(אות ג') ואסביר הענין, כי ד' מפלגות אנו מבחינים במין המדבר, במדרגה זה על זה, שהם. המון עם, גבורים, עשירים, חכמים, והם שוים בערך, לד' מדרגות שבכלל המציאות, הנקרא:
א. דומם,
ב. צומח,
ג. חי,
ד. מדבר.
אשר הדומם, מוכשר להוציא ג' הסגולות, צומח, חי, מדבר, ואנו מבחינים ג' ערכים, בכמות הכח מהמועיל והמזיק שיש בהם.
כח הקטן שבהם, הוא הצומח, כי הגם שפעולת הצמח, בקרבת המועיל שלה ובדחית המזיק לה דומה, למין האדם והחי, אמנם אין בה הרגש נבדל לענין זה אלא כח כללי משותף לכל מיני הצמחים שבעולם, שפועל בהם מלאכה הזו.
נוסף עליהם מין החי, שבכל בריה ובריה בפני עצמה יש הרגש פרטי לעצמו, לקרבת המועיל ולהרחקת המזיק, ויוצא לנו בזה, ערך בעל חי פרטי אחד, משתוה עם ערך כל מיני הצמחים שבהמציאות כי זה כח המרגיש בברורי מועיל ומזיק, שישנם לכללות כל מין הצומח, נמצא בבריה פרטית אחת ממין החי נבדל ברשותו לעצמו. והנה כח המרגיש הזה הנוהג במין החי, הוא מוגבל מאד במקום ובזמן, להיות ההרגש אינו פועל בריחוק מקום כחוט השערה מחוץ לגופו, וכן אינו מרגיש מחוץ לזמנו, כלומר, בעבר ובעתיד, אלא באותו רגע שהוא דבוק בה לבד.
נוסף עליהם מין המדבר, המורכב מכח המרגיש וכח השכלי יחד ולפיכך אין כחו מוגבל בזמן ומקום, לקרבת המועילו ולהרחקת המזיק לו, כמו מין החי, והוא בסיבת המדע שלו, שהוא ענין רוחני, שאינו מוגבל בזמן ומקום, ויכול להשכיל בכל הבריות למקומותיהם בכל המציאות, וכן בעוברות ועתידות משנות דור ודור, ונמצא ע"כ, ערך איש פרטי אחד ממין המדבר, משתוה עם ערך כללות הכחות, שבמין הצמחים ומין החי, שישנם בכל המציאות בזה הזמן, וכן בכל הדורות שעברו, להיות כחו מקיף אותם, וכולל בפרטיותו עצמו, לכל כחותיהם יחד.
ומשפט הזה נוהג ג"כ בד' המפלגות שבמדרגת מין האדם דהיינו המון עם, עשירים, גבורים, חכמים, דודאי כולם באים מן המון העם, שהם הדרגה הא', ע"ד הכל היה מן העפר, ואמנם ודאי כל מעלתה, וזכות קיומה של העפר, הוא לפי ערך ג' הסגולות צומח, חי, מדבר, שהיא מוציאה מתוכה. כן ישוער מעלת ההמון עם, כפי הסגולות שמוציאים מתוכה, דע"כ מתחברים גם המה בצורת פני אדם. ולמען זה, הטביע השי"ת, בכללות ההמון, ג' הנטיות, שנקראים קנאה, ותאוה, וכבוד, שבחמתם מתפתח ההמון דרגה אחר דרגה, להוציא מקרבו פני אדם שלם.
והנה ע"י נטית התאוה, מוציאים מתוכם את העשירים, שהמובחרים מהם ברצון חזק, וגם תאוה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת העשירות, שהמה דרגה הראשונה להתפתחות ההמון, ובדומה לדרגת הצומח, שבכלל מציאות, אשר כח נכרי מושל עליהם, להנטותם לסגולתם, שהרי כח התאוה במין האדם, כח זר הוא, ומושאל ממין החי.
וע"י נטיית הכבוד, מוציאים מתוכם את הגבורים אנשי השם, המה המושלים בבית הכנסת, ובעיר וכדומה, שבעלי רצון החזק שבהם, וגם נטיית הכבוד להם, נמצאים מצטיינים בהשגת ממשלה, והמה דרגה הב' להתפתחות ההמון, ובדומה לדרגת מין החי שבכלל המציאות, אשר כח הפועל שבהם, כבר מצוי במהותם בפני עצמם, כאמור לעיל שהרי נטיית הכבוד, נבדלת היא למין האדם בפני עצמו, ועמה חפץ הממשלה, כמו"ש כל שתה תחת רגליו (תהילים ח, ז).
וע"י נטיית הקנאה מוציאים מתוכם את החכמים, כמש"א ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, שבעלי רצון חזק, ונטיית הקנאה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת חכמה ומושכלות, ובדומה, לדרגת מין המדבר שבכלל המציאות, אשר כח הפועל שבהם, בלתי מוגבל בזמן ומקום אלא כללי ומקיף לכל פרטי העולם, ולכל הזמנים, כאמור לעיל, וכן מטבע אש הקנאה הוא כללי ומקפת לכל המציאות, ולכל הזמנים כי זהו משפט הקנאה, שבאם שלא היה רואה זה החפץ אצל חברו, לא היה מתעורר לחשוק אליו כל עיקר, ונמצא שאין הרגשת החסרון מתוך מה שחסר לו, אלא מתוך מה שיש לחבריו, שהמה כל בני אדם וחוה, מכל הדורות, אשר ע"כ, אין קצה לכח הפועל הזה, וע"כ מוכשר לתפקידו הנשא והנעלה.
אמנם הנשארים בלי שום סגולה, היא, מפני שאין להם רצון חזק, וע"כ כל ג' הנטיות הנזכרים, משמשים להם יחד בערבוביא, לפעמים מתאוים, ולפעמים מתקנאים, ולפעמים חושקים כבוד, ורצונם נשבר לרסיסים, ודומים לקטנים, שכל מה שרואים חושקים, ולא יעלה בידם, מהשגה של כלום, ולפיכך יהיה ערכם כמו קש וסובין, הנשארים אחרי הקמח.
ונודע שכח המועיל וכח המזיק, עולים בקנה אחד, כלומר, כמה שמסוגל להועיל, כן מסוגל להזיק, ולפיכך כיון שאדם פרטי אחד, עולה כחו על כל הבהמה והחי מכל הדורות והזמנים כנ"ל, כן כח המזיק שבו עולה על כולנה. וע"כ כל עוד שאינו ראוי למעלתו, באופן שישמש בכחו רק להועיל, לשמירה יתירה הוא צריך, שלא יקנה מדה מרובה ממעלת האדם, שהיא החכמה והמדע. ולמען זה הסתירו החכמים הראשונים את החכמה, ממרחבי ההמון, מפחד שלא יארע להם תלמידים שאינם הגונים, וישמשו עם כח החכמה, להרע ולהזיק, ונמצאים פורצים בתאותם ופראיותם הבהמית, בכחו הגדול של האדם, ויחריבו את הישוב כולו.
ואחר שנתמעטו הדורות, וחכמיהם בעצמם החלו לחשוק לשני שולחנות, לאמור לחיים טובים גם לחומריותם, ולכן נתקרבה דעתם גם לההמון, ויסחרו עמהם, ומכרו החכמה באתנן זונה ובמחיר כלב, ומאז נהרס החומה הבצורה, אשר שתו עליה הראשונים, ויחמסוה להם ההמונים, והפראים, מלאו ידיהם בכח אנשים, והחזיקו בחכמה ויקרעו אותה, חציה ירשו המנאפים, וחציה למרצחים, וישימוה לחרפה לדראון עולם, כיום הזה.
הקדמה לפנים מאירות – אות ג' | המון העם
הקדמה לפנים מאירות אות א' | הפשט לא יופשט
(אות א') בשלהי עוקצין לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ויש להשכיל בו רבות:
א. מאין הוכיחו שאין יותר טוב לישראל מהשלום.
ב. שבהכתוב מפורש שהשלום היא הברכה בעצמה, שכתוב נתינה בעוז וברכה בשלום ולדבריהם היה לו לומר נתינה בשלום.
ג. למה נתחבר מאמר הזה לסיום הש"ס. גם צריך להבין פי' המלות דשלום ועוז, והורתם.
וכדי לפרש מאמר הזה על תכנו האמיתי, מוכרחין אנו לבוא בדרך ארוכה. כי עומק לב בעלי הגדה לאין חקר. ובצדק דיבר הרב בעל אפיקי יהודא ז"ל, בפירוש דברי חז"ל, על הפסוק, סמכוני באשישות אלו הלכות, רפדוני בתפוחים אלו הגדות, ופירשו ז"ל, כי כל עניני התורה והמצוה, יש בהם נגלה ונסתר, כמוש"כ תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו, אמנם ההלכות דומין לאשישי יין, אשר הנותן לחבירו מתנה גביע כסף עם יין, הרי תוכו וברו שניהם חשובים, שהרי גם הגביע יש לו ערך בפני עצמו, כמו היין שבתוכו, משא"כ ההגדות, המה נמשלים לתפוחים, שתוכו נאכל וחיצוניותו נזרקת, שאין להחיצוניות ערך של כלום, ונמצא כל הערך והחשיבות רק בהפנימיות והתוך. וכן בדברי הגדה אין בהפשטיות הנראה לעינים שום מובן וחפץ, זולת בתוכן הפנימי הגנוז בהדברים, שאינם נבנים אלא על אדני חכמת האמת, המסור ליחידי סגולה, עכ"ל בשינוי לשון.
ומי יהין להוציא זה מלב ההמון, ולברר דרכיהם, שאין השגתם שלימה גם בשני חלקי התורה הנק' פשט ודרוש. אשר סדר ד' חלקי התורה פרד"ס לפי דעתם, שמתחילה מבינים הפשט, ואח"כ הדרוש, ואח"כ הרמז, ובסוף הכל מבינים הסוד. אמנם איתא, בסידור הגר"א ז"ל שתחילת ההשגה מתחלת מהסוד, ואחר שמשיגין חלק הסוד שבתורה, אפשר להשיג חלק הדרוש ואח"כ חלק הרמז ואחר שזוכה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריים. אז זוכה להשיג חלק הפשט שבתורה ע"כ. והיינו דאמרו ז"ל במסכת תענית זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות ע"כ. כי לזכיה גדולה אנו צריכים להבין בפשטי המקראות. להיותינו מחוייבים להשיג מקודם ג' החלקים שבפנימיות התורה, אשר הפשט מלביש אותם, והפשט לא יופשט, ואם עדיין לא זכה לזה, לרחמים גדולים הוא צריך שלא יהיה נעשית לו סמא דמותא [סם המוות] ח"ו, ולאפוקי מטענת המתרשלים בהשגת הפנימיות, ואומרים בלבם דיינו בהשגת הפשט, והלואי שנשיג אותה, והיינו שמחים בחלקינו, שדבריהם דומים למי שרוצה לעלות על המדרגה הרביעית, בטרם שיפסוע על ג' מדרגות הראשונות.
הקדמה לפנים מאירות – אות ב' | מעלת הפנימיות
(אות ב') אמנם לפי"ז צריכים להבין ההעלמה הגדולה הנוהגת בפנימיות התורה, כמש"א במסכת חגיגה אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד. וכן כל הספרים המצויים לנו במקצוע הזה, חתומים וסתומים לעיני כל ההמון לא יבינו זולת השרידים אשר ה' קורא אותם, בהיותם כבר מבינים את השרשים, מדעתם, ובקבלה מפה אל פה. אשר הוא תמיה רבתי איך מונעים תהלוכות החכמה והתבונה מקרב העם אשר הוא כל חייתם ואורך ימיהם, ולכאורה הוא עון פלילי שע"כ אמרו ז"ל במדרש רבה בראשית על אחז שע"כ נקרא אחז בשביל שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', דע"כ גדלה אשמתו וכו'. וכן חוק הטבע אשר עינו של אדם צרה, להאציל מהונו ורכושו לאחרים, אבל כלום יש לך מי שעינו צרה, מלהאציל מחכמתו ותבונתו על אחרים, ואדרבה ביותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ומכ"ש בתורת ה' וחפצו ית'.
אמנם כן אנו מוצאים תעלומות בחכמה, אפילו בחכמים החיצונים, בדורות שעברו. ואיתא בהקדמתו של הר"מ בוטריל ז"ל לפירושו על ספר יצירה, מאמר בשם אפלטון שהזהיר לתלמידיו כלשון הזה "אל תמסרו החכמה למי שאינו יודע מעלתה", וכן הזהיר אריסטו "אל תמסרו החכמה למי שאין ראוי לה פן תחמסוה" והוא ז"ל פירשו, אשר אם החכם מלמד חכמה למי שאינו הגון לה, הוא חומס את החכמה ומשחיתה, עכ"ל. ולא כן עושים חכמים החיצונים שבדורותינו, אלא אדרבא מתאמצים להרחיב שערי חכמתם לכל מרחבי ההמון, בלי שום גדרים ותנאים. ולכאורה יש טענה גדולה על חכמיהם הראשונים, שסגרו דלתי חכמתם על קומץ קטן מיחידי סגולה, שמצאו מוכשרים אלי' ומרבית העם עזבו לגשש קיר.
הקדמה לפנים מאירות – אות יב' 2 | עולם הצעצועים
הקדמה לפנים מאירות ומסבירות (אות י"ב) אמנם גם בעשר ספירות דקדושה, אנו מבחינים, ערך של ב' הפכים, להיות ט' ספירות ראשונות ענינם בצורת השפעה, ומלכות ענינה לקבלה, וכן ט"ר מלאים אור, והמלכות, לית לה מגרמה ולא מידי [אין לה מעצמה דבר], וז"ס שאנו מבחינים בכל פרצוף, ב' בחי' באור, שהם או"פ ואו"מ, וב' בחי' בכלים, שהם כלי פנימי לאו"פ וכלי חיצון לאור מקיף. והוא מסבת ב' הפכים הנז' שא"א לב' הפכים שיבואו בנושא אחד, וע"כ צריכים לנושא מיוחד, לאו"פ, ולנושא מיוחד לאור מקיף, כמו שהארכתי בפמ"ס ענף ב' וד'.
אולם בקדושה אינם הפכים ממש, להיות המלכות נמצאת עם הט"ר בסוד הזיווג, ויהיה גם תכונתה להשפיע בסוד או"ח, כמ"ש בפמ"ס ענף ד'. משא"כ הס"א שאין להם מבחי' ט"ר כלום ועיקר בנינם מחלל הפנוי שהוא ענין גדלות הצורה של קבלה, שעליה היה הצמצום הא', שאפי' אחר שהגיע הארת הקו לתוך הרשימו נשאר שורש הזה בלי אור כמש"כ בפמ"ס ענף א' וע"כ המה הפכים מראש עד רגל לעומת החיים והקדושה, בסוה"כ זה לעומת זה עשה אלקים, וע"כ נקראים מתים כמ"ש שם.
והנה נתבאר לעיל באות ו', שכל ענין הצמצום היה רק להתקשטות הנשמות בדבר השוואת הצורה ליוצרם, שהוא ענין התהפכות כלי קבלה על צורת השפעה, כמו"ש שם, ובמצב הנז', נמצא המטרה הזאת עודנה משוללת, הן מצד בנין פרצופין דקדושה, שאין שם כלום מבחי' חלל הפנוי, שהוא צורת גדלות הקבלה, שעליה היה הצמצום, וע"כ, לא יארע שום תיקון לדבר שאינה שם במציאות, וכן מצד בנין הס"א, ודאי אין כאן שום תיקון, אע"ג שיש להם מבחי' חלל הפנוי, שהרי ענינה הפוכה לגמרי, וכל מה שמקבלת למיתה עומד. וע"כ, אך לאדם דעולם הזה צריכין, שבקטנותו מצוי בכלכלה וקיום הס"א, ויורש מהם הכלים דחלל הפנוי, ובגדלותו עובר ומתחבר לבנין הקדושה, בסגולת תורה ומצות להשפיע נ"ר ליוצרו, ונמצא מהפך גדלות הקבלה שכבר קנה, שתהיה מסודרת בו רק ע"מ להשפיע, שנמצא בזה משוה הצורה ליוצרה, ומתקיים בו הכונה.
וזה סוד מציאת הזמן בעולם הזה, דהנך מוצא שמתחילה נתחלקו ב' ההפכים הנ"ל, לב' נושאים נפרדים זה מזה, דהיינו הקדושה, והס"א, בסוד זה לעומת זה, שעדיין נשלל מהם התיקון כנ"ל, מפני שמחוייבים להמצא בנושא אחד, שהוא האדם, כנ"ל. וע"כ בהכרח, למציאות סדר זמנים אנו צריכים, שאז יהיה ב' ההפכים באים בהאדם, בזה אחר זה, כלומר, בזמן קטנות, ובזמן גדלות כאמור.
הקדמה לפנים מאירות – אות יא' | אל יברא שכולו שקרים
הקדמה לפנים מאירות ומסבירות (אות י"א) ועפ"י הדברים הללו, השגנו פקיחת עינים במאמר ר' סימון, במדרש רבה פרק ו' על פסוק, נעשה אדם, וז"ל (שבא הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת) שנעשו כתות כתות חבורות חבורות, מהם אומרים יברא, ומהם אומרים אל יברא, הה"ד חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, חסד אמר יברא, שהוא גומל חסדים. אמת אמר אל יברא, שכולו שקרים. צדק אמר יברא, שהוא עושה צדקות, ושלום אמר אל יברא, שכולו קטטה. מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, מה אתה מבזה תכסיס אלתכסייה (חותם) שלך, תעלה האמת מן הארץ, הה"ד אמת מארץ תצמח עש"ה.
והנה המאמר הזה מוקשה הוא סביב סביב:
א. עדיין לא נתבאר בזה חומר הכתוב דנעשה אדם וכי ח"ו לעצה הוא צריך עד"ה תשועה בלב יועץ.
ב. פה אמת, איך יאמר על כלל מין האדם שכולו שקרים, והא אין לך דור, שאין בו כאברהם יצחק ויעקב.
ג. ואם כנים שפתי אמת, איך מלאכי חסד וצדקה הסכימו על עולם שכולו שקר.
ד. למה נקרא האמת תכסיס אלתכסייה, שפי' חותם, הבא בשולי המכתב, אשר בהכרח שיש מציאות של עיקר חוץ מהחותם, אמנם חוץ מגבול האמת, ודאי שאין שם מציאות כלל.
ה. היתכן למלאכי אמת, לחשוב לפועל אמת, שאין ח"ו פעולתו אמת.
ו. מה הגיע לו להאמת מתוך עונשו הקשה שנשלך עד לארץ ולתוך הארץ.
ז. למה לא מובא תשובת המלאכים בתורה כמו שמובא השאלה אליהם.
וצריך להבין אותם ב' ההנהגות הערוכות לעינינו, ההפכים מן הקצה, אל הקצה שהם הנהגה של הוויות כל המציאות של עולם הזה, והנהגה של אופני הקיום, להעמדתם של כאו"א, מהמציאות שלפנינו. כי מקצה מזה, אנו מוצאים הנהגה נאמנה, בהשגחה מאושרה עד להפליא, השולטת, להתהוות כל בריה ובריה מהמציאות, וניקח לדוגמא, סדרי הויה למציאות האדם, והנה האהבה והעונג סבה ראשונה שלו, הבטוחה והנאמנה לשליחותה, ותיכף אחר שנעקר ממוח אביו, ההשגחה מזמנת לו מקום בטוח, משומר מכל נזק, בין המצעות שבבטן אמו, באופן שכל זר לא יגע בו, שמה, ההשגחה מכלכלת לו לחם חוקו, דבר יום ביומו, לפי מדתו, וכן מטפלת עמו בכל צרכיו, לא תשכחהו רגע, עד שירכוש לו חיל, לצאת לאויר ארצינו המלאה מעקשים, ואז, ההשגחה משאלת לו, עצמה וכח, וכמו גבור מזויין זקן ורגיל, הולך ופותח שערים ושובר בחומותיו. עד שבא בין אנשים כאלו, שאפשר לבטוח עליהם, שיעזרוהו כל ימי חולשתו, להיותם היקרים לו מכל בני חלד, באהבה ורחמים וגעגועים עצומים בעד קיום מציאותו, וכן הולכת ההשגחה ומחבקתו עד שמכשרתו למציאותו ולהשתלשלות מציאותו אחריו. וכמקרה האדם כן מקרה מין החי, ומין הצומח, כולם מושגחים בהפלאה יתירה המבטחת הויתם למציאותם, וידעו זאת כל חכמי הטבע.
ומעבר מזה מקצה השני, בהסתכלותינו על סדרי העמדה וכלכלה באופני הקיום של אותם המציאות מקרני ראמים עד ביצי כינים, אנו מוצאים בלבול סדרים, כמו בין מחנה הבורחת משדה המערכה מוכים וחולים נגועי אלקים, וכל חיתם לממותים, אין להם זכות קיום, זולת בהקדם יסורין ומכאובים, ובנפשם יביאו לחמם, ואפי' כנה הקטנה שוברת שניה בעת צאתה לסעודתה, וכמה כרכורים היא מכרכרת עד שמשגת אוכל לפיה די סעודתה, לזכות קיומה, וכמוה מקרה אחד לכולם הקטנים עם הגדולים, ואינו צריך לומר במין האדם מובחר היצורים, אשר ידו בכל ויד כל בו.
הקדמה לפנים מאירות – אות יב' | קיום ושכלול 1
הקדמה לפנים מאירות ומסבירות (אות י"ב) אמנם גם בעשר ספירות דקדושה, אנו מבחינים, ערך של ב' הפכים, להיות ט' ספירות ראשונות ענינם בצורת השפעה, ומלכות ענינה לקבלה, וכן ט"ר מלאים אור, והמלכות, לית לה מגרמה ולא מידי [אין לה מעצמה דבר], וז"ס שאנו מבחינים בכל פרצוף, ב' בחי' באור, שהם או"פ ואו"מ, וב' בחי' בכלים, שהם כלי פנימי לאו"פ וכלי חיצון לאור מקיף. והוא מסבת ב' הפכים הנז' שא"א לב' הפכים שיבואו בנושא אחד, וע"כ צריכים לנושא מיוחד, לאו"פ, ולנושא מיוחד לאור מקיף, כמו שהארכתי בפמ"ס ענף ב' וד'.
אולם בקדושה אינם הפכים ממש, להיות המלכות נמצאת עם הט"ר בסוד הזיווג, ויהיה גם תכונתה להשפיע בסוד או"ח, כמ"ש בפמ"ס ענף ד'. משא"כ הס"א שאין להם מבחי' ט"ר כלום ועיקר בנינם מחלל הפנוי שהוא ענין גדלות הצורה של קבלה, שעליה היה הצמצום הא', שאפי' אחר שהגיע הארת הקו לתוך הרשימו נשאר שורש הזה בלי אור כמש"כ בפמ"ס ענף א' וע"כ המה הפכים מראש עד רגל לעומת החיים והקדושה, בסוה"כ זה לעומת זה עשה אלקים, וע"כ נקראים מתים כמ"ש שם.
והנה נתבאר לעיל באות ו', שכל ענין הצמצום היה רק להתקשטות הנשמות בדבר השוואת הצורה ליוצרם, שהוא ענין התהפכות כלי קבלה על צורת השפעה, כמו"ש שם, ובמצב הנז', נמצא המטרה הזאת עודנה משוללת, הן מצד בנין פרצופין דקדושה, שאין שם כלום מבחי' חלל הפנוי, שהוא צורת גדלות הקבלה, שעליה היה הצמצום, וע"כ, לא יארע שום תיקון לדבר שאינה שם במציאות, וכן מצד בנין הס"א, ודאי אין כאן שום תיקון, אע"ג שיש להם מבחי' חלל הפנוי, שהרי ענינה הפוכה לגמרי, וכל מה שמקבלת למיתה עומד. וע"כ, אך לאדם דעולם הזה צריכין, שבקטנותו מצוי בכלכלה וקיום הס"א, ויורש מהם הכלים דחלל הפנוי, ובגדלותו עובר ומתחבר לבנין הקדושה, בסגולת תורה ומצות להשפיע נ"ר ליוצרו, ונמצא מהפך גדלות הקבלה שכבר קנה, שתהיה מסודרת בו רק ע"מ להשפיע, שנמצא בזה משוה הצורה ליוצרה, ומתקיים בו הכונה.
וזה סוד מציאת הזמן בעולם הזה, דהנך מוצא שמתחילה נתחלקו ב' ההפכים הנ"ל, לב' נושאים נפרדים זה מזה, דהיינו הקדושה, והס"א, בסוד זה לעומת זה, שעדיין נשלל מהם התיקון כנ"ל, מפני שמחוייבים להמצא בנושא אחד, שהוא האדם, כנ"ל. וע"כ בהכרח, למציאות סדר זמנים אנו צריכים, שאז יהיה ב' ההפכים באים בהאדם, בזה אחר זה, כלומר, בזמן קטנות, ובזמן גדלות כאמור.
הקדמה לפנים מאירות – אות יט | ענפי הס'א העליונה
הקדמה לפנים מאירות (אות י"ט) והיינו שאמרו ז"ל (ב"ב י"ז), הוא היצה"ר הוא השטן הוא מלאך המוות, שיורד ומסית, ועולה ומקטרג, ובא ונוטל נשמתו. והוא, כי ב' קלקולים כוללים נעשו בסבת החטא של עצה"ד, קלקול הא', ה"ע עולה ומקטרג, כי אחר שנתפתה ואכל מעצה"ד, וקנה בבנין גופו, כלי קבלה דחלל הפנוי, נעשה מחמת זה, שנאה והרחקה, בין אור החיים הנצחי דנפח ה' באפו של האדם, ובין גוף האדם. ודומה למה שאמרו ז"ל, כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור א', כי ענין הגאווה, נובעת מכלי קבלה דחלל הפנוי, שכבר אור העליון נתרחק ונפרד משם, מעת הצמצום ולהלן, ועד"ש בזוהר הק', שהקב"ה שונא את הגופות שבנינם אך לעצמם. וע"כ פרח ממנו אור החיים והוא קלקול א'. וקלקול ב', הוא ירידת רפ"ח ניצוצין, שכבר היו מחוברים במערכת הקדושה, כנ"ל, שעתה, כדי שלא יחרב העולם, נמסרו וירדו, למערכת הס"א והקלי'. כי מאחר שאין מערכת הקדושה יכולה, לפרנס ולכלכל את האדם ובני העולם, מסבת השנאה, שנתהוה בין הקדושה והכלים דחלל הפנוי, כחוק ההפכים זה לזה, כנ"ל, שאין אני והוא יכולים לדור במדור א'. ע"כ נמסרה הרפ"ח ניצוצין למערכות הס"א, כדי שהמה יכלכלו ויקיימו את האדם והעולם, בכל משך זמן גלגולי הנשמות בהגופים בס' ריבוא לדור, ובאלף דור, עד גמר התיקון. ובזה תבין, למה המה מכונים בשם קליפות, להיות ערכם, כערך הקליפה שעל הפרי, כי קליפה הקשה חופפת ומכסית על הפרי, לשמרה מכל טינוף והיזק, עד שתבוא הפרי, לידי האוכלה, שבלעדה, היה הפרי נשחתה, ולא היתה באה למטרתה. כן אתה מוצא, אשר הרפ"ח ניצוצין נמסרו לידי הקליפות, כדי לכלכל ולהכשיר את המציאות, עד שיתחברו וישיגו למטרתם הנרצה, כנ"ל.
והנה קלקול הב' הנזכר, ה"ע ובא ונוטל נשמתו, רצוני לומר, גם זה החלק הקטן של נשמה, הנשאר לו להאדם, בבחי' זיעה, של חיים הקודמים, הרי הס"א עושקתה, על ידי אותה ההשפעה בעצמה, שהיא משפעת לו מהרפ"ח הניצוצין, שנפלו לגורלה. ולהבינך את זה, צריך לצייר היטב תמונת הס"א כמות שהיא, בכדי שתוכל להשכיל כל דרכיה, וכבר הראיתי לדעת בפמ"ס בענף ו' דכל חלקי המציאות מעולם התחתון, המה ענפים נמשכים משורשם, כמו חותם מחותם, מעולם העליון, והעליון מגבוה הימנו, והגבוה, מגבוה על גבוה וכו'. ותדע, שכל הבחן שיש מהענפים על השורשים, הוא רק ביסודות החומר שבהם לבד, כלומר שחומריים שבעוה"ז, המה יסודות גשמיים, והחומריים שבעולם היצירה המה יסודות רוחניים, דהיינו מבחי' רוחניית היצירה, וכן כל עולם ועולם מבחינתו, אמנם המקרים והתהלוכות שבהם, יש להם ערך שוה, מכל ענף לשורשו, כמו ב' טפות מים, השוות זו לזו, וכמו הנחתם ששוה צורתו בכל וכל להחותם, שממנו נחתם. ואחר שתדע זה, נבקש את זה הענף, שישנו להס"א העליונה בעוה"ז, ואז נדע על ידו, גם את שורשו הס"א העליונה.
ומצאנו בזוהר הק' פרשת תזריע, דהנגעים שבגופי בני אדם, המה ענפים של הס"א העליונה עש"ה. ולפיכך, נקח להשכיל את קומת הבעל חי, ואנו מוצאים בו, אשר זה הנביע המתהוה בגופו, ע"י השגת התענוג, הוא המרבה ומפריא לו החיים, וע"כ ההשגחה הטביעה בהקטנים, שבכל מקום שיתנו עיניהם, ימצאו קורת רוח ותענוג, ואפי' מדברים קטנטנים של מה בכך. להיות קומת הקטן, מחוייב לרביה של חיים ביותר, כדי שיהיה סיפוק בו לצמיחה וגידול, וע"כ תענוגם מצוי. והנך מוצא אשר אור התענוג הוא אבי החיים. אמנם חוק זה, אינו נוהג זולת בתענוג, שהוא מושפע לכללות הקומה, אבל בתענוג דפרודא, כלומר, בשהתענוג מתקבץ ומקובל, רק לחלק נבדל של קומת הבעל חי, אז אנו מוצאים בו דין הפוך. דהיינו אם יש לו מקום לקוי בבשרו, התובע אותו לגרד ולחכך, והנה פעולת החיכוך, מביאה לו ג"כ שכרו בצדה, שמרגיש עמה תענוג מרובה ברדיפה כבירה, אמנם בתענוג זה, טפת סם המות כרוך בעקבו, שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם את התביעה הרדופה, נמצאים התשלומים מגדילים עוד את חובו, כלומר, לפי מדתו של השגת התענוג מהחיכוך, כן יתרבה עליו הלקותא, ויתהפך התענוג למכאוב, ובהתחילה שוב להתרפאות, נולד עמה יחד, תביעה חדשה לחיכוך, ובמדה יותר גדולה מקודם, ואם עדיין אינו מושל ביצרו, ושוב משלם די התביעה, נמצא גם הלקותא הולך ומתרבה עליו, עד שמביאה לו טפה של מרה בסופו, שמרעלת כל הדם, שבאותו החי. ונמצא, שמת ע"י קבלת התענוג, מפני שהיא תענוג דפרודא, המקובל רק לחלק נבדל של הקומה, וע"כ פועלת המות בהקומה, בהפכי מהתענוג המושפע לכלל הקומה, כאמור. והנה הגיע לפנינו, צורת הס"א העליונה מראשה עד עקבה, אשר ראשה, היא הרצון לקבל אך לעצמה, ולא להשפיע מחוץ לה, כתכונת התביעה שבבשר המנוגע, בערך כללו של קומת החי; וגופה של הס"א, היא צורתה של מין תביעה, שאינה עומדת להפרע, שהפרעון שהוא הולך ופורע, עוד מגדיל החוב והלקותא ביותר, כדוגמת קבלת תענוג ע"י החיכוך, כנ"ל. ועקבה של הס"א, היא הטפה של סם המוות, שעושקתו ומפרידו, גם מניצוץ חיים האחרון שנשאר לו, כדוגמת טפה של סם המות הנ"ל המרעלת את כל הדם שבקומת הבעל חי. והיינו שאמרו ז"ל, ולבסוף בא ונוטל את נשמתו, כנ"ל. והיינו שאמרו שהמלאך המוות מזדמן בחרב שלופה וטפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטפה, ומת. אשר חרבו של מלאך המוות, הוא השפעת הס"א, שנק' חרב, לסבת הפירוד המתגדל במדת הקבלה, שהפירוד מחריבו, כנ"ל, והאדם פותח בהכרח את פיו, להיות שמוכרח לקבל שפע הקיום והעמדתו, מתחת ידיה. עד שמגיע אליו טפה של מרה, שבסוף החרב, שהוא גמר הפירוד לניצוץ האחרון של נשמת חייו, כנ"ל.
הקדמה לפנים מאירות – אות י'ח | להכיש על מנת להכחיש
הקדמה לפנים מאירות (אות י"ח) ועתה נבוא לעומק הענין, והטעות, שהיה קשור ברגלו, כי זה העצה"ד טו"ר, היה מעורב מבחי' חלל הפנוי, כלומר, מצורת הגדלות שבקבלה. שעליה היה הצמצום, ואור העליון כבר נפרד משם, כנ"ל. וכבר נתבאר, שאדם הראשון, לא היה לו כלל בבנינו, צורת גדלות הקבלה, הנמשך מחלל הפנוי, אלא כולו נמשך ממערכת הקדושה, שענינם להשפיע. כמו"ש בזוהר קדושים, דאדה"ר לא הוה לי' מהאי עלמא כלום, ע"ש. וע"כ נאסר לו העצה"ד, כמו ששורשו, וכל מערכת הקדושה, שהמה נפרדים מהס"א, משום שינוי הצורה שלהם, שהיא ענין הפירוד כנ"ל, וע"כ גם הוא נצטוה עליו, והוזהר מלהתחבר בו, כי יופרד מחמתו משורשו, הקדוש, – וימות, כמו הס"א והקלי' שהמה מתים, לסבת הפכיותם ופירודם מהקדושה, וחי החיים, כנ"ל. אמנם, השטן הוא הס"מ הוא מלאך המוות, שנתלבש בהנחש, וירד והסיתה לחוה, בדבר שקר שבפיו, לא מות תמותון. ונודע, שכל דבר שקר שאין אומרים דבר אמת בתחילתו אינו מתקיים, וע"כ הקדים אותה בדבר אמת, וגילה לה מטרת הבריאה, שכל ענינה לא באה, אלא לתקן העץ הזה, כלומר, כדי להפך כלי קבלה הגדולים על צד ההשפעה, וז"ש חז"ל שאמר לה, אשר אלקים אכל מעץ הזה וברא את העולם, כלומר, שהסתכל על ענין זה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה וע"כ ברא העולם.
וכמו שנתבאר לעיל, דכל ענין הצמצום א', לא היה אלא בשביל האדם, העתיד להשוות הצורה של קבלה, להשפעה, עי' לעיל, והוא דבר אמת. וע"כ היה השעה משחקת לו, והאשה האמינה אותו, בשעה שהכינה את עצמה לקבל ולהנות רק בע"מ להשפיע, נמצא ממילא, שפרח הרע מן העצה"ד טו"ר ונשאר עצה"ד טוב. להיות שכל ענין הרע דשם, הוא רק מבחי' שינוי צורה, דקבלה לעצמו, שהיה מוטבע בו להטביע, אמנם בקבלה ע"מ להשפיע, הרי הביאתו על תכלית שלימותו, ונמצאת שעשתה יחוד הגדול, כמו שראוי להיות בסוף מעשה.
אמנם זה הקדושה העליונה, היה עדיין שלא בעונתו, שלא היתה ראויה לעמוד בה, זולת באכילה א', אבל לא באכילה הב' (שז"ס הזוה"ק דכלא מלילא בשיקרא). ואסביר לך, כי אינו דומה, המנזר עצמו מהתאוה, בטרם שטעמה והורגל בה, להמנזר עצמו מהתאוה, אחר שטעמה ונקשר בה, כי הראשון ודאי יכול להזיר את עצמו, בפעם א' על תמיד, משא"כ השני, צריך לעבודה יתירה, לפרוש מתאותו לאט לאט, עד שגומר הענין. כן הדבר הזה, להיות שהאשה עדיין לא טעמה מעצה"ד, והיתה כולה בבחי' השפעה, ע"כ, בקל היה מעשיה לאכול אכילה ראשונה, ע"מ להשפיע נ"ר להשי"ת בתכלית הקדושה, משא"כ, אחר שטעמה אותו, כבר נקשר בה תאוה גדולה וחמדה יתירה לעצה"ד, עד שלא היתה יכולה עוד לפרוש מתאותה, כי כבר יצא הענין מרשותה. והיינו שאמרו חז"ל, שאכלו פגה, פי', טרם בישולו, דהיינו בטרם שקנו הכח והגבורה למשול על יצרם, והבן היטב. ודומה למה שאמרו ז"ל במס' יבמות אליבא דאבא שאול, שאמר, הנושא יבמתו לשם נוי ולשם אישות הוי כפוגע בערוה, ואמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, עש"ה. וז"ש ז"ל, אכלתי, ואוכל עוד, כלומר, שאפי' בו בעת, שכבר שמע בפירוש, שחרה בו השי"ת, מ"מ לא יכול לפרוש הימנו, שכבר נקשר בו התאוה. ונמצא, שאכילה א', היה ע"צ הקדושה, ואכילה ב', היה בזוהמא גדולה.
ובזה מובן חומר ענשו של עצה"ד, שנתקבצו עליו כל בני אדם למיתה, אמנם זה המיתה, נמשך מתוך אכילתו, כמו שהזהיר אותו השי"ת, ביום אכלך ממנו מות תמות. והענין להיות שנמשך לתוך איבריו, צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי, אשר מצמצום ולהלן, כבר אור העליון א"א לו להיות עמה, בכפיפה אחת, וע"כ זה הנשמת חיים הנצחית, המפורש בהכתוב, ויפח ה' באפו נשמת חיים וכו', היה מוכרח להסתלק משם, ונתלה לו חייתו הזמנית בפת לחם. וחיים האלו, אינם חיים נצחיים כלמפרע, שהיה לצורכו עצמו, אלא דומה בערך, לזיעה של חיים, כלומר שנתחלק לו החיים לטפין טפין, באופן שכל טפה וטפה, הוא חלק מהחיים שלו הקודמים, שה"ע ניצוצי נשמות שנתחלקו לכל תולדותיו עד שבכל תולדותיו, מכל בני הישוב ומכל הדורות, עד דור האחרון, המשלים מטרת הבריאה, המה, בערך שלשלת גדולה אחת, באופן שמעשי השי"ת לא נשתנו כלל וכלל, מחמת חטאו של עצה"ד, אלא זה האור החיים, שהיה באה"ר בבת אחת, נמשך ונארך, לשלשלת גדולה המתגלגלת, על גלגל שינוי הצורות, עד גמר התיקון, בלי הפסק כלל כרגע, להיות מעשה ה' מוכרחין להיות חיים וקיימים, ומעלין בקודש ואין מורידין, והבן זה היטב. וכמקרה האדם, כן קרה לכל בני העולם עמו, כי כלם ירדו מבחי' נצחית וכללית, על גלגל שינוי הצורה, כמו האדם, כי האדם ועולם, ערך פנימי וחיצון להם, אשר החיצונית תמיד עולה ויורד בהתאם להפנימי, ואכמ"ל. וז"ע בזיעת אפיך תאכל לחם, שבמקום נשמת החיים הקדום, שנפח ה' באפו, נמצא עתה, זיעה של חיים באפו.
הקדמה לפנים מאירות – אות י'ח 2 | זיעה של חיים
הקדמה לפנים מאירות (אות י"ח) ועתה נבוא לעומק הענין, והטעות, שהיה קשור ברגלו, כי זה העצה"ד טו"ר, היה מעורב מבחי' חלל הפנוי, כלומר, מצורת הגדלות שבקבלה. שעליה היה הצמצום, ואור העליון כבר נפרד משם, כנ"ל. וכבר נתבאר, שאדם הראשון, לא היה לו כלל בבנינו, צורת גדלות הקבלה, הנמשך מחלל הפנוי, אלא כולו נמשך ממערכת הקדושה, שענינם להשפיע. כמו"ש בזוהר קדושים, דאדה"ר לא הוה לי' מהאי עלמא כלום, ע"ש. וע"כ נאסר לו העצה"ד, כמו ששורשו, וכל מערכת הקדושה, שהמה נפרדים מהס"א, משום שינוי הצורה שלהם, שהיא ענין הפירוד כנ"ל, וע"כ גם הוא נצטוה עליו, והוזהר מלהתחבר בו, כי יופרד מחמתו משורשו, הקדוש, – וימות, כמו הס"א והקלי' שהמה מתים, לסבת הפכיותם ופירודם מהקדושה, וחי החיים, כנ"ל. אמנם, השטן הוא הס"מ הוא מלאך המוות, שנתלבש בהנחש, וירד והסיתה לחוה, בדבר שקר שבפיו, לא מות תמותון. ונודע, שכל דבר שקר שאין אומרים דבר אמת בתחילתו אינו מתקיים, וע"כ הקדים אותה בדבר אמת, וגילה לה מטרת הבריאה, שכל ענינה לא באה, אלא לתקן העץ הזה, כלומר, כדי להפך כלי קבלה הגדולים על צד ההשפעה, וז"ש חז"ל שאמר לה, אשר אלקים אכל מעץ הזה וברא את העולם, כלומר, שהסתכל על ענין זה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה וע"כ ברא העולם.
וכמו שנתבאר לעיל, דכל ענין הצמצום א', לא היה אלא בשביל האדם, העתיד להשוות הצורה של קבלה, להשפעה, עי' לעיל, והוא דבר אמת. וע"כ היה השעה משחקת לו, והאשה האמינה אותו, בשעה שהכינה את עצמה לקבל ולהנות רק בע"מ להשפיע, נמצא ממילא, שפרח הרע מן העצה"ד טו"ר ונשאר עצה"ד טוב. להיות שכל ענין הרע דשם, הוא רק מבחי' שינוי צורה, דקבלה לעצמו, שהיה מוטבע בו להטביע, אמנם בקבלה ע"מ להשפיע, הרי הביאתו על תכלית שלימותו, ונמצאת שעשתה יחוד הגדול, כמו שראוי להיות בסוף מעשה.
אמנם זה הקדושה העליונה, היה עדיין שלא בעונתו, שלא היתה ראויה לעמוד בה, זולת באכילה א', אבל לא באכילה הב' (שז"ס הזוה"ק דכלא מלילא בשיקרא). ואסביר לך, כי אינו דומה, המנזר עצמו מהתאוה, בטרם שטעמה והורגל בה, להמנזר עצמו מהתאוה, אחר שטעמה ונקשר בה, כי הראשון ודאי יכול להזיר את עצמו, בפעם א' על תמיד, משא"כ השני, צריך לעבודה יתירה, לפרוש מתאותו לאט לאט, עד שגומר הענין. כן הדבר הזה, להיות שהאשה עדיין לא טעמה מעצה"ד, והיתה כולה בבחי' השפעה, ע"כ, בקל היה מעשיה לאכול אכילה ראשונה, ע"מ להשפיע נ"ר להשי"ת בתכלית הקדושה, משא"כ, אחר שטעמה אותו, כבר נקשר בה תאוה גדולה וחמדה יתירה לעצה"ד, עד שלא היתה יכולה עוד לפרוש מתאותה, כי כבר יצא הענין מרשותה. והיינו שאמרו חז"ל, שאכלו פגה, פי', טרם בישולו, דהיינו בטרם שקנו הכח והגבורה למשול על יצרם, והבן היטב. ודומה למה שאמרו ז"ל במס' יבמות אליבא דאבא שאול, שאמר, הנושא יבמתו לשם נוי ולשם אישות הוי כפוגע בערוה, ואמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, עש"ה. וז"ש ז"ל, אכלתי, ואוכל עוד, כלומר, שאפי' בו בעת, שכבר שמע בפירוש, שחרה בו השי"ת, מ"מ לא יכול לפרוש הימנו, שכבר נקשר בו התאוה. ונמצא, שאכילה א', היה ע"צ הקדושה, ואכילה ב', היה בזוהמא גדולה.
ובזה מובן חומר ענשו של עצה"ד, שנתקבצו עליו כל בני אדם למיתה, אמנם זה המיתה, נמשך מתוך אכילתו, כמו שהזהיר אותו השי"ת, ביום אכלך ממנו מות תמות. והענין להיות שנמשך לתוך איבריו, צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי, אשר מצמצום ולהלן, כבר אור העליון א"א לו להיות עמה, בכפיפה אחת, וע"כ זה הנשמת חיים הנצחית, המפורש בהכתוב, ויפח ה' באפו נשמת חיים וכו', היה מוכרח להסתלק משם, ונתלה לו חייתו הזמנית בפת לחם. וחיים האלו, אינם חיים נצחיים כלמפרע, שהיה לצורכו עצמו, אלא דומה בערך, לזיעה של חיים, כלומר שנתחלק לו החיים לטפין טפין, באופן שכל טפה וטפה, הוא חלק מהחיים שלו הקודמים, שה"ע ניצוצי נשמות שנתחלקו לכל תולדותיו עד שבכל תולדותיו, מכל בני הישוב ומכל הדורות, עד דור האחרון, המשלים מטרת הבריאה, המה, בערך שלשלת גדולה אחת, באופן שמעשי השי"ת לא נשתנו כלל וכלל, מחמת חטאו של עצה"ד, אלא זה האור החיים, שהיה באה"ר בבת אחת, נמשך ונארך, לשלשלת גדולה המתגלגלת, על גלגל שינוי הצורות, עד גמר התיקון, בלי הפסק כלל כרגע, להיות מעשה ה' מוכרחין להיות חיים וקיימים, ומעלין בקודש ואין מורידין, והבן זה היטב. וכמקרה האדם, כן קרה לכל בני העולם עמו, כי כלם ירדו מבחי' נצחית וכללית, על גלגל שינוי הצורה, כמו האדם, כי האדם ועולם, ערך פנימי וחיצון להם, אשר החיצונית תמיד עולה ויורד בהתאם להפנימי, ואכמ"ל. וז"ע בזיעת אפיך תאכל לחם, שבמקום נשמת החיים הקדום, שנפח ה' באפו, נמצא עתה, זיעה של חיים באפו.
הקדמה לפנים מאירות- אות י'ז | עורמת הנחש
הקדמה לפנים מאירות ומסבירות (אות י"ז) ועתה, נבין ערמת הנחש, אשר חז"ל הוסיפו להודיענו, אשר הס"מ היה מתלבש בו, והיינו מפני שגבהו דבריו מאד. והנה פתח, באף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, פי' שנכנס עמה בדברים, להיות שהאשה לא נצטוה מפי הקב"ה, כנודע, וע"כ שאל אותה על דרכי הבירור, כלומר מאין תדע, שנאסר העצה"ד, אולי נאסרו לכם גם כל פירות הגן. ותאמר האשה מפרי עץ הגן נאכל וכו', לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון.
ויש כאן ב' דיוקים גדולים:
א. הא הנגיעה, לא נאסרה מעולם, ועל מה הוסיפה באיסור,
ב. כי הטילה ספק בדברי השי"ת ח"ו, שהשי"ת אמר מות תמותון, והאשה אמרה פן תמותון, והיתכן שלא האמינה ח"ו בדבר ה', עוד מטרם החטא.
אמנם האשה ענתה לו על פי שאלתו של הנחש, דעל כן יודעה, מה שאסר ה' כי כל עצי הגן מתוקים ונחמדים, וראוים לאכול, משא"כ זה העץ אשר בתוך הגן, כבר היתה בו בקרוב לנגיעה, וטעמה בזה טעם קשה כמות. והיא שהוכיחה מעצמה, שמצד הבירור שלה, יש חשש מיתה אפי' על הנגיעה ולכן הוסיפה להבין במצוות האיסור, על מה ששמעה מבעלה, כי אין חכם כבעל נסיון, ופן תמותון סובב על הנגיעה. וכנראה, שהתשובה היה מספקת לגמרי, כי מי יתערב ויכחיש בחוש הטעם של חבירו. אמנם הנחש הכחיש אותה, ואמר, לא מות תמותון, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וכו'. ויש לדייק, מה ענין פקיחת עינים לכאן, אמנם כן דבר חדש ונשגב הימנה, הודיע אותה, שהוכיח להם, שטפשות היא לחשוב, שברא ה' דבר רע ומזיק בעולמו, והא ודאי כלפי השי"ת, אין זה ענין רע ומזיק, אלא זה המרירות שתטעמו בו אפי' בקירוב נגיעה, הוא רק מצדכם, להיות אכילה זו, הוא להעמיד אתכם, על גובה מעלתכם, וע"כ לקדושה יתירה אתם צריכים, בעת המעשה שיהיה כל כונתכם להשפיע נ"ר לו ית', לקיים הכוונה שעליה נבראתם. ולפיכך הוא נדמה לכם כרע ומזיק, כדי שתבינו הקדושה היתירה הנדרש מכם. אמנם ביום אכלכם ממנו, פירוש, אם תהיה המעשה בקדושה וטהרה, ברורה כיום, אז והיתם כאלקים יודעי טוב ורע, כלומר, כמו שכלפי השי"ת הוא ודאי מתוק בהשואה גמורה, כן יהיה לכם הטוב והרע בהשואה גמורה, למתוק ולעדן. ועדיין נשאר מקום להרהר באימון הנחש, מפני שהשי"ת לא הודיעו זה בעצמו, ע"כ הקדים הנחש, ואמר, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם כלומר, מצד השי"ת דבר יתר הוא, להודיעכם זאת, להיותו יודע שאם תשימו לבכם לזה, לאכל על צד הקדושה, ונפקחו עיניכם מעצמיכם, להבין גודל הרוממות שבו, כי תרגישו בו מתיקות ועידון עד להפליא, וא"כ אינו צריך להודיעכם, דעל כן הטביע בכם כח המברר. לידע תועלתכם מעצמכם.
ומיד כתיב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וכו', פי' שלא סמכה עצמה על דבריו, אלא שהלכה ובררה מדעתה ותבונתה, והקדישה את עצמה בקדושה יתירה, לעשות נ"ר להשי"ת, כדי להשלים הכונה הנרצה הימנה, ולא כלל להנאתה עצמה. שאז, נפקחו עיניה, כדברי הנחש, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, והיינו ע"י זה שראתה, כי תאוה הוא לעינים, כלומר, דעוד מטרם שנגעה בו, הרגישה מתיקות ותאוה גדולה, בראות עיניה לבד שחמדה כזה עוד לא קרה לה, בכל עצי הגן, ונתברר לה עוד, אשר נחמד העץ להשכיל, כלומר, דע"כ יש בעץ הזה תאוה וחמדה מרחוק, יתר מכל עצי הגן, היינו להשכיל עליו, אשר בשביל מעשה האכילה הזו, נבראו, והוא כל המטרה, כמו שגילה לה הנחש. ואז, אחר הבירורין המוחלטים האלו, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ודייק הכתוב במלת עמה, כלומר, על כונתה הטהורה, דהיינו רק להשפיע, ולא לצרכי עצמו וזה הוראת הכתוב, שנתנה לאישה עמה, כלומר, עמה בקדושה.
