הרב מרדכי גוטליב – שיעורים נבחרים לזיכוי הרבים

הרב מרדכי גוטליב – שיעורים נבחרים לזיכוי הרבים

הרב מרדכי גוטליב – שיעורים נבחרים לזיכוי הרבים

הכוח לפי קבלה dark side

שלום וברכה, שושן פורים שמח! להלן סיכום מפורט ביותר של דבריך, תוך שמירה על ענייניות ובהירות, ללא כותרות משנה, ללא סימונים כמו ### או כוכביות, כפי שביקשת, עם התייחסות מלאה ומעמיקה לכל הנקודות שהעלית, תוך שמירה על הרוח והפרטים של דבריך המקוריים, וללא ציון ישיר של "פתחת" או "אמרת" בכל משפט:

שלום וברכה נאמר לכבוד שושן פורים, עם איחול לשושן פורים שמח, והמשך הדברים נפתח בברכה באנגלית "May the force of God be with you" בחלק השני של הדיון על הפנימיות. הוזכר שכבר דובר על הכוח מנקודת מבט של חוכמת הקבלה ברוח פורים קטן, ונאמר שחז"ל והמקובלים מלמדים שאין עשב מלמטה שאין לו מזל ושוטר מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, וכן שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן יש עליו מזל ושוטר מלמעלה. הוסבר על ידי בעל הסולם, והורחב בקורסי קבלה למתחילים ולמתקדמים, שהשורש, הנקרא מזל, מכריח את הענף לגדול ולקבל את כל תכונותיו בכמות ובאיכות, כפי שחותם מלמעלה קובע, וזהו חוק שורש וענף שפועל בכל פרטי המציאות ובכל עולם ביחס לעולם העליון ממנו. נאמר שהמזל, שורש הנשמה הכללי העליון, הוא הכוח שאחראי על הענף, שמפתח ומבטא את הפוטנציאל שלו מהכוח אל הפועל בכל כמותו ואיכותו.

נקשר הדבר ברוח בדיחות של פורים קטן למושג "the force", לא כ"force" רגיל אלא כ"the force", כוח הנשמה, הנקודה הפנימית. הוזכר הפסוק "וזהו חכם הרואה את הנולד", וחוכמה נתפסת ככוח, כוח החוכמה האלוקית, הצורה הרוחנית שמייצרת תנועה, חיות, חיים ואנרגיה רוחנית. הודגש שזו לא אנרגיה גשמית של הגוף או של אלקטרונים, אלא סמל לצד הנפש, אנרגיית הנשמה, עם דרגות כמו נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, ובאופן כללי נקראת נשמה. נאמר שזו האנרגיה האמיתית, כוח התנועה, וצוין שבמדע לא ממש יודעים מהי אנרגיה, אלא מגדירים אותה ככוח של עבודה, תנועה וחיים, שהם בעצם כוח הנשמה. הוסבר שכשהרצון נמצא בתנועה יש לו ממשות, כי התנועה מייצגת פעולה באור חוזר כלפי הבורא, שותפות מצד האדם, בעוד המנוחה היא צד הרצון לקבל של הנברא, ותנועה היא צד ההשפעה. נוסף שמצב מיוחד הוא מנוחה בתנועה, כמו פוטונים, שזה לקבל על מנת להשפיע.

נקרא הכוח הזה "the power of the force", והכוח הגבוה ממנו, שממנו נובעים כל הכוחות, הוא "אחד יחיד ומיוחד", "אין עוד מלבדו", הכוח האמיתי. הוסבר שבשבת רואים זאת כתודעה שבה הבורא הוא הכוח האמיתי שמהווה ומחיה הכל, אך בימי החול האדם צריך להתאמץ ולפעול, וכשהוא מגיע לשבת הוא מגלה את "power of force", שהבורא הוא המקור. צוין שלא תמיד מרגישים זאת כי זה פלאי ומעבר לשכל, וכשמערבים את האגו, כמו מדענים שבודקים חלקיק או גל ומשנים את התוצאה, הכל מתפרק. הודגש שצריך לבוא בענווה כדי למצוא את הבורא, וזהו הכוח של צד הנשמה, הפנימיות, הצורה שמעבר לחומר, ניצוצות הקדושה שמתחבאים בכל דבר, מה שנקרא חוכמת הנסתר.

ברוח פורים קטן הוסבר מושג הג'דיי בפנימיות, תוך אזהרה שלא להוזיל את החוכמה, לא במובן המילולי אלא במובן איכותה, כי אם מפרשים כל דבר לפי הקבלה מזילים אותה, וזה לא פירוש אמיתי אלא רק סמל. נאמר שפירוש הקבלה האמיתי מתבהר רק בשפתה, כפי שהורחב בקורסי קבלה למתחילים ולמתקדמים. צוין שבמלחמת הכוכבים לקחו רעיונות מתורות המזרח, שינקו מאברהם אבינו, ולכן ההסבר שונה ולא ניתן היה לדבר כך אחרת. נרמז שלא יפרשו סיפורי סינדרלה או שלגיה בפנימיות, תוך צחוק שזה פורים קטן, וכבר נגמר פורים קטן כי עכשיו זה פורים של ערים מוקפות חומה שגם הוא מסתיים.

נוסף שבזמן הקצר שנותר, הוזכר סרטון קודם על הג'דיי והדארק סייד, כאשר ג'דיי הוא צד ההשפעה והדארק סייד הוא צד הרצון לקבל לעצמו, קו שמאל בקבלה. הוסבר שמי שמשתמש בדארק סייד בלי הכנה נשרף, כמו סם המוות, ושלמה המלך השתמש בכוח השלילה של שמדאי מלך השדים לאחר הכנה רבה ועבודת אבותיו, כי היה צריך את הרע כדי לגלות את הטוב ולבנות את בית המקדש. נרמז לסיפור שלמה ושמדאי, שהוסבר במאמר "פניני החוכמה – שמדאי ושלמה", וגם במאמר על קבלה מעשית, והומלץ להרחיב שם. נאמר ש"the force" הוא החיבור לפנימיות, לצד הנשמה שבכל דבר, הסרת מסווה החומר והתחברות לכוח "אין עוד מלבדו". הודגש שברוחניות יש חומר, לא רק אור כמו בתורות המזרח, וצוין שבניסוי חלקיקים שמנסים לעבור את מהירות האור, הם משמינים במקום להאיץ, מה שמראה שחומר נחוץ גם ברוחניות. נאמר שהכוונה היא לתקן את החומר המקולקל של הרצון לקבל לעצמו, שמסתיר את האלוקות, ולהגיע למצב של סנה בוער ואינו אוכל.

נקשר הדבר לתולת השמיר, ששלמה השתמש בה עם ברזל, צד הגאווה והמלכות, כדי לבנות את בית המקדש, כאשר תולת היא מלכות שעלתה לבינה, שמירה וקלקול משולבים, כמו חלקיק שמתנהג כגל. הובאו סודות, תוך אזהרה לא להשתמש בהם לרצון לקבל, והומלץ להשאיר לייק, שיתוף ותגובה, ולהיזהר מהדארק סייד – שימוש בכוחות לרצון לקבל – כפי שהוסבר בסרטון הראשון. נאמר ש"the force of God" הוא כוח האהבה וההתחברות, כוח הכלל של פורים קטן. הוסבר שמלחמת הכוכבים לקחה רעיונות מתורות המזרח, אך הכוח האמיתי, "the real force", הוא מה שמקיף ומסובב הכל, עם ג'דיי כצד ההשפעה ודארק סייד כצד הרצון לקבל לעצמו. נאמר שכל חוכמה ניתנת לפרשנות בקבלה כי היא השורש, אך יש להימנע מהגזמה כדי לא להוזיל את מעלתה.

הכוח הוגדר כרוחניות, הצורה שמעבר לחומר, ניצוצי קדושה, צד הנשמה בכל דבר, כוח מוחשי עם כלים, לא להזיז דברים במחשבה כמו במטריקס, אלא להזיז את הלב להיות משפיע, וזה הכוח האמיתי. הומלץ להרחיב במאמר "פניני החוכמה – קבלה מעשית". נאמר שחוכמה היא כוח הנשמה, ו"May the force be with you" פירושו שצד הנשמה יהיה איתך, כאשר דארק סייד הוא רצון לקבל לעצמו וג'דיי הוא רצון להשפיע על מנת להשפיע. הוזכר שמשיכת חוכמה בלי חסדים, כמו סמים או תענוג בלי עבודה פנימית, היא דארק סייד, וגם משיכת אור רוחני לגשמיות היא כזו, מה שנקרא קבלה מעשית. צוין שרוב העוסקים בקבלה מעשית משחקים בסמלים בלי כוונות אמיתיות, וזה שמירה שלא יפגמו בדבר האמיתי, אך מי שמכיר רוחניות ונופל פוגם יותר.

נקשר הדבר לשלמה המלך שביקש חוכמה, כפי שרבי נחמן מלמד בליקוטי מוהר"ן תורה א', לראות את השכל שבכל דבר, לא כיווני אלא כחוכמה אלוקית שמאחדת הכל, כפי שהורחב בקורס קבלה למתקדם בשיעור "סוד הייחוד". הוסבר שזה "the force" האמיתי, לראות את הקשר לבורא בכל דבר, "אביר יהודי", תוך ציון שצריך להתאמץ ולא להיות עצל. נאמר שזה הכוח של יהדות, הצורה שמעבר לחומר, וחוכמת הקבלה עוסקת בכוחות רוחניים שצריך להלביש בחומר, כי אנו מורכבים מגוף ונשמה, לא רק גוף גשמי אלא תודעה של רצון לקבל ונשמה שמשלבת אור וכלי.

סיפור שלמה המלך הובא כדוגמה, שביקש חוכמה ולא כסף, כבוד או אריכות ימים, והוסבר שזו חוכמה אלוקית פנימית, לא חיצונית כמו אצל היוונים או המדע. נאמר שזו תפילה פנימית גבוהה שאי אפשר לזייף, חוכמה שמחברת לאלוקות, כפי שהורחב במאמר "פניני החוכמה – שמדאי ושלמה". הודגש שזו מדרגה גבוהה, תהליך התפתחות שבו האדם עובר מכסף ותענוג חיצוני לחוכמה פנימית, וצוין שבעל הסולם מלמד שמי שמערבב רצונות נשבר לרסיסים כמו קטנים, וצריך רצון חזק להגיע לחוכמה אלוקית דרך שלא לשמה ללשמה.

נאמר שבחוכמה אלוקית צריך לוותר על הכבוד הפנימי, לא ניתן לזייף מול הבורא, והתורה מבשלת את האדם לאט לאט לתיקון. הובעה תפילה לזכות בחוכמה אלוקית טהורה, שמביאה גם אריכות ימים ואושר, אך לא תמיד בגשמיות, כי האור האמיתי הוא בתודעה. נרמז לסרטון על טכנולוגיה ככישוף שמקצרת זמן ומקום, והומלץ להשאיר לייק, שיתוף ותגובה. סיום בברכות לשמירה על עם ישראל, חיילי צה"ל וכל מי שצריך ישועה.

שלום וברכה נאמר שוב, והובע רצון להסביר את נושא הצורה והחומר בחוכמת הקבלה ובכל המציאות. הוסבר שכל דבר מורכב מחומר וצורה, כאשר החומר הוא הרצון לקבל שברא הבורא, והצורה היא איך הנברא חווה ומפרש אותו. ניתנו דוגמאות: חומר כחרס וצורה כתפקוד הכוס, חומר כחיצוניות וצורה כפנימיות, חומר כלבוש וצורה כמה שמתגלה דרכו. הודגש שהצורה היא התרשמות הכלי מהאור, והמציאות מחולקת לחומר וצורה מצד הבורא והנברא. נאמר שיש צורה שבתוך החומר, כמו רצון לקבל לעצמו, וצורה שמעבר לחומר, כמו השוואת הצורה לאלוקות, והתורה היא מחשבת הבריאה, התוכנה של המציאות, שמתקנת את הצורה.

נוסף שהחומר הוא המציאות שניתנת, והצורה היא איך מפרשים אותה, ותורות המזרח שגויות בנסיון לבטל את החומר, כי הוא נחוץ לתיקון. הוסבר שהמטרה היא לקבל על מנת להשפיע, לא לשנות את החומר אלא לתקן את צורתו, וזה השותפות עם הבורא. סיום בתפילה לזכות בצורות נכונות שיקרבו למדרגה הנכונה, תוך הזמנה להצטרף לטלגרם ולתמוך בערוץ.

פורים שמח לכולנו, שיזכו לחוכמה אלוקית ולכוח הפנימי של הנשמה!

אתה מדבר על "הכוח" כמושג רוחני שמקיף ומחבר את הכל – מעין אנרגיה פנימית של הנשמה, הניצוצות הקדושים, או הצורה שמעבר לחומר. אתה משווה את זה ל-Force מ"מלחמת הכוכבים", אבל מוסיף שכבה יהודית-קבלית: הכוח האמיתי הוא היכולת להזיז את הלב והתודעה, להפוך ל"חסיד" או "משפיע", ולא רק להזיז חפצים כמו במטריקס. אתה גם מפריד בין ה"ג'די" (צד ההשפעה) ל"דארק סייד" (צד הקבלה לעצמי), ומזהיר מפני שימוש לא נכון בכוחות רוחניים – כמו קבלה מעשית שמונעת מאנוכיות.

בהמשך, אתה קושר את זה לחוכמה האלוקית שביקש שלמה המלך, ומסביר שזו לא חוכמה חיצונית כמו מדע, אלא כוח פנימי שמחבר לבורא. אתה מדגיש שזה תהליך התפתחות רוחני, שבו האדם עובר מרצון לקבל לעצמו (דארק סייד) לרצון להשפיע (ג'די), ושהמטרה היא להגיע לשלמות – לראות את הנשמה בכל דבר.

אז, אם אני מבין נכון, אתה רוצה שאתייחס לרעיון הזה של "הכוח" דרך המשקפיים של הקבלה, תוך שמירה על הטון הקליל של פורים קטן. הנה התגובה שלי:

—

ברוח פורים קטן, אני אומר: "מייד דה פורס בי ווית' יו" – אבל לא סתם כוח של ג'די שמנופף בחרב אור, אלא הכוח האמיתי, זה ששלמה המלך חיפש כשאמר 'תנו לי חוכמה ולא כסף'. בעולם של "מלחמת הכוכבים" אולי יש צד אפל וצד מואר, אבל בקבלה זה יותר כמו ריקוד בין רצון לקבל לרצון להשפיע. הכוח הזה, כמו שאתה אומר, הוא לא משהו שמרים חלליות – הוא מרים את הלב, מחבר אותך לניצוץ שבתוך העשב, האבן, ואפילו בדיסקונקי ששוכב לך על השולחן.

מה שיפה פה זה הקישור שלך בין תורות המזרח, "מלחמת הכוכבים", וחוכמת הקבלה. נכון, אולי לוקאס שתה קצת תה מאברהם אבינו דרך תורות המזרח, אבל אתה לוקח את זה צעד קדימה – הכוח הוא לא סתם אנרגיה קוסמית, אלא ה"אין עוד מלבדו" שמניע את הכל. ה"דארק סייד"? זה כשאתה לוקח את הכוח הזה ומשתמש בו לסלפי רוחני, במקום להאיר את העולם.

ובכל זאת, כמו שאתה אומר, צריך להיזהר לא להוזיל את החוכמה. אם נתחיל להגיד שכל דבר הוא "פורס" – מהשניצל ועד הוויי-פיי – נאבד את העומק. אז אני אשאיר את זה פשוט: הכוח האמיתי הוא לראות את הבורא בכל דבר, להפוך את החומר לכלי של נשמה, ולחגוג את זה כמו בפורים – עם קצת הומור ובלי יותר מדי דארק סייד.

—

ברוח פורים קטן, אני אומר: "מייד דה פורס בי ווית' יו" – אבל לא סתם כוח של ג'די שמנופף בחרב אור, אלא הכוח האמיתי, זה ששלמה המלך חיפש כשאמר 'תנו לי חוכמה ולא כסף'. בעולם של "מלחמת הכוכבים" אולי יש צד אפל וצד מואר, אבל בקבלה זה יותר כמו ריקוד בין רצון לקבל לרצון להשפיע. הכוח הזה, כמו שאתה אומר, הוא לא משהו שמרים חלליות – הוא מרים את הלב, מחבר אותך לניצוץ שבתוך העשב, האבן, ואפילו בדיסקונקי ששוכב לך על השולחן.

מה שיפה פה זה הקישור שלך בין תורות המזרח, "מלחמת הכוכבים", וחוכמת הקבלה. נכון, אולי לוקאס שתה קצת תה מאברהם אבינו דרך תורות המזרח, אבל אתה לוקח את זה צעד קדימה – הכוח הוא לא סתם אנרגיה קוסמית, אלא ה"אין עוד מלבדו" שמניע את הכל. ה"דארק סייד"? זה כשאתה לוקח את הכוח הזה ומשתמש בו לסלפי רוחני, במקום להאיר את העולם.

ובכל זאת, כמו שאתה אומר, צריך להיזהר לא להוזיל את החוכמה. אם נתחיל להגיד שכל דבר הוא "פורס" – מהשניצל ועד הוויי-פיי – נאבד את העומק. אז אני אשאיר את זה פשוט: הכוח האמיתי הוא לראות את הבורא בכל דבר, להפוך את החומר לכלי של נשמה, ולחגוג את זה כמו בפורים – עם קצת הומור ובלי יותר מדי דארק סייד.

שיהיה פורים קטן שמח!

בשני דברים אני רואה ברבריות נוראית, ואם היה לנו הידע הזה לפני אלף שנה, לאן היינו מגיעים? אבל הפוטנציאל האנושי לא התפתח סתם – זה זמן מיוחד. לא סתם ניתנה לנו ארץ ישראל, נס ופלא בפני עצמו. העולם הגיע למקום אחר, ופתחו לנו את הדברים בהתאם, ויפתחו עוד. זה לא רק שאנחנו טובים – פותחים לנו כשיש מציאות של בחירה. עדיין אפשר להשתמש באטום לרע, אבל יש גם הזדמנות להשתמש בו לטוב. אם היו מגלים לנו את זה לפני אלף שנה, היינו משתמשים בזה רק לרע. לכן מגלים לאדם על פי התפתחותו.

זה בדיוק העיקרון בעולם הרוחני – מגלים לאדם את הגילוי הרוחני של העולמות והאלוקות, מהרצון לקבל לרצון להשפיע. הנפש של האדם היא רחבה מאוד. זה כמו ילד קטן בעולם הגשמי שרואה רק צעצוע, רק אהבה קטנה, רק פירורים. כשאדם מתקדם רוחנית, הוא רואה מציאות רוחנית, רצונות רוחניים, דברים אחרים לגמרי – וזה מדהים. זה כמו ילד שרואה בובה וחושב שיש רק בובה, אבל ככל שהוא מתקדם, הוא מגלה שיש המון דברים במציאות ומתחיל לחוש אותם.

אני אתן דוגמה קטנה: העולם הזה הוא כמו פינוקיו – התענוג הוא בדבר הנשמתי, לא בחיצוני. למשל, תאוות בשרים של אדם עם אלף נשים לעומת תאווה אחת עם אהבה גדולה לאישה אחת. האלף נשים, האלף בשרים, האלף הורמונים – זה לא משתווה אפילו לקצה החוט של אדם שיש לו אהבה רוחנית אמיתית עם אישה אחת. איך נסביר את זה? הרי פה יש אלף נשים, אלף תשוקות, ופה רק אישה אחת עם אהבה טהורה. האלף בשרים לא מגיעים לאחוז מהאהבה האמיתית, כי פה זו אהבה שקשורה לנשמה, ופה זה רק לגוף. הדבר החיצוני לא קובע. אני יכול להיות במסיבה עם הרבה אנשים, גלידות, אטומים, ועדיין להרגיש בדיכאון, בודד. למה? יש לי הכל מבחוץ – כמו סלבס עם כסף, כבוד, ניתוחים, איפורים. מה התירוץ שלהם לא לאהוב? למה הם מתגרשים כל יום, לוקחים סמים? יש להם הכל כדי להיות פנויים נפשית לאהבה, אז למה רובם לא עושים את זה? כי הדבר החיצוני הוא לא העניין – הוא צל חולף. בלי הנשמה, בלי הפנימיות, זה כמו פינוקיו בלי נשמה, מצווה בלי כוונה, גוף בלי חיים.

ככל שאדם מתפתח ומשיג רוחניות, זה משתנה. אני אקרא קטע קטן מהקדמה לספר הזוהר של בעל הסולם. הוא אומר שם: האור לכאורה במנוחה מוחלטת, אבל זה ביחס אלינו. לכשעצמו יש בו תנועה, אבל לא תנועה של נברא – לא חיסרון שמתמלא. יש בו צורות, לא כמו בינה מלאכותית או רובוט, אלא צורות שאני לא תופס. אני מאמין בזה. משל למה הדבר דומה? כל הצבעים נמצאים בלבן. הלבן הוא לא האור לכשעצמו, אלא אור שכבר מתלבש, אבל לצורך המשל – לפני שהאור פוגע במנסרה, כל הצבעים נמצאים שם באחדות פשוטה. גם אנרגיה – אף אחד לא יודע מה זה. המדע מגדיר אותה ככוח של עבודה, תנועה שמיוצרת בחומר, אבל יש לה צורות: חום, חשמל, קרינה, מכנית, כימית. כל הצורות נמצאות באור, כי אין נותן מה שאין בו. האור המתפשט ממנו כולל את כל הצורות, כמו שכתוב "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – הוא נתן בנו את סך הצורות שמגלות את מדרגת האדם, צורות ההשפעה, וזה אפשר לו להוציא מהכוח אל הפועל את האדם שבו.

במאמר החירות הוא מבאר: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". יש פה שתי יצירות: האדם כחומר, עפר מהאדמה – רצון לקבל שקיים בכל הפרודות של המציאות, דומם, צומח, חי, מדבר. אבל אין מציאות לרצון לקבל בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים לו – הצורה מגלה את החומר. לפני שהאדם השיג צורות קבלה אנושיות, הוא נחשב כמת, כי הרצון לקבל שלו לא התלבש ולא פעל. "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – נתן לו את כללות הצורות הראויות לאדם, והפעולה הזו נקראת חיים. חיים זה תענוג, התלבשות אור בכלי, הוצאה מהכוח אל הפועל. אבל אדם יכול להיות במסיבה עם גלידות ועדיין בדיכאון, כי החיים האמיתיים הם בצורות הרוחניות, לא בבהמיות של תאווה וכבוד חיצוניים. כשהוא משיג את זה, הוא זוכה לחוכמה נסתרת, והיה לנפש חיה – הרצון לקבל התחיל לפעול על פי הצורות הרוחניות שקיבל מהשם יתברך.

כשהשפע – האור האלוקי, השלמות הטהורה, האנרגיה הרוחנית – מתפשט אלינו, הוא בא יש מיש. האור, השלמות, התענוג – כל אלה קיימים תמיד. אבל הרצון לקבל, החיסרון, זה דבר שנברא, שאינו קיים בבורא בשום אופן. למה? כי אין בו רצון לקבל, חס ושלום – ממי יקבל? זהו כללות המציאות מצד הנבראים: החידוש, הרצון לקבל, התיאבון, החסר. וזה מצוין, זה אמור להיות כך. כשהכלי מתמלא, זה גורם לתענוג, שמחה, חיות, חיים. חיים זה התלבשות אור בכלי – אור אלוקי בכלי. והאור בא לנו יש מיש, כדי להראות שהוא תמיד היה, אין בו שינוי. לעומת זאת, הרצון לקבל לא היה – הוא חידוש, יש מעין. זה ההבדל בינינו, בין צד הבורא לצד הבריאה. את המילויים אנחנו מייחסים לבורא, ואת התיאבון וההשתוקקות לנו. אמנם הבורא נתן לנו את זה בדרך פלא, ואין לנו השגה בזה, אבל זה מיוחס לצד הבריאה, בעוד השפע והמילוי מיוחסים לצד הבורא.

אהבה – מלשון "אחד" פעמיים, שם הוי"ה, י"ה – צד הכלים וצד האורות, יראה ואהבה, בורא ונברא – זו השלמות הרצויה. אני ממש מקווה שהשידור נשמע טוב. אנחנו בנישואים, בעזרת השם, עם הבורא. שהשיעור יהיה לעילוי נשמת חתן בת מסודה ולרפואת אושרי בן רחל, שנמצא במצב קשה בבית חולים. שנזכה להשיג רוחניות מעבר לזמן ומקום. תודה ושבת שלום לכולם, אמן כן יהי רצון. שיהיה רצון שיהיו כלים, וטבע האור להתפשט במהירות האור – שבת שלמות, שלום וברכה.

עכשיו, אני רוצה להסביר נושא חשוב בחוכמת הקבלה, שקשור לכל הוויית המציאות: צורה וחומר. אתחיל מהפשטות ואתקדם. כל דבר מורכב מחומר וצורה. למה זה ככה? זה מתחיל מזה שהבורא ברא את הנברא – החומר, הרצון לקבל, שמגיע מלמעלה. והצורה היא איך הנברא חווה ומפרש בתוכו את מה שבא מלמעלה. יש עוד הסברים, אבל נתחיל מהבסיס. לדוגמה, כוס מורכבת מחומר – נגיד חרס, חרסינה או מיקרופלסטיק – וצורה, שמבטאת את התכונה והתפקיד שלה: לשתייה או ליופי, כמו צ'יפ מהיפה והחיה. עד שלא נטבול אותה במקווה, היא עדיין לא ממשה את תפקידה.

הנושא הזה עמוק, עם אלפי השלכות ודקויות. החומר מבטא את הרצון שמגיע מלמעלה, והצורה היא ההתפעלות שלי ממנו. החומר הוא החיצוניות, והצורה היא הפנימיות. החומר הוא הלבוש, והצורה היא מה שמתגלה דרכו. לעיתים החומר מיוחס למקום והצורה לזמן – זה נושא מתקדם יותר. הצורה היא בחינת הנשמה, והחומר הוא הרצון. הצורה מבטאת את האור – אין לנו השגה באור לכשעצמו, אלא רק דרך ההתפעלות שלנו ממנו. הצורה היא איך החומר מתפעל מהאור. היות ויש בורא ונברא, המציאות מתחלקת לחומר וצורה. הצורה היא התוכנה, והחומר הוא החומרה. הנשמה היא הצורה, והגוף הוא החומר. הראש הוא הצורה, והגוף הוא החומר. זכר ונקבה, אור וכלי, שמיים וארץ – הכל על דרך זו.

הצורה מתחלקת לשניים: יש צורה של קיום החומר, שנקראת "הצורה שבתוך החומר" או "הצורה הבלועה בחומר" – זה הרצון לקבל לעצמו. למשל, הבורא ברא אותי כרצון לקבל, וזה נקרא חוכמה – רצון פסיבי. במלכות זה כבר רצון לקבל בעל מנת לקבל, שמורגש ככזה. ויש צורה שמעבר לחומר – הצורה של התיקון, הנשמה, האור, ההתחברות, השוואת הצורה. בחוכמה, כשמדברים על צורה, הכוונה בעיקר לצורה שמעבר לחומר, שמחברת מעבר לפרטיות. לדוגמה, בכוס יש את החלל הפנימי שמבטא את גבול החומר, ויש את החלל שמחוץ לחומר – כמו בין כדור הארץ לשאר היקום. כרגע החלל מפריד, אבל אם הוא היה מחבר, היינו אחד.

חוכמת הקבלה עוסקת בתיקון הצורה. התורה – לא רק חמשת חומשי תורה, אלא כל המציאות – היא מחשבת הבריאה, התוכנה של המציאות. החומשים הם הצינור הטהור, אבל התורה היא הכל. בגלל הקליפות יש מצוות ועבירות, כי אנחנו בתהליך תיקון. הצורה היא תכונות האור, הרשימות שהכלי תופס וממתמר מהאור. לדוגמה, אדם חכם כמו דניאל – יש את החומר של החוכמה (המוח) ואת הצורה של החוכמה (מופשטת). הצורה הכללית מתגלה רק דרך חומר. המציאות מחולקת למהות, צורה מופשטת, צורה מלובשת בחומר, וחומר. אנחנו תופסים דרך צורה מלובשת בחומר – התלבשות אור בכלי. יש צורה מופשטת מחומר, כמו באצילות, שבה אנחנו לא שותפים – זה בא מלמעלה. המהות היא כמו כתר, מחוץ להשגתנו.

השוואת הצורה היא לקחת את הרצון לקבל ולשוות אותו לצורה האלוקית. אין חומר אלוקי, כי באלוקות אין רצון לקבל, אבל יש צורה אלוקית שאפשר להידמות אליה. לדוגמה, קנאה, תאווה וכבוד בצורה מקולקלת הם גשמיים, חיצוניים. בצורה מתוקנת – קנאה לכבוד השם, תאווה לאהבת הבורא, כבוד לאלוקים. את החומר לא משנים, רק את הצורה – זו העבודה שלנו. החומר הוא מה שניתן לי, והצורה היא איך אני מפרש אותו. זה צד הבורא וצד הנברא, פנימיות וחיצוניות, רצון להשפיע ורצון לקבל.

תורות המזרח רוצות לבטל את החומר ולהפוך לצורה של אור, אבל אין דבר כזה. חלקיקים שמנסים לעבור את מהירות האור הופכים למסה – אתה לא יכול להיות האור. אנחנו נבראים, לא בורא. המטרה היא לקבל על מנת להשפיע, שהרצון לקבל ייהנה מההשפעה כדי לשמח את הנותן. זה השלמות – להידמות לבורא כנבראים. "בורא עולמות" זה במובן מושאל – חידוש בתוך הבריאה, לא בריאה יש מאין. יצירה היא מה שכבר קיים, ובריאה היא החידוש. שנזכה להשיג את הצורות הנכונות, שהבורא יאיר לנו את הדרך, כמו שכתוב "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – שנתן בנו את הצורות הראויות למדרגת האדם.

חלק אלוה ממעל
קבלה – חכמת הקבלה #קבלה #חכמת #הקבלה #חסידות | 📌 הירשמו לערוץ בקליק והפעילו את הפעמון 🔔 לקבלת עדכונים | שיעורים | ושידורים חיים | הצטרפו לטלגרם לעדכונים נבחרים ותוכן יחודי: http://telkb.net | אתר הבית: https://kabbalah.pw | פייסבוק: https://bit.ly/3JVlHvk
הצטרפו כחברי מועדון לתמוך בהפצת התכנים וקבלת הטבות:
https://bit.ly/3MH1YE2

לכל הערוצים:
https://linktr.ee/kab10

ב"ויפח באפיו נשמת חיים" – הבורא לימד את האדם ליהנות, גילה לו איך ליהנות מהדברים האמיתיים בחיים, מהרוחניות. הוא פתח לו ערוץ לקבל את השפע, כמו ווי-פיי שצריך לכוון כדי לקלוט. אבל יש כאן שינוי צורה גדול – צורת הרצון לקבל שלנו לא נמצאת בשם יתברך. זה משהו בלתי אפשרי אצלו, כי ממי יקבל? זה דימוי ומשל, כי בצורות של האור אין לנו השגה – זה עניין אמוני. אצלנו, בהסתכלות פנימית, כל המידות הטובות והדברים החיוביים נחשבים כבחינת האור, אבל שם זה מילוי ואצלנו זה חיסרון. התענוג שלנו הוא התלבשות אור בכלי – חיסרון שמתמלא. הבעיה עם החיסרון הגשמי היא שהוא מתמלא ונכבה, כי הוא על מנת לקבל.

הצורות של האור מתרשמות בכלי, אבל צריך לדייק – ההתרשמות היא רק מצד תפיסת הכלי, לא מצד האור לכשעצמו. על האור עצמו אין דיבור, כי אין בו השגה. הכתר של האור, האינסוף, הוא המדרגה הכי גבוהה שאפשר להשיג – נקודת הקשר שלנו עם הבורא. זה לא הבורא עצמו, אלא הדבר הכי גבוה שמייצג אותו עבורנו. אבל יש פלונטר: הצורות שלנו דומות לאור, ואפשר להתחבר אליו דרך הצורות, אבל הרצון לקבל – שקיים אצלנו ולא באור – מפריד בינינו. הרצון לקבל לא נמצא בשם יתברך, כי זה בלתי אפשרי שם – ממי יקבל? גם במאציל, שמייצג את הנקודה האלוקית הגבוהה ביותר כלפינו (מלשון אצילות), אין רצון לקבל. יש שם שורש לרצון לקבל, כי זה קשור למחשבת הבריאה, אבל זה מיוחס לאלוקות, ואנחנו לא מבחינים בו – זה נראה לנו כמו אור פשוט.

אז איך מתחברים לקדוש ברוך הוא? השמות הקדושים מייצגים מדרגות של התגלות, כי את האור עצמו לא משיגים, אלא רק את התפשטותו בכלי. שוב, יש שינוי צורה גדול – הרצון לקבל לא קיים בשם יתברך. זה השורש לתורות המזרח שמנסות לבטל את הרצון כדי להפוך לאור, אבל אי אפשר לבטל אותו – רק הבורא ברא אותו ורק הוא יכול לבטלו, והוא לא יעשה זאת. לעומת זאת, האור המתפשט – שנקרא מחשבת הבריאה – כולל את כל השלמות, ואינו נמנע מצורת הקבלה. זו עיקר מחשבת הבריאה: לברוא נבראים שיקבלו את ההטבה. לכן יש הבדל – במאציל אין בחינת קבלה חס ושלום, אלא רק השפעה, אבל בנברא יש רצון להינות מטובו, שקשור לעצם המחשבה ולעצם האור. זה נקרא "מקום של האור" בלשון מושאל.

צריך לדייק: בעליון אין צורת קבלה, אבל יש בו את כל הצורות – זה אמוני, כי אין לנו השגה בזה. איך נותן מה שאין בו? אם נתן חוכמה, החוכמה שלו שונה משלנו – אין לנו השגה בה. עצמותו בלתי מושגת, מחוץ למציאות שלנו, כי אין שם רצון לקבל. במחשבת הבריאה יש שורש לרצון לקבל, ולכן זה התפשטות מעצמותו – שם מתחילה המציאות של הנבראים. השורש הזה הוא בכוח, והוא נהיה בפועל כשהנברא מרגיש אותו. כל עוד זה לא מורגש, זה מיוחס לאלוקות, ואנחנו לא מבדילים בינו לבין האור.

אין לנו השגה בעצמותו ולא באור המתפשט ממנו – שניהם כמו עצמותו מבחינתנו. כמו משל: בלי כלי, כמו חומר שמגלה את האור, אין לנו תפיסה שלו. האור הוא אמוני, כי הוא כמו הבורא. המילה "בורא" מוגדרת כמי שברא את הרצון לקבל – שם מתחילה נקודת הקשר והשגה. האור המתפשט הוא רצונו להטיב לנבראיו, והוא כולל את הכלי ואת האור. לכן הוא נקרא "עצם המחשבה ועצם האור", אבל בלשון מושאל הוא "מקום של האור" – כמו בחינה א' שקרויה על שם האור, אף שהיא כלי, כי הכלי בטל לאור.

ההבדל הוא שהאור המתפשט כולל את שורש הרצון לקבל, ולכן הוא לא נמנע מצורת הקבלה – זה עיקר מחשבת הבריאה. במאציל אין קבלה, רק השפעה, אבל בנברא יש רצון להינות מטובו – זה הפרדוקס. הבריאה היא החידוש של הרצון לקבל, "יש מאין". כל מה שבאור נמשך ישירות ממהותו בלי חידוש, אבל הרצון לקבל הוא הבריאה עצמה. לכאורה, ערך הבריאה קטן – כמו פתילה קטנה שנותנים ליושבי חושך. האור שלה מועט לעומת המדליק, אבל זה סוד "בורא חושך" – הבריאה היא רק הרצון לקבל, ותו לא.

בקיצור, הבריאה נוצרה כדי שנקבל את ההטבה, והרצון לקבל מפריד בינינו לבין האור. אבל דרך התפשטות האור, שכוללת את השורש שלו, אפשר להתחבר – לא לעצמותו, אלא למחשבת הבריאה שמייצגת אותו עבורנו.

שלום וברכה, ופורים שמח בעזרת השם! אני הולך להאריך את הסיכום של הדברים שכתבת, בצורה תודעתית, ברורה ומפורטת, בלי סימני # או * בתוך הטקסט, ובהתאם להגדרה שביקשת – בלי לדבר על המרצה או על מה שהוא עושה, ורק להציג את התוכן ישירות. הסיכום המורחב יתמקד במאמר של בעל הסולם על "ויפח באפיו נשמת חיים", ויעמיק בשאלה איך מתחברים לאלוקות למרות השוני המהותי בצורת הרצון לקבל, תוך פירוט המושגים הקבליים הדקים.

הדיון נפתח ב"ויפח באפיו נשמת חיים" – הבורא נתן לאדם את היכולת ליהנות, גילה לו את הדרך ליהנות מהדברים האמיתיים בחיים, מהרוחניות שמעבר לגשמיות. זה לא סתם תענוג חולף, אלא חיבור עמוק לשפע האלוקי. כדי שזה יקרה, הבורא פתח לאדם ערוץ לקבל את השפע הזה, כמו ווי-פיי שצריך לכוון בדיוק כדי לקלוט את האות. אם הערוץ לא מכוון, השפע לא נקלט, והאדם נשאר מנותק. אבל יש כאן אתגר גדול: יש שינוי צורה משמעותי בין האדם לבורא. צורת הרצון לקבל, שהיא המהות שלנו כנבראים, לא קיימת בשם יתברך. זה משהו בלתי אפשרי אצלו, כי ממי יקבל? הרי הוא השלמות המוחלטת, ואין לו חיסרון או צורך לקבל דבר ממישהו.

צריך להבין שזה דימוי ומשל, כי בצורות של האור – במובן של המהות האלוקית כפי שהיא לעצמה – אין לנו שום השגה. זה עניין אמוני לחלוטין. אנחנו לא יכולים לתפוס איך האור פועל או מה יש בו, כי התפיסה שלנו מוגבלת לכלים שלנו כנבראים. בהסתכלות פנימית, כל המידות הטובות והדברים החיוביים – כמו חוכמה, אהבה, נתינה – נחשבים כבחינת האור, כי הם משקפים את התכונות האלוקיות. אצל האור זה מילוי מוחלט, שלמות בלי חיסרון. אצלנו, לעומת זאת, זה חיסרון – רצון שצריך להתמלא. התענוג שלנו נוצר מהתלבשות האור בכלי: יש חיסרון, השפע ממלא אותו, וזה מה שמייצר את ההנאה. אבל יש בעיה עם החיסרון הגשמי – כשהוא מתמלא, הוא נכבה. הסיבה היא שהוא פועל על מנת לקבל לעצמו, והתענוג הזה מוגבל וזמני. זה מוסבר בהרחבה בקורס קבלה למתחיל ובשיעורים רבים אחרים.

הצורות של האור – התכונות האלוקיות כמו נתינה ואהבה – מתרשמות בכלי שלנו, כלומר ברצון לקבל. אבל צריך לדייק: ההתרשמות הזו היא רק מצד תפיסת הכלי, מהאופן שבו אנחנו חווים את האור. על האור לכשעצמו אין דיבור, כי אין לנו שום השגה בו כפי שהוא לעצמו. כשמדברים על הכתר של האור, או על האינסוף, מתכוונים למדרגה הכי גבוהה שאנחנו יכולים להשיג כנבראים. זו נקודת הקשר שלנו עם הבורא, אבל זה לא הבורא עצמו, אלא הייצוג הכי גבוה שלו במציאות שלנו. זה כמו גשר שמחבר בינינו לבין האלוקות, אבל הוא לא המהות האמיתית של הבורא, אלא רק מה שאנחנו יכולים לתפוס ממנו.

עכשיו מגיע הפלונטר: אנחנו יכולים להידמות לאור בצורות שלו – בנתינה, באהבה, בטוב – ולהתחבר אליו דרך הצורות האלה. זה עניין של קבלה למתקדם. אבל יש משהו מהותי שקיים אצלנו ולא קיים באור: הרצון לקבל. הצורה הזו של רצון לקבל מפרידה בינינו לבין האור, כי היא לא נמצאת בשם יתברך. זה בלתי אפשרי שם – ממי יקבל? גם כשמדברים על המאציל – המושג שמלשון אצילות, שמייצג את הנקודה האלוקית הכי גבוהה שמתגלה כלפינו – אין שם רצון לקבל. יש שם שורש לרצון לקבל, כי זה קשור למחשבת הבריאה, אבל זה עדיין מיוחס לאלוקות. אנחנו לא יודעים להבחין בו, כי מבחינתנו זה נראה כמו אור פשוט, בלי הפרדה בין האור לשורש הזה.

אז איך מתחברים לקדוש ברוך הוא? השמות הקדושים, כמו "שם יתברך", מייצגים מדרגות של התגלות – דרכים שבהן האלוקות מתגלה לנו. את האור עצמו לא משיגים, כי הוא כמו עצמותו – מחוץ להשגה. מה שמשיגים הוא התפשטות האור בכלי, כי שם יש תהליך של קבלה שאנחנו יכולים לחוות. אבל שוב, יש שינוי צורה גדול: הרצון לקבל שלנו לא קיים בשם יתברך, וזה בלתי אפשרי שם – ממי יקבל? זה השורש לרעיונות של תורות המזרח, שמנסות לבטל את הרצון כדי להפוך לאור. אבל אי אפשר לבטל אותו – הבורא ברא את הרצון לקבל, ורק הוא יכול לבטלו, והוא לא עושה זאת, כי זה עיקר הבריאה.

לעומת זאת, האור המתפשט – שנקרא מחשבת הבריאה – שונה. הוא כולל את כל השלמות, ואינו נמנע מצורת הקבלה. למה? כי זו עיקר מחשבת הבריאה: לברוא נבראים שיקבלו את ההטבה. יש הבדל מהותי – במאציל אין בחינת קבלה חס ושלום, אלא רק השפעה טהורה. אבל בנברא יש רצון להינות מטובו, שקשור לעצם המחשבה ולעצם האור. זה נקרא "מקום של האור" בלשון מושאל, כי זה לא האור עצמו, אלא המקום שבו הוא מתגלה לנו. צריך לדקדק כאן: בעליון אין צורת קבלה, אבל יש בו את כל הצורות – זה עניין אמוני, כי אין לנו השגה בזה. איך הוא נותן מה שאין בו? אם נתן חוכמה, החוכמה שלו אינה כמו שלנו – אין לנו מושג איך היא נראית אצלו, כי אצלנו היא תמיד קשורה לרצון לקבל.

עצמותו של הבורא בלתי מושגת – מחוץ למציאות שלנו, כי אין שם רצון לקבל. לעומת זאת, במחשבת הבריאה יש שורש לרצון לקבל, ולכן זה נקרא התפשטות מעצמותו. שם מתחילה המציאות של הנבראים. השורש הזה הוא בכוח, והוא נהיה בפועל כשהנברא מרגיש אותו כחיסרון שצריך להתמלא. כל עוד זה לא מורגש, זה מיוחס לאלוקות, ואנחנו לא מבדילים בינו לבין האור – זה נראה לנו כמו דבר אחד. אין לנו השגה לא בעצמותו ולא באור המתפשט ממנו, כי שניהם כמו עצמותו מבחינתנו. כמו משל: בלי כלי שמגלה את האור – כמו חומר שמשקף אותו – אין לנו תפיסה שלו. זה כמו המרחק בין כדור הארץ לשמש: בלי כלי, זה ריק מבחינתנו, למרות שיש שם אנרגיה וחלקיקים. המשל הזה ממחיש שאנחנו תלויים בכלים שלנו כדי להבין את האור.

האור עצמו הוא אמוני – הוא כמו הבורא, ואין לנו השגה בו כפי שהוא לעצמו. המילה "בורא" מוגדרת כמי שברא את הרצון לקבל – שם מתחילה נקודת הקשר והשגה שלנו. האור המתפשט הוא רצונו להטיב לנבראיו, והוא כולל גם את הכלי וגם את האור. לכן הוא נקרא "עצם המחשבה ועצם האור", אבל בלשון מושאל הוא "מקום של האור" – כמו בחינה א' שקרויה על שם האור, אף שהיא כלי, כי הכלי בטל לאור שממלא אותו. הרבה מתבלבלים וחושבים שהכלי הוא האור, אבל האור לעולם לא מתגשם – הוא נשאר אור, והכלי רק נקרא על שמו כשהוא מלא בו.

ההבדל המהותי הוא שהאור המתפשט כולל את שורש הרצון לקבל, ולכן הוא לא נמנע מצורת הקבלה – זה עיקר מחשבת הבריאה. במאציל אין קבלה, רק השפעה, אבל בנברא יש רצון להינות מטובו – גם בכתר יש שורש לשורש של הרצון לקבל. זה יוצר פרדוקס: האור לא משתנה, אבל אפשרות הרצון לקבל מבדילה בינינו לבינו. הבריאה היא החידוש של הרצון לקבל, "יש מאין". כל מה שבאור נמשך ישירות ממהותו בלי חידוש, אבל הרצון לקבל הוא הבריאה עצמה. לכאורה, ערך הבריאה קטן – כמו פתילה קטנה שנותנים ליושבי חושך. האור שלה מועט לעומת המדליק, אבל זה סוד "בורא חושך": הבריאה היא רק הרצון לקבל, ותו לא. כל בחינה שבאור נמשכת ממהותו, ואין שם חידוש – החידוש הוא רק ברצון לקבל.

בקיצור, הבריאה נועדה לאפשר לנו לקבל את ההטבה, והרצון לקבל מפריד בינינו לבין האור. אבל דרך התפשטות האור, שכוללת את השורש של הרצון לקבל, אפשר להתחבר – לא לעצמותו, אלא למחשבת הבריאה שמייצגת אותו עבורנו. השוואת הצורה היא דרך הצורות של נתינה ואהבה, לא דרך ביטול הרצון, כי הוא המהות שלנו כנבראים.

הרב מרדכי גוטליב – שיעורים נבחרים לזיכוי הרבים

הרב מרדכי גוטליב – שיעורים נבחרים לזיכוי הרבים