תשנ"א – מאמר ב' / 1990/91 – מאמר 2
הכתוב אומר "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים, ושובו אל ה'. אמרו אליו, כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו". ויש להבין, מהו הקשר, שמשמע, היות "כי כשלת בעוונך", לכן "שובה עד ה' אלקיך". וכמו כן מהו "אמרו אליו, כל תישא עוון". וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר, עד ה', אלקיך" (יומא פ"ו).
ידוע שבסדר עבודה יש להבחין לב' בחינות:
א) מה שנוגע לכל הכלל. שהעבודה שלהם הוא בבחינת המעשה, ועל הכוונה אין הם עובדים, היינו לכוון שיהיה בע"מ להשפיע. ולכן בבחינת המעשה פחות יותר כולם חושבים שהם בסדר. אלא כל אחד מאמין, שבטח אי אפשר להיות שהאדם יהיה שלם. לכן בדרך כלל הוא חושב עצמו שלם, וכשהוא מסתכל על חבריו, הוא רואה את החסרונות שלהם, שהם לא בסדר. מה שאם כן הוא בסדר.
אלא חסר לו משהו. ועל זה הוא מתרץ, הלא כתוב "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". לכן בטח גם הוא בעל חסרון. וגם הוא נזהר במידת השפלות, כמו שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". הגם שהוא רואה, שהוא יותר מרומם משאר אנשים, ומכל מקום הוא מאמין באמונת חכמים, והוא מאמין למעלה מהדעת, בטח הוא שפל, היינו שהוא יותר גרוע משאר אנשים. אולם זהו הוא אצלו בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
נמצא, שאלו אנשים השייכים לבחינת הכלל, כשהם עוסקים בתורה, הם לא יכולים להרגיש שיש להם עוונות, ושהם יותר גרועים משאר אנשים. אלא באופן כללי הם מרוצים מעבודה שלהם. לכן כשבא חודש אלול ועשרת ימי תשובה, שאז הזמן שצריכים לעשות תשובה, יש להם אז עבודה רבה, למצוא אצלם עוונות, שצריכים לעשות תשובה עליהם.
אחרת הם נידונים בבית דין של מעלה, שיכולים חס ושלום לתת להם עונשים על מעשיהם. הם מבינים, שאפשר להיות, שהשכר, מה שמגיע להם לפי הבנתם, זה לא יהיה. היינו, שיהיה להם פחות שכר. אבל לא עונשים, על זה אין מה לדבר. היות שהם יודעים בעצמם, שיש להם הרבה תורה והרבה מצות.
מה שאם כן אלו אנשים, שעובדים בבחינת הפרט, כלומר שהם רוצים לזכות לבחינת דביקות בה', והם מבינים, שהתו"מ מה שהם מקיימים, הוא רק בבחינת תרי"ג עצות, איך להגיע לזכות להיות דבוק בה'. כלומר, שלא תהיה להם רק דאגה אחת, איך לעשות נחת רוח ליוצרו, ולתועלת עצמם אינם דואגים.
ובטח הגוף מתנגד לזה, ומביא לו טענות צודקות, איך מה שהוא מדבר, הוא נכון. ומתחיל להביא לו ראיות מכל העולם, שאף אחד לא הולך בדרך כזה לבטל את הרצון לקבל לעצמו, ולעסוק רק לשם שמים. והאדם רוצה להתגבר על העוונות, מה שהרצון לקבל מביא לו מחשבות, מה שהם נגד האמונה. שזוהי טענת פרעה, שאמר "מי ה', אשר אשמע בקולו".
נמצא, שהאדם נכשל בעוון של כפירה חס ושלום. ועד כמה שהאדם מתגבר, הוא בא ומתגבר על האדם. זאת אומרת, עד כמה שהאדם רוצה להאמין בה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב, הגוף מראה לו את ההיפך. וממילא הוא נמצא תמיד בכשלונות, והוא רואה, שהוא דבר שאין לו סוף, והוא נמצא בעליות וירידות, ולא יודע מה לעשות נגד זה.
על זה הכתוב אומר "שובה ישראל עד ה' אלקיך". ומדוע מוכרח להיות "עד ה' אלקיך". זהו מטעם "כי כשלת בעוונך". כלומר, היות שאתה נכשלת בעוונך, היינו מעוון של אמונה, ואתה מרגיש עכשיו, שאתה הוא אדם הכי שפל שבעולם, כי המחשבות ורצונות שיש לך, אין לאף אחד בעולם, שיהיו כל כך בתכלית השפלות. ואתה מרגיש, שאתה מרוחק מרוחניות מכל וכל.
כלומר, החילוניים, אין הם אומרים, שהם מרוחקים מהרוחניות, היות שהם בכלל לא מאמינים שיש רוחניות בעולם. וכמו כן הדתיים, שמאמינים בתו"מ, הם לא מרגישים שהם מרוחקים, כנ"ל, שכל אחד מרגיש עצמו פחות או יותר שהם בסדר. ואם הוא רואה איזה חסרון בעצמו, בטח שיש לו איזה תירוץ על עצמו. ובעיקר שהאדם רואה, שכל העולם חיים חיי שלוים, והוא נמצא במצב של מלא כשלונות, בעוונות. ואין הוא רואה שום מוצא לצאת מהמצב הזה.
לכן אין לו עצה אחרת אלא "שובה ישראל". האדם צריך לשוב לה', ולא נסוג ממנו עד שיזכה שה' יהיה אלקיך. כלומר, שיזכה לאמונה שלימה, אחרת הוא יהיה נשאר בהכשלונות. לכן מוטל על האדם להשתדל ולעשות כל מה שבידו, עד שירחמו עליו מלמעלה, ויתנו לו את הכח, הנקרא "רצון להשפיע".
ובהאמור נבין מה שכתוב "קחו עמכם דברים". היינו אלו הדברים, שהגוף מדבר אליכם, וטוען, שלא כדאי לעבוד לשם שמים, אלו דברים קחו, בעת שובו אל ה'. אמרו אליו "כל תישא עוון". היות שהדברים האלו, מה שהגוף אומר לנו, אין בידינו להתגבר עליהם, אלו הדברים אותם קחו, בעת אשר אתם שבים אל ה'. ואומרים "כל", שרק אתה הוא ה כל יכול, שאתה יכול לתת לנו טבע שני, הנקרא "רצון להשפיע". אתה "תישא עוון", שאתה יכול לקבל את העוון שלנו, ולתקנו, שרק אתה הוא הנושא עוון שלנו, ולנו אין שום כח.
אולם אנחנו מאמינים, שכל אלו הדברים, שהגוף מדבר אלינו, אתה הוא נתת לו את הדברים האלו, ובטח שאתה שלחת לנו, בטח זהו לטובתינו. לכן אמרו אליו "כל תישא עוון וקח טוב". כלומר, קח את הטוב הזה ששלחת לנו. היינו, אלו דברים, שהגוף היה טוען נגד ה', אתה מוכרח לתת טבע אחר, הנקרא "רצון להשפיע". כי אחרת אנחנו אבדנו, היות שאנחנו מלא כשלונות.
וזה שכתוב "ונשלמה פרים שפתותינו". ואנחנו רוצים, במקום שאנו נמצאים, במקום "שפתותינו", ש"שפתים" הוא בחינת הסוף שבדבר, היינו מחוץ לקדושה. לכן היות שע"י הרצוניות שבנו, אנו נמצאים מחוץ לקדושה, לכן אנו מבקשים ממך "ונשלמה פרים שפתותינו". כלומר, במקום שאנחנו נמצאים בשפתים, בסוף, אנחנו רוצים, שאנחנו נהיה שלמים עם פירות, שהיא בחינת "פרים", היינו פריה ורביה במעשים טובים.
ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". והיינו כנ"ל, כי אלו אנשים, שהם שייכים לבחינת הכלל, הם לא מרגישים, שיש להם כשלונות. בעוון, הנקרא "עוון הראשון". היות שהם מרגישים, שיש להם אמונה. והם בסדר. כי הגם שאין להם רק אמונה חלקית, כמו שמבואר (הקדמה לתע"ס, אות י"ד) אבל הם לא מרגישים את זה.
לכן הם חושבים, שהם בשלימות. מה שאם כן, אלו אנשים ששייכים להפרט, היינו שהם רוצים, שיהיה רק רשות אחד, היינו רשות היחיד, כלומר שהם רוצים לבטל את רשות עצמו, הנקרא "רצון לקבל", אלא שיהיה מגולה בעולם רק רשותו של הקב"ה, אז הם מרגישים, איך שהגוף מתנגד לזה, והם רוצים לחזור בתשובה, היינו לשוב לה', והתשובה הזאת מגיע עד כסא הכבוד.
אולם יש להבין, מהו ענין "כסא הכבוד" בעבודה. ידוע, שמלכות נקראת "כסא הכבוד", כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף מ"ה, אות ל"א) וזה לשונו "כי סוד הכסא הוא בב' בחינות:
א) שהוא מכסה על המלך, בסוד "ישת חושך סתרו". ומשום זה כסא מלשון "כיסוי".
ב) היא מגלה כבוד המלכות בעולמות, בסוד הכתוב "ועל הכסא דמות כמראה אדם".
והענין הוא, שאנו צריכים להאמין, שהצמצום וההסתר, שהיו, הוא תיקון עבור הנבראים. כלומר, שדוקא ע"י ההסתר והכיסוי, שנעשה, אז הנבראים יגיעו לשלימותם. ושצריכים להאמין למעלה מהדעת על ההנהגה, שהקב"ה מנהיג את העולם הוא בבחינת טוב ומטיב, אלא, מה שאין אנו רואים זה, אלא שהנהגת טוב ומטיב מוסתר מאתנו, ואנו צריכים להאמין, שבאמת ההשגחה היא בבחינת טוב ומטיב, אלא שיש על זה כיסוי, המכסה את זה.
והגם שהגוף מתנגד לזה, כי הוא טוען "אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות", ולא להאמין למעלה מהדעת. והאדם רוצה להתגבר על טענת הגוף. זוהי עבודה קשה. ויש בזה עליות וירידות.
וכשהאדם צועק לה', שיעזור לו, שיוכל לקבל על עצמו את הכיסוי הזו. כלומר, שיהיה בידו להאמין, שבאמת ההשגחה היא בבחינת טוב ומטיב, אלא הוא עדיין, אין לו זכיה לראות זה. נמצא, שעל ידי עבודה זו, הוא נעשה מרכבה להכסא. היינו, שמקבל על עצמו את הכסא הזו, אף על פי שזהו הסתרה ממש. ואז נעשה מהכסא הזה בחינת "כסא הכבוד". כלומר, שזוכה, שכבוד השכינה יושבת על הכסא.
נמצא, שבשיעור, שהיה מקודם בבחינת "כסא", שהיא בחינת הסתר, נעשה שהיה בבחינת "שכינתא בעפרא", נעשה עתה לבחינת "כסא הכבוד". וזה שכתוב, שהכסא שהוא מכסה על המלך, בסוד "ישת חושך סתרו". היינו, שאינו מאיר הכסא, אלא שהיא בחינת חושך. וצריכים להתגבר על החושך, ולומר "עינים להם ולא יראו".
נמצא, שבזמן "הכסא", המצב הזה נקרא "כי כשלת בעוונך". שיש להאדם במצב "הכסא" עליות וירידות. ואין האדם רואה, שהעבודה הזו יקח סוף. אלא תמיד הוא בהלוך ושוב. היות שבזמן הכיסוי קשה להאדם להתגבר ולומר, שהקב"ה מתנהג בבחינת טוב ומטיב.
לכן מוטל על האדם הזה לעשות תשובה, שהוא, שמהכסא, שהיא בבחינת "ישת חושך סתרו", יתגלה בחינת הב' שבכסא, שהיא מגלה כבוד המלכות בעולמות, בסוד הכתוב "ועל הכסא דמות כמראה אדם".
וזה שכתוב "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". פירוש, שהתשובה צריכה להיות, שהאדם צריך לזכות לבחינה ב', שבפירוש "כסא", שהיא "כסא הכבוד". וזהו "שובה ישראל עד ה' אלקיך".
וענין "כי כשלת בעוונך" יש לפרש, כי בזמן שהאדם רוצה לעשות תשובה, היינו שהאדם שנפרד מה' מטעם הרצון לקבל, שהיא בהפכיות הצורה מהבורא, ורוצה להתחבר עם הבורא, שיהיה לו אז בחינת השתוות הצורה, אז הוא רואה, ש"הנסתרות לה' אלקינו".
כלומר, בזמן שהוא רוצה לעשות משהו לה', היינו לתועלת ה', הוא טעם "נסתר". היינו, שנסתר אז ממנו טעם של העבודה. מה שאם כן בזמן שהוא עובד לתועלת עצמו, הנקרא "לנו ולבנינו", אז הטעם מגולה אצלנו. כלומר, "הנסתרות" ו"הנגלות" הכוונה על הטעם.
זאת אומרת, בזמן שהאדם עובד לתועלת ה', הנקרא "לה' אלקינו", אז טעם עבודה נסתר. מה שאם כן לתועלת עצמו, שנקרא "לנו ולבנינו". אז הטעם נקרא "נגלות", הטעם עבודה מגולה. נמצא, שזה גורם לנו כשלונות. וזה שכתוב "כי כשלת בעוונך". לכן אין עצה אחרת, אלא שהאדם צריך לשוב לה'. ועל זה אמרו "וכל תישא עוון וקח טוב".
ובהאמור יש לפרש זה שכתוב ב"ברכת המזון" "ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים, ואדם". ויש להבין, בשביל מה צריכים לבקש מה', שנמצא חן בעיני אדם. מה הכוונה, שבני אדם יכבדו אותנו ויתנו לנו כבוד. מה זה שייך לעבודה. אלא כנ"ל, שאנחנו מבקשים מה', שנמצא חן בעיני אלקים. ומה אנו רוצים ממנו, שיתן לנו בחינת "אדם". היות מצד הטבע, האדם נברא עם הרצון לקבל, שנקרא בחינת "מלכות", שהוא בחינת שם ב"ן, שגימטריא בהמה.
לכן אנו מבקשים, שנמצא חן בעיני אלקים, שיתן לנו בחינת אדם, כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם, ולא אומות העולם". שאדם גימטריא מ"ה, שהוא בחינת משפיע. כלומר, שמבקשים, שנמצא חן בעיני אלקים, שיתן לנו בחינת "אדם". וזה שכתוב "ונמצא חן בעיני אלקים, ואדם", שיתן לנו בחינת אדם.
נמצא, שהאדם צריך להתפלל רק על דבר אחד, היינו שה' יקרב אותו. כי "קירוב" ברוחניות נקרא השתוות הצורה. כלומר, שהוא רוצה, שה' יתן לו את הרצון להשפיע, הנקרא "טבע שני".
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, קמ"ז) "הרופא לשברי לב". ויש להבין, מהו שה' רופא לשברי לב. והענין, כי ידוע שעיקר אצל האדם הוא הלב, כמאמר חז"ל "רחמנא ליבא בעי". ש"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שענינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכל הולך לחוץ.
כמו כן אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם לכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכל יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר "אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול לכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי".
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד) "קרוב ה' לנשברי לב". פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה', שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם. וזה אפשר להיות רק אם האדם זכה לרצון להשפיע. לכן הוא מבקש מה', שיתן לו את הרצון להשפיע. כי הוא רואה, שלא חסר לו שום דבר בעולם, אלא שתהיה בידו יכולת לעשות מעשים לשם שמים. נמצא, שהוא מבקש רק קרבת ה'. ויש כלל "מידה כנגד מידה". לכן ה' מקרב אותו. וזה שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב".
ובהאמור נבין מה שכתוב שם "שומר כל עצמותיו, אחת מהנה לא נשברה". וזהו כנ"ל, שהעצם של האדם הוא הלב, היינו הרצון שישנו בהלב. וכל פעם הרצונות שבאדם מתחלפים בעליות וירידות. וה' שומר את הרצונות שלהם, שלא יתערב הרצון לקבל בתוך הרצונות של קדושה.
וזה שכתוב "אחת מהנה לא נשברה". היינו, היות שהרצון לקבל גורם לשבירת הכלים, וכשהבורא שומר אותו, היינו שהוא מקרב את האדם, הנקרא "השתוות הצורה", בזה שהוא נותן לו טבע שני, הנקרא "רצון להשפיע", זה נקרא "שומר ה'", כמו שכתוב "שומר פתאים ה'". היינו, מי שמרגיש עצמו שהוא פתי, שאין לו שכל, שישמור את עצמו, שלא יפול תחת שליטת הס"א, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", והוא מבקש מה', שישמור אותו. נמצא, שהאדם נותן את האתערותא דלתתא, שזה נקרא "רצון" וכלי, אז ה' נותן לו את האור.
מה שאם כן כשהאדם נמצא בזמן העליה, ואז הוא חושב שכבר הוא לא צריך לעזרת ה', היות שיש לו עכשיו בסיס של הרגשה, שנקרא אצלו בחינת "ידיעה". היינו, שעתה הוא יודע על איזו מטרה הוא עובד. כבר העבודה שלו אינה למעלה מהדעת, היות שיש לו כבר בסיס על מה לסמוך. היינו, על הרגשה הזו, שהוא מרגיש, שהמצב הזה טוב לו. ועל הבסיס הזה הוא קובע את העבודה.
אז תיכף זורקים אותו מלמעלה, ושואלים אותו כאילו "איפוא החכמה שלך, שאתה אמרת, שאתה כבר יודע על מה שהעבודה נתמכת". אלא כל זמן שהאדם חושב את עצמו לפתי, היינו שהבסיס של העבודה הוא למעלה מהדעת, והוא זקוק אז לעזרת ה', אז האדם אומר "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". ודוקא באופן כזה נקרא הבורא "שומר ישראל ה'".
ובזה מובן, מהו שהאדם נמצא בצרה, בעבודה. התשובה היא, ידוע, ש"צר" נקרא חוסר חסדים. לכן, בזמן שהאדם רואה, שאין בידו לעשות שום דבר בע"מ להשפיע, שזה נקרא, שאין בידו לעשות חסד, אלא רק לתועלת עצמו, והוא רואה, שבמצב שבו הוא נמצא, אף פעם לא יהיה בידו לזכות לדביקות ה', והוא מצטער על זה. ומה האדם יכול לעשות. על זה, זאת אומרת, אין לאדם לעשות שום דבר שיעזור, אלא לצעוק לה'. וה' שומע. "ומכל צרותם" היינו מכל מצב. שהוא נמצא במצב הצרות, שהוא חוסר חסדים, שאי אפשר לו להתגבר על מעשיו, ה' מציל אותו, כמו שכתוב "מכל צרותם הצילם". מה שכתוב "אין לו צרות", היינו שאינו מצטער, מזה שאינו בידו לעשות משהו בע"מ להשפיע. לכן אין לו כלי, שה' יציל אותו, היות שהוא מרגיש, הוא בסדר המצב שבו הוא נמצא.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (חולין, קל"ג) "כל השונה לתלמיד שאינו הגון, נופל בגיהנום". ויש להבין, הלא כתוב "אמר הקב"ה "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". אם כן בטח מי שיש לו יצה"ר, ואינו יכול להתגבר עליו, אמר "בראתי תורה תבלין". הלא רואים אנו, שצריכים ללמוד תורה, אפילו בזמן שהוא לא הגון.
ויש לפרש זה על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין". הלא "לטפשים" היה צריך לומר. ותירוץ, כי מי שמחפש חכמה, אף על פי שעדיין אין לו, כבר נקרא "חכם", היות רצונו הוא להיות חכם. וכמו כן יש לפרש כאן, כי מי שרוצה להיות הגון, כבר נקרא "תלמיד הגון".
זאת אומרת, מי שרוצה ללמוד תורה, מסיבת שהוא רוצה להיות הגון, כבר נקרא "הגון". והוא מטעם, שהיות שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מעבדות ה', היינו שאין הוא יכול לעבוד אלא לתועלת עצמו, והוא שאינו הגון, ורוצה להיות הגון, אבל לא הולך לו, לאלו אמרו "אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין".
לכן יש לפרש "אסור ללמוד תורה לתלמיד שאינו רוצה להיות הגון". מה שאם כן מי שרוצה להיות תלמיד הגון, מותר לו ללמוד.
כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו
