תשנ"א – מאמר כ"ג / 1990/91 – מאמר 23
רש"י מפרש על "זאת חקת התורה", וזה לשונו "לפי שהשטן ואומות העולם, מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה, חקה גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה. ויקחו אליך, לעולם היא נקראת על שמך. פרה אדומה, משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו. תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל".
ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה, את ענין שרפת הפרה, שאפרה מטהרת, וכמו כן יש להבין, את ענין, לומר תשובה לאלה השואלים שאלות, מה טעם יש בפרה אדומה. שמדרך העולם הוא, שמי ששואל איזה שאלה, נותנים לו תשובה. שיהא מיושב על הלב של השואל, וכאן הוא שואל, מהו הטעם של פרה, והתשובה מהו, חקה גזרה, וכי תשובה זו מתיישב על הלב. ועוד יש להבין, אומר שהוא חוקה, ואח"כ הוא נותן משל על פרה, "תבוא האם ותקנח את בנה", אם כן כבר יש בה טעם, שהאם תקנח את בנה.
ויש להבין כל זה על דרך העבודה. ידוע שמטרת הבריאה היא, להטיב לנבראיו, ובגלל זה ברא הבורא בהנבראים, רצון והשתוקקות לקבל הנאה, אלא בכדי שהטוב ועונג שהנבראים יקבלו, לא ירגישו את ענין בושה בעת קבלת הנאה, ואם יתביישו, לא תהיה ההנאה בשלימות, לכן נעשה תיקון, שהאדם לא יקבל את הטוב ועונג לטובת האדם, היינו בכדי שהאדם יהנה ממתנת המלך, אלא להיפך, שהבורא יהנה מזה שעושים רצונו, ומקבלים הנאה ממנו, כלומר, היות שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, לכן הוא מקיים ציווי ה', אחרת, היינו מצד הנאת עצמו היה האדם מוותר על ההנאה. נמצא, שאין כאן ענין של בושה, היות שכל מה שהוא עושה הכל לשם שמים, ולא לתועלת עצמו.
אולם אאמו"ר זצ"ל נתן עוד הסבר, מדוע צריכים לעשות הכל בע"מ להשפיע, היות שמדרך הטבע, האדם כשהוא נמצא במצב רוח טוב, ונהנה מהחיים, אין לו צורך לתת כוחות ולהשיג יותר ממה שיש לו, אם הרכוש מה שיש לו נותן לו סיפוק שלם, לכן היות שתענוגי רוחניים הם נותנים סיפוק לאדם, כלומר, אפילו המדרגה הכי קטנה ברוחניות, נותנת סיפוק יותר מכל תענוגי גשמיים, ולפי זה היה האדם מסתפק במיעוט, ולא היה לו צורך להשיג את בחינת נרנח"י שבנשמתו, מה שאם כן בזמן שהאדם עובד בע"מ להשפיע, כלומר, שכל עבודתו היא רק שיהיה נחת רוח ליוצרו, נמצא, בזמן שהאדם משיג איזה מדרגה ברוחניות, והאדם לוקח את התענוג הזה, מטעם שהבורא יהנה מזה, אין האדם יכול לומר, רבונו של עולם, אני לא רוצה עוד מדרגה יותר גבוהה משיש לי, מסיבת היות שכל התענוגים שאני מקבל, הוא רק בשביל שאני רוצה להנאותך, כבר נתתי לך הרבה תענוג, ואני לא רוצה לתת לך שתיהנה יותר מדי, כבר מספיק במה שנתתי לך, ואין אני רוצה לתת לך יותר.
וצריכים לדעת, כי בזמן שהאדם מקבל בע"מ להשפיע, אז האדם מקבל כל פעם טעם יותר גדול, בהשפעה נחת רוח ליוצרו, אם כן אין האדם יכול לומר, שאני לא רוצה לקבל יותר תענוגים, כי אני מסתפק במועט, לכן, בזה שהאדם עובד לתועלת ה', זה גורם לאדם שכל פעם הוא מוכרח לקבל מדרגה יותר גדולה, מטעם שאין הוא יכול לומר להבורא, כבר נתתי לך הרבה תענוגים, ואיני יכול לתת לך יותר. לכן זהו הסיבה שצריכים לעבוד בע"מ להשפיע.
ויש עוד הסבר, מדוע צריכים לעבוד בע"מ להשפיע, מטעם שינוי צורה, היות ברוחניות, השתוות הצורה נקרא, יחוד דביקות, ושינוי צורה גורם התרחקות פירוד, והיות עיקר מה שהאדם צריך להשתוקק בחיים שלו, הוא להתדבק בו יתברך, כי האדם צריך לצייר לעצמו, שאין דבר חשוב יותר בעולם מלהיות בהיכל המלך, לכן ע"י השתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל, על הדבק במדותיו "מהו רחום אף אתה רחום", ובזה האדם נכנס בהיכל המלך, וזוכה כל פעם לדבר עם המלך.
נמצא, שבאופן כללי יש ג' סיבות על מה שאנו צריכים לעבוד לתועלת הבורא, ולא לתועלת עצמנו, ועל זה כתוב "ברוך אלקי שבראנו לכבודו", ולכאורה יש להבין, מהו, שאנו נותנים תודה להבורא, בזה שהוא ברא אותנו לכבודו ולא לכבודנו, הלא השכל מחייב, שאם הוא היה ברא אותנו לכבודנו, היה כל הנבראים מבורכים אותו, והכתוב אומר, שאנו צריכים לתת לו תודה עבור שהוא ברא אותנו לכבודו, מהו הרווח שיש לנו מזה.
והתשובה היא כנ"ל, היינו שאנו צריכים לדעת, שאין הבורא צריך חס ושלום, שאנחנו ניתן לו משהו, וכל מטרת הבריאה הוא רק עבור הנבראים, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו", ובכדי שהנבראים יוכלו לקבל את הטוב מג' סיבות הנ"ל, שהם יכולים לעכב את המטרת הבריאה שלא תגיע לשלימותה, א) מטעם בושה. ב) בכדי שהאדם לא יהיה מסתפק במועט, אלא שכל אחד צריך להשיג את בחינת נרנח"י שבנשמתו. ג) מטעם דביקות, שהוא השתוות הצורה. לכן האדם צריך לעבוד בע"מ להשפיע, כדוגמת הבורא. נמצא בזה, שהבורא ברא אותנו ונתן לנו את התורה ומצות, שעל ידם נוכל להגיע ולעשות הכל בע"מ שיהיה כבוד ה', לכן יוצא, שאנו מבורכים אותו בזה שברא אותנו לכבודו, יהיה הפירוש, שהוא הדריך אותנו, ונתן לנו את האמצעים שנוכל לעבוד לכבודו, בזה אנו נוכל להשיג את מטרת הבריאה, שנקרא, רצונו להטיב לנבראיו. וזהו על דרך שאמרו חז"ל, "אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", וזהו האמצעים שנוכל להגיע לעבוד הכל לכבודו, לכן אנו נותנים לו את התודה על זה, ואנו אומרים "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו".
ובכדי שהאדם יוכל לבוא לידי מעשים בע"מ להשפיע, היינו לעשות מעשים לא לתועלת עצמו, ניתן לנו עבודה בבחינת מוחא ובבחינת ליבא, שמוחא נקרא, שהאדם צריך ללכת למעלה ממה שהמוח והדעת מחייב אותו לעשות, שזה נקרא למעלה מהדעת, כלומר שהוא מאמין אף על פי שהשכל והדעת שלו, אינם מסכימים למה שהאדם רוצה לעשות, כלומר, שניתן לנו מצות אמונה למעלה מהדעת, כלומר, שמה שהדעת מחייב לעשות, אין אנו שומעים בקולו. והאמונה שאנו נצטווינו להאמין מה שהתורה אומרת, את זה כן אנו עושים, ואנו אומרים, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות, והדעת מה שהשכל מחייב אותנו, היא למטה בחשיבות, ובטח שצריכים לשמוע למי שהוא יותר חשוב, וזה נקרא, אמונה למעלה מהדעת.
וגם באמונה, יש להבחין ג' הבחנות, א) הוא למשל איש אחד נותן לחבירו אלף דולר, והאדם מקבל אותם, והוא מאמין בטח היות שאיש זה הוא חבר שלי ואדם מסודר. בטח אם הוא נותן לו את הסכום הנ"ל, בטח יש שם אלף דולר, ואינו צריך לספוֹר, וזה נקרא אמונה שהוא למטה מהדעת, כלומר זה שהוא מאמין לו, הוא בגלל שהדעת לא מתנגד למה שהוא מאמין, כלומר שאין סתירה בין זה שהוא מאמין לו, לבחינת הדעת, נמצא, שאצלו האמונה הוא למטה מהדעת, והדעת יותר חשוב, כלומר, זה שהוא מאמין לו, הוא מטעם שאין הדעת מתנגד. אמנם אם זה יהיה בסתירה להדעת בטח הוא לא יאמין. וזה עוד לא נקרא אמונה למעלה מהדעת, ב) שהוא אמר לו הרי לך אלף דולר. והמקבל, הלך וסוֹפר אותם שלוש פעמים, וראה שיש שם אותו הסכום, והוא אומר להנותן אני מאמין לך שיש כאן אותו סכום. כמו שאתה אומר, בטח שהאמונה הזו, לא נחשב לאמונה. ג) שספר את האלף דולר ג' פעמים, וראה שחסר שם דולר אחד, והוא אומר להנותן אני מאמין לך, שיש כאן אלף דולר, כאן, הלא דעת והשכל אומר, שיש כאן חסרון. והוא אומר, שהוא מאמין. נמצא, שזה נקרא למעלה מהדעת אמיתי. אולם זה שהאדם יכול לקיים אמונה למעלה מהדעת, היינו לומר שאני מבטל את הדעת שלי, ומה שספרתי שלוש פעמים, אין זה חשוב, אלא אני מאמין באמונה למעלה מהדעת, היינו כנ"ל, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת, זהו עבודה קשה.
ובזה נבין, שענין אמונת ה' שהאדם צריך להאמין, ולבטל דעתו במה שהדעת אומר לו, נמצא, שבזה שהוא אומר שהדעת שלי יהא בטל כעפרא דארעא, היינו שיהיה בטל כעפר הארץ, זה נקרא, שהאדם מבטל את דעתו מפני דעת תורה, וזה נקרא עבודת מוחא.
וכמו כן יש עבודה הנקראת בחינת ליבא, כי לב נקרא רצון, היות שהאדם נברא בטבע של רצון לקבל לתועלת עצמו, היינו שהאדם יהנה מהחיים שלו, וכשאומרים לו שהוא צריך לעבוד לתועלת ה', הלא הוא נגד הטבע, ולמה צריכים זה. הוא כנ"ל, שהאדם צריך לעשות הכל לתועלת ה', הוא מסיבת ג' טעמים הנ"ל, לכן זהו עבודה מיוחדת, שעל ידי זה שהאדם יודע, שזה שהוא רוצה לעשות הכל לתועלת עצמו, מטעם שהאדם נולד בהטבע של רצון לקבל לעצמו, מוכרח לחלק את עבודתו בב' אופנים, א) בבחינת מוחא, שהאדם צריך לתת תשומת לב, איך הוא המצב שלו הוא בבחינת אמונה, אולם בבחינת אמונה, האדם יכול לעבוד בע"מ לקבל שכר, היינו שהוא מקיים תורה ומצות בגלל שמזה יקבל אח"כ שכר, שיהיה מזה לתועלת עצמו, וממילא הוא ישאר בפירוד. לכן יש עוד עבודה מיוחדת, הנקרא בחינת ליבא, שהוא אהבת הזולת. ואם הוא יעבוד על אהבת הזולת לבד, אז הוא גם כן ישאר מחוץ לקדושה, מטעם שאהבת הזולת, אין זה מטרת הבריאה. כי מטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים צריכים לקבל מהבורא את הטוב ועונג, ואם אין להם אמונה, איך הם יכולים לקבל משהו מהבורא, בזמן שאין להם אמונה בהבורא, לכן צריך להיות את העבודה בב' אופנים.
אולם אמר אאמו"ר זצ"ל, שזה, שצריכים ללכת בבחינת אמונה, ואין הבורא נותן לנו, שנעבוד אותו בבחינת ידיעה, הוא גם כן מטעם שהעבודה לא תהיה לתועלת עצמו. כי אם יהיה מגולה הבורא אצל הנבראים, ולא היו צריכים לאמונה, אז לא היה שום אפשרות, שהאדם יהיה מסוגל לעשות משהו לתועלת ה', והאדם יכול לראות בתענוגים גשמיים, איך שקשה לקבל את התענוגים האלו רק מטעם להשפיע, ומכל שכן, בתענוגים רוחניים, שתענוג רוחני, אפילו בחינה קטנה, יש שמה יותר הנאה מתענוגי גשמיים, בודאי לא יוכל לקבל בע"מ להשפיע, לכן יש עבודה בשניים א) במוחא. ב) בליבא.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו ענין טהרת אפר הפרה בעבודה, שחז"ל אמרו לפי שהשטן ואומות העולים, מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת, והתשובה הוא, לפיכך כתב בה, חקה. ושאלנו, מהו התשובה שיכול להתקבל על הלב, הלא הם שואלים שאלות, מדוע הוא כך, והשכל מחייב, שצריכים לתת תשובה, שהשואל יבין מדוע, ומהו התשובה. אומרים להם, "חקה גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". אלא הענין הוא כנ"ל, היות שסדר עבודה היא, שצריכים להתחיל בעבודה בבחינת מוחא, היינו לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, לכן אם אין האומות שואלים, מה מצוה זאת, אלא סתם שהוא מקבל על עצמו בחינת אמונה, שהוא מאמין למעלה מהדעת, זה נבחן לבחינת אמונה דבחינה א'. שאמרנו לעיל, היינו בדומה לאדם שנתן לו אלף דולר, והוא מאמין לו שהסכום הוא בסדר, ולא סופר אותם.
מה שאם כן שהם באים ושואלים מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, הרי זה דומה לאמונה דבחינה ג', שאמרנו לעיל, היינו שספר אותם, והסכום שלו הוא בחסרון, והוא מאמין לו למעלה מהדעת, היינו הוא מבטל את דעתו ושכלו נגד הנותן, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, לכן דוקא שהאומות העולם שישנו בגופו של אדם. ושואלים מה מצוה הזאת, ומה טעם יש בה, הלא אין הגוף מרגיש שום טעם, מה שהוא נגד השכל והדעת, אם כן התשובה האמיתית והנכונה הוא, להשיב להגוף, שהוא מאמין שהשאלות האלו נשלחו אליו מלמעלה, בכדי שיהיה לו עתה מקום, לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, לכן התשובה הנכונה הוא דוקא מטעם חקה וגזירה, ואסור לענות אז להגוף טעמים שכליים, מדוע הוא רוצה לעבוד לתועלת המלך. נמצא, שדוקא ע"י התשובה של חקה וגזירה, הוא יכול ללכת קדימה בעבודת ה', הגם שהוא רואה שאין בידו להתגבר על הטענות של האומות העולם, על זה הוא גם כן צריך להאמין למעלה מהדעת, זה שאינו יכול להתגבר, אין זה מטעם שהוא חלש אופי, ובגלל זה אינו בידו להתגבר, אלא כך רוצים מלמעלה, שלא יהא אפשרות בידו להתגבר.
והטעם הוא כנ"ל, שדוקא ע"י זה שהוא לא יכול להתגבר, הוא מקבל עתה הזדמנות לתפלה, שה' יעזור לו, שיוכל להתגבר, והרווח מזה הוא, כי דוקא ע"י העזרה מלמעלה, יש מקום לזכות לבחינת נרנח"י שבנשמתו, כי כל פעם שהוא מקבל עזרה, הוא ע"י שמקבל הארה מלמעלה, נמצא, שיש לו עתה הזדמנות לזכות לגדלות הנשמה, מכח שיש לו צורך, שה' יעזור לו, וידוע מה שאומר הזה"ק, כי עזרתו יתברך הוא שנותנים לו מלמעלה בחינת נשמה, לכן האדם צריך להיות זהיר, בזמן שהגוף בא ושואל, בגלל מה אתה צריך להתאמץ בתו"מ, הלא אתה רואה שאין לך עתה שום טעם בהם. אל יחשוב האדם עצות, לתת תשובות בדרך השכל, אלא להשיב להגוף, עתה אני נותן לך תודה, בזה שאתה בא אלי בטענות אלו, כי אני אומר, הצדק עמך בבחינת השכל, כלומר מצד השכל אני צריך להיות עתה בבחינת "שב ואל תעשה", אלא למעלה מהדעת אני עובד, והגם שאתה לא נותן לי להתגבר, ואני רוצה דוקא עתה להתגבר, עד כמה שאני יכול, לכן אני מבקש את עזרת ה', שאני אוכל להתגבר עליך, ובטח עכשיו היא ההזדמנות הכי חשובה, שע"י זה אני יכול להגיע לזכות לכנס לקדושה, ולעשות הכל בע"מ להשפיע. נמצא, שהתשובה "חקה גזירה הוא מלפני", היא התשובה אמיתית בכדי שהאדם יתקדם בעבודה, ולהגיע לבחינת אמונה בקביעות, שה' יעזור לו לזכות לבחינת מוחא וליבא.
ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, שמצד אחד אומר, שפרה הוא חקה בלי טעם, ואח"כ חז"ל נותנים על זה טעם, בדרך "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל". אם כן, הם כן נותנים טעם לפרה אדומה, והתשובה הוא, זה שהאם תבוא ותקנח, זה תשובה, שפרה אדומה היא חקה בלי טעם, ופירוש הדבר, שענין חטא העגל היתה כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף כ"ג, ובהסולם אות י"ד) וזה לשונו "ואלו שחטאו בעגל, אמרו על סוד זה אל"ה אלהיך ישראל, כי הם פגמו בהאי לבוש, ויצאו השפע לאלהים אחרים. שהפירוש, שהם רצו לקבל את אור החכמה בלי לבוש של חסדים, שזה נקרא שלא רצו לקבל את הלבוש של חסדים, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת.
לכן על זה בא מצות פרה אדומה, שהוא כולה חוק וגזירה, שהיא כולו למעלה מהדעת, שהפרה זו נקרא אם, ויתקן את החטא במה שלא רצו ללכת, בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובזה יתוקן החטא. נמצא, שענין פרה אדומה בעצמה, אין בה טעם, אלא להיפך, היות שענין פרה אדומה היא כולה למעלה מהדעת, זה יתוקן מה שרצו בחטא העגל, שיהיה הכל בתוך הדעת, שאמרו "אלה אלהיך ישראל". נמצא, שכל ענין פרה אדומה היא כולה למעלה מהדעת, שזה מראה על ענין אמונה, שמטהרת את הטמאים, כי ענין הטומאה בא מבחינת הרצון לקבל לתועלת עצמו, והתיקון לצאת מהרצון לקבל, היא לקבל עבודת האמונה למעלה מהדעת, שאז האדם מבקש עזרה מה', וע"י זה הוא יצא מתחת שליטת הרצון לקבל, כי זה נקרא, בחינת יצאת מצרים, שרק ה' בכבודו ובעצמו הוציאם ממצרים, כמו שכתוב "אני ולא שליח".
נמצא, שהפירוש של פרה אדומה, שאפרה מטהר, שענין אפר, מראה על דבר שנתבטל, כמו כן לאחר שרפת הפרה, ונשאר רק בחינת אפר, שזה מרמז על ביטול, היינו לאחר שהאדם מבטל את דעתו ורצונו בפני רצון ה', אז האדם זוכה לבחינת רצון ה', שרצון ה' הוא רצון להשפיע, ובזמן שיש להאדם הרצון להשפיע, אז האדם הזה נקרא "איש טהור". כי הוא אינו עושה אז שום דבר, אלא רק מה שיהיה מזה נחת רוח ליוצרו.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ביוצר לפרשת פרה) "לטהר טמאים, לטמא טהורים באומר קדוש", ויש להבין, איך יכול להיות ב' הפכים בנושא אחד, ובדרך עבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם מתחיל להכין עצמו, לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, תיכף הוא נטמא, כלומר, שמטרם שהתחיל בעבודה זו, אלא שהיה עובד בע"מ לקבל שכר, היה מרגיש שהוא צדיק, היינו שהוא רואה שהוא שומר תורה ומצות, ולא מוצא בעצמו שום פגם. לכן הוא יודע שהוא איש טהור, ואינו מקבל טומאה, והוא דואג רק בשביל אחרים, שאינם הולכים בדרך ה', והוא רוצה להשפיע להם בחינת אמונה, והם לא רוצים לשמוע, מה שאם כן הוא יודע בעצמו שיש בידו שיעור אמונה לחלק לכמה אנשים, באם רק הם ירצו לקבל.
אולם בזמן שהוא מתחיל בעבודה דלהשפיע, ולהאמין בה', למעלה מהדעת, אז הוא רואה את האמת, שהוא משוקע באהבה עצמית, וחסר לו אמונה. נמצא, שעכשיו הוא נעשה טמא, זה נקרא "לטמא טהורים", ואח"כ הוא זוכה "לטהר טמאים".
כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו
