תשמ"ז – מאמר כ"ח / 1986/87 – מאמר 28
הנה הכתוב אומר (ואתחנן, פרשה ראשונה) "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו, לשמור את מצות ה' אלקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם".
המפורשים שואלים, בשלמא "לא תוסיפו" התורה צריכה לומר, שאל יעלה בדעתך להוסיף, היות שיש לומר, שכדאי להוסיף, שע"י זה יתרבה כבוד שמים. אבל "ולא תגרעו ממנו" לאיזה צורך בא הכתוב לומר שלא לגרוע. זה דבר פשוט, אם ה' נתן לנו תורה ומצות, בטח צריכים לשמור אותם ולא לעבור על מצות ה'. ועל דרך הפשט יש הרבה תירוצים.
אולם על דרך העבודה מה בא זה ללמדנו. וגם יש להבין, באמת מדוע אסור להוסיף. והשכל מחייב, אדרבה שכדאי להוסיף על המצות, ובפרט בדרך העבודה הסדר הוא, שכל פעם האדם מוסיף והולך.
ידוע, שיש בסדר העבודה ענין של קו אחד, ויש ב' קוים, המכונים ימין ושמאל, ויש קו אמצעי, כמו שמובא במאמרים הקודמים. ונחזור כאן לפי הענין. וגם יש לדעת, שיש ענין כלל, כלומר כלל אחד, שענין זה נוהג בין כולם, זאת אומרת, הכלל ישראל, וכמו כן יש פרטים בישראל. דהיינו שיש אנשים שאינם יכולים להתדמות להכלל, כלומר, שיתנהגו בענין תו"מ כמו הכלל, אלא הם מבינים ומרגישים, שהעבודת הכלל ושאיפתם, זאת אומרת, למה שהכלל שואף להשיג ע"י עבודתם בתורה ומצות, אינו מספקות להם. אלא מחפשים שאיפות ומטרות אחרות מהכלל. מכל מקום, בענין קיום התורה ומצות, אומרים "תורה אחת יהיה לכם" (בשלח שביעי), אין הבדל בין צדיק גמור לאיש פשוט. אולם זהו מבחינת המעשה, היינו שצריכים לכוון, שעושים מצות ה' כמו שצוה לנו ע"י משה בנו עליו השלום, וזה נקרא "כוונת מעשי המצות", ובזה כולם שווים.
מה שאם כן מבחינת הכוונה, כלומר מהי כוונתו בזה שמקיים את התו"מ, היינו מה הוא רוצה תמורת עבודתו, בזה שמוותר על שאר דברים, ונותן את זמנו וכל מרצו בכדי לקיים תו"מ, בזה יש כבר הבחנות, שבאופן כללי הם נקראים "שלא לשמה" או כוונתו היא "לשמה". ובאופן פרטי יש הרבה בחינות בשלא לשמה, ויש הרבה בחינות בלשמה.
ובענין שלא לשמה, זה שהכלל כולו מתחילים כולם בשלא לשמה. ואח"כ יש יחידים, שיוצאים מבחינת שלא לשמה ונכנסים לתוך דרגת לשמה. ואז יש להבחין ביניהם על דרך קוים. כלומר, כל אלה שכל זמן שהם מסכימים עם בחינת שלא לשמה, יש בהם ענין תיקון, שזה נקרא, שלא יכולים לראות את דרך האמת של עבודה, אלא שהם צריכים להרגיש, שהם הולכים בדרך האמת. אחרת אי אפשר להם להמשיך בתו"מ. כי מדרך העולם הוא, שהאדם צריך להרויח מעבודתו. ואם שלא לשמה אינו אמת, ומהו האמת, שלא לשמה הוא דבר חשוב מאוד. והיות ששלא לשמה לא יחשבו, לכן יש תיקון, שיחשבו שהם עושים לשמה, בכדי שיחשבו את מעשיהם. איך אפשר להרויח משקר.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שצריך להאמין, שבשיעור שהאדם מצייר לעצמו, שענין לשמה הוא חשוב מאוד, אז עליו להאמין, שאפילו השלא לשמה הוא יותר חשוב מכפי שהוא מעריך את הלשמה. וחשיבות של לשמה, אין בכח האדם להעריך את גודל וחשיבות שיש בה.
ובעבודת הכלל יש רק קו אחד, היינו בחינת המעשה כנ"ל. שזה הוא דרך אחד. כלומר, שהוא צריך לדעת, שכל מעשה ומעשה שהוא עושה, הוא הולך ומתקדם, ופרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. על דרך שאמרנו על זה משל, מהאדם שהוא מקבל שכירות מאיזה בית חרושת, שהשכיר למי שהוא, וכל שנה ושנה הוא מקבל סכום מסויים. אז הוא בטוח, שכל שנה ושנה שעוברת, ההון שלו מתגדל.
וכמו כן בעבודת הכלל. כדוגמא, אם האדם הגיע לגיל עשרים שנה, יש לו הון של תו"מ של שבע שנים. ואם הגיע לגיל ארבעים, הוא יודע שיש לו הון של עשרים ושבע שנים, וכן הלאה. נמצא, שאין לו על מה לדאוג, היות ששכרו בטוח. ובאמת הוא כך, שגם עבור שלא לשמה מקבלים שכר, כנ"ל. וזה נקרא "קו אחד" או "דרך אחד", שאין כאן שום סתירות בדרך העבודה שהוא הולך.
אולם בזמן שהאדם רוצה לצאת מדרך הכלל, והוא רוצה להכנס בעבודה דלשמה, אז יש להבחין ב' קוים:
א) ימין. שימין נקרא שלימות, שאין לו שום חסרון. וזה יכול להיות בב' אופנים:
אופן הא' יש בימין – שהוא עושה חשבון לעצמו, ואומר, הכל הוא בהשגחה פרטית, ואין לאדם שום בחירה לעצמו. אל כן מה שעושה חשבון לעצמו, ורואה כמה אנשים ישנם בעולם, שאין הקב"ה נתן להם מחשבה ורצון לקיים מצות ה', והוא כן קבל מה' מחשבה ורצון, שתהיה לו קצת אחיזה בתורה ומצות. והגם שהוא רואה, שיש אנשים, שזכו לדרגות יותר גבוהות, הן בכמות והן באיכות, מכל מקום כשהוא מסתכל אחורה, הוא רואה, שיש אנשים שאין להם כלום אחיזה ברוחניות. אלא כל החיים שלהם הוא רק מה שהם יכולים למצוא בתאוות גשמיות, ואין להם שום הרגשה יותר מכל בעלי חי. ולא חושבים על שום תכלית, שהעולם נברא לשם איזו מטרה. אלא שמסתפקים בזה אם הם יכולים למלאות את חסרונם כשהיו ילדים, אותם השאיפות אם הם יכולים למלאותם, כבר הם חושבים שהם מאושרים בחייהם.
והוא רואה, שה' נתן לו שכל ודעת לא לחיות כסתם בעלי חי. אלא שהוא יודע שהוא אדם, שבחינת אדם מתבטאת שהוא מדרגה יותר גבוהה מבעלי חי. היינו שיש לו מגע עם הבורא, שהוא יכול לקיים מצות ה'. והוא מאמין, שהוא מדבר לה', הן בברכת תפלה והן בברכת הנהנין, ומתפלל אליו על קצת אחיזה זו שיש לו ברוחניות, הוא הולך בשמחה ומרגיש אושר בחיים. כי יש לו הרגשה שאינו דומה לשאר אנשים, שכל מגמת חייהם היא רק כמו ילדים קטנים, שאין להם מושג רוחני. זה נקרא ימין, כי מרגיש עצמו לאיש שלם, שאינו חסר לו כלום.
אופן הב' יש בימין – כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת, כאילו הוא כבר זכה לאמונה שלימה, שכך הוא צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב, היינו שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טובות. והוא אחד מהם. ואיזה מצב רוח הוא צריך להרגיש בעת ההוא שהולך למעלה מהדעת, וכאילו יש לו עולם מלא כל טוב, ואין לו אלא רק להודות ולהלל לה', בזה שזיכה אותו להשיג את הטוב והעונג. וזה נקרא שלימות גם כן מבחינת ימין.
והקו ימין הזה נותן לאדם, שרק כאן יש לו מקום שיכול לתת תודה לה', בזה שנתן לו טובות. ורק באופן כזה הוא נקרא "שלם" ו"ברוך", היות שלא חסר לו שום דבר. ואז הזמן שיכול להיות דבוק בה', היות ש"ברוך מתדבק בברוך". ומזה האדם יכול לקבל חיים, כי אין האדם יכול לחיות משלילה. נמצא, שע"י קו ימין הוא מקבל חיות בעבודת ה', מטעם שרק משלימות האדם יכול לקבל שמחה, וחיים בלי שמחה אינה נקראת חיים.
ועוד מעלה יש בקו ימין. כי ע"י זה שהאדם נותן תודה לה', בזה שקירב אותו אליו, אף על פי שאין לו רק אחיזה קטנה ברוחניות, ואם הוא נותן תודה על דבר קטן, זה גורם לו שהמטרה של עבודת ה' מקבלת אצלו כל פעם יותר חשובות. והיות ששכינתא בגלותא, או כמו שכתוב שכינתא בעפרא, היינו שאין לעבודה הרוחנית בחינת חשיבות, ורק דברים גשמיים, שהכלל מחשיב אותם.
והאדם מושפע מהכלל. לכן גם אצלו הגשמיות יותר חשובה מרוחניות. וע"י זה שהוא הולך בקו ימין, כלומר בזה שהוא נותן תודה לה' על כל דבר ודבר שיש לו אחיזה ברוחניות, בזה מתגדלת חשיבות הרוחניות.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, בזה שרואים למעלה, איך שהאדם מחשיב כל דבר רוחני, וראיה לזה, כיון שנותן תודה על כל דבר, זה גורם שיתנו לו מלמעלה קצת הארה, כיון שרואים שהוא ידע לשמור אותה, וזה כמו שאמרו חז"ל "איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו". וזה כלל, כל דבר שאינו כל כך חשוב לא שומרים שלא ילך לאיבוד, לכן לא נותנים מלמעלה איזה הארה אם האדם לא יודע לשמור אותה, וכיון שרואים שהאדם הזה מחשיב כל דבר קטן של קדושה, אז בודאי ישמור מה שיתנו לו, נמצא לפי זה, מה שהאדם משתדל לתת שבח והודאה להבורא, במה שנתן לו שכל ודעת להתקרב קצת לקדושה, זה הוא הגורם שיתנו לו מלמעלה איזה הארה.
אבל יש ללכת בקו שמאל גם כן, שענין ימין ושמאל הם בבחינת "שני כתובים המכחישים זה את זה", כי שמאל נקרא "דבר הצריך תיקון". והיות שענין קו שמאל הוא ענין של בקורת, שהאדם צריך לראות באמת מה מצבו ברוחניות, אם הוא באמת הולך על דרך של רצון להשפיע, או הוא מרמה עצמו, או בכלל לא שם לב.
ידוע שעיקר הוא, להגיע לידי דביקות ה', שהוא לחשוב רק בדברים המביאים לידי השתוות הצורה, ולא להיפך, כלומר שהוא עושה בקורת על סדר עבודתו, אם הוא כבר התקדם בעבודתו בכדי להגיע להמטרה. או להיפך, היינו שהוא הולך אחורה, ולחשוב מה עליו לעשות, בכדי שכן יהיו מעשיו בשלימות. כלומר שהוא צריך לראות את כוחותיו בעבודה, אם יש לו כח דהתגברות. ואם אין לו, מה עליו לעשות.
ואז הוא רואה, שרק הקב"ה יכול להציל מצבו. זאת אומרת, שתהיה לו היכולת לצאת מאהבה עצמית ולעבוד רק לתועלת הבורא. זאת אומרת, שרואה, שרק הבורא בעצמו הוא יכול לעזור לו, כמו שכתוב "אנכי ה' אלקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". שפירושו הוא, שעם ישראל היו משועבדים לבחינת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו, ושהיו עבדים למצרים, ולא היו להם שום רכוש בקדושה, כי הכל לקחו המצרים, היינו אהבה עצמית.
וזה נקרא "רשעים בחייהם נקראים מתים", כי "עני חשוב כמת", כי הס"א לקח כל רכושם. ולא נכנס לרשות דקדושה שום דבר, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. וענין זה נוהג תמיד. כלומר, שתמיד מתי האדם נמצא בגלות, ומתפלל לה', שיוציא אותו מהגלות, אז הקב"ה מוציא אותו.
וזה ענין "הבא לטהר מסייעין אותו". אבל האדם בלבדו אינו מסוגל לצאת מהגלות ומהשעבוד של אהבה עצמית. נמצא, שבקו שמאל הוא מקום שיש לו להתפלל לה', שיוציאו מהגלות. אחרת, דהיינו בלי קו שמאל, הוא לא יכול לדעת אף פעם, שהוא נמצא באהבה עצמית, כיון שבקו ימין אין לראות שם שום חסרון, וממילא אין מה לתקן.
ובהאמור נבין מה שיש לנו בסדר התפלה ענין של זמירות, שירות ותשבחות, וענין של תפלה ובקשה. וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ב) "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואח"כ יתפלל".
והשאלה היא, אם האדם רוצה לבקש משהו מהקב"ה, הוא צריך לסדר מקודם שבחו של הקב"ה, לשם מה הוא צריך לעשות זה. בשלמא לגבי בשר ודם, שהולכים לבקש ממנו איזו טובה, שייך לומר, מקודם הוא צריך להראות לו, שהוא אדם חשוב אצלו. וזהו כאילו נותן לו שוחד, שתהיה לו הנאה, ואחר זה הוא מבקש ממנו שיעשה לו טובה, כאילו שגם הנותן יעשה טובה עם המקבל, כמו המקבל עשה טובה עם הנותן, שהוא השפיע לו ניחא דרוחא בזה שהוא משבח אותו. אבל לגבי הקב"ה וכי אפשר לומר דבר כזה.
וכפי שהסברנו בענין נחיצות הב' קוים ימין ושמאל, יש להבין, כי האדם, כשהוא רוצה להכנס לעבוד עבודת הקודש, הוא צריך מקודם לדעת במה המדובר. כלומר את מי הוא רוצה לשמש. זאת אומרת, הוא צריך מקודם להעריך את גודל חשיבות המלך, אשר הוא רוצה שהמלך יקבל אותו בתור עבד, היינו שיהיה בבחינת "עבדים, המשמשים את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס". אלא מי הוא הנותן לו רצון לשמש את המלך בלי שום תמורה. רק גדלותו וחשיבותו של המלך, זה נותן לו חומרי דלק, שירצה לעבוד בלי שום תמורה.
לכן הסדר הוא, שמתחיל ללכת קודם בקו ימין, שאז כל עבודתו היא לצייר לעצמו את חשיבותו של המלך, ונותן לו תודה, בזה שנתן לו רצון ומחשבה לקחת איזה חלק ברוחניות. אפילו שיהיה משהו, גם דבר קטן שניתן לו, שתהיה לו קצת אחיזה ברוחניות, לדבר גדול וחשוב הוא אצלו, כנ"ל בביאור קו ימין. וכן לפירוש השני של קו ימין, כמו שכתוב בשם אאמו"ר זצ"ל, שענין "ימין" פירושו הימן.
כלומר, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונת ה' בהרגשה באברים שלו, ורואה ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם כולו בבחינת טוב ומטיב. והגם כשהוא מסתכל בתוך הדעת, הוא רואה להיפך, מכל מקום הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, ושיהיה דומה בעיניו, כאילו זה נמצא כבר בהרגשה באברים, שכך הוא באמת, שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.
וכאן הוא קונה חשיבות המטרה, ומכאן הוא מקבל חיים, היינו שמחה מזה שיש התקרבות לה', ויש להאדם מקום לומר, שה' הוא טוב ומטיב, ומרגיש עצמו שיש לו הכח לומר לה' "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו",מסיבת שיש לו על מה לתת תודה להבורא. ולפי שהוא מרגיש את חשיבות הרוחניות, כך הוא מסדר שבחו של הקב"ה.
ולאחר שהאדם כבר בא להרגיש את החשיבות שיש ברוחניות, שזה נקרא "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה",אז הזמן שהוא צריך לעבור לקו שמאל. כלומר לעשות בקורת איך הוא מרגיש באמת בתוך הדעת את חשיבות המלך, אם באמת הוא מוכן לעבוד רק לתועלת ה'.
וכשהוא רואה שבתוך הדעת הוא בעירום וחוסר כל, המצב הזה, שהוא רואה מה היא החשיבות של הרוחניות, אבל כל זה אינו אצלו אלא למעלה מהדעת, החשבון הזה הוא יכול להוליד לו חסרון וכאב, על זה שהוא נמצא בתכלית השפלות, ויש לו היכולת לתת תפלה אמיתית מעומק הלב, על מה שחסר לו.
מה שאם כן אם אין קו הימין, אפילו כשהוא מתפלל להקב"ה שיעזור לו, אבל זה הוא דומה שמבקש מהמלך, שיעשה לו טובה, שיציל אותו וירחם עליו. היות שהמלך הוא מלך רחמן, לכן הוא מבקש ממנו שיתן כסף, שיקנה עבור עצמו ככר לחם. בו בזמן שהאדם לא יודע, שהוא נמצא בבית אסורים, בין אלה שנשפטו למשפט מות, ויש לו הזדמנות עכשיו לבקש מהמלך, שיציל את חייו. היינו שיתן לו חנינה, והמלך ירחם עליו, שתהיה לו הזדמנות לחיות חיי אושר. והוא מבקש מהמלך שירחם עליו, ושיתן לו ככר לחם, ובזה הוא כבר מסתפק. וזהו מטעם שהוא יושב כל כך הרבה זמן בבית האסורים, שכבר שכח הכל, שיש עולם שיכולים לחיות חיי אושר.
וזאת התועלת, שהאדם צריך מקודם לסדר שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. והטעם הוא כנ"ל, כי לאחר שהוא יודע מהי חשיבות של רוחניות, שהיא "כי הם חיינו ואורך ימינו", לכן כשהוא מתפלל, כבר הוא יודע מה שחסר לו, ועל מה הוא צריך לבקש רחמים מהקב"ה שירחם עליו, ושיתן לו חיים. היות שבזמן שהיה נמצא בקו ימין, היה מרגיש על חיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".
ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הענין שצריכים לסדר שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. הלא זה מתאים לבשר ודם, שצריכים מקודם להעריך אותו ולשבחו, שע"י זה נעשה הנותן למשפיע ולרחמן, כמו שהמבקש אמר לו, שמידות טובות יש לו להנותן. אבל בשביל מה להקב"ה צריכים לסדר שבחו קודם שיתפלל.
ובהאמור זה הוא פשוט, שזהו בכדי שידע מה חסר לו, שאז ידע על מה לבקש מהקב"ה שיעזור לו. וזה דומה להמשל שאמרתי פעם: אדם שהיה חולה מסוכן, בא אליו חבר רופאים, לעיין מהי מחלתו ובודקו. החולה מראה להחבר רופאים, שיש לו פצע קטן על האצבע, שכואב לו. והם לא רוצים להסתכל על הפצע הזה. והוא שואל להרופאים, מדוע אין אתם מתחשבים עם זה שאני אומר לכם, שאף אחד לא רוצה להסתכל על זה. והם משיבים לו, הלא אתה עומד בסכנה בין החיים והמוות, ואתה מבקש מאתנו שנסתכל על דבר של מה בכך.
כמו כן אצלנו, בשעה שהאדם אין לו שום מושג מה שחסר לו, והוא מבקש דבר קטן, כדוגמת הפצע הנ"ל, והאמת היא, שהוא נמצא ברשות הטומאה, בבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", ואיך יכולים להסתכל עליו מלמעלה, בשעה שהוא נמצא ברשות המתים, שהוא צריך לבקש שיתנו לו חיים, כמו שכתוב "זכרנו לחיים". אבל הגם שאומרים "זכרנו לחיים", אבל לאיזה חיים הוא מצפה. זוהי השאלה.
אבל לאחר שהאדם התחיל ללכת בקו ימין כנ"ל, אז הוא מתחיל לדעת מה שחסר לו. כלומר אח"כ, כשעובר לקו שמאל, אז יש לו דוגמא מימין. אבל גם זה לא קונים בפעם אחת, אלא זוהי עבודת תמיד, כמו שכתוב בתפלה של כל יום, שצריכים לסדר שבחו של הקב"ה ואח"כ להתפלל.
אולם השני קוים צריכים להיות מאוזנים. כלומר, שלא יהא אחד יותר גדול מהשני, אלא תמיד הוא צריך ללכת, כמשל הגשמי, בשתי רגלים, הן ברגל ימין והן ברגל שמאל. ולא שייך לומר שילך ברגל אחת יותר מהשניה. וברגל אחת ללכת בכלל לא בא בחשבון. לכן אלו שרוצים ללכת בדרך האמת ולהגיע לדביקות ה', מוכרחים ללכת הן בימין והן בשמאל, אבל כנ"ל, שלא ילך עם רגל אחת יותר מהשניה.
ועל זה יש לפרש מה ששאלנו, מה שייך "לא תוסיפו, ולא תגרעו ממנו". ושאלנו, איך זה שייך בדרך העבודה, שאסור להוסיף בעבודה. ומצד השני קשה: "לא תוסיפו" שייך לומר שבאה התורה לומר לנו "לא תוסיפו". אבל בשביל מה בא ציווי "לא תגרעו". איזה הוי אמינא יש לחשוב, שמותר לגרוע מתרי"ג מצות, אלא שהתורה צריכה לומר לנו שאסור לגרוע.
ולפי סדר עבודה יש לפרש זה בענין ב' קוים. כלומר שאסור להוסיף על דרך הימין, אלא שהאדם שרוצה ללכת בדרך האמת, עליו להקציב זמן מסוים על דרך ימין, ואח"כ הוא צריך ללכת בקו שמאל. ועל זה בא הציווי, שאסור להוסיף על איזו דרך יותר מהשניה, ולא תגרעו מהקוים. זאת אומרת, שאל יאמר אדם, אני רוצה היום ללכת בקו ימין, או להיפך, שאומר, אני רוצה היום ללכת בקו שמאל. ועל זה בא הציווי "לא תוסיפו ולא תגרעו". אלא כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל".
דרך ימין נקראת בחינת שלימות, שאז האדם יכול לתת תודה רבה להבורא. ואח"כ הוא צריך לעבור לקו שמאל, שבדרך שמאל הוא הזמן לראות את מצבו האמיתי, כפי שנראה לו בתוך הדעת. ואז יש לו מקום לתפלה, כי תפלה שייכת דוקא למקום חסרון. וכל שהחסרון גדול ביותר, אז התפלה יותר מעומק הלב.
וזהו כמו שכתוב "ממעמקים קראתיך ה'". לכן השני קוים צריכים להיות שקולים זה כנגד זה, "עד שבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". שאז, אחרי העבודה בב' קוים, אז הוא זוכה לדביקות ה', שזה נקרא "הכתוב השלישי". כלומר, שב' קוים שייכים לעבודת האדם, מה שאם כן קו האמצעי זה שייך להקב"ה. זאת אומרת, ע"י הליכה בב' קוים, מב' אלה נעשה מקום, שהקב"ה יתן שם את הברכה שלו. וזה נקרא "עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם".
ובהאמור יש לפרש מה שזה"ק אומר (פנחס דף קי"ח, ובהסולם אות שכ"א) וזה לשונו "ועוד רגליהם רגל ישרה. אמרו בעלי המשנה, שמי שמתפלל צריך לתקן את רגליו בתפלתו כמלאכי השרת, שרגליו תהיינה ישרות".
ויש להבין, אם אין הרגלים ישרות, אין תפלתו יכולה להתקבל. משמע שרגליו מרמזות על משהו, שמסיבת זו בעת שמתפלל, שהוא מרגיש שחסר לו, ובא להקב"ה, שימלא את חסרונו, צריך שרגליו יהיו ישרות.
ובהנ"ל יובן הענין "רגליו". "רגל ימין" הכוונה קו ימין או דרך ימין, שהוא המקום לתת שבח והודיה לה', ו"רגל שמאל" הכוונה על קו שמאל ועל דרך שמאל, שאין התפלה מושרת לקבל ממילא, מטרם שב' קוים הם ישרים, ולא שזה גדול מזה.
כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו
