה לא קל כמו שלא קל בהתחלה לאכול בריא.

העולם אוהב קל ויפה או קל ומתוק, סוכרים פשוטים לקבל ישר את האור (האנרגיה) החיצונית בלי הפנימיות שבונה את הגוף (הערכים התזונתיים) שהגוף מקבל יותר ממה שהוא מייצר זה פועל נגדו מזיק לו.

לכן ברוחניות המושכלות הם המזון של הנשמה. עלינו להשתדל להזין את עצמנו ממזונות אמיתים שמגדילים את הנפש ולא את הגוף, וכפי שאנו שונאים להיות שמנים מבחינה חיצונית כי השומן מייצג לנו את הצד העודף את צד החיצוניות ככה אל לנו להזין את שכלנו בחיצוניות עודפת אלא במה שהוא צריך כדי להתגדל להתפתח ולהגדיל את צד האדם שבנו.

 

האם מי שאוכל בריא ישיג מושכלות רוחניות יותר טובים?

ממש לא, זה רק משל וסימן, אבל אם ישיג מזונות נפשיים אמיתיים יותר (מושכלות אמיתיות, רגשות נכונים, כבוד לשם שמים מהסביבה וכו) מזונות כאלה בהחלט יכולים לגרות ולהשפיע על הצד הרוחני שבו.

פתיחה לחכמת הקבלה:

ה) ולפיכך, צריכים לד' בחינות שבשם הוי"ה, הנקראות חכמה בינה ת"ת מלכות. כי בחי"א הנק' חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק' אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבהנאצל המלובש בהכלי שלו, אמנם בחינה הא' הזו, נבחנת לכולה אור, והכלי שבה כמעט שאינו ניכר, כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה. ואחריה באה בחי"ב, והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשוואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל, כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע. ואז ע"י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים, ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ"ל. באופן שהאור וכלי שבבחי"ב משונים לגמרי מבחי"א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל : כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות הוא דבקות, כמ"ש להלן. ואחריה באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבהנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע"כ הבחי"ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה, להאיר תוך אור החסדים שבה. והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל. שהוא צורת כלי חדשה הנק' בחינה ג' או ת"ת, ובחי' האור שבה נק' אור חסדים בהארת חכמה: כי עיקר האור הזה הוא אור חסדים ומיעוטו הוא אור חכמה. ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א, ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות.

הסבר וסיכום: 

הד' בחינות ושורשם מייצגות את התהליך שבונה את המודעות וההשתוקקות של הנברא לרצון. בהתחלה הרצון מגיע מהעליון, אבל כדי הנברא יהיה שותף הוא חייב להרגיש שהרצון שייך לו, כל התהליך של הד' בחינות ושורשם. שכל המציאות בנויה על פיהם, היא הבונה לנו את הרצון.

כתר – יש מי שנותן, יש ממי לבקש.

חכמה – יש מה לבקש.

בינה – הרגש עצמי (מודעות).

תפארת- בחירה.

מלכות- השתוקקות מלאה.

שנזכה לבנות קצת השתוקקות אמיתית ונכונה.

בהצלחה

 
מהי פסיכולוגיה יהודית? מי הם מומחי הנפש באמת?  מדוע הקבלה היא השורש לכל החכמות? מדוע תפיסת האדם מונחת בהווה? מדוע חכמי הקבלה לא מפרגנים למדענים ומגלים סודות? אז מהי הקבלה?
 
נושא הפסיכולוגיה מאוד חשוב, עוסק בנפש.
 
הרבה ספרים נכתבו, הרבה הוגי דעות בעניין.
 
הרבה שיטות ועוד.
 
לא נפרט את העניין לפרטי פרטים נסביר רק את הרעיון.
 
יש כלל בשכל הישר, שהכל נפטר בשורש, לכן כשאנו רוצים לבדוק דבר כלשהו, אנו הולכים למשוואה שלו.
אני רוצה לבדוק יחסים בגרעין האטום, אני אגש לנוסחה ואפטור את העניין על פי הנוסחה.
 
אני רוצה לפתור בעיה במתמטיקה, אגש לנוסחה. רוצה לפטור בעיה בבניין אגש למהנדס או לארכיטקט או לקבלן, תלוי בגודל הבעיה.
רוצה לפטור בעיית בריאות למי אפנה? לרופא , לא בטוח… עדיף לטבע. וכן האלה..
 
 
אם אני רוצה לפתור בעיה בנפש? למי אגש? 
 
הנפש היא השורש להכל. 
כמו שאומרים בניו אייג,  הכל עניין של "תפיסת המציאות"  "Perception"  אין משהו אחר..
{האמת שהם לא צודקים לגמרי, כי יש את הבורא, שהוא אמוני ומעבר לתפיסה שלנו, אבל זה לא נושא המאמר}
 
המדע חוקר את החומר כדי לגלות על משמעות החיים, אבל בעצם החומר, המציאות, החלל הם דווקא הנביעה מהנפש ולא השורש לנפש.
 
"האדם הוא פנימיות העולמות"
 
לכן אם אני רוצה לחקור ולתקן את הנפש, האם אלך לסנדלר? או שאלך למי שמומחה בנפש?
 
מי הם מומחי הנפש?
 
חכמי הקבלה. 
 
 
אומר בעל הסולם בתורת הקבלה ומהותה בפרי חכם:
.

מהות חכמת האמת

"ועם זה מובן, אשר כמו שהתגלות מין החי בעולם הזה וסדרי קיומו, היא חכמה נפלאה, כן התגלות השפע האלקי בעולם, הן מציאות המדרגות, והן דרכי פעולותיה, עושים ביחד חכמה נפלאה, הפלא ופלא, הרבה יותר לאין ערוך על חכמת הפיזיקה. משום שחכמת הפיזיקה, היא רק ידיעה מהסדרים שבמין פרטי, המצוי בעולם פרטי, והיא מיוחדת רק לאותו הנושא שלה בלבד, ואין שום חכמה אחרת נכללת בה.

מה שאין כן בחכמת האמת, עקב היותה ידיעה כללית מכללות הדצח"ם הנמצאים בכל העולמות, ובכל מקריהם וסדריהם, כאשר נכללו במחשבת הבורא ית', דהיינו, בנושאים התכליתיים, אשר משום זה, כל החכמות שבעולם מקטנם עד גדלם, נכללים בה, באופן הפלא ופלא, על היותה משוה כל מיני החכמות השונות זו מזו, ורחוקות זו מזו, כרחוק מזרח ממערב, משוה אותם בסדר השוה לכל, כלומר, עד שסדרי כל חכמה מחוייבים לבוא בדרכים שלה, למשל, חכמת הפיזיקה מסודרת ממש על פי סדר העולמות והספירות, וכן חכמת האסטרונומיה מסודרת על פי אותו הסדר, וכן חכמת המוזיקה וכו' וכו', באופן שבה אנו מוצאים אשר כל החכמות מסתדרות ובאות על פי קשר אחד ויחס אחד, וכולן דומות אליה כיחס הבן אל מולידו, אשר משום זה, מותנים זה מזה, כלומר, שחכמת האמת, מותנה מכל החכמות, וכן כל החכמות מותנים ממנה, ומשום זה אין אנו מוצאים מקובל אמתי, שלא יהיה לו ידיעה מקפת בכל חכמות העולם כידוע, עקב היותם רוכשים אותם, מתוך חכמת האמת גופה משום שהמה כלולים בה." עד כאן לשונו.

חכמת הקבלה היא השורש לכל החכמות.
הכלל הגבוה ביותר, רואים אפילו האטום כפוף לחוקי הקבלה – ימין שמאל ואמצע (פרוטון אלקטרון וניוטרון) וכן על דרך זה.
 
 
 
 
פסיכולוגיה יהודית.
 
אנו רואים שהפסיכולוגיה מתעסקת בעבר הרבה. לפתור בעיות דרך תיקון העבר, אחזור לעבר אתמודד ואתקן את המצב.
 
חח האמת, שזה אפילו מצחיק.
 
ואסביר, עצם התפיסה הפסיכולוגית נובעת מתוך תבנית מחשבה או הגיון מסוים.
אפילו אריסטו היה רק סטטיסט.
"אין חדש תחת השמש" , אף אחד לא מגלה משו חדש בגשמיות, מגלים את מה שקיים ממילא.
הן בקליפות והן בשאר הדברים. כמו כן בגשמיות יש עניין של צרופים לא נכונים.
 
 
לעניננו, אם נפשוט לרגע את צורת הפעולה של הפסיכולוגים וננסה להסתכל על זה מלמעלה מה הם בעצם אומרים?
 
על פי חכמת הקבלה לעניות דעתי-
 
העבר זה יהיה כמו בחינת השמאל.
 
ההווה יהיה בחינת האמצע.
 
העתיד יהיה בחינת ימין.
 
 
מה הם אומרים מעבר למילים?
 
 
תתקן את הבעיה דרך השמאל, דרך הפרטים, דרך המקרה..
 
 
ביהדות אנחנו אומרים תתקן את העבר דרך העתיד, תתעסק בטוב ממילא הרע יתוקן.
 
וזה לא סתם, כל תיקון הרצון לקבל הוא דרך הרצון להשפיע, דרך הכלל. אני לא יכול ישירות לתקן את העבר, אני יכול אפילו לגרום ליותר נזק לעיתים.
 
אלא הרצון לקבל מתוקן בהתכללות דרך הרצון להשפיע.
 
לכן זה השורש לפסיכולוגיה היהודית, שאני לא מתעסק בעבר בפני עצמו, אלא בעתיד, וכדרך אגב העבר ממילא יתוקן.
 
אם אלך לעבר זה כאילו שאני מתעסק בתיקון הרצון לקבל וזה בלתי אפשרי לתקן אותו ישירות, לפחות לרוב העולם וברוב המצבים.
 
כמובן הגשמיות היא רק סימן, אבל שחודרים לדברים נפשיים זה סימן משמעותי.
ויש להוסיף שהעבר הגשמי הוא אשליה ורק סימן לרצון לקבל, שיהיה לעניננו בחינת העבר בנפש.
 
אגב עוד דיוק במאמר מוסגר?  
למה רוב התפיסה של האדם בהווה? גם לזה יש שורש בקבלה כן..
לעניות דעתי כי ההווה מייצג את הצורה של הקו האמצעי, והוא מרחב העבודה של האדם, ושמה צריכה להיות מונחת התפיסה שלו באמצע.
לכן כסימן כל התפיסה שלנו, הן של העתיד הן של העבר, היא דרך ההווה.
 
לכן אנו רואים דבר פשוט כמו פסיכולוגיה, נמצא בקבלה בצורה הכי מדויקת  שאפשר כי היא השורש להכל.
 
רק כמובן קבלה לא באה לעסוק בפסיכולוגיה, זה חכמה פחותה ונחותה ביחס לקבלה.
 
הקבלה באה בשביל מעבר לעולם הזה, לכן רואים אולי פחות דיבורים בצורה ישירה, אבל וודאי הכל נמצא בקבלה.
ראוי ללמוד את החוקים את המהלכים את הכללים את הסודות של הקבלה, ומשמה ממילא נבין הכל.
במיוחד היום שהכל פתוח, אומר בעל הסולם במאמר תורת הקבלה גרסת פרי חכם:
 .
"ולא מטעם הבלתי נתפס, נמנעים העולם להגות בה, כי האסטרונום אין לו שום תפיסא בכוכבים ופלאנטין, אלא במהלכים שהם עושים, בחכמה נפלאה מתוקנת ונערכת מראש, בהשגחה נפלאה. ואם כן גם הידיעות שבחכמת האמת, אינו נעלם יותר מזה, כי המהלכים מתבארים היטב אפילו למתחילים, אלא כל המניעה היתה משום שהמקובלים העלימוה מהעולם בחכמה גדולה."
 
כיום החכמה מגולה וחובה לגלות ולהתעסק בה {להרחבה ראה מאמר האם צריך ללמוד קבלה}  רק עליה וקוץ בה, מי שמשתמש בקבלה לצורך הגשמיות, הרי זה סם המוות.
 .
יש האמת עניין גדול בקבלה לא להוריד אותה לגשמיות, לכן המקובלים מדברים בעיקר על הדברים בשורשם ומי שראוי להבין יבין.
א. כי כל פירוש על חכמה חיצונית מפחית משמעותית מערך החכמה באלפי מונים, כהבדל בין הפחמימה שבתוך הצמח לקרני השמש עצמם.
ב. כי יש איסור חמור ללמוד את הדברים לצורך הגשם,  הפוך לגמרי מכל תכלית החכמה.
 .
אומר בעל הסולם בהמשך המאמר:
 .

סגנון פירושים ע"פ חכמות חיצוניות

ובזה מקור טעותו של הרב שם טוב, שפירש את המורה נבוכים על-פי חכמת הקבלה, והוא לא ידע, או עשה עצמו כלא יודע, שאפשר לפרש גם את חכמת הרפואה, או כל חכמה אחרת, על-פי חכמת הקבלה, לא פחות מאשר את חכמת הפילוסופיה. להיות שכל החכמות כלולים בה, ובחותמה נחתמו. אמנם ודאי, שהמורה נבוכים לא התכוון כלל למה שפירש השם טוב ז"ל, והוא לא ראה איך… בספר יצירה פירש הקבלה, על-פי הפילוסופיה. וכבר הוכחתי שסגנון פירושים אלו, אינם אלא ביטול זמן, כי חכמות חיצוניות אינם צריכים עדות, וחכמת הקבלה בטרם התפרשו דבריה, אין טעם להביא לה עדים, על אמיתיות דבריה. בדומה לתובע, שבטרם הספיק לברר טענותיו, מביא עדים לאמת דבריו (פרט לספרים העוסקים בעבדות ה' כי חכמת עבדות ה' צריכה באמת עדים על אמיתותה והצלחתה, ויש להסתייע ממקום חכמת האמת). אמנם כל החיבורים הנמצאים בסגנון זה אינם ח"ו לבטלה, כי לאחר שנבין היטב ביאור החכמה על-פי עצמה, נוכל להסתייע הרבה בעניין ההקש, איך כל החכמות נכללים בה, וגם האופנים איך לבקשם וכו' וכו'.

 

אז שחז"ל יורידו את החכמה כדי לקרב, הרבה רחוקים ?

לא בהכרח. אין עניין למכור את החכמה בשוק לכל קונה.

מה זה מדען? כמו שאמרנו המדע לא המציא כלום, מדען טוב באמת יהיה מדען שמפיל תתאוריה הקודמת במדע. שמגלה ספק חדש..

כי המדע מבוסס בעצם על הרצון לקבל, דהיינו הפרטים, הספק, על כן אף אחד לא המציא את המדע, רק גילה מה שקיים, שאם ניכנס פנימה הוא נביעה של הנפש- דהיינו צד החקירה, דרך הספק, שזה דווקא דרכו של המן שהיא לא טובה, המן היה יווני גם.

לעננינו, למה חז"ל לא מקרבים ומצילים את המדענים ע"י גילוי סודות הקבלה, שוודאי פותרות את כל סודות הקוסמוס כהרף עין?

לא הרחיב ואסביר רק אצטט את בעל הסולם ותבינו לבד תרעיון:

אין חפץ בכסילים

"אבל אין חפץ בכסילים, ולכן מעטים הם בית ישראל, כמ"ש ז"ל: "אלף בני אדם נכנסין למקרא וכו' מאה למשנה וכו' עשרה לתלמוד יוצא מהן אחד (להוראה)". "ראיתי בני עלייה והן מועטין". והיה זה לסבות הרבה, והעיקר שכל מתחיל בה, רוצה לטעום בה שיעור שלם, והקטן שבשיעורי אותם הכסילים, הוא על כל פנים, לידע צדקות השגחתו ית'.

וכעין חוב לדעת, ואפשר להודיעו, לפי רוח הכסיל. אבל "מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה", כי חכמתנו אפשר לפרשה בכל שבעים לשון, זולת על לשון הכרס, שאין נשואי החכמה הזאת, נזקקים ללשון הכרס. וזה מה שרצינו לבאר, ונבארהו במאמר מיוחד, כי הוא תחילת המבוכה וסופה."

 .
אם כך באו נחזור לשורש, מהי חכמת הקבלה?
אומר בעל הסולם במתן תורה מאמר מהות חכמת הקבלה:
.

"שאלה זו כמובן עולה על כל בר דעת, וכדי לתת תשובה מספקת לשאלה זו אתן הגדרה נאמנה ומשומרת, כי חכמה זו היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שרשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה". וכאן נוהגים כלל ופרט. "כלל" כלומר, כל האנושות המתחייבת בסופה, בהכרח ובחיוב מוחלט, לבא עד לידי ההתפתחות המופלגת הזאת, כמ"ש "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעי' י"א). "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמי' ל"א). ואומר "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" וגו' (ישעי' ל').

" פרט", היינו שאף מקודם שלימות כלל האנושות כולה, בכל דור ודור נוהג דבר זה גם בפרטים יחידי סגולה, כי אלה הם הפרטים הזוכים בכל דור ודור למדרגות מסוימות בענין גילוי אלקותו ית', והם המה הנביאים ואנשי השם, וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר פר' ע"ד) אין לך דור שאין בו כאברהם ויעקב. הרי לעיניך, אשר גילוי אלקותו ית' נוהג בכל דור ודור, לפי דחז"ל המוסמכים לדבר זה ונאמנים עלינו."

 

שנזכה להשיג את חכמת האמת האמיתית, בהצלחה.

e

מהי קבלה מעשית?

קבלה מעשית, היא צד הסוד שבתורה, צד הקדושה העליונה שמתפשטת ללב. לקבל בעל מנת להשפיע זו קבלה מעשית – אהבה שלמה. אנו טמאי מתים (טמאי הרצון לקבל לעצמנו) על כן אין לנו אפשרות להתעסק בקבלה מעשית. {מכיוון שיש צמצום ב' ואסור לקבל בעל מנת להשפיע כי אין לנו את הכוח והמסך} כמו כן אנו נמצאים בתיקון הבריאה ולא במטרת הבריאה, ותיקון הנפש (רצונות השפעה) קודם לתיקון הגוף (רצונות דקבלה). מבחינתנו קבלה מעשית זה יהיה לקבל בעל מנת לקבל בבחינה ד', מה שגורם למוות. {מוות הנו שינוי צורה מהבורא, נפרדות]. כל תורת הקבלה עוסקת בבחינת טעמי התורה, ולא סתרי התורה. שמצווה לגלותם ובזכות זה תלויה הגאולה.

האם הקבלה המעשית היא משו גשמי?

קבלה מעשית היא לא משהו גשמי, הקבלה המעשית המדוברת בפי ההמון הקמעות וכן הלאה, הם רק סימן שמייצג את הפנימיות שמאחורי הדברים. הסימן החיצוני מצד עצמו אינו משפיע. בכל מקרה מי שכן מבין בזה ויודע לעסוק אומר האר"י הקדוש שבדורנו אנו טמאי מתים ואין לנו רשות להשתמש בזה, ואף מי שיודע ומשתמש בזה נענש.

האם הקבלה יכולה להועיל לי בגשמיות?

אין חכמת הקבלה עוסקת בגשמיות אלא בנפש האדם, אם אתם מרגישים יאוש מהגשמיות אם אתם מחפשים מה הטעם בחייכם? כיצד להתקרב לבורא ולהגיע לתכלית לשמה נבראתם- דבקות בבורא שזה האושר והתענוג האמיתי, אז הגעתם למקום הנכון – לקבלה, אם אתם רוצים להיות יותר גבוהים מבחינה גשמית, או לקבל פרנסה טובה יותר, אין זו מטרת חכמת הקבלה, אלא החכמה מלמדת כיצד לאהוב את הבורא ולהיות אדם יותר טוב. להגיע להרמוניה ושלמות רוחנית פנימית.

מהם בלק ובלעם בפנימיות?

בלק ובלעם מייצגים רצונות מאוד גדולים וקיצוניים של גאווה ואנוכיות בנפש האדם. רצונות שכל טבעם בעל מנת לקבל, עמלק מלשון – בעל מנת לקבל. מתקשרים ומקבלים את כוחותיהם מהררי החושך (הרהורים ומקום המחשבה של צמצום א') מעזא ועזאל, שמייצגים את כלל הכוחות בצמצום א'. אומנם אלה רצונות גדולים שהורגים את האדם ולא ניתן לעבוד דרכם, אלה רק דרך צד האדם ניתן להגיע לתיקון. צד האדם היא ההליכה בקו האמצעי, בעבודת הקו, ואף בצמצום ב'. {לכן התנגדו לבריאתו, כי מפריע להם לקבל את מדרגת החכמה שחפצים בה ומכריח אותם להתחיל בעבודה של שפלות}

רצונות אלה רוצים להשיג את החכמה העליונה ישירות ללא מעבר דרך השכל הישר דרך הקו. האמת אין מדובר על כשפיים גשמיים וקמעות חיצוניים, או טלפתיה טלקנזיס או כוחות של אברי גדי.. כל הכוחות האלה הם אכן סוג של סימן בלבד מצד ענפי הסיטרא אחרא העליונה, סימנים של כוח מעבר לשכל הישר, מעבר לרגילות והחושים הרגילים שאנו מכירים, אבל הם רק סימן בעלמא, אומנם סימנים מגניבים, מעניינים.. אבל סימנים.

עיקר הכוונה על מדרגה רוחנית מאוד גבוהה, שקליפת בלעם זו היא קליפה רוחנית {אף מעבר לזמן ומקום של חמשת החושים הגשמיים, הגוף האתרי, אנרגיה גשמית עדינה וכו},

קליפה זו מציעה לאדם עוצמה רוחנית, אפילו מעבר לגשמיות הנפסדת, במקום דרך האמת דרך הקדושה, דרך הקו האמצעי- שהיא עבודת ה', אהבת הזולת, וקיום תורה ומצוות, הדרך שהנחילו לנו חז"ל, אבותינו הקדושים ומשה רבנו.

מה הקשר בין סמים לטומאה?

קליפה זו מציעה לאדם מעין סמים רוחניים, לקבל את מדרגת החכמה ללא חסדים, אף מעבר לחושים הגשמים, בעוצמה רוחנית של טומאה, ובכך הורגת את האדם. רואים כסימן יפה שהסמים הגשמיים מגרים באדם חוויה מעבר לזמן ומקום בבחינת נהירו דקיק דדקיק דדקיק ביחס לרוחניות, אבל עדיין מעוררים בו יותר מהגשמיות העכורה והמצומצמת, ובכך מגרים לאדם מאוד את ההשתוקקות וההרגשה שלו. אומנם דרך זו הורגת מכיוון שהדרך לרוחניות והשגה מעבר לזמן ומקום היא דרך הקו- דרך הבינה, דרך החסדים, ולא דרך גירוד ההשתוקקות והגדלת הפרטיות וההעצמה שלה- על מנת לנסות למשוך שלמות לא חוקית, ג"ר דחכמה לגוף. מה שגורם למוות כי לא ניתן להחזיק בהשתוקקות. לא משנה גם כמה סמים אני יקח, המוח הגשמי שלי ידפק בשלב מסוים, מכיוון שהוא נתון לחוקים של השכל הישר, אף מבחינה ביולוגית, וגם אם נגרד בכוח התענוג חזק בסופו של דבר זה גורם למוות- דהיינו מוות הינו נזק לתודעה, שהמוח הגשמי שמייצג את השמירה על מקום האימון הגשמי נשבר, דבר חמור ביותר מכיוון שאנו מצווים לשמור על התודעה הגשמית המבטאת את מקום האימון הגשמי.

יש לדייק שנבואות של טומאה ועוצמה רוחנית לא מחייבים שימוש בסמים גשמיים, כמו למשל שהאינדיאנים עושים, או  עובדי אלילים בזמנם, שהיו משלבים לקיחת סמים הגורמים להזיות או לגירוי תת המודע, והיו קושרים אותם לנבואות שלהן ..{אם כי זה סימן נחמד לעניין} אבל בעיקר מדובר על כוחות תודעה בנפש האדם, כוחות שהרבה מהם מוסתרים בדור הזה או באופן רגיל בכלל, מכיוון שאיבדנו את הרגישות הפנימית לעולם התודעה בגלל משיכתנו ותפיסתנו המאוד חיצונית והגשמית בדור הזה. אם כי למתחילים ברוחניות ובעלי השגה מעבר לעולם הזה, יש את הניסיונות האלה בעולם הרוחני.

בכל אופן עיקר הטומאה דווקא מנסה לשדוד אורות מהקדושה. יותר מזה, בלעם מבין שכדאי לעבוד את ה'. כי ה' הרי בעל העוצמה הגדולה ביותר, אבל הכל במסגרת הגאווה והאנוכיות שלו, והרי הקשר אל ה' הוא רק ע"י השוואת צורה ועבודה פנימית אמיתית. כפי הכתוב "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי" ,אשוב לי, דהיינו לתועלתי הפרטית- הכל היה לעצמו. ניסיון לא קל אומנם, על מסטיק בזוקה אנחנו לא מוותרים, איך נוותר על מדרגות עצומות של טומאה?

באמת נותנים לנו להתאמן על דברים קטנים בהתחלה, על צעצועים. אבל רק משה רבנו יכול באמת לנצח את קליפת בלעם, בלי אמונה למעלה מהדעת, שהיא היסוד והתשתית של עבודת ה', אין דרך לנצח את בלעם.

שנזכה להידבק במשה רבנו, ולהגיע להשפעה מעשית בע"ה. שבת שלום.

הרחבה למתקדמים ובעלי עיון:

תוך פרי חכם מאמר "תוכנתה של חכמת הנסתר בכללה" (מאמר קשה למתקדמים- מצורף הסבר כללי בין קטע לקטע)

[sociallocker id="42327"]

השכלה שימושית מטבע המדרגות ההם, אשר המשיג מוצא בהם תענוג ונועם בשיעור מופלג מאד בעת השגתם, אשר דבר זה נמשך בפשיטות מתוך ביאתו ברצון העליון יתברך. כי דרכי השגחתו בקיום העולם, אינו יותר אלא על-ידי שתי כוחות שוים שהרוצה בעשייתם, מושך אותם על-ידי תענוג בשעת מעשה, אשר התענוג הזה מכריחם לדבר, ומה שרוצה שלא יעשו, הוא מרחיקם על-ידי יסורים, שהנברא מתיסר בעשיה. ועל-כן הוא עוזב אותו. וחוק זה שמור על שלימותו במיני בעלי החי, ובמין האדם, להיותו עומד לתכלית. ועל-כן הנהגתו מסתבכת, ומוכרח לתמורות בכל שעה ורגע. לפעמים מקופח החוק על-ידי חוק ההרגל שעושה הטבע שני בעדו. טבע המדרגות טבע המדרגות למשיג כטבע בעלי חי, כלומר, שחוק שכר ועונש שמור מאד, ולא יעבור, וגם ההרגל לא ישנה אותו. ב' חלקים במחקרים חומריים במחקרים חומריים יש שני חלקים: א. הוא המציאות. הב'. הוא קיומם: הכמות והאיכות של פרנסתם, ואופן השגתם: על-ידי מי, ועל-ידי מה. ולפיכך נמצא טעם מר גדול בחללים שבין מדרגה למדרגה, אשר המשיגים יקוצו בהם מאד, והוא עשוי ונמשך כן עליהם, כדי שלא ישארו שם בתָוֶךְ, כמו שנוהג עם בעלי חיים הפשוטים. אולם יש לפעמים שהמשיגים חוזרים אחורנית בזכרם הטעם והעונג, שנמצא שם. קליפה: אין חזרה ברוחניות והנה כשחוזרים הרי כבר היא מדרגה אחרת, ונקראת קליפה ביחס למדרגה הראשונה.

הסבר: כמו שבגשמיות יש חוקים של שכר ועונש, אם נגעתי באש נשרפתי וכו' אם אכלתי רעל נפגעתי, כך גם בנפש האדם. זה מוחשי ומעל עיכוב הזמן בעיקר לבעלי השגה.

במחקר החומרי יש שני חלקים, המציאות עצמה, למשל אני רעב, והקיום של המציאות אני צריך לאכול, עצם הסעודה. בין סעודה לסעודה צריך יגיעה, גם כאשר אני רוצה להשיג סעודה יותר טעימה, אני צריך להכין את הסעודה, אין מיקרוגל ברוחניות, על כן נדרשת יגיעה בין המדרגות. יש לי את האפשרות להישאר לאכול זרעונים טעימים ברוטב עליון, או להתקדם לחיטה משובחת יותר משוחה בשמן, אבל עליי לשלם על המעבר.

המרירות בין המדרגות מחייבת אותנו להתקדם ולא להיתקע, כל העולם נע ע"י דרך תורה ודרך יסורים. אבל לעיתים אין כוח להתקדם ומסתפקים במועט, אבל מכיוון שבקדושה תמיד מתקדמים, אני לא יכול לחזור אחורה זה כבר לא יספק אותי, על כן זה יהיה כבר קליפה מבחינתי.

שני חלקים בהשכלה שימושית בהשכלה שימושית יש שני חלקים. הא' היא קדושה. הב' היא קליפה. והיינו, כי לפעמים, משום איזה צורך, גם החכמים חוזרים למקום שנמצא שם טעם של תענוג גדול, כדי לפעול מה. אולם מיד יוצאים משם ונכנסים למקומם, ועל-כן גם החזרה נקראת קדושה. אמנם על-פי-רוב חוזרים לשם רק המפחדים ובעלי רצון חלשים, הרוצים להמנע מעבור דרך שבין המדרגות המר להם, והם נשארו תקועים שם, כי לא יכלו לעלות אל מרום פסגתם הנרצה.

הסבר: חכם חוזר אחורה במידה ושכח לתקן משו או כי מחפש עבודה, רשע או בעל רצון חלש יחזור אחורה כדי לברוח מעבודה חדשה וכביכול להישאר עם מה שמתוקן כבר.

דרך פעולה בשמות דרך הפעולות בשמות, הוא המשכת הנועם במדה מרובה, שאז יכול להמשיך אותו הרוח גם בחברו המתפעל מאד, ובזה יכול לרפאותו, או לצוהו ולכופו לקיום רצונו.

רצון בעליון חוק בתחתון, על כן בעל רצון חזק, יכול להשפיע על מה שמתחתיו.

ב. קבלה מעשית ההפסד מכל ריבוי בארנו לעיל בעניין השכלה שימושית. שהנרצה מה' מכריח לנברא עם אור תענוג העשיה שמתלבש בו. והאינו רצוי מה' ימנעהו עם אור של יסורים המתלבש בו. וזה עניין ההפסד מכל ריבוי. "מרבה נכסים מרבה דאגה" וכו'. משום שיש גדר לכל רצון ה', להיותו רוצה בעשיות מרובות במעלות הסולם של התפתחות. ואם לא היה גדר על כל תענוג, היה הנברא משתקע בעשיה אחת כל ימיו, ולא היה מטפס על המעלות. לפיכך, ההשגחה מגדרתו עם מכאובים המסובבים מתוך כל ריבוי תענוג.

פרעון בהמי ופרעון אנושי ויש תענוג קרוב שאינו נוהג בו עניין של תקוה, אלא נפרע על יד, ויש אמנם תענוג רחוק "מקווה", שזמן פרעונו הוא מקווה בזמן מאוחר. הראשון נקרא פרעון חושי. והשני נקרא השכלי. הראשון מוכשר לכל חי, ודרך ההנהגה בטוחה ובלתי משובשת. והשני אינו מוכשר רק למין האדם בעל העיון והדרכים משובשים. כי מתוך שזמן פרעונו הוא במאוחר, ממילא נעשה מוכשר להפרעות ולמניעות המבלבלים אותו בעבודתו.

כח-התשלומי "כח סבתי" פרעון מדעת, פרעון מחושים: שהם פרעון אנושי ופרעון בהמי, שהמה ב' כוחות ההשגחה, שעל ידיה עושים בעלי החיים את התפקיד המוטל עליהם מהשגחתו יתברך כנ"ל באורך.

אמת המידה בבעלי החכמה אמנם יש מדרגות רבות גם במין האנושי עצמו, כי דבר זה נמדד בחוש ההתפתחות של כל אחד, ובמידת נסיגתו מעולם הבהמי – לעולם האנושי. כי האדם הבלתי מפותח כל צרכו, לא יוכל לחכות לפרעונו זמן רב, והוא בוחר בעבודות המשתלמות לו מיד, ואף אם יהיו במחירים נמוכים יותר. והאדם המפותח ביותר, יוכל להתאפק ולבחור בעבודות שמחירם גבוה, גם אם זמן פרעונם ממושך וארוך מאד. ותדע, שזוהי אמת המידה לבעלי החכמה, כי דבר זה תלוי בהתפתחות חומרי של כל אחד. וכל מי שיכול להאריך זמן פרעונו יכול להשיג מחיר יותר גדול.

מהו התפתחות? ולפיכך תראה מרבית המלומדים, תיכף בעת השתלמותם, שיוכלו להנות ולקבל שכר עמלם, מניחים את הלימוד ויוצאים לשוק לסחור עם העם ולקבל שכר. אבל היחידים מתאפקים וממשיכים להשתלם בלימודם, כל אחד לפי כשרונותיו המפותחים, משום שרוצים לקבל מחיר יותר גבוה, כגון, להיות מגדולי הדור, וממציאי המצאות. וכמובן שלאחר זמן חבריהם מקנאים בהם לא במעט.

כח המטרה ותדע שזהו אמת המידה של התפתחות הדורות. דהיינו, בכח ההתאפקות להאריך זמן פרעונו, ולבחור בסכום היותר גבוה. ועל-כן בדורות הללו, התרבו הממציאים, בעלי שיעור קומה, היות שנמצאים בדורינו יותר בעלי סגולה מסוג זה, שהפלגת עמלם היא לאין קץ, משום שחושיהם מפותחים ביותר להתאפקות, הן בהארכת הזמן, והן בכח העמל.

כח חוזר או "כח סבתי" כי אין לך תנועה בכל בעלי החיים, שתהיה בלתי נפרעת, שהוא המכונה כח המטרה, והמדרגות אינם משוערים רק לפי הרגשת השכר. דהיינו, בהתפתחות. שכל המפותח יותר הוא בעל הרגש ביותר. וממילא כח המטרה הוא פועל בו בשיעור גדול ביותר, ויש בכוחו להרבות ולגדל עמלו ביותר. והשנית היא האמורה לעיל. דהיינו, כח החכוי (הציפיה) לזמן פרעון – באופן שכח סבתי הזה משוער בשנים, שהם: הא' הרגש היקר, אשר ההרגש הזה, הוא הסכום של המחיר, אשר בעל הרגש גבוה נמצא המחיר גבוה, וכח הסבתי מרובה. והב', הוא כח ההמתנה לזמן מאוחר, אשר אפילו למחיר היותר גבוה צריכים גם-כן לגוף מפותח שיהיה לו הרגשה מן הריחוק. וכל התפתחות המגולגלת ובאה על מין האנושי, אינו רק שתי ההרגשות האמורות: הרגש יקר, והרגש מרחוק. שמידת החכמה מטפסת ועולה על ידיהם לשיא גובהה.

הסבר: ככל שהאדם מפותח יותר הוא יכול להאריך את שכר פרעונו, ואין מדובר על משו חיצוני, אלא ככל שהוא מפותח וזך יותר ממילא יכול להשיג אור יותר גבוה כמו כן כוח הדחייה שלו גדול יותר ויכול להמתין זמן רב עבור דבר גדול. כמו כן מדרגה גדולה יותר דורשת תשלום גדול יותר. כמו שכאשר אני רוצה לקנות בניין גדול יותר צריך יותר כסף, ככה זה במדרגות הרוחניות.

אבל כאשר רק הצד הפרטי פועל אנו רוצים מילוי מיידי כמו ילדים קטנים ובעלי רצון חלש תינוק בוכה מיד אם לא מקבל מה שרוצה, לא מבין מה יהיה בעוד חמש דקות. ככל שהאדם גודל ומתפתח שכר פרעונו גודל ויודע לפעול על דברים גדולים יותר, כפי שהביא משל פועל בנין מקבל לכאורה משכורת מיידית באותו יום, הקבלן בסוף הפרויקט, אבל מי מרוויח יותר באמת?

הביא גם דוגמא יפה שבדור הזה הרצונות מאוד מפותחים נשמתית ופוטנציאלית אז כביטוי בגשמיות התרבו בעלי ההמצאות, מכיוון שחושבים לטווח ארוך יותר ומפותח יותר.

קליפה זה מלשון קל ויפה, הקליפה מציעה לאדם להשיג מהר ובקלות תענוג, אבל על תענוג רוחני צריך לשלם ביגיעה ולעבור תהליך להשיגו, אומנם מתקבל בצורה שלמה ולא מכבה את הרצון כמו תענוג גשמי.

קבלה מעשית ותדע ששליטת הרגשות האמורות, מורגשות בעיקר בבעלי השגה, בהיות הנעים של כל מדרגה רבה מאד, וממילא שכרו סמוך אליו תמיד, ולמה לו להצטער ולטפס למדרגה יותר גבוהה.

רוח התענוג, ועונג שכלי ולא עוד, אלא שיש כאן בחינת רוח, ובחינת חכמה, והמה אחת. אלא לגבי מקבל הכלול מגוף ושכל, מורגשים כמו שתי כוחות: לגוף, רוח נייחא. ולמוח, שכל רב. ועל-כן צריך הגוף להפסיד מרוחו, בעת שעולה לקבל השכלה ודעת.

הסבר: שליטת הרגשות מורגשת בעיקר בבעלי השגה, כי יש להם על מה להתמקח, התמקחות על ההפרש בין גלידה בבוקר לגלידה בצהרים, זה לא רציני. שמתעסקים באורות רוחניים ניכרת העבודה. שהגוף עולה לקבל מדרגה חדשה לכאורה זה הפסד כי מוותר על מה שיש לו, וגם כדי לקבל מדרגה חדשה צריך לוותר על הקודמת, הויתור מתבטא בזה שמעבר בין מדרגה למדרגה יש טעם מר, אז לכאורה הגוף מפסיד מרוחו, אבל לאחר מכן ודאי יצא שכרו גדול.

ההמון ואף המדע מנסים להבין מה זה קבלה מעשית, (לפחות כפי שנתפסת בחמשת החושים) אומר בעל הסולם שהם חוקרים במקום הלא נכון ממילא לא ימצאו תשובה.

ג. מהות המסתורין ואגפיה להלן ברצוני לתת למעיין, מושג בהיר להבין, את האיסור להשתמש בקבלה מעשית, וכן בכשפים וכל מיני מיסתורין (מיסטיציזם) הנהוג בעולם, וזאת כדי להמציא בסיס נאמן להמשיך ממנו מחקר מדעי. על מדוכה זו התקבצו בימינו הרבה מלומדים, המתאמצים להביא העניין תחת מחקר מדעי נסיוני והרבה מחשבה הקדישו לחכמה זו. ולפי ידיעתי, לא מצאו עדיין בזה כל בסיס מדעי הראוי לשאת ולתת בו. והוא, מטעם חסרון ידיעתם במקור של המסתורין הללו, שאין שכל אנושי יכול להגיע שם. ומה שהביאני לגעת במקצוע הזה, הוא מחמת שראיתי אי ידיעתם של ההמון, להבחין במידת מה בדברים כגון אלו, והם מערבים כל מיני מסתורין בקערה אחת. ועל-כן באתי הפעם להראות את מקורם ואת בסיסם של המסתורין ממין הזה. כבר ביארתי בחלק א', אשר שלושה חלקים נמצאים בחכמת הנסתר, שהם, השכלה החומריית והצורתיית והשימושיית. ובחלק השלישי הנקראת השכלה שימושיית, ביארתי איך בעלי הקבלה המעשית פועלים פעולות שלא כדרך הטבע, שהוא מתוך חזרתם אחורנית, לאותם המדרגות הראשונות, שנמצאים בהם הרבה נועם ומתיקות, אשר מתוך זה, מתרבים מאד רוח החיוני שבהם, בדוגמה שתראה אצל אנשים פשוטים, אשר בעל הרצון החזק מפעיל את בעל הרצון החלש הימנו, ומכריחו לפעולות כרצונו, ובלי שום כח שכלי או הבנה, או תועלת בשבילו, הוא הולך ומציית לו לכל אשר ירצה. על-דרך-זה, כשבעל השגה מתאמץ להשיג אותם המדרגות המביאים חיות ורוח גדול, המה יכולים להפעיל בשיעור מסויים גם בחבריהם. כי טבע הרוחני, כטבע הדגים בים, אשר הגדול בולע את הקטן, בשעה שהוא חושב ממנו. ומחשבה לבד פועלת כאן, ויתר אמת אינו מחשבה, אלא רצון ורוח, כי מחשבה אינה מועילה להניע גם בעל המחשבה עצמו, ואיך תניע את חברו? אלא שהרצון מקבל ומצטייר מדמות מחשבה ההיא, של בעל הרצון הגדול, ופועל אצל הקטן ממנו, אשר בעלי הפסיכולוגיה מגדירים זאת בשם "כח של מחשבה", והוא טעות, כי הוא רצון, ולא מחשבה. ותדע שכח הפועל הזה הוא כל-כך אמיץ, עד שיכול להוליד דמיונות אצל חברו, ממש באותו שיעור שכל אדם שולט לצייר דמיונות במוחו עצמו, ומבחינת השליטה הוא תקיף יותר לאין שיעור, מהמצייר דמיונות במוחו עצמו. כי המצייר בעצמו – הרי יש לו לעומת הדמיון בחינת כח הבקורת השכלי, ואם הוא מכחיש את הדמיון, הרי הדמיון ההוא נחלש, ואינו יכול לפעול כלום. מה-שאין-כן בהמתפעל מחבירו, הריהו נמצא אז במצב של אנרכיה בלי שום פעולת מכונה שלו, שנקרא מוח. ועל-כן לא יארע לו לעולם כח הבקורת, אלא אותו הדמיון שהשיג מיד חברו הולך ופועל בו, כמו שהיה מוסכם לו מכבר, בהחלט גמור, ולמעלה מבקורת כמו, הסוג של דעה קדומה. ולא עוד, אלא שיכול להתלבש ולשאוב את רוחו של חברו לתוכו, עד להרגיש בשיעור מה, את הרגשותיו ואפילו את זכרונותיו ולעשות בהם משא ומתן, ולברר מהם את הנרצה ולהודיע לו. וז"ש: שמכחישין פמליא של מעלה. כי הגם שהגיע להם רק הנובלות, עם-כל-זה נשארים ומשמשים עם-זה בקביעות, ומגדילים רוחם החיוני יותר מחכמים אמיתיים.

הסבר: באופן כללי בעלי ההשגה יכולים לחזור אחורה בזמן למדרגות עליונות, יכולים לפעול מלב אל לב, ללא מעבר שדרך השכל הישר – ישירות על תת המודע, שזה נקרא כוח מיסטי. העניין שהכוח הזה לא נועד לשימוש בקביעות, רק כדרך אגב, כי עיקר העבודה צריכה להיעשות דרך השכל הישר, דרך המודעות. יש מצבים שהחכמים משתמשים עם כוח הזה כמסייע, בטומאה מנסים להשתמש בכוח הזה בקביעות.

בצורה המיסטית לכאורה אפשר להשיג הרבה דברים כי אין את ההגבלה של השכל הישר. ואז האדם יכול לפעול על עצמו ועל החברים שבתוכו (שאר הרצונות והפרטים הנובעים מהם) המון דברים שאי אפשר לפעול בצורה רגילה. ניתן לחדור לרצונות מאוד עמוקים שבתוכנו רובדים שבדכ אנחנו לא מודעים אליהם ולהשיג הרבה דברים, יש בנו בתת מודע עולם שלם, גלגולים קודמים, התפעלויות שיש לנו מאחרים בתוכנו, עולם ומלואו קיים בנו. אבל שמשתמשים עם זה בקביעות ונשארים שמה, זה נקרא מכחישין פמליא של מעלה, כי הכוח המיסטי לא בא בשביל עצמו, רק כדי לסייע לשכל הישר, כשהוא עומד בפני עצמו זה כמו גוף בלי ראש ונהפך לנבלה. כפי שאמר "כי הגם שהגיע להם רק הנובלות, עם-כל-זה נשארים ומשמשים עם-זה בקביעות"

פתחתי שהקבלה לא מדברת על גשמיות וכן אמת לאמיתה הדבר. אבל כדי לסבר את האוזן, אז הדברים האלה מתבטאים גם בחיצוניות או לפחות יכולים להתבטא כסימנים בעלמא. אנו רואים הרבה פעמים שאדם עם רצון מאוד חזק למשל, משפיע על אנשים אחרים, וזה לא משו חיצוני או כמות של ידע, או הרבה מחשבות, אלא פשוט אווירת נפש שהוא משדר.

הרבה פעמים שאנשים קרובים לעיתים קורה שהם חושבים אחד על השני לפני שיש טלפון, למשל הרבה פעמים לפני שהרב אומר דבר תורה יוצא לי לחשוב על זה, וכו' כל אחד במקומו.

כי השוואת הצורה מקרבת הרוחניים. כסימן מחשבה דומה או הרגשה דומה מחברת.

כסימן לדבר יש כוחות מיסטיים בעולם, לכאורה אנו רואים גורואים או כל מיני אנשים בעלי כוחות, אבל העוצמה לא בהכרח מייצגת את האמת. הרבה פעמים יש לנו רצון לקרוא מחשבות , לקרוא רגשות של הזולת, וזה משו שקיים במציאות למשל שני אנשים שאוהבים או איש ואישה יכולים להרגיש מה השני מרגיש, דבר מצוי, יותר מזה, רוב הידע בלימוד עובר דרך המחשבה ולא דרך המילים כידוע ליודעי חן.

אבל באופן רגיל אנחנו בקושי שומעים את המחשבות של עצמנו איך נקרא מחשבות של אחרים? דהיינו לא תמיד אנו יודעים מאיפה אנו פועלים באמת? אנחנו רוצים לישון, לכאורה רוצים משו חיצוני, אבל באמת השינה היא רק ביטוי למשו פנימי שאנו רוצים להשיג, אנו רוצים מתוק שאנו בדיכאון, או אוכלים כפיצוי נפשי וכו', הרבה מהדברים שאנו פועלים אין אנו מודעים להם, אלא עושים אותם בצורה טכנית או מחמת הרגל או ברובד הדומםהמעשה בלבד.

האם אנו באמת קוראים את מחשבתנו או פועלים כמו בהמה או עלה נידף ברוח? כמו כן רובנו טמאי מתים, אם נקרא מחשבה של מישו אחר ממילא נפרש אותה באגו הצר ואם את המעשה שלו אפילו אנו לוקחים לביקורת והתנשאות, אם היינו קוראים את המחשבה שלו לאן היינו לוקחים את זה?

כדאי שנדע לקרוא את המחשבות של עצמנו לפני שאנו רוצים לקרוא מחשבות של אחרים. אבל קיים כוח מיסטי כזה במציאות, אבל אין עניין בעוצמה בלי אמת. אסור שהמיסטיקה תעמוד בפני עצמה, אמר ללבנה לכי מעטי את עצמך , כל הכוח המיסטי רק דרך השכל הישר.

יש כאלה שנולדים עם האינטואיציה הפנימית הזאת ויש אנשים שבאמת אולי ככישרון נרכש או דרך אימון יכולים להשיג כוח מיסטי וכביכול לקרוא מחשבות של אנשים להרגיש אותם, אפילו להשפיע להם על הדעות והמחשבה, אם כי רובנו מלאים בטונות של קליפות, אז כל הכוחות מיסטיים האלה מעורבבים בהרבה לכלוך ודימיונות וממילא די לבא מן הדין להיות כנידון. 

יש לדייק שאף על פי שקיימים כוחות כאלה בעולם רוב האנשים העוסקים בזה מעורבבים בדמיונות קשים ואין להם מושג מימינם ומשמאלם בנושא, אלא הכל הבל ורעות רוח, דמיונות כוזבים כצל חולף ברוח ואיננו.

כמו כן כתוב שכישוףעין הרע לא שולטת בצדיקים, מי שיש לו רצון ושכל חזק ממילא הכוח המיסטי לא פועל עליו, או בכלל הפרעות חיצוניות. צריך להגיד גם שכל הכוח הזה שאחד מנסה להפעיל על השני יכול לפעול רק על הנפש הבהמית של השני ולא על הנפש האלוקית. השאלה כמה אנו מונחים בנפש האלוקית..? …

בכל מקרה נחזור לענייננו, כל זה רק סימנים מאוד רחוקים, עיקר הכוונה בגוף אחד, האם אתה יודע לקרוא את המחשבות של עצמך? האם הרצונות האמיתים והגדולים שבך משפיעים על הרצונות משנה? האם אתה משתמש במיסטיקה כדי להגדיל את השכל הישר או כדי לברוח ממנו? האם אתה פועל דרך הבינה? ובעיקר האם אתה עלה נידף ברוח שבורח מעבודה?

ג' שלישים בהסתר החכמה שלשה שלישים יש בהסתר חכמת האמת. הא', הלא נחוץ. הב', האי אפשר. הג', כבוד אלקים הסתר דבר. ואבארם אחד לאחד. שליש הא': הלא נחוץ חלק זה כמובן אין בו משום הפסד כלל, זולת עניין של נקיות הדעת יש כאן. כי את המה בכך, מצאנו משחית היותר נורא במשחיתים. וכל מבלי עולם, אינם אלא אנשים בעלי מה בכך. כלומר, מסתכלים בדברים שאין בהם צורך, ומודיעים דברים שאין בהם צורך. ועל-כן לא יקובל אצלינו תלמיד בטרם נשבע שיסלק עצמו מסוג בעלי החורבן האלו.

מהות הקליפה היא עודפים של שקר ולבושים המסתירים את האמת, על כן דבר חמור להגיד דברים שאין בהם צורך לתיקון, רובם לא ברי עיכול ונהפכים לפסולת בתודעת האדם, על כן הם אחד המשחיתים הגדולים ביותר.

שליש הב': האי אפשר על חלק זה כמובן שאינו צריך שבועה, אולם לפי שאפשר לגלותו בלשון מוטעה, ולהתנאות בו בעיני ההמון, לפיכך, גם הוא נכלל בשבועה.

אפשר להביא אותו בדרך רמז, או לגלותו בצורה מעוותת בבחינת ריבוי הקנקנים מפיג טעם היין, או לנסות לקבל כבוד על הלא ידוע.. על כן גם הוא נכלל בשבועה.

שליש הג': כבוד אלקים הסתר דבר חלק הזה הוא היותר חמור בדבר ההסתרה, כי רבים חללים הפילו. ותדע, אשר כל המכשפים שהיו בעולם, ובעלי הערמה הם רק ממיני גילויים כאלה יצאו, אשר תלמידים שלא שימשו כל צרכם, טעו בענינים, ויצאו ללמד לכל הבא בידם, בלי השגחה אם הם ראויים לכך. והמה שיצאו ושימשו בחכמה למטרת אנושיית לתאוה וכבוד. וקודשי ה' הוציאו לחולין ולשוק. והיינו שקוראים קבלה מעשית.

הסבר: "כבוד אלוקים הסתר דבר", דהיינו שלקחו רק את המטרה וזרקו את האמצעי ואת דרך התיקון. ובנוסף לזה חטאו כפליים שעוד הלבישו את המטרה העליונה בלבושים חיצונים גשמיים כדי למצוא חן בעיני ההמון ופספסו ועיוותו לגמרי את העניין.

כידוע רוב שאר התורות בעולם והפיסלוסופיות והחכמות שדדו מהיהדות, הן מצד אברהם, הן מצד משה הן מצד הנביאי אמת, הן מצד אליהו הנביא, והן מצד חכמינו.. לקחו את החכמה הטהורה, עשו אותה יפה בעיני ההמון, לקחו את הטפל וזרקו את העיקר, דבר זה הוא פגם חמור ביותר וביזוי הגבירה. דברים אלה נוהגים בדור הזה עוד, שמשתמשים בקבלה לתמורות מעשיות בזמן ומקום חלילה, והרי כל הקבלה באה על מנת להשיג מעבר לזמן ומקום. וע"י שהיא משמשת למטרות אנושיות במקום מטרות אלוקיות, פספסו לגמרי את העניין, וכדי בזיון וקצף

 שנזכה להשפעה מעשית. בהצלחה.

[/sociallocker]

מהי פרה אדומה? מדוע היא מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים? מדוע היא חוק שאי אפשר להבין ואף שלמה המלך ברוב חכמתו לא יכל להבין? מה הטעם של המצווה? מה מסמלת פרה מבחינה נפשית? מה הקשר בין הפרה לפנימיות התורה? למה משה רבנו כן השיג סוד פרה אדומה? מהו בין עגל לפרה? מהי תקנח את בנה? מהי טומאת מת? למה צריך לשרוף אותה?

א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל. ג וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. ד וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל-נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. ה וְשָׂרַף אֶת-הַפָּרָה לְעֵינָיו: אֶת-עֹרָהּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ וְאֶת-דָּמָהּ, עַל-פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. ו וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה.
רש"י:
פרה אדמה – משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה כך תבא פרה ותכפר על העגל
"תנינן כל העוסקין בפרה מטמאים טומאת בגדים, והיו פוסלים אותה במלאכה, היא עצמה מטהרת טמאים, אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזירתי, שנאמר: זאת חוקת התורה" (פסיקתא פרה).

הסבר פניני החכמה:

מה כל-כך מיוחד בפרה האדומה? מה יש בה שאין בכל מעשה הקרבנות או דיני טומאה וטהרה? אחד ההסברים בנגלה הוא שהפרה האדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים! הטמא שמזים עליו מאפר הפרה, נטהר מטומאתו, ואילו כל הטהורים שהתעסקו בהכנת אפר הפרה הופכים להיות טמאים (נדה ט, א). 

יסוד חשוב: רוב מצוות התורה הם בבחינת משפט, דהיינו שאני צריך להשיג את הדבר, ושיתפשט ללב.

עם זאת, יש מצוות יסודיות באמונה שהם בחינת חוק ודווקא כל המשפט (המדע) מושתת עליהם. בלעדיהם זה כמו לקחת את החלל ולהוציא אותו מהחומר במציאות, הכל נאבד ואין לנו תפיסה בו – כל הבניין קורס. כמו לקחת את השורשים של העץ ולא משנה כמה גבוה הוא (כמה פרטים יש לו- דהיינו בחינת משפט) בהמשך בהרחבה למתקדמים נדון בזה באריכות, על ההבדל בין חוק למשפט.

מהי פרה אדומה?

בשונה משור, הפרה מייצגת דין רפה ,מייצגת התבטלות, התמסרות. אבל לא סתם התבטלות, אלא פרה אדומה, שכל ההתבטלות וההשפעה תבוא מטעם הרצון ליתר דבקות, ולא מטעמים אחרים.

במזרח למשל משתחווים כמדומני לפרות, סוגדים להם, כי זה מסמל להם את ביטול הרצון, מה שהם מאמינים בו, ביטול הבריאה ולחזור להיות האור.

ביהדות בחכמת הקבלה זה שונה, כל וויתור הרצון הוא רק על הצורה והוא בא מטעם הרצון ליתר דבקות, ולא מטעם הרצון להיות הבורא בעצמנו ודו"ק.

מדוע הפרה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים?

מדהים כוח הפנימיות, עובד הפוך משכלנו. ההגיון יגיד שאם אני טמא הפרה צריכה לשרוף אותי, ואם אני טהור לתת לי שכר. כמו למשל במצווה של אישה סוטה, אם שיקרה היא מקבלת דין רציני מהכהן..

אלא שמדברים בדרך עבודה, רשע צדיק, בינוני וכו', לא מדובר על גופים שונים, אלא הכל בתוך האדם עצמו.
אמרנו במאמר הקודם ששלמה המלך היה צריך את אשמדאי כדי לבנות את בית המקדש, כי חייב לגלות את ביסוס השלילה בטרם גילוי הטוב, ההעדר קודם להוויה. דייקנו שרשמנו חייב לגלות, כי זה עניין של גילוי, הרע, השקר נמצא פשוט צריך לראות אותו.

לכן כאשר האדם עושה עבודה פנימית בסוד הפרה, כפי שהרב"ש אומר שזה בחינת העבודה למעלה מהדעת, בעל מנת להשפיע– אז הוא לכאורה טהור {דהיינו חושב שהוא צדיק כי עושה מעשים טובים} אך פנימיות התורה- מדרגת הלשמה, האמא, שהיא התורה הקדושה,  מגלה לו שהוא בעצם טמא מאוד, בבחינת "מטמאת את הטהורים" דהיינו מגלה לו את האמת. שהוא גוף בלי נשמה מעשה בלי כוונה, וכל כולו פרטיות.

עכשיו שהגיע להכרת הרע, ורואה את האמת, רואה את הקלקול, יכול להתחיל לתקן, ואז היא "מטהרת את הטמאים" דהיינו "מתוך שלא לשמה יכול לבוא ללשמה" כי אם לא יודע שהוא בלא לשמה כיצד יגיע ללשמה?

אז אם כך מה הסדר?

קודם כל האמונה מגלה לו שהוא טמא, מראה לו את הרע. לאחר מכן מטהרת את הרע ומגלה את הטוב. דהיינו קודם גילוי השלילה, גילוי הלא לשמה, לאחר מכן, מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה.

מצד שני, אם לא יתחיל להתעסק בהכנת אפר הפרה, אפילו לא מתחיל את העבודה בכלל ולעולם לא יגיע להכרת הרע.


גם אם לפנימיות חס ושלום יש טעם של אפר מבחינתנו, וקל לברוח לדברים חיצוניים, למשל: פילוסופיה. או אפילו רק תורה ומצוות ומעשיים בלי כוונה ועבודה נפשית, או להסתפק בעבודת מידות חיצונית.. אין לנו לפעול כך, אלא עלינו לבחור במה שאמת ולא במה שנחמד בהתחלה, קליפה זה מלשון "קל ויפה" {הרחבה בעניין במאמר חכמת הקבלה והפילוסופיה פרי חכם}

אם כך מהי הפרה לענייננו? הכוח העצום של פנימיות התורה להראות לאדם את הרע ולתת לו את הכוח לטהר אותו.

"כפי הכתוב המאור שבה מחזירו למוטב" ודייק שבה, בתוכה בפנימיותה.

למה תורת הנגלה לא מספיקה כדי לטהר?

האמת מצד עצמה מספיקה, אבל בדור הזה אין לנו את הכוח, אנחנו לא מספיק חזקים, אנחנו כל כך עמוקים בלא לשמה שזה לא יעזור לנו, צריך תבלין רציני ביותר. אנו מחויבים ללמוד את הקבלה גם כי הסדר הקוסמי של העולם בנוי ככה שאנחנו בעקבי משיח, וזה זמן התגלות הקבלה, וגם כי התורה עצמה, הפנימיות קיימת תמיד גם בנגלה, רק כיום אין לנו גם כתלמידי חכמים, את הכוח לראות את הפנימיות. לכן אנו זקוקים לחכמת הקבלה, אך מצד האמת התורה כל כולה פנימיות.. 

אומר רבי חיים ויטאל בהקדמה לעץ חיים:

"כי לא על חינם, כפי רצונם, פסקו (חז"ל) טמא טהור, אסור והיתר, כשר ופסול אלא מתוך פנימיות התורה, כנודע ליודעי ח"ן"

אומר בעל הסולם:

פנים מאירות ומסבירות {הקדמות הסולם החדש} "כל דבריהם של חז"ל בנויים על הנבואה ורוח הקודש – שהיא רוחניות גמורה, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, וכל מחשבתם היה עולמות העליונים, ולמעלה הרבה מעולם המלאכים אלא שמדברים בענייני העולם הזה, בענפים ועל פיהם מגלים אור חכמה בעולמות העליונים. ואפילו בעיני ההלכות…"  {להרחבה בנושא לחץ כאן כמו כן כדי לקרוא בהקדמה לתע"ס אותיות כב – כג בנושא}

 

למה שלמה המלך ברוב חכמתו גם לא יכל להבין את סוד פרה אדומה?

לעניות דעתי, גם הרצון לשלמות צריך לקבל את החוק בצורה מלאה, זה לעולם לא ישתנה! גם שנגיע לשלמות תמיד בראש יהיה זיווג דהכאה, תמיד נבחר ביתר דבקות, זה תמיד יהיה באמונה, תמיד צריך לכוון בעל מנת להשפיע, לכן גם במצב השלמות זה נשאר סוד, מעבר לכל מדע, מעבר לכל הפרטים, וזה הייחודיות והיופי והקסם שבזה.

למה משה רבנו כן השיג סוד פרה אדומה?

לעניות דעתי משה מייצג דווקא את האמונה למעלה מהדעת (לכן גם לא עלה לארץ ישראל) דווקא המדרגה הזאת ראויה להשיג את סוד האמונה- כי משיגים את האמונה רק למעלה מהדעת- אין מישהו ראוי יותר ממשה רבנו להשיג את סוד הפרה. 

מה הטעם של המצווה?

שהאדם גוי אין בה טעם, לאחר שהאדם עבר את התהליך וטיהר וזיכך וקידש את עצמו וגילה את בחינת ישראל שבו, יש לו המון טעם, הוא רואה דווקא שהאהבה היחד ההשפעה הרבה יותר טעימה מהפרטיות. כפי  שנראה בציטוט מהרב"ש בהמשך.  

בגדול, כאשר האדם מתחיל לקיים תורה ומצוות לשמה, אז מתחיל להרגיש את הטעם של המצוות, אבל בטרם ירגיש טעם של אפר פרה. זה בעצם סוג של שמירה שתאפשר לו מקום בחירה ואימון לקראת האהבה, אחרת היה חומס לעצמו את האמונה ולעולם לא היה יכול להגיע לתיקון הנרצה.

 

מהי תבוא אמו ותקנח הצואה?

הצואה מייצגת את הפסולת, {צא צא ואל תבוא, זוהמא- זו היא מה? האמונה} את הרעלים הנפשיים את הפרטיות, את המקבל בעל מנת לקבל, אם האדם מקבל על עצמו באמונה את פנימיות התורה, אז הפנימיות יכולה להציל אותו, אפילו לקנח את הפרטיות שלו ולכסות עליה בבחינת "המאור שבה מחזירו למוטב!" אבל זה רק בתנאי שמקבל על עצמו עבודה אמיתית באמונה. 

מה בין עגל לפרה?

עגל מלשון עיגול דווקא מייצג את הבעל מנת לקבל, הפרה דווקא מייצגת את התיקון של הבעל מנת לקבל, את הבעל מנת להשפיע – אבל לא סתם פרה, פרה אדומה, מטעם הרצון ליתר דבקות.

שנזכה להגיע מתוך שלא לשמה ללשמה- צריך תמיד שזה יהיה ברקע! שנזכה להתמסר לפנימיות התורה והיא תטהר אותנו בע"ה.

מדוע צריך לשרוף את הפרה?

אומר הרב"ש "שפרה אדומה היא מלכות מבחינת מצב הא' שהיא קו שמאל דבינה" , דהיינו שיש לה חכמה בלי חסדים לכן נקראת "פרה אדומה אשר אין בה מום" לכן צריך לשרוף אותה, דהיינו שמקבלת את מיעוט הירח, שמוכנה להיות קטנה ולעבוד בהדרגה עד שתשיג חסדים ותוכל להיות שלמה בחכמה וחסדים.


מהי טומאת מת?

מת נקרא מקבל לעצמו, כי הוא בשינוי צורה מהבורא, כל דבר המייצג נפרדות הנו צד המוות, המוות זה הסימן המובהק לנפרדות בעולם הזה, דהיינו נפרדות בין גוף לנשמה.
יש לנו טומאת מתים, כל דבר שאנחנו עושים זה בעל מנת לקבל מטעם חטא העגל, חטא אדם הראשון.

המוות הגשמי הוא סימן, עיקר המוות האמת מדובר על מוות רוחני, דהיינו שהאדם מרגיש מת מבחינה פנימית, אין לו מילוי בשום דבר, ובעיקר בתורה ומצוות. וסימן שמוות רוחני קשה יותר היא שאדם מתאבד הרבה פעמים, בוחר מוות גשמי חס ושלום על מוות רוחני חס וחלילה.  
ואין זוכה בתורה אלא מי שממית עצמו עליה!

אם כך מה ההבדל בין מוות חיובי למוות שלילי?
מוות שלילי זה מוות מצד הנפרדות מצד הדין, מצד ריחוק מהבורא מחיי החיים, שינוי צורה.

מוות חיובי בתוך הדרך תורה, הכוונה שאני ממית את הפרטיות שלי את האגו והגאווה, מוות כזה הינו ברכה והדרך היחידה להיוולד לעולם הרוחני, בלי מוות אין לידה. ע"י מוות של הבעל מנת לקבל, ממילא החיים מתפשטים ומתגלים.
לכן עלינו למות מתפיסת העולם הזה ולהיוולד לתפיסת העולם הבא. (הפנימיות)

רואים שמדרגת הדומם, הזרע, רק ע"י שנרקב באדמה במקום חשוך ומאבד את צורתו הקודמת ,יכול להצמיח אח"כ דברים נפלאים.

אומר הזוהר שבטרם שהאדם מוותר על כל תפיסת העולם הזה לא יכול להשיג שום דבר רוחני!

רק מצוות האמונה שהיא המעבר לעולם הזה יכולה לטהר אותנו מטומאת מתים, מהפרטיות. שנזכה להיטהר! אמן

לסיום נביא מדברי הרב"ש הקדושים על פרה אדומה: {כדאי לקרוא גם אם הלשון קשה, שיכנס קצת לנפש- בהמשך למטה הרחבה לבעלי עיון בכל הנושא}

רב"ש דרגות הסולם:

"זאת חקת התורה". ופירש רש"י, "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתוב בה חקה גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

פרה אדומה, משל לבן שפחה שטינף פלטרין, אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל. והכוונה שנתנו שיהיה הכל בעל מנת להשפיע.

הלשון לפי שהשטן ואומות העולם מונין וכו' משמע, שבשבילם היא חקה, זאת אומרת להם צריכים להשיב כך, שגזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. מה שאם כן לישראל אין זו חקה. ויש מאמר חז"ל, "לך טעם רק לאחרים חקה".

שאלת מה מצוה זאת, ומה טעם יש בה. לפי דרך הסוד הולך זה על הכוונה שצריכים לכוון שהכל יהיה בעל מנת להשפיע. ואז השטן ואומות העולם שואלין מה מצוה זאת. וכי הקב”ה הוא בעל חסרון חס ושלום שצריכים להשפיע לו הנאה ותענוג, הלא אדרבא, רצונו להטיב לנבראיו, ולא שהנבראים ייטיבו לו. ועוד שואלים, מה טעם יש בה.

איזה טעם יכול להיות לאדם אם אומרים לו שאסור לעבוד לתועלת עצמו, הנקרא מקבל על מנת לקבל. היינו שהאדם צריך להגיע לידי דרגה שלא תהיה הנאה לשם הנאת האדם, רק להנות ה'. איזה טעם יכול האדם לקבל מעבודה כזאת, שתחייב אותו לעסוק בתורה ומצוות. הרי הם לא רואים בזה סיבה מספקת שיהיה גורם להסיבה הזאת שיעסוק בתורה ומצוות "בכל לבבך ובכל נפשך". להיפך, הוא מבין שהוא מוותר על תועלת עצמו מדברים גשמיים, שבשביל זה הוא ישיג עבור תועלת עצמו תענוגים יותר גדולים, אבל איזה טעם יכול להיות בכלי להשפיע.

ולזה באה התשובה, לפיכך כתוב בה "חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". ופירושו, שאין לתת שום תשובה להגוף בזמן שהוא שואל שאלת השטן ואומות העולם, אלא יש לומר להגוף שזה כך, וזוהי גזירת שמים, שאסורה לנו הכוונה שעל מנת לקבל. ורק אז יכולים לא להכנס בויכוחים ואז יכולים לנצח.

אבל כשנעשה בחינת ישראל, אז להיפוך, אין לו הנאה וטעם רק בזמן שהוא יכול לעשות על מנת להשפיע. ובזמן שאין יכול לכוון על מנת להשפיע, אז הוא מרגיש בעצמו לרע ולבחינת מות. כי אז הוא מרגיש "רשעים בחייהם קרויין מתים", משום שזוכה אז להרגיש טעם בדביקות ה'. ולהיפך מזה בזמן שנפרד מה'.

וזה פירוש לפי שהשטן ואומות העולם מונין לישראל וכו'. מה שאם כן כשנעשים בחינת ישראל, כשיוצאים מן השליטת אומות העולם, אזי להיפך, כל הטעם בחיים מרגישים דווקא בעל מנת להשפיע, שזהו המכונה דביקות.

וזה פירוש "תבוא האם ותקנח את בנה". שענין העגל היה שנפלו לבחינת מקבל בכוונה דלקבל, אז הפרה מוחקת את ענין העגל. היינו שפרה נקראת בחינת הכוונה דלשמה, שהיא בחינת ביטול את עצמותו, שהוא בחינת שריפת הפרה. כמבואר בהסולם, שהיא בחינת "לכי ומעטי את עצמך", הנאמר בהלבנה, שהיא חוזרת לנקודה, שנאבד לה כל הקו שמאל, הנקרא בחינת חכמה. וממילא עובר החטא של העגל, והולך רק בכוונה דלהשפיע.

עד כאן לשון קודשו.



נהנתם? תנו לייק ושתפו  {רוצים הרחבה לבעלי עיון- דפדפו עוד למטה.

sh (1)

תפריט נגישות