ספר התניא
ספר התניא לקריאה
פרק א תניא [בסוף פרק ג' דנדה] משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע וצריך להבין דהא תנן [אבות פרק ב'] ואל תהי רשע בפני עצמך וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות חס ושלום. אך הענין כי הנה מצינו בגמרא ה' חלוקות. צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו ובינוני. ופירשו בגמרא צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור וברעיא מהימנא פרשת משפטים פירשו צדיק ורע לו שהרע שבו כפוף לטוב וכו' ובגמרא סוף פרק ט' דברכות צדיקים יצר טוב שופטן כו' רשעים יצר הרע שופטן בינונים זה וזה שופטן וכו' אמר רבה כגון אנא בינוני אמר לו אביי לא שביק מר חיי לכל בריה וכו' ולהבין כל זה באר היטב וגם להבין מה שאמר איוב [בבא בתרא פרק א'] רבונו של עולם בראת צדיקים בראת רשעים כו' והא צדיק ורשע לא קאמר. וגם להבין מהות מדרגת הבינוני שבודאי אינו מחצה זכיות ומחצה עונות שאם כן איך טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני ונודע דלא פסיק פומיה מגירסא עד שאפילו מלאך המות לא היה יכול לשלוט בו ואיך היה יכול לטעות במחצה עונות חס ושלום. ועוד שהרי בשעה שעושה עונות נקרא רשע גמור [ואם אחר כך עשה תשובה נקרא צדיק גמור] ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע כדאיתא בפרק ב' דיבמות ובפרק קמא דנדה ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא רשע [בפרק ו' דשבועות] וכל שכן וקל וחומר במבטל איזו מצות עשה שאפשר לו לקיימה כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק שעליו דרשו רז"ל כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת וגו' ופשיטא דמקרי רשע טפי מעובר איסור דרבנן ואם כן על כורחך הבינוני אין בו אפילו עון ביטול תורה ומשום הכי טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני*
הגהה
*(ומה שכתוב בזוהר חלק ג' דף רל"א כל שממועטין עונותיו וכו' היא שאלת רב המנונא לאליהו אבל לפי תשובת אליהו שם הפירוש צדיק ורע לו הוא כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשה משפטים דלעיל ושבעים פנים לתורה):
והא דאמרינן בעלמא דמחצה על מחצה מקרי בינוני ורוב זכיות מקרי צדיק הוא שם המושאל לענין שכר ועונש לפי שנדון אחר רובו ומקרי צדיק בדינו מאחר שזוכה בדין אבל לענין אמיתת שם התואר והמעלה של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים אמרו רבותינו זכרונם לברכה צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר ולבי חלל בקרבי שאין לו יצר הרע כי הרגו בתענית אבל כל מי שלא הגיע למדרגה זו אף שזכיותיו מרובים על עונותיו אינו במעלת ומדרגת צדיק כלל ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור וכו' וכמו שכתוב וצדיק יסוד עולם:
אך ביאור הענין על פי מה שכתב הרב חיים ויטאל זכרונו לברכה בשער הקדושה [ובעץ חיים שער נ' פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה. ותאות התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח. ועצלות ועצבות מיסוד העפר. וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וגמילות חיים באות ממנה כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה שיש בה גם כן טוב והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע:
מה שאין כן נפשות אומות עובדי גלולים הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ט פרק ג' וכל טיבו דעבדין האומות עובדי גלולים לגרמייהו עבדין וכדאיתא בגמרא על פסוק וחסד לאומים חטאת שכל צדקה וחסד שאומות עובדי גלולים עושין אינן אלא להתייהר כו':
ספר התניא פרקים ב-יג
פרק ב ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש כמו שנאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ואתה נפחת בי וכמו שנאמר בזוהר "מאן דנפח מתוכיה נפח" פירוש מתוכיותו ומפנימיותו שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח:
כך על דרך משל נשמות ישראל עלו במחשבה כדכתיב בני בכורי ישראל בנים אתם לה' אלהיכם פירוש כמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא אלא הוא וחכמתו אחד וכמו שכתב הרמב"ם*
הגהה
*והודו לו חכמי הקבלה כמו שכתוב בפרדס מהרמ"ק וגם לפי קבלת האר"י ז"ל יציבא מילתא בסוד התלבשות אור אין סוף ברוך הוא על ידי צמצומים רבים בכלים דחב"ד דאצילות אך לא למעלה מהאצילות וכמו שכתוב במקום אחר שאין סוף ברוך הוא מרומם ומתנשא רוממות אין קץ למעלה מעלה ממהות ובחינת חב"ד עד שמהות ובחינת חב"ד נחשבת כעשייה גופניית אצלו יתברך כמו שכתוב "כולם בחכמה עשית":
שהוא המדע והוא היודע כו' ודבר זה אין ביכולת האדם להבינו על בוריו כו' כדכתיב החקר אלוה תמצא וכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' ואף שיש רבבות מיני חלוקי מדרגות בנשמות גבוה על גבוה לאין קץ כמו גודל מעלת נשמות האבות ומשה רבינו ע"ה על נשמות דורותינו אלה דעקבי משיחא שהם בחינת עקביים ממש לגבי המוח והראש וכן בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארצות וכן נפשות לגבי נפשות כי כל נפש כלולה מנפש רוח ונשמה מכל מקום שרש כל הנפש רוח ונשמה כולם מראש כל המדריגות עד סוף כל דרגין המלובש בגוף עמי הארץ וקל שבקלים נמשך ממוח העליון שהיא חכמה עילאה כביכול כמשל הבן הנמשך ממוח האב שאפילו צפרני רגליו נתהוו מטפה זו ממש על ידי שהייתה תשעה חדשים בבטן האם וירדה ממדרגה למדרגה להשתנות ולהתהוות ממנה צפרנים ועם כל זה עודנה קשורה ומיוחדת ביחוד נפלא ועצום במהותה ועצמותה הראשון שהיתה טפת מוח האב וגם עכשיו בבן יניקת הצפרנים וחיותם נמשכת מהמוח שבראש כדאיתא בגמ' [נדה שם] לובן שממנו גידים ועצמות וצפרנים [וכמו שכתוב בעץ חיים שער החשמל בסוד לבושים של אדם הראשון בגן עדן שהיו צפרנים מבחינת מוח תבונה] וככה ממש כביכול בשרש כל הנפש רוח ונשמה של כללות ישראל למעלה בירידתו ממדרגה למדרגה על ידי השתלשלות העולמות אצילות בריאה יצירה עשייה מחכמתו יתברך כדכתיב כולם בחכמה עשית נתהוו ממנו נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ופחותי הערך ועם כל זה עודינה קשורות ומיוחדות ביחוד נפלא ועצום במהותן ועצמותן הראשון שהיא המשכת חכמה עילאה כי יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם:
ובזה יובן מאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ולדבקה בו שכל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה ממש כי על ידי דביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושרשם שבחכמה עילאה שהוא יתברך וחכמתו אחד והוא המדע כו' [והפושעים ומורדים בתלמידי חכמים יניקת נפש רוח ונשמה שלהם מבחינת אחוריים של נפש רוח ונשמת תלמידי חכמים] ומה שכתוב בזהר ובזהר חדש שהעיקר תלוי שיקדש עצמו בשעת תשמיש דווקא משאין כן בני עמי הארץ כו' היינו משום שאין לך נפש רוח ונשמה שאין לה לבוש מנפש דעצמות אביו ואמו וכל המצות שעושה הכל על ידי אותו הלבוש כו' ואפילו השפע שנותנים לו מן השמים הכל על ידי לבוש זה ואם יקדש את עצמו ימשיך לבוש קדוש לנשמת בנו ואפילו היא נשמה גדולה צריכה לקידוש אביו כו' אבל הנשמה עצמה הנה לפעמים נשמת אדם גבוה לאין קץ בא להיות בנו של אדם נבזה ושפל כו' כמו שכתב האר"י ז"ל כל זה בליקוטי תורה פ' וירא ובטעמי מצות פ' בראשית:
פרק ג והנה כל בחינת ומדרגה משלש אלו נפש רוח ונשמה כלולה מעשר בחינות כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן הנחלקות לשתים שהן שלש אמות ושבע כפולות פירוש חכמה בינה ודעת ושבעת ימי הבנין חסד גבורה תפארת כו' וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות. השכל כולל חכמה בינה ודעת. והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו' וחב"ד נקראו אמות ומקור למדות כי המדות הן תולדות חב"ד:
וביאור הענין כי הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כ"ח מ"ה וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית ופחד ה' בלבו ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ברוך הוא והיא כלות הנפש כדכתיב "נכספה וגם כלתה נפשי" וגו' וכתיב "צמאה נפשי לאלהים" וגו' וכתיב "צמאה לך נפשי" וגו' והצמאון הוא מיסוד האש שבנפש האלהית וכמ"ש הטבעיים וכך הוא בעץ חיים שיסוד האש הוא בלב ומקור המים והליחות מהמוח וכמו שנאמר בעץ חיים שער נ' שהיא בחינת חכמה שנקרא מים שבנפש האלהית ושאר המדות כולן הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן כמו שמבואר במקום אחר. והדעת הוא מלשון "והאדם ידע את חוה" והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק ב[[גדולת ה'|גדולת אין סוף ברוך הוא]] ואינו מסיח דעתו כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא ועל כן הדעת הוא קיום המדות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה פירוש אהבה וענפיה ויראה וענפיה:
פרק ד ועוד יש לכל נפש אלהית שלשה לבושים שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד"ס התורה הרי כללות תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצות התורה ובפרטות בחינת חב"ד שבנפשו מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג בפרד"ס כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה. והמדות שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן מלובשות בקיום המצות במעשה ובדבור שהוא תלמוד תורה שכנגד כולן כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מצות עשה וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להן קיום אמיתי כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין שהם רמ"ח אברין דמלכא כביכול כמו שמבואר במקום אחר והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה. או יראה פנימית מזו שמתבושש מגדולתו למרות עיני כבודו ולעשות הרע בעיניו כל תועבת ה' אשר שנא הם הקליפות וסטרא אחרא אשר יניקתם מהאדם התחתון ואחיזתם בו הוא בשס"ה מצות לא תעשה. והנה שלשה לבושים אלו מהתורה ומצותיה אף שנקראים לבושים לנפש רוח ונשמה עם כל זה גבהה וגדלה מעלתם לאין קץ וסוף על מעלת נפש רוח ונשמה עצמן כמו שנאמר בזהר דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד פירוש דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה והקב"ה בכבודו ובעצמו כולא חד כי הוא היודע והוא המדע וכו' כמו שאיתא לעיל בשם הרמב"ם. ואף דהקב"ה נקרא אין סוף ולגדולתו אין חקר ולית מחשבה תפיסא ביה כלל וכן ברצונו וחכמתו כדכתיב "אין חקר לתבונתו" וכתיב "החקר אלוה תמצא" וכתיב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" הנה על זה אמרו במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותיה בשלשה לבושים אלו. ולכן נמשלה התורה למים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן ואפילו בחינת דבור ומעשה שלמטה ממדרגת מחשבה תפיסא בהן ומתלבשת בהן ומאחר שהתורה ומצותיה מלבישים כל עשר בחינות הנפש וכל תרי"ג אבריה מראשה ועד רגלה הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש ואור ה' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה כמו שנאמר "צורי אחסה בו" וכתיב "כצנה רצון תעטרנו" שהוא רצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ומצותיה. ולכן אמרו "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא" כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה שהוא תענוג ההשגה ואי אפשר לשום נברא אפילו מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה' ולכן נקרא בשם זיו השכינה אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה אזי היא תפיסא בהן [1] ומתלבשת בהקב"ה ממש דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך דרך משל שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו כמו שנאמר "וימינו תחבקני" שהיא התורה שנתנה מימין שהיא בחינת חסד ומים:
פרק ה ולתוספת ביאור באר היטב לשון תפיסא שאמר אליהו לית מחשבה תפיסא בך כו'. הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו דרך משל כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו וגם שכלו מלובש בהם והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות ואפילו על מצות התלויות בדבור ואפילו על מצות תלמוד תורה שבדבור כי על ידי כל המצות שבדבור ומעשה הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה. ובידיעת התורה מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה' הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס. ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו ואזי יחיה ויתקיים כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה וזהו שנאמר "ותורתך בתוך מעי" וכמו שנאמר בעץ חיים שער מ"ד פ"ג שלבושי הנשמות בגן עדן הן המצות והתורה היא המזון לנשמות שעסקו בעולם הזה בתורה לשמה וכמו שנאמר בזהר ויקהל דף ר"י ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה איש כפי שכלו כמו שנאמר בפרי עץ חיים [והמזון היא בחינת אור פנימי והלבושים בחינת מקיפים ולכן אמרו רז"ל שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצות לפי שהמצות הן לבושים לבד והתורה היא מזון וגם לבוש לנפש המשכלת שמתלבש בה בעיונה ולימודה וכל שכן כשמוציא בפיו בדבור שהבל הדבור נעשה בחינת אור מקיף כמו שנאמר בפרי עץ חיים]:
פרק ו והנה זה לעומת זה עשה אלהים כי כמו שנפש האלהית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלשה לבושים קדושים כך הנפש דסטרא אחרא מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם כלולה מעשר כתרין דמסאבותא שהן שבע מדות רעות הבאות מארבע יסודות רעים הנזכרים לעיל ושכל המולידן הנחלק לשלש שהן חכמה בינה ודעת מקור המדות כי המדות הן לפי ערך השכל כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם. וכן מתכעס ומתקצף מדברים קטנים וכן בהתפארות ושאר מדות ועשר בחינות אלו הטמאות כשאדם מחשב בהן או מדבר או עושה הרי מחשבתו שבמוחו ודבורו שבפיו וכח המעשיי שבידיו ושאר איבריו נקראים לבושי מסאבו לעשר בחינות אלו הטמאות שמתלבשות בהן בשעת מעשה או דבור או מחשבה והן הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש אשר הכל הבל ורעות רוח וכמו שנאמר בזהר בשלח שהן תבירו דרוחא כו' וכן כל הדבורים וכל המחשבות אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו שזהו פירוש לשון סטרא אחרא פירוש צד אחר שאינו צד הקדושה וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך בין בפועל ממש כמלאכים עליונים בין בכח ככל איש ישראל למטה שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת ה'. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרויה כו' וכל בי עשרה שכינתא שריא לעולם אבל כל מה שאינו בטל אצלו יתברך אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב"ה מבחינת פנימית הקדושה ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה אלא מבחינת אחוריים שיורדים ממדרגה למדרגה רבבות מדרגות בהשתלשלות העולמות דרך עלה ועלול וצמצומים רבים עד שנתמעט כל כך האור והחיות מיעוט אחר מיעוט עד שיכול להתצמצם ולהתלבש בבחינת גלות תוך אותו דבר הנפרד להחיותו ולקיימו מאין ליש שלא יחזור להיות אין ואפס כבתחלה מקודם שנברא ולכן נקרא עולם הזה ומלואו עולם הקליפות וסטרא אחרא ולכן כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו כמו שנאמר בעץ חיים שער מ"ב סוף פ"ד*:
הגהה
*עם היות בתוכו עשר ספירות דעשיה דקדושה וכמו שנאמר בעץ חיים שער מ"ג ובתוך עשר ספירות דעשיה אלו הן עשר ספירות דיצירה ובתוכן עשר ספירות דבריאה ובתוכן עשר ספירות דאצילות שבתוכן אור אין סוף ברוך הוא ונמצא אור אין סוף ברוך הוא מלא כל הארץ הלזו התחתונה על ידי התלבשותו בעשר ספירות דארבע עולמות אבי"ע כמו שנאמר בעץ חיים שער מ"ז פ"ב ובספר גלגולים פרק כ':
אלא שהקליפות הן נחלקות לשתי מדרגות זו למטה מזו המדרגה התחתונה היא שלש קליפות הטמאות ורעות לגמרי ואין בהם טוב כלל ונקראו במרכבת יחזקאל "רוח סערה וענן גדול" וגו' ומהן נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות עובדי גלולים וקיום גופם ונפשות כל בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה וקיום גופם וקיום וחיות כל מאכלות אסורות מהצומח כמו ערלה וכלאי הכרם כו' וכמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ט פ"ו וכן קיום וחיות כל ה[[מעשה דבור ומחשבה]] של כל שס"ה לא תעשה וענפיהן ככמו שכתוב שם סוף פ"ה:
פרק ז אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנזכר לעיל ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עולם הזה שאין בהם צד איסור לא שרש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה רובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכה [שממנה באות מדות טובות שבנפש הבהמית שבישראל כמו שכתוב לעיל] והיא בחינה ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת ומדרגת הקדושה ולכן פעמים שהיא נכללת בשלש קליפות הטמאות [כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ט ריש פ"ד בשם הזהר] ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה כגון דרך משל האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כדאמר רבא חמרא וריחא כו' או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת ויום טוב אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן. אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה' שזהו לשון היתר ומותר כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה' רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר כמו שיתבאר לקמן מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם ואין עולים משם עד כי יבא יומם ויבולע המות לנצח כמו שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכיות ממש שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו יתברך וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות היא הסטרא אחרא ורחוקה מאור פני ה' בתכלית ולזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים כמאמרם ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים כו' ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכיות הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו אבל תשובה שלא מאהבה זו אף שהיא תשובה נכונה וה' יסלח לו מכל מקום לא נעשו לו כזכיות ואין עולים מהקליפה לגמרי עד עת קץ שיבולע המות לנצח. אך החיות שבטפות זרע שיצאו ממנו לבטלה אף שירדה ונכללה בשלש קליפות הטמאות הרי זו עולה משם בתשובה נכונה ובכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המטה כנודע מהאר"י ז"ל ומרומז בגמרא כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות כו' להרוג גופות החיצונים שנעשו לבוש לחיות שבטפות ועולה החיות מהם כידוע ליודעי חן. ולכן לא הוזכר עון זרע לבטלה בתורה בכלל ביאות אסורות אף שחמור מהן וגדול עונו בבחינת הגדלות ורבוי הטומאה והקליפות שמוליד ומרבה במאד מאד בהוצאת זרע לבטלה יותר מביאות אסורות רק שבביאות אסורות מוסיף כח וחיות בקליפה טמאה ביותר עד שאינו יכול להעלות משם החיות בתשובה*:
הגהה
*(מפני שנקלטה ביסוד דנוקבא דקליפה המקבלת וקולטת החיות מהקדושה מה שאין כן בזרע לבטלה שאין שם בחינת נוקבא דקליפה רק שכחותיה וחיילותיה מלבישים לחיות שבטפות כידוע ליודעי חן)
אלא אם כן יעשה תשובה מאהבה רבה כל כך עד שזדונות נעשו לו כזכיות ובזה יובן מאמר רבותינו זכרונם לברכה איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה שבא על הערוה והוליד ממזר שאז גם אם יעשה תשובה גדולה כל כך אי אפשר לו להעלות החיות לקדושה מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם:
פרק ח ועוד זאת במאכלות אסורות שלכך נקראים בשם איסור מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים לעבוד ה' בכח אכילה ההיא וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלש קליפות הטמאות ואפילו הוא איסור דרבנן שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו' ולכן גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים הוא שד משדין נוכראין שהוא יצר הרע של אומות עובדי גילולים שנפשותיהם משלש קליפות הטמאות מה שאין כן היצר הרע וכח המתאוה לדברים המותרים למלאת תאותו הוא שד משדין יהודאין לפי שיכול לחזור לקדושה כדלעיל. אך מכל מקום קודם שחזר לקדושה הוא סטרא אחרא וקליפה וגם אחר כך הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין אלא אם כן מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו כרבינו הקדוש. ועל דברים בטלים בהיתר כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו על ידי גלגולה בכף הקלע כמו שכתוב בזהר פרשת בשלח דף נ"ט. אבל לדיבורים אסורים כמו ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי אין כף הקלע [לבדו] מועיל לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש רק צריכה לירד לגיהנם. וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו למרקה ולזככה רק עונשים חמורים שמענישים על ביטול תורה בפרטות מלבד עונש הכללי לכל ביטול מצות עשה מחמת עצלות בגיהנם של שלג כמבואר במקום אחר וכן העוסק בחכמות אומות עובדי גלולים בכלל דברים בטלים יחשב לענין עון ביטול תורה כמו שכתוב בהלכות תלמוד תורה ועוד זאת יתרה טומאתה של חכמת האומות עובדי גלולים על טומאת דברים בטלים שאינו מלביש ומטמא רק המדות מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבדברים בטלים הבאים מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו בנפשו הבהמית כדלעיל ולא בחינת חב"ד שבנפשו מאחר שהם דברי שטות ובורות שגם השוטים ועמי הארץ יכולים לדבר כן. מה שאין כן בחכמת האומות עובדי גלולים הוא מלביש ומטמא בחינת חב"ד שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו שנפלו שמה בשבירת הכלים מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה כידוע ליודעי חן אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה' או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן:
פרק ט והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם וכתיב "כי הדם הוא הנפש" ולכן כל התאות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האברים וגם עולה להמוח שבראש. אך מקום משכן נפש האלהית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האברים וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם וכמו שנאמר "לב חכם לימינו" והיא אהבת ה' כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה. וכן שמחת לבב בתפארת ה' והדר גאונו כאשר עיני החכם אשר בראשו במוח חכמתו ובינתו מסתכלים ביקרא דמלכא ותפארת גדולתו עד אין חקר ואין סוף ותכלית כמבואר במקום אחר וכן שאר מדות קדושות שבלב הן מחב"ד שבמוחין. אך הנה כתיב "ולאום מלאום יאמץ" כי הגוף נקרא עיר קטנה וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו שהאלהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה ויהיו לבוש לעשר בחינותיה ושלוש לבושיה הנזכר לעיל שיתלבשו כולם באברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם חס ושלום דהיינו תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחב"ד שבנפש האלהית שהיא חכמת ה' ובינתו להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף ולהוליד מהן על ידי הדעת היראה במוחו ופחד ה' בלבו ואהבת ה' כאש בוערה בלבו כרשפי שלהבת להיות נכספה וגם כלתה נפשו בחשיקה וחפיצה לדבקה בו באין סוף ברוך הוא בכל לב ונפש ומאד מעומקא דלבא שבחלל הימני שיהיה תוכו רצוף אהבה מלא וגדוש עד שתתפשט גם לחלל השמאלי לאכפיא לסטרא אחרא יסוד המים הרעים שבה שהיא התאוה שמקליפת נוגה לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת ה' כמו שכתוב "בכל לבבך" בשני יצריך והיינו שיעלה ויבא ויגיע למדרגת אהבה רבה וחיבה יתרה ממדרגת אהבה עזה כרשפי אש והיא הנקראת בכתוב אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא והענג הוא במוח חכמה ושכל המתענג בהשכלת ה' וידיעתו כפי השגת שכלו וחכמתו והוא בחינת המים וזרע אור זרוע שבקדושת נפש האלהית המהפכת לטוב את בחינת המים שבנפש הבהמית שמהם באו תאות תענוגי עולם הזה מתחלה וכמו שכתוב בעץ חיים שער נ' פרק ג' בשם הזהר שהרע נהפך להיות טוב גמור כמו יצר טוב ממש בהסיר הבגדים הצואים ממנו שהם תענוגי עולם הזה שהוא מלובש בהם וכן שאר כל המדות שבלב שהן ענפי היראה והאהבה יהיו לה' לבדו וכל כח הדבור שבפה והמחשבה שבמוח יהיו ממולאים מן לבושי המחשבה והדבור של נפש האלהית לבדה שהן מחשבת ה' ותורתו להיות שיחתו כל היום לא פסיק פומיה מגירסא וכח המעשיי שבידים ושאר רמ"ח אבריו יהיה במעשה המצות לבד שהוא לבוש השלישי של נפש האלהית אך נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להפך ממש לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה כמשל הזונה שבזוהר הקדוש:
פרק י והנה כשהאדם מגביר נפשו האלהית ונלחם כל כך עם הבהמית עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי כמו שנאמר "ובערת הרע מקרבך" ואין הרע נהפך לטוב ממש נקרא צדיק שאינו גמור וצדיק ורע לו דהיינו שיש בו עדיין מעט מזער רע בחלל השמאלי אלא שכפוף ובטל לטוב מחמת מיעוטו ולכן נדמה לו כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי אבל באמת אלו חלף והלך לו לגמרי כל הרע שבו היה נהפך לטוב ממש. וביאור הענין כי הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב ולכן נקרא צדיק וטוב לו הוא על ידי הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע דהיינו למאוס מאד בתענוגי עולם הזה להתענג בם בתענוגות בני אדם למלאת תאות הגוף בלבד ולא לעבודת ה' מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וסטרא אחרא וכל מה שהוא מהסטרא אחרא הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתרה הנ"ל כי הם זה לעומת זה כדכתיב "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני ודע לבבי" וגו' וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא והמיאוס ברע בתכלית כי המיאוס הוא הפך האהבה ממש כמו השנאה. וצדיק שאינו גמור הוא שאינו שונא הסטרא אחרא בתכלית השנאה ולכן אינו מואס גם כן ברע בתכלית, וכל שאין השנאה והמיאוס בתכלית ע"כ נשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם ולא הוסרו הבגדים הצואים לגמרי מכל וכל ולכן לא נהפך לטוב ממש מאחר שיש לו איזה אחיזה עדיין בבגדים הצואים אלא שהוא בטל במיעוטו וכלא חשיב ולכן נקרא צדיק ורע כפוף ובטל לו. ועל כן גם אהבתו לה' אינו בתכלית ולכן נקרא צדיק שאינו גמור. והנה מדרגה זו מתחלקת לרבבות מדרגות בענין בחינת מיעוט הרע הנשאר מאחת מארבע יסודות הרעים, ובענין ביטולו במיעוטו בששים על דרך משל או באלף ורבבה וכיוצא על דרך משל, והן הם בחינת צדיקים הרבים שבכל הדורות כדאיתא בגמרא דתמניסר אלפי צדיקי קיימי קמיה הקב"ה אך על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רשב"י "ראיתי בני עליה והם מועטים" כו' שלכן נקראים בני עליה שמהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה כדאיתא בזהר בהקדמה שכשרצה רבי חייא לעלות להיכל רבי שמעון בן יוחאי שמע קלא נפיק ואמר מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא עד לא ייתון הכא וכו':
ועוד נקראים בני עליה מפני שגם עבודתם בבחינת ועשה טוב בקיום התורה ומצותיה הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות ולא כדי לדבקה בו יתברך בלבד לרוות צמאון נפשם הצמאה לה' כמו שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" וכמו שמבואר במקום אחר אלא כדפירשו בתיקונים איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים וכמו שנאמר ברעיא מהימנא פרשת תצא כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה כו' ומסר גרמיה למיתה עלייהו למיפרק לון כו' וכמו שמבואר במקום אחר. [ושניהם עולים בקנה אחד כי על ידי הבירורים שמבררים מנוגה מעלים מיין נוקבין ונעשים יחודים עליונים להוריד מיין דכורין שהם הם מימי החסדים שבכל מצוה ומצוה מרמ"ח מצות עשה שכולן הן בחינת חסדים ומיין דכורין דהיינו המשכת קדושת אלהותו יתברך מלמעלה למטה להתלבש בתחתונים כמו שמבואר במקום אחר]:
פרק יא וזה לעומת זה רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו דהיינו שהטוב שבנפשו האלהית שבמוחו ובחלל הימני שבלבו כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה שבחלל השמאלי וזה מתחלק גם כן לרבבות מדרגות חלוקות בענין כמות ואיכות הביטול וכפיפת הטוב לרע ח"ו יש מי שהכפיפה והביטול אצלו מעט מזער ואף גם זאת אינו בתמידות ולא תדיר לפרקים קרובים אלא לעתים רחוקים מתגבר הרע על הטוב וכובש את העיר קטנה הוא הגוף אך לא כולו אלא מקצתו לבד שיהיה סר למשמעתו ונעשה לו מרכבה ולבוש להתלבש בו אחד משלשה לבושיה הנ"ל דהיינו או במעשה לבד לעשות עבירות קלות ולא חמורות ח"ו או בדיבור לבד לדבר אבק לשון הרע וליצנות וכהאי גוונא או במחשבה לבד הרהורי עבירה הקשים מעבירה וגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה אלא בענין זיווג זכר ונקיבה בעולם שעובר על אזהרת התורה "ונשמרת מכל דבר רע" שלא יהרהר ביום כו' או שהיא שעת הכושר לעסוק בתורה והוא מפנה לבו לבטלה כדתנן באבות "הניעור בלילה" כו' "ומפנה לבו" כו' שבאחת מכל אלה וכיוצא בהן נקרא רשע בעת ההיא שהרע שבנפשו גובר בו ומתלבש בגופו ומחטיאו ומטמאו ואחר כך גובר בו הטוב שבנפשו האלהית ומתחרט ומבקש מחילה וסליחה מה' וה' יסלח לו אם שב בתשובה הראויה על פי עצת חכמינו ז"ל בשלשה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש כו' כמו שמבואר במקום אחר. ויש מי שהרע גובר בו יותר ומתלבשים בו כל שלשה לבושים של הרע ומחטיאו בעבירות חמורות יותר ובעתים קרובים יותר אך בינתיים מתחרט ובאים לו הרהורי תשובה מבחינת הטוב שבנפשו שמתגבר קצת בינתיים אלא שאין לו התגברות כל כך לנצח את הרע לפרוש מחטאיו לגמרי להיות מודה ועוזב ועל זה אמרו רז"ל "רשעים מלאים חרטות" שהם רוב הרשעים שיש בחינת טוב בנפשם עדיין. אך מי שאינו מתחרט לעולם ואין באים לו הרהורי תשובה כלל נקרא רשע ורע לו שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו כי גבר כל כך על הטוב עד שנסתלק מקרבו ועומד בבחינת מקיף עליו מלמעלה ולכן ארז"ל "כל בי עשרה שכינתא שריא":
פרק יב והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנה להתלבש בגוף להחטיאו דהיינו ששלשה לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפה אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים להחטיאם ולטמאם ח"ו רק שלשה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם, ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו אך מהות ועצמות נפש האלהית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה, כי אם בעתים מזומנים כמו בשעת קריאת שמע ותפלה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו לדבקה בו בקיום התורה ומצותיה מאהבה שזהו ענין המבואר בקריאת שמע דאורייתא וברכותיה שלפניה ולאחריה שהן מדרבנן הן הכנה לקיום הקריאת שמע כמו שמבואר במקום אחר ואז הרע שבחלל השמאלי כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני מחב"ד שבמוח המקושרים בגדולת אין סוף ברוך הוא. אבל אחר התפלה בהסתלקות המוחין דגדלות אין סוף ברוך הוא הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאוה תאוה לתאות עולם הזה ותענוגיו. רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה בעיר אינו יכול להוציא תאותו מכח אל הפועל להתלבש באברי הגוף במעשה דבור ומחשבה ממש להעמיק מחשבתו בתענוגי עולם הזה איך למלאת תאות לבו כי המוח שליט על הלב [כמו שנאמר ברעיא מהימנא פרשת פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההפך לגמרי ובפרט אל צד הקדושה כדכתיב "וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך", פירוש כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החשך שנדחה ממנו מאליו וממילא, כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וסטרא אחרא שבחלל השמאלי [כמאמר רז"ל אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וכו'] מפני החכמה שבנפש האלהית שבמוח אשר רצונה למשול לבדה בעיר ולהתלבש בשלשה לבושיה הנ"ל בכל הגוף כולו כנ"ל, שהם מחשבה דבור ומעשה תרי"ג מצות התורה כנ"ל. ואף על פי כן אינו נקרא צדיק כלל מפני שיתרון הזה אשר לאור נפש האלהית על החושך וסכלות של הקליפה הנדחה ממילא אינו אלא בשלשה לבושים הנ"ל ולא במהותה ועצמותה על מהותה ועצמותה של הקליפה כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפלה שאין רשפי אש אהבת ה' בהתגלות לבו בחלל הימני כי אם תוכו רצוף אהבה מסותרת שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית כמ"ש לקמן ואזי יכול להיות סכלות הכסיל הרע בהתגלות לבו בחלל השמאלי להתאות תאוה לכל ענייני גשמיות עולם הזה בין בהיתר בין באיסור ח"ו כאלו לא התפלל כלל אלא שבדבר איסור אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש ח"ו אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה יכולים לפעול לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה וכמארז"ל "שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום הרהור עבירה ועיון תפלה" כו' רק שלזה מועיל הרשימו במוחין ויראת ה' ואהבתו המסותרת בחלל הימני להתגבר ולשלוט על הרע הזה המתאוה תאוה שלא להיות לו שליטה וממשלה בעיר להוציא תאותו מכח אל הפועל להתלבש באברי הגוף ואפילו במוח לבדו להרהר ברע אין לו שליטה וממשלה להרהר ח"ו ברצונו שבמוחו שיקבל ברצון ח"ו הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח כנ"ל אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון וכל שכן להעלותו על הדעת לעשותו ח"ו או אפילו לדבר בו כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותה שעה והבינוני אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם. וכן בדברים שבין אדם לחבירו מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש להתנהג עם חבירו במדת חסד וחיבה יתרה מודעת לו לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס ח"ו וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות כמ"ש בזהר ללמוד מיוסף עם אחיו:
פרק יג ובזה יובן לשון מאמרז"ל "בינונים זה וזה שופטן" [פירוש יצר טוב ויצר הרע] דכתיב "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו" ולא אמרו זה וזה מושלים ח"ו כי כשיש איזו שליטה וממשלה ליצר הרע בעיר קטנה אפילו לפי שעה קלה נקרא רשע באותה שעה אלא היצר הרע אינו רק על דרך משל כמו שופט ודיין האומר דעתו במשפט ואף על פי כן יכול להיות שלא יהיה פסק הלכה כך למעשה מפני שיש עוד שופט ודיין החולק עליו וצריך להכריע ביניהם והלכה כדברי המכריע כך היצר הרע אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב ומהלב עולה למוח להרהר בו ומיד חולק עליו השופט השני שהוא הנפש האלהית שבמוח המתפשט בחלל הימני שבלב מקום משכן היצר טוב והלכה כדברי המכריע הוא הקב"ה העוזרו להיצר טוב כמאמר רז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" והעזר היא ההארה שמאיר אור ה' על נפש האלהית להיות לה יתרון ושליטה על סכלות הכסיל ויצר הרע כיתרון האור מן החושך כנ"ל. אך מאחר שהרע שבחלל השמאלי בבינוני הוא בתקפו כתולדתו להתאות תאוה לכל תענוגי עולם הזה ולא נתבטל במיעוט לגבי הטוב ולא נדחה ממקומו כלל רק שאין לו שליטה וממשלה להתפשט באברי הגוף מפני הקב"ה העומד לימין אביון ועוזר ומאיר לנפש האלהית לכן נקרא כרשע כמארז"ל "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע" ולא רשע ממש אלא שיחזיק עצמו לבינוני ולא להאמין להעולם שאומרים שהרע שבו נתבטל לגבי הטוב שזו מדרגת צדיק אלא יהיה בעיניו כאלו מהותו ועצמותו של הרע הוא בתקפו ובגבורתו בחלל השמאלי כתולדתו ולא חלף והלך ממנו מאומה ואדרבה נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתיה ושאר ענייני עולם הזה ואף מי שבתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה אין זו הוכחה כלל שנדחה הרע ממקומו אלא יכול להיות שמהותו ועצמותו הוא בתקפו ובגבורתו במקומו בחלל השמאלי רק שלבושיו שהם מחשבה דבור ומעשה של נפש הבהמית אינן מתלבשים במוח והפה והידים ושאר אברי הגוף מפני ה' שנתן שליטה וממשלה למוח על הלב ולכן נפש האלהית שבמוח מושלת בעיר קטנה אברי הגוף כולם שיהיו לבוש ומרכבה לשלשה לבושיה שיתלבשו בהם שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה אבל מהותה ועצמותה של נפש האלהית אין לה שליטה וממשלה על מהותה ועצמותה של נפש הבהמית בבינוני כי אם בשעה שאהבת ה' הוא בהתגלות לבו בעתים מזומנים כמו בשעת התפלה וכיוצא בה ואף גם זאת הפעם אינה רק שליטה וממשלה לבד כדכתיב "ולאום מלאום יאמץ" כשזה קם זה נופל וכשזה קם כו' שנפש האלהית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית במקור הגבורות שהיא בינה להתבונן בגדולת ה' אין סוף ברוך הוא ולהוליד אהבה עזה לה' כרשפי אש בחלל הימני שבלבו ואז אתכפיא סטרא אחרא שבחלל השמאלי אבל לא נתבטל לגמרי בבינוני אלא בצדיק שנאמר בו ולבי חלל בקרבי והוא מואס ברע ושונאו בתכלית השנאה והמיאוס או שלא בתכלית השנאה כנ"ל. אבל בבינוני הוא דרך משל כאדם שישן שיכול לחזור וליעור משנתו כך הרע בבינוני הוא כישן בחלל השמאלי בשעת קריאת שמע ותפלה שלבו בוער באהבת ה' ואחר כך יכול להיות חוזר וניעור. ולכן היה רבה מחזיק עצמו כבינוני אף דלא פסיק פומיה מגירסא ובתורת ה' חפצו יומם ולילה בחפיצה וחשיקה ותשוקה ונפש שוקקה לה' באהבה רבה כבשעת קריאת שמע ותפלה ונדמה בעיניו כבינוני המתפלל כל היום וכמאמר רז"ל "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו":
והנה מדת אהבה זו האמורה בבינונים בשעת התפלה על ידי התגברות הנפש האלהית כו' הנה לגבי מדרגת הצדיקים עובדי ה' באמת לאמיתו אין בחינת אהבה זו נקראת בשם עבודת אמת כלל מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה וכתיב "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר" ואף על פי כן לגבי מדרגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינונים והריני קורא באהבתם שבתפלתם גם כן שפת אמת תכון לעד הואיל ובכח נפשם האלהית לחזור ולעורר בחינת אהבה זו לעולם בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום על ידי הכנה הראויה לכל נפש כפי ערכה ומדרגתה כי הנה מדת אמת היא מדתו של יעקב הנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין ובכל מעלה ומדרגה מבריח תוך נקודה האמצעית שהיא נקודת ובחינת מדת אמת שלה ומדת אמת היא נחלה בלי מצרים ואין לה שיעור למעלה עד רום המעלות וכל מעלות ומדרגות שלמטה הם כאין לגבי מעלות ומדרגות שלמעלה מהן [כידוע ליודעי חן שבחינת ראש ומוחין של מדרגות תחתונות הן למטה מבחינת עקביים ורגלי מדרגות עליונות מהן וכמאמר רז"ל רגלי החיות כנגד כולן]:
ספר התניא פרקים יד-כו
פרק יד והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו' רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי בהתלבשן בשלשה לבושיו יתברך שהם מעשה דבור ומחשבה בה' ותורתו ומצותיו מאהבה מסותרת שבלבי לה' כמו בלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמך ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה' ולא נופל אנכי ממנו בודאי אלא שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלהי ישראל וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בלבו אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת. מה שאין כן בדבר המסור ללב דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה או אפילו שלא בתכלית שנאה הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא על ידי גודל ותוקף האהבה לה' בבחינת אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא. ועל זה אמרו רז"ל "עולמך תראה בחייך" כו' ואין כל אדם זוכה לזה כי זהו כעין קבול שכר וכדכתיב "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" וגו' כמו שמבואר במקום אחר. ולכן אמר איוב "בראת צדיקים" וכו' וכדאיתא בתיקונים שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחינות. חסידים גבורים המתגברים על יצרם מארי תורה נביאים כו' צדיקים כו' עיין שם:
ובזה יובן כפל לשון השבועה "תהי צדיק ואל תהי רשע" דלכאורה תמוה כי מאחר שמשביעים אותו תהי צדיק למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע. אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך להתענג על ה' באמת ושיהיה הרע מאוס ממש באמת ולכן משביעים שנית אל תהי רשע על כל פנים שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאותו שבלבו ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפילו שעה אחת כל ימיו בין בבחינת סור מרע בין בבחינת ועשה טוב ואין טוב אלא תורה דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן. אך אף על פי כן צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע כגון בעצת חכמינו ז"ל "אשה חמת מלאה צואה" כו'. וכהאי גוונא. וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך חמת מלא כו'. וכן כל תענוגי עולם הזה החכם רואה הנולד מהן שסופן לרקוב ולהיות רמה ואשפה וההפך להתענג ולשמוח בה' על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא כפי יכולתו אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות אף על פי כן הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק וה' יעשה הטוב בעיניו. ועוד שההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני. וכשירגיל למאס את הרע יהיה נמאס קצת באמת וכשירגיל לשמח נפשו בה' על ידי התבוננות בגדולת ה' הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא וכולי האי ואולי יערה עליו רוח ממרום ויזכה לבחינת רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו לעבוד ה' בשמחה אמיתית כדכתיב "שמחו צדיקים בה'" ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים תהי צדיק:
פרק טו ובזה יובן מה שנאמר "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו" שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצר הרע להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה שלא יתלבש באברי הגוף שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד והיינו הבינוני. אבל הצדיק נקרא עבד ה' בשם התואר כמו שם חכם או מלך שכבר נעשה חכם או מלך כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי ויגרשהו וילך לו ולבו חלל בקרבו. ובבינוני יש גם כן שתי מדרגות עובד אלהים ואשר לא עבדו ואף על פי כן אינו רשע כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן ותלמוד תורה כנגד כולם ולא פסיק פומיה מגירסא אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו על ידי אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח השליט על הלב כנ"ל מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו ואין צריך ללחום עמו כלל כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה שחורה וכן אין לו מלחמה מתאות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו וכן בשאר תענוגי עולם הזה הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה' להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להשמר שלא לעבור על מצות לא תעשה ואהבת ה' בלבו לדבקה בו בקיום המצות ותלמוד תורה כנגד כולן אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמו ולכן אינו נקרא עובד כלל כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל וכמו שכתב לקמן. וכן אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה ההרגל לו טבע שני די לו באהבה מסותרת זו אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו ובזה יובן מה שנאמר בגמרא דעובד אלהים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' על ידי שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה שממנה הוא הטבע וזו היא עבודה תמה לבינוני. או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי שזו נקרא גם כן עבודה להלחם עם הטבע והיצר על ידי שמעורר האהבה המסותרת בלבו מה שאין כן כשאין לו מלחמה כלל אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל:
פרק טז וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי על ידי אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו ב[[גדולת אין סוף ברוך הוא]] להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצות דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה שכנגד כולן. ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו*
הגהה
*(והסיבה לזה היא מפני היות המוחין שלו ונר"נ שלו מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה ולא מבחינת לידה והתגלות כידוע ליודעי חן):
דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו [[גדולת אין סוף ברוך הוא]] דכולא קמיה כלא חשיב ממש אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כך יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן הוא הגוף לדבקה בו רק שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצותיה כמשל המחבק את המלך הנ"ל. ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד דהיינו קיום התרי"ג מצות במעשה ובדבור ובמחשבה שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו [בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ"ל] הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד [וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו אף על פי כן אוהב את גופו יותר בטבעו] וזה רמזו רז"ל באמרם "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" והוה ליה למימר "מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה". אלא הענין כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצות להיות להם בחינת מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה והן נקראות בשם מחשבה טובה כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל*
הגהה
*(וכמו שכתב בזוהר ועץ חיים דתבונה אותיות ב"ן וב"ת שהן דחילו ורחימו ולפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוקבא דזעיר אנפין שהן אותיות התורה והמצות והמשכיל יבין):
אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה מקום עליית התורה והמצות הנעשים על ידי דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלות לבו ממש אבל בלאו הכי נמי עולים לעולם היצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם כמו שיתבאר לקמן באריכות:
פרק י"ז ובזה יובן מה שנאמר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו [והתורה היא נצחית] שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עולם הזה לאהבת ה' באמת וכמו שנאמר בגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי היא וכל שכן אהבה. וגם אמרו רז"ל דצדיקים דוקא לבם ברשותם. אלא דלעשותו רצונו לומר האהבה המביאה לידי עשיית המצות בלבד שהיא רעותא דלבא שבתעלומות לב גם כי אינה בהתגלות לבו כרשפי אש ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ וכשיתבונן בו ב[[גדולת אין סוף ברוך הוא]] ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה לה' לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו וזה כל האדם כי היום לעשותם כתיב שהיום הוא עולם המעשה דוקא ולמחר כו' כמו שמבואר במקום אחר. והמוח שליט בטבעו ותולדתו על חלל השמאלי שבלב ועל פיו ועל כל האברים שהם כלי המעשה אם לא מי שהוא רשע באמת כמארז"ל שהרשעים הם ברשות לבם ואין לבם ברשותם כלל וזה עונש על גודל ועוצם עונם ולא דברה תורה במתים אלו שבחייהם קרוים מתים כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים על ידי שבירת לבו ומרירת נפשו על חטאיו כמו שנאמר בזהר על פסוק "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר" וגו' שעל ידי לב נשבר נשברה רוח הטומאה דסטרא אחרא [עיין שם פרשת פינחס ד' ר"מ ופ' ויקרא ד' ח' וד' ה' ע"א ובפי' הרמ"ז שם] והיא בחינת תשובה תתאה להעלות ה' תתאה להקימה מנפילתה שנפלה אל החיצונים שהוא סוד גלות השכינה כמארז"ל "גלו לאדום שכינה עמהם" דהיינו כשהאדם עושה מעשה אדום מוריד וממשיך לשם בחינת וניצוץ אלהות המחיה את נר"נ שלו המלובשים בו בנפש הבהמית מהקליפה שבלבו שבחלל השמאלי המולכת בו בעודו רשע ומושלת בעיר קטנה שלו ונר"נ כבושים בגולה אצלה וכשנשבר לבו בקרבו ונשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא ויתפרדו כו' היא קמה מנפילתה וגם נצבה כמו שמבואר במקום אחר:
פרק יח ולתוספת ביאור באר היטב מלת "מאד" שבפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד" וגו' צריך לידע נאמנה כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה' ואין לו לב להבין ב[[גדולת אין סוף ברוך הוא]] להוליד ממנה דחילו ורחימו אפילו במוחו ותבונתו לבד אף על פי כן קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות כל מצות התורה ותלמוד תורה כנגד כולן בפיו ובלבבו ממש מעומקא דלבא באמת לאמיתו בדחילו ורחימו שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו רק שצריך להקדים ולבאר תחלה באר היטב שרש אהבה זו ועניינה ואיך היא ירושה לנו ואיך נכלל בה גם דחילו. והענין כי האבות הן הן המרכבה ועל כן זכו להמשיך נר"נ לבניהם אחריהם עד עולם מעשר ספירות דקדושה שבארבע עולמות אבי"ע לכל אחד ואחד כפי מדרגתו וכפי מעשיו ועל כל פנים אפילו לקל שבקלים ופושעי ישראל נמשך בזיווגם נפש דנפש דמלכות דעשיה שהיא מדרגה התחתונה שבקדושת העשיה ואף על פי כן מאחר שהיא מעשר ספירות קדושות היא כלולה מכולן גם מחכמה דעשיה שבתוכה מלובשת חכמה דמלכות דאצילות שבתוכה חכמה דאצילות שבה מאיר אור אין סוף ברוך הוא ממש כדכתיב "ה' בחכמה יסד ארץ" ו"כולם בחכמה עשית" ונמצא כי [[אין סוף ברוך הוא]] מלובש בבחינת חכמה שבנפש האדם יהיה מי שיהיה מישראל ובחינת החכמה שבה עם אור אין סוף ברוך הוא המלובש בה מתפשטת בכל בחינת הנפש כולה להחיותה מבחינת ראשה עד בחינת רגלה כדכתיב "החכמה תחיה בעליה" [ולפעמים ממשיכים פושעי ישראל נשמות גבוהות מאד שהיו בעמקי הקליפות כמו שכתב בספר גלגולים]:
הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה והיא מקור להן וזהו לשון חכמה כ"ח מ"ה שהוא מה שאינו מושג ומובן ואינו נתפס בהשגה עדיין ולכן מתלבש בה אור אין סוף ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולכן כל ישראל אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בה' שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו' ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל הכל כפתיים אצלו יתברך כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו' כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך ולכן אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב וסובלים עינוים קשים שלא לכפור בה' אחד ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'. וגם במעט שיודעים אין מתבוננים כלל ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל. אלא בלי שום דעת והתבוננות רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד בלי שום טעם וטענה ומענה כלל והיינו משום שה' אחד מאיר ומחיה כל הנפש על ידי התלבשותו בבחינת חכמה שבה שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן:
פרק יט ולתוספת ביאור צריך לבאר היטב מה שנאמר "נר ה' נשמת אדם" פירוש שישראל הקרוים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח כמו שנאמר בעץ חיים ואף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו אף על פי כן בכך הוא חפץ בטבעו. כך נשמת האדם וכן בחינת רוח ונפש חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ברוך הוא הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון אף על פי כן זה רצונה וחפצה בטבעה וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחינת טעם ודעת וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן והיא בחינת חכמה שבנפש שבה אור אין סוף ברוך הוא. וזהו כלל בכל סטרא דקדושה שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנק' קודש העליון הבטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא המלובש בו ואינו דבר בפני עצמו כנ"ל ולכן נקרא כ"ח מ"ה והוא הפך ממש מבחינת הקליפה וסטרא אחרא שממנה נפשות אומות העולם דעבדין לגרמייהו ואמרין הב הב והלעיטני להיות יש ודבר בפני עצמו כנ"ל הפך בחינת החכמה ולכן נקראים מתים כי החכמה תחיה וכתיב "ימותו ולא בחכמה". וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם כי בחינת החכמה שבנפש האלהית עם ניצוץ אלהות מאור אין סוף ברוך הוא המלובש בה הם בבחינת גלות בגופם בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב המולכת ומושלת בגופם בסוד גלות השכינה כנ"ל. ולכן נקראת אהבה זו בנפש האלהית שרצונה וחפצה לדבק בה' חיי החיים ברוך הוא בשם אהבה מסותרת כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל וממנה נכנס בהם רוח שטות לחטוא כמאמר רז"ל אין אדם חוטא כו' אלא שגלות הזה לבחינת חכמה אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה אבל שרש ועיקר של בחינת חכמה שבנפש האלהית הוא במוחין ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי בבחינת גלות ממש. רק שהיא בבחינת שינה ברשעים ואינה פועלת פעולתה בהם כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאות העולם. אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה שהיא למעלה מהדעת ונגעה עד הנפש לבחינת חכמה שבה אזי היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה. וכמו שנאמר "ויקץ כישן ה'" לעמוד בנסיון באמונת ה' בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו להתגבר על הקליפות ותאוות עולם הזה בהיתר ובאיסור שהורגל בהם ולמאוס בהם ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו למסור לו נפשו על קדושת שמו ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם כמארז"ל שהרשעים הם ברשות לבם מכל מקום כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד שיסודתה בהררי קודש היא בחינת חכמה שבנפש האלהית שבה מלובש אור אין סוף ברוך הוא הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש לפני ה' כדכתיב "כל הגוים כאין נגדו" וגו' וכתיב "כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו" וגו' וכתיב "כהמס דונג מפני אש יאבדו" וגו' וכתיב "הרים כדונג נמסו". והנה אור ה' אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמה שבנפש גדול ועצום כל כך לגרש ולדחות הסטרא אחרא והקליפות שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו שהם מחשבה דבור ומעשה של אמונת ה' אחד דהיינו לעמוד בנסיון למסור נפשו אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל בלבו וכן שלא לדבר תועה ח"ו על אחדות ה' אף שאין פיו ולבו שוין רק לבו שלם באמונת ה' וזה נקרא דחילו הנכלל ברחימו שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית שבכללות ישראל שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה אור אין סוף ברוך הוא שמפני אהבה זו ורצון זה היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת עבודה זרה ח"ו שהיא נגד אמונת ה' אחד אפילו בלבושיה החיצונים שהם דבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל:
פרק כ והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת עבודה זרה שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהיה לך הם כללות כל התורה כולה. כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה. ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצות לא תעשה ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה כמאמר רז"ל מפני שהם כללות התורה כולה. ולבאר היטב ענין זה צריך להזכיר תחלה בקצרה ענין ומהות אחדותו של הקב"ה שנקרא יחיד ומיוחד וכל מאמינים שהוא לבדו הוא כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש שהיה הוא לבדו וכמו שנאמר "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא" כו' פירוש הוא ממש בלי שום שינוי כדכתיב "אני ה' לא שניתי" כי עולם הזה וכן כל העולמות העליונים אינן פועלים שום שינוי באחדותו יתברך בהבראם מאין ליש שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש כי התהוות כל העולמות עליונים ותחתונים מאין ליש וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה אינו אלא דבר ה' ורוח פיו יתברך המלובש בהם. ולמשל כמו בנפש האדם כשמדבר דבר אחד שדבור זה לבדו כלא ממש אפילו לגבי כללות נפשו המדברת שהוא בחינת לבוש האמצעי שלה שהוא כח הדבור שלה שיכול לדבר דבורים לאין קץ ותכלית וכל שכן לגבי בחינת לבוש הפנימי שלה שהוא המחשבה שממנה נמשכו הדבורים והיא חיותם ואין צריך לומר לגבי מהות ועצמות הנפש שהן עשר בחינותיה הנ"ל חב"ד כו' שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו המלובשות בדבור זה כשמדבר כי המחשבה היא גם כן בחינת אותיות כמו הדבור רק שהן רוחניות ודקות יותר אבל עשר בחינת חב"ד כו' הן שרש ומקור המחשבה ואין בהם בחינת אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה. למשל כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם קודם שעולה מהלב אל המוח לחשב ולהרהר בה אין בה בחינת אותיות עדיין רק חפץ פשוט וחשיקה בלב אל הדבר ההוא הנחמד אצלו וכל שכן קודם שנפלה התאוה והחמדה בלבו לאותו דבר רק היתה בכח חכמתו ושכלו וידיעתו שהיה נודע אצלו אותו דבר שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה להשיגו ולידבק בו כגון ללמוד איזו חכמה או לאכול איזו מאכל ערב רק לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה בלבו בכח חכמתו ושכלו וידיעתו ואחר כך חזרה ועלתה מהלב למוח לחשב ולהרהר בה איך להוציא תאותו מכח אל הפועל להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל הרי בכאן נולדה בחינת אותיות במוחו שהן אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם כל ענייני העולם:
פרק כא והנה מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם שהאדם כשמדבר דבור הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו שהן עשר בחינות הנפש עצמה אבל הקב"ה אין דבורו מובדל ממנו יתברך ח"ו כי אין דבר חוץ ממנו ולית אתר פנוי מיניה ולכן אין דבורו יתברך כדבורינו ח"ו [כמו שאין מחשבתו כמחשבתינו כדכתיב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" וכתיב "כן גבהו דרכי מדרכיכם" וגו'] ולא נקרא דבורו יתברך בשם דבור רק על דרך משל כמו שדבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו כך למעלה ב[[אין סוף ברוך הוא]] יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם נקרא בשם דבור והן הן עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וכן שאר כל התורה נביאים וכתובים שהשיגו הנביאים במראה נבואתם. והרי דבורו ומחשבתו כביכול מיוחדות עמו בתכלית היחוד דרך משל כמו דבורו ומחשבתו של אדם בעודן בכח חכמתו ושכלו או בתשוקה וחמדה שבלבו קודם שעלתה מהלב למוח להרהר בה בבחינת אותיות שאז היו אותיות המחשבה והדבור הזה הנמשכות מחמדה ותשוקה זו בכח בלב ומיוחדות שם בתכלית היחוד בשרשן שהן החכמה ושכל שבמוח וחמדה ותשוקה שבלב. וככה ממש דרך משל מיוחדות דבורו ומחשבתו של הקב"ה בתכלית היחוד במהותו ועצמותו יתברך גם אחר שיצא דבורו יתברך אל הפועל בבריאות העולמות כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות ואין שום שינוי כלל לפניו יתברך אלא אל הברואים המקבלים חיותם מבחינת דבורו יתברך בבחינת יציאתו כבר אל הפועל בבריאת העולמות שמתלבש בהם להחיותם על ידי השתלשלות מעלה לעלול וירידת המדרגות בצמצומים רבים ושונים עד שיוכלו הברואים לקבל חיותם והתהוותם ממנו ולא יתבטלו במציאות וכל הצמצומים הם בחינת הסתר פנים להסתיר ולהעלים האור והחיות הנמשך מדבורו יתברך שלא יתגלה בבחינת גילוי רב שלא יוכלו התחתונים לקבל ולכן גם כן נדמה להם אור וחיות הדבור של מקום ברוך הוא המלובש בהם כאלו הוא דבר מובדל ממהותו ועצמותו יתברך רק שנמשך ממנו יתברך כמו דבור של אדם מנפשו. אך לגבי הקב"ה אין שום צמצום והסתר והעלם מסתיר ומעלים לפניו וכחשכה כאורה כדכתיב "גם חשך לא יחשיך ממך" וגו' משום שאין הצמצומים והלבושים דבר נפרד ממנו יתברך ח"ו אלא כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה כמו שכתוב כי ה' הוא האלהים וכמו שמבואר במקום אחר ולכן קמיה כולא כלא חשיב ממש:
פרק כב רק שהתורה דברה כלשון בני אדם ונקרא בתורה דבורו של מקום ברוך הוא בשם דבור ממש כדבורו של אדם לפי שבאמת כך הוא דרך ירידת והמשכת החיות לתחתונים בצמצומים רבים ועצומים מינים ממינים שונים להבראות מהם ברואים רבים מינים ממינים שונים וכל כך גברו ועצמו הצמצומים והסתר פנים העליונים עד שיוכלו להתהוות ולהבראות גם דברים טמאים וקליפות וסטרא אחרא ולקבל חיותם וקיומם מדבר ה' ורוח פיו יתברך בהסתר פנים וירידת המדרגות ולכן נקרא אלהים אחרים מפני שיניקתם וחיותם אינה מבחינת פנים אלא מבחינת אחוריים דקדושה ופירוש אחוריים כאדם הנותן דבר לשונאו שלא ברצונו שמשליכו לו כלאחר כתפו כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו כך למעלה בחינת פנים הוא פנימית הרצון העליון וחפצו האמיתי אשר חפץ ה' להשפיע חיות לכל הקרוב אליו מסטרא דקדושה אבל הסטרא אחרא והטומאה היא תועבת ה' אשר שנא ואינו משפיע לה חיות מפנימית הרצון וחפצו האמיתי אשר חפץ בה ח"ו כי אם כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו רק כדי להעניש את הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים דאכפיין לסטרא אחרא וזה נקרא בחינת אחוריים דרצון העליון ברוך הוא. והנה רצון העליון בבחינת פנים הוא מקור החיים המחיה את כל העולמות ולפי שאינו שורה כלל על הסטרא אחרא וגם בחינת אחוריים של רצון העליון אינו מלובש בתוכה ממש אלא מקיף עליה מלמעלה לכך היא מקום המיתה והטומאה ה' ישמרנו כי מעט מזער אור וחיות שיונקת ומקבלת לתוכה מבחינת אחוריים דקדושה שלמעלה הוא בבחינת גלות ממש בתוכה בסוד גלות השכינה הנ"ל ולכן נקרא בשם אלהים אחרים שהיא עבודה זרה ממש וכפירה באחדותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כי מאחר שאור וחיות דקדושה הוא בבחינת גלות בתוכה אינה בטילה כלל לגבי קדושת הקב"ה ואדרבה מגביה עצמה כנשר לומר אני ואפסי עוד וכמאמר "יאור לי ואני עשיתני" ולכן אמרו רז"ל שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה ממש כי עיקר ושרש עבודה זרה הוא מה שנחשב לדבר בפני עצמו נפרד מקדושתו של מקום ולא כפירה בה' לגמרי כדאיתא בגמרא דקרו ליה אלהא דאלהיא אלא שגם הם מחשיבים עצמם ליש ודבר בפני עצמו ובזה מפרידים את עצמם מקדושתו של מקום ברוך הוא מאחר שאין בטלים לו יתברך כי אין קדושה עליונה שורה אלא על מה שבטל לו יתברך כנ"ל ולכן נקראים טורי דפרודא בזהר הקדוש והרי זו כפירה באחדותו האמיתית דכולא קמיה כלא חשיב ובטל באמת לו יתברך ולרצונו המחיה את כולם ומהוה אותם מאין ליש תמיד:
פרק כג ועם כל הנ"ל יובן ויבואר היטב בתוספת ביאור מה שאמרו בזהר דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ובתיקונים פירשו דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצות של התחתונים כנודע. ונמצא שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון, שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות, ולכן נקראים "אברי דמלכא" דרך משל, כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו. כך דרך משל החיות של מעשה המצות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו ונעשה לו ממש כגוף לנשמה. וכן הלבוש החיצון של נפש האלהית שבאדם המקיים ועושה המצוה שהוא כח ובחינת המעשה שלה הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה ונעשה גם כן כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחינת המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת. ורגלים המהלכות לדבר מצוה וכן הפה ולשון שמדברים דברי תורה והמוח שמהרהר בדברי תורה ויראת שמים ובגדולת ה' ברוך הוא. וזהו שארז"ל "האבות הן הן המרכבה" שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם:
אך המחשבה וההרהור בדברי תורה שבמוח וכח הדבור בדברי תורה שבפה שהם לבושים הפנימים של נפש האלהית וכל שכן נפש האלהית עצמה המלובשת בהם כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו שכך עלה ברצונו יתברך שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להפך וכן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד שהוא היודע והוא המדע כו' וזהו שאיתא דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין. ומאחר שרצון העליון המיוחד באין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד הוא בגילוי לגמרי ולא בהסתר פנים כלל וכלל בנפש האלהית ולבושיה הפנימים שהם מחשבתה ודבורה באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה הרי גם הנפש ולבושיה אלו מיוחדים ממש באין סוף ברוך הוא באותה שעה בתכלית היחוד כיחוד דבורו ומחשבתו של הקב"ה במהותו ועצמותו כנ"ל כי אין שום דבר נפרד כי אם בהסתר פנים כנ"ל ולא עוד אלא שיחודם הוא ביתר שאת ויתר עז מיחוד אור אין סוף ברוך הוא בעולמות עליונים מאחר שרצון העליון הוא בגילוי ממש בנפש ולבושיה העוסקים בתורה שהרי הוא הוא התורה עצמה וכל העולמות העליונים מקבלים חיותם מאור וחיות הנמשך מהתורה שהיא רצונו וחכמתו יתברך כדכתיב "כולם בחכמה עשית" ואם כן החכמה שהיא התורה למעלה מכולם והיא היא רצונו יתברך הנקראת סובב כל עלמין שהיא בחינת מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין רק מחיה ומאיר למעלה בבחינת מקיף והיא היא המתלבשת בנפש ולבושיה בבחינת גילוי ממש כשעוסקים בדברי תורה ואע"ג דאיהו לא חזי כו' [ומשום הכי יכול לסבול משום דלא חזי מה שאין כן בעליונים]. ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצות ואפילו מתפלה שהיא יחוד עולמות עליונים [והא דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלא"ה]. ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה כשיתבונן איך שנפשו ולבושיה שבמוחו ובפיו הם מיוחדים ממש בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין סוף ברוך הוא ממש המתגלה בהם מה שכל העולמות עליונים ותחתונים כלא חשיבי קמיה וכאין ואפס ממש עד שאינו מתלבש בתוכם ממש אלא סובב כל עלמין בבחינת מקיף להחיותם עיקר חיותם רק איזו הארה מתלבשת בתוכם מה שיכולים לסבול שלא יתבטלו במציאות לגמרי. וזהו שנאמר "ויצונו ה' את כל החוקים האלה ליראה את ה'" וגו' [ועל יראה גדולה זו אמרו אם אין חכמה אין יראה והתורה נקראת אצלה תרעא לדרתא כמו שכתבתי במ"א] אלא דלאו כל מוחא סביל דא יראה כזו. אך גם מאן דלא סביל מוחו כלל יראה זו לא מינה ולא מקצתה מפני פחיתות ערך נפשו בשרשה ומקורה במדרגות תחתונים דעשר ספירות דעשיה אין יראה זו מעכבת בו למעשה כמו שיתבאר לקמן:
פרק כד וזה לעומת זה הן שס"ה מצות לא תעשה דאורייתא וכל איסורי דרבנן מאחר שהן נגד רצונו וחכמתו יתברך והפכם ממש הם נפרדים מיחודו ואחדותו יתברך בתכלית הפירוד ממש כמו הסטרא אחרא והקליפה הנקראת עבודה זרה ואלהים אחרים מחמת הסתר פנים של רצון העליון כנ"ל. וכן שלשה לבושי הנפש שמקליפת נוגה שבישראל שהם מחשבה דבור ומעשה המלובשים בשס"ה לא תעשה דאורייתא ודרבנן וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה כולם מיוחדים ממש בסטרא אחרא וקליפה זו הנקראת עבודה זרה ולא עוד אלא שבטלים וטפלים אליה וגרועים ופחותים ממנה מאד כי היא אינה מלובשת בגוף חומרי ויודעת את רבונה ואינה מורדת בו לפעול פעולתה במשלחת מלאכי רעים שלה שלא בשליחותו של מקום ברוך הוא ח"ו וכמאמר בלעם "לא אוכל לעבור את פי ה'" וגו' ואף שנקרא עבודה זרה הא קרו ליה אלהא דאלהיא ואינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך כי יודעים ומשיגים שהוא חיותם וקיומם שיונקים מבחינת אחוריים דאחוריים של רצון העליון ברוך הוא המקיף עליהם אלא שיניקתם וחיותם שבתוכם היא בבחינת גלות בתוכם להחשיב עצמן אלהות והרי זו כפירה באחדותו אבל מכל מקום אינן כופרים וכחשו בה' לגמרי ולומר לא הוא אלא דקרו ליה אלהא דאלהיא דהיינו חיותם וקיומם הנמשך ויורד עליהם מרצונו יתברך ולכן אינן עוברין רצונו יתברך לעולם. ואם כן האדם העובר על רצונו יתברך הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהסטרא אחרא וקליפה הנקראת עבודה זרה ואלהים אחרים והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו של הקב"ה יותר ממנה וכאלו כופר באחדותו יותר ממנה ח"ו. וכמו שכתב בע"ח שער מ"ב סוף פ"ד שהרע שבעולם הזה החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' והוא תכלית הבירור וכו' ולכן כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו וכו':
ולכן אמרו רז"ל על פסוק כי תשטה אשתו אין אדם עובר עבירה וכו' דאפי' אשה המנאפת שדעתה קלה היתה מושלת ברוח תאותה לולי רוח שטות שבה המכסה ומסתיר ומעלים את האהבה מסותרת שבנפשה האלהית לדבקה באמונת ה' ויחודו ואחדותו ולא ליפרד ח"ו מאחדותו אפילו נוטלים את נפשה ממנה לעבוד עבודה זרה ח"ו ואפילו בהשתחואה לבדה בלי שום אמונה בלב כלל וכל שכן לכבוש היצר ותאות הניאוף שהם יסורים קלים ממיתה ה' ישמרנו וההפרש שאצלה בין איסור ניאוף לאיסור השתחואה לעבודה זרה הוא גם כן רוח שטות דקליפה המלבשת לנפש האלהית עד בחינת חכמה שבה ולא עד בכלל מפני אור ה' המלובש בחכמה כנ"ל. אבל באמת לאמיתו אפילו עבירה קלה הרי העוברה עובר על רצון העליון ברוך הוא והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו יתברך יותר מסטרא אחרא וקליפה הנקראת אלהים אחרים ועבודה זרה ממש ויותר מכל הדברים הנשפעים ממנה בעולם הזה שהם בהמות טמאות וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים וכמאמר יתוש קדמך פירוש דאף יתוש שמכניס ואינו מוציא שהיא קליפה היותר תחתונה ורחוקה מבחינת הקדושה המשפעת בתכלית הריחוק קודמת לאיש החוטא בהשתלשלות וירידת החיות מרצון העליון ברוך הוא וכל שכן שאר בעלי חיים הטמאים ואפילו חיות רעות שכולם אינם משנים תפקידם ופקודתו יתברך שמרה רוחם ואע"ג דאיהו לא חזי כו'. וכמו שנאמר "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" וכפירוש רז"ל שאין חיה רעה מושלת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה. והצדיקים שאין צלם אלהים מסתלק מעל פניהם כל חיות רעות אתכפיין קמייהו כמו שנאמר בזהר גבי דניאל בגוב אריות. ואם כן החוטא ועובר רצונו יתברך אפילו בעבירה קלה בשעת מעשה הוא בתכלית הריחוק מקדושה העליונה שהיא יחודו ואחדותו יתברך יותר מכל בעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים המושפעים מסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות וגם יעבור ואל יהרג היינו כפירוש חז"ל אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ולא משום קלות העבירות וחומרן [תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כעבודה זרה לענין שחיטת מומר לדבר אחד בי"ד סי' ב' מה שאין כן במומר לגילוי עריות ואפילו הכי פיקוח נפש דוחה שבת ולא גילוי עריות אלא דגזירת הכתוב הוא] אלא שלאחר מעשה החטא אם היא מעבירות שאין בהן כרת ומיתה בידי שמים שאין נפשו האלהית מתה לגמרי ונכרתת משרשה באלהים חיים רק שנפגם קצת דביקותה ואחיזתה בשרשה בחטא זה:
הגהה
(ולפי ערך וחלוקי בחינת הפגם בנפש ובשרשה בעליונים כך הם חלוקי בחינת המירוק והעונש בגיהנם או בעולם הזה לכלל עון וחטא עונש מיוחד למרק ולהעביר הלכלוך והפגם וכן בחייבי מיתה וכרת אין פוגמין כולם בשוה):
הרי גם נפשו החיונית הבהמית המלובשים בגופו וכן גופו חוזרים ועולים מהסטרא אחרא וקליפה זו ומתקרבים לקדושת נפש האלהית המלובשת בהם המאמינה בה' אחד וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך רק שהיתה בבחינת גלות ממש תוך נפש הבהמית מסטרא אחרא המחטיאה את הגוף ומורידתו עמה בעמקי שאול למטה מטה תחת טומאת הסטרא אחרא קליפת עבודה זרה ה' ישמרנו ואין לך גלות גדול מזה מאיגרא רמה כו' וכמש"ל דשרש ומקור נפשות כל בית ישראל הוא מחכמה עילאה והוא יתברך וחכמתו אחד וכו' והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה שאין לך עלבון גדול מזה אפילו עושה כן לפי שעה שהקליפות וסטרא אחרא נקראים קיא צואה כנודע:
פרק כה וזהו שכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד" וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק. וזהו שנאמר "ובלבבך" ונכלל בה גם דחילו דהיינו שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו יתברך אפילו במסירת נפש ממש בלי שום טעם ושכל מושג אלא בטבע אלהי וכל שכן בשבירת התאוות הקלה מיסורי מיתה שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר הן בבחינת סור מרע אפילו מעבירה קלה של דברי סופרים שלא לעבור על רצונו יתברך מאחר שנפרד בה מיחודו ואחדותו כמו בעבודה זרה ממש בשעת מעשה והרי גם בעבודה זרה יכול לעשות תשובה אחר כך. ואף שהאומר "אחטא ואשוב" אין מספיקין כו' היינו שאין מחזיקים ידו להיות לו שעת הכושר לעשות תשובה אבל אם דחק השעה ועשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ואף על פי כן כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה' שלא להשתחוות לעבודה זרה אפילו לפי שעה ולעשות תשובה אחר כך והיינו מפני אור ה' המלובש בנפשם כנ"ל שאינו בבחינת זמן ושעה כלל אלא למעלה מהזמן ושליט ומושל עליו כנודע. והן בבחינת ועשה טוב להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה מבחינת יסוד העפר שבנפש הבהמית מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודת משא בעבודת ה' שיש בה טורח ועמל כגון לעמול בתורה בעיון ובפה לא פסיק פומיה מגירסא וכמארז"ל לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי וכן לתפלה בכונה בכל כחו ממש וכן בעבודת ה' שהוא בדבר שבממון כמו עבודת הצדקה וכיוצא באלו ממלחמות היצר ותחבולותיו לקרר נפש האדם שלא להפקיר ממונו ובריאות גופו שלעמוד נגדו ולכבשו קרוב מאד אל האדם כשישים אל לבו שלנצח היצר בכל זה ויותר מזה ולעשות הפכו ממש קל מאד מיסורי מיתה ה' ישמרנו ויסורי מיתה ה' ישמרנו היה מקבל באהבה וברצון שלא ליפרד מיחודו ואחדותו יתברך אפילו לפי שעה להשתחות לעבודה זרה ח"ו וכל שכן שיש לו לקבל באהבה וברצון כדי לדבקה בו לעולם ועד דהיינו כשיעשה רצונו יתברך בעבודה זו יתגלה בה פנימית רצון העליון בבחינת פנים וגילוי רב ולא בהסתר כלל וכשאין שום הסתר פנים ברצון העליון אזי אין דבר נפרד כלל וכלל להיות יש ודבר בפני עצמו ולזאת תהיינה נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן כולן מיוחדות בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין סוף ברוך הוא כנ"ל. ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד כי הוא יתברך ורצונו למעלה מהזמן וכן גילוי רצונו שבדבורו שהיא התורה הוא נצחי וכמו שנאמר "ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים כו' ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים כו'. אלא שלמטה הוא תחת הזמן ובאותה שעה לבדה שעוסק בה בתורה או במצוה כי אחר כך אם עוסק בדבר אחר נפרד מהיחוד העליון למטה. והיינו כשעוסק בדברים בטלים לגמרי שאין בהם צורך כלל לעבודת ה' ואף על פי כן כשחוזר ושב לעבודת ה' אחר כך לתורה ולתפלה ומבקש מחילה מה' על שהיה אפשר לו לעסוק אז בתורה ולא עסק ה' יסלח לו כמארז"ל עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו. ולזה תקנו ברכת סלח לנו שלש פעמים בכל יום על עון ביטול תורה שאין אדם ניצול ממנו בכל יום וכמו התמיד שהיה מכפר על מצות עשה. ואין זה אחטא ואשוב אלא אם כן שבשעת החטא ממש הוא סומך על התשובה ולכך חוטא כמו שמבואר במקום אחר:
ובזה יובן למה צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות קריאת שמע פעמים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש והלא הבטיח להם פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו' אלא משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל:
פרק כו ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. ומה שכתוב "בכל עצב יהיה מותר" פירוש שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה הנה אדרבה מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון והיינו השמחה האמיתית בה' אלהיו הבאה אחר העצב האמיתי לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר שעל ידי זה נשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים כמו שנאמר בזהר על פסוק רוח נשברה לב נשבר וגו' ואזי יקוים בו רישיה דקרא תשמיעני ששון ושמחה וגו' השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה וגו' וזהו טעם הפשוט לתיקון האר"י ז"ל לומר מזמור זה אחר תיקון חצות קודם הלימוד כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר העצב שיש לשמחה זו יתרון כיתרון האור הבא מן החשך דוקא כמו שנאמר בזהר על פסוק וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור כו' ע"ש ודי למבין ומקרא מלא דבר הכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה" וגו' ונודע לכל פירוש האר"י ז"ל על פסוק זה:
והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפילו בני חיי ומזוני מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה כו' ופירשו בגמרא לקבולי בשמחה כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא שהוא ו"ה משם הוי"ה ברוך הוא ועלמא דאתכסיא הוא י"ה וזהו שנאמר "אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה" וגו' ולכן ארז"ל כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העולם הזה כדכתיב "כי טוב חסדך מחיים" וגו' וקרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסיא כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא שהיא יציאת חמה מנרתקה שהיא מכוסה בו בעולם הזה ולעתיד תתגלה מכסויה דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעולם הזה ומסתופפים בצלו צל החכמה שהוא בחינת צל ולא אורה וטובה נראים ודי למבין:
אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אחר כך בתאוות ח"ו כנודע שאם לא כן מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו. והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בתלמוד תורה או בתפלה ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפילו לדאגת עונות חמורים ח"ו. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו כדי שעל ידי זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית וכמבואר עת זו במקום אחר ושם נתבאר גם כן כי מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם אזי יסיר העצב מלבו לגמרי ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב כנ"ל:
ספר התניא פרקים כז-לב
פרק כז ואם העצבות אינה מדאגת עונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו. הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים ח"ו אלא בבינונים כיוצא בו שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו' וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש ואדרבה העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא סטרא אחרא לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ואתכפיא סטרא אחרא דלעילא המגביה עצמה כנשר לקיים מ"ש "אם תגביה כנשר" וגו' "משם אורידך נאם ה'" וכמו שהפליג בזהר פרשת תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא דאסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'. ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד. ועל זה אמר איוב "בראת רשעים" ולא שיהיו רשעים באמת ח"ו אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם כדי לאכפיא לסטרא אחרא ולא יוכלו לבטלה מכל וכל כי זה נעשה על ידי צדיקים. ושני מיני נחת רוח לפניו יתברך למעלה. אחד מביטול הסטרא אחרא לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא על ידי הצדיקים. והשנית כד אתכפיא הסטרא אחרא בעודה בתקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא על ידי הבינונים. וזהו שאיתא הכתוב "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" מטעמים לשון רבים שני מיני נחת רוח והוא מאמר השכינה לבניה כללות ישראל כדפירש בתיקונים. וכמו שבמטעמים גשמיים דרך משל יש שני מיני מעדנים אחד ממאכלים ערבים ומתוקים. והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש. וזהו שאמר הכתוב כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה פירוש שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה כד אתכפיא סטרא אחרא ואסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא. ולא עוד אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי כל מה שהאדם זובח יצרו אפילו שעה קלה ומתכוין לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות ועוסק בתורה באותה שעה. כדאיתא בגמרא שעה רביעית מאכל כל אדם שעה ששית מאכל תלמידי חכמים. והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכוונה זו אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום. וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברם מענייני העולם וכן בהרהורי מחשבתו אפילו במעט מזעיר דאתכפיא סטרא אחרא לתתא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא וקדושתו לעילא הרבה ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך. וזהו שאמרו רז"ל "אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה" לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה והתקדשתם וכו' כשמקדש עצמו במותר לו ופירוש "והתקדשתם" שתעשו עצמכם קדושים כלומר אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מסטרא אחרא כי היא בתקפה ובגבורתה כתולדתה בחלל השמאלי רק שכובש יצרו ומקדש עצמו. "והייתם קדושים" כלומר סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה מלבו מעט מעט:
פרק כח ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כי אם משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחינת הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה:
אך אף על פי אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו. ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר גם כן בכל מאמצי כחו. ולכן כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה. וכל הרהורי תורה ויראת שמים מנפש האלהית וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית רק שהאלהית מלובשת בה. והוא כמשל אדם המתפלל בכוונה ועומד לנגדו עובד גילולים רשע ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו שזאת עצתו בודאי שלא להשיב לו מטוב ועד רע ולעשות עצמו כחרש לא ישמע ולקיים מה שכתוב "אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה" כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה כי המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתו ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו יתברך במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו יתברך להצילה ממים הזדונים ולמענו יעשה כי חלק ה' ממש עמו:
פרק כט
פרק כט אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשות הבינונים אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה. וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו מפני כבדות שבלבו וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש דאמר רב מתיבתא בגן עדן אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה כו'. גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה כו' פירוש נהורא דנשמתא שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף. ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה' אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך שיוכל למשול על חומריות הלב מחמת חומריותן וגסותן והסיבה היא גסות הקליפה שמגביה עצמה על אור קדושת נפש האלהית ומסתרת ומחשיכה אורה. ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס ככתוב ולב נשבר רוח נשברה היא הסטרא אחרא שהיא היא האדם עצמו בבינונים שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו נמצא היא היא האדם עצמו. ועל נפש האלהית שבו נאמר "נשמה שנתת בי טהורה היא" שנתת בי דייקא מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה כי אם בצדיקים שבהם הוא להפך שנשמה הטהורה שהיא נפש האלהית, הוא האדם וגופם נקרא בשר אדם. וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו כי כמו זר נחשב אצלו ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו, כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד, כי היא לבדה מחיה גופו ובשרו, שהרע שהיה בנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלהית ממש בצדיקים. אבל בבינוני מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמסטרא אחרא המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב הרי היא היא האדם עצמו ואם כן הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק שהרי כח המתאוה שבנפשו הבהמית יכול גם כן להתאוות לדברים האסורים שהם נגד רצונו יתברך אף שאינו מתאוה לעשותם בפועל ממש ח"ו רק שאינם מאוסים אצלו באמת כבצדיקים כמש"ל פרק יב. ובזה הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים כנ"ל וכמו שנאמר "ואנכי תולעת ולא איש" וגו' [וגם כשמתגברת בו נפשו האלהית לעורר האהבה לה' בשעת התפלה אינה באמת לאמיתו לגמרי מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה כנ"ל סוף פרק י"ג] ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים והפגם שעשה בעליונים ושם הוא למעלה מהזמן וכאלו פגם ונטמא היום ח"ו ממש ואף שכבר עשה תשובה נכונה הרי עיקר התשובה בלב והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות והכל לפי מה שהוא אדם ולפי הזמן והמקום כידוע ליודעים ולכן עכשיו בשעה זו שרואה בעצמו דלא סליק ביה נהורא דנשמתא, מכלל שהיום לא נתקבלה תשובתו ועונותיו מבדילים, או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר מעומקא דלבא יותר ולכן אמר דוד "וחטאתי נגדי תמיד". וגם מי שהוא נקי מחטאות נעורים החמורים ישים אל לבו לקיים מאמר זהר הקדוש להיות ממארי דחושבנא דהיינו לעשות חשבון עם נפשו מכל המחשבות והדיבורים והמעשים שחלפו ועברו מיום היותו עד היום הזה אם היו כולם מצד הקדושה או מצד הטומאה ר"ל דהיינו כל המחשבות והדיבורים והמעשים אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו שזהו פירוש לשון סטרא אחרא כנ"ל [בפרק ו'] ומודעת זאת כי כל עת שהאדם מחשב מחשבות קדושות נעשה מרכבה בעת זו להיכלות הקדושה שמהן מושפעות מחשבות הללו וכן להפך נעשה מרכבה טמאה בעת זו להיכלות הטומאה שמהן מושפעות כל מחשבות רעות וכן בדבור ומעשה. עוד ישים אל לבו רוב חלומותיו שהם הבל ורעות רוח משום שאין נפשו עולה למעלה וכמו שנאמר "מי יעלה בהר ה' נקי כפים" וגו' ואינון סטרין בישין אתיין ומתדבקן ביה ומודעין ליה בחלמא מילין דעלמא וכו' ולזמנין דחייכן ביה ואחזיאו ליה מילי שקר וצערין ליה בחלמיה כו' כמו שנאמר בזהר ויקרא [ד' כ"ה ע"א וע"ב] עיין שם באריכות. והנה כל מה שיאריך בעניינים אלו במחשבתו וגם בעיונו בספרים להיות לבו נשבר בקרבו ונבזה בעיניו נמאס ככתוב בתכלית המיאוס ולמאס חייו ממש, הרי בזה ממאס ומבזה הסטרא אחרא ומשפילה לעפר ומורידה מגדולתה וגסות רוחה וגבהותה שמגביה את עצמה על אור קדושת נפש האלהית להחשיך אורה. וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה כמאמר רז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו וגו' דהיינו לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל באמת עד מתי תסתיר לפני אור אין סוף ברוך הוא הממלא כל עלמין היה הוה ויהיה בשוה גם במקום זה שאני עליו כמו שהיה אור אין סוף ברוך הוא לבדו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי כמו שנאמר "אני ה' לא שניתי" כי הוא למעלה מהזמן וכו' ואתה מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעינים דכולא קמיה כלא ממש באמת בבחינת ראייה חושיית. והנה על ידי זה יועיל לנפשו האלהית להאיר עיניה באמת יחוד אור אין סוף בראייה חושיית ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה כמו שנאמר במקום אחר שזהו שרש כל העבודה והטעם לפי שבאמת אין שום ממשות כלל בסטרא אחרא שלכן נמשלה לחשך שאין בו שום ממשות כלל וממילא נדחה מפני האור וכך הסטרא אחרא אף שיש בה חיות הרבה להחיות כל בעלי חיים הטמאים ונפשות אומות עכו"ם וגם נפש הבהמית שבישראל כנ"ל מכל מקום הרי כל חיותה אינה מצד עצמה ח"ו אלא מצד הקדושה כנ"ל ולכן היא בטלה לגמרי מפני הקדושה כביטול החשך מפני האור הגשמי רק שלגבי קדושת נפש האלהית שבאדם נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה להשפילה על ידי שפלות ונמיכת רוחו ונבזה בעיניו נמאס ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא לקיים מה שנאמר משם אורידך נאם ה' דהיינו שמסירה מממשלתה ויכלתה ומסלק ממנה הכח ורשות שנתן לה להגביה עצמה נגד אור קדושת נפש האלהית ואזי ממילא בטילה ונדחית כביטול החשך מפני אור הגשמי. וכמו שמצינו דבר זה וישראל עצמן הם מאמינים ומזה יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה כי הם דברי רוח הסטרא אחרא לבדה המגביה עצמה על נפשו אבל ישראל עצמן הם מאמינים כו' וגם הסטרא אחרא עצמה אין לה ספיקות כלל באמונה רק שניתן לה רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה להרבות שכרו כפיתויי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך כמו שנאמר בזהר הקדוש:
פרק ל עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל "והוי שפל רוח בפני כל האדם". והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש אפילו בפני קל שבקלים. והיינו על פי מארז"ל "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו". כי מקומו גורם לו לחטוא להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות ועיניו רואות כל התאוות והעין רואה והלב חומד ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה כמו שנאמר בהושע "הוא בוער כאש להבה" וגו'. מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו וגם אם הולך כל היום בשוק יכול להיות שאינו מחומם כל כך בטבעו כי אין היצר שוה בכל נפש יש שיצרו כו' כמו שמבואר במקום אחר. והנה באמת גם מי שהוא מחומם מאד בטבעו ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום אין לו שום התנצלות על חטאיו ומיקרי רשע גמור על אשר אין פחד אלהי' לנגד עיניו. כי היה לו להתאפק ולמשול על רוח תאוותו שבלבו מפני פחד ה' הרואה כל מעשיו כמש"ל כי המוח שליט על הלב בתולדתו. והנה באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה' וכמו נסיון ממש. והלכך צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה' לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה בבחינת ועשה טוב כגון בעבודת התפלה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כחו ממש עד מיצוי הנפש ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה במלחמה עצומה ולבטשם ולכתתם כעפר קודם התפלה שחרית וערבית מדי יום ביום וגם בשעת התפלה לייגע עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר כמ"ש לקמן באריכות. וכל שלא הגיע לידי מדה זו להלחם עם גופו מלחמה עצומה כזו עדיין לא הגיע לבחינת וערך מלחמת היצר הבוער כאש להבה להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה'. וכן בענין ברכת המזון וכל ברכת הנהנין והמצות בכונה ואין צריך לומר כונת המצות לשמן. וכן בענין עסק לימוד התורה ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו על ידי מלחמה עצומה עם גופו. כי הלומד מעט יותר מטבעו הרי זה מלחמה קטנה ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש דמקרי רשע גמור אם אינו מנצח יצרו להיות נכנע ונשבר מפני ה'. ומה לי בחינת סור מרע ומה לי בחינת ועשה טוב הכל היא מצות המלך הקדוש יחיד ומיוחד ברוך הוא. וכן בשאר מצות ובפרט בדבר שבממון כמו עבודת הצדקה וכה"ג. ואפילו בבחינת סור מרע יכול כל איש משכיל למצוא בנפשו שאינו סר לגמרי מהרע בכל מכל כל במקום שצריך למלחמה עצומה כערך הנ"ל ואפילו פחות מערך הנ"ל כגון להפסיק באמצע שיחה נאה או סיפור בגנות חבירו ואפילו גנאי קטן וקל מאד אף שהוא אמת ואפילו כדי לנקות עצמו כנודע מהא דאמר רבי שמעון לאביו רבינו הקדוש לאו אנא כתבי' אלא יהודא חייטא כתביה ואמר לו כלך מלשון הרע [עיין שם בגמרא רפ"י דב"ב]. וכה"ג כמה מילי דשכיחי טובא ובפרט בענין לקדש עצמו במותר לו שהוא מדאורייתא כמו שנאמר "קדושים תהיו" וגו' "והתקדשתם" וגו'. וגם דברי סופרים חמורים מדברי תורה וכו'. אלא שכל אלו וכיוצא בהן הן מעוונות שהאדם דש בעקביו וגם נעשו כהיתר מחמת שעבר ושנה וכו'. אבל באמת אם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלקים יחפץ גדול עונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחינת מלחמה עצומה הנ"ל מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה' ותורתו ואין אשמתם גדולה כל כך במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני פחד ה' המבין ומביט אל כל מעשיהם כאשמת כל הקרב הקרב אל ה' ואל תורתו ועבודתו וכמשארז"ל גבי אחר שידע בכבודי וכו' ולכן ארז"ל על ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות:
פרק לא והנה אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בעניינים הנ"ל כשעה ושתים להיות בנמיכת רוח ולב נשבר יבא לידי עצבות גדולה לא יחוש ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה כי בצד הקדושה כתיב "עוז וחדוה במקומו" ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכן לדבר הלכה וכו' אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא היא מבחינת טוב שבנוגה [ולכן כתב האר"י ז"ל שאפילו דאגת העונות אינה ראויה כי אם בשעת הוידוי ולא בשעת התפלה ותלמוד תורה שצריך להיות בשמחה שמצד הקדושה דווקא] אף על פי כן הרי כך היא המדה לאכפיא לסטרא אחרא במינה ודוגמתה. כמארז"ל מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא ופגע בו כיוצא בו. ועל זה נאמר "בכל עצב יהיה מותר" והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן. אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בסטרא אחרא נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות והשמחה מבחינת חסדים כי הלב כלול משתיהן. והנה לעתים צריך לעורר בחינת גבורות הקדושות כדי להמתיק הדינים שהם בחינת נפש הבהמית ויצר הרע כששולט ח"ו על האדם כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן ולכן ארז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב" והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא או כך בלי שום סבה אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל ולקיים מארז"ל "לעולם ירגיז" וכו' כנ"ל ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא ואחר כך יבא לידי שמחה אמיתית דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפליים אחר הדברים והאמת האלה הנ"ל לאמר ללבו אמת הוא כן בלי ספק שאני רחוק מאד מה' בתכלית ומשוקץ ומתועב כו' אך כל זה הוא אני לבדי הוא הגוף עם נפש החיונית שבו אבל מכל מקום יש בקרבי חלק ה' ממש שישנו אפילו בקל שבקלים שהיא נפש האלהית עם ניצוץ אלקות ממש המלובש בה להחיותה רק שהיא בבחינת גלות ואם כן אדרבה כל מה שאני בתכלית הריחוק מה' והתיעוב ושיקוץ הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר והרחמנות עליה גדולה מאד ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה להשיבה אל בית אביה כנעוריה קודם שנתלבשה בגופי שהיתה נכללת באורו יתברך ומיוחדת עמו בתכלית וגם עתה כן תהא כלולה ומיוחדת בו יתברך כשאשים כל מגמתי בתורה ומצות להלביש בהן כל עשר בחינותיה כנ"ל ובפרט במצות תפלה לצעוק אל ה' בצר לה מגלותה בגופי המשוקץ להוציאה ממסגר ולדבקה בו יתברך וזו היא בחינת תשובה ומעשים טובים שהן מעשים טובים שעושה כדי להשיב חלק ה' למקורא ושרשא דכל עלמין. וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה וכמארז"ל להיות כל ימיו בתשובה ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ויצא לחפשי אל בית אביו המלך ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו וכמו שנאמר בזהר דנקרא משכא דחויא כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית לא נהפך לטוב ליכלל בקדושה מכל מקום תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף. והנה בחינה זו היא בחינת יציאת מצרים שנאמר בה כי ברח העם דלכאורה הוא תמוה למה היתה כזאת וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלהית מגלות הסטרא אחרא היא טומאת מצרים ולדבקה בו יתברך וכדכתיב "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה" וגו' "משגבי ומנוסי" וגו' "והוא מנוס לי" וגו' ולכן לעתיד כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ כתיב "ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה'" וגו'. ולהיות בחינת תשובה זו ביתר שאת ויתר עז מעומקא דלבא וגם שמחת הנפש תהיה בתוספת אורה ושמחה כאשר ישיב אל לבו דעת ותבונה לנחמו מעצבונו ויגונו לאמר כנ"ל הן אמת כו' אך אני לא עשיתי את עצמי. ולמה עשה ה' כזאת להוריד חלק מאורו יתברך הממלא וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב והלבישו במשכא דחויא וטפה סרוחה אין זה כי אם ירידה זו היא צורך עליה להעלות לה' כל נפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה וכל לבושיה הן בחינת מחשבה דבור ומעשה שלה על ידי התלבשותן במעשה דבור ומחשבת התורה [וכמו שכתבתי לקמן ענין העלאה זו באריכות איך שהיא תכלית בריאת העולם] ואם כן איפוא זאת אעשה וזאת תהיה כל מגמתי כל ימי חלדי לכל בהן חיי רוחי ונפשי וכמו שנאמר "אליך ה' נפשי אשא" דהיינו לקשר מחשבתי ודבורי במחשבתו ודבורו יתברך והן הן גופי הלכות הערוכות לפנינו וכן מעשה במעשה המצות שלכן נקראת התורה משיבת נפש פירוש למקורה ושרשה ועל זה נאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב":
פרק לב והנה על ידי קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה. וזהו שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו "זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא" כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות דקודשא בריך הוא לא שריא באתר פגים וכמו שנאמר "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" וכמו שמבואר במקום אחר באריכות:
ומה שנאמר בגמרא שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו. היינו בחבירו בתורה ומצות וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות ואף על פי כן לא שב מחטאו כמ"ש בספר חרדים אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו הנה על זה אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה' והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם גם כן ושתיהן הן אמת שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממה שנאמר "ליעקב אשר פדה את אברהם" [ולא אמר דוד המלך עליו השלום תכלית שנאה שנאתים וגו' אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלהי ישראל כדאיתא בגמרא ר"פ ט"ז דשבת]:
גלגל המזלות בקבלה
גלגל המזלות בקבלה
"אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה אתה עזבתני ושכחתני אמר לה הקדוש ברוך הוא בתי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה וכולן לא בראתי אלא בשבילך" {גמרא ברכות}
ניסן מזלו טלה ואוריא”ל המלאך אייר מזלו שור ומלאך להטיא”ל סיון מזלו תאומים ומלאך פניא”ל תמוז מזלו סרטן ומלאך זוריא”ל אב מזלו אריה ומלאך ברקיא”ל אלול מזלו בתולה ומלאך חניא”ל תשרי מזלו מאזנים ומלאך נוריא”ל חשוון מזלו עקרב ומלאך גבריא”ל כסליו מזלו קשר ומלאך מאדוניא”ל טבת מזלו גדי ומלאך שניא”ל שבט מזלו דלי ומלאך גבריא”ל אדר מזלו דגים ומלאך רומיא”ל: {רזיאל המלאך}
י”ב אותיות פשוטות, חקקן חצבן צרפן וצר בהן י”ב מזלות ואלו הן: טל”ה שו”ר תאומי”ם סרט”ן ארי”ה בתול”ה מאזני”ם עקר”ב קש”ת גד”י דל”י דגי”ם. {ספר היצירה}
“בוא וראה, כל בריות העולם, קודם שניתנה התורה לישראל, היו תלויים במזל… אבל אחר שניתנה התורה לישראל, הוציאם מן החיוב של כוכבים ומזלות“ (ספר הזוהר, פירוש הסולם, כרך ט”ו, פרשת פנחס, ס”ד-ס”ו).
"וענין י״ב המזלות, נתבאר לעיל בהקדמה (אות ש״ז, וכן בתקון י״ח אות קי״ט עיין שם במעלות הסולם ואין להכפיל הדברים). ומספר י״ב ה״ס שני ווין, נגד ששה חדשי הקיץ מניסן עד אלול וששה חדשי החורף מתשרי עד אדר, ונקראים מזלות על שם שהארתם באה ע״י יסוד דז״א וכל הארה המושפעת דרך היסוד נקראת מזל, מטעם שמתגלית טפין טפין"
"אם לא היה זנב העקרב טבול בנהר די נור – לא היה אדם שנעקץ מעקרב יכול לחיות" (גמרא ברכות נ"ח)
{המאמר בבנייה יתווספו עוד תכנים בהמשך- כל הזכויות שמורות- אין להעתיק ללא רשות- נכתב וחובר ע"י אהרון }
שאלות שנשאל במאמר: מהו מזל? כיצד הוא משפיע? האם הוא משפיע? כמה הוא משפיע? מה ההבדל בין מזל גשמי לרוחני? מהו אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה? האם המזלות משפיעים על ישראל? מדוע ישראל מעל המזל או מתחת שמרשיעים מעשיהם? מדוע אין הזוהר וכתבי המקובלים מדברים בהכרח על מזל גשמי וכיצד תהיה ההתייחסות הנכונה אליו? מדוע יש דווקא בחגי ישראל כוח מיוחד למזלות בשונה מהרגיל? מדוע חז"ל אומרים שחכמתם של ישראל היא חישוב תקופות ומזלות, כאשר הדבר לעיתים יכול להיחשב כעבודה זרה? בפרט שלאומות העולם יש ידע רב בנושא עוד מידי קדם? באיזה אופן יש רשות לעסוק קצת במזלות וכוכבים? מה ההגדרה הרוחנית מעבר לזמן ומקום של כוכב ומזל? מה המשמעות של המזל הגשמי? מה ההבדל בין התאריך הלועזי לעברי? מה יותר אמיתי? מהו עניין י"ב המזלות והשורש הרוחני שלהם? מדוע מזל מלשון נוזל? מה ההבדל בין חודשי החורף לחודשי הקיץ? כיצד משפיעים היסודות על המזלות? מדוע אין מזל לישראל? מה הקשר בין המזלות הכוכבים והמלאכים? כיצד משפיעים המלאכים על המזלות? מה הקשר בין יום הלידה ושעת הלידה למזל? מה היסודות של המזלות? מהם המזלות על פי השבטים? מה הם המזלות על פי הספירות? מה הנטייה של כל מזל ומזל באדם?
פניני החכמה:
מקורות: ספר רזיאל המלאך, ספר היצירה, תיקוני הזוהר, זוהר, כתבי האר"י, כתבי מקובלים, גמרא, ספר התודעה, רמב"ם, ענייני חסידות, תע"ס, פנים מאירות ומסבירות, זוהר חדש.
מבנה המאמר: מחולק להקדמה ויסודות, לאחר מכן עונה על השאלות, ומסביר עקרונות, לאחר מכן מביא קצת דוגמאות על משמעות יום הלידה השעה החודש והמזל, לאחר מכן מסביר כל חודש על פי מזלו, התכונות שלו, הכוכב שלו, הספירה שלו, והעניין סביבו, בסוף המאמר יש מקורות והרחבות למתקדמים מכתבי המקובלים הזוהר וחז"ל.
פתח דבר, מזל הוא כוח עליון הנקבע על פי מהלך הכוכבים המשפיע על חייו והצלחתו של האדם. המזל פועל רק על צד אומות העולם שבאדם, אך בני ישראל, צד האדם שבאדם אינו נמצא תחת שליטת המזלות. מזלם של ישראל הוא שורש הנשמה שלהם המאוחדת עם הבורא בבחינת ישראל וקב"ה ואורייתא אחד הוא, ולכן הם למעלה משאר המזלות.
כפי שאומר בעל הסולם בפרי חכם: "אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מזל ושוטר מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל" כלומר שהשורש הנקרא מזל מכריח אותו לגדול ולקבל את כל תכונתו מבחינת כמותו ואיכותו, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו כאמור לעיל. וזהו החוק של שורש וענף, הנוהג בכל הפרטים שבמציאות ושל מקרי המציאות בכל עולם ועולם ביחס העולם העליון ממנו.
וגם בזה, ניתנה בחירה לאדם, למהר את הזמן, להשתמש בשכל והדמיון ולהתגבר על כוח הזמן והמקום.
עוד אומר רבי נחמן: "כל עשב ועשב יש לו כוכב ומזל וכל כוכב ומזל מקבל כוח מהכוכבים שלמעלה ממנו והעליון מהעליון ממנו עד שמקבלים מהשרים העליונים והם כולם מקבלים משורש הכל שהיא – דבר השם כמו שכתוב:"בדבר ה" שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם".
אך יש לעשות הגדרה והבדלה ברורה ביותר בין הגדר של הרוחניות לגשמיות לפני שנוכל לדבר קצת על המזלות.
ההגדרה של גשמיות היא בעיקרה: כל המוחש והמדומה בחמשת החושים, וכן שתופס זמן ומקום מכונה בשם גשמיות, כמו כן הגשמיות נתונה לזמן ומקום העדר חילוף ותמורה.
לכן שאנחנו באים לדבר על המזלות הגשמיים שבשמים כפי הנתפס בחמשת החושים, ולא על המדרגות הרוחניות שמעבר לזמן ומקום שהם המזלות האמיתיים מבחינת ענף ושורש, יש לנו לחלק אותם בזמן ומקום כדי להבין את התמונה המדויקת. רק העניין הוא שהזמן והמקום מטשטשים ומפרידים והם מעין השתקפות של מראה שבורה שלא מראה בדיוק את הדברים אלא מראה אותם בצורה חלקית, כצל חולף. לכן גם התמונה המשתקפת ממנה אינה שלמה אלא חלקית מפורדת ומפוזרת.
משל לדבר: שרוצים לחקור גלקסיה רחוקה דרך כדור הארץ ויש אבק אטמוספרה או אבק כוכבים בדרך שמפריע לראות את התמונה השלמה, כמו כן יש הפרעות רבות בדרך, ובנוסף יתכן בכלל שהכוכב לא קיים יותר, פשוט בגלל הריחוק של המרחב זמן, ועד שהאור שהוא מקרין יגיע לכאן לוקח זמן רב מאוד.. וגם מה שהגיע באיחור, ייתכן שיגיע עם הרבה הפרעות ועיוותים בדרך. כמו כן הזמן והמקום הגשמיים זה כמעין מקדם שבירה גס מאוד, שאף מסתיר ומעוות את ההשתקפות עצמה.
ואותו דבר בנמשל, שהגשמיות היא רק מעין צל חולף והשתקפות של העולם הרוחני, אבל שעוברת דרך זמן ומקום מפרידים- ולכן צריך לראות כל דבר במקומו.
היא יכולה להיות ענף כאשר אני פושט אותה מזמן ומקום גשמיים, ומלביש אותה בחומר רוחני מעבר לזמן ומקום, ואז בעצם אני רואה השתקפות נקייה, למשל בעולם העשייה הרוחני, שהוא ענף של יצירה, וכן גבוה מעל גבוה.
מכאן גם מובן מאוד מדוע אנחנו רואים בעלי מזל מסוים שמתנהגים אחרת, או לא בדיוק כפי המזל, או בצורה מורכבת. וזה לאו דווקא קשור לשעה שנולדו ביחס למהלך הכוכב והמזל, אלא קשור לזה שכל המציאות הגשמית הנתפסת בחמש החושים היא רק סימן ולא סיבה. {לעוד חומר בנושא חפשו באתר – קבלה למתחיל סוד המראה הגשמית}
אומר בעל הסולם:
זוהר הקדוש פרשת תולדות דף ס”ב: “ואין להקשות איך אפשר שבזמן קצר כזה, מעת שחזרו השבטים עם עגלות פרעה לאביהם עד חזרתם למצריים, יוליד עשרה בנים. כי האמת הוא, שאין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן”
תע”ס אור פנימי אות א’: “צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיסודות על עניינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן, ואין העדר ותמורה נוהג בהם כל עיקר, וכל השינויים הנאמרים בחכמה הזאת, אין זאת אומרת שהבחינה הראשונה נעדרת ומקבלתה צורה אחרת, אלא השינוי האמור, הוא ענין תופסות הצורה לבד, וצורה הראשונה אינה זזה ממקומה. כי ההעדר וההשתנות המה מדרכי הגשמיים. וזהו כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שורשיהם העליונים. ולפיכך אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני, המופשט ממקום וזמן ומתמורה, ועל המעיינים מוטל לחקוק היטב בזיכרונם את פירוש המלות ההן, כי אי אפשר לחזור עליהן בכל פעם.”
הסבר: לפני שבעל הסולם מתחיל לדבר איתנו באות א’ בתע”ס, מסביר את הכלל החשוב והיסודי הזה. שאין הקבלה עוסקת ח”ו בגשמיות, אלא בעולם הרוחני שמעבר לזמן ומקום העדר חילוף ותמורה.
אחד הדרכים למסירת החכמה נקראת “שפת הענפים” על כן מי שלא בעל השגה לכאורה יפרש את הדברים בגשמיות ללא שום הבנה רואה עולם ומלואו ולא יודע מה שרואה. אך המקובלים השתמשו בשפת הענפים רק כסימנים בעלמא לרמז על שורשיהם העליונים.
לכן חז"ל באמת לא דיברו על הגשמיות, אלא על השורשים הנצחיים שהשיגו.
לכן שבאים לראות אמירות של חז”ל, קודם כל צריך להבין את הדברים בשורשם הרוחני, שזה גם בעיקר מה שמעניין אותנו, ורק אחר כך, לראות את ההשתקפות הגשמית של זה ביחס המתאים.
אחרת אנחנו מפספסים את העניין, דומה המשל לסיפור הבעל שם טוב, שאדם מסתכל במראה ורואה לכלוך על פניו, מנקה ומנקה שעות את המראה ועדיין רואה לכלוך, אומרים לו טיפש! נקה את עצמך לא את המראה, המראה נועדה רק לעזור לך לראות את הלכלוך שעל עצמך.
אותו דבר צריך לעשות בהתייחסות לכל המציאות החיצונית בחיינו, היא רק מפגש וגירוי לפנימיות שלנו, וחשוב לא לנקות את המראה, אלא להשתמש בה כאמצעי לנקות את הפנים.
וחשוב מאוד לזכור שהתורה שלנו לא תורה גשמית ולא ניתנה לעולם הזה, העולם הזה הוא רק אמצעי וגירוי לפנימיות האדם.
העולם הזה הוא מעין השתקפות מאוד מאוד רחוקה של תופעות וסיבות רוחניות. ועלינו ללמוד טוב טוב את הסיבות הרוחניות והנצחיות שלשם התורה מכוונת.
עוד אומר בעל הסולם בספר פנים מאירות ומסבירות:
ולפי האמור תבין, ששאלת החושים במדתם המוגבלת שבעוה״ז אין בזה עסק לחז״ל, שכל דבריהם בנויים על הנבואה ורוח הקדש, שהיא רוחניות גמורה, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, וכל מחשבתם היה בעולמות העליונים, ולמעלה הרבה מעולם המלאכים, אלא שמדברים בעניני עוה״ז, בענפים, ועל פיהם מגלים אור החכמה בעולמות העליונים. ואפי׳ בעניני ההלכות, אמרו בזוהר אשר תנאין ואמוראין, כל דיניהון על רזין דאורייתא סדרוהו. ומכ״ש בעניני אגדה, שאינם כלל וכלל לפי פשוטם הגלוי לעינים, כמו שהארכתי בזה בתחילת ההקדמה עש״ה. אלא דרכם כדרך כל חכמי האמת, לתפוש בענפים שבמציאות העולם שלנו, ועליהם מגלים אור יקרות שבשרשים שלהם בעולמות העליונים,
ולפיכך לא יושגו דבריהם ז״ל זולת למי שיש לו ידיעה וקבלה אמיתית, ביחס של ענפי העוה״ז כלפי שרשיהם העליונים שבכל עולם ועולם, וע״כ יהיו דבריהם ז״ל שבמדרשות ואגדות לטורח ולמשא לחסרי הדעת, ועמלם לריק. כי אחר כל טרחתם לא ימצאו בהם אלא סברות עצמם, מה שהיה ידוע להם בלעדי דבריהם ז״ל. ובעוה״ר, ס״א מלכותא בלא תגא, ולכן נתחדש בדורינו מין מחברי ספרי דרוש המפרשים האגדות ע״פ סברות בדויות ע״פ דברי הימים של בעלי המדרש, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך שיר וכו', כי הן המחברים והן המעיינים לא יתעוררו לדרושים כאלו, רק לתענוג גופם וחילול נשמתם, להפך דברי אלקים חיים על מקרים נמוכים מהבלי הזמן אשר בדו מלבם, ותולים א״ע למראית עין ברמזים דקים מקורות ימיהם של חז״ל שמוצאים, אשר גם המה אינם כפשוטם, וע״כ החי ישים אל לבו, ומה ישיב כי ישאלנו אל.
וכמובן יש עוד כתובים רבים בנושא, אבל הבאנו קצת על מנת להעביר את הרעיון…
אם כך כיצד נתייחס למזלות? כיצד נתייחס למצוות? מה ההבדל בין חיצוניות המצוות, לפנימיות המצווה?
שאלה טובה, נענה עליה בהמשך או במאמר אחר. כרגע ניקח את הנקודה שהגשמיות היא רק בבואה מעוותת של הרוחניות ולא משקפת בצורה מדויקת את השורשים, אלא דרך מסננת של זמן ומקום.
אם כך מה המשמעות של המזלות? כסימן סמלי בלבד, אין לעשות מזה תורה ואף לתת לזה יותר מידי חשיבות נחשב כעבודה זרה, מכיוון שעם ישראל מונהג ישירות ע"י ה' יתברך ולא תלוי במזלות הרוחניים, וודאי בנו של אלף קל וחומר לא בסיבוב הגשמי של הכוכב והמזל הגשמי המצטייר בחמשת החושים.
אומר בגמרא שמואל: "נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילין דנהרדעא" דהיינו, נהירים לי שבילי הרקיע וחכמת הכוכבים כשבילי עיר מולדתי נהרדעא.
אך כמובן שאין הוא דיבר על גרמי השמים הגשמיים שהם רק סימן, אלא התכוון שמואל שמאירים לו כל הסדרים והמהלכים בעולמות הרוחניים מעבר לזמן ומקום, ממש כמו שברור לו הרחוב הגשמי שהוא גר בו לחמשת החושים. מראה מה הייתה רמת ההשגה הפלאית העצומה שלו בשורשים הרוחניים.
עוד דבר מאוד מאוד מתמיה מה שמבוא בחז"ל הקדושים:
אומרת הגמרא: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב) ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות – שנאמר (דברים ד,ו) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים – הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות." (שבת עה,א).
לא לגמרי מובן לי העניין, כי מצד אחד זה סוג של התעסקות כמו עבודה זרה אם נותנים לזה יותר מידי חשיבות, מצד שני היו חכמים מאוד גדולים באומות העולם שידעו לחשב את הדברים האלה, ואף עובדי עבודה זרה מימי קדם, אם כך מה מיוחד בעם ישראל שזו חכמתו? , הרי לאומות העולם גם יש חכמות אלה, ואף גדולות מהם..
כמו כן מדוע אומרת הגמרא שזו חכמתנו ובינתנו לעיני העמים?
אלא זה רק סימן, חז"ל בעיקר דיברו על המהלכים בעולמות הרוחניים דקדושה, שמי שלא יודע את המהלכים ואת הסדרים, כיצד ידע לנהל את נפשו הרוחנית?. הגויים נביאי השקר והטומאה השתמשו בכוכבים ובמזלות, לשם הפרטיות שלהם ,לשם הגדלת האגו והתאווה..
שאבותינו היו לעיתים עובדים עצים ואבנים חס ושלום, אין מדובר על עצים שרואים במפעל שולחנות, ודאי שוטה גמור מי שחושב שעל זה מדובר, אלא הכוונה על מדרגות רוחניות כפי שבעל הסולם מסביר במאמריו.
עובדי כוכבים ומזלות, זה מי שעובד את הרצון לעוצמה וידיעה, את המדע, את הרגש המיסטי, את ההשתוקקות. אין המדובר למי שמשתחווה למשו חיצוני רק.
כוכב – מלשון כוח-בו- הרצון לידיעה, גאווה שליטה ועוצמה.
מזל – מזל בבחינת נוזל, שרוצים לקבל באנוכיות את השפע ללא עבודה, דהיינו שיבוא לי בחינם בלי יגיעה אלא בגורל.
סנהדרין קב ע"ב: " מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם – הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי." ( אמר רב אשי למנשה המלך בחלום ' אם אתם בקיאים כל כך בהלכות ובדקדוקי המצוות מדוע אתם עובדים עבודה זרה? השיבו המלך מנשה שאם הוא היה חי בתקופתו הוא היה רץ אחריו לעבוד עבודה זרה).
כמו שאומרים לנו חז"ל שמה שידעו בזמנם בעבודה זרה, אנחנו לא תופסים בכלל, הם לא היו טפשים שמשתחווים רק לפסל גשמי, או לאייפון, אלא לקחו את הפסל כיוונו אותו כנגד כוכב, שהכוכב הזה מכוון כנגד כוכב דטומאה בעולם עליון יותר וכן על דרך זה.. גם כשכתוב שהמן היה אסטרולוג, דהיינו שראה בשורשי הטומאה.
אבל דווקא עם ישראל לומד את המהלכים של העולמות העליונים והשורשים ועוסק בדברים האלה כדי להתקרב לה' יתברך.
כמו שאומר הרב"ש:
ופירש, דאם האדם רוצה ללמוד חכמת הקבלה, לדעת כמה עולמות וכמה ספירות יש, היינו כבוד אלקים, לדעת גודל כבודו יתברך, "הסתר דבר". אבל אם רוצה ללמוד החכמה, לדעת איך להמליך את הקדוש ברוך הוא, ואיך לעובדו בכוונה ולקדש רמ"ח אבריו, ולעשותם מרכבה להקדושה – וזהו נקרא "כבוד מלכים" האיך להמליכו ולעבדו, אז "חקור דבר".
על כן חכמתנו של חישוב תקופות ומזלות אין הכוונה לחכמה הגשמית של זה, כי גם הגויים יודעים לעשות זאת בצורה מצוינת, אלא מדובר בעיקר על החכמה הרוחנית שלנו מעבר לזמן ומקום, דוגמא לדבר מתיקוני הזוהר:
ביאור הדברים: המוחין של הארת חכמה הנקראים חשבון אינם מתגלים אלא במלכות, כמ״ש בזהר (בראשית ב׳ אות קס״ג) ר׳ שמעון אמר גימטריאות וחשבון תקופות ועבורין כלא הוא בסיהרא דהא לעילא לאו איהו. שפירושו הוא: אע״פ שמוחין דהארת חכמה, המכונים חשבון, יוצאים בבינה אחר שחזרה לראש א״א, ונעשית בו לחכמה, עכ״ז אין המוחין מתגלים שם בבינה, להיותה תמיד באור חסדים בלבד, ואפילו ז׳ התחתונות של בינה, הם בעצם רק אור של חסדים, ואין שם מקום לגילוי המוחין דהארת חכמה, אלא בינה משפיעה מוחין אלו אל ז״א, וגם ז״א עצמו הוא כולו מתוקן במוחין דאו״א עלאין, ואין בו מקום לגילוי המוחין הללו, אלא שז״א משפיע אותם אל הנוקבא, ובה הם מתגלים, וע״כ נקראת המלכות בשם חכמה תתאה. וזה אמרו (באות תמ״ד) שכינתא איהי חשבון תקופות ומזלות ומולדות ועבורין, כי זווג זה המגלה המוחין דחשבון ומספר הוא רק במלכות, ולא בהמדרגות שלפניה. עד כאן לשונו.
עוד אומר – ספר הזהר מאמר ואלה המלכים סולם רמ) ואתמנא בעטורא דלעילא וכו': ונתמנה כח השליטה ההיא, דהיינו המנעולא כנ"ל, בעיטור שלמעלה, דהיינו בג"ר המדרגה, ששם נקבע מקומו, כנ"ל בדבור הסמוך, וגם נתמנה לרדת למטה, לו"ק המדרגה, עד שנקשרו בו הכוכבים והמזלות. וכל אחד ואחד, דהיינו כל כח שליטה שיש בכל אחת מג' העטרות הנ"ל, יש בו ככב אחד ומזל אחד. וכל הככבים מתיחסים למדרגות שלמעלה, וכל המזלות למדרגות של מטה, ועל כן כל מדרגה ומדרגה מתעטרת במקומות ידועים כראוי לכל אחת.
ביאור הדברים. מזל, פירושו, קיבוץ כוכבים המקושרים זה בזה, ומהלך אחד משותף לכולם. כוכבים, מורה, שאינם מקושרים זה בזה, וכל אחד פונה לדרכו. ונתבאר לעיל בסמוך, סוד הקשר של הספירות, שהוא מטעם, שאין החכמה מאירה בלי חסדים שבימין, ואין החכמה מקבלת החסדים שבימין, זולת על ידי הכרעת הקו האמצעי, ונמצאים שלשתם צריכים זה לזה ומקושרים זה בזה. ולפי"ז כל סבת הקשר הוא, משום אור החכמה, שאינו יכול להאיר בלי חסדים, וע"כ נוהג זה רק בו"ק של כל מדרגה, ששם מאיר המפתחא, שה"ס עטרת יסוד, והי' יוצאת מאויר, ונתגלה שם אור החכמה, מה שאין כן בג"ר של כל מדרגה, ששם שולט כח המנעולא, שה"ס המלכות דצמצום א', ואין הא' יוצאת מאויר שלהן (כנ"ל בהקדמת הזהר דף מ"ד ד"ה וטעם עש"ה)
עוד אומר: אור הבהיר – ערך ראשי: "מזל הוא מלשון הכתוב יזל מים מדליו, וכן תזל כטל אמרתי. ויש ב' מזלות: מזל עליון ומזל תחתון שה"ס שלש עשרה מדות של רחמים. וח' מדות הראשונות מן אל עד ונוצר חסד נק' מזל עליון, והמדות מן לאלפים עד ונקה נק' מזל תחתון, שהמה שורשים המשפיעים כללות כל השפע לתחתונים בין לצדיקים ובין לרשעים.
ונק' מזל, משום שהשגתם של מדות האלו אינו תלוי בזכות, (ע"ע זכות) כי האדם משיגם דוקא בעת שהחומר אינו מזוכך, וע"כ הוא מושג לתחתונים כמו מציאה בלי שום יגיעה וע"כ מכונים בשם מזל. וז"ש ז"ל בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא, וכן הכל צריך מזל ואפי' ס"ת שבהיכל, משום שהמה ראשי המשפיעים כללות השפע. ומ"ש אין מזל לישראל, הכונה על הגדלות של ישראל שע"ז צריכים זכות, וכן אמרו המקובלים אין שום דבר ניתן אלא בזכות, שכ"ז סובב על הגדלות, שאינם ניתנים אלא לזכי לב ולצדיקים ע"י יגיעתם בהזדככות החומר." עד כאן לשונו.
על כן כדי לעלות במדרגות הרוחניות, על האדם להכיר את חוקי העולמות העליונים את חוקי הנצח! בבחינת "דע את אלוקי אביך ועבדהו"
שהם הפרטים, הם השבילים והנתיבים להתקרב למלך, אבל כמובן הקבלה, התורה לא מדע, תעשה ככה וככה, זה הרבה מעבר לזה, הפרטים הם רק אמצעי.
לכן באמת חשוב להתחזק וללמוד את חוקי תלמוד עשר הספירות וכתבי האר"י והזוהר, כדי שנדע להלך בעולמות הרוחניים מעבר לזמן ומקום, אבל עד שהאדם לא מוכשר לזה לא מגלים ולא מראים לו עולמות עליונים והרי הוא כעיור מגשש קיר. על כן עלינו להתחזק בחכמתנו ובינתנו האמיתית לעיניי העמים – שהיא חכמת הקבלה, חכמת האמת.
אומר בעל הסולם בפרי חכם: "ולא מטעם הבלתי נתפס, נמנעים העולם להגות בה, כי האסטרונום אין לו שום תפיסא בכוכבים ופלאנטין, אלא במהלכים שהם עושים, בחכמה נפלאה מתוקנת ונערכת מראש, בהשגחה נפלאה. ואם כן גם הידיעות שבחכמת האמת, אינו נעלם יותר מזה, כי המהלכים מתבארים היטב אפילו למתחילים, אלא כל המניעה היתה משום שהמקובלים העלימוה מהעולם בחכמה גדולה."
אם כך מה נעשה שאנו באמת עיוורים מגששים קיר, ואף מאוד בדור הזה, לא פשוט בכלל.. אז מה יהיה דיננו? האם נגזר עלינו לראות רק מה שהחושים הגשמים מציעים לנו? שזה, עם נעגל על פי מדרגת נפש דנפש דנפש רק 1% מהמציאות האמיתית?
אומר בעל הסולם בהקדמה הקדושה לתלמוד עשר הספירות:
קנה) ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.
קנו) אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בענינים מדומים וגשמיים שעוברים בזה על לא תעשה לך פסל וכל תמונה ח"ו, כי אז, אדרבה מקבלים היזק במקום תועלת. ולפיכך הזהירו ז"ל שלא ללמוד החכמה כי אם לאחר ארבעים שנה או מפי רב, וכדומה מהזהירות, וכל זה הוא מהטעם האמור. ולפיכך, הכינותי בעז"ה את הפירושים פנים מאירות ופנים מסבירות על עץ חיים, שעשיתי, כדי להציל המעיינים מכל הגשמה.
אז האם יש משמעות למזל הגשמי?
יש משמעות סמלית בלבד, הייתי אומר שזה סימן לפוטנציאל הרוחני של האדם, לא סיבה, רק סמל בלבד.
אם היינו באים להגדיר את זה באחוזים הייתי נותן לזה 5%-10% חשיבות.
כל השאר תלוי בעבודה הפנימית של האדם, שהיא מעבר לזמן ומקום, וודאי מעל המזלות.
אם כי כאשר האדם פועל את צד הגוי שבו הוא יהיה מאוד נתון למזל הרוחני שלו, או למזל הגשמי על פי יחס סימן סיבה חלקי זמן ומקום ליודעי חן.
מה שכן, התורה גילתה לנו שבחגים ומועדי ישראל ואף החודשים, יש זמן קוסמי מאוד מאוד מיוחד בעל השפעה מובהקת וחזקה שמסוגלת לגרות את הנפש לעשות עבודה פנימית גדולה ועמוקה, לכן גם נקבעו לנו כל ענייני החגים על פי זמנים מדויקים של מהלך הלבנה. כאן בחגים התורה גילתה לנו זמן מיוחד בבחינת "מקדש ישראל והזמנים" שיש זמן קוסמי לסוג עבודה רוחניות מסוימת, ובמקום הזה יש להעזר הרבה בזמן הגשמי כסגולה להתעוררות וגירוי רוחני חזק לנשמה, כל חג וחודש על פי עניינו וסודותיו.
מה ההבדל בין התאריך הלועזי לתאריך העברי?
מה יותר נכון? מה יותר אמיתי?
מה ההבדל בין חודשי החורף לחודשי הקיץ?
לפני שנענה על השאלות נדבר קצת על המזלות בשורשם הרוחני מעבר לזמן ומקום:
אומר בתיקוני הזוהר מראות הסולם:
וענין י״ב המזלות הוא, כי כלל הוא אשר כל תחתון אינו מקבל אלא דרך המסך של העליון ממנו, ולכן אי אפשר לתפארת ויסוד לקבל אלא ע״י התלבשות הארתם ביסודות דאו״א. ויסודות דאו״א מרומזים בב׳ ווי״ן שבאות ד׳ כי קו המושכב לרוחב הד׳ הוא בחינת יסוד דאמא, שנקרא רחב וקצר. וקו המוקם לאורך הד׳ ממעלה למטה הוא בחינת יסוד דאבא הנקרא צר וארוך. ופירושו של צר וארוך הוא, שצר וסתום מבחינת חסדים, אלא שהוא ארוך מבחינת חכמה, שמבחינת החכמה אין בו שום חסרון כלל, אלא להיותו צר מחסדים, אי אפשר אל התחתונים הימנו לקבל הארתו. כי אין לנו תפיסה באורך בלי רוחב, אלא ע״י שהוא מתאחד ומזדווג עם יסוד דאמא, שאז אין לו עוד חוסר של חסדים, אז נבחן שהאורך קיבל גם צורת רוחב ואפשר להשיגו, וכל הארה המושפעה דרך היסוד נקראת מזל מטעם שמתגלית טפין טפין. ולכן נקראים מזלות וחשבון י״ב ה״ס ב’ הו״וין, שהם מאירים בבחינות ו״ק דאו״י וו״ק דאור חוזר, כי בערך ג״ר דבינה נחשבים הארות המזלות לו״ק. וז״ס י״ב אותיות הפשוטות שביסוד, (עי׳ בשער מאמרי רשב״י תחלת שמות, ובע״ח שער ה׳ פ״ז, ושער ל״ח פ״ג, ושער ל״ט פט׳׳ו, ושער מ״ג פ״ב. ולעיל בהקדמה אות ש״ז). עד כאן לשונו.
עט) ולפיכך יש ברקיע הזה: ככבייא, ומזלי, שמשא, וסיהרא, כי ככבים הם נשמות הצדיקים היורדין שם מהמוח העליון, ועומדין שם, ומשם יורדין למלכות, והמזלות, הם שנים עשר, בסוד שש קצוות מן חסד ולמטה: שש ממטה למעלה, ושש מלמעלה למטה, כנזכר בתקונין. כי אעפ"י שכל התשעה מכים ברקיע זה, אין דומה הכאת השש קצוות לשאר, כי כל אחד, בחינה בפני עצמה יש לו, ולפיכך מהשש קצוות יצאו י"ב מזלות. עד כאן לשונו
לכן קודם כל מדברים איתנו מעבר לזמן ומקום בעולמות הרוחניים, כפי שהסביר -מזל נקרא מלשון "נוזל" -טיפין טיפין, שהשפעה ממנו נוזלת ונמשכת למטה, לחלק הנשמה שבגוף. כמו כן מהשפעה זו גם באים לאדם הרהורי תשובה, התעוררות, ועוד רבות.
אם כך אנו רואים שמבחינה רוחנית המזלות הם דרכים שהשפע נוזל למציאות, כל העניין של צמצום ב' גורם לחלוקה של י"ב, וכך גם חלוקה למזלות, המיצגים את דרכי קבלת השפע.
רק זה מייצג את צד הטבע שבמציאות, ישראל מעל מהמזל הגשמי ואף הרוחני, כי ה' יתברך המזל שלהם.
עם זאת יש חשיבות למזלות בעיקר לעניין המועדים וסוג העבודה הקוסמית שעושים במהלך השנה וראוי להעזר ולהשתמש בהם במסגרת הקדושה על פי מה שהתורה לימדה ונתנה לנו סימנים אותות מועדים וזמנים.
לעניין יום הלידה כפי שאמרתי הייתי נותן לזה חשיבות של 5% 10%, למועדים 20% כאשר מוסיפים להם כוונה.
וכל השאר תלוי בבחירה של האדם ובתיקון הפנימי שלו. מה שכן כאשר האדם נתון רק לבהמה והגוי שבו, אכן המזל מאוד משפיע עליו וכופה עליו את המציאות בלי אפשרות בחירה, אבל כאשר הוא משתמש בצד הבחירה והיהודי שבו, הוא הרבה מעל המזל.
בכל אופן המזל הגשמי לפי הלידה תמיד יהיה סימן ולא סיבה, כמו כל שאר הדברים שמתבטאים בגשמיות.
מה ההבדל בין התאריך הלועזי לתאריך העברי?
הלוח העברי: מבוסס על שילוב מחזור הירח ומחזור השמש.
הלוח הנוצרי: מבוסס על שנת כוכבים (זמן ההקפה של כדור הארץ סביב השמש)
הלוח המוסלמי: מבוסס על מחזור ירח – כלומר על התקופה שבה משלים הירח הקפה שלמה סביב כדור הארץ.
היהודי סופר את החידושים שלו על פי האמונה אגב השכל הישר.
הנוצרי סופר את החידושים שלו רק על פי הידיעה ומה שנראה.
המוסלמי סופר את החידושים שלו על פי ההרגשה.
המיוחד בלוח העברי, שהוא משלב בין אמונה לידיעה, בבחינת דעת דקדושה, דעת אמונית.
ושאר הלוחות או שמאל או ימין, או רגש או שכל כמטרה.
והיהודי כמידת יעקב מאוזן ביחס בין האמונה לידיעה, בבחינת האמצע.
מה יותר נכון? מה יותר אמיתי?
הלוח העברי יותר אמיתי, כי מייצג את צורת התיקון ותנועה הנשמה.
יש משמעות גם ללוח הלועזי, בחז"ל נקרא לוח דתקופה, אבל האמת היא מה שמביא אותנו לתיקון.
"התיקונים נותנים את הצורות" כפי שאומר הרב.
בכל אופן הלוח העברי מסמל את האמת השלמה של התיקון לכן מדויק יותר ברמה הרוחנית.
אף אם נראה שהלוח הלועזי לכאורה מדויק יותר גשמית בדברים מסוימים.

מה ההבדל בין חודשי החורף לחודשי הקיץ?
אומר האר"י -שער הכוונות ב':
מאמר: דרוש א' לענין ראש השנה: ה) ונתחיל בו' חדשי הקיץ, כי הם בנוקבא. והתחלתם מניסן, כי לכן כל חדש וחדש, יש בו מספר ימים רבים, שהם ל' יום בכל חדש, להורות כי הם בחי' ראשים, שכל ראש מהם כולל בחי' ימים רבים. והנה ניסן, הוא גולגולת הנקבה. אייר וסיון, תרין אודנין דילה. תמוז ואב, תרין עיינין דילה. ולכן נחרב הבית בב' חדשים אלו, בסוד עיני עיני יורדה מים, כי הם תרין עיינין, כחות הדין. וכבר נתבאר אצלנו, בהקדמת ביאור אדרת האזינו, כי העינים הם נצח והוד, ולכן נחרב הבית עיקר חורבנו בחודש אב, שהוא עין שמאל, שהוא ההוד, בסוד כל היום דוה, שהוא היפוך אותיות הוד. אלול, הוא בחוטם. והנה נשאר בחי' הפה שלה, שאין לו רמז בחדשים." עד כאן לשונו.
אם נרצה להסביר זאת בקצרה נאמר, שזה כמו ההבדל בין גבורות לחסדים.
כמו כן הספירת חודשים מניסן מייצגת את צד הנשמה שברצון, הצד הצורני, צד הרוח. והספירה מתשרי מייצגת את צד הגוף שברצון, צד החומר, צד ההשתוקקות. אם כי אפשר לראות לפעמים הופכיות, זה תלוי אם מדברים מהטבע, מהמציאות, או מתיקון הרצון. כמו למשל אריה הוא חסד, אבל מצד שני הוא גבורה, כמו כן גם הגמטריה של אריה זה גבורה, אבל רק מצד החומר. לכן כל דבר במקומו ועניינו וטעמו.
השפעת היסודות על המזלות:
הערה: היות והגשמיות היא רק סימן, אף כל עניין היסודות סימן, מדובר על יסודות של כוחות נפש, ולא יסודות של תאים בגוף, ואף לא של הנפש הבהמית דעולם הזה. אלא רק ברמת הסימן הסמלי. כי יכול להיות אדם שגופו פיזית כבד על פי יסודות ויש לו כוחות נפש מטורפים להזיז הרים ובניינים מבחינה רוחנית ונפשית, מכיוון שהנשמה מעבר לזמן ומקום, ואף הנפש, וכאשר משתמשים בתכונות פנימיות או בכוחות נפש אפשר להתעלות הרבה מעל היסודות הגשמיים שבאופן רגיל רק למי שנתון להם יש להם השפעה כללית על טבעו, אבל לא יותר מזה.
לכל יסוד אפיון שונה: המים מסמלים רגש, נתינה, זרימה, וחסדים; האש מייצגת חוסר, דחף יצירתיות והשתוקקות; האוויר מאופיין בשכל, באינטלקט ובתקשורת בין אישית; אדמה מאופיינת בחומריות, בהוצאה לפועל וביציבות.
רמב"ם ספר המדע: דרך האש והרוח להיות מהלכם ממטה מטבור הארץ למעלה כלפי הרקיע ודרך המים והארץ להיות מהלכם מתחת הרקיע למטה עד לאמצע שאמצע הרקיע הוא המטה שאין למטה ממנו ואין הילוכם לא בדעתם ולא בחפצם אלא מנהג שנקבע בהן וטבע שנטבע בהן: טבע האש חם ויבש והוא קל מכולם והרוח חם ולח והמים קרים ולחים והארץ יבשה וקרה והיא כבידה מכולם והמים קלים ממנה לפיכך נמצאים למעלה על הארץ והרוח קל מן המים לפיכך הוא מרחף על פני המים והאש קל מן הרוח ומפני שהם יסודות לכל גופים שתחת הרקיע ימצא כל גוף וגוף מאדם ובהמה וחיה ועוף ודג וצמח ומתכת ואבן גולמו מחובר מאש ורוח ומים ועפר וארבעתן יתערבו ביחד וישתנו כל אחד מהם בעת העירוב עד שימצא המחובר מארבעתן אינו דומה לאחד מהן כשהוא לבדו ואין במעורב מהן אפילו חלק אחד שהוא אש בפני עצמו או מים בפני עצמן או ארץ בפני עצמה או רוח בפני עצמה אלא הכל נשתנו ונעשו גוף אחד וכל גוף וגוף המחובר מארבעתן ימצא בו קור וחום לח ויבש כאחד"
שכח) "ד"א כי מי אל וכו': פירוש אחר על מי אל מבלעדי ה'. כי הקב"ה הכל הוא ברשותו, ולא כמו הנראה במראה הככבים ומזלות, שהם מראים דבר, והקב"ה מחליפו לאופן אחר. ומי צור זולתי אלקינו, הרי בארוה, שאין צייר כמו הקב"ה, שהוא צייר השלם, שעושה ומצייר צורה תוך צורה, דהיינו עובר במעי אמו, ומשלים אותה הצורה בכל תקוניה, ומכניס בתוכה נפש עליונה הדומה לתקון העליון. ומשום זה, אין צייר כמו הקב"ה." עד כאן לשונו.
עוד אומר: ספר הזהר לך לך מאמרים לברית מילה: תמט) "אי לך ארץ שמלכך נער: היינו ארץ הזו שלמטה, היינו הנוקבא שבבריאה אשת מטטרו"ן (כנ"ל בראשית א' דף רכ"ט ד"ה ובג"ד ע"ש) כי למדנו, כל שאר ארצות של שאר העמים עובדי כוכבים ומזלות, ניתנו לשרים ממונים עליהם, ועליון על כולם הוא אותו שכתוב בו, נער הייתי גם זקנתי, ולמדנו שפסוק זה שרו של עולם אמרו, דהיינו מטטרו"ן, הנקרא נער. ועליו כתוב, אי לך ארץ שמלכך נער. ווי אל העולם שיונקים מצד זה, דהיינו מצד מטטרו"ן. וכאשר ישראל בגלות הם יונקים ממנו, כמי שיונק מרשות זר. כי ישראל צריכים לינק מן הקב"ה ולא ממנו." עד כאן לשונו.
לכן אנו רואים שאין ישראל נשלטים ע"י המזלות, אלא ישראל שולטים במזלות כאשר הם בקדושה, לכן גם אנו משתמשים בהם קצת, והשימוש הוא בעיקר לענייני קדושה ועבודת ה', אך יש מאוד להיזהר לא לחרוג, אם נותנים לזה משמעות יתר הרי זה עבודה זרה.
אמרו חז"ל "אין מזל לישראל", היינו שבני ישראל אינם נתונים תחת שליטת המזלות, כמו שנאמר בפסוק "אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה". רש"י מפרש ש"על ידי תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה".
זאת אומרת, שאף שהמזל מטה את האדם לנהוג באופן מסויים – הרי רק לגוי שבאדם אין אפשרות להתגבר על נטייה זו, כיון שאין בחירה אמיתית לצד הדומם צומח חי שבאדם. אך למדרגת היהודי, האדם שבאדם ישנה בחירה אמיתית וכוח שלמעלה מהטבע, ביכלתו להתגבר על השפעת המזל. יותר מזה כאשר אדם שולט על המזל ע"י כוח בחירה ועבודה פנימית הוא יכול להיות הפוך לגמרי ממזלו, למשל מזלו להיות קמצן, אבל ע"י עבודה פנימית וכוח בחירה, הפך את מזלו לגמרי באותה שעה.
על דרך החסידות ופנימיות התורה – אפשר להגיד שכאשר האדם פועל רק בתוך הדעת המזל שולט עליו, והוא נתון לו ואף מתחתיו, אבל כאשר פועל למעלה מהדעת, הרי הוא מעל המזל ומושפע מה' יתברך. בבחינת "אני ולא שליח", בבחינת "אין עוד מלבדו".
כידוע יש בחינת ג"ר ובחינת ו"ק, כוכב מלשון כוח בו- זה בחינת הג"ר
מזל בחינת ו"ק = מבחינת נוזל, כפי הכתוב "יזל מים מדליו".
המזל מסמל את הצד המיסטי, כמו דבר שמשפיע על תת המודע שבאדם.
הכוכב דווקא משפיע על המודע של האדם כאשר מוכשר לכך.
על השפעת המזל אמרו חז"ל על הפסוק "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם" – "אף על גב דאיהו לא חזו מזליהו חזו". היינו שהאנשים לא ראו את המראה האלוקי והוא לא חדר בהם בפנימיות, רק מזלם שלמעלה ראה זאת; ולכן הם קיבלו השפעה מהגילוי באופן מקיף, השפעה על תת המודע, ולכן נפלה עליהם חרדה גדולה.
עוד עניין שאין מזל לישראל, דהיינו שהמזל שלהם מגיע מבחינת "האין", מהבורא יתברך, מהכלל- ולא מהפרטים.

קצת פיצ'יפקעס (-: על תכונות המזלות והחודשים ברמה סמלית:
אמרו חז"ל "אם לא היה זנב העקרב טבול בנהר די נור – לא היה אדם שנעקץ מעקרב יכול לחיות" (גמרא ברכות נ"ח) נראה שנהר דינור הינו סימן או כינוי לשביל החלב על פי גמרא ברכות מכיוון ששביל החלב נראה כיוצא מתוך עוקצו של מזל עקרב כפי תיאור הגמרא. {אם כי ייתכן שהכוונה לקבוצת כוכבים גם, לא ראיתי מספיק מקורות כדי לתת תשובה בזה, אז זו השארה)
נהר דינור מיוחס גם לסוג של גיהנום, אבל נראה שיש להגיד שזה רק בבחינת "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חשך ולא אור. …אמר ליה תרנגול לעטלף, אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה" (סנהדרין צח ע"ב).
אמרה הגמרא שכשהיה מבול היה צריך להזיז קצת צביר של כוכבים שגרם למבול:
"שמואל רמי כתיב עושה עש כסיל וכימה, וכתיב עושה כימה וכסיל, הא כיצד, אלמלא חמה של כסיל לא נתקיים עולם מפני צינה של כימה, ואלמלא צינה של כימה לא נתקיים עולם מפני חמה של כסיל… מאי כימה, אמר שמואל כמאה ככבי, אמרי לה דמכנפי אמרי לה דמבדר… שבשעה שהקב"ה בקש להביא מבול לעולם נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, וכשבקש לסתמה נטל שני כוכבים מעיש וסתמה, וליהדר לה, אין הבור מתמלא מחליותו… אמר רבי נחמן עתיד הקב"ה להחזירן לה, שנאמר ועיש על בניה תנחם. (ברכות נח ב)
קשה להרבה לקבל כיצד הכוכבים המרוחקים משפיעים על מה שקורה פה למשל, או על כדור הארץ או כמו שאמרו בגמרא שהסידור שלהם משפיע ממש על מוות מעקרב לכאורה, מאוד היה קשה להרבה ספקנים ומדענים לקבל דברים אלו.. אם כי בקבלה זה פשוט שהשורש משפיע על הענף.
כיום למשל יודעים בתורת הקוונטים, יש מושג, מצב שנקרא "הסתכבות" של חלקיקים. שכאשר משחקים עם חלקיקים תת אטומים, למשל אלקטרון- יש בניהם קשרים גם כאשר יש מרחק רב בניהם, לא מובן לגמרי הדבר, אבל לכאורה אנו רואים שיש קשרים במציאות מעבר להבנה הרגילה שלנו של פיזיקה פשוטה, או חוקי מדע רגילים, ולכאורה על פי תורת הקוונטים אם הכל היה קשור במפץ הגדול משמע שהכל עדיין קשור על פי תורת הקוונטים.
לכן, אין זה מפתיע שהרבה דברים מעבר להגיון הפשוט שלנו משפיעים מאוד על המציאות ועל חיינו.
כמו כן ידוע שמבנה האטומים למשל, דומה מאוד למבנה מערכת השמש והכוכבים, וזה לא סתם ככה, מכיוון שהכלל והפרט קשורים זה בזה. דברים שהקבלה ידעה לפני אלפי שנים, והמדע המודרני רק עכשיו מתחיל לגעת בהם, אבל אין ולא היה עניין למקובלים להפיץ את הדברים האלה להמון העם. {ראו במאמר פסיכולוגיה יהודית הסבר לכך}
כמובן תורת הקוונטים לא שלמה ויש להם הרבה טעויות מחוסר הבנת המושג של זמן הרוחני, אבל בהחלט הם פרצו דרך והשתפרו מאוד, וזה לא סתם קרה, זה קורה כי המציאות במצב של התפתחות גבוהה בזמן עקבא דמשחיא.
כידוע לפני 450 שנה העולם היה מאוד מאוד פרמיטיבי. רק כאשר גילה את נוסחות הבורא בטבע ובמציאות, וקצת נגע בשורשי החומר, זה מה שנתן לו את הכלים להתפתח להמציא טכנולוגיה ולהגיע לכל מה שהגענו היום.
לא המצאנו כלום אגב, רק העתקנו את חוקי הטבע לצרכינו. ברוך ה' זה בהחלט הישג גדול ששינה את כל העולם מבחינה מסוימת, אבל זה בא למטרה נעלה יותר שתתגלה לנו בהמשך, ולא בא מחמת עצמו.

ברקיע ישנם שבעה כוכבים שלכל אחד מהם מזל שונה, והם: שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה. כל אחד מהם משמש בזמן אחר, על פי סדר שעות היממה וימי השבוע.
למזלות אלו ישנם השפעה על הנהגת האדם, כמפורט בגמרא שמי שנולד ביום מסוים מימי השבוע, מקבל תכונה בהתאם למזל השולט ביום זה. אמנם, אין הכוונה כי המזל מכריח את האדם לנהוג כך ושולל ממנו את הבחירה החופשית כיצד לנהוג – רק שהמזל פועל שתהיה לו נטייה סמלית מסוימת לכיוון זה.
מובא במסכת שבת ובספרי מקובלים על שעת הלידה:
צדק– מלאכו שהוא נפשו נקרא צדקיאל.
מאדים– מלאכו שהוא נפשו נקרא סמקל.
חמה– מלאכו שהוא נפשו נקרא רפאל.
נוגה– מלאכו שהוא נפשו נקרא ענאל.
כוכב– מלאכו שהוא נפשו נקרא מיכאל.
לבנה– מלאכו שהוא נפשו נקרא גבריאל.
התלמוד מפרט (שבת קנ"ו) את סגולות היום, והנטיות בהן נולד האדם, הבאנו את עיקרי הדברים עם השלמות קלות:
מי שנולד ביום ראשון בשבוע: יהיה אדם שלם במידה אחת, ואין בו ממידה אחרת. הוא יהיה ראש, כמו שיום זה ראש וראשון למעשה בראשית. נולדים ביום זה צדיקים ורשעים.
מי שנולד ביום שני: יהיה רגזן, כי נחלקו בו המים העליונים מן התחתונים.
מי שנולד ביום שלישי: יהיה עשיר ונואף, כי נבראו בו העשבים הממהרים לצמוח, יוצאים בערבוביה ויונקים זה מזה.
מי שנולד ביום רביעי: יהיה חכם ונהיר, ובעל זיכרון. חזק משום שנבראו בו המאורות.
מי שנולד ביום חמישי: יהיה גומל חסדים, כי נבראו בו הדגים והעופות, שאינם טורחים להשגת מזונם, אלא הם ניזונים מחסדו של הקב"ה.
מי שנולד ביום שישי: יהיה מחזר אחר המצוות, שכן הדרך בערב שבת לחזר אחר מצוות השבת.
מי שנולד בשבת: יקרא קדוש, כי קדושת שבת רבה.
רבי יהושע בן לוי אמר: "לא מזל יום גורם, אלא מזל שעה" (שבת קנ"ו, ע"א). שבע מזלות משמשים את השעות: חמה, נוגה, כוכב, לבנה, שבתאי, צדק ומאדים.
מי שנולד במזל חמה: יהיה איש זיותן (לשון זיו, אור), מאיר כשמש, יאכל וישתה משלו, כשמש שאינה משיגה את גבולה למשול בלילה. סודותיו מגולים כשמש שהיא גלויה.
מי שנולד במזל נוגה: יהיה עשיר ונואף, כי ממנו נולדת האש.
מי שנולד במזל כוכב: יהיה איש נהיר וחכם, משום שכוכב מצוי תדיר אצל החמה. וכסופר המצוי אצל מקור המידע, יכתוב דרך הילוכו ותקופותיו.
מי שנולד במזל לבנה: יסבול מרע, כלבנה המתנוונת והולכת. יאכל וישתה את שאינו שלו, כי הלבנה אינה בעלת אור משלה.
מי שנולד במזל שבתאי: מחשבותיו יהיו בטלות לדעה אחרת, כל מה שיחשוב יתבטל (שבתאי, מלשון שביתה – ביטול).
מי שנולד במזל צדק: יהיה צדקן במצוות הצדקה.
מי שנולד במזל מאדים: יהיה שופך דמים, מקיז דם, קצב או מוהל, אופיו ומידותיו של האדם מושפעים מהמצוות, אולם הבחירה החופשית לא ניטלה ממנו. האדם יכול לכוון את תכונות נפשו המולצות לאפיק הטוב. כך לדוג', הנולד במאדים אם יבחר בטוב הגמור – יהיה מוהל. בבינוני – יהיה קצב-שוחט, ברע – שופך דמים. הבחירה נתונה בידו!
שעת הלידה:
בשעה א'- יהיה אדם גדול, יהיה גדול בשררה ויהיה עצל במעשיו.
בשעת מאדים- יהיה או רופא או שוחט או מוהל.
בשעת נוגה- יהיה סוחר וחכם בחכמת השיר והניגון.
בשעת כוכב- יהיה אוהב אמת וקרוב להיות חכם או סופר.
בשעת צדק- כל ימיו יהיה טוב.
בשעת לבנה- יהיה זך ותמים.
בשעת שבתאי- יהיה סרוח בגופו ויהיה גיבור ובעל זימה.
–
נולד ביום ב' שקול יהיה בנכסים, פעמים עני ופעמים עשיר.
בשעת לבנה- יהיה חכם או דיין.
שעת חמה- יהיה עני, אבל לא עני מאוד.
בשעת נוגה- חסיד ועשיר יהיה.
בשעת שבתאי- יהיה סרוח בגופו.
בשעת כוכב וצדק- צדיק וישר יהיה.
בשעת מאדים- ספק להיות שר הטבחים.
–
נולד ביום ג' יהיה עז פנים וגבה רוח.
בשעת מאדים- גנב יהיה או בעל חסד.
בשעת נוגה- סרוח בגופו.
בחמה וצדק- רב ועשיר יהיה.
בשעת הלבנה- אור עיניים לכל אדם יהיה.
בלילה בשעת מאדים- ליסטים יהיה או צדיק גדול.
בלילה בשעת נוגה- ירא שמים יהיה.
בלילה בשעת שבתאי- יהיה הלוכו באמת.
בלילה בשעת כוכב- שופט ומפלפל בהלכה יהיה.
בלילה בשעת חמה- דברן, חמדן, ופחדן יהיה.
–
נולד ביום ד' חכם ונהיר
בשעת צדק- צדיק ושופט יהיה.
בשעת חמה- עשיר יהיה.
בשעת נוגה- חכם ועשיר.
בשעת מאדים- רשע יהיה.
בשעת שבתאי- חכם גדול יהיה.
בכוכב- חוזה או סופר יהיה.
בשעת לבנה- יצליח בזיוף יהיה.
–
נולד ביום ה' גדול וחכם יהיה.
בשעת צדק- פקח גדול.
בשעת מאדים- עשיר וגנב.
בשעת נוגה- קנאי וגונב דעת הבריות.
בכוכב- יהיה רמאי או עסקן .
בשעת שבתאי- לא רע ולא טוב יהיה.
בחמה ולבנה- ילך בדרך ישרה, אוהב את הבריות ואוהבים אותו כל בני האדם.
–
נולד ביום ו' עשיר וחסיד יהיה.
בשעת נוגה- חכם וגיבור יהיה.
בכוכב- פקח וחסיד.
בכוכב צדק- רודף צדקה וחסד.
בחמה או בלבנה- שם טוב יהיה לו.
בשעת שבתאי- רע או איטי.
בשעת מאדים- חנף ורע וגבה רוח.
–
נולד יום שבת קודש בעל קדושה יתרה
בשעת שבתאי- יאריך ימים ויהיה סרוח.
בשעת חמה- בעל חימה יהיה.
בשעת נוגה- בעל מריבה יהיה.
בכוכב או בצדק- מכובד לבריות ויכבדוהו.
בשעת לבנה- אוהב האמת ודרך הישר.

חודש תשרי: מזל מאזניים
תכונות המזל: הססנות, פשרנות, איזון, גמישות, התחשבות, חברותיות, אמינות, נעימות, אהוב על הבריות, אוהב ליצור קשרים חברתיים קרובים, נוח להשפעה, חושש לטעות , אינטליגנט, תרבותי, אוהב הרמוניה, שואף לאיזון.
על החודש: יסוד: אוויר
ספירה: חסד דגבורה
שבט: בנימין
כוכב: נוגה {ונוס}
קבוצת מזלות: המזלות הפעילים
חודש דתקופה לפי השמש: 23.10-23.9
על החודש: מזלו של חודש תשרי דומה לצורת מאזניים מעין שתי כפות מאזנים וחוט משקולת בניהם. לרמז שבחודש זה נידון כל העולם כולו לפי מעשיו של האדם ושוקלים במאזנים זכויות כנגד עוונות. הכוכב השולט בחודש תשרי ובמזל מאזניים הוא כוכב נוגה. נוגה הוא כוכב האהבה, ולא במקרה. חודש תשרי הוא אכן החודש של "ואהבת לרעך כמוך", חודש של סליחה, מחילה ואהבה, וזה מה שיאפשר לנו להתחבר לכוח החיים הזמין לנו בחגי תשרי לשנה שתבוא. בנביאים חודש תשרי מכונה בשם ״ירח האיתנים״. בית המקדש הראשון נחנך בידי המלך שלמה בחודש תשרי, הוא ירח האיתנים, שנאמר: ״ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי״.
חסידות: בקרוב

חודש חשוון: מזל עקרב
תכונות המזל: רגש עז, סוער, קיצוני, חי במתח פנימי, מאופק, נע ע"י אינטואיציה, בעל רגשות קוטביים, בעל כוח אנרגטית, חודר לעומקים, בעל שאיפות, נמשך לנסתר, מתמודד טוב עם משברים, בעל תשוקה.
יסוד: המים
ספירה: גבורה דגבורה
שבט: דן
כוכב: מאדים {מארס}
קבוצת מזלות: המזלות הקבועים
חודש דתקופה לפי השמש: 22.11-24.10
סמל:![]()
על החודש: שמו הקדום של החודש הוא "ירח בול". שם זה נזכר במקרא פעם אחת בלבד, בקשר לחנוכת בית המקדש הראשון בידי שלמה המלך, כמובא לעיל. יש בשם זה רמזים לסתיו המתקרב. רש"י על הפסוק במלכים מסביר: "שהעשב בלה בשדה ובוללין לבהמה מן הבית", ורד"ק מפענח: "ונקרא כן מפני הגשמים שמתחילים בו, עניין מבול". המשמיטים מ"מרחשוון" את ה"מר" שבו וקוראים לו "חשוון" טוענים כי "מר" – כמשמעו – הוא רע ומר, שהרי לא זכה חודש מרחשוון לחגים משלו, והוא שומם ומשמים באין שמחה. לא די בכך שהחודש הזה לא זכה לחג ולמועד, אלא גם רבו בו הצרות והפורענויות שבאו לעולם. בחודש זה החריב המבול את העולם; בחודש זה מתו מתושלח הצדיק וכן שרה ורחל אמותינו. ירבעם בן נבט קבע בחודש זה לדיראון עולם חג, יום שבדה מלבו, כדי לקרוע את מלכות בית דוד, להפר את אחדות העם ולהטותו לדרך של עבודה זרה.
חסידות: נקרא מר-חשוון כי לא מצויים בו חגים, מייצג מצב של חוסר אור מחד, אבל נותן הזדמנות עבודה מאידך.
זמן של בניית רצונות חדשים, לאני שהתכלל בתודעה עליונה ולא בפרטיות. זמן של מרות, לכאורה ללא חגים, אבל הזדמנות למסגרת המכינה למהלך השנה. זמן לבניית של הקשבה נדיבה. זמן לילה, זמן של הכנה ובניית אמונה.
בחודש זה היה המבול בבחינת המים הזידונים, מי ה' אשר אשמע בקולו ומה העבודה הזאת לכם, שאלות אלה מטביעים את כל היקום והקיום דקדושה של האדם אם לא עושה תיבה של אמונה ששומרת עליו. כידוע כפי שאומר רשב"י הקדוש – ספר הזוהר הוא תיבת נוח, מה שמגן על הנשמה מהקליפות.

חודש כסלו: מזל קשת
תכונות המזל: בעל בטחון עצמי ואנרגיה, תמיד שואף קדימה, הרפתקן, אוהב להתחדש. לא אוהב הגבלות. מעוניין בחופש, ודואג להציב חוקים ולמצוא חופש פעולה במסגרות חייו, אופטימי, שוחר צדק, נלהב ושמח.
יסוד: אש
ספירה: תפארת דגבורה
שבט: נפתלי
כוכב: צדק {יופיטר}
קבוצת מזלות: המזלות המשתנים
חודש דתקופה לפי השמש: 21.12-23.11
סמל:
על החודש: מזלו של חודש זה קשת, כקשת הנראית בענן ביום הגשם. כיוון שמרובים בו הימים שהגשמים והשמש משמשים בהם בערבוביא, ועל ידי כך ניראת הקשת. בחודש כסלו חל חג החנוכה, ועל כן חודש זה הוא מן החודשים שעליהם היו שליחי בית הדין יוצאים מירושלים לכל חלקי הארץ ולגולה כדי להודיע על קידוש החודש. לפי האמור בגמרא, התקופה מתשרי ועד אמצע כסלו היא "עת זרע" ומאמצע כסלו זו "עת גשמים". המשנה מורה שאם הגיע ראש חודש כסלו ולא ירדו גשמים – בית דין גוזרין שלוש תעניות על הציבור. ספר נחמיה מתחיל בחודש כסלו. מסופר בו ובספר עזרא כי בכסלו כינס עזרא את העם השבים מבבל לירושלים כדי להבדילם מן הנשים הנכריות: "ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימן ירושלים לשלשת הימים, הוא חודש התשיעי בעשרים בחדש, וישבו כל העם ברחוב בית האלקים מרעידים על הדבר ומהגשמים"
חסידות: {מבוסס על דברי הרב שנאמרו בסעודות} כס לו” כסלו אותיות “כס לו”. “כס” זה מלשון “כסא”, זהו מקום ההישענות. של מי? של ל”ו הצדיקים שעושים שינוי בעולם. שינוי בעולם, שמתבטא בכך שחודש כסלו הוא המעבר מהחושך לאור. בחודש כסלו היום מתחיל להתארך וזה סימן לכך שנגמרת התקופה של ההחשכה ומתחילה תקופת ההארה. נקודת משענת מחוץ לעצמנו. הניצחון, שקרה דווקא בחודש כסלו, על היוונים, שהתרבות שלהם היא תרבות של חושך, תרבות של גוף, תרבות שדוגלת רק בדעת הרגילה של האדם ובחוקים הקיימים במציאות, בתוך ההוויה שהאדם מצוי בה. ההתקדמות של האדם חייבת להיות עם נקודת משענת מחוץ לעצמו. כאשר האדם חי עם נקודת משענת מחוץ לעצמו הוא יכול להוביל את עצמו למקום שונה מהמקום שבו הוא נמצא. בדומה לאדם הדוחף את רכבו מתוך הרכב עצמו, לעומת אדם הדוחף את רכבו בהיותו עומד מחוץ לרכב. ב”יוונות” האדם נשאר בתוך עצמו, בתוך המסגרת בה הוא מתקיים. חודש כסלו הוא המקום בו אנו יכולים לפעול את ל”ו הצדיקים שבתוכנו, דרכם אנו יכולים להזיז את עצמנו מתוך המקום בו אנו נמצאים. זה נקרא נס! כל אחד מאתנו יכול להפעיל את ל”ו הצדיקים שבתוכו כדי לצאת מחשיכה לאורה. כדי לצאת מתרבות הגוף לתרבות הנפש. כדי להחליף את התרבות של: “אני חי עם מה שמצוי בתוכי”, עם תרבות חדשה שאומרת: “אני חי מעבר לעצמי”. הכוח שלנו הוא כח של נס. אנחנו עם מלומד בנסים, אנחנו צריכים להאמין בנס. האמונה שלנו בנס היא בעצם האמונה שלנו במעבר לעצמנו, מעבר להגיון הרגיל, מעבר להרגשה הרגילה. היכולת שלנו להאמין שיש משהו מעלינו.
חודש טבת: מזל גדי
תכונות המזל: רצון עז להישגים לממון ולעשירות. ביקורתי, שיפוטי ומחמיר. נוטה להיעצב ולכעוס על שהתאכזב מעצמו. אחראי ,מציאותי, יציב, בוגר, חסר ביטחון, מחפש יציבות, חומרי במידה רבה ובעל יכולת לעבוד לטווח ארוך. כושר חשיבה, שיקול דעת, בררן בחיי החברה, אחראי, חרוץ, שמרן, בעל ריכוז גבוה ושליטה עצמית.
יסוד: אדמה
ספירה: נצח דגבורה
שבט: גד
כוכב: שבתאי {סטורן}
קבוצת מזלות: המזלות הפעילים
חודש דתקופה לפי השמש: 20.1-22.12
סמל:
על החודש: מזלו של החודש גדי, שבו יוצאים הגדיים למרעה בשדות. דברים קשים קרו לעם ישראל לאורך הדורות בחודש זה. הדבר הקשה ביותר קרה ביום עשרה בטבת: ביום זה הציב נבוכדנצר מלך בבל דייק על ירושלים והחל המצור. לפי המסורת תורגם ביום ח' בטבת התנ"ך ליוונית: "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה הכינסם ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת. חז"ל מלמדים אותנו כי שבעים הזקנים לא רצו לתרגם את התורה כלשונה מחשש לתקלות אשר יצאו מהתרגום, לכן שינה כל אחד על דעת עצמו שינויים מספר. הנס היה שכולם כיוונו לאותה דעה, וכך, בלי לתכנן מראש, שינו כולם בדיוק אותם שינויים. ט' בטבת הוא יום פטירתם של עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה, מנהיגי העם היהודי בתקופת שיבת ציון, אשר עלו עם היהודים מבבל לארץ ישראל, חידשו את בניית חומות ירושלים ואף ייסדו את בית המקדש השני. עם מותם חשכו עיניהם של ישראל שאיבדו עמם דברים הרבה, ולא הייתה תמורה לאבדה זו.
חסידות: בקרוב

חודש שבט: מזל דלי
תכונות המזל: מפתיע ולא שיגרתי. פורץ מסגרות, פורץ גבולות. בעל סקרנות, בעל חשיבה אנליטית מפותחת. אוהב חופש ועצמאות. אוהב אנשים אך נבדל, חביב על הסביבה אך חסר מעט רגישות לזולת. יחודי וקיצוני. אוהב להיות במרכז, הגיוני, אדיאליסט, שוחר צדק, סובלני.
יסוד: האוויר
ספירה: הוד דגבורה
שבט: אשר
כוכב: שבתאי {סטורן}
קבוצת מזלות: המזלות הקבועים
חודש דתקופה לפי השמש: 18.2-21.1
סמל:
על החודש: מזלו של החודש דלי – כיוון שבשבט כבר יצאו רוב הגשמי שנה והבורות מלאים והמים שבבארות עולים, והדליים שואבים ממרומי הבור ולא מעמקו, וכשהם יוצאים מים הבור עדיין מימיהם נוטפים מדפנותיהם שמבחוץ. חודש שבט נחשב בעיקרו כחודש המים, מפני שבו יצאו רוב גשמי השנה והעצים מתחילים לשתות את המים החדשים. ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, לכן התקבל גם כחג הנטיעות. בשנים האחרונות הפכה ארץ ישראל לארץ נושבת, ופריחתה המחודשת של הארץ, אשר עציה חוזרים להניב בשפע נפלא. בחודש שבט נהנים, כאמור, העולם וכל הצומח והחי שעל פני האדמה, בעלי חיים ובני אדם, מברכות המים: המים העליונים והמים התחתונים. לפני כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל ביאר להם משה את התורה ונתן להם את ״משנה תורה". הדבר החל בא׳ בחודש שבט של השנה הארבעים לצאתם ממצרים. משה בחר לחזור וללמד תורה לעם ישראל בשבט – משום סגולותיו של החודש, שיש בו כדי למזג בין קודש לחול ובין ברכת שמים לברכת האדמה. משה ראה בעיני רוחו את בני ישראל נוטעים נטיעות בארץ ישראל, והם הולכים בחודש שבט בהרים ובעמקים, ובידיהם דליים של מים להשקיה ושבטי עצים לשתילה, והם מיישבים ערים נשמות ומקיימים את דבר ה׳: ״וכי תָבֹאוּ אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל״.
חסידות: בקרוב

חודש אדר: מזל דגים
תכונות המזל: רגיש ומבין את הנפש, יכולת הסתגלות למצבים ולנסיבות. סבלני, מזדהה עם מצוקת הזולת. סלחן, ותרן גמיש, נוטה לדואליות רגשית ולסתירות. אהבה ודחייה מסובבים סביבו. נשמתו גבוהה מאוד ונמשך לרוחניות, אוחז במידת הענווה והצניעות. נפשו ססגונית ומגוונת ויכולה להתפרש לטוב או לרע (מחרף מידי או יותר מידי בקרקע). רגיש לאווירה ותדרים, מיסטי, בעל דמיון מפותח, עדין.
יסוד: המים
ספירה: יסוד דגבורה
שבט: יוסף
כוכב: כוכב צדק {יופיטר}
קבוצת מזלות: המזלות המשתנים
חודש דתקופה לפי השמש: 19.3-19.2
סמל:
על החודש: מזל החודש דגים. לפי שבחודש זה הדגים שבנהרות ושבאגמים פרים ורבים ומזל דגים הוא מזל של ברכה, מפני שהדגים מכוסים מן העין ואין העין רעה שולטת בהם, ואין הקללה שורה בדגים לעולם, ואפילו במי המבול לא מתו כיוון שלא השחיטו דרכם. משמעות השם ״אדר״ בבבלית היא קודר, מעונן. ואכן, תיאור זה תואם בדרך כלל את מראה פני השמים בחודש אדר; אמנם האביב כבר מתדפק על שערי הארץ, הימים כבר מתארכים והלילות מתקצרים, אף על פי כן עדיין לא ירד החורף מגדולתו, השמים עודם מעוננים, וגשם – ופעמים רבות גם שלג – יורדים בחודש זה בארץ ישראל. יש האומרים: ״אל תקרי אדר אלא אדיר״, שכן מי לנו גדול ואדיר ממשה רבנו, שנולד ונפטר באדר, וכפי שנאמר על הקב״ה ״מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלת״ חודש אדר הטבע כולו מתחיל ללבוש הוד והדר. בארץ ישראל, שבה אין הגשמים מצויים כל כך, השדות ממהרים להבשיל והפרחים להתייבש. על כן, בקיץ שולט בנוף הארץ הצבע הצהוב־היבש, ורק באביב מפארת יפעת הצבעים הרעננה את פני האדמה. החיזיון היפה הזה מתחיל להיות ניכר בחודש אדר, שהוא ראש וראשון לחודשי ההדר של השנה. עוד יש שדרשו ״אדר״ מלשון אדרת: ״האדרת והאמונה למי ולמי לחי העולמים" האדרת היא גלימת המלכים, ובחודש אדר התגלה מי הוא מלכו של עולם. גם אם הכל נעשה בסתר וכביכול בדרך מקרה, ברור היה לכל מי הוא מלכו של עולם, ועליו נאמר ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך״.
חסידות: בקרוב

חודש ניסן: מזל טלה
תכונות המזל: יוזם, מנהיג, יצירתי, חכם, נוטה לחסד, בעל מחשבה מופשטת, יודע להניע דברים, בעל נדיבות, רחב לב, עקשן, גאה, יהיר, קיצוני, עז, פורץ דרך , פורץ מסגרות, הרפתקני, פעיל חברתי, בעל יכולת התאוששות מהירה.
יסוד: אש
ספירה: חסד דחסד
שבט: ראובן
כוכב: כוכב מאדים {מארס}
קבוצת מזלות: המזלות הפעילים
חודש דתקופה לפי השמש: 19.4-21.3
סמל:
על החודש: מזלו של החודש טלה על שם השה לבית אבות שצותה התורה לישראל להביא לקרבן פסח. כמו כן הטלה סימן לעשירות, ובלשון הקודש נקרא "עשתרות" על שם שמעשירות בעליהן, ובחודש זה מקור הברכה והחיים לכל השנה. הקב״ה הראה למשה לבנה של ניסן בחידושה ואמר לו: ״החדש הזה לכם ראש חדשים״. זאת אומרת, החודש הזה עתיד ליהפך לכם לראש חודשים משום שבחודש זה, בעוד ימים מספר, אתם עתידים לצאת ממצרים, להיגאל. ניסן, אם כן, הוא החודש שבו יצאו ישראל ממצרים. אירוע זה של יציאת מצרים הוא האירוע החשוב ביותר בהווייתנו כעם. התורה וחז״ל העניקו, כאמור, משמעויות רבות וקשרו כתרים רבים לניסן, ובמיוחד לא׳ ניסן שהוא ראש החודש של ראש החודשים. כך, למשל, בא׳ ניסן בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים הוקם המשכן: ״ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. יהושע בן נון מת ביום כ״ו בניסן ונקבר למחרתו, ביום כ״ז בניסן. חודש ניסן הוא המיועד לברכת האילנות, שכן באביב מלבלבים העצים ומעלים פרחים. על כן, היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרחים, מברך. אחת ל־28 שנה, בבוקרו של יום ד׳ הראשון של חודש ניסן, נוהגים לברך את ברכת החמה. ״הרואה חמה בתקופתה, הוא מכ״ח לכ״ח שנה, והתקופה בתחילת ליל ד׳.
חסידות: בקרוב

חודש אייר: מזל שור
תכונות המזל: בעל רצון חזק לתועלתו, מחפש בטחון ומסגרת יציבה, פשוט, שיגרתי, מאופיין במזג נוח ובחמימות. הממון חשוב בעיניו, בעל צד חומרי וחפץ בתענוגות, רגוע, דיסקרטי, אוהב נוחות, אוהב טבע, חושני ועקשן.
יסוד: האדמה
ספירה: גבורה דחסד
שבט: שמעון
כוכב: נוגה {ונוס}
קבוצת מזלות: המזלות הקבועים
חודש דתקופה לפי השמש: 20.5-20.4
סמל:
על החודש: מזלו של החודש שור אוכל עשב, שחודש זה הוא האחרון בחודשי הקיץ בארץ ישראל שהשור מוצא כדי שובעו בעשב השדה, כמו כן איר ראשי תיבות, "אני ה' רופאך". חודש אייר הוא החודש שבו צעדו בני ישראל לקראת מתן תורה בהר סיני, והצעדה הייתה בערגה וכמיהה – תוך כדי ספירת הימים – לרגע המיוחל והנכסף בו יעמדו לרגלי הר -סיני לקבל את תורת ה'. ובני ישראל בהיותם במצרים שקעו במ"ט שערי טומאה מתוך החמישים הנ"ל, וכשיצאו ממצרים ספרו את העומר וע"י מצווה זו יצאו משערי הטומאה ונתעלו לשערי הקדושה, עד שער הנ' – במתן תורה.
חסידות: {מבוסס על דברי הרב שנאמרו בסעודות} חודש ניסן הוא שם יה-וה, אני ה', בחינת חודש ניסן- אני ה' רופאך, ואם אנו לא מחברים את אייר לניסן כמו שאנו עושים בספירת העומר, אז לא נקבל את התורה בחודש סיוון. חודש אייר הוא עניין של שור שנקרא פ"ר, פ"ר גמטריא מנצפ"ך, האותיות הסופיות של המדרגה. יש הרבה עיוותים בחודש אייר, מחפשים הפקרות, פיזור, ביטול גבולות וכו'. חודש ניסן הוא הרפואה לחודש אייר. בחודש אייר הגבורות קודמות לחסדים. יש סגולה מיוחדת בחודש אייר שאנו יכולים לגלות את המחלה האמתית. צרעת נקראת סגירו – קו שמאל יוצר צרעת שמוציא מהמחנה, ההפך מהיכולת להתחבר, לקבל את התורה. אייר גם מבטא את היכולת לבנות את בית המקדש, שבלי קו שמאל אין נקבה, בלי הנקבה אי אפשר לקבל את האור הגדול. רפואה- שורש ר.פ.א – ר"פ זה אותיות פ"ר, ו-א' בחינת אלופו של עולם. אלופו של עולם מתגלה לנו, "אני ולא אחר". בחינת חודש ניסן שבו מתגלה האמונה הגדולה בבורא עולם, רק זה יכול לרפא את האדם. אם האדם מאמין ביחד, בבורא ית' אז הוא הופך להיות בריא. בריא זה בר עם א', דהיינו שאלופו של עולם מעורב בבר- במה שבחוץ. החודש אנו צריכים להניע את הנפש למקום של אייר, של קו שמאל. מזלו מזל שור – גבורה, שזה בחינת גילוי הבריאה עצמה. אייר תיקנו "אני ה' רופאך" משמע שהחודש מסוגל לרפואה. ודאי ישר עולה לנו הרעיון של רפואה גשמית, כמובן שלא זאת הכוונה. כי הרי אמרנו שצריך פה התחדשות, אמונה. אם כך מה זה חולי? חולי מלשון חלל. חלל זה גם אמונה וחלל זה גם הטבע. אם אני מאמין שהבורא ברא את הטבע? אני יכול לחבר את אייר לחודש ניסן. אם לא אז החלל- הוא מחלה גדולה.
יש לצערנו אפילו יהודים, שלדעתם תיקון החלל הוא להחזיר אליו את האור, אבל תיקון החלל הוא לחבר אותו לאינסוף.

חודש סיוון: מזל תאומים
תכונות המזל: חברותי, מעניין, מקסים וקליל. נעים, ומקרין שמחת חיים, בעל אינטליגנציה שכלית, מבין ומעכל מצבים ויודע להגיב באופן מיידי למתרחש. בעל כושר שכנוע, חסר מנוחה ונמצא בתנועה, דברן, בעל שתי דמויות האחת כלפי חוץ והשנייה כלפי פנים. חסר סבלנות, שטחי, אוהב רוחב על פני עומק, מוכשר, בעל חוש הומור.
יסוד: אוויר
ספירה: תפארת דחסד
שבט: לוי
כוכב: כוכב {חמה-מרקורי}
קבוצת מזלות: המזלות המשתנים
חודש דתקופה לפי השמש: 21.6-21.5
סמל:
על החודש: מזלו תאומים, רמז למשה ואהרן ששניהם היו שקולים כאחד ועל ידיהם נתנה תורה לישראל בחודש זה. עיקרו של החודש הוא חג השבועות, שהוא גם חג הביכורים וגם חג מתן תורה. בחג השבועות מסתיימת ספירת העומר הנמשכת שבעה שבועות, והוא כמובן אחד משלושת הרגלים שבהם בזמן שבית המקדש היה קיים היו עולים לרגל לירושלים מכל רחבי הארץ. על פי המסורת נתברך חודש סיון בברכה משולשת: בחודש זה נתן הקב"ה לעם ישראל תורה משולשת – תורה, נביאים וכתובים; לעם משולש – כוהנים, לוויים וישראלים; על ידי המשולש – משה רבינו, שהיה שלישי מבטן אמו; ביום השלישי – לימי ההגבלה; בחודש השלישי – חודש סיון.
חסידות: בקרוב
חודש תמוז: מזל סרטן
תכונות המזל: טיפוס ביתי, השואף לביטחון, שואף למסגרת יציבה. בעל עוצמה רגשית גבוהה, נוטה לרגשנות יתר, נוטה למצבי רוח משתנים. אינו סובל ביקורת. עשוי להיות פזיז, חסר יציבות, עצבני, פחדן, פגיע, בעל שריון רגשי. בעל יכולת חמימות, רגיש ומודע לצורכי הזולת. נצמד לעולם החומר אך עם זאת, מרתק ומסתורי. רגיש ובעל זיכרון.
יסוד: מים
ספירה: נצח דחסד
שבט: יהודה
כוכב: לבנה
קבוצת מזלות: המזלות הפעילים
חודש דתקופה לפי השמש: 22.7-22.6
סמל:
על החודש: מזלו של החודש סרטן, שכך היא דמות קבוצת הכוכבים השולטים בשמים בחודש זה, דומה לצורת סרטן, גם סרטני המים מתרבים בחודש זה מפני החום השולט בימים אלו. תמוז הוא תחילת ״תקופת״ הקיץ, הכוללת גם את החודשים אב ואלול, והוא גם הראשון מבין שני חודשי החורבן. י״ז בתמוז הוא יום תענית, והימים מי״ז בתמוז עד אחרי ט׳ באב נקראים ״ימי בין המצרים״.חודש זה נמנה עם שלושת החודשים תמוז, אב וטבת, שבהם דעך אור העולם, השתלטה האפלה וגדל הצער. ימים שמי״ז בתמוז ועד אחרי ט׳ באב מכונים ״ימי בין המצרים״. אלו הם ימי צער, מצוקה וצרות שבהם מרבים בבכי ומשוועים לה', בבחינת ״מן המיצר קראתי י־ה״. מספרם של אותם ימים הוא כ״א, בגימטרייה של השם ״אהיה״ הרומז על השתתפותו של הקב״ה בצרתם של ישראל: ״עמו אנכי בצרה״ בימים אלה נוהגים אבלות.
חסידות: בקרוב
חודש אב: מזל אריה
תכונות המזל: אוהב השליטה, עוצמה, אגו ופאר. טיפוס מלכותי, השואף להרשים את הסביבה, ראוותן. אוהב מותרות, כריזמתי, אופטימי, מנהיג, יצירתי ומוחצן, נאמן לאמונותיו.
יסוד: אש
ספירה: הוד דחסד
שבט: יששכר
כוכב: חמה (השמש)
קבוצת מזלות: המזלות הקבועים
חודש דתקופה לפי השמש: 23.8-23.7
סמל:
על החודש: בילקוט ירמיה מבואר: עלה אריה נבוכדנצר במזל אריה החודש החמישי והחריב אריאל המקדש, על מנת שיבא אריה הקב"ה במזל אריה החודש החמישי – אב ויבנה אריאל. והיינו שהחורבן בחודש אב היה על־מנת ובכדי שיבנה בית המקדש השלישי, שהוא בנינא דקוב"ה – בנין נצחי, שמעלתו היא באין ערוך לעומת בית ראשון ושני – בנינא דבר נש- שלא היה להם קיום. חודש אב מסמל מצב שלילי – חורבן המקדש. ולכן מבקשים אנו – מנחם-אב, שהקב"ה ינחם אותנו על־אף הצרות שפקדונו בחודש אב. אולם השם אב לכשלעצמו אף על פי שהוא מלשון כשדים, הריהו מבטא גם מצב חיובי ביותר בלשון הקודש, טוב יותר אפילו ממנחם. יום ההילולא של האריז"ל, מגלה חכמת האמת בעולם. רבי יצחק לוריא אשכנזי, המכונה בראשי תיבות שמו – האר"י החי נולד, בירושלים ת"ו ונתיתם מאביו בילדותו. בבית דודו התבודד ועסק בתורה ובעיקר בפנימיות התורה והגיע למעלות נשגבות ביותר בהתאם לגודל נשמתו העצומה. כשחזר לארץ הקודש התישב בצפת והחל לגלות את תורת הקבלה ולימד את תלמידיו – גורי האר"י – אשר רשמו את דברי תורתו (כתבי האר"י). נסתלק בשנת ה'שלב.
חסידות: בקרוב

חודש אלול: מזל בתולה
תכונות המזל: שיפוטי, ביקורתי, דקדקן, יעיל, יצירתי, דייקן, שואף לשלמות, ומחפש ליצור סדר וצדק, בעל ביקורת נוקבת, אף בתמימות, דאגן מטבעו ובעל נפש לא רגועה נוטה להיקשר לחומר. יצירתי, אדיב, נאמן, יורד לפרטים, חרוץ, צנוע, עוזר לזולת.
יסוד: האדמה
ספירה: יסוד דחסד
שבט: זבולון
כוכב: כוכב {חמה-מרקורי}
קבוצת מזלות: המזלות המשתנים
חודש דתקופה לפי השמש: 22.9-24.8
סמל:
על החודש: מזלו של אלול בתולה – על שם הכתוב "שובי בתולה ישראל" חודש של התחדשות התעוררות והתחלות חדשות. חודש של התחדשות והכנה והתעוררות, חודש של אמונה, בבחינת הבתולים- כדבר חדש בבחינת יש מאין.
חודש מסוגל לחידוש קשרים, לבניית אמון מחודש, ועוד רבות. לא סתם נאמר על חודש זה "אני לדודי ודודי לי" המלך בשדה: בחודש אלול הוא זמן התגלות י״ג מדות הרחמים. ואף על פי כן נחשבים לימי חול, משום שהתגלות י״ג מדות הרחמים אלו – היא בבחינת אתערותא (דלעילא) והכנה בלבד – לקראת העבודה העיקרית של חודש אלול, ובאה רק לעורר את האדם הנתון בעניניו הגשמיים, שיתעורר לעבוד את ה׳ מלמטה למעלה, בתיקון מעשיו. ח"י אלול (הולדת הבעש״ט) יום הולדת רבי ישראל הבעש״ט נ״ע – לאביו הצדיק הנסתר רבי אליעזר ואמו הצדקנית שרה – ביום שני ח״י אלול בשנת ה׳תנ״ח. שנת תנ״ח אותיות נחת – להורות בא, שבהולדתו בשנת נח״ת נעשה נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים.
חסידות: בקרוב

—————————————————————————-
הרחבה לבעלי עיון מקורות ציטוטים תגיות:
- תגיות נבחרות מהחיפוש באתר על נושא המזלות:
- 12 מזלות
- 13 מזלות
- אין מזל לישראל
- גלגל המזלות בקבלה
- גלגל המזלות החדש
- גלגל המזלות היהודי לפי הזוהר
- גלגל המזלות העברי
- גלקסיה
- גלקסית שביל החבל
- גלקסית שביל החלב או נהר די נור
- יב המזלות
- יב שבטים
- לוח שנה לועזי
- לוח שנה עברי
- לישראל אין מזל
- מה ההבדל בין כוכב למזל
- מזל אריה
- מזל גדי
- מזל דלי
- מזל דרקון
- מזל טלה
- מזל מאזניים
- מזל נחש
- מזל סרטן
- מזל עקרב
- מזל קשר
- מזל שור
- מזלות התאמה
- מזלות לפי הזוהר
- מזלות מתאימים
- מזלות שידוכים
- מיסטיקה
- משמעות המזלות
- נהר די נור
- נהר דינור
- סוד המזלות
- עידן החדש
- שביל החלב
מח) ואמנם כוונת שם יל"י הנזכר, דע, כי שם זה הוא השם הב', של שם בן ע"ב, של ויסע ויבא ויט. והנה שם בן ע"ב, הוא מתחלק לו' חלקים, כנגד ו' ככבי לכת, אשר למעלה מן הלבנה. וכל חלק מהם, יש בו י"ב שמות, כנגד י"ב מזלות. והנה מזל הב', הוא שור, והוא כנגד שם יל"י, שהוא שם הב' משם בן ע"ב כנזכר. ולכן בכח זה השם, עשו בו את העגל, כמבואר אצלינו בפסוק ידע שור קונהו כו', ישראל לא ידע, כי שם זה נרמז שם יל"י בר"ת, כי בשם זה כתוב, ויצא העגל הזה, ובכחו נעשה בסוד השם שהיה כתוב בטס של זהב, כמשז"ל.
מט) גם שם זה, הוא בגימטריא ן', כנגד חמשים שערי בינה, שהיא בחינת גבורה. ולכן כח שם הזה הוא, להעלות את נצוצי הנשמות הטבועים בשרשי הקליפה, ואין בהם כח להעלות משם אל הקדש, ע"י שם בן מ"ב הנזכר לעיל, במנין ז' קולות שבזה המזמור, ועתה אנו מעלים ע"י שם זה. ודע, כי שם זה של יל"י שבפסוק זה, הוא בעשיה. אבל שם בן מ"ב, הוא ביצירה וזכור זה.
כז) מאי טעמא דאברהם. אלא, דאיהו הוה ידע וצריף בכל אינון שלטנין מדברי עלמא, בכל סטרו דישובא. והוה תקיל וצריף אינון דשלטין בסטרי דישובא מדברי ככביא ומזליהון, מאן אינון תקיפין, אלין על אלין,והוה תקיל כל ישובי דעלמא, והוה סליק בידוי. כד מטא להאי אתר, חמא תקיפו דעמיקין, ולא יכיל למיקם ביה.
ביאור הדברים. מזל, פירושו, קיבוץ ככבים המקושרים זה בזה, ומהלך אחד משותף לכולם. ככבים, מורה, שאינם מקושרים זה בזה, וכל אחד פונה לדרכו. ונתבאר לעיל בסמוך, סוד הקשר של הספירות, שהוא מטעם, שאין החכמה מאירה בלי חסדים שבימין, ואין החכמה מקבלת החסדים שבימין, זולת על ידי הכרעת הקו האמצעי, ונמצאים שלשתם צריכים זה לזה ומקושרים זה בזה. ולפי"ז כל סבת הקשר הוא, משום אור החכמה, שאינו יכול להאיר בלי חסדים, וע"כ נוהג זה רק בו"ק של כל מדרגה, ששם מאיר המפתחא, שה"ס עטרת יסוד, והי' יוצאת מאויר, ונתגלה שם אור החכמה, מה שאין כן בג"ר של כל מדרגה, ששם שולט כח המנעולא, שה"ס המלכות דצמצום א', ואין הא' יוצאת מאויר שלהן (כנ"ל בהקדמת הזהר דף מ"ד ד"ה וטעם עש"ה) והחסדים מכוסים ונעלמים מחכמה, אם כן אין שום סבה לקו האמצעי שיצטרך לקשר הספירות זו בזו. ולפיכך הן נבחנות לפרודות. ומטעם זה הספירות שבו"ק המדרגה, שהן מקושרות זו בזו, מכונות מזל, שהככבים שבו מקושרים זה בזה, כנ"ל. והספירות שבג"ר המדרגה, מכונות כוכבים דהיינו שנפרדות זו מזו כמו כוכבים נפרדים. וזסו"ה ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, (יחזקאל א') כי מחוברות למטה בו"ק, ופרודות מלמעלה בג"ר כמו שנתבאר. ותבין שאין הפירוש, שאין תיקון קוין בג"ר, כי אין משהו בו"ק שלא יהיה מקובל מג"ר, אלא המדובר הוא בענין השליטה בלבד, כלומר שאין שום שליטה לכח הקישור אשר שם, ודומה כמו שאינו. וע"כ נקראות ככבים.
ומ"ש, שכח השליטה של המנעולא, הוא בג"ר של המדרגה, היינו רק עיקר מציאותו, אבל הארתו מתפשטת ויורדת בו"ק של המדרגה. וזה אמרו, ואתמנא בעטורא דלעילא שכח השליטה של המנעולא נתמנה בג"ר המדרגה, והיינו עיקר מציאותו. ואתמנא ונחית לתתא, שמבחינת הארתו יורד ומאיר למטה בו"ק המדרגה. עד דאתקשרו ביה ככביא ומזלי, כי נכללו בו ג"ר המכונות ככבים, וו"ק המכונות מזלות, כנ"ל, אלא מציאותו היא בככבים והארתו במזלות. כל חד וחד אתפרש ביה חד ככבא וחד מזלא. כלומר שלאו דוקא כח השליטה שבשמאל נוהג בו כוכב ומזל, אלא אפילו כח השליטה שבימין שכולו חסדים, מ"מ נוהג גם בו כוכב ומזל, שמבחינת כוכב אין בו התכללות חכמה, ומבחינת מזל יש בו התכללות מחכמה. וכל ככביא זמינין אינון באינון דרגין דלעילא, מפרש, שהכוכבים מתיחסים לג"ר המדרגה, ומתוכו נשמע, שהמזלות מתיחסים לו"ק של המדרגה, כמבואר לעיל. ועל דא כל דרגא ודרגא אתעטר באתרין ידיען כדקא חזי, וע"כ יש ב' מינים של ג"ר, א) מבחינת חסדים, המקובלים מג"ר המדרגה, שה"ס אוירא דכיא. ב) מבחינת חכמה, המקובלות מו"ק של המדרגה. והרי יש ב' מיני עיטור, וכל מדרגה מתעטרת לפי בחינתה הראויה לה.
קצו) בניך, בני אריה, דלא אתעברו לשנויא דאחיך, לא אתחלפו לטלה, ולא לשור, ולא לגדי, ולא לשום דיוקנא אחרא, אלא אריה שארי למבני, ואריה סיים בניינא. כל שלשולך, בני אריה נינהו. דאלמלא אתא גלגולא מסטרא דאחוך, יתחלפון כל דיוקנין, ויתערבון אלין באלין. ועל דא יודוך אחיך, דלא הוה חד מנהון, בגלגולא דשלשלאה דבנך. ידך זקיף, דלא הוה בך ערבוביא אחרא מנייהו.
קצו) בניך בני אריה וכו': בניך בני אריה, שלא נעברו לשינוי של אחיך, ולא נחלפו לא לטלה ולא לשור ולא לגדי, כי י"ב צורות הן בי"ב מזלות, שהם כנגד י"ב שבטים. ובני יהודה כולם היו בצורת אריה, ולא בצורות שאר השבטים. אלא אריה התחיל לבנות ואריה השלים הבנין. כל שלשלת שלך בני אריה הם, שאם היה בא גלגול מצד אחיך בבניך, היו מתחלפות כל הצורות והיו מתערבות אלו באלו. ועל זה יודוך אחיך, שלא היה אחד מהם בגלגול בתוך השלשלת של בניך. ידך הרם, שלא היה בך ערבוב אחד מהם.
גמרא: אמר רבי יהודה: שני רקיעים הן, שנאמר: (דברים י,יד) הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים.
ריש לקיש אמר: שבעה, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות.
וילון – אינו משמש כלום, אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית, ומחדש בכל יום מעשה בראשית, שנאמר (ישעיהו מ, כב): 'הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת'.
רקיע – שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין, שנאמר (בראשית א, יז) 'ויתן אתם אלהים ברקיע השמים'. וכן כתב הזוהר – הקדמה דף ח עמוד ב: "הרקיע דביה [שבו]חמה ולבנה וככביא ומזלי".
שחקים – שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים…
זבול – שבו ירושלים ובית המקדש, ומזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן…
מעון – שבו כיתות של מלאכי השרת, שאומרות שירה בלילה וחשות ביום, מפני כבודן של ישראל…
מכון – שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד, ועליית טללים רעים, ועליית אגלים, וחדרה של סופה [וסערה], ומערה של קיטור, ודלתותיהן אש…
ערבות – שבו צדק, משפט וצדקה, גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים,ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות, וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים…וכסא הכבוד…ומלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם….(חגיגה יב ע"ב)
ובפסחים (צד ע"א) " ר' יוחנן בן זכאי מן הארץ עד לרקיע – מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, ובין(כל) רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה,[וכתב רש"י: "עולם מהלך חמש מאות שנה,צא וחשוב עשר פרסאות (שאדם מהלך) ליום, נמצא עולה לכמה אלפים = 7,300,000ק"מ] .
"כל הכוכבים משרתים לשבעה ככבים של שעות, ואלה שמותן, חמה, נוגה, ככב, לבנה, שבתאי, צדק, מאדים" (פרקי דרבי אליעזר פרק ה).
וכן הוא בזוהר כרך ג (דברים) פרשת האזינו דף רפז עמוד א: "רקיעין שבעה אינון כמה דתנינן, [רקיעים שבעה הם כמו שלמדנו] וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות, …שבעה ככביא, שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה".
וכן כתב רש"י מסכת ראש השנה יא ע" ב: "גלגל חמה עגול הוא, חציו למעלה מן הקרקע וחציו למטה מן הקרקע, ושנים עשר מזלות קבועין בו, וזה סדרן: טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים, …, ששה מהן שקועין למטה, וששה מהם למעלה, וכשהגלגל מגלגל – זה עולה מצד זה, והראשון שבצד האחר שוקע, וכן לעולם, ושתי שעות שוהה המזל בעלייתו, וכן שכנגדו בשיקועו, שיהו כולן משמשין בעשרים וארבע שעות של יום, ובניסן לעולם טלה מתחיל לעלות לאור הבקר".
הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ג הלכה א:
"הגלגלים הם הנקראים שמים ורקיע וזבול וערבות, והם תשעה גלגלים, גלגל הקרוב ממנו הוא גלגל הירח, והשני שלמעלה ממנו הוא גלגל שבו הכוכב הנקרא כוכב, וגלגל שלישי שלמעלה ממנו שבו נוגה, , וגלגל רביעי שבו חמה, וגלגל חמישי שבומאדים, וגלגל ששי שבו כוכב צדק, וגלגל שביעי שבו שבתי, וגלגל שמיני שבו שאר כל הכוכבים שנראים ברקיע [גלגל המזלות], וגלגל תשיעי הוא גלגל החוזר בכל יום מן המזרח למערב והוא המקיף ומסבב את הכל, וזה שתראה כל הכוכבים כאילו הם כולם בגלגל אחד ואף על פי שיש בהן זה למעלה מזה, מפני שהגלגלים טהורים וזכים כזכוכית וכספיר לפיכך נראים הכוכבים שבגלגל השמיני מתחת גלגל הראשון".
מורה נבוכים חלק ראשון פרק עב: "כמו שראובן על דרך משל הוא איש אחד והוא מחובר מאברים מתחלפים, בבשר ועצמות וגידים, ומליחות משתנות,ומרוחות, כן זה הכדור בכללו [היקום כולו] מחובר מן הגלגלים ומן היסודות הארבעה,ומה שהורכב מהם, ואין רקות בו כלל, אלא מקשה מלא נקודת, מרכזו כדור הארץ,והמים מקיפים בארץ, והאויר מקיף במים, והאש מקיף באויר, והגשם החמשי מקיף האש, והם כדורים רבים אחד תוך שני, אין פנוי ביניהם ולא רקות כלל, אלא הקפתם מתוקנת מדובקים אחד באחד, כולם מתנועעים תנועה סבובית שוה אין מהירות בדבר מהם ולא איחור, רוצה לומר כי כל כדור מהם לא ימהר פעם ויאחר פעם אחרת. אבל כל אחד דבק לטבעו במהירותו ואופני תנועתו, אלא אלו הכדורים קצתם יותר ממהר התנועה מקצתם והממהר תנועה מכלם היא תנועת הגלגל המקיף בכל…אבל הגופים ההם העגולים הם חיים בעלי נפש בה יתנועעו"
אבן עזרא שמות כ , יד:" אמר אחד מחכמי הדור, ידענו כי תשעה גלגלים הם כנגד תשעה מספרים, שהם עיקרי כל מספר, וככה אלה התשעה דברים (מעשרת הדברות). והנה הדבור הראשון שאיננו ממספר התשעה, שהוא כנגד כבוד השם הנכבד המדבר, כאשר הוא האחד במספר העשרה. והנה הדבור השני, שהוא לא יהיה לך, הוא כנגד גלגל העליון, שהוא מוליך כל הגלגלים הפך תנועתו ממזרח למערב בעשרים וארבע שעות. ואמר כנגדו אלהים אחרים, להודיע כי בכח השם ירוצון הגלגלים. ורבים חשבוהו שהוא הבורא בעבור שאיננו גוף. והדבור השלישי, שהוא לא תשא, כנגד גלגל המזלות, ששם כל צבא השמים חוץ מהמשרתים השבעה. והנה הגוף הנכבד מקיף כל הגופות וצורתם, והדבור הרביעי, דבור השבת, כנגד גלגל שבתי, כי חכמי הנסיון אומרים, כי לכל אחד מהמשרתים יש יום ידוע בשבוע, שבו יראה כחו, … והדבור החמישי, שהוא כבד, כנגד גלגל צדק, שהוא יורה על שלום וצדק וחסד, ולשלם שכר, ולכבד מי שהוא חייב. והדבור הששי, לא תרצח, כנגדגלגל מאדים, שהוא יורה על שפיכות דמים ועל החבורות. ויש מחלוקת בין חכמי המזלות,אם נוגה הוא למעלה מהשמש, או למטה ממנה. וחכמי הודו הביאו ראיות כי נוגה הוא למעלה. והנה הדבור השביעי, שהוא לא תנאף, כנגד גלגל נוגה, שתולדתה להורות על כל משכב וזנות. והדבור השמיני, לא תגנוב, כנגד גלגל השמש, שהוא יורה על אונס,ולהסיר כל כח משרת שיתחבר עמה שלא יראה אור בעבורה. והנה דבור התשיעי, שהוא לא תענה, כנגד גלגל כוכב חמה, שהוא יורה על הלשון והנה הדבור העשירי, שהוא לא תחמוד, כנגד גלגל הלבנה, שהוא השפל מכל הגלגלים, והיא תורה על החמדה".
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ג הלכה ט: "כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם,כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים, וכשם שמכירין הקב"ה כך מכירין את עצמן ומכירין את המלאכים שלמעלה מהן, ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם".
הרמב"ן : ויתן אותם אלהים ברקיע השמים…למשל ביום ובלילה' בראשית פרק א פסוק יח: "ויתכן שהממשלה עוד כח אצילות שהם מנהיגי התחתונים, ובכחם ימשול כל מושל, והמזל הצומח ביום ימשול בו, והמזל הצומח בלילה ימשול בה, כענין שכתוב (דברים ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים. והוא מה שאמר הכתוב (תהלים קמז ד) מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא, וכן לכלם בשם יקרא (ישעיה מ כו). כי קריאת השמות היא ההבדלה בכחותם, לזה כח הצדק והיושר,ולזה כח הדם והחרב, וכן בכל הכחות, כידוע באצטגנינות, והכל בכח עליון ולרצונו".
הרמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב הלכה א: "עיקר הצווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל…ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה … כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור [מתווך]ביניכם ובין הבורא".
מורה הנבוכים חלק שלישי פרק כט) : " כבר ידעת שלשון התורה במקומות רבים שהכונה הראשונה מן התורה כולה היתה להסיר עבודה זרה ומחות זכרה… כי תורתנו כלה שרשה וקטבה אשר עליו תסוב, הוא למחות הדעות ההם מן הלבבות וזכרם מן המציאות, ולמחותם מן הלבבות … והוא היה הכונה הראשונה הכוללת לכל התורה כלה, כמו שהודיעו אותנו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו יתברך: 'את כל אשר צוה ה'אליכם ביד משה', אמרו הא למדת שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה וכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה, והבן זה".
גמרא:
ומעשה שהיה עם שמואל וחוזה כוכבים נכרי שראו אדם הולך , אמר החוזה בכוכבים אדם זה ילך וימות לאחר שיכישו נחש, ענה לו שמואל אם ישראלי הוא יחיה בזכות המצוות, לבסוף נמצא האדם חי והנחש מת חתוך לשניים משום שקיים מצוות צדקה..
מעשה נוסף ברבי עקיבא שהייתה לו בת אמרו לו החוזים בכוכבים שבתו תמות מהכשת נחש רבי עקיבא דאג מאוד לבסוף בזכות מעשה צדקה נמצא הנחש מת מהכתר שעל ראשה.[ובמסכת עבודה זרה נה ע"א: "א"ל זונין לר"ע: לבי ולבך ידע דעבודת כוכבים לית בה מששא (אין בה ממש)" יתכן שיש הבדל בין חוזים בכוכבים שיש בהם ממש לעובדי עבודה זרה שמרפאים חולים ומביאים גשמים ועיין שם],
מעשה נוסף , אמו של רב נחמן בר יצחק אמרה לו שעל פי החוזים בכוכבים בנו יהיה גנב, לכן צריך הוא להקפיד שלא יהיה ראש בנו ללא כיפה , כדי שתהיה עליו יראת שמיים ולא יגנוב, במקרה נפלה כסות ראשו והתגבר עליו יצרו וגנב אשכול תמרים
ובמסכת שבת קיט ע" א מסופר שחוזה בכוכבים אמר ליוסף מוקיר שבת שהוא יקבל את כל כספו של שכנו העשיר, וכך היה , שהשכן העשיר מכר כל נכסיו ורכש אבן טובה והרוח העיפה את האבן לתוך מים , דג בלע אותה , ויוסף קנה את הדג יחד עם האבן הטובה.
וכן מבואר ברכות סד ע"א: שרצו חכמים למנות את רב יוסף לראש ישיבה והוא סירב משום שהחוזים בכוכבים אמרו לו שלאחר שימלוך שנתיים הוא ימות.
ומשום זה כל העוסק בתורה בטל ממנו החיוב של כוכבים ומזלות, אם לומד התורה כדי לקיים מצותיה, ואם לא, הרי הוא כמי שלא עסק בתורה, ואינו מתבטל ממנו החיוב של כוכבים ומזלות, וכל שכן עמי הארץ, שהם נמשלים לבהמות, שהעמידו עליהם ארור שוכב עם כל בהמה, ודאי שלא בטל מהם החיוב מכוכבים ומזלות. (זהר פנחס סב)
( סנהדרין קב ע"ב ): " מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם – הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי." (תרגום – אמר רב אשי למנשה המלך בחלום ' אם אתם בקיאים כל כך בהלכות ובדקדוקי המצוות מדוע אתם עובדים עבודה זרה? השיבו המלך מנשה שאם הוא היה חי בתקופתו הוא היה רץ אחריו לעבוד עבודה זרה).
איתמר רבי חנינא אומר מזל מחכים מזל מעשיר, ויש מזל לישראל, רבי יוחנן אמר אין מזל לישראל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן מניין שאין מזל לישראל, שנאמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה, הם יחתו ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב, מניין שאין מזל לישראל, שנאמר ויוצא אותו החוצה, אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, בן ביתי יורש אותי, אמר לו לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו, רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, אמר לו צא מאצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל, מאי דעתך דקאי צדק במערב, מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח, והיינו דכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו.
פרקי דרבי אליעזר: כל הכוכבים משרתים לשבעה כוכבים של שעות… וכולם משרתים לי"ב מזלות שהן כנגד י"ב חדשים, ואלו הן, טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים. ואלו שנבראו במעשה בראשית להנהיג את העולם, וכן חקיהן. וז' שמשים אלו נבראו והסדירן ברקיע השמים. כל המזלות משרתים את ימות חודש החמה, וימות חודש החמה שלשים יום עשר שעות ומחצה. וכל מזל ומזל משרת את ימות חודש החמה שני ימים ומחצה, שני מזלות לחמשה ימים. השר המתחיל בראש חודש חמה הוא השר המשלים בסוף חודש החמה, הוא הפותח והוא הסוגר… (פרק ו)
כל הכוכבים והמזלות ושני המאורות נבראו בתחלת ליל רביעי, ולא קדם זה לזה אלא שתי ידות שעות… וכל מזל ומזל משרת את ימי חודש הלבנה, וימי חודש הלבנה כ"ט ימים ומחצה ושני ידות שעה וע"ג חלקים, וכל מזל ומזל משרת את ימות חודש הלבנה שני ימים וח' שעות וג' מזלות לז' ימים, השר המתחיל בראש חודש הלבנה הוא השר המשלים בסוף חודש הלבנה… החמה מהלכת לפניה בתקופתה, וטלה מתחיל לשרת לפניו ביום, וכל המזלות משרתים אחריו כדרכן, וכן עד שנת מחזור הקטן, עד שנת העיבור… (פרק ז)
מדרש רבה:
…אלא את השמים, לרבות חמה ולבנה ומזלות… (בראשית א יט)
אמר רבי הושעיא דרש רבי אפס באנטוכיא… כך עד שלא חטא אדם הראשון היו המזלות מהלכין דרך קצרה ובמהירות, משחטא סיבבן דרך ארוכה ובמתינות, יש מזל שגומר הלוכו לי"ב חדש, כגון כוכב חמה, ויש מזל שהוא גומר הלוכו לשלשים יום, והיא לבנה, ויש מזל שגומר הלוכו לי"ב שנה, הוא צדק, ויש מזל שהוא גומר הלוכו לשלשים שנה, והוא שבתי, חוץ מן כוכב נוגה ומאדים שאין גומרין הלוכן אלא לד' מאות ופ' שנה… (שם י ד)
אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב (איוב ל"ח) הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ וגו', לשון שוטר, התקשר מעדנות כימה או מושכות כסיל תפתח (שם), רבי חנינה בר פפא ורבי סימון אמרי כימה מעדנת את הפירות, וכסיל מושך בין קשר לקשר, הדא הוא דכתיב (שם) תוציא מזרות בעתו, ועיש על בניה תנחם. רבי תנחום בר חייא ורבי סימון אמרי מזל הוא שהוא ממזר את הפירות. (שם שם ז)
אמר רבי יוחנן לא שמשו מזלות כל י"ב חודש (של מבול), אמר לו רבי יונתן שמשו, אלא שלא היה רשומן ניכר, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר לא ישבותו, לא שבתו, רבי יהושע אומר לא ישבותו, מכלל דשבתו. (שם לד טו)
צדק יקראהו לרגלו… אמר רבי ברכיה מזל צדק היה מאיר לו (לאברהם)… (שם מג ד)
ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע, אמר רבי שמואל ברבי יצחק המזל דוחקני, ואומר לי אברם אין את מוליד, אמר לו הקב"ה הן כדבריך, אברם לא מוליד, אברהם מוליד. שרי אשתך לא תקרא שמה שרי, שרי לא תלד, שרה תלד. (שם מד יב)
ויוצא אותו החוצה… אמר רבי יהודה בשם רבי יוחנן, העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע, הוא דאמר ליה הבט נא השמימה, אין הבטה אלא מלמעלה למטה. רבנן אמרי, נביא את ואין את אסטרולוגוס, שנאמר (בראשית כ') כי נביא הוא. בימי ירמיה בקשו ישראל לבא לידי מדה זו, ולא הניח להם הקב"ה, הדא הוא דכתיב (ירמיה י') כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו וגו', כבר אברהם בקש לבא לידי מדה זו, ולא הנחתי אותו… (שם שם יד)
ותאמר לאה בגד, אתא גדא דביתא, אתא גדא דעלמא, בא מי שעתיד לגדד משתיתן של עכו"ם, ומנו אליהו… (שם עא יב)
מהו איומה כנדגלות, אתה מוצא י"ב מזלות שיש ברקיע, כשם שאין השמים יכולין לעמוד חוץ מי"ב מזלות, כך אין העולם יכול לעמוד חוץ מי"ב שבטים… (שמות טו ז)
…אמר לו הקב"ה לאברהם, כבר אתה יודע שאין אתה מוליד, אמר לפניו, רבונו של עולם כך אני רואה במזל שלי שאיני מוליד, אמר לו מן המזל אתה מתיירא, חייך כשם שאי אפשר לאדם למנות הכוכבים, כך אי אפשר למנות את בניך… (שם לח ז)
…היין והדעת נמשלו ככימה ועקרב, כל שעה שכימה נראית ברקיע, אין עקרב נראה ברקיע, ומשעקרב נראה אין כימה נראית. כך היין משול בעקרב, והדעת משולה בכימה, מה עקרב מכה בעוקצו, כך היין מכה בסופו, שנאמר (משלי כ"ג) אחריתו כנחש ישך… (במדבר י כא)
אמר רבי יוחנן לית מזל חמי במה דקדים ליה, ולית מזל חמי במה דלעיל מיניה, אלא במה דלרע מיניה, כהדין בר נשא דהוא נחית בסולמא הפיך לאחורוי… (שם יב י)
אמר רבי לוי אין אחד מן המזלות הללו שהן מהלכין ברקיע רואה מה שלפניו אלא של אחוריו, כאדם היורד מעל הסולם ופניו לאחוריו, כדי שיהא כל מזל ומזל אומר אני הוא הראשון, הוי עושה שלום במרומיו. (דברים ה יב)
חזר (המן) ובדק מזלות, טלה זכות פסח… בא לו מזל דגים שהוא משמש בחדש אדר ולא נמצא לו זכות, ושמח מיד, ואמר אדר אין לו זכות, ולמזלו אין לו זכות… (אסתר ז)
מדרש תנחומא: מעשה היה ברבי ינאי ורבי יוחנן שהיו יושבין על פיילי של טבריה, והיו שם שני אסטרולוגין, ראו שם שני יהודין יוצאין למלאכתן, אמרו אותן שני אסטרולוגין, אותן שני האנשים יוצאין ואינן נכנסין אלא הנחש שורפן, שמעו רבי ינאי ורבי יוחנן, מה עשו, ישבו על פתח המדינה לידע אם נכנסין הן אותן שני האנשים למלאכתן, ונכנסו, וראו אותן רבי ינאי ורבי יוחנן, אמרו לאיסטרולוגין, לא אמרתם ששני האנשים הללו יוצאין ואינן נכנסין, שהנחש שורפן, אמרו להן הן, אמרו להן הרי יצאו בשלום ונכנסו בשלום, היו האיסטרולוגין מביטין בהם, אמרו לנו מה עשיתן ביום הזה, אמרו להם לא עשינו דבר, אלא כשם שהיינו למודין לעשות, קרינו את שמע והתפללנו, אמר להם יהודים אתם, אין דברי האיסטרולוגין מתקיימים בכם, שאתם יהודים, הוי ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך. (שופטים י)
ילקוט ראובני:
באלו ז' מעונות ידע האדם בכוכבים שני חיי האדם אשר יולד במזל כוכב, כיצד, שעה שהולד יוצא לאויר העולם מזל הצומח עולה מן המזרח הוא בית חייו, אם היה שבתי מזל הצומח שנותיו נ"ג שנה, אם היה בית צד"ק שנותיו ע"ט, אם היה בית מאדי"ם שניו ס"ד, אם היה בית נוגה שניו פ"ד, אם בית חמה שניו ע"ד…
רקיע הראשון הוא מזל שבתאי, והוא כח וגבורה לעורר מלחמות לעקור מלכיות, רקיע השני הוא צדק, מרבה שובע בעולם ושלום, ושכל הבריות נראות יפות, משבית מלחמה. רקיע הג' מאדים, להשמיד להרוג ולאבד בני אדם לגרשם מארצם ולהוליכם לארץ אחרת, ולהביא בצורת רעב ושדפון שריפות אש ורעמים ואבני אלגביש,רקיע ה' מזל חמה מחדש בעולם שמחת אהבת זיווגים חופת חתנים מגדל צמחים, רקיע ו' כוכב חרב פיפיות בידו, וריב לשונות לשלוח מדנים בין אחים ולחרחר ריב בין איש ובין רעהו, רקיע לבנה להוליד אדמה ולהצמיחה, ובכל חדש עובר על כל המזלות הוא מעורר כל חדושי עולם… (בראשית)
מן אדם הראשון עד התחייה אין בזכות לשדד המזל, אם לא בזכות גדול וביד חזקה, וזה כח של אברהם, דצדק הוי קאי במערב ואהדרינו למזרח, מה שאמרו חז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא, זכות הוא בית דין של שבעים הנקראים אלהים במזלא תליא מילתא, הוא ספירת הכת"ר אהי"ה, והוא רוצה להוליד בנים על ידי נס או להשיג חיים או מזונות יותר מהראוי לו עד מקום אהי"ה צריך להעלותה, וכן תפלת חנה על ה' ולא אמרה אל ה', כי יש שם ה' אקרא הוא למעלה מן שמו ה', וכן במזונות השלך על ה' יהבך, ולא אמר אל ה', והטעם כי כל הרוצה להשיג דברים הללו אינו יכול להשיג בעולם הזה על פי הדין במקום שנקרא זכות, שהוא בית דין הגדול, שהוא מכוון נגד האמצעי… (לך לך)
כמים פנים אל פנים כן לב אדם, אמר לו אד"ם עולה מז"ל, אם נגזר על האדם טובה וחיים פני המזל מאיר ופניו משחקות, וכמו כן האדם למטה, לפי שהממונים עליו עולים ורואים פני מזלו, וכתיב כראות פני אלקים… (וישלח)
שומע תפלה וגו', זו תפלה של מלאך מזלו של אדם, שהוא מתפלל על האדם ושמע הקב"ה תפלתו, שכל ענין שאדם עושה, מלאך מזלו מראה באותו ענין למעלה, כמו שיכונו למטה, וזהו שנאמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, וגם לרבות מלאך מזלו. (שמות וארא)
רבים שאלו, בכאן הבטיחה התורה בבני חיי ומזוני בשכר מצוות, דכתיב פרי בטנך ופרי אדמתך, והסיר ה' ממך כל חולי וגו', והיאך אמר רבא בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא? ויש מפרשים כאן ביחיד כאן בצבור, כמו שכתוב כה' אלקינו בכל קראנו אליו. ואם תאמר הא חזקיה יחיד הוא, וכתיב והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, שאני מלך כצבור דמי, ויש מפרשים כאן בארץ ישראל, וכאן בחוצה לארץ, וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ועל דרך הקבלה יש סוד במאמר הזה, באומרו במזלא תליא מלתא, כי הוא מלשון יזל מים מדליו, ולכן כתיב בחזקיה הענין הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ולא אמר מוסיף אוסיף, וכתיב בחנה ותתפלל חנה על ה', וכתיב השלך על ה' יהבך. (דברים ואתחנן)
רמב"ן:
היו לאותות – השנוי שיולידו ויעשו ממנו אותות ומופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן, כלשון ומאותות השמים אל תחתו. ולמועדים – זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף… (בראשית א יד)
…כי לא תבא על האדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו במעשיו דבר ולא יגרעו ממנו, אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים, והם נסתרים… (שמות ו ג)
…והמין השני בעבודה זרה שחזרו לעבוד לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות, כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם, כענין שכתוב ולשמש או לירח או לכל צבא השמים וגו', וכתוב ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם, ואשר דרשום ואשר השתחוו להם, וכמו שנאמר בתורה באיסור של עבודה זרה, "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם, אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים", יאמר כי בעבור שחלק השם אותם לכל העמים ונתן לכל עם כוכב ומזל, לא תהיה נדח אחריהם לעבדם, ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות הרבות בפסילים והאשרים והחמנים, כי היו הם עושים צורות מזלם בשעות אשר להם הכח כפי מעלתם, והיו נוהגים בהם כפי מחשבותם כח והצלחה. וקרוב לעיני שהוחל זה בדור ההפלגה, כאשר הפיצם השם אל הארצות ומשלו בהם הכוכבים והמזלות למחלקותיהם, כי הבונים היו רוצים לעשות להם שם ולא יתחלקו, כאשר רמזתי במקומו, והיו לכל אלה הכתות נביאי שקר מגידים להם מן העתידות, ומודיעים קצת הבאות עליהם בחכמת הקסם והניחוש, כי יש גם למזלות שדים שוכנים באויר כמלאכים בשמים יודעים בעתידות. וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאד, כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים, כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו, יעלה מזלם עם מזלו, והוא גם כן יחשוב כי בהדבק מחשבותם בו, תוסיף לו הצלחה בכח נפשותיהם המכוונות אליו, וזה היה דעת פרעה כדעת רז"ל… (שם כ ג)
ותקיא הארץ – …אבל סוף הדבר בכתוב שאמר "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים וגו', כי חלק ה' עמו וגו'", והענין כי השם הנכבד ברא הכל ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגויהם כוכב ומזל ידוע כאשר נדע באצטגנינות, וזהו שאמר אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים וגבוהים עליהם מלאכי עליון, נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב ושר מלכות פרס עומד לנגדי… והנה ה' הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב, היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו…
והנה בחוצה לארץ אף על פי שהכל לשם הנכבד, אין טהרה בה שלמה בעבור המשרתים המושלים עליה, והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם, ולכך יאמר הכתוב "אלקי כל הארץ יקרא", הוא אלקי האלקים המושל על הכל, והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת המשרתים, ואחרי כן יפקוד על כל מלכי האדמה באדמה, וזהו ענין הכתוב שאמר בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, יאמר כי הדבר ההוא הנגזר על נבובכדנצר היא גזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, שגזרו על הכוחות הנאצלין מהן לעשות כך, ויקראו עירין, כי מאצילות יתעוררו הכחות בכל הפעולות… (ויקרא יח כה)
שבעים איש מזקני ישראל – כבר הזכירו רבותינו כי שבעים אומות הן בשבעים לשון, ויש לכל אחת מזל ברקיע ושר למעלה, כענין שנאמר בדניאל "ושר מלכות פרס", וכתב אצל מלכי יון והוא שנאמר "יפקוד ה' על צבא המרום במרום", ואמרו כי פרי החג ירמזו בהם… (במדבר יא טז)
ונשמרתם – …ואחרי כן חזר אל צבא השמים, וכבר פירשתי "אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים", כי לכולם כוכב ומזל וגבוהים עליהם מלאכי עליון, כגון הנאמר בדניאל שר מלכי העמים, שר מלכי פרס ושר מלכות יון, ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום, ואמר "ואתכם לקח ה'", כי אתם חלק השם לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו, כי הוא הוציא אתכם מכור הברזל… (דברים ד יט)
ועתה אפרש כוונת הספר בכללו, בראות איוב הצרות הרבות והרעות הבאות עליו, והוא יודע בעצמו צדקות נפשו, חשב כי אולי אין דעת וחשבון אצל האלקים במעשה בני אדם, וכי ההשגחה מסולקת מהם, ופתח דבריו לאמר, כי ממשלת הכוכבים והמזלות בימי הלידה ורגעי הנולד נותנים לנולד הרעות והטובות, נטה לדעת הוברי השמים המהבילים, ולכן פתח יאבד יום אולד בו, וקלל היום והלילה וכוכבי נשפו ועפעפיו, כי הם גרמו רעתו, ויטעון מצד גריעת האדם ומעלות האלקים לא ישים אליו לבו, והנה הוא תחת ממשלת המקרה כפי מערכת הכוכבים ומשטרם בארץ, יאמין באדם כמו שנאמין אנחנו בשאר בריות הארץ, כי אין השמירה העליונה בהם רק לקיום המין, אין ליחיד מהם עונש או שכר… (איוב ג א)
התקשר מעדנות כימה – האתה תקשר מעדנות פירות כימה, כי רצונו לקשור הפירות שהם מעדנים, או תפתח מושכות מזל כימה, שהוא המושך והמפתח הנצנים. זה דעת החכם. ועל דעת רבים כי כימה וכסיל כוכבים נקשרים זה עם זה, כי הם מזל אחד לא יתפרדו, ומעדנות כלשון חז"ל ענין קשרים, כאמרם תתיר ראשי מעדנים שלהם… או מושכות כסיל תפתח – כי יתפרדו כוכבי מזל כימה כאילו נפתחו אסוריו המושכים והקושרים אותם זה עם זה… התוציא מזרות בעתו – שיספר צאת המזלות ולא מעשיהם בארץ, ובבראשית רבה אמרו, רבי חנינא בר פפא ורבי סימון אמרו כימה מעדנת את הפירות, וכסיל מושך בין קשר לקשר… (שם לח לא)
הידעת חקות שמים – וצבאם, אם תשים – לכל אחד מן החוקים משטרו וממשלה על הארץ, לשון שוטר ומושל, שגזרת המזלות מתקיימת בארץ להביא קור וחום ובאילנות וצמח האדמה. (שם שם לג)
ולמה בטל כח המזל של שרה באות ה', לפי שכל המזלות נמסרו להם בששת ימי בראשית עם בריאת העולם, אלא שכל אחד פועל בזמנו הקצוב לו, כמו שנאמר לכל זמן ועת לכל חפץ, ומפני שנברא העולם בה"א, בטל כח המזל שהוא בכלל בריאת עולם בה', ודומה לענין זה מה שנאמר בסדום המכסה אני מאברהם, אמר הקב"ה מה שאני עושה בסדום לא יפה לי לעשות שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ וכו'. אף כאן בה' ברא את העולם, ובטל בה' כח המזל, כדי שלא יאמרו הוא גזר ואחר מבטל, אלא הגוזר הוא המבטל, ואין אחר יכול לבטל… (האמונה והבטחון פרק יג)
כוזרי:
אמר החבר – כן הוא, אבל יש ליסודות ולשמש ולירח ולכוכבים פעלים על דרך החמום והקרור, וההרטבה והיובש והתלוים בהם, מבלי שנייחס להם חכמה רק עבודה, אבל הציור והשעור וההזרעה וכל אשר יש בו חכמה לכוונה, לא יתייחס כי אם לחכם היכול המשער… (א עז)
…הנה יצייר ב"יוצר המאורות" סדר עולם העליון וגודל האישים ההם וגודל תועלתם, ושהם אצל בוראם כקטן שברמשים, ואם הם גדולים בעינינו לגודל תועלתינו בהם… יחשוב בזה כדי שלא יגדלו בעיניו המאורות, ויסיתהו השטן בקצת דעות אנשי הרוחניות, ויעלה בלבו שהם מועילים ומזיקים בעצמם, ואינו כן, אבל באיכותם כרוח וכאש, ויהיה כמו שאמר (איוב ל"א כ"ו) אם אראה אור כי יהל ויפת בסתר לבי… (ג יז)
אמר החבר, אלקים תואר למושל בדבר מן הדברים ולדיין שלו, ויש שיהיה בכל כשהוא רוצה בו מושל בעולם כלו, ויש שיהיה בחלק כשהוא רוצה בו, כח מכחות הגלגל או טבע מן הטבעים… כאילו שאל השואל, איזה אלוה ראוי לעבוד, השמש או הירח או השמים או המזלות או אחד הכוכבים או האש או הרוח או המלאכים הרוחניים או זולתם, כי לכל אחד מהם מעשה וממשלה, וכל אחד מהם סבה בהויה ובהפסד. ותהיה התשובה: ה'… (ד א)
אמר החבר, וכי אנו דוחים שיש לעליונות מעשה בארציות? אך נודה כי חמרי ההויה וההפסד מחמת הגלגל, אבל הצורות מאת מנהיגם ומוליכם והשם אותם כלים להקמת כל אשר יחפוץ מן ההויות, מבלתי שנדע לחלק אותם. והחוזה טוען שהוא יודע לחלק ולהבין, ואנחנו מכחישים אותו בזה, ונגזור שאין בשר ודם משיג לזה, ואם נמצא מן החכמה ההיא דבר סמוך אל חכמה אלקית תוריית נקבלהו, ובזה תנוח דעתנו על מה שנזכר מחכמת הכוכבים בדברי רבותינו, מפני שאנחנו סבורים שהוא מקובל מכח אלקי והוא אמת… (שם ט)
…כי אין החכמה בגלגלים גדולה מהחכמה שבקטן שבחיים, אך גדולת מעלתם בעבור שהם מחומר זך וקיים, לא יכלם כי אם בוראם, והחיים מחומר מקבל רושם מתפעל, רושמים בו ההפסדים הבאים עליו תמיד מקור וחום וזולתם, ומכלה אותם הזמן, לולא החכמה אשר התחכמה להם בזכר ובנקבה להשאיר המין בהאבד האישים, וזה בסבובי הגלגל והזריחה והשקיעה אשר העיד עליו הספר הזה… (שם כה, וראה שם עוד)
…ונשאר עדיין מן החכמה המיוחדת בענין הזה ספר הנקרא פרקי רבי אליעזר בן הורקנוס, בו מדת הארץ, וכל אחד מהגלגלים וטבעי הכוכבים והמזלות, והצורות ובתיהם, וטובתם ורעתם, ועלייתם וירידתם, ונשיאותם ושפלותם ומשך תנועתם… (שם כט)
ספר חסידים:
…הרי אמרו בני חיי ומזוני לא בזכות תליא מילתא, ואם יקשה בעיניך, הלא כתיב את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג כ"ו), למען יאריכון ימיך (שם כ' י"ב), ועוד, ואמרו זכות תולה במים המרים, הרי חיים בזכות, וכן מזוני בזכות, שאל רב חייא באיזה זכות נתעשרת, שיש לך טבלא של זהב, אמר טבח הייתי וכו' (שבת קי"ט), הרי מזוני בזכות, וכן יכול להיות שבזכות יהיו לו בנים. ושינוי השם ושינוי מקום גומרים מזל אחר טוב, אף על פי שאין המזל נותן, אלא אין מזל לישראל, וצריך לכתוב בספר הכבוד לישראל. (שכא)
יש חלום שאדם רואה בחלום ראובן מת, יהיה שמעון או בן ראובן או אדם ששמו כשמו, או יחלה וקול יוצא שהוא מסוכן… לכך מועיל לו התענית, כי יהפך לקל שבהם, כי אי אפשר שלא יתקיים, אלא שיכול להתהפך דוגמת המזלות, כמו שנאמר (שמות י' י') "ראו כי רעה נגד פניכם", שנהפך לדם מילה, וכתיב (יהושע ה' ט') "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם…" (תמד)
אין לאדם לומר אני בן גדולים ואעניש את חברי, אלא יש אפילו עם הארץ שנולד בכוכב מאדים, שמעניש ונענשים על ידו, ויש שהשעה משחקת לו, והוא עושה רעות לטובים ורואה בשונאיו מה שחפץ… (תנז)
…ומנהיגי שמש וירח וכוכבים ומזלות אין להם מנוחה כמנהיגי ספינות, ובמלאכים כתיב (איוב ד' י"ח) ובמלאכיו ישים תהלה, בדברים הנשלחים לעשות… ואל יאמר ירא שמים אני, צדיק אני, ופלוני רשע, אני יורד והוא עולה, הוא עשיר ואני עני, למה אשתמרה מעווני והוא עושה מה שלבו חפץ וכל דרכיו מצליחים, לפי שהקב"ה חפץ לטרדו מן העולם הבא אינו ממהר להפרע ממנו… ועוד שמא הרשע נולד במזל שהוא עשיר, וצדיק נולד במזל שהוא עני, ועתה הוא לא יאבד ממונו בדבר קל, והצדיק אם נברא במזל עני, כמה זכיות צריך עד שיבטל המזל. אברהם נולד במזל שלא יהיה לו בן, אם לא שגרמו לו זכיות גדולות לא היה לו בן. לכך צדיק ישמור עצמו מעבירה קלה, ואל יקנא בעושי עולה, כי אם יעשה זכיות מרובים… (תקל)
פעמים בני אדם שונאים זה את זה בחנם, ולמה יהיה זה, לפי שלאחר הימים יהיה ריב ומצה בין זרעם, ולכך למפרע מזלו של זה בשנאה עם זה, וקצת שנאה דבוק בלב האבות… ופעמים אוהבים זה את זה, כי אחר ימים זרעם יתחתנו זה עם זה, ומזלם ידע, ורוח האהבה דבוקה בלב האבות. (תתרכג)
שומע תפלה וגו' (תהלים ס"ה ג'), שומע תפלות אינו אומר, אלא שומע תפלה, זו תפלה של מלאך מזלו של אדם, שהוא מתפלל על האדם שישמע הקב"ה תפלתו של אדם, וזהו "עדיך כל בשר יבואו". לכך אין רשאין למעלה לומר שירות עד שיאמרו ישראל, שכל ענין שאדם עושה, מלאך מזלו מראה באותו ענין למעלה כמו שכוונו למטה, וזהו "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" (שמות ו' ה'), וגם לרבות מלאכי מזלם. (תתשנז)
וכל מאמצי איוב (איוב ל"ו י"ט) אם יש עליו מלאך מליץ, שמלאך מזלו של אדם מתפלל עליו קודם שיתפלל האדם, זהו "והיה טרם יקראו ואני אענה" (ישעיה ס"ה כ"ד), כלומר אני אענה למלאך מזלו, ואחר כך כשיתפלל האדם על עצמו שומעין לו בעבור המזל שהתפלל עליו. (תתשנח)
הנפש יש לה מזל ברקיע, נפש מהללת את השכינה אף לאחר מיתה. מזל המלאך מהלל למעלה בקול שהצדיק רגיל בו, כדי שיזכור הקב"ה לדורו ולזרעו. ומזלו למעלה מששת ימי בראשית, כדי לתת למקיימי מצוות כאלו מששת ימי בראשית עוסקין בתורה עד תחיית המתים. לכל אדם יש מזל ברקיע, תדע כשמתקן על הכותל צורה אחת בדמות הגנב, ומכה בעין הצורה, וכואב עין הגנב במקום אותו עין, לפי שעניני האדם ביד מלאך מזלו, ובעוד מלאך מזלו אצלו, אין מזיק יכול להתקרב אליו, וכשמזל המכה אומר למזל הגנב, מיד סר מעליו והמזיק מוכן, כי נגזר על מזל השומר את האדם, ושולח לו מלאך אחד שלקתה הצורה מיד מסתלק, והמזיק מזיקו, לכך קול אומר על כל בריה בשעת הזמן, כבר הגיע זמן של פלוני לגדולה לעלות וליפול ולהכשל או להמלט, כמו שרואה בצורות. (תתשסא תתשסב)
רבינו בחיי:
ויוצא אותו החוצה – מכאן הוכיחו שאין מזל לישראל, רוצה לומר לכלל ישראל, אבל בפרטים יש מזל לכל אחד ואחד, שהיא חכמה גדולה ומפוארה. 06(בראשית טו ה)
האדום האדום הזה – שכל אדום מושך כוחו מכוכב מאדים, והוא כוכב עשו, ועל כן היה שופך דמים, וניתנה לו ברכת החרב. (שם כה ל)
ותהר ותלד – …והטעם שהנולד לז' חדשים יחיה ולח' ימות, כי כל אחד מכוכבי לכת משמש חודש, וסדורים לחודשי העיבור שצ"ם חנכ"ל, אם כן הנולד לז' נולד בלבנה הממונה על החיים, ולח' שבתאי שהוא קר ויבש וטבעו המיתה, וצדק בט' הוא החיים והטוב. ודע שצדק ונוגה מועילים מאד, ושבתאי ומאדים מזיקים, וכוכב אמצעי… (שם כט לב)
כחצות – …או בליל חמישי תחלת שעה שביעית למאדים, ושעה ו' לצדק, וכדי שלא יחשבו שהמכה באה ממאדים, אמר סמוך לחצות, שהיא ממשלת צדק, כוכב החיים, ובאמת אין כח במאדים להרג כי אם אחד ושנים כשהוא בבית שפלותו, ולא רבוי עם ברגע אחד, שזה אי אפשר מכח המזלות, אבל לא רצה לתת פתחון פה אפילו לאחד. (שמות יא ד)
מספרך אשר כתבת – על דרך השכל קרא מערכת הכוכבים ספרו של הקב"ה, שהם חקיקה וציור כחות בעניני האדם וימי חייהם, ואמר לו שימחה כוחו ממערכת הכוכבים, רוצה לומר שיהרגהו… (שם לד לב)
עזאזל – …ועל דרך שגלה הרב מסתריו, מלת עזאזל כח חזק, כי הכוחות העליונים חתומים בשם א-ל, ומה שכתב מציל עני מחזק ממנו, דרשוהו על יצר הטוב ויצר הרע הנקרא חזק ומלך, ומספר אותיות המלך כמספר מאדים, וזה מופת שמולך על כל בעלי חיים תחת השמש, והוא נפש הגלגל ההוא, ויש בשמו התעוררות שהוא סם המות לכל מי שאינו נזהר ממנו, ושהוא לשמאלו של אדם, וכולל לשון סמיות, כי מקבל שוחד, וכתיב השוחד יעור וגו'. ומזה יתגלה לנו למי משתלח השעיר וכו', כי מקומות ממשלתו השממון, כי כל המלחמות והמהומות ישתרגו ממנו וימשכו כוחם ממנו, ומהבהמות העיזים והשעירים חלקו, ומהעמים זרעו של עשו, ובחלקו השדים המשטינים ומזיקים הנקראים שעירים, ואמרו במדרש שהשי"ת הפילו ולכת שלו משמים, ואחז בכנפי מיכאל להורידו עמו, ופלטו הקב"ה, ואם כן הוא למטה מהספירות, והוא מחיצה מפסקת בין הספירות והקרבנות, כאשר ישליך לו זביחה היא כפרוסה לכלב שלא ישכנו, ואז יעלה קרבנו לשם המיוחד. (ויקרא טז ח)
מזרק אחד כסף שבעים – כי מהמזלות נזרקים המקרים והגזירות על ע' אומות… (במדבר ז פד)
מראש צורים – ועל דרך החכמה הצורים ז' כוכבי לכת והגבעות המזלות, והקוסם הזה לא היה לו חלק באלקי ישראל, כי אם בכוכבים ובמזלות, וראה בהם מעלת ישראל. (שם כג ט)
הנותן לך כח – מסר בידך כח המזלות והשליטך עליהם, ואינם שולטים עליך, וזה שאמרו אין מזל לישראל, או אין מזל הוא על הכלל, אבל ליחיד אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, דע שאותו כח עליון הוא נותנו לך, כי אלמלא כחו לא היה כח למזל. (דברים ח יח)
קרבו ימיך – כי חיי האדם נגזרים לימים קצובים, וה' מקצרם או מאריכם לפי הזכות, כי הקב"ה נתן כח בכוכבים ומזלות לפעול בעולם השפל, ומועילים ומזיקים, אך ה' משדד המערכה לפי שכר ועונש, והאדם יכול לבטל הוראות המערכה על ידי זכותו במשאלות לבו מבלי תפלה וצעקה, כמו שנאמר "רצון יראיו יעשה" (תהלים קמ"ה), ורק בבני חיי ומזוני אמר שצריך תפלה וצעקה. (שם לא יד)
ומכלל הכתובים בספר קהלת, שמתוכם נראה שהם היפך האמונה הוא זה, כי יאמר שאין המרוצה לקלים ולא המלחמה לגבורים, וכן השאר, כי אם על פי מערכת הכוכבים, והוא שאמר כי עת ופגע יקרה את כולם, כלומר, על פי העת והשעה יקרה לכולם פגע, והוא כלשון "לכל זמן ועת לכל חפץ". והוא אמונה ממש, יאמר שאין המרוצה לקלים ולא המלחמה לגבורים, וכן השאר, כי אם על פי הזכות הנמצא בהם, כי אין הקל ניצל במרוצתו ולא הגבור בגבורתו, אם לא שקדם להם זכות שהם ראויים לכך, וניתנו להם סבות שיביאו להם התועלת ההיא, הרי לך שכל הפעולות בעניני השלוה וטובה הוות בעולם לפי הזכות באדם. וגם הפעולות שהם בהיפך מזה לפי העונש. ומדרך התורה שיתלה האדם השלוה והטובה הבאה לאחרים לזכות מהם או מאבותיהם, והשלוה והטובה הבאה לעצמו לחסד השי"ת, לא למערכת הכוכבים, ולא לזכותו… והתולה אותם למקרה מן השמים מוסיפין לו מאותו מקרה, ועל זה הזהירה תורה "ואם תלכו עמי קרי, והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי". ומלת "שבתי" תורה כי תחלה היה חושב שלמה ע"ה כי המרוץ לקלים והמלחמה לגבורים, כי כן הוא הענין בדרך הטבע ומנהגו של עולם, וכאשר חזר לחשוב בענין הזה ראה בעין השכל כי לא כן הדבר… ומזה דרשו חז"ל מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, תחת השמש הוא דאין לו יתרון, הא על השמש יש לו יתרון, וזהו הזכות המגיע לו בקיום התורה והמצוות… שבהם הוא למעלה מן השמש… (כד הקמח אבל ב')
וצריך שתתבונן, כי יש במזוזה השם המיוחד מבפנים, ושם ש-די מבחוץ, והיה זה מפני שאומות העולם חושבין שאין ההצלחה מצויה בבתים כי אם מקרה כפי מערכת הכוכבים המנהיגים את העולם השפל הזה, כגון אלו שאומרין מיום שקנה פלוני בית זה או נשא אשה זו, מאותה שעה נתעשר ונתעלה מזלו, כפי המזל והשעה שהיה בתקפו ובמעלתו. וידוע כי אין ראוי להסתכל בזה, כי אין הרגעים ועתות היום אלא להקב"ה, והוא שאמר דוד "בידך עתותי"… וכל המסתכל בענין הנשואין ובהצלחת הבתים לדבר אחר זולתי לסימן, הרי זה מדרכי האמורי, והוא מנהג האומות, שחושבין שהצלחת הבתים תלויה במערכת הכוכבים, ועל כן באה המצוה הזאת הנתונה במזוזות הבתים, להורות שאין הצלחת הבתים תלויה כי אם באחד שהוציאנו ממצרים… (שם מזוזה)
אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים וגו'. מדת העושר אין מעלתה כמדת הגבורה, ואין צריך לומר כמדת החכמה, כי מדת החכמה היא מצד הנפש, ומדת הגבורה מצד הגוף, אבל מדת העושר אינה לא מצד הנפש ולא מצד הגוף, אלא שהוא מדה חוץ לגוף, מתקרבת ובאת אל האדם לפעמים בלא יגיעה ובסבת סבוב הגלגל, והכל על פי השגחת המשגיח יתברך, שהוא עליון על הכל ועושה הכל, והוא שאמר שלמה "עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה'" (משלי כ"ב ב'), ביאור הכתוב, כי העשיר והרש יש להם פגישה בגלגל, ומצד הפגישה ההיא בתנועת הגלגל יהיה זה עשיר וזה עני, ואף על פי כן עושה כולם ה', כלומר אל תחשבו שיהיה ענין העושר והעוני נמסר למרוצת הגלגלים ובסבובם, כי הכל נעשה על פי העונש והשכר ועל פי השגחת הבורא שהוא עליון על כלם ומנהיג אותם… (שם עושר)
…ומה שאמרו רז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, אין להבין שיהיה הענין תלוי במזל, וכפי משפטי המערכה, ושלא תועיל התפלה בהם, שכבר מצינו שבאו שלשתן בזכות התפלה, אבל המאמר הזה בא להודיענו כמה גדול כח התפלה, כי כל מה שנגזר במערכת הכוכבים יכול הקב"ה לבטלו, כי גם חכמי הכוכבים מודים בכך, בטענת שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט, והכלל גדול מן הפרט ויכול הוא לבטל בכחו. ובכל מה שנגזר ממקרי האדם מכח המערכה אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה וצעקה כלל, אלא שידאג ויצטער בלבו, וכענין שכתוב "רצון יראיו יעשה", כלומר ברצון בלבד, אבל בשלשה ענינים אלה צריך לתפלה, כי שלשתן תלוין במזל, והתפלה על המזל, וכן מצינו שניתנו שלשתן בכח התפילה שהיא על המזל, בנים ניתנו לרחל… חיי לחזקיה… ומזוני לאליהו ולאלישע… (שם פרנסה)
ועל דרך השכל ענין המגלה הזאת וכל המאורעות שבה, הכל רמזים לעתיד, כי העולם השפל הזה הוא בעל תמורה והגלגל מתהפך, והאומה העולה תרד, והיורדת למטה לארץ תעלה, לפי שהעולם מתנהג על ידי שבעה כוכבי לכת, והם המנהיגים הפועלים בשפלים, ואף על פי שהם המנהיגים, אין ההנהגה מסורה להם מעצמם, כי כח העליון עליהם, ואינם רק כשליח שעושה שליחותו, ודבר ידוע כי שבעה כוכבי לכת המנהיגים העולם הזה, השנים מהם הם רעים ומזיקין לכל דבר, והם שבתאי ומאדים, והשנים מהם טובים ומועילים לכל דבר, והם נגה וצדק, והשנים מהם בעלי אורה, והם חמה ולבנה, והשביעי כוכב והוא בינוני עם הטובים ורע עם הרעים, וכאשר יהיו שנים האלה שבתאי ומאדים הסכמה אחת (במבט אחד), במערכה על איש אחד או אומה אחת, הנה הם סבת ההשחתה והביטול, וצדק ונגה הפכם, כי הם סבה לקיום האיש או האומה, אחשורוש והמן רמז לשבתאי ומאדים… (שם פורים, וראה שם עוד)
וכבר השגנו מתוך סדור שמות שנים עשה מזלות מופת ועדות על ההשגחה ועל עונש ושכר, והוא שמזל טלה הראשון הוא מזל האור, ומזל שור השני הוא מזל החושך, ודרשו רז"ל דרכן של טלאים לבנים דרכן של שוורים שחורים. ישראל נמשלו לטלה… וסמך להם תאומים, לפי שהתאומים הוא אדם, והיה אדם עתיד להתנהג באור ובחושך, וזהו סדר שמות שנים עשר מזלות, טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד. והאדם הזה שהוא תאומים נברא חלש כסרטן הזה שהוא שרץ חלוש, וכשהוא גדל יצר הרע מתגבר עליו כאריה, לכך סמך לו אריה, והוא בטבעו חזק בתאוות הגשמיות ונמשך אל החומר, שהמשילו הכתוב לנקבה בהרבה מקומות, וידוע כי הבתולה מעודנת במיני התענוגים יותר משאר הנשים, ולפיכך המשיל עדוני העולם הזה לעדוני הבתולה, ולכך סמך לו בתולה, ובא ולימד שאם ימשך אחר החומר הזה ויגבר עליו תאות העולם שהמשיל לבתולה, הנה כל מעשיו נשקלים במאזנים, לכך סמך לו מאזנים, ואם ימצאוהו חייב יורידוהו לגיהנם, לכך סמך לו עקרב, לשון נחשים ועקרבים, שהם משלים גופניים לרמוז על יסורי גיהנם, ואחר שיקבל דינו בגיהנם יזרקוהו משם כקשת הזורק את החץ, לכך סמך לו קשת… ובעלותו משם ירקד כגדי, המשילו לבהמה טהורה ראויה לקרבן, ולזה אמר גדי ולא צבי, וסמך לו דלי, כי השי"ת יזרוק עליו מים טהורים וימחול כל עונותיו, ואז יירש העולם הבא, שאין העין שולטת בו, כדגים שבים…
ופקח עיניך וראה כי בא הרמז הזה בשמות המזלות, ללמדך כי אף על פי שכח המזלות גדול מאד, ושהם פועלים פעולותיהם מששת ימי בראשית, והעולם השפל מתנהג בהם, הנה יש עליהם כח עליון, הוא כח השי"ת, כמאמר הכתוב "כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם", והוא משפיע הכח ומבטל הכח כרצונו, ובא ולימד כי הוא יתעלה מעניש את האדם וגומלו לפי המעשים הנשקלים במאזנים, לא לפי המזלות… (שם ראש השנה ב')
כדי שיבטל רצון אחרים… ויש לדקדק בלשון אחרים, שהוא כולל גם הכחות העליונים, כגון הכוכבים והמזלות, ואפילו המלאכים המשרתים שכולם נקראים אחרים, ממה שכתוב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ואם כי תבטל רצונך מפני רצונו, גם הוא יתברך יבטל רצון הכחות, שאם היה נגזר בכח המערכה לבא לך שום מקרה ונזק, ואף אם היה נגזר למעלה מן המערכה בגזרת עירין ומאמר קדישין, הרי הוא יתברך מבטל רצונם וגזרתם מפני רצונך, ולא יוכלו להזיק לך… (אבות ב ד)
שאין לך אדם – קל בעולם שלא תהיה לו שעה, כלומר מזל שיוכל להועיל או להזיק לך לפי שעה, ולכך אל תהי מפליג בו… (שם ד ג)
של"ה הקדוש:
…ולפעמים בסוד הרחמים הכל לפי מעשה התחתונים, וכן יתהפך האור שעליהם, רמזו ז"ל גדולים מעשה צדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים, וכן הרשעים להיפך חס ושלום. והנה לא יקשה עלינו אם מזל יום גורם או מזל שעה גורם, דבפרק מי שהחשיך במסכת שבת אם מזל שנה גורם או מזל חודש גורם או מזל שמיטה או מזל יובל גורם, כי באמת לא זה וזה גורם, רק הכל לפי מעשה התחתונים, כך הם במעשיהם גורמים להתהפך השם באותיותיו ב"ה לפעול בהן אם טוב אם רע, אשר על זה רמזו בזוהר באיתערותא דלתתא אתער כובדא לעילא… והנה התבאר לנו ממה שפירשנו השעות הם צינורות וענפים של אור מושפעים מהימים, והימים הם צינורות של אור נשפעים מהשנים, והשנים הם צינורות של אור נשפעים מן השמיטות, והשמיטות הם צינורות של אור נשפעים מהיובל הגדול והקדוש ב"ה, שהיא בינה ב"ה כוללת בכחה בכח שורשי נטיעתה הכל, וכך יצאו מכחה… (מסכת חולין)
…וחטא אדם היה דומה לחטא העגל, כי הם כאדם עברו ברית, שבאותה שעה מין היה ודו"ק. מדרש אבכי"ר בילקוט מענין תורה תפילין מילה ציצית מדבר העג"ל העשיה ד' רוחות העולם, אשר הם בתוך גלגלים ומזלות, ויש ג' בחינות כעין מזל לישראל,ולפעמים אין מזל לישראל, רק מצד החטא נשתנה הטוב או מצד הזכות נשתנה הרע, ולפעמים יש מזל לישראל הזוכים לשתי שולחנות, כאמרם רז"ל מי סני לצדיקים דאכלי שני עולמות, והמזל מורה על הטוב נשאר בענין כי רבה, ולפעמים השי"ת מהפך המזל הרע לטוב, וזה הוא בחינה שלישית, לא זו שמבטלין הרע, רק מהפכה לטובה, לזה ענין ראו כי רעה נגד פניכם, והפך השי"ת לדם מילה. וזה ענין המאמר המובא בילקוט יהושע, אנשי צורה נינהו זיל דלברכונך, אמרו ליה יהא רעוא דתזרע ולא תחצד וכו', ואביו אמר כלהו ברכתא נינהו וכו', וקשה מאי טעמא לא אמרו בלשון ברכה… והענין הוא כי היה מזל שמם מורה רע, על כן אמר אנשי צורה נינהו, רוצה לומר היודעים צורות הכוכבים והמזלות וצורת שרטוטי הפנים, ויודעים המערכת, והם אמרו מה שמורה המערכת, כדי שיהפך אביו בתפילתו לטובה… ונגד בחינה זו אמר מלפנים מילה, כמו שאמרו נהפך לדם מילה, ולפנים הוא מזרח, כי כן אירע לאברהם, כדאיתא בפרק מי שהחשיך אמר אברהם רבונו של עולם הסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד, אמר לו הקב"ה צא וכו'… ובעת שנצטוה במילה נתהפך אברם אינו מוליד, וכתיב ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד, תורה בימין מזל מחכים, הרוצה להחכים ידרים, תפילין בשמאל, הרוצה להעשיר יצפין… (מסכת פסחים, ועיין שם עוד)
רמח"ל:
הנה ביארנו בחלק ראשון, שכל עניני הגשמים שרשם הוא בכחות הנבדלים, ואמנם שם משתרשים הענינים האלה בכל הדרכים שצריכים להשתרש, ואחר כך צריכים ליעתק ולימשך אל הגשמיות, בצורה שצריכים לימצא בו. והנה לצורך זה הוכנו הגלגלים וכוכבים שבהם, ובסיבוביהם נמשכים ונעתקים כל אותם הענינם שנשתרשו ונזמנו למעלה ברוחניות אל הגשמיות פה למטה, ועומדים פה בצורה הראויה. ואמנם מנין הכוכבים ומדרגותיהם לכל מחלקותיהם היו כפי מה שראתה החכמה העליונה היותו צריך ונאות על ההעתק הזה שזכרנו.
והנה נשפע מן הכוכבים כח הקיום אל העצמים הגשמיים שתחתיהם, שעל ידיהם נעתק ענינם מבחינתו למעלה בשרשים אל בחינתו למטה. ואולם עוד ענין אחד חקק הבורא ית"ש בכוכבים האלה, והוא, שגם כן עניני מקרי הגשמים ומשיגיהם, או אחרי שהוכנו למעלה ימשכו על ידיהם למטה באותה הצורה שצריכים לקרות להם. דרך משל, החיים העושר החכמה הזרע וכיוצא בזה, כל אלה הענינים מוכנים למעלה בשרשים, ונעתקים למטה בענינים בצורה הראויה על ידי הכוכב, וזה במחלקות ידועות ובקיבוצים מיוחדים שהוחקו להם, וסיבובים ידועים.
והתפלגו ביניהם כל המקרים הקורים את הגשמים למיניהם, ונקשרו הגשמים כולם תחת שליטתם כפי סדריהם, להתחדש בהם כפי מה שיושפע מן המערכה, לפי הקשור שיתקשר בה כל איש ואיש.
והנה נשתעבדו לזה הסדר כל בני אדם גם כן, להתחדש בהם כפי מה שימשך להם מן המערכה, אמנם, כבר אפשר שתבוטל תולדת הכוכבים מכח חזק עליון מהם, ועל יסוד זה אמרו, "אין מזל לישראל", (שבת קנ"ו), כי כח גזירתו ית"ש והשפעתו גוברת על הכח הטובע בהשפעת המערכה, ותהיה התולדה לפי ההשפעה העליונה, ולא לפי השפעת המערכת.
ואמנם משפטי ההשפעה הזאת של הכוכבים גם הם מוגבלים, כפי מה שגזרה החכמה העליונה היותו נאות, וקצת מדרכיה נודעים לפי סדרי המבטים, והוא מה שמשיגים הוברי השמים, אכן לא כל אמיתת סדריה מתגלית בזה, על כן לא ישיגו החוזים הכוכבים אלא קצת מהענינים העתידים, ולא בשלמות, וכל שכן שכבר יש בטול לתולדותם, כמו שאמרנו, ועל זה אמרו חז"ל "מאשר" ולא כל אשר, (רבה בראשית ה' ב'). (דרך ה' חלק ב פרק ז א וב)
צריך שתדעי, שכל המתהוה או המתקיים בנמצאות אינו לא מתהוה ולא מתקיים אלא בהשפעה נשפעת ממנו יתברך, וכפי מציאות ההשפעה כך הוא מציאות הנולד ממנה, וענין זה בארו היטב הרב הגדול הרמב"ם ז"ל לחיי העולם הבא בספר המורה שלו בחלק ב' בפרקים רבים, ואחד מהם בפרק י' ממנו. והנה דוגמה לזה הוא השפעת הכוכבים, ידענו שהולידה כל עניני העולם התחתון הזה, וכמאמרם ז"ל, "אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע שמכה בו ואומר לו גדל"… ואמנם אלה משפיעים לפי החק שהטביע בם הא-ל ית"ש, הוא מקור כל השפע הנשפע, פירש הוא ז"ל בפרק י"ב על זה מקור מים חיים את ה' שהזכיר הנביא ירמיה, וכן כי עמך מקור חיים, שאמר דוד המלך ע"ה, רצונם לומר, שפע המציאות, וכלל ענין יאמר ז"ל, כאשר התבאר לנו שהוא בלתי גוף והתקיים שהכל פעלו, נאמר שהעולם משפע הבורא נתחדש, ושהוא משפיע עליו כל מה שיתחדש בו, וכן יאמר שהוא משפיע מחכמתו וכו', ואמנם שמעת כבר שכל הפעולות שהאדון ב"ה פועל עמנו, לא אחת בהם שיהיה דבר מענינו יתברך לפי מהותו הפשוט… (דעת תבונות ק)
…ואמנם לכלל ההנהגה הזאת, שאינה פונה אל הזכות והחובה, אלא פניתה למה שמצטרך להשלמת הבריאה לפי מהותה, קראוה חכמים ז"ל מזל, יען אין ענינה אלא גזירה, ואינה תלויה בבחירת האדם ובזכותו. אמנם כבר אמרתי אין דבר זה נוהג אלא בעולם הזה, אך בעולם הבא אין שם אלא שכר המעשים מכל מקום, אפילו שכר דבור. (שם קסח)
אמנם אם כן נגזר אומר שאין שכר ועונש בעולם הזה כלל, אלא בעולם הבא? איננו כן, אבל צריך שתדעי הקדמה עיקרית, והיא, כי הנה אמרו חז"ל ויהי רעב בימי דוד, לא היה ראוי לבא אלא בימי שאול, אלא שהיה שאול גרופית של שקמה וכו'… הרי לפנינו שלא תמיד ישתמש האדון ב"ה מן הנהגת המזל, אלא בזמן שהוא יודע שטוב להשתמש בה. כי הנה האדון ב"ה הכין סדרים עמוקים בהשלמת הבריאה, כמו שזכרנו, ושם לו שני דרכים, דרך השכר ועונש, ודרך המזל, והוא הבוחר ומשתמש פעם מן הדרך האחד מן הדרך האחר, מה שהוא יודע היותו טוב לעולמו. אמנם, בהשתמשו מן הדרך השכר ועונש, יהיו כל הענינים הנולדים לפי סדרי השכר ועונש וחוקותיהם, ובהשתמשו מדרך המזל יהיו הענינים הנולדים לפי סדר הנהגת המזל ותכונת הבריאה, כמו שזכרנו… אמנם רצה הקב"ה שיהיה מקום נסיון יותר גדול, שלא יוכלו בני האדם להבין בבירור מה שהקב"ה עושה בעולם עם כל איש ואיש, אבל מה שיראה לכאורה, הוא היות מקרה אחד לכל, לצדיק ולרשע… כי אי אפשר לשום אדם לעמוד על בוריים של הדברים שהקב"ה עושה עמו, כי הוא יתברך מתנהג פעם בדרך השכר ועונש, ופעם בדרך המזל, כמו שזכרנו, וכל דבר שיתרחש על האדם, הנה אין שם מי שישפוט, אם מן השכר ועונש הוא, וכפי מעשיו, אם מן המזל הגוזר עליו. ויש בכל דבר ודבר פנים לכאן ולכאן, עד שהלב סוער מאד ברוב מחשבותיו ושרעפיו בקרבו…
ובמדרשו של רבי שמעון בר יוחאי נמצא מאמר אחד, שאף על פי שענינו עמוק בסתרי הסודות, אבל שטחיותן נראה זר מאד למי שלא ידע הקדמות אלה שהודעתיך, וזה לשון המאמר: ובזמנא דאיסתלק הוי"ה מכרסיא דדין ומכרסיא דרחמי לית תמן לא אגרא ולא עונשא. כי נראה כאילו, חס וחלילה אין שכר ועונש. אמנם הכוונה האמיתית היא להודיענו, שיש זמן שאין האדון ב"ה מנהיג העולם בהנהגת השכר ועונש, אלא בהנהגת המזל, וכמו שזכרנו, שהטוב והרע נמשך ובא לפי עניני ההנהגה לצורך התיקון הכללי, אך ודאי שהשכר והעונש יהיה לעולם הבא. אמנם הודיענו, שבזמן תוקף עקבות משיחא לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני האדם צועקים ולא נענים, וכל שאר הדברים הרעים שאמרו רז"ל בעקבתא דמשיחא, כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת כך, וכדי להוליך מזה התיקון השלם שיהיה אחר כך בגילוי יחודו יתברך.
ואמנם צריך שתדעי הקדמה צריכה לנו הרבה לישוב ספיקות רבים, והוא, כי אפילו בזמן שהאדון ב"ה רוצה לנהג את עולמו בהנהגת המזל שזכרנו, היה הוא מחזיר ומסבב הדברים, שאפילו מה שצריך לבא לפי המזל, יגיע מתוך דרכי הנהגת השכר ועונש, וכענין זה מצאנו יסורין של רבי, שאמרו ז"ל על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו, ובאמת לא היו היסורים ההם אלא מיסורי הצדיקים, אבל כך היא המדה שהקב"ה מרכיב שתי ההנהגות האלה ביחד… (שם קע)
ראי הכוכבים והמזלות הם משפיעים כל אחד ואחד על דבר מיוחד ופרטי בעולם השפל הזה, ומי שהוא מושפע מכוכב אחד אינו מושפע מחברו, וכל המקבלים מקבלים ממשפיעים תמיד, בכל מקום שהם. אמנם מלבד הפקודה הזאת אשר להם, הנה יש להם ממשלה ושליטה בסיבוב הזמן, שכל אחד שולט בשעה ועת אשר הוחק לו, וזה ידוע, ואמנם יש הפרש גדול בין שתי השליטות האלה, כי השליטה שיש להם כל אחד על הדברים המיוחדים לו, היא שליטה מגעת בעצם המקבלים, שכל ענינם תלוי בהם ומתפעלים מתוכיות עצמותם מן ההשפעה שהם משפיעים להם, אך השליטה של ההיקף היא שליטה כללית, שכל השולט שולט על כל העולם, בין על הבריות המיוחדות לו, בין על הבריות שאינן מיוחדות. אך מצד אחר אין השליטה ההיא שליטה גמורה על שום אחד מהם, ואין מקבלים ממנה אלא איזה רושם והתפעלות, ורושם הניכר יעשה בבריות מצד השליטה ההיא ודאי, כי אין שום מעשה במעשה הא-ל ית' שיהיה לבטלה. אך אין זאת הפעולה העצמית אשר לכוכבים האלו, אך עצם פעולתם אינה אלא מה שהם פועלים ביחוד בבריות המיוחדות להן. ואמנם זאת היא דוגמה עשויה להראות ענינים יותר גבוהים ונעלמים, והיינו כי הנה מיני השפעות רבות חידש האדון ב"ה להשפיע על בריותיו, השפעות מיוחדות לכל בריה כראוי לה, ומלבד זה גזר היקף סיבובי לכל מיני ההשפעות האלה, להיות שולטים בסיבוב על העולם, שיהיה סדר שליטתם ופעולתם בסדר סיבוב הזמן, ובכל יום שולט בהנהגה מין ממיני ההשפעות, והיא שליטה כללית על כל הבריאה. אך אין פעולתו בשליטה זאת פעולתו העיקרית שהוא עושה בנמצאות המקבלים ממנו ביחוד, אבל עם כל זה יחודשו ענינים בכל הבריאה לפי ענין ההשפעה ההיא, תולדת שליטתה זאת. ובזה גם כן תלויה קדושת ימי המועדות מימים ימימה, וכל שאר הדברים התלויים בזמן. אמנם צריך להבחין ההבחנה שאמרתי, שיש הפרש בין הפעולה המיוחדת מכל השפעה בכל זמן, ובין הפעולה הסבובית שאינה כל כך עיקרית להגיע בתוכיות עצם המקבלים. ועל פי זה ענין יצירת האדם וכל זמניו, שכבר שמעת היותם מקבילים אל סדרי ההשפעה העליונה, כי ודאי הוא שבכל זמן מזמניו שכבר ישתנה על פי סדרי ההשפעות שהזמן ההוא מקביל להם, אך לא על צד התולדות הנולדות ביחוד מן ההשפעות ההם, אלא על צד הכנות גופו ואיבריו על סדר ההוא. (שם קעד)
ואמנם לא תמיד ישתמש האדון ב"ה מהנהגה אחת, אלא לפעמים ישתמש מן השכר ועונש, ולפעמים מן ההנהגה שזכרנו, והיא נקראת מזל, שהיא בדרך גזירה, לא לפי המעשים, וכדלקמן. והוא כשיודע שהם בני אדם גבורים, שיכולים לעמוד בה, משתמש ממנה, והוא ענין "ה' צדיק יבחן". ובאחרית הגלות הקב"ה משתמש מהרוב מזאת, כי הכוונה אז לתת תיקון כללי לכל העולם, ועל כן צריך שיתנהג בהנהגת היחוד, שמן ההעלם הגדול יולד הגילוי הגדול, ויהיה שלימות ניתן לעולם… והנה זאת ההנהגה היא הנודעת בסוד הכ"ח עתים, כי על כל פנים שורש הנהגת התחתונים היא מלכות, ובבחינת השכר ועונש המוטבע שתחתונים יש להם הכ"ח עתים, והמקרים תלוים בעת, לא במעשי התחתונים, וזה ענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אך לדעת איזה צדיק צריך שיהיה טוב לו ואיזה רע לו, זה לא ידעו אפילו משה, כי היה צריך לדעת טעמי התחלקות התיקונים בין הנשמות שאינם נודעים… (כללים ראשונים סימן לד, ועיין שם עוד)
כל ההשפעות הבאות מן העליונים לצורך התחתונים עוברים דרך הכוכבים, ונמצאו הכוכבים המשפיעים היותר קרובים לתחתונים, ואולם השפעתם אינה אלא כפי מה שנמשך בהם מלמעלה, לכל אלה הרוחניים נתן האדון ב"ה רשות לפעול בתחתונים פעולות שלא כדרך הטבעי, כשיעוררו אותם התחתונים על ידי אמצעים ידועים שהוכנו ונתיחדו לזה, אמנם אין בכח אחד מהם לעשות כל מה שירצה, אלא לכל אחד יש גבול מה שהוגבל לו… (מאמר העקרים)
מכתב מאליהו:
מנם שתי בחינות יש, א' לכל אדם יש חלקו לעולם הבא, שהוא חלקו בגילוי כבודו יתברך… וכבר ביארנו לעיל שכל הנדרש לחלקו נותנים לו כלים ומסייעים, בדיוק ממש, ולצורך זה קובעים את זיווגו ומכריזים קודם לידתו בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלונית לפלוני (סוטה ב'), כל אלה הם כליו לעבודת ה' לפי חלק נשמתו… וזהו ענין המזל, כידוע, היינו חלקו וכליו שקבועים לו מראש…
הבחינה הב' האדם יכול לשנות את המזל, בחינת "משנה מקום משנה מזל", הן לטוב והן למוטב. יכול אדם לשנות מקומו ברוחניות, וממילא משתנים כליו… אברהם נטל שכר כנגד כל הי' דורות ממש, במזלו היה אב לארם, להיות ראש משפחתו, והרחיב מזלו, וזכה להיות לאב המון גוים, ניתן לו תכלית כל הבריאה.
ועתה הדברים ברורים, כל הצדיקים בבחינת השלמת חלקם-מזלם, בהכרח שישוו, שאם חיסר משהו הרי גזלן ורשע הוא ולא צדיק, ואם השלים הרי הוא צדיק, כי הרי השלים כל חלקו. אמנם ישנן עוד מדרגות למעלה מחלקו ומזלו, וזהו הנדרש בנח לגנאי, דאילו היה בדורו של אברהם והשלים חלקו בצדק ממש, מכל מקום לא נחשב לכלום, כי אברהם גילה בדורו גילוי כבודו יתברך בהתפשטות חלקו לחלקי כל העולם כולו במשך י' דורות שלמים. אולם בבחינת מילוי חלקו בנאמנות, היה נח שוה לכל צדיקי עולם. (חלק ב עמוד קנח)
נ) ועיינין חיורין, מסתכלין באורח מישר. האי איהו מאריה דחסד, דאתיליד האי ב״נ ביומא קדמאה, בשעתא קדמאה, דמזליה טלה. וחיה דיליה אריה ביומא קדמאה, כל י״ב מזלות, וז׳ כוכבייא, אינון משועבדים לכוכבא דיליה, ולמזלא דיליה. והכי כל יומא ויומא כגוונא דא.
נב) והירח, הוא הים המתמלא מאותו נהר. הה״ד, אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. והכוכבים, אלו שנים עשר מזלות הידועים לה. ושבו העבים, אלו שרי אומות העולם. אחר הגשם, אחר בכייתן של מלאכי השרת. דכתיב, מלאכי שלום מר יבכיון.
נב) והירח, הוא הים וכו׳: והירח, הוא הים שהוא מלכות, המתמלא מאותו הנהר, שהוא יסוד, ז"ש, אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. והכוכבים, אלו שנים עשר המזלות הידועים לה שה״ס י״ב בחינות שבמלכות המקבלות מי״ב בחינות שבז״א, שהן חו״ב תו״מ שבכל אחת מהן ג׳ קוין. ושבו העבים. אלו שרי אומות העולם. אחר הגשם, היינו אחר בכייתם של מלאכי השרת, שכתוב, מלאכי שלום מר יבכיון.
ח) ובאמור תבין, שאפילו לצורך עיבור דז"א, צריכים להשתתף בו ג' פרצופים, שהם נה"י דא"א, ואו"א. ולא עוד, אלא שעקרו מנה"י דא"א, המקבל מנה"י דא"ק הפנימי, שמשם נמשך עיקר להארת הז"א, ומאו"א אינו מקבל זולת הארה מועטת מאד. כי אפילו בנקודים, שאו"א נשרשו שם בשבולת הזקן, מ"מ לא הגיע להז"ת דנקודים אלא הארה מועטת, מכ"ש כאן באצילות, שאו"א בעצמם אינם מושרשים זולת בחוטם פה דדיקנא, שמתחת השבולת, שהם ב' מזלות ונוצר ונקה (נ"ב מכתי"ק של המחבר זצ"ל, וצ"ע שבמקום אחר אומר שבב' הויות ראשונות דדיקנא נאחזים או"א, ובהוי'ה ג' ז"א), ונמצאים זו"ן שאין להם עוד אחיזה בהדיקנא מבחינת עצמם. וכבר ידעת שהדיקנא בשורשה נמשכת מבחינת הסתכלות עינים באח"פ. אמנם ודאי, שהוא צריך גם אל או"א שישתתפו בזווגו, כי הם העליון שלו מבחינת השתלשלות המדרגות דע"ס דאו"י, וגם קבלו הארה מועטת בעת הנקודים גם ממסך דס"ג, כנ"ל.
נ) ועיינין חיורין מסתכלין וכו׳: ואם יש למי, עינים לבנות, כלומר שהלבן שולט בהם, שהוא מרובה ביותר, ומסתכלות בדרך יושר. זה הוא איש החסד. אדם הזה נולד ביום ראשון, ובשעה ראשונה, שמזלו טלה. והחיה שלו היא אריה. ביום הראשון, כל י״ב מזלות וז׳ כוכבי לכת, משועבדים הם לכוכב שלו ולמזל שלו. וכן בכל יום ויום כמו זה.
קכד) וכגוונא דאית תריסר מזלות, מסטרא דטוב. הכי אית תריסר מזלות, מסטרא דרע. הדא הוא דכתיב, שנים עשר נשיאים לאמותם. דזה לעמת זה עשה האלהים, ורשיעייא אינון אבי אבות הטומאה, דאינון טמא מת ושרץ, דמטמא לב״נ מאוירו ומתוכו ומגבו. ואפילו תוך תוכו דכהנא מסתאב בהון. ובגין דא על כל נפשות מת לא יבא. דרשע קרוי מת. ובוצינא קדישא, לאביו ולאמו לא יטמא.
קכד) וכגוונא דאית תריסר וכו׳: וכמו שיש י״ב מזלות מצד הטוב, כך יש י״ב מזלות מצד הרע. ז״ש שנים עשר נשיאים לאמותם. כי זה לעומת זה עשה האלהים. והרשעים הם אבי אבות הטומאה, שהם טמא מת ושרץ, המטמא את האדם מאוירו, מתוכו, ומגבו, ואפילו תוך תוכו, שהכהן נטמא בהם. ומשום זה על כל נפשות מת לא יבא. כי רשע נקרא מת. והמאור הקדוש, אפילו לאביו ולאמו לא יטמא.
קסד) תא חזי, מאן איש, ומאן אחיו. אלא איש: דא שמעון, כתיב הכא איש, וכתיב התם והנה איש מבני ישראל בא, מה להלן משמעון, אוף הכא נמי שמעון. ובגין דאהדר בתשובה, בכה ואתנחם על דא, ואמר ללוי, אבל אשמים אנחנו, על דא אתבני מזליה שור, כגוונא דמזליה דיוסף שור, דכתיב בכור שורו הדר לו, ומזליה דשמעון שור איהו.
קסד) ת"ח מאן איש וכו': בוא וראה, מי הוא איש, ומי אחיו. ומשיב, איש זח שמעון, כי כתוב כאן איש, וכתוב שם, והנה איש מבני ישראל בא, מה שם שמעון, אף כאן שמעון. ומשום שחזר בתשובה בכה ונחם על זה, ואמר ללוי, אבל אשמים אנחנו.
על דא אתבני וכו': על כן, שחזר בתשובה, נבנה מזלו של שמעון שור, כי י"ב מזלות הם כנגד י"ב שבטים, אשר טלה כנגד ראובן, שור כנגד שמעון וכו'. כמו שמזלו של יוסף הוא שור. שכתוב בכור שורו הדר לו. כן מזל של שמעון הוא שור.
כז) מאי טעמא דאברהם: שואל מהו הטעם שאברהם נתעכב בחרן ולא הלך משם תכף לארץ כנען, כי הכתוב אומר וישבו שם. ואומר, אלא דאיהו הוה ידע וצריף בכל אינון שלטנין מדברי עלמא בכל סטרו דישובא שאברהם היה יודע ומברר כל אלו השליטים מנהיגי העולם בכל רוחות הישוב. שהם באים מכח המנעולא, שהיא בחינת נקודה אמצעית מכללות כל העולם (כנ"ל בהק' הזהר דף מ"ד ד"ה גליפי והוה תקיל וצריף אינון דשלטין בסטרי דישובא מדברי ככביא ומזליהון, וכן היה שוקל ומברר את אלו השולטים ברוחות הישוב, שהם מנהיגי הככבים ומזלות, דהיינו הבאים מכח המפתחא, שהיא נמשכת מהבינה, בסוד אמא אוזיפת לברתא מאנהא. (כנ"ל בהק' הזהר דף י"ט אות י"ז) והארת הג"ר דבינה מכונות ככבים, והארת ז"ת דבינה, מכונות מזלות. וע"כ השליטים הבאים ממפתחא מנהיגים אותם. מאן אינון תקיפין אלין על אלין כמה הם חזקים אלו על אלו, כלומר שהיה שוקל כח אלו השליטים הנמשכים ממנעולא כלפי כח השליטים הבאים ממפתחא לדעת, מי מהם חזק יותר שיוכל לבטל את חברו. פירוש. כי לא יצא מאור כשדים, אלא אחר שהמנעולא עלתה לבינה, אשר אז נתגברו שליטי המנעולא על שליטי המפתחא השולטים בקצוות העולם והמעיטו אותם לבחינת ו"ק, שבכללם נתמעט גם הקו שמאל לבחינת ו"ק, ופקע כחו, ואז יצא מאור כשדים ובא לחרן.
ד) גם ר"ת יהו"ה למבול ישב, הוא יל"י, והוא שם קדוש השני משם ע"ב, והוא כנגד מזל שור, השני שבשנים עשר מזלות, ואנשי דור המדבר פגמו בזה השם הקדוש, ועשו עגלמזל שור, ואמרו לו עלה שור עלה שור, כמ"ש חז"ל ולכן נרמז בפסוק (ישעי' א' ג') ידע שור קונהו וגו' 'ישראל 'לא 'ידע, ר"ת יל"י. 'עמי 'לא 'התבונן, ר"ת עלה.
יב) והנה אלו ב׳ תיקונים נקרא מזלא, והם ב׳ מזלות. ופי' מזלא, מלשון תזל כטל אמרתי, שהוא משך השערות באורך, מלמעלה למטה. ואין בכל הי"ג תיקונים האלו, שיהיה נקרא כך, אלא אלו השנים, העליון נקרא נוצר, תיקון הח'. והתחתון נקרא ונקה, תיקון י״ג. ושניהן, כל אחד נקרא מזלא. ואמנם אלו השערות הם ארוכות, עד
ג) ודע, כי גם ביסוד, יש בו שנים עשר בחי׳ גבולי אלכסונים אלו, כי כל הז״ת, צריך שיהיו נרשמים בו, בסוד, אלה תולדות יעקב יוסף. וז״ס, וקרא זה אל זה: י״ב בי״ב, דת״ת ודיסוד. ואלו הי״ב גבולי אלכסון דיסוד, הם בחי׳ י״ב מזלות עצמן. ובחי׳ ז׳ ככבי לכת, הם הז״ת מפאת עצמן, ולא מבחי׳ התכללותן ביסוד. וענין היותם י״ב פשוטות, הוא שהרי הם בחי׳ ז״ת, הרומזים בת״ת, או ביסוד, בהיותם כפולות, ולכן עלו בחשבון י״ב, וע״כ הם י״ב פשוטות, כי ו׳ כפולות, הם י״ב פשוטות. וע״כ הי״ב אינם כפולות, רק פשוטות לבד.
שמואל הבקיא והידען. שהעיד על עצמו: "נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילין דנהרדעא" .קרי, נהירים לי שבילי הרקיע וחכמת הכוכבים כשבילי עיר מולדתי נהרדעא
רבי נחמן אומר: "כל עשב ועשב יש לו כוכב ומזל וכל כוכב ומזל מקבל כוח מהכוכבים שלמעלה ממנו והעליון מהעליון ממנו עד שמקבלים מהשרים העליונים והם כולם מקבלים משורש הכל שהיא – דבר השם כמו שכתוב:"בדבר ה" שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם".
רמב"ם: מספר כל הגלגלים המקיפין את כל העולם, שמונה עשר; ומספר כל הגלגלים הקטנים שאינן מקיפין, שמונה. וממהלך הכוכבים וידיעת שיעור סביבתן בכל יום ובכל שנה ונטייתן לרוח צפון ורוח דרום ומגובהן מעל הארץ וקריבתן, ייוודע מספר כל אלו הגלגלים, וצורת הליכתן, ודרך הקפתן. וזו היא חכמת חשבון תקופות ומזלות, וספרים רבים חיברו בה חכמי יוון.
גלגל התשיעי שהוא מקיף את הכול–חילקוהו החכמים הקדמונים לשנים עשר חלק, כל חלק וחלק העלו לו שם על שם צורה שתיראה בו מן הכוכבים שלמטה ממנו שהם מכוונים תחתיו; והם המזלות–ששמותם טלה, שור, תאומים, סרטן, אריה, בתולה, מאזניים, עקרב, קשת, גדי, דלי, דגים. (רמב"ם)
הגאון מוילנא (ספר היצירה פ"ה) כותב: מזלות החודשים הינן כנגד 6 ספירות הנקראות בקבלה ו"ק (ו' קצוות), נמצא: ניסן-חסד. אייר-גבורה. סיוון-תפארת. תמוז-נצח. אב-הוד. אלול-יסוד. ובששת החודשים הבאים המזלות שוב הינם כנגד 6 הספירות הנ"ל, ב"אור חוזר". (ראה איור).
וְכֻלְּהוּ כּוֹכָבֵי וּמַזָּלֵי דְּבִרְקִיעָא פָּתְחֵי שִׁירָתָא. כְּמָה דִכְתִיב: בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים (איוב, ל"ח, ז')
וּכְתִיב, הַלְּלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר (תהלים, קמ"ח, ג') – דְּהָא אִינוּן כֹּכְבֵי דִנְהוֹרָא, מְנַגְנָן עַל נְהוֹרָא. זוהר ויחי
ניסן מזלו טלה ואוריא"ל המלאך אייר מזלו שור ומלאך להטיא"ל סיון מזלו תאומים ומלאך פניא"ל תמוז מזלו סרטן ומלאך זוריא"ל אב מזלו אריה ומלאך ברקיא"ל אלול מזלו בתולה ומלאך חניא"ל תשרי מזלו מאזנים ומלאך נוריא"ל חשוון מזלו עקרב ומלאך גבריא"ל כסליו מזלו קשר ומלאך מאדוניא"ל טבת מזלו גדי ומלאך שניא"ל שבט מזלו דלי ומלאך גבריא"ל אדר מזלו דגים ומלאך רומיא"ל:{רזיאל המלאך}
י"ב אותיות פשוטות, חקקן חצבן צרפן וצר בהן י"ב מזלות ואלו הן: טל"ה שו"ר תאומי"ם סרט"ן ארי"ה בתול"ה מאזני"ם עקר"ב קש"ת גד"י דל"י דגי"ם. {יצירה}
התלמוד הבבלי : "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: ואת פועל ה` לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו [ישעיה ה, יב]. אמר ר` שמואל בר נחמני אמר ר` יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר: ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים [דברים ד, ו]. ואיזו היא חכמה ובינה לעיני העמים: הוי חישוב תקופות ומזלות…" (מסכת שבת, דף עה, עמוד א).
"בוא וראה, כל בריות העולם, קודם שניתנה התורה לישראל, היו תלויים במזל… אבל אחר שניתנה התורה לישראל, הוציאם מן החיוב של כוכבים ומזלות" (ספר הזוהר, פירוש הסולם, כרך ט"ו, פרשת פנחס, ס"ד-ס"ו).
קנו) ואית נשמתין וכו׳. ויש נשמות אחרות אשר באות בגלגול בכמה חיות, שנקראים מזל אריה, מזל שור, מזל נשר, מזל בתולה, מזל עקרב, מזל טלה, מזל מאדים, מזל נחש, מזל דגים. כמו שמצאנו בשנים עשר שבטים שנמשלו לחיות. זה לאריה גור אריה יהודה. יוסף בכור שורו. יששכר חמר גרם. יהי דן נחש עלי דרך. בנימין זאב יטרף. ובני, כל זה סוד הגלגול. שיצר הרע, יש למי שהוא דומה לאריה, ויש למי שהוא דומה לנחש, ויש למי שהוא דומה כחמור. לכל בריות משתנה כפי מעשיהם, וכפי שעה שנעשו בה.
עט) ולפיכך יש ברקיע הזה: ככבייא, ומזלי, שמשא, וסיהרא, כי ככבים הם נשמות הצדיקים היורדין שם מהמוח העליון, ועומדין שם, ומשם יורדין למלכות, והמזלות, הם שנים עשר, בסוד שש קצוות מן חסד ולמטה: שש ממטה למעלה, ושש מלמעלה למטה, כנזכר בתקונין. כי אעפ"י שכל התשעה מכים ברקיע זה, אין דומה הכאת השש קצוות לשאר, כי כל אחד, בחינה בפני עצמה יש לו, ולפיכך מהשש קצוות יצאו י"ב מזלות.
רד) ולית בר נש דלית ביה ארבע יסודין, אבל כפום יסודא דאקדים ביה, הכי מתחילין אלין ארבע. אי מזל דיליה ארי"ה, אקדים מיכא"ל, ואבתריה גבריא"ל ואבתריה נוריא"ל, ואבתרה רפא"ל. ואי מזליה שור, אקדים גבריא"ל, ואבתריה מיכא"ל, ואבתריה נוריא"ל, ואבתריה רפאל. ואי מזליה נשר, אקדים נוריא"ל, ואבתריה מיכא"ל, ואבתריה גבריא"ל, ואבתריה רפא"ל. ואי מזליה אד"ם. אקדים רפא"ל, ואבתריה מיכא"ל, ואבתריה גבריא"ל, ואבתריה נוריא"ל.
רד) ולית בר נש וכו': ואין אדם שאין בו ארבעה יסודות אש רוח מים עפר, אבל כפי היסוד שהקדים בו, כן מתחילים אלו ארבעה. אם מזל שלו אריה, שהוא חסד, מקדים מיכאל, ואחריו גבריאל, ואחריו נוריאל, ואחריו רפאל. ואם מזל שלו שור, שהוא גבורה, מקדים גבריאל, ואחריו מיכאל, ואחריו נוריאל, ואחריו רפאל. ואם מזל שלו נשר, שהוא ת"ת מקדים נוריאל, ואחריו מיכאל, ואחריו גבריאל, ואחריו רפאל. ואם מזלו אדם, שהוא מלכות. מקדים רפאל, ואחריו מיכאל, ואחריו גבריאל, ואחריו נוריאל.
קסד) תא חזי, מאן איש, ומאן אחיו. אלא איש: דא שמעון, כתיב הכא איש, וכתיב התם והנה איש מבני ישראל בא, מה להלן משמעון, אוף הכא נמי שמעון. ובגין דאהדר בתשובה, בכה ואתנחם על דא, ואמר ללוי, אבל אשמים אנחנו, על דא אתבני מזליה שור, כגוונא דמזליה דיוסף שור, דכתיב בכור שורו הדר לו, ומזליה דשמעון שור איהו.
קסד) ת"ח מאן איש וכו': בוא וראה, מי הוא איש, ומי אחיו. ומשיב, איש זח שמעון, כי כתוב כאן איש, וכתוב שם, והנה איש מבני ישראל בא, מה שם שמעון, אף כאן שמעון. ומשום שחזר בתשובה בכה ונחם על זה, ואמר ללוי, אבל אשמים אנחנו.
על דא אתבני וכו': על כן, שחזר בתשובה, נבנה מזלו של שמעון שור, כי י"ב מזלות הם כנגד י"ב שבטים, אשר טלה כנגד ראובן, שור כנגד שמעון וכו'. כמו שמזלו של יוסף הוא שור. שכתוב בכור שורו הדר לו. כן מזל של שמעון הוא שור.
גם כשתדקדק תמצא כי טלה הוא חסד, שור גבורה. תאומים, צורת אדם, תפארת. סרטן נצח, הגדל במימי החסד. אריה בהוד. בתולה יסוד, גן נעול. אח״כ מאזנים, עקרב, קשת, גדי, דלי דגים. כסדר הזה דגים ביסוד דנוקבא אור חוזר בסוד בני יוסף וידגו לרוב. וז׳ ככבי לכת הם בג״ד כפר״ת, לבנה חסד. מאדים גבורה. חמה תפארת. נוגה נצח. כוכב הוד. שבתאי יסוד. צדק מלכות. ודע כשם שיש כ״ב אותיות ביסוד תחתון שהם: ג׳ יסודות אמ״ש, וז׳ ככבי לכת, וי״ב מזלות. כנגדם יש ביסוד עליון רקיע עליון הנקרא דעת. וידעת מ״ש בפרשת משפטים (אות תקכ״ט) דעת הוא גניז בפומא דמלכא, ולכן כ״ב אותיות הם בפה. וכן מיל״ה עולה פ״ה, כי יש יסוד עליון ויסוד תחתון, וכנגדם למעלה בדעת העליון המחבר לאו״א, דהיינו הדיקנא, הם י״ב מזלות עם חודש העיבור י״ג תקוני דיקנא. והבן היטב כי י״ב שבטים, ו' זכרים, ראובן אריה חסד, או״ר ב״ן. שמעון שור. לוי תפארת נשר. יהודה נצח הנקשר בימין שעליו התפלל דוד שבא מיהודה נעימות בימינך נצח לכן הוא אריה הנמשך מחסד. יששכר הוד כי בינה הנקרא יש עד הוד אתפשטת, [וסוד ומבני יששכר יודעי בינה] ושם סוד הדודאים נתנו ריח. זבולון יסוד, היושב לחוף ימים זכר, והוא ברית מילה, כנזכר בזהר (ויחי אות תרע״ה) על זבולון דמתמן נגידו העלמא דאתי. וו׳ נקבות, בנימין חסד דנוקבא מתתא לעילא אור חוזר מ״ן ב״ן ימין הוא נמשך מהימין עליון דכורא. דן נחש גבורה דנוקבא, צפון. נפתלי תפארת גופא, כנזכר זהר פרשת ויחי (אות תשס״ז) הנותן אמרי שפר דא גופא (הנקרא קול) ולמעלה בסוד זכר לוי [קול שיר] ולמטה נפתלי אור חוזר אילה נוקבא, גופא הנקראת קול, הנותן אמרי שפר. גד נצח הנותן צבאות וחילות להוד, וזהו גימ״ל דל״ת והבן. אשר הוד תתאה צדק וטובל בשמן רגלו, ושמן דעלמא דאתי עד הוד הנקרא רגלו אתפשטת. והבן מ״ש בפרשת ויחי על כל י״ב שבטים. וזהו מאשר שמנה לחמו נוקבא, ושם הוא הלחם דטחנין ע״י שחקים שהם נצח הוד, ומהוד נמשך לחם הבא מעלמא דאתי בינה דאתפשטת עד הוד. אפרים ביסוד נוקבא. ויוסף הוא יסוד עצמו, שכל י״ב מזלות וכל י״ב שבטים נרשמים בו בסוד אלה תולדות יעקב יוסף. וז״ש נחנו ולא אנחנו באלף, כי סוד אלף ה״ס יוסף עצמו. כי צורת א׳ הוא סוד חודש עיבור בין ב׳ ווי״ן כזה וא״ו, גימטריא י״ג, י״ב מזלות י״ב חדשים עם חודש העיבור.
ויוסף לבדו מעלמא דדכורא, ושאר השבטים הם נוקבין, כי הם נצוצות הנרשמים בנוקבא. והבן כי חודש העיבור לעולם אדר, כי הוא סוד היסוד ממש ושם הוא מקום העיבור, והוא הנתוסף בסוד יוסף. והבן כי אליהו אתי מגד שהוא נצח המעורב בהוד, ששם נדב ואביהוא כי שנים הן, ועיקרו מנצח שהוא רוחו של אליהו, וז״ש ורוח ה' ישאך, וכתוב נחה רוח אליהו על אלישע. ואביהוא נפש הוד כי שם מלכות הנקראת נפש. ור׳ עקיבא מאביהוא, והוא יששכר הוד זכר, ואותו שידעת הוד נקבה היוצא מניצוץ ר׳ עקיבא באור חוזר מהוד זכר להאיר ללאה. והאמת כי לוי אינו במנין השבטים. ואפשר כי יהודה מילא מקומו בתפארת דוכרא, לכן דגל מחנה יהודה מזרחה, ודגל ראובן בחסד דוכרא תימנה. ודגל דן צפונה גבורה נוקבא, ודגל אפרים יסוד נוקבא מערב, עירוב דחו״ג ביסוד כנודע. ובזה אפשר לישב דברי הסבא במשפטים (אות ר׳) שאמר כי יהודה מקומו דלוי בתפארת, ויששכר זבולון נצח הוד, ויוסף יסוד דכורא עכ״ל.
המתבאר מכל הנ״ל הנצרך לעניננו הוא, כי ביסוד יש כ״ב אותיות, שהן: ג' אותיות אמ״ש. וז' אותיות בג״ד כפר״ת, שהן ז׳ ככבי לכת. וי״ב אותיות פשוטות, שהן סוד י״ב מזלות. וביחד הן כ״ב אותיות. והנה מג׳ אותיות אמ״ש לא מדבר כאן התקונים, רק מז' ככבי לכת ומן י״ב המזלות. ואומר שז' ככבי לכת ה״ס ז׳ ספירות הכוללות דזו״ן המאירות מן בינה, כנודע שכל הספירות דזו״ן הן מהתפשטות הבינה, שנתפשטה עד הוד כי בהוד נשלם ז״א בכל ע״ס שלו, כי חג״ת נ״ה ה״ס ע״ס של הארת החסדים, כמו כחבזו״ן של הארת החכמה. ויסוד נקרא כל מחמת שכולל את חג״ת נ״ה דז״א, ובחינת עצמו היא בחינה ששית, ועם מלכות הנכללת בו נשלם מספר שבעה. וי״ב מזלות הם מתפארת עצמה, הכוללת ו' ספירות, שלכן נקרא ו׳ וכל ו׳ יש בה ב׳ ווי״ן הרי הם י״ב.
וענין י״ב המזלות הוא, כי כלל הוא אשר כל תחתון אינו מקבל אלא דרך המסך של העליון ממנו, ולכן אי אפשר לתפארת ויסוד לקבל אלא ע״י התלבשות הארתם ביסודות דאו״א. ויסודות דאו״א מרומזים בב׳ ווי״ן שבאות ד׳ כי קו המושכב לרוחב הד׳ הוא בחינת יסוד דאמא, שנקרא רחב וקצר. וקו המוקם לאורך הד׳ ממעלה למטה הוא בחינת יסוד דאבא הנקרא צר וארוך. ופירושו של צר וארוך הוא, שצר וסתום מבחינת חסדים, אלא שהוא ארוך מבחינת חכמה, שמבחינת החכמה אין בו שום חסרון כלל, אלא להיותו צר מחסדים, אי אפשר אל התחתונים הימנו לקבל הארתו. כי אין לנו תפיסה באורך בלי רוחב, אלא ע״י שהוא מתאחד ומזדווג עם יסוד דאמא, שאז אין לו עוד חוסר של חסדים, אז נבחן שהאורך קיבל גם צורת רוחב ואפשר להשיגו, וכל הארה המושפעה דרך היסוד נקראת מזל מטעם שמתגלית טפין טפין. ולכן נקראים מזלות וחשבון י״ב ה״ס ב' הו״וין, שהם מאירים בבחינות ו״ק דאו״י וו״ק דאור חוזר, כי בערך ג״ר דבינה נחשבים הארות המזלות לו״ק. וז״ס י״ב אותיות הפשוטות שביסוד, (עי׳ בשער מאמרי רשב״י תחלת שמות, ובע״ח שער ה׳ פ״ז, ושער ל״ח פ״ג, ושער ל״ט פט׳׳ו, ושער מ״ג פ״ב. ולעיל בהקדמה אות ש״ז).
רמב"ם
דרך האש והרוח להיות מהלכם ממטה מטבור הארץ למעלה כלפי הרקיע ודרך המים והארץ להיות מהלכם מתחת הרקיע למטה עד לאמצע שאמצע הרקיע הוא המטה שאין למטה ממנו ואין הילוכם לא בדעתם ולא בחפצם אלא מנהג שנקבע בהן וטבע שנטבע בהן:
טבע האש חם ויבש והוא קל מכולם והרוח חם ולח והמים קרים ולחים והארץ יבשה וקרה והיא כבידה מכולם והמים קלים ממנה לפיכך נמצאים למעלה על הארץ והרוח קל מן המים לפיכך הוא מרחף על פני המים והאש קל מן הרוח ומפני שהם יסודות לכל גופים שתחת הרקיע ימצא כל גוף וגוף מאדם ובהמה וחיה ועוף ודג וצמח ומתכת ואבן גולמו מחובר מאש ורוח ומים ועפר וארבעתן יתערבו ביחד וישתנו כל אחד מהם בעת העירוב עד שימצא המחובר מארבעתן אינו דומה לאחד מהן כשהוא לבדו ואין במעורב מהן אפילו חלק אחד שהוא אש בפני עצמו או מים בפני עצמן או ארץ בפני עצמה או רוח בפני עצמה אלא הכל נשתנו ונעשו גוף אחד וכל גוף וגוף המחובר מארבעתן ימצא בו קור וחום לח ויבש כאחד אבל יש מהם גופים שיהיה בהם חזקה מיסוד האש כמו בעלי נפש חיה לפיכך יראה בהם החום יתר ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד הארץ כמו האבנים לפיכך יראה בהם היובש הרבה ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד המים לפיכך יראה בהם הלח יתר ועל הדרך הזה ימצא גוף חם יתר מגוף אחר חם וגוף יבש יתר מגוף אחר יבש וכן ימצאו גופים שיראה בהן הקור בלבד וגופים יראה בהן הלח בלבד וגופים יראה בהן הקור והיובש כאחד בשוה או הקור והלח כאחד בשוה או החום והיובש כאחד בשוה או החום והלח כאחד בשוה לפי רוב היסוד שהיה בעיקר התערובת יראה מעשה אותו היסוד וטבעו בגוף המעורב.
זוהר הקדוש פרשת תולדות דף ס”ב:
“ואין להקשות איך אפשר שבזמן קצר כזה, מעת שחזרו השבטים עם עגלות פרעה לאביהם עד חזרתם למצריים, יוליד עשרה בנים. כי האמת הוא, שאין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן”
זוהר בהעלותך:
כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.
“אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע”כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע”כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש.”
“וע”כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה.”
תע”ס אור פנימי אות א’:
“צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיסודות על עניינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן, ואין העדר ותמורה נוהג בהם כל עיקר, וכל השינויים הנאמרים בחכמה הזאת, אין זאת אומרת שהבחינה הראשונה נעדרת ומקבלתה צורה אחרת, אלא השינוי האמור, הוא ענין תופסות הצורה לבד, וצורה הראשונה אינה זזה ממקומה. כי ההעדר וההשתנות המה מדרכי הגשמיים. וזהו כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שורשיהם העליונים. ולפיכך אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני, המופשט ממקום וזמן ומתמורה, ועל המעיינים מוטל לחקוק היטב בזיכרונם את פירוש המלות ההן, כי אי אפשר לחזור עליהן בכל פעם.”
ערך ראשי: הכאה: הבל
מתבאר בדחז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל. פי' ששורשו של אותו העשב הנמצא מלמעלה הוא אור מרובה וגדול מאוד, והענף ממנו הנמצא למטה בחושך נפקד ונסער מחמת ההבדל וההפרש הגדול הזה, ע"ד השליך משמים ארץ, וע"כ נבחן שהעליון פוקדו ומזכירו "מאין באת" שעי"ז מגביה את עצמו בתאוה גדולה לחזור לשורשו והוא גדל, שז"ס מכה אותו ואומר לו גדל, דהיינו בהזכירה ופקידה כמבואר.
הבל היוצא: ובאמור תבין ענין ההבלים היוצאים מנקבי אח"פ, כי הפקידה דעליון שמזכיר לו את אורותיו השורשיים שנק' הכאה, הנה הכאה זו מעלה הבל מאותם הנקודות אשר מאירים בגדלות מרובה בשורשיהם, שזה מלשון מהבל(*) כלומר שדרכו של הענף בעת שנפקד ונזהר להתחקות ולעשות כשורשו ולהעלות אור דרך אותם הנקודות כבשורש, אכן גם אותו אור שמעלה יהיה גם מועט שבמועט אינו יכול להחזיק מעמד בפנימית הספירה כי צר הוא המקום החשוך שהענף נמצא בו, וע"כ מוכרח גם אור מועט ההוא (הנק' הבל ולא אור) לצאת מהכלי לחוץ דהיינו להסתלק ממנו, באופן שפקידה וזכירה דעליון ה"ס הכאה, ואור המועט מאוד שמעלה בהתחתון מכח הפקידה נק' הבל.
ומה שגם אור המועט ההוא אינו מתקיים בהתחתון אלא מוכרח להסתלק ממנו, ע"כ נק' יוצא לחוץ.
אמנם השפעת היסוד מבחינת ב' עטרין, שעטרא דחסד היא הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה, ועטרא דגבורה שהיא בחי' ב' המסכים, צר מאבא וקצר מאמא עם האו"ח שהם מעלים, שהם נקראים בחינת היסוד עצמו כנ"ל, הנה הם רק בחינת ו"ק בערך ג"ר דבינה, כי הם נמשכים מת"ת ויסוד שבהם, שהם ו"ק. והם הנקראים בשם י"ב מזלות, שהם ו"ק דאו"י וו"ק דאו"ח. ונקראים מזלות, על שם בחינת הצרות שביסוד, המשותף בקצר דאמא, שזה גורם שאינו יכול להיות בחינת בית קבול לחכמה כמו ת"ת שבבחינת אחסנתא דאו"א, אלא מחויב להיות בחינת מזל וצנור, דהיינו בחינת אורחא למעברא ביה בלבד, וע"כ נקרא יסוד בשם מזל.
אמנם בבחי' נשמות שמוליד היסוד, יש בהם ג"כ: בחינת הת"ת בהיותו בפני עצמו, הנקרא שמשא ומאור הגדול. וכן סיהרא, שהיא בחינת היסוד של בחינה ב' שיש בו, שנקרא בנימין. ששם באחסנתא דאו"א, עומד היסוד מתחת הת"ת, ואינו מגביל אותו כלל ועיקר, אלא שהם נעלמים בהנשמות, ואינם מתגלים בהם להדיא. והוא כי מבחינת אחסנתא נבחן אפילו הז"א עצמו שהוא נוטל מהם רק הארה בעלמא, ולא כלל עצמותם, ומכ"ש הנשמות שהוא מוליד.
וזה אמרו "ומת"ת ומלכות נעלמים יוצאים שמשא וסיהרא, וזה מצד הנשמות שבו וכו' כן ביסוד נשמות הצדיקים שבו מעלים ט' מלמעלה למטה". דהיינו כמבואר, שנשמות מקבלים ג"כ מג"ר דאו"א שהם אחסנתא, וע"כ הם מעלים לעצמם תשע ספירות מלמעלה למטה, דהיינו ט"ס דאו"י. וכיון שיש בהם בחינת ג"ר ואחסנתא דאו"א, הנה בהכרח שיש בהם גם בחינת שמשא וסיהרא, שהם ת"ת ומלכות, אלא שהם נעלמים, כי אין להם משם אלא הארה בעלמא.
עד/ב) ובג״ד אין מזל וכו׳: ומשום זה אין מזל לישראל, ואע״פ שנולד בראש השעה, והוא בראש כל כוכב ומזל, וקלקל מעשיו, הקב״ה מורידו מראש לגוף שיהיה בינוני, באמצע כל כוכב ומזל. ואם מקלקל מעשיו יותר, מורידו לסוף של כל מזל ומזל. וזה שהוא בסוף כל מזל, הוא תלוי במזל, והמזל רוכב עליו ושולט עליו. אבל בזמן שנשמתו שולטת ורוכבת על המזל, המזל הוא טפל אל הרוכבת עליו.
עד/א) אם חזר בתיובתא וכו׳: אם חזר בתשובה, אע״פ שהוא בזנב טלה או שור, שבכל מזל ומזל, דהיינו, מבחינת נפש הבהמית, מוסיף בו הקב״ה רוח יתרה מן המלאכים, ועולה מזנב המזלות, להיות בינוני, דהיינו באמצע כל כוכב ומזל, כבחינת הרוח. זכה יותר לחזור בתשובה במחשבתו, הקב״ה נותן לו נשמה מכסא הכבוד, ועולה להיות ראש בתחילת כל כוכב ומזל, כבחינת הנשמה.
תמז) ואינון ד׳ תקופות: תרין דרועין, ותרין שוקין. תרין עשר מזלות, תרין עשר פרקין דאית בהון. ולקבלייהו תרין עשר ירחי שתא. ואינון ו״ו.
תמז) ואינון ד׳ תקופות וכו׳: ואותם ד׳ תקופות של המלכות, הם ב׳ זרועות שהם חסד וגבורה, וב׳ שוקים שהם נצח והוד. י״ב מזלות, שבד׳ תקופות, הם י״ב פרקים, שיש בהם, דהיינו ג' פרקים בזרוע הימנית וג׳ בזרוע השמאלית, וכן בב׳ שוקים. ונגדם הם י״ב חדשי השנה, והם נחלקים לשני ווין. דהיינו ו׳ חדשי הקיץ, חג״ת נה״י דחג״ת, וו׳ חדשי החורף שהם חג״ת נה״י דנה״י.
ביאור הדברים: המוחין של הארת חכמה הנקראים חשבון אינם מתגלים אלא במלכות, כמ״ש בזהר (בראשית ב׳ אות קס״ג) ר׳ שמעון אמר גימטריאות וחשבון תקופות ועבורין כלא הוא בסיהרא דהא לעילא לאו איהו. שפירושו הוא: אע״פ שמוחין דהארת חכמה, המכונים חשבון, יוצאים בבינה אחר שחזרה לראש א״א, ונעשית בו לחכמה, עכ״ז אין המוחין מתגלים שם בבינה, להיותה תמיד באור חסדים בלבד, ואפילו ז׳ התחתונות של בינה, הם בעצם רק אור של חסדים, ואין שם מקום לגילוי המוחין דהארת חכמה, אלא בינה משפיעה מוחין אלו אל ז״א, וגם ז״א עצמו הוא כולו מתוקן במוחין דאו״א עלאין, ואין בו מקום לגילוי המוחין הללו, אלא שז״א משפיע אותם אל הנוקבא, ובה הם מתגלים, וע״כ נקראת המלכות בשם חכמה תתאה. וזה אמרו (באות תמ״ד) שכינתא איהי חשבון תקופות ומזלות ומולדות ועבורין, כי זווג זה המגלה המוחין דחשבון ומספר הוא רק במלכות, ולא בהמדרגות שלפניה. כמו שאמר ר״ש כלא הוא בסיהרא דהא לעילא לאו איהו. וענין ד׳ תקופות הוא: כי מלכות נקראת שנה כנודע, (עיין שער הכוונות תחלת דרושי ר״ה דף ר״ז ד״ה ויראה לי) וקומתה היא חו"ג נ״ה, בסוד ארבעה ראשי שנים, (עיי״ש בשער הכוונות) וכל אחד מהם כלול מג׳ קוים, לכן השנה מתחלקת לי״ב חודש, שה״ס י״ב חידושי הארות שבד׳ התקופות של השנה.
וענין י״ב המזלות, נתבאר לעיל בהקדמה (אות ש״ז, וכן בתקון י״ח אות קי״ט עיין שם במעלות הסולם ואין להכפיל הדברים). ומספר י״ב ה״ס שני ווין, נגד ששה חדשי הקיץ מניסן עד אלול וששה חדשי החורף מתשרי עד אדר, ונקראים מזלות על שם שהארתם באה ע״י יסוד דז״א וכל הארה המושפעת דרך היסוד נקראת מזל, מטעם שמתגלית טפין טפין, והוא מטעם שהמוחין הם מוגבלים במסכים שבעטרת היסוד. וזה אמרו ארבע תקופן וכו׳. ואינון לקבל תרי עשר שבטין דישראל שהם ששה בני לאה, וד׳ בני השפחות, ואפרים ובנימין שהוא חסד דאור חוזר. ויוסף הוא יסוד דדכורא שכל י״ב מזלות וכל י״ב השבטים נרשמים בו בסו״ה אלה תולדות יעקב יוסף.
והנה יסוד דז״א הנבחן בשם יוסף שהוא בחינת צדיק דעייל ביה דהיינו הממשיך תשע הספירות של האור הישר, אמנם הוא כלול גם מבחינת בנימין דהיינו בחינת המסכים המעלים ט״ס דאו״ח, כי טרם שז״א משפיע המוחין לנוקבא שהיא המלכות, צריכים אותם המוחין להתגלות בו בעצמו, ואח״כ הוא משפיע אותם אל הנוקבא שלו. בבחינת המסכים שלה עצמה, ואז נבחן ז״א לבדו לבחינת יוסף והנקבה לבחינת בנימין, ועליו אמר הכתוב בצאת נפשה כי מתה, שבחינת בנימין שביסוד הנוקבא, היא בחינת נפש המלכות, וכל חיותה, כי כל עיקרה הוא העלאת אור חוזר, שהיא מעלה עד החכמה, ועל שם זה נקראת חכמה תתאה. וזה אמרו (באות תמ״ה) וכלא אתקשר בהאי שמא אדנ״י איהי שכינתא תתאה, שהיא נבחנת לבעלת המסכים המעלים אור חוזר, תקיפא בד׳ תקופין שהם ד' הבחינות חו״ג נ״ה של קומתה דאינון מסטרא דשמאלא חזק ותקיף, דהיינו מעטרא דגבורה שבדעת דז״א, שהיא בחינת ב' המסכים צר מיסוד אבא וקצר מיסוד אמא. (עיין תלמוד עשר ספירות חלק י״ד אות ע״ה באור פנימי).
והנה יש ב׳ מיני אורות המושפעים בעולמות א׳ הם האורות המושפעים מג״ר דבינה, דהיינו ממוחין הקבועים דאו״א, והם נקראים זכותא משום שהם זכים מאד, ואין שום צמצום ודין יכול להאחז באורות אלו. ויש מיני אורות המושפעים ממוחין דע״ב דאו״א שהם מוחין דחכמה, הנקראים מזלא, ונקראים אורות הבאים ע״י השערות משום שאי אפשר לאו״א שישיגו קומת ע״ב זולת ע״י ב׳ המזלות ונוצר ונקה שהם כללות השערות דיקנא דא״א והם בבחי׳ מ"ן ממלכות דצמצום א׳ (עי׳ תע״ס חלק י״ד תשובה ב׳) זהו שאומר כאן (אות תמ״ו)וכלהו תרין עשר מזלות קשין מסטרא דדין משום שאין המוחין האלו מתגלים באו״א רק ע״י מ״ן דמזלין. ובגין דמזונא קא אתיא מנייהו כמו"ש חז״ל בני חיי ומזוני לאו בזכותאשהם המוחין הקבועים תליא מילתא, אלא במזלא שהם המוחין דחכמה המתגלים ע״י המזלות, תליא מילתא, אמרו מארי מתניתין קשין מזונותיו של אדם וכו׳.
ומ״ש (באות תמ״ז) ואינון ו״ו היינו תפארת ויסוד, כי נודע שדעת מתחלק לחסדים וגבורות, ומבחינת הקו האמצעי נקראים תפארת ויסוד, כי עיקר הנושא לחכמה דל״ב נתיבות, הוא תפארת, כי ע״כ נקרא בשם שמש, להיותו השורש לכל האורות המתגלים אחר א"א, מבחינת עצמות העליון, כי עצמות דא״א נסתם בקרומא, ואין גילוי לעצמות ממנו ולמטה זולת ע״י החכמה דל״ב נתיבות, וכיון שתפארת היא הנושא להארת חכמה זו, ע״כ נקרא בשם שמש, והיינו כמו השמש שהוא המקור והשורש לכל האורות שבעולם. אמנם הוא נבחן לב׳ בחינות: אם היותו בפני עצמו דהיינו מחוץ לנרתיקו שהם המסכים שבעטרא דגבורה, שאז מאירה בחי' החכמה שלו בגילוי גמור, דהיינו בג״ר דא״א ששם עלו או"א בעת הזווג. ויש בחינה ב׳ שת״ת מלובש בנרתיק של עטרא דגבורה, ואז נקרא גם התפארת בשם עטרא, כי אינו משמש במדתו עצמו אלא במדת עטרת היסוד והוא חמה בנרתיקה שכל המוחין דשתא אלפי שני הם מבחינת ב' עטרין שהם ב׳ ווין. אמנם לעתיד יאירו המוחין האלו כמו שמאירים במקום יציאתם בסוד הוצאת חמה מנרתיקה. (עי׳ תע״ס חלק י״ד תשובה קמ״ג).
( בבלי שבת קנו: )
"… רבי יוחנן אמר אין מזל לישראל ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן מניין שאין מזל לישראל שנאמר (ירמיהו י) כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה הם יחתו ולא ישראל ואף רב סבר אין מזל לישראל דאמר רב יהודה אמר רב מניין שאין מזל לישראל שנאמר (בראשית טו) ויוצא אותו החוצה אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע (בראשית טו) בן ביתי יורש אותי אמר לו לאו (בראשית טו) כי אם אשר יצא ממעיך אמר לפניו רבש"ע נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן אמר ליה צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל לישראל…."
עה) ולכן אמר יזהירו, יזהירו לאחרים, דנקטי ויהבי מיין דכורין ומיין נוקבין. וזה כדוגמת יסוד, שיש לו שתי בחינות אלו, בסוד יוסף הצדיק ובנימין הצדיק: זה מיין דכורין, וזה מיין נוקבין. ושתי בחינות אלו, האחד נקרא נהירו, והשני נקרא נציצו. וזמ"ש בזוהר, נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן, שהוא סוד יסוד, הנקרא נהר היוצא מעדן.
עה) נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שה"ס יסוד הנקרא נהר יוצא מעדן. ולכאורה תמוה מכמה מקומות, שביאר הרב כי בינה נקראת נהר היוצא מעדן, שעדן שהוא חכמה אתתקן עצמה בדכר ונוקבא, והוציא הבינה לחוץ כנ"ל בכמה מקומות. וכאן פירש שהוא יסוד, שזה תמוה, דמה ענין של יסוד לצאת מעדן, שהוא חכמה.
אכן זה ענין עמוק מאד, וראוי להאריך בו, כי זולתו לא יובן כלל המשך דברי הרב בביאור הכוכבים ומזלות ושמשא וסיהרא המתגלים מתוך היסוד. וכבר נודע, שמה' בחינות דאו"י, כח"ב תו"מ, מתפשטים ה"פ, גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שבכל אחד מהם יש ע"ס שלמות. ועכ"ז נודע שאינם יוצאים בזה מגדרם שבאו"י. כי פרצוף גלגלתא, שהוא הכתר, אע"פ שיש בו ע"ס, מכל מקום עיקרו הוא בחינת הכתר. וכן ע"ב עיקרו הוא חכמה. וכן ס"ג עיקרה היא בינה. וכן ת"ת שהוא מ"ה, עיקרו הוא בחינת ת"ת. וכן ב"ן עיקרו היא מלכות. ומה שכל אחד מהם כלול מע"ס בהכרח, הנה הם רק בדרך התכללות מעליונים ותחתונים. אמנם השליטה בהפרצוף הוא לפי גדרו של האו"י שבו, אם כתר או חכמה וכו' כנ"ל. גם נודע, שמלכות נגנזה ברדל"א ואין בא"א רק ט"ס חסר מלכות, ועטרת יסוד משלימותו לע"ס. וכן הוא בכל פרצופי אצילות, כנודע. ולפיכך נבחנים ה' הבחינות דאו"י בפרצופי אצילות מא"א ואילך רק לכח"ב ת"ת ויסוד. כי מלכות נגנזה.
ועם זה מובן ה"פ אצילות מיחס המוחין הקבועים בהם. אשר עתיק הוא בחינת כתר דאצילות. וא"א הוא חכמה דאצילות והיא עקרו, וחסר בחי' כתר דאו"י. ואו"א הם בינה דאצילות והיא עיקרם, וחסרים מבחינת כתר חכמה דאו"י. וז"א הוא בחינת ת"ת בעיקר, וחסר בחינת כח"ב דאו"י. ויסוד חסר ט"ר דאו"י. ותדע שזהו גדרם של ה' הפרצופים תמיד, והגם שיעלו עליות אחרי עליות מ"מ בחינתם לא תשתנה. כי כל אחד מהם תופס תמיד את הגדר של עיקרו ועצמותו באור ישר כמבואר.
וכבר נתבאר היטב לעיל בחלק א' גדר שלכל ספירה וספירה דאו"י. כי כתר הוא בחינת השורש. וחכמה הוא כללות חיותו של הנאצל. ובינה היא אור דחסדים. וז"א הוא הארת חכמה בחסדים. ומלכות היא בעלת המסך שהה נעשית זווג דהכאה (ע"ש בדף ה' ד"ה וטעם). ועם זה מובן, שבחינת כתר חכמה, נמצא רק בעתיק וא"א דאצילות, אבל באו"א וישסו"ת וזו"ן אינם אלא בחינת אור החסדים. כי או"א הם ג"ר דבינה, שהם בחינת חסדים מכוסים בסוד כי חפץ חסד הוא. וישסו"ת הם ז"ת דבינה, דהיינו שרשי הזו"ן. וז"א הוא בחינת הארת חכמה. ומלכות נתעלה באצילות לבחינת יסוד כנ"ל, והוא בעל המסך. והנך מוצא, שאין בחינת חכמה קדומה באו"א ואילך, אלא בחינת הארת חכמה בלבד. ונודע, כי בחי' חכמה דא"א הוא מוחא סתימאה, ואינה מאירה למטה מראש דא"א. הרי שכל המוחין מאו"א ואילך אינם אלא הארת חכמה בחסדים. שהם בחינת המוחין דע"ב דאו"א, הנקראים חיה, ומוחין דס"ג הנקראים נשמה, הם בחינת חסדים לבד, דוגמת הג"ר דבינה. ונודע שמצד הקביעות, אין באו"א עלאין אלא מוחין דס"ג ונשמה.
ועפ"ז יש להבין, כיון שישסו"ת הם ז"ת דאו"א, שהם ת"ת ויסוד מצד ה' הבחינות כנ"ל, א"כ איך נאצלו ונעשו לפרצוף נבדל מאו"א, ויהיו נחשבים ג"כ לבחינת בינה. הלא כל עיקר ב' בחינות תחתונות הללו אינם בבינה אלא מהתכללות התחתונים בבינה, ולא כלל מבחינת עצמותה של הבינה, כנ"ל. ועוד יש להבין מהו הגדר של או"י שיש להגדיר את ישסו"ת, בעת שאין בו אלא ת"ת ויסוד בלבד, ונודע שת"ת הוא הגדר של הז"א מצד האו"י, ואיך אפשר לזכות שטרא לבי תרי.
פג) ושאר בוציני דנהורא הם ה' כככבי לכת הנשארים, וכנגדם ז' ספירת הבנין, כי חמה ולבנה עם ה' כוכבי לכת הם ז'. ואל יקשה בעיניך, כי ז"ס הם הם השש קצוות, שהם המזלות כדפרישית. כי שש קצוות אלו הם ביסוד עצמו, בסוד שוקיו עמודי שש, כי הוא מקבלם מלמעלה, ונעשים בו שנים עשר בסוד אור ישר ואור חוזר, ובסוד נהירו ונציצו כדפרישית, ולכן נקראים מזלות, כי היסוד נקרא מזל, להיות מושך את הטיפה זרעית מהמוח העליון.
סז) מהם י"ב מזלות.
יסוד דז"א נקרא רקיע, וכל רקיע פירושו, מבדיל ומחבר. וכיון שיסוד דז"א הוא הסיום שלו, נמצא מבדיל בין עלמא דדוכרא לעלמא דנוקבא, וע"כ נקרא רקיע. אמנם גם בו תלוי החיבור שלהם, בסוד ח"י העולמים, שהוא חי בב' עלמין, בסוד ט' דאו"י שממעלה למטה המתלבשים בט' דאו"ח שממטה למעלה, כנ"ל בתשובה נ"א, ע"ש. ונודע שאין העדר ברוחני ואין העתקה ממקום למקום נוהג בו. ונמצא שאותה הקומה דט' ספירות שהוא משפיע לנוקבא, נשארים קבועים ביסוד דז"א, מאחר שעברו דרך שם. וע"ז רמזו בזוהר, שברקיע זה קבועים ככבים ומזלות ושמשא וסיהרא, שהם בחינות מסתעפים בקומת ט"ס שלו המושפעים לנוקבא. כוכבים פירושם ג"ר של הקומה הנמשכים מבחינת אחסנתא דאו"א, מבחינתם' דצל"ם, שהם בחי' חו"ב העליונים של המוחין. לפי שמחו"ב אלו אין ז"א מקבל אלא טפין טפין, כנ"ל בתשובה ס"ב, ע"כ נבחנים בבחינת כוכבים, שמתראים כדמיון ניצוצי אורות. וי"ב מזלות פירושם בחינת הזווג דב' עטרין של המוחין הנקראים דעת, שהם בחינת ו"ק שלהם, שעטרא דחסד היא ת"ת, ועטרא דגבורה היא יסוד, כנ"ל בתשובה י"ד ע"ש. ונקראיםמזלות, על שם עטרא דגבורה, שהיא יסוד הנקרא מזל. והוא משום שאין עטרא דחסד שהוא ת"ת מתגלה מבחינת עצמו, כמו שהוא מאיר בהמוחין במקום יציאתם באו"א עלאין, ששם הת"ת נושא להארת חכמה בלי שום נרתק. אלא שמאיר כמדת המזל, שהוא היסוד הנושא להמסכים דצר וקצר, ולפיכך נקרא גם הת"ת בשם מזל. והיותם במספר י"ב מזלות, הוא לרמז שאין בהם אלא ששה ממעלה למטה וששה ממטה למעלה, שהם י"ב. ואין זה אומר שהם חסרי ג"ר, שהרי כל המדובר כאן הוא בקומת ע"ב דז"א, דהיינו במוחין דהולדה. אלא הכונה היא להבחין בין חו"ב ובין ב' העטרין. אשר מב' עטרין שהם ו"ק, נוטל בחינת עצמותם ממש, כי הם שורשי הז"א בעיקר, ואין לאו"א חלק בהם אלא רק מבחינת עלית מ"ן בלבד. ומבחינה זו הם י"ב המזלות. אבל הכוכבים, שהם הטפין הנמשכים מחו"ב, הם לגמרי חלקם ועצמותם של או"א, ואין לז"א חלק בהם אלא מה שהמ"ן שלו גורם להם קומת חכמה. כי אין בינה מקבלת חכמה, זולת ע"י הת"ת המתחבר אליה, כמו בע"ס דאו"י. ע"כ נוטל ז"א חלק בחו"ב שלהם, ומבחינה זו הם הכוכבים. ולפיכך יש בבחינת הכוכבים קומה שלמה של ט"ס, בהיותם בחינות חו"ב. אבל במזלות ששורשם מתחיל מת"ת שהוא ז"א, אין הג"ר נחשבים בהם עיקר. אמנם ודאי שגם בהמזלות יש הארת הג"ר. ובחינת שמשא וסיהרא, הם בחינת הב' עטרין למעלה בשורשם במקום יציאת המוחין בא"א, ששם מאיר הת"ת שנקרא שמש, בכל השלימות הגמורה, בלי שום נרתק. וע"כ אינו נבחן שם בשם עטרא דחסד, הרומז לצמצומו במדת המסכים שביסוד כנ"ל, אלא נקרא שמש, להורות שהוא השורש היחידי שכל האורות שבעולמות נמשכים ממנו. ובחינת העטרא דגבורה עומדת שם למטה ממנו ואינה מכסית עליו, וע"כ היא נקראת שם בשם סיהרא. אמנם שמשא וסיהרא אלו אינם מאירים ברקיע זה בגלוי, אלא בבחינת העלם, וע"כ הם מכונים בו בשם שמשא וסיהרא הנעלמים. כי אין גילוי להשמש בלי נרתק, אלא לאחר התיקון באלף הז' כנודע. (אות ע"ט).
קיב) ואז נמשך ממו"ס דא"א, דרך תרי מזלות דדיקנא אל מוחין דאו"א המלבישים את חו"ג דא"א, הגנוזים תוך חו"ב שלהם, כי תרין פרקין עלאין, שהם בחינת הידים דא"א, הם בחינת חכמה דאבא וחכמה דאמא. ואלו הב' פרקין עלאין נקראים אחסנתא דאבוי ואמיה, לפי שאלו התרין פרקין הגיעו לחלקם ונחלתם, ומשם נמשכת טפה אחת מאו"א כלולה משתי טיפות, ומהם נעשין תרין מוחין דחכמה ובינה בז"א.
קיב) תרין פרקין עלאין שהם בחינת הידים דא"א הם בחינת חכמה דאבא וחכמה דאמא וכו' נקראים אחסנתא דאו"א. כבר נתבאר זה לעיל, בד"ה והנה, איך החג"ת נה"י דא"א, מתחלקים לעשרה כלים בשביל פרצוף ע"ב דאו"א, שב"ש עליונים דיד ימין שהוא חסד דא"א, נעשה לחכמה דאבא, הכולל ג"כ הבינה דאבא, אלא לפי שהוא ע"ב, ע"כ אינו חושב אלא הבחינה העליונה. וע"ד זה ב"ש עליונים דיד שמאל דא"א, נעשו לחכמה דאמא וגם הבינה שלה בכלל, ע"ש.
אחסנתא או"א לפי שאלו התרין פרקין הגיעו לחלקם ונחלתם. כלומר, לפיכך קורא אותם הזוהר בשם אחסנתא דאו"א, משום שהגיעו להם מן ג' הרישין דא"א ומג"ר דעתיק, ע"י עליתם והתכללותם שמה, כנ"ל דף אלף תקנ"ט ד"ה נעשו ע"ש. ונבחן כמו שלקחו אותם מבחינה שלמעלה ממדרגתם, וע"ש זה נקראים אחסנתא.
ערך ראשי: אלכסונים שבהיסוד
וגם ביסוד יש י"ב גבולי אלכסון, כי כל מה שיש בת"ת צריך שיתרשם ביסוד, בסוד ואלה תולדות יעקב יוסף, ובסוד וקרא זה אל זה זה בגי' י"ב, דהיינו י"ב גבולי אלכסון דת"ת, בי"ב גבולי אלכסון שביסוד שנקרא י"ב מזלות: כי ז' כוכבי לכת ה"ס ז"ת הנכללים ביסוד מפאת עצמם, ומצד י"ב גבולי אלכסון שבהם ה"ס י"ב מזלות, וענין י"ב גבולי אלכסון שביסוד הוא בגדלות, שחג"ת דז"א נעשו לחב"ד, שנמצא הפרסא מתחת החג"ת דז"א, ואז יורדים הי"ב גבולי אלכסון לנה"י דז"א עצמו, שבחג"ת המה אז בבחי' ז' הכפולות בג"ד כפור"ת כנ"ל בסוד ישסו"ת.
ערך ראשי: אותיות כ"ב
אמ"ש ה"ס ג"ע, ובמ"ה החדש גלגלתא לבדה שה"ס כתר וג"ר. בג"ד כפרת ה"ס ז' נוקבין דראש וסוד אח"פ שלמעלה מפרסא, שיש פה בחי' (רשימו) ה"ת. וי"ב אותיות הפשוטות ה"ס ז"ת דז"א שמתחת הפרסא, ובגדלות דז"א ה"ס י"ב מזלות שביסוד (ע"ע אמ"ש, וי"ב גבולי אלכסון).
ערך ראשי: מזל
הוא מלשון הכתוב יזל מים מדליו, וכן תזל כטל אמרתי. ויש ב' מזלות: מזל עליון ומזל תחתון שה"ס שלש עשרה מדות של רחמים. וח' מדות הראשונות מן אל עד ונוצר חסד נק' מזל עליון, והמדות מן לאלפים עד ונקה נק' מזל תחתון, שהמה שורשים המשפיעים כללות כל השפע לתחתונים בין לצדיקים ובין לרשעים.
ונק' מזל, משום שהשגתם של מדות האלו אינו תלוי בזכות, (ע"ע זכות) כי האדם משיגם דוקא בעת שהחומר אינו מזוכך, וע"כ הוא מושג לתחתונים כמו מציאה בלי שום יגיעה וע"כ מכונים בשם מזל. וז"ש ז"ל בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא, וכן הכל צריך מזל ואפי' ס"ת שבהיכל, משום שהמה ראשי המשפיעים כללות השפע. ומ"ש אין מזל לישראל, הכונה על הגדלות של ישראל שע"ז צריכים זכות, וכן אמרו המקובלים אין שום דבר ניתן אלא בזכות, שכ"ז סובב על הגדלות, שאינם ניתנים אלא לזכי לב ולצדיקים ע"י יגיעתם בהזדככות החומר.
יא) אמר ר"ש וכו': אמר ר' שמעון : אלעזר בני, עמוד מלדבר, ותתגלה סתימת הסוד העליון, שבני העולם אינם יודעים אותו. שתק ר' אלעזר. בכה ר"ש, ועמד רגע אחד. א"ר שמעון: אלעזר, מהו אל"ה. אם תאמר, שהוא הככבים והמזלות, הלא תמיד הם נראים. ובמ"ה, שהיא מלכות, נבראו. כמו שאתה אומר, בדבר ה' שמים נעשו. דהיינו,במלכות הנקראת דבר ה', נעשו השמים. ואם אל"ה נאמר על הדברים הסתומים, לא היה צריך שיכתוב אל"ה, שהרי ככבים ומזלות גלויים הם.
ביאור הדברים, כי ר' אלעזר לא גילה כאן אלא בחינת המוחין דגדלות א', ור"ש היה רוצה לגלות סוד המוחין דגדלות ב', שהוא מוחין עילאין דחיה. ע"כ צוה לו לפסוק דבריו, ויגלה לו סתימא דרזא עילאה דבני עלמא לא ידעין ליה, כי עוד לא היו נגלים מוחין אלו בעולם ור"ש גילה אותם כאן. וזה אמרו, מאי אלה, אי תימא ככביא ומזלי וכו', ר"ש שאל לו, מאי אלה, איזה חידוש משמיענו הכתוב במ"י ברא אלה, שהם הזו"ן, אי תימא ככביא ומזלי, דהיינו על המוחין דו"ק דגדלות שהשיגו, וע"ז סובב הכתוב מ"י ברא אלה, כי מוחין דו"ק נק' ככביא ומזלי. ע"ז הקשה, איזה חידוש הוא, הא מתחזי תמן תדיר, כלומר, הלא הם המוחין הרגילים של הזו"ן, שאפשר להמשיכם תמיד, דהיינו אפי' בימות החול, ואינם חידוש כל כך שעליהם יראה הכתוב מ"י ברא אלה. ואין לפרש שהמוחין האלו נוהגים תדיר בלי הפסק, כי זה אינו כן, שהרי בקביעות אין לז"א אלא ו"ק בלי ראש, ורק על ידי העלאת מ"ן ותפלה ממשיכים אלו המוחין. אלא הפירוש הוא כנ"ל, שאפשר להמשיכם תדיר, היינו אפילו בימות החול. כי כן הם נמשכים בכל יום בעת תפילת שחרית. ועוד מקשה לו ובמ"ה אתבריאו כי אלו המוחין אינם מיוחסים לבינה אלא לזו"ן דאצילות הנק' מ"ה, שמהם יצאו, כמ"ש בדבר ה' שהוא ז"א ונוקביה, הז"א נק' ה', והנוק' דבר.
ל) עאלת את מ אמרה קמיה : רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקריאת מלך. אמר לה : הכי הוא ודאי, אבל לא אברי בך עלמא, בגין דעלמא אצטריך למלך, תוב לאתרך, אנת ול וך, דהא לא יאות לעלמא למיקם בלא מלך.
ל) עאלת את מ' וכו' , נכנסה אות מ'. אמרה לפניו: רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקראת מלך. אמר לה : כך הוא ודאי, אבל לא אברא בך את העולם, משום שהעולם צריך למלך. שובי למקומך, את, והל', והכ', כי לא יפה לעולם לעמוד בלא מלך.
פירוש. המ' היא חסד דז"א המקבל מהבחינה שכנגדו מחסד דבינה שה"ס יומם יצוה ה' חסדו (תהלים מ"ב), דהיינו יומא דאזיל עם כלהו יומין. ובעת השגת המוחין אל הז"א, נעשו החג"ת שלו לבחינת חב"ד, ונמצא החסד דז"א עולה ונעשה לחכמה, ואז נגלה אור פני מלך חיים מן הז"א.
וזו היא טענת המ' למברי בה עלמא, מבחינה זו דבי אתקריאת מלך וכיון שיתגלה אור פני מלך בעולם, ודאי לא תהיה עוד אחיזה לחיצונים, וגמר התיקון יהיה מובטח בעולם.
לא אברי בך עלמא בגין דעלמא אצטריך למלך: כלומר, אי אפשר לגלות אור זה בעולם משום שהעולם צריך שיתלבש האור הגדול הזה רק בג' האותיות מל"ך. וז"ש תוב לאתרך אנת ול' וך', דהא לא יאות לעלמא למיקם בלא מלך, כלומר, שובי למקומך והתחברי עם האותיות ל' וך', ואז תהיה מציאות שיתגלה האור הגדול הזה בעולם. והוא מטעםדהא לא יאות לעלמא למיקם בלא מלך כלומר, שאין העולם יכול לעמוד ולהתקיים בלא התלבשות בסדר ג' האותיות מל"ך.
וביאור הדברים הוא, כי המ' דמלך ה"ס החסד הגדול, בסוד יומם יצוה ה' חסדו (תהלים מ"ב) שהוא יומא דאזיל עם כלהו יומי, שז"ס מ' פתוחה בהרוחה גדולה. והל' דמלך ה"ס מגדל הפורח באויר, שהיא בינה שנעשית חכמה בראש א"א ומתפשטת לז"א. והך' דמלך ה"ס המלכות, שהיא הנוקבא דז"א, כי אין מלך בלא מלכות. ולא עוד, אלא שכל הגדלות של אלו המוחין הגבוהים אינם מתגלים זולת ע"י המלכות וברשותא דידה. ובעת הזאת נבחנת המלכות שהיא מאירה לו אל הז"א בג' מקומות: א) שהיא נעשתה לכסא לו, בסוד המלךיושב על כסא רם ונשא: כי מדת זו ה"ס ישת חושך סתרו, וכסא הוא לשון כסוי והעלם, וע"כ נקראת כ' כפופה. ב) שהיא נעשתה לו ללבוש, כי אין המוחין הגדולים האלו מתראים רק על ישראל בלבד, וע"כ המלכות נעשית לו לבחינת לבושא דקדרותא, שבעת גילוי מלכותו הוא מתפשט מלבושא דקדרותא זה, וזריק אותו על האומות עובדי כוכבים ומזלות, ואור פניו מתפשט ומתגלה על ישראל. ולעת ההיא אמרו חז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר הנה אלהינו זה וכו' (סוף תענית). ובחינת ההתפשטות הזו מלבושא דקדרותא ה"ס ך' פשוטא ואריכא. ג) שהמלכות נעשית לו עטרה על רישיה, בסו"ה צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר ג'). וז"ס שהכ' היא כתר. והנה נתבארו ג' האותיות מ' ל' ך'. והבן היטב.
קלט) ובג"כ ומעשה ידיו מגיד הרקיע, אלין אינון חברייא דאתחברו בכלה דא. ומארי קיימא דילה. מגיד ורשים כל חד וחד. מאן הרקיע. דא איהו הרקיע דביה חמה ולבנה וככביא ומזלי, ודא איהו ספר זכרון, איהו מגיד ורשים להו וכתיב להו, למהוי בני היכלא ולמעבד רעותהון תדיר.
ביאור הדברים, יסוד דז"א, שבו נעשה הזווג לגילוי כל הקומות ודרגין עלאין, שהן חמה ולבנה וככביא ומזלי, הוא נקרא רקיע. כמ"ש (בזוהר בראשית אות ת"ב), ויתן אותם ברקיע השמים, וכד כלהון קיימין ביה, כדין חדוותא דא עם דא, כדין סיהרא אזעירת נהורא מקמי שמשא, כל מה דנטיל בגין לאנהרא לה הה"ד להאיר על הארץ. פירוש, כל המאורות העלאין ניתנו ברקיע השמים, שהוא יסוד דז"א, וכלהון קימין ביה, והוא מזדווג בחדוותא עם הנוקבא הנקראת ארץ ונותן לה כל אלו המאורות. שז"ס להאיר על הארץ. ואז נבחן שהמלכות קטנה מן השמש שהיא ז"א. אבל בגמר התיקון. רב יצחק אמר כתיב, והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים באור שבעת הימים וכו'. דהיינו שאז לא תהיה המלכות קטנה מז"א, אלא תגדל כמו הז"א בששת ימי בראשית, והז"א עצמו יעלה שבעתים כששת ימי בראשית. ושואל שם רבי יהודה ואימתי יהא דא, בזמנא דכתיב בלע המות לנצח, וכדין כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ע"ש. פי' כי הרקיע, שהוא ז"א, הוא הוי"ה, הנקרא שמש, ושמו הוא הנוקבא המקבלת ממנו, הנקראת לבנה, ובשתא אלפי שני המקבלים מששת ימי בראשית לא נגלה להם כי הוא ושמו אחד, כי הלבנה קטנה מהשמש שהוא ז"א הנקרא הוי"ה. וענין קטנותה הוא, שהמלכות מתוקנת בסוד עשיה דאית בה טוב ורע שכר ועונש, (כמ"ש לעיל באורך בדיבור הסמוך עש"ה), ויש הבדל גדול בין: הוא, אל שמו, כי בשמו, שהוא המלכות באים הזווגים בזה אחר זה זמנין בחבורא וזמנין בפרודא ע"ש. אבל בגמר התיקון, דהיינו, בזמנא דכתיב בלע המות לנצח, הנה אז יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד, כי שמו שהוא הנוקבא תשוב כאור הז"א ממש, דהיינו כולו טוב בלי רע כלל. ותתגלה בה השגחה פרטית כנ"ל. שז"ס והיה אור הלבנה כאור החמה.
וע"כ בעת ההיא תקרא הנוקבא בשם ספר זכרון. כי המלכות נקראת ספר, בהיות כל מעשי בני העולם נרשמים בה. ויסוד דז"א נקרא זכרון, כי הוא זוכר מעשי עולם וחוקר כל יצורי קדם, שממנו מושפעים כולם, כנ"ל בסו"ה להאיר אל הארץ. ובשתא אלפי שני מטרם גמר התיקון, הרי ספר לבד וזכרון לבד דהיינו לזמנין בחבורא ולזמנין בפרודא. אבל בגמר התיקון, אינון תרין דרגין נעשות אחת, בסוד הוי"ה אחד ושמו אחד, ואז נקראת המלכות עצמה ספר זכרון, כי הם אחד ממש, שהרי אור הלבנה נעשה כאור החמה. (ועי' בזוהר ויקהל אות ק').
וזהו אמרו מאן הרקיע, דא איהו הרקיע דביה חמה ולבנה וככביא ומזלי. דהיינו, יסוד הז"א שבו יוצאים כל המאורות שבעולם, וביה קיימין, והוא המשפיע אותם אל המלכות, בעת שהיא קטנה ממנו ואינה עוד בבחינת ה' אחד ושמו אחד, ודא איהו ספר זכרון, והוא עצמו יהיה ג"כ בחינת המלכות של גמר התיקון, שתהיה נקראת משום זה, ספר זכרון. כי אז תקבל המלכות כל בחינת הז"א, וזה הרקיע הנקרא זכרון, יקרא אז ספר זכרון, דהיינו בחינת מלכות עצמה,הנקראת ספר,והזכרון שהוא הרקיע, יהיה עמה אחד ממש, בסו"ה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
שצו) תא חזי, ככבים ומזלות בברית קיימין, דאיהו רקיע השמים דרשימין ביה, וגליפין ביה, ככבים ומזלות וביה תליין לאנהרא, רבי ייסא סבא הוה אמר הכי, יהי מארת, דתלייא ברקיע השמים, ודא סיהרא דתלייא ביה, כיון דכתיב והיו למאורות הא שמשא. ולמועדים, דהא זמנייא, וחגין, ירחין ושבתי בהו תליאן. והוו.
שצו) ת"ח ככבים ומזלות בברית קיימין דאיהו שמשא דקאמרן, ודא רקיע השמים: בוא וראה ככבים ומזלות בברית הם עומדים, שהוא השמש שאמרנו, דהיינו ז"א, וזהו רקיע השמים שבהכתוב, יהי מארת היינו הנוקבא כנ"ל, ורקיע השמים היינו ז"א, המאיר לה ולככבים ומזלות ולכל העולם כנ"ל. דרשימין ביה גליפין ביה ככבים ומזלות וביה תליין לאנהרא, שבו בהרקיע, רשומים וחקוקים הככבים והמזלות, ובו הם תלוים להאיר על הארץ. ונמצא שרבי אלעזר חולק על רבי יצחק, שפירש השם רקיע על הנוקבא, ועל רבי יוסי, שפירש השם רקיע על יסוד הבינה, והוא מפרש אשר יהי מארת היא הנוקבא, ברקיע השמים הוא ז"א. כנ"ל.
ר' ייסא סבא הוה אמר הכי יהי מארת דתלייא ברקיע השמים: ר' ייסא סבא היה אומר כך בפירוש הכתוב, שהמאציל אמר, יהי מארת שיהיה תלוי ברקיע השמים כלומר, שכל מדות הארתה תהינה תליות ברקיע השמים. פירוש, שהמאציל תיקן כאן, באמירת יהי מארת ברקיע השמים שכל שיעורי קומה יהיו תלוים ברקיע השמים, שה"ס הפרסא, שבעליתו מתחת החכמה מודד קומת רוח להמדרגה. ובירידתו מתחת הבינה מודד קומת נשמה. ובירידתו מתחת ת"ת מודד קומת חיה. ובירידתו להמלכות מודד קומת יחידה. (כמ"ש בתע"ס שיעור ב' דף ע"ו עש"ה) ודא סיהרא דתלייא ביה, כיון דכתיב והיו למאורות הא שמשא, ולמועדים דהא זמנייא וחגין ירחין ושבתי בהו תליאן והוו. ומארת הוא הלבנה התלויה בכל שיעורי קומתה בהרקיע, כיון שכתוב והיו למאורות ברקיע השמים, הרי נתלה גם השמש בהרקיע. וכיון שכתוב ולמועדים, דהיינו והיו לאותות ולמועדים, הרי שכל שיעורי קומה היוצאים בהזמנים והחגים וראשי חדשים ושבתות, תלוים ונעשים בהרקיע, כנ"ל, שהוא המודד שיעורי הקומה של כל מדרגה.
ריא) ת"ח, בכל אתר, כל אינון פלחי שמשא, אקרון עובדין לבעל, ואינון דפלחין לסיהרא איקרון עובדי אשרה, ועל דא, לבעל ולאשרה, ואשרה אתקרי על שום בעלה אשר. אי הכי אמאי אתעבר שמא דא, אלא אשרה על שום דכתיב באשרי כי אשרוני בנות, והוא דלא אשרוה שאר עמין, וקיימא אחרא תחותה, ולא עוד, אלא דכתיב כל מכבדיה הזילוה ובג"כ אתעבר שמא דא, ובגין דלא יתתקפון אינון דעבדי שאר עמין עעכו"ם, וקרינן מזבח, דאיהו מאדמה, דכתיב מזבח אדמה וגו', בגיני כך עפר מן האדמה.
ריא) ת"ח, בכל אתר, כל אינון פלחי שמשא, אקרון עובדין לבעל, ואינון דפלחין לסיהרא אקרון עובדי אשרה: בוא וראה, כל אלו העובדים לחמה, נקראים בכל מקום עובדי הבעל, וכל אלו העובדים ללבנה נקראים עובדי אשרה. ועל דא לבעל ולאשרה, ואשרה אתקרי על שום בעלה, אשר, וע"כ כתוב לבעל ולאשרה, אשר בעל הוא חמה שהוא הזכר, ואשרה היא לבנה, שהיא הנוקבא, ונקראת אשרה, על שם בעלה שנקרא אשר.
אי הכי אמאי אתעבר שמא דא, אלא אשרה על שום דכתיב באשרי כי אשרוני בנות: שואל א"כ שהיא נקראת על שם בעלה, אשר, למה ניטל מהנוקבא שם זה, כי לא מצאנו שהנוקבא דקדושה תהיה נקראת אשרה. ואומר, אלא שהיא נקראת אשרה של שם הכתוב באשרי כי אשרוני בנות, דהיינו על שם, שאחרים מאשרים ומשבחים אותה. כי עליה נאמר יפה נוף משוש כל הארץ וגו', דלא אשרוה שאר עמין, וקיימא אחרא תחותה. ולא אשרו אותה שאר האומות והעמידו אשרה אחרת של ע"ז תחתיה. ולא עוד אלא דכתיב כל מכבדיה הזילוה, ולא עוד אלא שזלזלו בה, שכתוב כל מכבדיה הזילוה. ובג"כ אתעבר שמא דא, ובשביל זה, ניטל ממנה שם הזה, כי אינם עוד מאשרים אותה. ובגין דלא יתתקפון אינון שאר עמין דעבדי עבודת כוכבים ומזלות קרינן לה מזבח, דאיהו מאדמה. (כצ"ל) וכדי שלא יתחזקו שאר האומות, העובדים עכו"ם, קוראים אותה מזבח, שהוא נעשה מאדמה. פירוש, מזבח, הוא השם הניתן לה תחת השם, אשרה, שהוא נעשה מאדמה, שה"ס הבינה הנקראת אדמה, מלשון ארץ אדום הרומז על בינה, כנודע. ועל ידי המיתוק הזה דבינה מקבלת מוחין דפב"פ, המבטל את הכחות של האומות עובדי ע"ז. דכתיב מזבח אדמה וגו', כמ"ש מזבח אדמה תעשה לי בגיני כך עפר מן האדמה, בשביל זה נאמר ג"כ באדם הראשון וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. אשר עפר הוא שם המלכות, האדמה ה"ס בינה כנ"ל, ועל ידי המיתוק של עפר באדמה, זכה לקבל המוחי דנשמת חיים, כמ"ש לפנינו.
כט) מארצך. מההוא סטרא דישובא דהוית מתדבק ביה. וממולדתך מההוא חכמה, דאת משגח, ותקיל תולדתא דילך, ורגעא ושעתא וזמנא, דאתיילידת ביה, ובההוא כוכבא, ובההוא מזלא.
כט) מארצך, מההוא סטרא דישובא דהוית מתדבק ביה וכו': מארצך, היינו שאמר לו לך לך, מאותו צד של הישוב שהית דבוק בו, שהוא צד הימין בלי התכללות השמאל.וממולדתך היינו שאמר לו לך לך, מאותו החכמה שהית מסתכל ושוקל התולדה שלך, והרגע והשעה והזמן שנולדת בו, ובאותו הכוכב ובאותו המזל. שכל זה הוא הארת השמאל בלי התכללות הימין, שהארה זו באה בכח המפתחא, שממנה באים מנהיגי הככבים ומזלות. כנ"ל בדיבור הסמוך. ומה שהארת השמאל מכונה מולדתך, וכן מ"ש ששקל הרגע והזמן שנולד בו, הוא כי מוחין דהולדת נשמות, נמשכים רק מהארת השמאל, וע"כ, המשא ומתן בו, דהיינו מה ששקל אברהם את הכחות אלו כנגד אלו (כנ"ל בסמוך), נבחן כחוקר לדעת הרגע שנולד בו, לראות ולבדוק באיזה קומה נולד אז, אם מג"ר אם מו"ק, וכדומה.
שכב) ואברהם הוה חמי באצטגנינות דיליה דלא יוליד. מה כתיב ויוצא אותו החוצה וגו'. א"ל קב"ה לא תסתכל בהאי, אלא ברזא דשמי, יהא לך בר. הה"ד כה יהיה זרעך. רזא דשמא קדישא, דמתמן אתקשר ליה בדא, ולא מסטרא אחרא.
שכב) ואברהם הוה חמי וכו': ואברהם היה רואה בחכמת הכוכבים, שלא יוליד. מה כתוב. ויוצא אותו החוצה וגו'. אמר לו הקב"ה, לא תסתכל בזה, בחכמת הככבים, אלא בסוד השם שלי, שהיא הנוקבא, יהיה לך בן. זהו שכתוב כה יהיה זרעך. כה, הוא סוד השם הקדוש שמשם נקשר לו בן. ולא מסטרא אחרא, שהוא הככבים והמזלות.
שכג) כה: דהוא תרעא לצלותא, בה ישכח ברכה, בה ישכח ב"נ שאלתיה. כה: ההוא סטרא דאתייא מסטרא דגבורה, דהא מסטרא דגבורה קא אתא יצחק. וההוא סטרא דגבורה כה אקרי, דמתמן אתיין איבין ופירי לעלמא, ולא מסטרא דלתתא, דככביא ומזלות.
שכג) כה. דהוא תרעא וכו': כה, שהוא שער לקבלת התפלה, שהיא הנוקבא, בה ימצא ברכה, בה יקבל האדם בקשתו. כה, הוא אותו צד הבא מצד הגבורה, דהיינו הנוקבא הנבנית משמאל, שהוא גבורה, כי מצד הגבורה נולד יצחק, ואותו צד הגבורה נקרא כה, שמשם באים איבים ופירות לעולם, ולא מהצד שלמטה שהוא הככבים והמזלות.
שכד) כדין והאמין בה'. אתדבק לעילא, ולא אתדבק לתתא. והאמין בה', ולא בככביא ומזלי. והאמין בה', דאבטח ליה דיסגי אגריה לעלמא דאתי. והאמין בה', בההוא דרגא דאתייהיב ליה, דמתמן ייתי ליה זרעא לאולדא בעלמא.
שכד) כדין והאמין וכו': אז, והאמין בה', היינו שנתדבק למעלה בהקדושה בהשם כה, ולא נתדבק למטה, בסטרא אחרא. והאמין בה', ולא בככבים ומזלות. והאמין בה',שהבטיח לו ששכרו הרבה מאד לעולם הבא. והאמין בה', באותו המדרגה שניתן לו, דהיינו השם כה, האמין שמשם ימשך לו להוליד בנים בעולם.
שכח) ד"א, כי מי אל מבלעדי ה'. דקב"ה כלא ברשותיה, ולא כמאן דאתחזי בחיזו דככביא ומזלי, דכלהו אחזיין מלה, וקב"ה אחלף ליה לגוונא אחרא. ומי צור זולתי אלקינו. הא אוקמוה, דלית צייר כמה דקב"ה, דאיהו צייר שלים, עביד וצייר דיוקנא גו דיוקנא, ואשלים לההוא דיוקנא בכל תקוניה, ואעיל בה נפש עלאה, דדמי לתקונא עלאה, בג"כ לית צייר כקב"ה.
שכח) ד"א כי מי אל וכו': פירוש אחר על מי אל מבלעדי ה'. כי הקב"ה הכל הוא ברשותו, ולא כמו הנראה במראה הככבים ומזלות, שהם מראים דבר, והקב"ה מחליפו לאופן אחר. ומי צור זולתי אלקינו, הרי בארוה, שאין צייר כמו הקב"ה, שהוא צייר השלם, שעושה ומצייר צורה תוך צורה, דהיינו עובר במעי אמו, ומשלים אותה הצורה בכל תקוניה, ומכניס בתוכה נפש עליונה הדומה לתקון העליון. ומשום זה, אין צייר כמו הקב"ה.
שנג) ובגין כך אמר אברהם אחותי היא, דהא כלהון הוו להוטין גו טהרי ככביא ומזלי, ופלחי לון, ואברהם הוה מתדבק גו מהימנותא, ואמר אחותי, דלא נתפרש לעלמין. וסימניך ולאחותו הבתולה. דאתמר לכהן, אתרא דאברהם שריא ביה.
שנג) ובגין כך וכו': ומשום זה אמר אברהם אחותי היא, כי כולם היו להוטים אחרי האורות של כוכבים ומזלות, ועבדו להם, ואברהם היה מתדבק עם האמונה, ואמר על השכינה,אחותי, שלא נפרד לעולם. וסימנך, ולאחותו הבתולה הנאמר לכהן, שהכהן, הוא מקום שאברהם, דהיינו ימין וחסד, שורה בו, וע"כ נקראת השכינה אליו, ולאחותו הבתולה, כי מצד ימין נקראת השכינה אחות, וכן בת. כנ"ל.
שנח) רבי אבא אמר, זכאה חולקהון דישראל, דאינון עלאין על עמין עכו"ם, בגין דדרגא דלהון לעילא, ודרגין דעמין עכו"ם לתתא, אלין בסטרא דקדושה, ואלין בסטרא דמסאבא, אלין לימינא, ואלין לשמאלא.
שנח) רבי אבא אמר וכו': רא"א, אשרי חלקם של ישראל, שהם עליונים על עמים העובדים ככבים ומזלות, משום שהמדרגה שלהם היא למעלה, שמקבלים הארת השמאל בבחינת ממטה למעלה, והמדרגות של העמים עכו"ם הן למטה, שממשיכים אור השמאל ממעלה למטה, אלו הם בצד הקדושה, ואלו הם בצד הטומאה. אלו לימין, ואלו לשמאל.
כט) וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים, אלין חרשין. ואת כל חכמיה, אלין חכימין בטיירא. וכלהו הוו מסתכלן למנדע ולא יכילו לאדבקא.
כט) וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים: אלו הם המכשפים. ואת כל חכמיה, אלו הם החכמים במזלות, וכולם היו מסתכלים לדעת ולא יכלו להשיג.
תנב) וכלהו כוכבי ומזלי דברקיעא, פתחי שירתא, כמה דכתיב, ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים. וכתיב, הללוהו כל כוכבי אור, דהא אינון ככבי דנהורא, מנגנן על נהורא.
תנב) וכלהו ככבי ומזלי וכו': וכל הככבים והמזלות שברקיע, פותחים בשירה, במשמרה ג', שכתוב, ברן יחד ככבי בקר ויריעו וגו'. וכתוב הללוהו כל ככבי אור. כי אלו ככבי אור מנגנים על האור, כלומר, שעל ידי שירה נמשך האור.
תקעח) כרע: בגלותא דבבל. רבץ: בגלותא דאדום. כאריה: דאיהו תקיפא. וכלביא: דאיהו תקיפא יתיר, כך ישראל תקיפין אינון דבני עלמא עעכו"ם, מפתין ודחקין לון, ואינון קיימי בדתיהון ובנימוסיהון כאריה וכלביא.
תקעח) כרע, בגלותא דבבל וכו': כרע, נאמר על גלות בבל. רבץ, בגלות אדום. כאריה, שהוא גבור. וכלביא, שהוא יותר חזק מאריה, כך ישראל גבורים הם, שבני העולם, עובדי עבודת כוכבים ומזלות, מפתים ולוחצים אותם, והם עומדים בדתם ובמנהגיהם כאריה וכלביא.
א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד והמשכילים: אלין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא. יזהירו: נהרין, ונצצין בזיוא דחכמתא עלאה. כזהר: נהירו נציצו דנהרא דנפיק מעדן. ודא איהו רזא סתימא, דאקרי רקיע. ביה קיימין כוכביא ומזלי שמשא וסיהרא, וכל אינון בוצינין דנהורא.
א) ואלה שמות בני ישראל וגו': הוקשה לו, שהכתוב מתחיל בישראל וגומר ביעקב, וכן מה ענין גלות מצרים בפנימיות. ועל זה מביא הכתוב, והמשכילים יזהירו וגו', שעם ביאור הכתוב הזה יובנו השאלות הנ"ל.
והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו': והמשכילים, הם אותם המסתכלים בסוד החכמה, כלומר, אותם שהשיגו סוד החכמה, כי חכמה מכונה אור העינים, והשגתה מכונה הסתכלות. יזהירו, הוקשה לו למה לא כתוב יאירו. ואומר, שפירושו, שמאירים ומתנוצצים בזיוה של החכמה העליונה. כי עצם חכמה עליונה, אינם יכולים להשיג, אלא רק מבינה שחזרה להיות חכמה, על ידי חזרתה לראש א"א, שזה נחשב רק לזיו חכמה העליונה, שנבחן רק לזוהר, ולא עצם אור החכמה. וע"כ נאמר יזהירו, ולא נאמר יאירו. כזהר, פירושו, הארה והתנוצצות של הנהר היוצא מעדן, שה"ס בינה הנ"ל, שיצאה מראש דא"א שהוא חכמה הנקראת עדן (כמ"ש בהקסה"ז דף ט"ו ד"ה והענין עש"ה) שבחזרתה לראש א"א נעשתה לחכמה (כמ"ש שם בדף ט"ז ד"ה ואגליף ע"ש כל ההמשך) וחכמה זו שבה נבחנת רק לזיו החכמה כנ"ל, וע"כ נאמר עליה כזהר, שהיא לשון זיו כנ"ל.
ודא איהו רזא וכו': וזה הוא סוד הסתום שנקרא רקיע, שה"ס המסך של צמצום ב' המוציא את הבינה לחוץ מראש דא"א, ע"י עליתו למקומה, וכן מחזירה לראש דא"א ע"י חזרתו למטה למקום המלכות דראש א"א (כמ"ש בהקסה"ז דף ט"ז ד"ה ואגליף ע"ש). וזשה"כ כזהר הרקיע, היינו הכלים והמוחין המתגלים ע"י הרקיע, כי בו נמצאים הכוכבים, שהם ג"ר דמוחין, והמזלות שה"ס ו"ק דמוחין, שמשא, שהוא ז"א, וסיהרא, שהיא הנוקבא, וכל אלו נרות המאירים, שהם כל האורות שבבי"ע, כי כל האורות שבד' עולמות אבי"ע הם יוצאים על המסך דצמצום ב' שנקרא רקיע. (עי' לעיל בראשית א' דף ז' ד"ה והמשכילים).
ביאור הדברים. מזל, פירושו, קיבוץ כוכבים המקושרים זה בזה, ומהלך אחד משותף לכולם. כוכבים, מורה, שאינם מקושרים זה בזה, וכל אחד פונה לדרכו. ונתבאר לעיל בסמוך, סוד הקשר של הספירות, שהוא מטעם, שאין החכמה מאירה בלי חסדים שבימין, ואין החכמה מקבלת החסדים שבימין, זולת על ידי הכרעת הקו האמצעי, ונמצאים שלשתם צריכים זה לזה ומקושרים זה בזה. ולפי"ז כל סבת הקשר הוא, משום אור החכמה, שאינו יכול להאיר בלי חסדים, וע"כ נוהג זה רק בו"ק של כל מדרגה, ששם מאיר המפתחא, שה"ס עטרת יסוד, והי' יוצאת מאויר, ונתגלה שם אור החכמה, מה שאין כן בג"ר של כל מדרגה, ששם שולט כח המנעולא, שה"ס המלכות דצמצום א', ואין הא' יוצאת מאויר שלהן (כנ"ל בהקדמת הזהר דף מ"ד ד"ה וטעם עש"ה) והחסדים מכוסים ונעלמים מחכמה, אם כן אין שום סבה לקו האמצעי שיצטרך לקשר הספירות זו בזו. ולפיכך הן נבחנות לפרודות. ומטעם זה הספירות שבו"ק המדרגה, שהן מקושרות זו בזו, מכונות מזל, שהכוכבים שבו מקושרים זה בזה, כנ"ל. והספירות שבג"ר המדרגה, מכונות כוכבים דהיינו שנפרדות זו מזו כמו כוכבים נפרדים. וזסו"ה ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, (יחזקאל א') כי מחוברות למטה בו"ק, ופרודות מלמעלה בג"ר כמו שנתבאר. ותבין שאין הפירוש, שאין תיקון קוין בג"ר, כי אין משהו בו"ק שלא יהיה מקובל מג"ר, אלא המדובר הוא בענין השליטה בלבד, כלומר שאין שום שליטה לכח הקישור אשר שם, ודומה כמו שאינו. וע"כ נקראות כוכבים.
פיוט האר"י הקדוש – בני היכלא
פיוט האר"י הקדוש – בני היכלא
✨ בני היכלא: שירת הרב"ש✨ רבי ברוך שלום הלוי אשלג – בנו של בעל הסולם (ווקאלי)🌟רבי יצחק לוריא (האר"י הקדוש). שמו חתום בראש הבתים🕯☄פיוט עוצמתי ביותר מהאר"י הקדוש – חסידים נוהגים לזמרו בסעודה שלישית בשבת☄
השיר צורר בתוכו סודות עצומים ביותר על גילוי השגחת הבורא לבעלי ההשגה והמקובלים והחוויות שהם עוברים בזמן עליית העולמות הרוחניים.
ממש מרגישים את הנשמה העצומה של הרב"ש והרגש העמוק שהעביר דרך המילים✨ לכבוד יארצייט האר"י הקדוש – מומלץ לשמוע את הפיוט ולכוון את הלב לדברים נשגבים אלה ולהשיגם. אמן
מנגינה לא ווקאלית על בני היכלא:
פירוש פניני החכמה -הסבר וביאור קבלי על הפיוט:
פניני החכמה: פרשת בלק- קבלה מעשית
לעוד מאמרים בקבלה מפינה זו לחצו כאן:
מהי קבלה מעשית?
קבלה מעשית, היא צד הסוד שבתורה, צד הקדושה העליונה שמתפשטת ללב. לקבל בעל מנת להשפיע זו קבלה מעשית – אהבה שלמה. אנו טמאי מתים (טמאי הרצון לקבל לעצמנו) על כן אין לנו אפשרות להתעסק בקבלה מעשית. {מכיוון שיש צמצום ב' ואסור לקבל בעל מנת להשפיע כי אין לנו את הכוח והמסך} כמו כן אנו נמצאים בתיקון הבריאה ולא במטרת הבריאה, ותיקון הנפש (רצונות השפעה) קודם לתיקון הגוף (רצונות דקבלה). מבחינתנו קבלה מעשית זה יהיה לקבל בעל מנת לקבל בבחינה ד', מה שגורם למוות. {מוות הנו שינוי צורה מהבורא, נפרדות]. כל תורת הקבלה עוסקת בבחינת טעמי התורה, ולא סתרי התורה. שמצווה לגלותם ובזכות זה תלויה הגאולה.
האם הקבלה המעשית היא משו גשמי?
קבלה מעשית היא לא משהו גשמי, הקבלה המעשית המדוברת בפי ההמון הקמעות וכן הלאה, הם רק סימן שמייצג את הפנימיות שמאחורי הדברים. הסימן החיצוני מצד עצמו אינו משפיע. בכל מקרה מי שכן מבין בזה ויודע לעסוק אומר האר"י הקדוש שבדורנו אנו טמאי מתים ואין לנו רשות להשתמש בזה, ואף מי שיודע ומשתמש בזה נענש.
האם הקבלה יכולה להועיל לי בגשמיות?
אין חכמת הקבלה עוסקת בגשמיות אלא בנפש האדם, אם אתם מרגישים יאוש מהגשמיות אם אתם מחפשים מה הטעם בחייכם? כיצד להתקרב לבורא ולהגיע לתכלית לשמה נבראתם- דבקות בבורא שזה האושר והתענוג האמיתי, אז הגעתם למקום הנכון – לקבלה, אם אתם רוצים להיות יותר גבוהים מבחינה גשמית, או לקבל פרנסה טובה יותר, אין זו מטרת חכמת הקבלה, אלא החכמה מלמדת כיצד לאהוב את הבורא ולהיות אדם יותר טוב. להגיע להרמוניה ושלמות רוחנית פנימית.
מהם בלק ובלעם בפנימיות?
בלק ובלעם מייצגים רצונות מאוד גדולים וקיצוניים של גאווה ואנוכיות בנפש האדם. רצונות שכל טבעם בעל מנת לקבל, עמלק מלשון – בעל מנת לקבל. מתקשרים ומקבלים את כוחותיהם מהררי החושך (הרהורים ומקום המחשבה של צמצום א') מעזא ועזאל, שמייצגים את כלל הכוחות בצמצום א'. אומנם אלה רצונות גדולים שהורגים את האדם ולא ניתן לעבוד דרכם, אלה רק דרך צד האדם ניתן להגיע לתיקון. צד האדם היא ההליכה בקו האמצעי, בעבודת הקו, ואף בצמצום ב'. {לכן התנגדו לבריאתו, כי מפריע להם לקבל את מדרגת החכמה שחפצים בה ומכריח אותם להתחיל בעבודה של שפלות}
רצונות אלה רוצים להשיג את החכמה העליונה ישירות ללא מעבר דרך השכל הישר דרך הקו. האמת אין מדובר על כשפיים גשמיים וקמעות חיצוניים, או טלפתיה טלקנזיס או כוחות של אברי גדי.. כל הכוחות האלה הם אכן סוג של סימן בלבד מצד ענפי הסיטרא אחרא העליונה, סימנים של כוח מעבר לשכל הישר, מעבר לרגילות והחושים הרגילים שאנו מכירים, אבל הם רק סימן בעלמא, אומנם סימנים מגניבים, מעניינים.. אבל סימנים.
עיקר הכוונה על מדרגה רוחנית מאוד גבוהה, שקליפת בלעם זו היא קליפה רוחנית {אף מעבר לזמן ומקום של חמשת החושים הגשמיים, הגוף האתרי, אנרגיה גשמית עדינה וכו},
קליפה זו מציעה לאדם עוצמה רוחנית, אפילו מעבר לגשמיות הנפסדת, במקום דרך האמת דרך הקדושה, דרך הקו האמצעי- שהיא עבודת ה', אהבת הזולת, וקיום תורה ומצוות, הדרך שהנחילו לנו חז"ל, אבותינו הקדושים ומשה רבנו.
![]() |
|
מה הקשר בין סמים לטומאה?
קליפה זו מציעה לאדם מעין סמים רוחניים, לקבל את מדרגת החכמה ללא חסדים, אף מעבר לחושים הגשמים, בעוצמה רוחנית של טומאה, ובכך הורגת את האדם. רואים כסימן יפה שהסמים הגשמיים מגרים באדם חוויה מעבר לזמן ומקום בבחינת נהירו דקיק דדקיק דדקיק ביחס לרוחניות, אבל עדיין מעוררים בו יותר מהגשמיות העכורה והמצומצמת, ובכך מגרים לאדם מאוד את ההשתוקקות וההרגשה שלו. אומנם דרך זו הורגת מכיוון שהדרך לרוחניות והשגה מעבר לזמן ומקום היא דרך הקו- דרך הבינה, דרך החסדים, ולא דרך גירוד ההשתוקקות והגדלת הפרטיות וההעצמה שלה- על מנת לנסות למשוך שלמות לא חוקית, ג"ר דחכמה לגוף. מה שגורם למוות כי לא ניתן להחזיק בהשתוקקות. לא משנה גם כמה סמים אני יקח, המוח הגשמי שלי ידפק בשלב מסוים, מכיוון שהוא נתון לחוקים של השכל הישר, אף מבחינה ביולוגית, וגם אם נגרד בכוח התענוג חזק בסופו של דבר זה גורם למוות- דהיינו מוות הינו נזק לתודעה, שהמוח הגשמי שמייצג את השמירה על מקום האימון הגשמי נשבר, דבר חמור ביותר מכיוון שאנו מצווים לשמור על התודעה הגשמית המבטאת את מקום האימון הגשמי.
יש לדייק שנבואות של טומאה ועוצמה רוחנית לא מחייבים שימוש בסמים גשמיים, כמו למשל שהאינדיאנים עושים, או עובדי אלילים בזמנם, שהיו משלבים לקיחת סמים הגורמים להזיות או לגירוי תת המודע, והיו קושרים אותם לנבואות שלהן ..{אם כי זה סימן נחמד לעניין} אבל בעיקר מדובר על כוחות תודעה בנפש האדם, כוחות שהרבה מהם מוסתרים בדור הזה או באופן רגיל בכלל, מכיוון שאיבדנו את הרגישות הפנימית לעולם התודעה בגלל משיכתנו ותפיסתנו המאוד חיצונית והגשמית בדור הזה. אם כי למתחילים ברוחניות ובעלי השגה מעבר לעולם הזה, יש את הניסיונות האלה בעולם הרוחני.
בכל אופן עיקר הטומאה דווקא מנסה לשדוד אורות מהקדושה. יותר מזה, בלעם מבין שכדאי לעבוד את ה'. כי ה' הרי בעל העוצמה הגדולה ביותר, אבל הכל במסגרת הגאווה והאנוכיות שלו, והרי הקשר אל ה' הוא רק ע"י השוואת צורה ועבודה פנימית אמיתית. כפי הכתוב "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי" ,אשוב לי, דהיינו לתועלתי הפרטית- הכל היה לעצמו. ניסיון לא קל אומנם, על מסטיק בזוקה אנחנו לא מוותרים, איך נוותר על מדרגות עצומות של טומאה?
באמת נותנים לנו להתאמן על דברים קטנים בהתחלה, על צעצועים. אבל רק משה רבנו יכול באמת לנצח את קליפת בלעם, בלי אמונה למעלה מהדעת, שהיא היסוד והתשתית של עבודת ה', אין דרך לנצח את בלעם.
שנזכה להידבק במשה רבנו, ולהגיע להשפעה מעשית בע"ה. שבת שלום.
הרחבה למתקדמים ובעלי עיון:
תוך פרי חכם מאמר "תוכנתה של חכמת הנסתר בכללה" (מאמר קשה למתקדמים- מצורף הסבר כללי בין קטע לקטע)
השכלה שימושית מטבע המדרגות ההם, אשר המשיג מוצא בהם תענוג ונועם בשיעור מופלג מאד בעת השגתם, אשר דבר זה נמשך בפשיטות מתוך ביאתו ברצון העליון יתברך. כי דרכי השגחתו בקיום העולם, אינו יותר אלא על-ידי שתי כוחות שוים שהרוצה בעשייתם, מושך אותם על-ידי תענוג בשעת מעשה, אשר התענוג הזה מכריחם לדבר, ומה שרוצה שלא יעשו, הוא מרחיקם על-ידי יסורים, שהנברא מתיסר בעשיה. ועל-כן הוא עוזב אותו. וחוק זה שמור על שלימותו במיני בעלי החי, ובמין האדם, להיותו עומד לתכלית. ועל-כן הנהגתו מסתבכת, ומוכרח לתמורות בכל שעה ורגע. לפעמים מקופח החוק על-ידי חוק ההרגל שעושה הטבע שני בעדו. טבע המדרגות טבע המדרגות למשיג כטבע בעלי חי, כלומר, שחוק שכר ועונש שמור מאד, ולא יעבור, וגם ההרגל לא ישנה אותו. ב' חלקים במחקרים חומריים במחקרים חומריים יש שני חלקים: א. הוא המציאות. הב'. הוא קיומם: הכמות והאיכות של פרנסתם, ואופן השגתם: על-ידי מי, ועל-ידי מה. ולפיכך נמצא טעם מר גדול בחללים שבין מדרגה למדרגה, אשר המשיגים יקוצו בהם מאד, והוא עשוי ונמשך כן עליהם, כדי שלא ישארו שם בתָוֶךְ, כמו שנוהג עם בעלי חיים הפשוטים. אולם יש לפעמים שהמשיגים חוזרים אחורנית בזכרם הטעם והעונג, שנמצא שם. קליפה: אין חזרה ברוחניות והנה כשחוזרים הרי כבר היא מדרגה אחרת, ונקראת קליפה ביחס למדרגה הראשונה.
הסבר: כמו שבגשמיות יש חוקים של שכר ועונש, אם נגעתי באש נשרפתי וכו' אם אכלתי רעל נפגעתי, כך גם בנפש האדם. זה מוחשי ומעל עיכוב הזמן בעיקר לבעלי השגה.
במחקר החומרי יש שני חלקים, המציאות עצמה, למשל אני רעב, והקיום של המציאות אני צריך לאכול, עצם הסעודה. בין סעודה לסעודה צריך יגיעה, גם כאשר אני רוצה להשיג סעודה יותר טעימה, אני צריך להכין את הסעודה, אין מיקרוגל ברוחניות, על כן נדרשת יגיעה בין המדרגות. יש לי את האפשרות להישאר לאכול זרעונים טעימים ברוטב עליון, או להתקדם לחיטה משובחת יותר משוחה בשמן, אבל עליי לשלם על המעבר.
המרירות בין המדרגות מחייבת אותנו להתקדם ולא להיתקע, כל העולם נע ע"י דרך תורה ודרך יסורים. אבל לעיתים אין כוח להתקדם ומסתפקים במועט, אבל מכיוון שבקדושה תמיד מתקדמים, אני לא יכול לחזור אחורה זה כבר לא יספק אותי, על כן זה יהיה כבר קליפה מבחינתי.
שני חלקים בהשכלה שימושית בהשכלה שימושית יש שני חלקים. הא' היא קדושה. הב' היא קליפה. והיינו, כי לפעמים, משום איזה צורך, גם החכמים חוזרים למקום שנמצא שם טעם של תענוג גדול, כדי לפעול מה. אולם מיד יוצאים משם ונכנסים למקומם, ועל-כן גם החזרה נקראת קדושה. אמנם על-פי-רוב חוזרים לשם רק המפחדים ובעלי רצון חלשים, הרוצים להמנע מעבור דרך שבין המדרגות המר להם, והם נשארו תקועים שם, כי לא יכלו לעלות אל מרום פסגתם הנרצה.
הסבר: חכם חוזר אחורה במידה ושכח לתקן משו או כי מחפש עבודה, רשע או בעל רצון חלש יחזור אחורה כדי לברוח מעבודה חדשה וכביכול להישאר עם מה שמתוקן כבר.
דרך פעולה בשמות דרך הפעולות בשמות, הוא המשכת הנועם במדה מרובה, שאז יכול להמשיך אותו הרוח גם בחברו המתפעל מאד, ובזה יכול לרפאותו, או לצוהו ולכופו לקיום רצונו.
רצון בעליון חוק בתחתון, על כן בעל רצון חזק, יכול להשפיע על מה שמתחתיו.
ב. קבלה מעשית ההפסד מכל ריבוי בארנו לעיל בעניין השכלה שימושית. שהנרצה מה' מכריח לנברא עם אור תענוג העשיה שמתלבש בו. והאינו רצוי מה' ימנעהו עם אור של יסורים המתלבש בו. וזה עניין ההפסד מכל ריבוי. "מרבה נכסים מרבה דאגה" וכו'. משום שיש גדר לכל רצון ה', להיותו רוצה בעשיות מרובות במעלות הסולם של התפתחות. ואם לא היה גדר על כל תענוג, היה הנברא משתקע בעשיה אחת כל ימיו, ולא היה מטפס על המעלות. לפיכך, ההשגחה מגדרתו עם מכאובים המסובבים מתוך כל ריבוי תענוג.
פרעון בהמי ופרעון אנושי ויש תענוג קרוב שאינו נוהג בו עניין של תקוה, אלא נפרע על יד, ויש אמנם תענוג רחוק "מקווה", שזמן פרעונו הוא מקווה בזמן מאוחר. הראשון נקרא פרעון חושי. והשני נקרא השכלי. הראשון מוכשר לכל חי, ודרך ההנהגה בטוחה ובלתי משובשת. והשני אינו מוכשר רק למין האדם בעל העיון והדרכים משובשים. כי מתוך שזמן פרעונו הוא במאוחר, ממילא נעשה מוכשר להפרעות ולמניעות המבלבלים אותו בעבודתו.
כח-התשלומי "כח סבתי" פרעון מדעת, פרעון מחושים: שהם פרעון אנושי ופרעון בהמי, שהמה ב' כוחות ההשגחה, שעל ידיה עושים בעלי החיים את התפקיד המוטל עליהם מהשגחתו יתברך כנ"ל באורך.
אמת המידה בבעלי החכמה אמנם יש מדרגות רבות גם במין האנושי עצמו, כי דבר זה נמדד בחוש ההתפתחות של כל אחד, ובמידת נסיגתו מעולם הבהמי – לעולם האנושי. כי האדם הבלתי מפותח כל צרכו, לא יוכל לחכות לפרעונו זמן רב, והוא בוחר בעבודות המשתלמות לו מיד, ואף אם יהיו במחירים נמוכים יותר. והאדם המפותח ביותר, יוכל להתאפק ולבחור בעבודות שמחירם גבוה, גם אם זמן פרעונם ממושך וארוך מאד. ותדע, שזוהי אמת המידה לבעלי החכמה, כי דבר זה תלוי בהתפתחות חומרי של כל אחד. וכל מי שיכול להאריך זמן פרעונו יכול להשיג מחיר יותר גדול.
מהו התפתחות? ולפיכך תראה מרבית המלומדים, תיכף בעת השתלמותם, שיוכלו להנות ולקבל שכר עמלם, מניחים את הלימוד ויוצאים לשוק לסחור עם העם ולקבל שכר. אבל היחידים מתאפקים וממשיכים להשתלם בלימודם, כל אחד לפי כשרונותיו המפותחים, משום שרוצים לקבל מחיר יותר גבוה, כגון, להיות מגדולי הדור, וממציאי המצאות. וכמובן שלאחר זמן חבריהם מקנאים בהם לא במעט.
כח המטרה ותדע שזהו אמת המידה של התפתחות הדורות. דהיינו, בכח ההתאפקות להאריך זמן פרעונו, ולבחור בסכום היותר גבוה. ועל-כן בדורות הללו, התרבו הממציאים, בעלי שיעור קומה, היות שנמצאים בדורינו יותר בעלי סגולה מסוג זה, שהפלגת עמלם היא לאין קץ, משום שחושיהם מפותחים ביותר להתאפקות, הן בהארכת הזמן, והן בכח העמל.
כח חוזר או "כח סבתי" כי אין לך תנועה בכל בעלי החיים, שתהיה בלתי נפרעת, שהוא המכונה כח המטרה, והמדרגות אינם משוערים רק לפי הרגשת השכר. דהיינו, בהתפתחות. שכל המפותח יותר הוא בעל הרגש ביותר. וממילא כח המטרה הוא פועל בו בשיעור גדול ביותר, ויש בכוחו להרבות ולגדל עמלו ביותר. והשנית היא האמורה לעיל. דהיינו, כח החכוי (הציפיה) לזמן פרעון – באופן שכח סבתי הזה משוער בשנים, שהם: הא' הרגש היקר, אשר ההרגש הזה, הוא הסכום של המחיר, אשר בעל הרגש גבוה נמצא המחיר גבוה, וכח הסבתי מרובה. והב', הוא כח ההמתנה לזמן מאוחר, אשר אפילו למחיר היותר גבוה צריכים גם-כן לגוף מפותח שיהיה לו הרגשה מן הריחוק. וכל התפתחות המגולגלת ובאה על מין האנושי, אינו רק שתי ההרגשות האמורות: הרגש יקר, והרגש מרחוק. שמידת החכמה מטפסת ועולה על ידיהם לשיא גובהה.
הסבר: ככל שהאדם מפותח יותר הוא יכול להאריך את שכר פרעונו, ואין מדובר על משו חיצוני, אלא ככל שהוא מפותח וזך יותר ממילא יכול להשיג אור יותר גבוה כמו כן כוח הדחייה שלו גדול יותר ויכול להמתין זמן רב עבור דבר גדול. כמו כן מדרגה גדולה יותר דורשת תשלום גדול יותר. כמו שכאשר אני רוצה לקנות בניין גדול יותר צריך יותר כסף, ככה זה במדרגות הרוחניות.
אבל כאשר רק הצד הפרטי פועל אנו רוצים מילוי מיידי כמו ילדים קטנים ובעלי רצון חלש תינוק בוכה מיד אם לא מקבל מה שרוצה, לא מבין מה יהיה בעוד חמש דקות. ככל שהאדם גודל ומתפתח שכר פרעונו גודל ויודע לפעול על דברים גדולים יותר, כפי שהביא משל פועל בנין מקבל לכאורה משכורת מיידית באותו יום, הקבלן בסוף הפרויקט, אבל מי מרוויח יותר באמת?
הביא גם דוגמא יפה שבדור הזה הרצונות מאוד מפותחים נשמתית ופוטנציאלית אז כביטוי בגשמיות התרבו בעלי ההמצאות, מכיוון שחושבים לטווח ארוך יותר ומפותח יותר.
קליפה זה מלשון קל ויפה, הקליפה מציעה לאדם להשיג מהר ובקלות תענוג, אבל על תענוג רוחני צריך לשלם ביגיעה ולעבור תהליך להשיגו, אומנם מתקבל בצורה שלמה ולא מכבה את הרצון כמו תענוג גשמי.
קבלה מעשית ותדע ששליטת הרגשות האמורות, מורגשות בעיקר בבעלי השגה, בהיות הנעים של כל מדרגה רבה מאד, וממילא שכרו סמוך אליו תמיד, ולמה לו להצטער ולטפס למדרגה יותר גבוהה.
רוח התענוג, ועונג שכלי ולא עוד, אלא שיש כאן בחינת רוח, ובחינת חכמה, והמה אחת. אלא לגבי מקבל הכלול מגוף ושכל, מורגשים כמו שתי כוחות: לגוף, רוח נייחא. ולמוח, שכל רב. ועל-כן צריך הגוף להפסיד מרוחו, בעת שעולה לקבל השכלה ודעת.
הסבר: שליטת הרגשות מורגשת בעיקר בבעלי השגה, כי יש להם על מה להתמקח, התמקחות על ההפרש בין גלידה בבוקר לגלידה בצהרים, זה לא רציני. שמתעסקים באורות רוחניים ניכרת העבודה. שהגוף עולה לקבל מדרגה חדשה לכאורה זה הפסד כי מוותר על מה שיש לו, וגם כדי לקבל מדרגה חדשה צריך לוותר על הקודמת, הויתור מתבטא בזה שמעבר בין מדרגה למדרגה יש טעם מר, אז לכאורה הגוף מפסיד מרוחו, אבל לאחר מכן ודאי יצא שכרו גדול.
ההמון ואף המדע מנסים להבין מה זה קבלה מעשית, (לפחות כפי שנתפסת בחמשת החושים) אומר בעל הסולם שהם חוקרים במקום הלא נכון ממילא לא ימצאו תשובה.
ג. מהות המסתורין ואגפיה להלן ברצוני לתת למעיין, מושג בהיר להבין, את האיסור להשתמש בקבלה מעשית, וכן בכשפים וכל מיני מיסתורין (מיסטיציזם) הנהוג בעולם, וזאת כדי להמציא בסיס נאמן להמשיך ממנו מחקר מדעי. על מדוכה זו התקבצו בימינו הרבה מלומדים, המתאמצים להביא העניין תחת מחקר מדעי נסיוני והרבה מחשבה הקדישו לחכמה זו. ולפי ידיעתי, לא מצאו עדיין בזה כל בסיס מדעי הראוי לשאת ולתת בו. והוא, מטעם חסרון ידיעתם במקור של המסתורין הללו, שאין שכל אנושי יכול להגיע שם. ומה שהביאני לגעת במקצוע הזה, הוא מחמת שראיתי אי ידיעתם של ההמון, להבחין במידת מה בדברים כגון אלו, והם מערבים כל מיני מסתורין בקערה אחת. ועל-כן באתי הפעם להראות את מקורם ואת בסיסם של המסתורין ממין הזה. כבר ביארתי בחלק א', אשר שלושה חלקים נמצאים בחכמת הנסתר, שהם, השכלה החומריית והצורתיית והשימושיית. ובחלק השלישי הנקראת השכלה שימושיית, ביארתי איך בעלי הקבלה המעשית פועלים פעולות שלא כדרך הטבע, שהוא מתוך חזרתם אחורנית, לאותם המדרגות הראשונות, שנמצאים בהם הרבה נועם ומתיקות, אשר מתוך זה, מתרבים מאד רוח החיוני שבהם, בדוגמה שתראה אצל אנשים פשוטים, אשר בעל הרצון החזק מפעיל את בעל הרצון החלש הימנו, ומכריחו לפעולות כרצונו, ובלי שום כח שכלי או הבנה, או תועלת בשבילו, הוא הולך ומציית לו לכל אשר ירצה. על-דרך-זה, כשבעל השגה מתאמץ להשיג אותם המדרגות המביאים חיות ורוח גדול, המה יכולים להפעיל בשיעור מסויים גם בחבריהם. כי טבע הרוחני, כטבע הדגים בים, אשר הגדול בולע את הקטן, בשעה שהוא חושב ממנו. ומחשבה לבד פועלת כאן, ויתר אמת אינו מחשבה, אלא רצון ורוח, כי מחשבה אינה מועילה להניע גם בעל המחשבה עצמו, ואיך תניע את חברו? אלא שהרצון מקבל ומצטייר מדמות מחשבה ההיא, של בעל הרצון הגדול, ופועל אצל הקטן ממנו, אשר בעלי הפסיכולוגיה מגדירים זאת בשם "כח של מחשבה", והוא טעות, כי הוא רצון, ולא מחשבה. ותדע שכח הפועל הזה הוא כל-כך אמיץ, עד שיכול להוליד דמיונות אצל חברו, ממש באותו שיעור שכל אדם שולט לצייר דמיונות במוחו עצמו, ומבחינת השליטה הוא תקיף יותר לאין שיעור, מהמצייר דמיונות במוחו עצמו. כי המצייר בעצמו – הרי יש לו לעומת הדמיון בחינת כח הבקורת השכלי, ואם הוא מכחיש את הדמיון, הרי הדמיון ההוא נחלש, ואינו יכול לפעול כלום. מה-שאין-כן בהמתפעל מחבירו, הריהו נמצא אז במצב של אנרכיה בלי שום פעולת מכונה שלו, שנקרא מוח. ועל-כן לא יארע לו לעולם כח הבקורת, אלא אותו הדמיון שהשיג מיד חברו הולך ופועל בו, כמו שהיה מוסכם לו מכבר, בהחלט גמור, ולמעלה מבקורת כמו, הסוג של דעה קדומה. ולא עוד, אלא שיכול להתלבש ולשאוב את רוחו של חברו לתוכו, עד להרגיש בשיעור מה, את הרגשותיו ואפילו את זכרונותיו ולעשות בהם משא ומתן, ולברר מהם את הנרצה ולהודיע לו. וז"ש: שמכחישין פמליא של מעלה. כי הגם שהגיע להם רק הנובלות, עם-כל-זה נשארים ומשמשים עם-זה בקביעות, ומגדילים רוחם החיוני יותר מחכמים אמיתיים.
הסבר: באופן כללי בעלי ההשגה יכולים לחזור אחורה בזמן למדרגות עליונות, יכולים לפעול מלב אל לב, ללא מעבר שדרך השכל הישר – ישירות על תת המודע, שזה נקרא כוח מיסטי. העניין שהכוח הזה לא נועד לשימוש בקביעות, רק כדרך אגב, כי עיקר העבודה צריכה להיעשות דרך השכל הישר, דרך המודעות. יש מצבים שהחכמים משתמשים עם כוח הזה כמסייע, בטומאה מנסים להשתמש בכוח הזה בקביעות.
בצורה המיסטית לכאורה אפשר להשיג הרבה דברים כי אין את ההגבלה של השכל הישר. ואז האדם יכול לפעול על עצמו ועל החברים שבתוכו (שאר הרצונות והפרטים הנובעים מהם) המון דברים שאי אפשר לפעול בצורה רגילה. ניתן לחדור לרצונות מאוד עמוקים שבתוכנו רובדים שבדכ אנחנו לא מודעים אליהם ולהשיג הרבה דברים, יש בנו בתת מודע עולם שלם, גלגולים קודמים, התפעלויות שיש לנו מאחרים בתוכנו, עולם ומלואו קיים בנו. אבל שמשתמשים עם זה בקביעות ונשארים שמה, זה נקרא מכחישין פמליא של מעלה, כי הכוח המיסטי לא בא בשביל עצמו, רק כדי לסייע לשכל הישר, כשהוא עומד בפני עצמו זה כמו גוף בלי ראש ונהפך לנבלה. כפי שאמר "כי הגם שהגיע להם רק הנובלות, עם-כל-זה נשארים ומשמשים עם-זה בקביעות"
פתחתי שהקבלה לא מדברת על גשמיות וכן אמת לאמיתה הדבר. אבל כדי לסבר את האוזן, אז הדברים האלה מתבטאים גם בחיצוניות או לפחות יכולים להתבטא כסימנים בעלמא. אנו רואים הרבה פעמים שאדם עם רצון מאוד חזק למשל, משפיע על אנשים אחרים, וזה לא משו חיצוני או כמות של ידע, או הרבה מחשבות, אלא פשוט אווירת נפש שהוא משדר.
הרבה פעמים שאנשים קרובים לעיתים קורה שהם חושבים אחד על השני לפני שיש טלפון, למשל הרבה פעמים לפני שהרב אומר דבר תורה יוצא לי לחשוב על זה, וכו' כל אחד במקומו.
כי השוואת הצורה מקרבת הרוחניים. כסימן מחשבה דומה או הרגשה דומה מחברת.
כסימן לדבר יש כוחות מיסטיים בעולם, לכאורה אנו רואים גורואים או כל מיני אנשים בעלי כוחות, אבל העוצמה לא בהכרח מייצגת את האמת. הרבה פעמים יש לנו רצון לקרוא מחשבות , לקרוא רגשות של הזולת, וזה משו שקיים במציאות למשל שני אנשים שאוהבים או איש ואישה יכולים להרגיש מה השני מרגיש, דבר מצוי, יותר מזה, רוב הידע בלימוד עובר דרך המחשבה ולא דרך המילים כידוע ליודעי חן.
אבל באופן רגיל אנחנו בקושי שומעים את המחשבות של עצמנו איך נקרא מחשבות של אחרים? דהיינו לא תמיד אנו יודעים מאיפה אנו פועלים באמת? אנחנו רוצים לישון, לכאורה רוצים משו חיצוני, אבל באמת השינה היא רק ביטוי למשו פנימי שאנו רוצים להשיג, אנו רוצים מתוק שאנו בדיכאון, או אוכלים כפיצוי נפשי וכו', הרבה מהדברים שאנו פועלים אין אנו מודעים להם, אלא עושים אותם בצורה טכנית או מחמת הרגל או ברובד הדומםהמעשה בלבד.
האם אנו באמת קוראים את מחשבתנו או פועלים כמו בהמה או עלה נידף ברוח? כמו כן רובנו טמאי מתים, אם נקרא מחשבה של מישו אחר ממילא נפרש אותה באגו הצר ואם את המעשה שלו אפילו אנו לוקחים לביקורת והתנשאות, אם היינו קוראים את המחשבה שלו לאן היינו לוקחים את זה?
כדאי שנדע לקרוא את המחשבות של עצמנו לפני שאנו רוצים לקרוא מחשבות של אחרים. אבל קיים כוח מיסטי כזה במציאות, אבל אין עניין בעוצמה בלי אמת. אסור שהמיסטיקה תעמוד בפני עצמה, אמר ללבנה לכי מעטי את עצמך , כל הכוח המיסטי רק דרך השכל הישר.
יש כאלה שנולדים עם האינטואיציה הפנימית הזאת ויש אנשים שבאמת אולי ככישרון נרכש או דרך אימון יכולים להשיג כוח מיסטי וכביכול לקרוא מחשבות של אנשים להרגיש אותם, אפילו להשפיע להם על הדעות והמחשבה, אם כי רובנו מלאים בטונות של קליפות, אז כל הכוחות מיסטיים האלה מעורבבים בהרבה לכלוך ודימיונות וממילא די לבא מן הדין להיות כנידון.
יש לדייק שאף על פי שקיימים כוחות כאלה בעולם רוב האנשים העוסקים בזה מעורבבים בדמיונות קשים ואין להם מושג מימינם ומשמאלם בנושא, אלא הכל הבל ורעות רוח, דמיונות כוזבים כצל חולף ברוח ואיננו.
כמו כן כתוב שכישוףעין הרע לא שולטת בצדיקים, מי שיש לו רצון ושכל חזק ממילא הכוח המיסטי לא פועל עליו, או בכלל הפרעות חיצוניות. צריך להגיד גם שכל הכוח הזה שאחד מנסה להפעיל על השני יכול לפעול רק על הנפש הבהמית של השני ולא על הנפש האלוקית. השאלה כמה אנו מונחים בנפש האלוקית..? …
בכל מקרה נחזור לענייננו, כל זה רק סימנים מאוד רחוקים, עיקר הכוונה בגוף אחד, האם אתה יודע לקרוא את המחשבות של עצמך? האם הרצונות האמיתים והגדולים שבך משפיעים על הרצונות משנה? האם אתה משתמש במיסטיקה כדי להגדיל את השכל הישר או כדי לברוח ממנו? האם אתה פועל דרך הבינה? ובעיקר האם אתה עלה נידף ברוח שבורח מעבודה?
ג' שלישים בהסתר החכמה שלשה שלישים יש בהסתר חכמת האמת. הא', הלא נחוץ. הב', האי אפשר. הג', כבוד אלקים הסתר דבר. ואבארם אחד לאחד. שליש הא': הלא נחוץ חלק זה כמובן אין בו משום הפסד כלל, זולת עניין של נקיות הדעת יש כאן. כי את המה בכך, מצאנו משחית היותר נורא במשחיתים. וכל מבלי עולם, אינם אלא אנשים בעלי מה בכך. כלומר, מסתכלים בדברים שאין בהם צורך, ומודיעים דברים שאין בהם צורך. ועל-כן לא יקובל אצלינו תלמיד בטרם נשבע שיסלק עצמו מסוג בעלי החורבן האלו.
מהות הקליפה היא עודפים של שקר ולבושים המסתירים את האמת, על כן דבר חמור להגיד דברים שאין בהם צורך לתיקון, רובם לא ברי עיכול ונהפכים לפסולת בתודעת האדם, על כן הם אחד המשחיתים הגדולים ביותר.
שליש הב': האי אפשר על חלק זה כמובן שאינו צריך שבועה, אולם לפי שאפשר לגלותו בלשון מוטעה, ולהתנאות בו בעיני ההמון, לפיכך, גם הוא נכלל בשבועה.
אפשר להביא אותו בדרך רמז, או לגלותו בצורה מעוותת בבחינת ריבוי הקנקנים מפיג טעם היין, או לנסות לקבל כבוד על הלא ידוע.. על כן גם הוא נכלל בשבועה.
שליש הג': כבוד אלקים הסתר דבר חלק הזה הוא היותר חמור בדבר ההסתרה, כי רבים חללים הפילו. ותדע, אשר כל המכשפים שהיו בעולם, ובעלי הערמה הם רק ממיני גילויים כאלה יצאו, אשר תלמידים שלא שימשו כל צרכם, טעו בענינים, ויצאו ללמד לכל הבא בידם, בלי השגחה אם הם ראויים לכך. והמה שיצאו ושימשו בחכמה למטרת אנושיית לתאוה וכבוד. וקודשי ה' הוציאו לחולין ולשוק. והיינו שקוראים קבלה מעשית.
הסבר: "כבוד אלוקים הסתר דבר", דהיינו שלקחו רק את המטרה וזרקו את האמצעי ואת דרך התיקון. ובנוסף לזה חטאו כפליים שעוד הלבישו את המטרה העליונה בלבושים חיצונים גשמיים כדי למצוא חן בעיני ההמון ופספסו ועיוותו לגמרי את העניין.
כידוע רוב שאר התורות בעולם והפיסלוסופיות והחכמות שדדו מהיהדות, הן מצד אברהם, הן מצד משה הן מצד הנביאי אמת, הן מצד אליהו הנביא, והן מצד חכמינו.. לקחו את החכמה הטהורה, עשו אותה יפה בעיני ההמון, לקחו את הטפל וזרקו את העיקר, דבר זה הוא פגם חמור ביותר וביזוי הגבירה. דברים אלה נוהגים בדור הזה עוד, שמשתמשים בקבלה לתמורות מעשיות בזמן ומקום חלילה, והרי כל הקבלה באה על מנת להשיג מעבר לזמן ומקום. וע"י שהיא משמשת למטרות אנושיות במקום מטרות אלוקיות, פספסו לגמרי את העניין, וכדי בזיון וקצף
שנזכה להשפעה מעשית. בהצלחה.
[/sociallocker]
פניני החכמה: מה הם עשרת הדיברות ברוח הקבלה והזוהר הקדוש?
מה הם עשרת הדיברות לפי הקבלה?
כידוע הרבה דברים מתחלקים לעשר, עשרת הדיברות, בעשרה מאמרות נברא העולם, וכו'.
בשורש זה כנגד עשר הספירות. כנגד שם י-ה-ו-ה וקוצו, ועוד רבות.
עשר מייצג רצון שלם, שלמות של הגוף והראש יחדיו. במאמר זה הבאנו הסבר על עשרת הדיברות ברוח הזוהר הקבלה והפנימיות. ושנזכה לקיים את עשרת הדיברות בכל נפשנו, במדרגתם הרוחנית.
יש לציין שהדברים נכתוב ממש בקטנה וזה בגדר פלפולים יותר, יש המון מה להעמיק ולהוסיף ואין אנו ראויים לכך.
1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
דהיינו שהאנוכי שלך צריך להיות לה’ אלוקיך בחינת אמונה. בחינת הודאי הראשוני כפי שאומר הרב אדם סיני "הודאי הראשוני שאי אפשר בלעדיו שמתחיל את הכל כולל את הכל ונמצא בכל" השלמות הראשונית של הכל.
כמו כן אומר הרמב"ם "א יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו."
כמו כן אומר בעל הסולם הקדוש "השם בורא מתייחד רק על החידוש, דהיינו המצאת יש מאין שהוא בחינת חומר של הכלים בלבד המוגדר בבחינת הרצון לקבל שבכל מהות שבהכרח לא היה זה בעצמותו יתברך בטרם הבריאה"
2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה.
אלוקים אחרים נקרא כשהאדם עובד את עצמו, פסל ותמונה, דהיינו שנותן צורה וממשות לפרטיות שלו כנפרדת מהכלל.
כפי שרואים בפסל כסימן אין חיים, כי הוא כמו גוף בלי נשמה. גם אם נגדיל את האומנות בעולם ברמה טכנולוגית הכי משוכללת, פסל תמיד ישאר מת – כי אין בו נשמה.
אך אם נדייק, הפסל האמיתי זה הגוף שנפרד מהכלל ואז החיות האלוקית מוסתרת בו לגמרי.
כמו כן יש לקבל את השגחת ה' בבחינת אחד יחיד ומיוחד- אין עוד מלבדו.
כמו כן היהודי מקבל על עצמו להנות רק מהאמת, מהקשר לה' ולא מאלוקים אחרים, תענוגים של עבודה זרה, אלא רק מתענוג ביחד, בהשוואת צורה- בתוך הכלל, ולא תענוג פרטי נפרד לעצמו.
3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא.
שם ה’ זה רצונו להיטיב לנבראיו, דהיינו שהאדם נהנה מהקשר לה’, אבל אם האדם מקבל תענוג רוחני לפרטיות שלו ולגאווה, הוא נושא את שם ה’ לשוא, כי אי אפשר באמת להנות שנפרדים מה’. כתוב בזוהר שקב"ה שונא את הגופות" דהיינו נפרד מהם.
לכן על האדם להשתמש באני שלו רק לאהבה, להשוואת צורה לחיבור, ולא לשוא – דהיינו לקליפת הגאווה.
4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.
יום השבת הוא בחינת התכלית, השלמות. כמו כן מעין העולם הבא, אסור גם לעבוד ביום שבת כי אסור לתקן את המלכות ישירות, כל תיקון המלכות הוא דרך הז”א דרך ששת ימי החול.
שבת היא התכלית, הכלל – כל הפרטים באו בשביל הכלל, הפרטים בלי הכלל הם דבר מת שנפרדים מהכלל.
ע"י שמירת השבת האדם מקבל את השלמות של הכלל שמעבר לפרטים, שלא תלויה בפרטים. לא תלויה במלאכתו או בפעולה שלו. כוח מיוחד יש ליום השבת שנזכה להשיגו.
אומר בעל הסולם הקדוש בפרי חכם:
"מעלת יום השבת, שבו הברכה והקדושה לתקן כל ימות החול, ואף על גב שלפי הראות צריך להיות התיקון תלוי בימי העבודה ולא ביום השביתה, שהבורא לא פעל מאומה.
הנה, לכאורה כל תיקון לעבודה צריך, אלא באמת אין כח הבורא מתראה בשלימות, זולת בהעלמה, כי בהבטל כח ההעלמה מן העולם, מיד מתגלה השלימות מעצמו, כמו הזורק מטהו כלפי מעלה, הרי מטהו עולה בהיות כח הזורק מדובק בו, ולכן כל משך העליה מיוחס לכח הזורק, וגם חוזק כח הזורק מתגלה בזמן ההוא, מה שאין כן, במשך חזרתו למטה, אינו מיוחס כח הזורק בנפילה כלל, כי מעצמו שב לשורשו, בלי כל עזר, בערך הזה, בכל ההעלמות נראה פעולות הבורא. מה שאין כן, בשובו אל השלימות אינו צריך לשום פעולה וכח, כי בהנטל כח המונע, מעצמו שב לשורשו ולשלימותו.
וזה סוד, (בראשית ב ב ג) "וישבת ביום השביעי וכו' כי בו שבת מכל מלאכתו" וכו'. דהיינו, שביום זה הוסר כח פעולת הבורא מהעולם, אשר בכל משך ימי המעשה, היה הולך ופועל, להציב אותו בצורתו כמו שהוא, וביום השביעי לא פעל שום כח, אלא הניחו, כמו שכתוב, (שמות לג כג) "והסרתי את כפי". וממילא מוטבע כח השלימות, דוקא ביום הזה, שלא יפעול כח העלמה כאן, והבן."
5. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ – לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
אבא זה יראת הרוממות, אמא זה בחינת אהבת החברים. כמו כן אבא בחינת תורה שבכתב, כמו הכלל שמגיע מלמעלה, אמא בחינת תורה שבעל פה, הפרטים שצריכים לבוא מצד התחתון.
ב' המאורות הגדולים – כנגד זעיר אנפין ומלכות. התשתית שעליה בנויה המציאות.
יראה ואהבה, שכל ורגש – הקיום של העולם.
כמו שהעולם לא מתקיים בלי שמים וארץ, ככה הנפש לא מתקיימת ללא כיבוד אב ואם.
כך בנפש האדם, בלי התבטלות לרבותיו, בבחינת "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" בבחינת "עשה לך רב" , ובלי אהבת חברים בחינת "וקנה לך חבר" אין קיום והזנה לנפשו של האדם, כפי שאבא ואמא מקיימים את הילד וימות ללא השגחתם, כך על האדם לשמור על יראה ואהבה בנפשו ולכבדם.
6. לֹא תִרְצַח.
שהאדם מקבל לפרטיות שלו הוא הורג את עצמו, על האדם לפעול במידת הגבורה, איזהו גיבור הכובש את יצרו. כמו כן שום מידה לא מיותרת, אומר בעל הסולם במאמר החרות “נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו.”
כמו כן הריגה היא לקיחת החיות מהזולת לתולעת הפרטיות והאגואיזם ללא שום אכפתיות מהכלל. התיקון כנגד בקדושה זה מסירות נפש- שאדם ימסור את נפשו למען היחד.
רואים גם שמלמעלה בגלל שאנחנו לא פועלים חזק במדרגת לשמה במסירות נפש, כנגד זה קליפת ישמעאל מעוררת שפיכות דמים גדולה בעולם.
כמו כן על ג' עברות יהרג ואל יעבור: עבודה זרה , גילוי עריות ושפיכות דמים.
למרות שפיקוח נפש דוחה שבת, כי יש ערך לחיים שהם מקום האימון, בג' עברות אלה נאמר יהרג ואל יעבור, כי הם התשתית של הנפש. כל התענוג והחיים בא לצורך היחד החיבור והאהבה, ואם פגמתי בג' מצוות אלה, כמו שפגמתי בDNA של החיים, וטוב לי מותי מחיי, אם לא לשם האהבה. לכן על מצוות אלה נאמר יהרג ואל יעבור, כי הפגם שלהם שורשי. כל מטרת החיים היא לשם דבקות, ואם זה מה שנוגד לגמרי את החיים והדבקות, ממילא זה ללא חיים.
אפילו הגוי מחויב בתוך 7 מצוות בני נוח באיסור, גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים. כי זה התשתית והקיום לצד האדם בעולם.
ואין זוכה בתורה אלא מי שממית עצמו עליה.
כמובן הנפש נצחית, והכלל של התורה שחיי בהם ולא שימות בהם, אם כי מצווה לגרום לגוף להתייגע כשור לעול וכחמור למשא, אבל עדיין וחיי בהם, כי המטרה היא חיים, זה לא הנצרות כאן. אבל במצב שקדושת הנפש בסיכון קיומי, ודאי ערך הגוף לא בא כאן בחשבון. כפי הכתוב "כל חיי חיכיתי לרגע הזה". שנזכה בע"ה למקצת מן המקצת של מסירות נפש.
כמו כן ידוע הבדיחה החסידית החזקה והאמיתית של בעל הסולם שאומר על הכתוב "ונשמרתם מאוד לנפשותכם"
אומר על זה שגם במקום שכתוב מפורש "נפשותכם" מפרשים גם כן שהכוונה היא על הגוף… ודי למבין ולמשכיל (;
7. לֹא תִנְאָף.
שהאדם בא לחמוס את השכינה הקדושה לעצמו. בלי נישואין בלי קשר של אהבה, אלא מתוך קבלה עצמית. הדין על ניאוף הוא מיתה, כי ברגע שפוגמים באהבה הכל אבוד.
8. לֹא תִגְנֹוב.
שהאדם מקבל תענוג שהוא לא שילם עליו, שלא התייגע עבורו, מקבל תענוג רוחני בכלים מזויפים, זה גנבה מהקדושה. אבל נאמר הגונב מגנב פטור, מותר לגנוב מהטומאה לצורך הקדושה כי ממילא זה לא שלה. אלא זה גניבה בבחינת השבת אבידה.
כמו כן יש גנבת דעת, שהאדם מושך תענוג בכלים מזויפים שהם לא שלו באמת, כדי למצוא חן באחרים. אבל זה גנבה כי זה לא המהות שלו, הוא צריך להיות מי שהוא.
כפי שאומר הרבי מקוצק "אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה"
9. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
שהאדם מושך את החכמה שלא דרך הקו האמצעי, או בבחינת המלכות בסוד עניה ודלה -אז זו עדות שקר. עדות נקראת הארת חכמה, ועדות שקר שמנסה לקבל את החכמה לעצמו. למה זה שקר? כי אי אפשר לקבל את החכמה לעצמו זה גורם לנפרדות ומוות, אז הוא משקר, כי הוא לא באמת נהנה.
10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
המשכת החכמה שלא לצורך מצווה, לצורך הקדושה, נקראת לא תחמוד. אשת רעך, היא השכינה הקדושה, כל עוד האדם לא תיקן את עצמו אסור לו לחמוד את השכינה הקדושה, כי זה יהיה לשם הפרטיות שלו ולא לשם האמת. לכן גם יש תיקון מיוחד שהשכינה נסתרת כדי שלא יפגום בה.
כמו כן יש אהבת רעים אהבה שלמה, ולכל אחד יש את בת הזוג שלו שצריך לעבוד איתה.
כמו כן השכינה שהיא מדרגת חיה, שייכת לקב"ה ואין לאדם רשות להשתמש בה. זה כמו לרצות לקבל את עץ הדעת לפני זמנו, את המטרה לפני התיקון. אבל אסור להשתמש בה, כי היא שייכת למדרגת עתיק- שנעתק מהשגה.
לכן תעבוד ותתקן קודם מה שאתה צריך, ואל תחמוד מה שאתה לא יכול לתקן.
שנזכה להשיג ולתקן בפנימיות.
[/sociallocker]
פניני החכמה: המלחמה על ירושלים
לעוד מאמרים בקבלה מפינה זו לחצו כאן:
ברוח הכרזת ירושלים, הכחשת ירושלים ע"י האו"ם ועוד הדברים הרבים סביב הנושא לאחרונה.. נכתוב הפעם קצת על הרעיונות הפנימיים ברוח ירושלים ארץ ישראל ותורת ישראל סביב ירושלים, סביב האומות הסובבות אותה, וסביב השלום המלחמה ומה שמחבר ביניהם.
אומר הזוהר הקדוש לפני כאלפיים שנה:
זהר והסולם וארא אות רג') "ועתידים בני ישמעאל לשלוט על ארץ הקדושה זמן הרבה, בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה בלי שלמות והם יעקבו את בני ישראל לשוב למקומם, עד שישלם הזכות של בני ישמעאל."
עוד כותב הזהר בהמשך באות ר"ד "ועתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות גדולות בעולם, ויתאספו בני אדום עליהם, ויערכו עמהם מלחמה אחת על המים ואחת על היבשה ואחת סמוך לירושלים וימשלו אלו על אלו."
עוד אומר בזוהר וירא: "ויתחברו כל העמים על בת יעקב לדחותה מן העולם"
"כי אחר נפילת משיח בן יוסף, יתגברו האומות מאוד וירצו לדחות את ישראל מהעולם, ועל הזמן ההוא כתוב, ועת צרה היא ליעקב וממנה ייושע"
אומר בזוהר ויקהל באות שע"ח – "אלא ודאי ארונה וכו" ומשיב אלא ודאי ארונה היה מלך ומקום ההוא היה ברשותו והיה שולט עליו, וכשהגיע הזמן לצאת מתחת ידיו, לא יצא אלא בהרבה דם והריגה בישראל, דהיינו ע"י מלחמה ואח"כ עמד המלאך המחבל ההוא על המקום ההוא, ושם כשהיה הורג ועומד במקום ההוא, לא היה יכול להרוג ותש כוחו. (עוד כתובים בהמשך)
–
אומר בעל הסולם הקדוש:
ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן את הטכניקה לבני אדם, עד שמצאו את פצצת האטום והמימן. שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי, שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית ח"ו, ואז יעשו הפצצות את שלהם, והשארית שישארו אחר החורבן, לא תהיה להם עיצה אחרת, אלא לקחת על עצמם עבודה הזו "שהן יחיד והן אומה לא יעבדו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי, ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם" (עוד כתובים בהמשך)
–
פניני החכמה- חיוב לימוד סודות התורה
לעוד מאמרים בקבלה מפינה זו – לחצו כאן
לפני שנתחיל נפתח בתמצית דבריו של בעל הסולם בהקדמת פי חכם:
הקדמת פי חכם בעל הסולם:
"הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.
וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה. עד כאן לשון קודשו.
האם צריך ללמוד חכמת הקבלה?
לפני שנענה על השאלה ראוי להבין, שעיקר התורה נקראת חכמת האמת, וכמו כן נקראת פנימיות התורה. חכמת האמת שהיא עיקר התורה ונמצאת בכל התורה ובכל הלשונות, פשט רמז דרש וסוד, מקרא משנה הלכה גמרא מדרש קבלה וכו. היא נקראת גם לעיתים חכמת הקבלה, מכיוון שחכמת הקבלה היא הקרובה ביותר לחכמת האמת.
מה ההבדל בין חכמת הקבלה לפנימיות התורה?
אומר הרב אדם סיני "שהתורה מחולקת לפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. סוד כנגד חכמת הקבלה, אומנם יש משהו מעל כולם שכולל את כולם: פנימיות התורה, חכמת האמת דרך העבודה." עכ"ל
חכמת הקבלה זו אחת הדרכים המסוגלות ביותר בדורנו ויש לדייק היחידה שניתן ללמוד ולפשוט דרכה את פנימיות התורה, את חכמת האמת.
חכמת האמת היא הכלל שמעבר לפרטים.
חז"ל וכל הצדיקים גם אלה שלא עסקו בקבלה, תמיד עסקו בחכמת האמת, כפי שאמר המרח"ו "כי לא על חנם כפי רצונם פסקו טמא טהור אסור והיתר כשר ופסול אלא מתוך פנימיות התורה כנודע"
כמו כן כל סיפורי הגמרא חז"ל לא למדו אותם רק בחיצוניות חס ושלום. לא למדו על שור וחמור חיצונים בלבד כמו שלומדים רק היום, אלא עיקר הלימוד שלהם היה חכמת האמת שבגמרא, הם ידעו להפיק והפיקו את פנימיות התורה מתוך הגמרא.
למשל שור זה בחינת ידיעה חמור צד הרגש שבחומר הבהמי, כפי הכתוב "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וגו" שצריך להתגבר עליהם, כנגד עבודת הגאווה והאנוכיות שבאדם. {גאוותו אומרת שמגיע לו שכר מהבורא בעולם הבא. החמור שלו אומר לו שאם הוא נהנה מהמצוות והתורה שיקיים אותה}
מאמתי קוראים קריאת שמע? דהיינו מאימת ה', יראת הרוממות קוראים אותה וכו'.
שאבותינו היו לעיתים עובדים עצים ואבנים חס ושלום, אין מדובר על עצים שרואים במפעל שולחנות, ודאי שוטה גמור מי שחושב שעל זה מדובר, אלא הכוונה על מדרגות רוחניות כפי שבעל הסולם מסביר במאמריו.
עובדי כוכבים ומזלות, זה מי שעובד את הרצון לעוצמה וידיעה, את המדע, את הרגש המיסטי, את ההשתוקקות. אין המדובר למי שמשתחווה למשו חיצוני . {כוכב מלשון כוח-בו. מזל – שיבוא לי בחינם בלי עבודה אלא בגורל }. כאשר אנו מסתכלים כך על התורה, פתאום מגלים שיש לנו עוד המון עבודה לעשות.
המן, אוזני המן, אסתר מרדכי וכו'. לא מדובר רק על דמויות בסיפור חס ושלום כפי שמסביר הזוהר, אלא הכל מדרגות רוחניות וסודות התורה. וכן הלאה יש המון דוגמאות בכתבים.
יציאת מצרים היא לא יציאה ממצרים הגשמית רק, במקום או זמן גשמי, יציאת מצרים היא יציאה מקליפה של צרות אנוכיות אגו ופרטיות, שנמצאת בכל אחד מאיתנו.
ביטול החמץ מצווה חשובה ביותר, כמו כן נהוג בחסידות מאוד להחמיר במעשה של המצווה, כל מיני חומרות של בעל הסולם. אך עם זאת, אם אדם ביטל רק את החמץ במעשה החיצוני, ולא ביטל את החמץ בליבו {הרצון לקבל את החכמה לעצמו, הגאווה, הכעס, הפרטיות שעומדת כראש} לא התחיל את העבודה האמיתית. בעולם הבא לא מספיק לעלות עם ניקוי החמץ רק בחוץ! שוב, למה הדבר דומה? אדם מנקה לכלוך במראה יש לו חמץ על החולצה, מנקה שעות את המראה, ובאמת המראה יותר חלקה, אבל החמץ עדיין על החולצה, לא מבין מה קורה, אומרים לו טיפש אחד, תקנה תחולצה לא תמראה… מצד שני בלי המראה {הגשמיות שמייצגת בעבועה מעוותת של הרוחניות חלקי זמן ומקום} אני לא נפגש עם עצמי, לכן המראה חשובה, המעשה חשוב, כמגרה ומפגיש עם הנקודה הפנימית. אבל בעולם הבא אין מראות גשמיות, לכן מי שלא ניקה את ליבו, את פנימיותו מחמץ, לא יגיע לתיקון הנרצה.

אומר בעל הסולם:
זוהר הקדוש פרשת תולדות דף ס"ב:
"ואין להקשות איך אפשר שבזמן קצר כזה, מעת שחזרו השבטים עם עגלות פרעה לאביהם עד חזרתם למצריים, יוליד עשרה בנים. כי האמת הוא, שאין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן".
אומר הרמב"ם במורה נבוכים:
[תפוחי זהב במשכיות כסף]
אמר החכם:
תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו
התבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם! לפי שהוא אומר כי הדבר שהוא בעל שני פנים, כלומר: שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהא פשטו נאה ככסף, וראוי שיהא תוכו יותר נאה מפשטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף; וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו התפוח הזהב הזה, שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאוד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה, אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף, וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה, יתברר לו מה שיש בתוכו, וידע שהוא זהב.
וכך הם משלי הנביאים ע"ה, פשטיהם חכמה מועילה בעניינים רבים, מכללם תיקון מצבי החברה האנושית כפי שנראה מפשטי משלי ודברים הדומים לכך, ותוכן חכמה מועילה בהשגת הדעות האמיתיות כפי אמיתותן.
ודע כי המשלים הנבואיים יש בהם שני דרכים:
– מהם משלים שכל מלה שבאותו המשל כוללת עניין,
– ומהם אשר כל המשל מורה על כל העניין הנמשל, ויבואו באותו המשל מלים רבות מאוד שאין כל מלה מהן מוסיפה דבר באותו העניין הנמשל, אלא נאמרו ליפות המשל והסדרת הדברים בו, או כדי להוסיף בהסתרת העניין הנמשל. ויהיה סדר הדברים כפי מה שראוי לפשט אותו המשל, והבן זה היטב. עד כאן לשונו
דהיינו אומר לנו בקצרה- שיש משו פנימי מאחורי המשל והמשל לא בא בשביל עצמו ולא בשביל לספר סיפורים!
לכן ראוי לזכור ולהפנים שהכלל- היא חכמת האמת, ולא חיצוניות התורה. {ראו מאמר תורת הקבלה ומהותה פרי חכם בהמשך המאמר}
השאלה עכשיו מה הדרך הטובה ביותר לפשוט את חכמת האמת?
האם לימוד פיזיקה קוונטית?
לימוד גמרא הלכה אגדה תהילים או מה?
כמו כן ראוי לשאול למי ניתנה מלמעלה הרשות או הזכות להוריד אלינו את חכמת הקבלה,
בצורה הכי טובה מבוארת ופרקטית?
אנו רואים שהיו יחידי סגולה בדורות קודמים שכן הגיעו להשגה ותפסו את חכמת האמת ללא חכמת הקבלה, כמו למשל הרמב"ם, ועוד גדולים רבים. השאלה אם זה תקף לגבינו, לגבי כלל העם או רק לצדיקים יחידי סגולה? והאם זה תקף בכלל בדור הזה?
בקצרה נענה שאין אפשרות בדורנו ככלל וכלל למרבית העם להגיע להשגה להגיע ללשמה או להשיג את חכמת האמת וסודות התורה ללא חכמת הקבלה. {ראו הקדמה לתע"ס בהמשך המאמר}. מכיוון שאין באפשרותנו את הכוח או היכולת או הזכות והרוממות לעשות זאת, אלא רק ע"י חכמת הקבלה.
{לא לשמה- באופן כללי הינה מדרגה שהאדם מקיים רק את המצווה החיצונית ללא כוונה, אך על זה נאמר שאם לא זכה לכוונה נעשית לו סם המוות חס ושלום וכבא על אישה מנאפת (פירוש השל"ה בגמרא שמה) כמו כן מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה{ראו מאמר לסיום הזוהר הקדמה לתע"ס}
כמו כן עניין התגלות חכמת הקבלה וחובת ההתעסקות בה, זהו מהלך קוסמי וזה לא סתם ככה, שרק חכמת הקבלה יכולה להצילנו ולהביאנו לדבקות בה'. אלא זה סדר קוסמי שטבוע במציאות ואין דרך אחרת. {ראו בהמשך בהקדמה להספר הזוהר – בעניין דורות ראשונים ואחרונים)
מסבירים המקובלים, שאין האדם נברא אלא כדי לעסוק בחכמת הקבלה, ולא משנה עם כמה מעשים חיצוניים טובים יעלה לשמים, אם לא השיג סודות הפנימיות, יחזור בגלגול עד שישיגם, על כן למה לנו להתמהמה? על מה למה וכמה? כדאי להתעורר. חודש אלול סגולה לדבר זה, להגביר את מעלה פנימיות התורה על מעלת חיצוניות התורה.
טעות היא לחשוב שדרך חיצוניות התורה לבד אפשר להיות שלם, האדם בד"כ מאמין או מסתפק בשכר שיקבל רק מחיצוניות התורה ולכן מסתפק במעשים שקנה, אבל האמת היא שאין שכר על חיצוניות זה מספרים לנשים וקטנים כפי שאומר הרמב"ם עד שתתרבה דעתן ויתחכו חכמה יתרה מגלים להם רז זה לאט לאט וכו'.
כי אין בעולם הבא חומר גשמי, רק סודות התורה, מי שיבוא לשמה בלי סודות התורה? מה יעשה שמה? {ראו מאמר סגולת זכירה בעל הסולם ואלפי ציטוטים בזוהר}
✨✨✨
אומר הזוהר הקדוש:
זוהר בהעלותך:
כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.
"אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."
"וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."
אומר בעל הסולם בספר מתן תורה:
אמנם יש דעה כללית המקובלת אצל ההמון. אשר עיקר החפץ של התורה והדת, הוא עניין הכשר המעשה בלבד, שכל הנרצה תלוי על קיום המצוות המעשיות, בלי שום דבר נוסף הנלוה עליו, או שצריך לצאת ממנו. אם כן היה הדבר, ודאי צדקו דברי האומר שדי לנו בלימוד הנגלה לבד, בדברים הנוגעים למעשה.
אבל לא כן הדבר, שכבר אמרו חז"ל: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות". הרי לפניך שיש עוד תכלית, אחר קיום המעשיות, שהמעשה הוא רק הכנה בעלמא לתכלית הזאת. ואם כן מובן מאליו, אשר אם המעשים, אינם מסודרים לתכלית הנרצה, הרי זה כאילו לא קיים כלום. וכן אמרו בזהר "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". אם כן צריך עוד שיתלוה הכוונה אל המעשה.
אומר הבעל שם טוב:
"על אחת כמה וכמה שיש לנו לרדוף בכל לב ובכל נפש ובכל מאד אחר חכמת האמונה, הוא חכמת דרך הקבלה, שהוא דרך האמת."
(רבי ישראל בעל שם טוב, מאירות עינים, פרשת ראה)
אומר השל"ה הקדוש:
"…הוא סוד לימוד חכמת הקבלה אשר מחכימת פתי ומי שלא ראה אור החכמה זו לא ראה מאורות מימיו… וכל הפורש ממנה פורש מהחיים הנצחיים הרוחניים."
(רבי ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ – השל"ה הקדוש, מאמר ראשון דף ל')
אומר הרש"ש הקדוש:
"יודע אני שבזכות ספר הזוהר הקדוש וכתבי הקבלה שיתפשטו בעולם יֵצא עם ישראל לחירות, ובלימוד זה תלויה גאולתנו."
(הרב שלום שרעבי – הרש"ש, אור הרש"ש, עמ' 1599)
אומר הגאון מוילנא:
"ועיקר הגאולה תלויה בלימוד הקבלה."
(הגאון רבי אליהו מוילנה – הגר"א, אבן שלמה חלק יא' ג')
אומר החידא:
"לימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד אחר."
(הרב חיים דוד יוסף אזולאי – החיד"א, מורה באצבע, אות מד')
אומר רבי חיים ויטאל:
"ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד, מגששים כעורים קיר בלבושי התורה, ואין להם עיניים רואות ברזי התורה הנסתרים בו."
2) עמ' י"א טור א': "כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם היא לובשת בגדי אלמנותה ושק הושת כסותה וכל האומות יאמרו לישראל מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתנו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם
אין עלבון תורה גדול מזה,
ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה."
אומר המקובל רבי יהודה צבי ברנדווין זצ"ל:
"והנה ידוע כי הגורם לכל היסורים הנוראים של עניות וחרב ביזה והרג ר"ל הוא מפאת חוסר השתדלות בלימוד חכמת הקבלה."
אומר הרה"ק מזידיטשוב זצ"ל (בספרו סור מרע ועשה טוב):
"והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה וכו' אחר שעושה המצוה בלי טעם רק מצות אנשים מלומדה ודמיין לבהמות האוכלים חציר שאין בו טעם אכילת אדם."
ועוד אלפי ציטוטים ראו הרחבה במאמר – פניני החכמה האם חייב ללמוד קבלה?
לכן שנזכה להתחזק ולהידבק בחכמת הקבלה, ולפשוט ממנה את חכמת האמת. ממליץ לקרוא בעיון את כל הציטוטים למטה, זה יצא ארוך אבל בגלל חשיבות הנושא היה קשה מאוד לקצר. בהצלחה (-:
ציטוטים מורחבים מהזוהר וכתבים בנושא חיוב לימוד הקבלה וסודות התורה:
הקדמת פי חכם בעל הסולם {תמצית העניין}:
"הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.
וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה.
ובזה נתבאר קושיתינו לעיל על דברי חז"ל, דאפילו אדם מצוין בתורה ובמע"ט יותר מכל בני דורו, ואם לא למד רזין דאורייתא וחכמת האמת, מחוייב להתגלגל ולבא עוד פעם לעולם. והקשינו: מאי שנא מקצוע זה דחכמת האמת משאר המקצועות שבתורה, שלא מצאנו בשום מקום, שיהיה האדם מחוייב לעסוק בכל המקצועות שבתורה, ואדרבא מצאנו בהרבה מקומות כנגד זה, כמו "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים", ו"לא המדרש עיקר אלא המעשה", עיין לעיל.
ועכשו מתבאר הענין בפשיטות, באשר שכל חלק התורה הנגלה, אינו אלא בחי' הכנה, שנהיה ראוי וכדאי להשיג חלק הנסתר, וכנ"ל, אשר חלק הנסתר, הוא עצם השלימות והתכלית, שעליו נברא האדם, א"כ ודאי וברור דאם חסר מחלק הנסתר אע"פ ששמר התורה וקיים מצוותיה בחלק הנגלה, מחויב עוד להתגלגל ולבא לעולם לקבל מה שראוי לקבל, דהיינו חלק הנסתר ע"ד תרי"ג פקודין כנ"ל, שאך בזה נשלמת הנשמה, כמו שחשב עליה השי"ת מכל מראש כנ"ל.
והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורינו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה, כנ"ל בזוהר, וע"כ אמרו בזוהר "עתידין רזי תורה וסודותיה שיתגלו לעקבתא דמשיחא", שזהו ברור לכל מבין, מחמת שהמה תהיינה משלימות הכונה בבריאה, דעל כן תזכינה לביאת המשיח, וא"כ על כרחך שיגולו ביניהן סודות התורה באתגליא, דבלאו הכי נמנע התיקון, כי תתחייבנה עוד בגלגול
זוהר בהעלותך:
כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.
"אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."
"וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."
זוהר הקדוש פרשת תולדות דף ס"ב:
"ואין להקשות איך אפשר שבזמן קצר כזה, מעת שחזרו השבטים עם עגלות פרעה לאביהם עד חזרתם למצריים, יוליד עשרה בנים. כי האמת הוא, שאין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן"
עניין חיוב הלימוד בקבלה (פרי חכם תורת הקבלה ומהותה תמצית המאמר)
יכול המערער לומר, אם כן, כל החכמה הזו, הוא עסק לאותם שכבר זכו לאיזו בחינה של התגלות אלוקיית. ואיזה חיוב וצורך יכול להיות למרבית העם, בידיעת החכמה הנשגבה הזו?
אמנם יש דעה כללית המקובלת אצל ההמון. אשר עיקר החפץ של התורה והדת, הוא עניין הכשר המעשה בלבד, שכל הנרצה תלוי על קיום המצוות המעשיות, בלי שום דבר נוסף הנלוה עליו, או שצריך לצאת ממנו. אם כן היה הדבר, ודאי צדקו דברי האומר שדי לנו בלימוד הנגלה לבד, בדברים הנוגעים למעשה.
אבל לא כן הדבר, שכבר אמרו חז"ל: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות". הרי לפניך שיש עוד תכלית, אחר קיום המעשיות, שהמעשה הוא רק הכנה בעלמא לתכלית הזאת. ואם כן מובן מאליו, אשר אם המעשים, אינם מסודרים לתכלית הנרצה, הרי זה כאילו לא קיים כלום. וכן אמרו בזהר "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". אם כן צריך עוד שיתלוה הכוונה אל המעשה.
היוצא מדברינו, שעניין החכמה האמורה, אינה מוגבלת כלל בלשון של חכמת הקבלה, כי עיקרה הוא אור רוחני, היוצא ומתגלה מעצמותו ית' בסוד הכתוב,"התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו", דהיינו, על שני הדרכים הנ"ל: מעילא לתתא, ומתתא לעילא.
והדברים והדרגות האלו, באים ומתפשטים על פי לשון מותאם להם, שהם באמת כל הויות הבריות ומנהגיהם שבעולם הזה, שהמה ענפיהם. כי "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל", והיינו שהעולמות יוצאים ונחתמים זה מזה, כחותם ונחתם, וכל שבזה, נוהג בזה. עד לעולם הגשמי, שהוא ענף אחרון שלהם, אבל כולל את העולם העליון ממנו כנחתם מחותם.
בזה נקל לדעת, שאפשר לדבר מעולמות העליונים, רק על פי ענפיהם הגשמיים התחתונים הנמשכים מהם, או מהנהגות, שהם לשון התנ"ך. או על פי חכמות חיצוניות. או על פי הבריות, והוא לשון המקובלים. או על פי שמות מוסכמות, וזה היה נוהג בקבלת הגאונים מזמן גניזת הזהר.
הקדמה לספר הזוהר:
ז) ומכאן תבין את היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו העובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה, וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה, ואמר שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פקח אחד בראשם הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו, אם היו לפחות עובדי השי"ת עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא יכשלו, ואם גם עובדי השי"ת סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה.
הקדמה לפנים מאירות ומסבירות:
ת ה) ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה, והגם ששלימות הדעת מקוה לנו, בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב יהיב חכמתא לחכימין וכו' ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, וע"כ להתפשטותגדול של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכים מקודם, באופן שנהי' ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב:
הקדמה לספר הזוהר:
ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.
ציטוטים מגדולי ישראל:
א. זהר פרשת בהעלותך אות י"ד (תרגום מארמית): כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.
ב. זהר פרשת בהעלותך אות נ"ח (תרגום מארמית): "רבי שמעון אמר אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר ספורים בפשטות , ודברי הדיוט.
כי אם כן גם בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט ועוד יותר יפים מהם…"
ג. זהר פרשת בהעלותך אות ס' (תרגום מארמית): "וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."
ד. זהר פרשת בהעלותך את ס"ד (תרגום מארמית): "אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."
ה. הקדמת חיים ויטאל זיע"א על שער ההקדמות:
-
- 1) עמ' י' טור ב':
"ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד, מגששים כעורים קיר בלבושי התורה, ואין להם עיניים רואות ברזי התורה הנסתרים בו."
-
- 2) עמ' י"א טור א': "כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם היא לובשת בגדי אלמנותה ושק הושת כסותה וכל האומות יאמרו לישראל מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתנו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם
אין עלבון תורה גדול מזה,
- ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה."
ו. המקובל רבי יהודה צבי ברנדווין זצ"ל: "והנה ידוע כי הגורם לכל היסורים הנוראים של עניות וחרב ביזה והרג ר"ל הוא מפאת חוסר השתדלות בלימוד חכמת הקבלה."
ז. הרה"ק מזידיטשוב זצ"ל (בספרו סור מרע ועשה טוב): "והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה וכו' אחר שעושה המצוה בלי טעם רק מצות אנשים מלומדה ודמיין לבהמות האוכלים חציר שאין בו טעם אכילת אדם."
ח. ר' בונם מפשיסחא זצ"ל: "אבל עתה בעקבתא דמשיחא הנסתר. כמו שאנו רואים נר דולק וקודם שכבה הוא מתחזק ביותר ושלהבת עולה יותר. כמו כןמקודם לא היה היצר הרע מתגבר כל כך, והיה די תורה בנגלה לתבלין לנגדו, אבל עתה קודם הגאולה היצר הרע מתגבר יותר וצריכים להתחזק גם בנסתר."
ט. האדמור מזדיטשוב: "אי אפשר להיטהר ולהתקדש בדורות האחרונים כלום בלעדי חכמת הזהר והקבלה."
י. המקובל רבי יהודה צבי ברנדווין זצ"ל: "והנה ידוע כי הגורם לכל היסורים הנוראים של עניות וחרב ביזה והרג ר"ל הוא מפאת חוסר השתדלות בלימוד חכמת הקבלה."
יא. האדמור הריי"צ מליובאוויטש: "ויעשה תיקון בלימודו בזהר בשעה אחת , מה שלא יעשה בלימוד הפשט במשך שנה תמימה…"
יב. הרבי מליובאוויטש: "ומי שלא לומד פנימיות התורה מתחייב בנפשו, כי גם בעסק שאר חלקי התורה יפול,ומי שאינו רוצה בלימוד זה, רק בלימוד הנגלה בלבד , מתדבק 'באתר דמותא'. ורק ע"י לימוד סודות התורה יזכה לאור החיים."
יג. בעל הסולם הקדמה לתלמוד עשר הספירות אות קנ"ה: "ולפי"ז יש לשאול א"כ למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה.אמנם יש בזה דבר גדול וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק להבין מה שלומדים מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש כי כל אדם מישראל מובטח בסופו שישיג כל ההשגות הנפלאות אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להַנות לכל נברא…"
יד. הגאון מוילנא בפירוש לסידורו: "ההשגה מתחילה מתורת הניסתר ורק אח"כ משיגים יתר חלקי התורה. ולבסוף משיגים את התורה הנגלית."
טו. תיקוני הזהר ,תיקון 30: "אוי לאלו שלא רוצים ללמוד את הזוהר מפני שהם מביאים לעולם עוני, מלחמות ואסונות."
טז. הגאון מוילנא. ספר "אבן שלמה" 11,3: "הגאולה וביאת המשיח תלויים רק בלימוד הקבלה."
יז. החידא: "לימוד ספר הזוהר מעל ועדיף על כל לימוד אחר."
יח. הרב איזיק מקומרנו, ספר "נוצר חסד": "אם דורי היה שומע לי, היה לומד כבר מגיל תשע ספר הזוהר,וכך היה יורש יראת שמים במקום יראה חיצונית."
יט. המקובל יצחק כדורי: "אני קורא לכל אחד, להקדיש כל יום לכל אחד זמן ללימוד הקבלה. מפני שבזה תלוי ניקוי נשמתכם." (ציטוט מאלון, לא שמעתי בעצמי).
כ. ספר הזוהר פרשת נשוא: "בעתיד רק בעזרת ספר הזוהר יצאו בני ישראל מהגלות."
וימציאו לעצמם תחבולה להתחזק בלימוד חכמת הקבלה, בהצלחה (-:
הרחבות ציטוטים לבעלי עיון:
הקדמת פי חכם בעל הסולם
"הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.
וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה.
וצריכים להבין דבריהם ז"ל בזה שנתלה שלימות האדם על לימוד חכמת האמת, ולכאורה מאי שאני משאר דברי תורה הנגלה, שלא מצאנו בשום מקום שיהיה חיוב על האדם להבין בכל המקצועות שבתורה ושלא יושלם בחסרון מקצוע אחד בתורה, ואדרבא אמרו ז"ל "שלא המדרש עיקר אלא המעשה", ועוד אמרו ז"ל "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים", וכהנה נמצא מאמרים רבים.
ובכדי להשיג עומק דבריהם ז"ל בהנ"ל, מחוייבים אנו מקודם להבין בטוב טעם ודעת מה שאיתא הרבה פעמים בזוהר ותיקונים אשר אורייתא, וקוב"ה, וישראל, חד הוא, ולכאורה הדברים מתמיהים מאד.
וטרם אבא בביאור דבריהם אודיעך כלל גדול שגדרו לנו רבותינו ז"ל על כל השמות הקדושים והכינויים הנמצאים בספרים, אמרו ז"ל וזה לשונם הזהב: כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם.פירוש: נודע דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, כמו דאיתא במאמר "פתח אליהו" בתחילת ה"תיקוני זוהר", אשר ע"כ בעצמות הבורא ית' וית' אפילו ההרהור אסור ואצ"ל הדיבור, וכל השמות שאנו מכנים אותו ית', אינם על בחי' עצמותו ית' אלא רק על אורותיו המתפשטים הימנו ית' לתחתונים. אפילו השם הקדוש "אין סוף" המובא בספרי הקבלה הוא ג"כ בחי' אור המתפשט מעצמותו ית', אלא כיון שגדר אור ית' המתפשט מעצמותו להיות מושג לתחתונים בבחי' אין סוף, ע"כ נגדרהו בשם הזה, אבל אין הכוונה על עצמותו ית' דכיון דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל איך נגדרהו בשם ומלה, דכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם.
וכל מתחיל להשכיל בחכמת האמת מחויב להעלות על דעתו כלל גדול הנ"ל, טרם כל עיון בספר קבלה, אשר בעצמותו ית' אפילו הרהור אסור דלית מחשבה תפיסה ביה כלל, ואיך נאמר בו ח"ו שם ומלה שהיא מורה השגה. משא"כ, בהארותיו ית', המתפשטין הימנו ית', שהם כל השמות הקדושים והכינויים המובאים בספרים, אדרבה מצוה גדולה לדרוש ולחקור, והוא חיוב גמור בהחלט על כל אדם מישראל, ללמוד ולהבין רזין דאורייתא וכל דרכי השפעותיו ית' לתחתונים, שהם עיקר חכמת האמת ושכר הנשמות לעתיד לבא.
ואיתא במדרשי חז"ל ובזוהר ותיקונים בכ"מ, אשר כל העולמות העליונים וכל הספירות הקדושות דה' עולמות א"ק ואבי"ע בכמותם ואיכותם, כל זה הוכן מכל מראש רק להשלמות בני ישראל, כי נשמת איש הישראלי היא חלק אלוקי ממעל, ו"סוף מעשה במחשבה תחילה", שעלה ברצונו הפשוט להנות לנשמות בדרך שכר טרחתם חלף עבודתם, אשר לסיבה זו התפשטה לפניו כל המציאות בדרך השתלשלות עילה ועלול זו מזו, בירידת המדרגות דרך העולמות א"ק ואבי"ע עד שלסופם הוציאו ב' בחי' מלובשות זו בתוך זו, דהיינו נשמה מגנזי מרומים מתפשטת ומתלבשת בגוף גשמי. וכמו ש מהות המציאות התפשט עד הדיוטא התחתונה שהוא גוף הגשמי בעל נשמה, כמו כן נעשה ההשתלשלות בדרך עילה ועלול בבחי' מהות קיום של המציאות הנ"ל שהוא דרכי השפעותיו המשתלשלין דרך המדרגות, באופן שאור העליון גבוה מעל גבוה יהיה סופו להתפשט ולבא להנשמה המלובשת בגוף הגשמי בעוה"ז, כמ"ש "ומלאה הארץ דעה את הויה ולא ילמדו עוד איש את חבירו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי למגדולם ועד קטנם" והבן.
ואיתא בחז"ל ובספר הזוהר ש"כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה", דכל הסיפורים והחוקים והמשפטים הכל הוא שמותיו ית' הקדושים. ולפי המתבאר לעיל, שכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם, תבין היטב, שסוד שמותיו של הקב"ה הקדושים הם סוד ההשגות המתפשטות הימנו ית' וית' לעבדיו הנביאים והצדיקים, לכל אחד לפי מהללו, בסו"ה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", אשר הפלאה הזו מגיעה לנו ע"י קבלת התורה וקיום המצוות, מתחילה ע"ד הנגלה לבד, שסגולתה לזכך גופותינו ולהגדיל נשמתינו בשיעור כזה עד שאנו ראויים להשיג כל התורה כולה ומצוותיה בבחי' שמותיו ית', שזהו כל שכר המיועד לנשמות לעתיד לבא, אמנם גם בעוה"ז, ע"ד שאיתא בגמרא "עולמך תראה בחייך" והבן.
ובזה מתבאר לנו מה שבכמה מקומות בזוהר מכנה לתרי"ג מצוות – "תרי"ג עיטין דאורייתא", ובהרבה מקומות בזוהר קורא לתרי"ג מצות – "תרי"ג פקודין", כי מתחילה מחוייב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו, ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחי' "תרי"ג עיטין", דהיינו עיצות איך שיזכה סוף סוף לבא לפני המלך ולזכות לאור פניו, כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים, וע"ד שאיתא בגמ' "מאי איכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצואר או שוחט מן העורף, אלא לא נתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל". אמנם אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים, דהיינו שבאים להשגתו, וע"י קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצוה, כי המצוה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצוה הזאת, שז"ס "נר מצוה ותורה אור", ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין", דומה לאדם המפקיד אבנים טובות ומרגליות בכלי, ואומר לאוהבו קח לך הכלי, אמנם תשמור אותו מן הגנבים והלסטים, ונמצא שכל המדובר ביניהם הוא מהכלי לבד, אבל עיקר הכוונה היא על האבנים הטובות המופקדות שמה, ודו"ק היטב.
ונודע בספרי הקבלה, שסוד שם הקדוש "הקדוש ברוך הוא" או "קודשא בריך הוא" המובא בחז"ל ובזוהר, שהוא קאי על שם הויה, ששם הקדוש הזה כולל כל השמות הקדושים עד גבוה מעל גבוה. ולפיכך נמצאנו למדין ש"אורייתא וקוב"ה חד הוא", דאע"ג לעיני ההמון לא נראה בתורה אלא סיפורים וחוקים ומשפטים לבד, אמנם כבר ביארתי ש"תפוחי זהב במשכיות כסף" דע"כ נקראים תרי"ג פקודין כנ"ל, וכמו שאמרו ז'"ל "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה" כנ"ל. וא"כ התורה וקב"ה חד הוא, אלא בסוד כלל ופרט, שקוב"ה הוא כלל כל השמות ואור כולל, והתורה נחלקת לתרי"ג אורות, ונמצא ש כולם יחד הוא אחד וסוד קוב"ה עצמו וד"ל.
עתה נשאר עוד לנו לבאר בחי' ישראל, וצריך שתבין מתחילה ענין הריבוי בצורות נבדלות ברוחניות, דהיינו איך ובמה המה מתחלקים ונבדלים זה מזה(הג"ה), כי דברים הגשמיים נבדלין בסכין וכדומה, או המקום והזמן מפריד ומבדיל ביניהם, מה שלא יתכן לחשוב כזה ברוחניות, באשר, שהמה למעלה מן המקום והזמן כנודע. אולם תדע, שכל ענין ההבדל ברוחניות ובין אורות העליונים אינם אלא בשינוי צורה. עד"מ בנפשות השכליות שבבני אדם, שודאי מחולקים ונבדלים לעצמם כל נפש אדם ואדם מחבירו, אמנם כל עיקר הבדלם אינו יותר, אלא מתוך שינוי צורתם, דהיינו שנפש של זה טובה, וזה רעה, או זו השיגה חכמה, וזו השיגה כסילות, וכדומה, וע"ד שאמרו חז"ל: "כשם שפרצופיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות זו מזו".
ועם זה מובן, אשר אם כל בני האדם היו משיגים מושכלות שוות ונטיות שוות, בלי שום הבדל כלל וכלל, אז היו באמת כל הנפשות של בני העולם, לנפש אחת תחשב. וערכה היה, כמו אור השמש שמתלבש האור בכל בני העולם, ומכל מקום לא נבחין כלל שיש צורות נבדלות באור השמש, כמו כן היתה נפש משכלת אחת מתלבשת בהרבה גופים, כי המקומות אינם מבדילים כלל בכל דבר רוחני אם לא יש בתכונתם צורות נבדלות, ודו"ק היטב.
ועכשו נבא אל הביאור, דכבר נודע דסוד נשמות דבני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל, אשר היא נשתלשלה ע"ד עילה ועלול וירדה מדרגא לדרגא עד שהיא ראויה לבא לעוה"ז, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם. ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצותיה, נמצאת מתעלית מדרגא לדרגא, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחי' שמותיו של הקב"ה שה"ס תרי"ג פקודין כנ"ל.
ועכשו הנך רואה בעיני שכלך, שאוריתא וישראל חד הוא, דכל ההבדל בין התורה ובין הנשמה הוא רק מכח שינוי צורה הנמצא בנשמה, שנתמעטה בבחי' אור קטן עד למאוד, והתורה הוא אור פשוט המתפשט ממהותו ית', שרוממותו עד אין קץ כנ"ל, דאוריתא וקב"ה חד הוא. אמנם לעת השתלמות הנשמה בכל קומתה, והיא מקבלת התורה בסוד שמותיו ית', דהיינו, שמשגת כל האור המופקד בתורה ומצוות, נמצא ממילא, שאור הנשמה שוה הוא אל אור התורה, דהא כבר השיגה כל האור שבתורה. דכל עוד שיש איזה מיעוט בהשגת חלק קטן ודק מן כללות אור התורה, עדיין נחשבת לאינה שלימה, משום דכל כללות אורה הוכן בשביל הנשמות, ע"ד שביארתי לעיל ד"כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם", וכיון שהוכן האור להשגת הנשמה, והנשמה לא השיגה את כולה, נמצאת אינה שלימה, ע"ד "אקיים כל התורה כולה חוץ מדבר אחד", שודאי הוא רשע גמור, אמנם תשפוט כזה בקיום התורה מצוות בהשגת תרי"ג הפקודין, שעכ"פ אינה שלימה בחסר לה דבר אחד גדול או קטן, וע"כ לעת קץ שסופה לבא לכלל השלימות, שהיא השגת כל אור התורה, ממילא לא נמצא אז שום שינוי צורה בין אור הנשמה לאור התורה. וממילא מתבאר לך בטוב טעם, שאוריתא וישראל חד הוא ממש, משום דאין ביניהם הבדל ושינוי צורה, נמצאים אחד ממש, ודו"ק בזה מאוד כי דברים דקים המה.
וכיון שכבר הוכחנו לדעת שקוב"ה ואורייתא חד הוא (עיין לעיל), וכאן הוכחנו שאורייתא וישראל חד, א"כ נמצא ברור ש "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".
המתבאר לנו מכל הנ"ל אשר יש ב' חלקים בתורה ומצוות, ה- א' הוא תורה ומצוות על דרכם הנגלה לעיני כל שהם בחי' קיום המצוות ולימוד התורה ע"ד תרי"ג עיטין, שסגולתם לזכך ולצרף את הגוף, ולהגדיל מעלת הנשמה, שתהיה ראויה וכדאית לקבל אור פני מלך חיים, כמו שהיתה הנשמה בשורשה, טרם מיעוטה וביאתה לגוף השפל בעולם השפל. וחלק ה- ב' הוא קיום המצוות ולימוד התורה ע"ד תרי"ג פקודין, שהוא ענין השגת שמותיו ית', וכל שכר הנשמות. וערך חלק ה- ב' על חלק ה- א' כערך השמים על הארץ, כי חלק ה- א' הוא רק בחי' הכנה, וחלק ה- ב' הוא עצם ההשלמה ותכלית הבריאה.
ובזה נתבאר קושיתינו לעיל על דברי חז"ל, דאפילו אדם מצוין בתורה ובמע"ט יותר מכל בני דורו, ואם לא למד רזין דאורייתא וחכמת האמת, מחוייב להתגלגל ולבא עוד פעם לעולם. והקשינו: מאי שנא מקצוע זה דחכמת האמת משאר המקצועות שבתורה, שלא מצאנו בשום מקום, שיהיה האדם מחוייב לעסוק בכל המקצועות שבתורה, ואדרבא מצאנו בהרבה מקומות כנגד זה, כמו "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים", ו"לא המדרש עיקר אלא המעשה", עיין לעיל.
ועכשו מתבאר הענין בפשיטות, באשר שכל חלק התורה הנגלה, אינו אלא בחי' הכנה, שנהיה ראוי וכדאי להשיג חלק הנסתר, וכנ"ל, אשר חלק הנסתר, הוא עצם השלימות והתכלית, שעליו נברא האדם, א"כ ודאי וברור דאם חסר מחלק הנסתר אע"פ ששמר התורה וקיים מצוותיה בחלק הנגלה, מחויב עוד להתגלגל ולבא לעולם לקבל מה שראוי לקבל, דהיינו חלק הנסתר ע"ד תרי"ג פקודין כנ"ל, שאך בזה נשלמת הנשמה, כמו שחשב עליה השי"ת מכל מראש כנ"ל.
והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורינו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה, כנ"ל בזוהר, וע"כ אמרו בזוהר "עתידין רזי תורה וסודותיה שיתגלו לעקבתא דמשיחא", שזהו ברור לכל מבין, מחמת שהמה תהיינה משלימות הכונה בבריאה, דעל כן תזכינה לביאת המשיח, וא"כ על כרחך שיגולו ביניהן סודות התורה באתגליא, דבלאו הכי נמנע התיקון, כי תתחייבנה עוד בגלגול.
ובזה יתורץ לך מה שיש להקשות על ביאור הזה בכלל, דמי אני ומי אבותי, אשר זכיתי לעשות ביאור בהרחבת הדעת על סודות חתומים שבזוהר וכתבי האר"י, ולמה לא מצאנו עד היום הזה שום מבאר בחכמה זו בהתגלות כמותי?
ובהנ"ל תבין מפני שדורינו זה הוא עקבתא דמשיחא ממש, אשר כולנו עומדים על מפתן התיקון השלם, אשר כל המניעה היא עזיבת חכמת האמת השוררת בדור הזה עד לקצה מסבת קושי הלשונות והענינים המפוזרים, שאין דעתו של אדם … בלי דעת. עוד נוסף על כולם הוא קטנות הדעת וטרדות המרובות הנוהג בדורינו זה, וע"כ ברצות ה' להחיש פדות נפשינו גלגל זכות על ידי לגלות השיעור שבביאור הזה וחפץ ה' הצליח בידי.
ועוד סבה היתה לי מה שבאתי לביאור גילוי הזה, ע"ד שאיתא בזוהר "חייב אדם למילף זעיר מן שטותא" בסו"ה "כיתרון האור מתוך החושך", כי אחרי בלותי במדינת פולין בעיר וארשא סגור ומסוגר בד' אמותי, דבר לא היה לי עם חשכת סביבותי, היתה לי עדנה, ונתישבתי בירושלים עיה"ק תובב"א. וכבואי פה עם הבריות ראו ראיתי בעוני עמי, עניות הדעת ושחוק הכסילים עלה עלי כקול הסירים תחת העיר לשקץ ולרמש על נשמת בית מאוינו, מדברים סרה על ה' ועל תורתו ועל עמו קול גדול שבחכמת הקבלה כולה אין כאן בינה ודעת וסברה כלל וכלל אלא המה קיבוץ של מלות ושמות, לא משל ולא נמשל רק דברים ככתבם, וזכות הוא לפטפט פטומי מלים בדברים ככתבם באמונה שלימה שהם דברים קדושים שבזה תושלם עלינו כונת הבריאה, וכשיתרבו העוסקים בהדברים ככתבן באמונה שלימה, מיד ייתי מלכא משיחא כי יושלם בזה כל התיקון ותו לא מידי ח"ו.
עד שפגשתי את המפורסמים שבהם, המה אנשים שכבר כילו שנותיהם על הלימוד בכתבי האר"י וזוהר, והצליחו שכל ספרי האר"י שגורים בפיהם עד להפליא ושם להם כקדושים שהיו בארץ, ושאלתים אם למדו אצל רב שהיתה לו השגה בפנימיות הדברים, וענו לי – חס מלהזכיר, אין כאן שום פנימיות זולת דברים ככתבם מסורים לנו ותו לא מידי ח"ו. ושאלתים אם הרח"ו ז"ל השיג פנימיות הדברים, וענו לי – ודאי לא השיג יותר ממה שאנו משיגים. ושאלתים על האר"י ז"ל עצמו, וענו לי – ודאי לא ידע פנימיות יותר הימנו כלום, וכל מה שידע מסר לתלמידו הרח"ו ז"ל וכן הגיעו אצלינו. וצחקתי מאד עליהם, דא"כ איך נתחברו הענינים בלב האר"י ז"ל בלי שום הבנה ודעת, וענו לי – אשר חיבור הענינים קיבל מפי אליהו ז"ל, והוא ידע הפנימיות באשר שהוא מלאך. וכאן שפכתי חמתי עליהם כי אפס בי כח הסבלנות לעמוד אצלם.
והנה בראותי אשר שטותם זה מצא שורשים כמעט בכל העוסקים בחכמה זו בזמן הזה, אוי לאזנים שכך שומעות, "הגם לככוש את המלכה עמי בבית", וכבר שפך הזוהר הק' מרה על כחש החטאים בנפשותם לומר שאין סודות פנימיות בתורה, כמו"ש בפ' "וירא" דאם אורייתא אתי לאחזאה סיפורין ודברי הימים הרי נמצא ג"כ בין יתר האומות סיפורים ודברי הימים כאלה, ואמרו ז"ל שהמה מקצצים בנטיעות דנוטלין מלכות בלחודוי ע"ש. ומה היו אמר בעלי הזוהר בראותם תרבות אנשים חטאים הנ"ל להכחיש שאין שום חכמה וסברא בדברי הזוהר וחכמת האמת עצמם, שברזין דאורייתא עצמם אומרים שאין שם דעת וסברא מגולה בעוה"ז, אלא פטומי מילים בעלמא, הרי באו לכבוש השכינה הקדושה ח"ו בבית המלך פנימה, אוי להם כי גמלו רעה לנפשותם. וחז"ל אמרו שהתורה הקדושה מקוננת לפני הקב"ה – עשאוני בניך שיר בבתי משקאות וכו', והמה אפילו דמות שיר אינם עושים מהתורה רק דיבורים מבהילים לכל שומע וכדי בזיון וקצף, ועוד מבקשים שכר כפנחס באמרם שבאמונה שלימה המה עושים, ועליהם הכתוב אומר "יען נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק הימני" שזוהי סבת החורבן דבית ראשון, ועדיין השטן מרקד ביננו דוקא בעקבתא דמשיחא שהוא זמן תכלה דרזין ראורייתא, וקנאת ה' צבאות באה כאש בעצמי לא תכבה, אשר מסבתה נתהותה בקרבי התעוררות לגלות את השמלה בשיעור כזה אשר ידעו שיש חכמה בישראל, וסבה זו לקחה בי חלק גדול בין יתר הסבות העקריות שבגללם באתי לידי ביאורי זה.
הג"ה: וצריך שתבין בכל תכלית וכל מטרה שהיא פשוטה בתכלית הפשטות, אמנם כל החידוד והחכמות והרבות הענינים הוים בההכנה עד שבאים להמטרה. עד"מ כשרוצה אדם לשבת בבית צריך לחכמות וחידודים בצורת התוכנית ובצורת ההמצאות ובכמות ובאיכות החדרים והקנינים, וסוף מטרתו אינה אלא בחי' פשוטה – לשכון שם. וז"ס הכתוב "כתפארת אדם לשבת בית", שהוא מחשבה פשוטה בלי מושכלות וריבוי כלל ובלי חידוד אלא רצון פשוט.
ודע שכל החידוד שיש כמושכלות המה לפי רוב הטעויות הראויות ליפול בדבר האמת, אמנם דבר האמת בעצמו הוא פשוט בלי חידוד כלל.
ויש סוד בזה אשר זהו עיקר החומה של ברזל המפסקת ביננו ואבינו שבשמים, כי יש לך דברים הנסתרים מחמת גודל עומק ורום שבהם, ויש לך דברים הנסתרים מחמת דקות (הנמרצת), עד"מ כזבובים הפורחים באויר שאינם נראין לעין מפני דקותם.
וכיון שאורו ית' אור פשוט כזה, אשר שכל האדם שאינו מרגיש זולת שיעור של מהות ע"כ אינו תופס פשוט, כמו דברים קטנים מזה השיעור שצריך לכלי ממש שבראיה, כי עומק רום ועומק רוחב הגם שאין כולם נתפשים אבל מושג לך עכ"פ זה המקצת הקרוב, משא"כ דברים הדקים דומה לך כמו שאינם במציאות כלל כי אינך משיג אפילו מקצתם."
הקדמת ספר הזוהר:
סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות ,שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי' אוה"ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.
סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.
סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו. מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות.
סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פו"ח כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.
ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.
עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.
ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.
הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות
מי יהין להוציא זה מלב ההמון, ולברר דרכיהם, שאין השגתם שלימה גם בשני חלקי התורה הנק' פשט ודרוש: אשר סדר ד' חלקי התורה פרד"ס לפי דעתם, שמתחילה מבינים הפשט, ואח"כ הדרוש, ואח"כ הרמז, ובסוף הכל מבינים הסוד: אמנם איתא, בסידור הגר"א ז"ל שתחילת ההשגה מתחלת מהסוד, ואחר שמשיגין חלק הסוד שבתורה, אפשר להשיג חלק הדרוש ואח"כ חלק הרמז ואחר שזוכה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריים: אז זוכה להשיג חלק הפשט שבתורה ע"כ: והיינו דאמרו ז"ל במסכת תענית זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות ע"כ. כי לזכיה גדולה אנו צריכים להבין בפשטי המקראות. להיותינו מחוייבים להשיג מקודם ג' החלקים שבפנימיות התורה, אשר הפשט מלביש אותם, והפשט לא יופשט, ואם עדיין לא זכה לזה, לרחמים גדולים הוא צריך שלא יהי' נעשית לו סמא דמותא ח"ו, ולאפוקי מטענת המתרשלים בהשגת הפנימיות, ואומרים בלבם דיינו בהשגת הפשט, והלואי שנשיג אותה, והיינו שמחים בחלקינו, שדבריהם דומים למי שרוצה לעלות על המדרגה הרביעית, בטרם שיפסוע על ג'מדרגות הראשונות:
(אות ב) אמנם לפי"ז צריכים להבין ההעלמה הגדולה הנוהגת בפנימיות התורה, כמש"א במסכת חגיגה אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד: וכן כל הספרים המצויים לנו במקצוע הזה, חתומים וסתומים לעיני כל ההמון לא יבינו זולת השרידים אשר ה' קורא אותם, בהיותם כבר מבינים את השרשים, מדעתם, ובקבלה מפה אל פה: אשר הוא תמיה רבתי איך מונעים תהלוכות החכמה והתבונה מקרב העם אשר הוא כל חייתם ואורך ימיהם, ולכאורה הוא עון פלילי שע"כ אמרו ז"ל במדרש רבה בראשית על אחז שע"כ נקרא אחז בשביל שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', דע"כ גדלה אשמתו וכו': וכן חוק הטבע אשר עינו של אדם צרה, להאציל מהונו ורכושו לאחרים, אבל כלום יש לך מי שעינו צרה, מלהאציל מחכמתו ותבונתו על אחרים, ואדרבה ביותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ומכ"ש בתורת ה' וחפצו ית':
ות ה) ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה, והגם ששלימות הדעת מקוה לנו, בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב יהיב חכמתא לחכימין וכו' ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, וע"כ להתפשטותגדול של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכים מקודם, באופן שנהי' ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב:
וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה, ולא הי' כן בזמן הקודם מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם מהוגנים, כמו שהארכנו לעיל, וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכת הגלות בעוה"ר עד היום הזה, והיינו שאמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהי' פרושים מרדיפה אחר התאוה והכבוד, שאז יהי' אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת מב"ד כנ"ל: או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם וכו', אשר אז לאידך גיסא, יהי' אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד כי אין עוד חשד ופחד, פן ואולי לא ישאר עומד על מדותיו ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החכמה מאוסה בעיניהם באופן שאין להשיג תמורתה, לא תאוה ולא כבוד, ולפיכך כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנוס, וישוטטו רבים ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה, ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו בב"א:
מהות חכמת הקבלה:
שפת הקבלה דומה לכל שפה מדוברת ועדיפותה, במשמעות הגלומה במלה אחת!
במבט שטחי נראית שפת הקבלה כמין תערובת משלשת הלשונות הנ"ל. אולם המבין להשתמש אתה יווכח שהיא שפה מיוחדת לעצמה, מתחילתה עד סופה. ואין הכוונה על תוארי המלים, אלא על הוראותיהם, שבזה כל ההפרש ביניהם, אשר בשלושת הלשונות הקודמים, כמעט ואין כל הוראה למלה אחת, דהיינו, לאפשר למעיין להבין על מה המלה רומזת, ורק בצרוף של כמה מלים, ולפעמים גם פרשיות, אפשר להבין תוכנם והוראתם. היתרון שבשפת הקבלה היא, אשר כל מלה ומלה שבה, מגלה למעיין את תוכנה והוראתה, בתכלית הדייקנות, לא פחות מכל לשונות בני אדם, אשר כל מלה ומלה יש לה גדרה המדוייקת שאי אפשר להחליפה באחר.
נתינת רשות
שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עמהם בפרהסיא בפני כל עם ועדה, ולהסביר כל מלה ומלה על אופנה, כי גם אנכי נשבעתי לרבי, שלא לגלות, כמו כל התלמידים שקדמוני. אבל שבועה זו, ואיסור זה, אינם חלים זולת על אותם הדרכים הנמסרים בעל פה, מדור דור, עד הנביאים ומעלה, כי הדרכים האלו, אם היו מתגלים להמון העם, היו מביאים הפסד רב, מטעמים הכמוסים לנו.
אמנם אותו הדרך, אשר אני עוסק בספרי הוא דרך המותר, ואדרבה נצטויתי מפי רבי להרחיבו כמה שאפשר לי, ומכונה אצלינו דרך התלבשות הדברים. ועין במאמרי רשב"י, שלדרך הזה מכנה נתינת רשות. וזהו שהעניק לי ה' במדה שלמה, אשר מקובל אצלינו, שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור, על דרך שאמרו ז"ל "ראוי היה שמואל הקטן וכו' אלא שאין דורו זכאי לכך", ועל כן אמרתי שכל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסבת הדור שלי.
מאמר לסיום הזהר
ומכאן הוכחה ברורה שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח, כי עינינו הרואות שכל הביאורים על ספר הזהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזהר, וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש " הסולם" שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.
ויש לדעת שענינים רוחניים אינם כענינים גשמיים שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר, באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ"ש שהדור הזה כבר הגיע להכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וכו', הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד, אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש ונלמד ונתיגע בשיעור הרצוי יגיע זמן הקבלה ויקויים בנו הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.
ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.
ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה, באופן שנתן ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים, והמופת הוא שאין שום אדם מתרגש כלל מן הגאולה כמו שהיה צריך להיות בזמן הגאולה אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם. הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'. ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה.
היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: " שלימות ההשגה" ו" הגאולה השלימה".
הקדמת ספר הזוהר
סא) אכן לפי"ז נשאלת השאלה, למה לא היה נגלה ספר הזוהר לדורות הראשונים, שבלי ספק היו חשובים במעלה יותר מדורות האחרונים והיו ראויים לו יותר, ויחד עם זה יש לשאול למה לא נגלה ביאור ספר הזוהר עד האריז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו. והתמיה העולה על כולנה, למה לא נגלו ביאור דברי האריז"ל, ודברי הזוהר מימי האריז"ל עד דורנו זו (ועי' בהקדמתי לספר פנים מסבירות על הע"ח באות ח' ד"ה ואיתא עש"ה) ונשאלת השאלה, הכי אכשר דרי. והתשובה היא, כי העולם, במשך זמן קיומו של שתא אלפי שני, הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג' שלישים ראש תוך וסוף, דהיינו חב"ד, חג"ת, נה"י. וז"ש ז"ל ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח (סנהדרין צז ע"א) כי בב' אלפים הראשונים שהם בחינת ראש וחב"ד, היו האורות מועטים מאד, והיו נחשבים לבחינת ראש בלי גוף, שאין בו אלא אורות דנפש. כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי בכלים, הכלל הוא, שהכלים הראשונים נגדלים בכל פרצוף מתחילה, ובאורות הוא להיפך, שאורות התחתונים מתלבשים בפרצוף מתחילה, ונמצא כל עוד שאין בכלים רק העליונים לבד, דהיינו כלים דחב"ד, יורדים שם להתלבש רק אורות דנפש, שהם האורות התחתונים ביותר. וז"ש על ב' אלפים ראשונים שהם בבחינת תהו. ובב' אלפים השניים של העולם, שהם בחינת חג"ת דכלים, ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, שה"ס תורה. וע"כ אמרו על ב' אלפים האמצעים שהם תורה. וב' אלפים האחרונים הם נהי"מ דכלים וע"כ מתלבש בעולם בזמן ההוא אור דנשמה, שהוא האור היותר גדול, וע"כ הם ימות המשיח. גם הדרך הוא בכל פרצוף פרטי, שבכלים דחב"ד חג"ת עד החזה שלו, האורות מכוסים, ואינם מתחילים להאיר חסדים המגולים, שפירושו, התגלות הארת חכמה עליונה, אלא מחזה ולמטה, דהיינו בנהי"מ שלו. והוא הסבה, שמטרם התחילו להתגלות הכלים דנהי"מ בפרצוף העולם, שהם ב' אלפים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם, אלא בזמן האריז"ל שכבר נתקרב זמן השלמת הכלים שמחזה ולמטה, נתגלתה אז הארת חכמה העליונה בהעלם, ע"י נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז"ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה, וע"כ גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו. ועכ"ז כיון שהכלים האלו עוד לא נשלמו לגמרי (שהוא נפטר בזמן ה' אלפים של"ב כנודע.) ע"כ לא היה העולם עוד ראוי שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים, אלא קנין ליחידי סגולה מועטים. שלא ניתנה להם הרשות לגלותם בעולם. וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר ב' אלפים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד. באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ השי"ת.
סג) ולפי"ז תבין שבאמת אין קץ לשעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים, כי זה הכלל בכל הפרצופין של העולמות ושל הנשמות, אשר כל הזך נברר תחילה אל הפרצוף ולפיכך נבררו תחילה הכלים דחב"ד מהעולם וכן מהנשמות, ולפיכך היו הנשמות שבב' אלפים הראשונים גבוהות לאין קץ. ועכ"ז לא יכלו לקבל קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים מהעולם ומהן עצמן, שהם חג"ת נהי"מ כנ"ל. וכן אח"כ בב' אלפים האמצעים, שנתבררו הכלים דחג"ת אל העולם וכן מן הנשמות, היו הנשמות באמת מבחינת עצמן עוד זכות עד מאוד כי כלים דחג"ת מעלתם קרובה לחב"ד, (כמ"ש בהקסה"ז ד"ו ד"ה ומה) ועכ"ז עוד היו האורות מכוסים בעולם, מטעם חסרון הכלים, שמחזה ולמטה מהעולם, וכן מן הנשמות. ולפיכך בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו היא הגרועה שבמציאות, כי ע"כ לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה המה המשלימים את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים, ואין המלאכה נשלמת אלא על ידיהם, כי עתה בשכבר נשלמים הכלים דנה"י, ויש עתה כל הכלים ראש תוך וסוף בפרצוף, נמשכים עתה קומות שלימות של האורות, בראש תוך וסוף, לכל הכדאים להם, דהיינו נר"ן שלמים, כנ"ל. ולפיכך רק עם השתלמותן של הנשמות הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים להתגלות ולא מקודם לכן.
סד) ובאמת נמצאת קושיא זו עוד בדברי חז"ל (במס' ברכות דף כ') א"ל רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא, אי משום תנויי? בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין וכו' אמר הויות דרב ושמאל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא. ואלו רב יהודה כד הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. א"ל קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם וכו' עכ"ל עש"ה. הרי שאע"פ שהן למקשן והן למתרץ, היה ברור שהראשונים היו חשובים מהם, מ"מ מבחינת התורה והחכמה, היו רב פפא ואביי יותר חשובים מהראשונים. הרי מפורש, שאע"פ שהדורות הראשונים חשובים יותר מדורות האחרונים במהות נשמתם עצמם כנ"ל, שהוא מטעם שכל הזך ביותר נברר תחילה לבוא לעולם, מ"מ מבחי' חכמת התורה היא מתגלית יותר ויותר בדורות אחרונים. והוא מטעם שאמרנו, כי מתוך שקומה הכללית, הולכת ונשלמת על ידי היותר אחרונים דוקא, לכן נמשכים להם אורות יותר שלמים אע"פ שמהותם עצמם הוא גרועה ביותר.
סה) ואין להקשות לפי"ז, א"כ למה אסור, לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה. הענין הוא כי במה ששייך להשלמת חלק המעשי מהמצות, הוא להיפך, שהראשונים נשלמו בהם יותר מהאחרונים והוא משום שבחינת המעשה, נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות, וסודות התורה וטעמי המצוה נמשכים מהאורות שבספירות, וכבר ידעת שיש ערך הפוך מהכלים להאורות, שבכלים, העליונים נגדלים מתחילה, (כנ"ל אות ס"ב) וע"כ נשלמו הראשונים בחלק המעשה יותר מהאחרונים. משא"כ באורות, שהתחתונים נכנסים מתחילה. וע"כ נשלמים בהם התחתונים יותר מהראשונים. והבן היטב.
סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות ,שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי' אוה"ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.
סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.
סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו. מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות.
סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פו"ח כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.
ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.
עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.
ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.
הקדמה לתעס:
כב) אכן, אם נשים לב לדבריו ז"ל, המה מתבהרים לפנינו כעצם השמים לטוהר, כי מה שכתב, "מוטב לו שיניח את ידו הימנו אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה על מזל של חריפות ובקיאות, אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, כלומר, שעמל ויגע בתורת הנגלה ועדיין היצה"ר בתוקפו עומד ולא נמוח כלל, כי עדיין לא ניצל מהרהורי עבירה, כמ"ש רש"י לעיל בביאור בראתי לו תורה תבלין, עש"ה. ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאד לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשי"ת בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה, ומכל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו, ואיך יוכל לזכור עוד בשעת הלימוד בהשי"ת, כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים הם ח"ו אינם יכולים לבא אצלו עם הכוונה להשי"ת בבת אחת, ולכן מיעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוין דעתו ולבו להשי"ת בשעת לימוד בלי טורח, ואפילו הוא קשה העיון ביותר, כי העיון בנושאים של החכמה והשי"ת, הם אחד, וזה פשוט מאד.
כג) ולפיכך מביא ראיה יפה מדברי הגמרא "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה" כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו, ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון אליה, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא כמ"ש במדרש הנ"ל, "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת, כל החכמה וכל התורה בלבו". אמנם ודאי שצריך זמן, להרגיל את עצמו במאור שבתורה ומצוות, ואיני יודע כמה? ויכול אדם לצפות כן בכל שבעים שנותיו, לפיכך מזהירה אותנו הברייתא (חולין כ"ד) שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור' יוסי אומר רק ג' שנים (ע"ש בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם. ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה לבא לשמה ולזכות בחכמת התורה. והברייתא לא פירשה את התחבולה, אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק בחכמת הקבלה, ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה ולא הצליח, ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל, עש"ה.
כה) עתה תראה, איך כל הקושיות שהבאנו בתחילת ההקדמה המה הבלי הבלים אלא המה הם המכמורים שפורש היצה"ר, לצוד נפשות תמימות, כדי לטורדן מהעולם בלי חמדה. ונראה את הקושיא הא', שמדמים את עצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה גם בלי ידיעת חכמת הקבלה, הנה אני אומר להם, אדרבא, אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נ"ר ליוצר ב"ה בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם נשמת אדם תלמדנו, כי אז מתגלים לכם כל רזי תורה כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים. אלא אם עדיין אתם עומדים בבחינת העסק שלא לשמה, אלא שתקותכם לזכות על ידיה לשמה, א"כ יש לי לשאול אתכם, כמה שנים אתם עוסקים כן. אם עדיין אתם נמצאים בתוך חמש השנים לדברי תנא קמא, או תוך שלוש השנים לדברי רבי יוסי, אז יש לכם עוד לחכות ולקוות, אבל אם עבר עליכם העסק בתורה שלא לשמה יותר מג' שנים לדר"י וה' שנים לת"ק, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו סימן יפה עוד בדרך הזה שאתם דורכים, ולמה לכם להשלות נפשכם בתקות שוא, בשעה שיש לכם תחבולה כל כך קרובה ובטוחה, כמו הלימוד של חכמת הקבלה, כמו שהוכחתי הטעם לעיל, להיות העיון בנושאי החכמה דבר אחד עם השי"ת עצמו, עי' היטב לעיל.
כו) וכן נמשש את הקושיא השניה במ"ש, שצריכים תחילה למלאות כריסם בש"ס ופוסקים. הנה בודאי הוא, שכן הוא לדברי הכל, אמנם ודאי שכל זה אמור, אם כבר זכיתם ללימוד לשמה, או אפילו שלא לשמה אם אתם עומדים בתוך ג' השנים או ה' שנים, משא"כ אחר הזמן ההוא, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו עוד סימן יפה לעולם, וכמו שנתבאר לעיל, וא"כ מוכרחים אתם לנסות הצלחתכם בלימוד הקבלה.
כז) עוד צריכים לדעת, שישנם ב' חלקים בחכמת האמת: חלק א', הוא הנקרא סתרי תורה, שאסור לגלותם זולת ברמיזה, מפי חכם מקובל, למקבל מבין מדעתו. ומעשה מרכבה ומעשה בראשית שייכים ג"כ לחלק הזה. וחכמי הזוהר מכנים החלק הזה, בשם ג' ספירות ראשונות: כתר, חכמה, בינה, ומכונה ג"כ בשם ראש הפרצוף. חלק שני, הוא הנקרא טעמי תורה, שמותר לגלותם, וגם מצוה גדולה לגלותם. ונקרא בזוהר, בשם ז' ספירות תחתוניות של הפרצוף, ומכונה ג"כ בשם גוף של הפרצוף. כי בכל פרצוף ופרצוף דקדושה, יש בו עשר ספירות, הנקראות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שג' ספירות הראשונות מהם, מכונות ראש הפרצוף. וז' ספירות התחתוניות מכונות בשם גוף הפרצוף. ואפילו בנשמה של האדם התחתון, ישנן ג"כ בחינות עשר הספירות בשמותיהן הנ"ל, וכן בכל בחינה ובחינה, הן בעליונים, והן בתחתונים. כמו שיתבארו הדברים בטעמיהם, בפנים הספר בע"ה. והטעם, שז' ספירות התחתוניות שהן גוף הפרצוף, נקראות בשם טעמי תורה, הוא סוד הכתוב, חיך אוכל יטעם. כי האורות המתגלים מתחת לג' הראשונות, שהם סוד ראש, מכונים "טעמים", והמלכות דראש מכונה "חיך". ומשום זה נקראים בשם "טעמי" תורה, כלומר המתגלים מחיך הראש, שהוא בחינת מקור כל הטעמים, שהוא מלכות דראש, אשר משם ולמטה אין שום איסור לגלותם, ואדרבא, שכר המגלה אותם גדול לאין קץ ולאין שיעור. אכן ג' הספירות הראשונות הללו וז"ס התחתוניות הללו, האמורות כאן, מתפרשות: או בכלל כולו, או בפרטי פרטיות שאך אפשר לחלק, באופן, שאפילו ג' הספירות הראשונות, מהמלכות שבסוף עולם העשיה, שייכות לחלק סתרי תורה שאסור לגלותן, וז' הספירות התחתוניות שבכתר דראש האצילות, שייכות לחלק טעמי התורה אשר מותר לגלותן. והדברים האלה מפורסמים בספרי הקבלה.
כח) ומקור הדברים הללו תמצא במסכת פסחים (דף קי"ט), דאמרינן שם, כתיב (ישעיהו כ"ג) והיה סחרה ואתננה קודש לה', לא יאצר ולא יחסן, כי אם ליושבים לפני ה' יהיה סחרה, לאכול לשבעה, ולמכסה עתיק וכו'; מאי למכסה עתיק, זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי נינהו, סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, מאי נינהו, טעמי תורה. ופירש רשב"ם ז"ל, וז"ל "עתיק יומין": זה הקב"ה, דכתיב ועתיק יומין יתיב, "סתרי תורה": הוא מעשה מרכבה, ומעשה בראשית, ופירושו של שם, כדכתיב זה שמי לעלם, "והמכסה": היינו שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא למי שלבו דואג, כמ"ש באין דורשין. "זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין": והכי משמע, למכסה סתרי תורה, שהיו מכוסין מתחילה, ועתיק יומין גילה אותן, ונתן רשות לגלותם, ומי שמגלה אותם זוכה למה שאמר בפסוק זה, עד כאן לשונו.
כט) הרי לך במפורש, ההפרש הגדול בין סתרי תורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה (המפורש שם בגמרא בפירוש הכתוב) בשביל שמכסה אותם, ואינו מגלה אותם. והיפוכם טעמי התורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה, בשביל שמגלה אותם לאחרים. והאיכא דאמרי לא פליגי אלישנא קמא, אלא רק משמעות דורשין איכא בינייהו, אשר הלישנא קמא דורשין סיפא דקרא "ולמכסה עתיק" וע"כ מפרשין השג השכר הגדול על מכסה את סתרי התורה, והאיכא דאמרי דורשין רישא דקרא "ולאכול לשבעה" שמשמעותו "טעמי תורה", בסו"ה וחיך אוכל יטעם, כי אורות הטעמים מכונים אכילה, וע"כ מפרשים השג השכר הגדול הנאמר בכתוב, על המגלה את טעמי התורה. אבל אידי ואידי סוברים, שאת סתרי התורה חייבים לכסות ואת טעמי התורה חייבים לגלות.
ל) הרי לך תשובה ברורה על הקושיות: הרביעית, והחמישית, שבתחילת ההקדמה. שמה שתמצא בדברי חז"ל וגם בספרים הקדושים שאין מוסרים אותה אלא למי שלבו דואג בקרבו וכו', היינו את אותו החלק שנקרא סתרי תורה, שהוא בחינת ג' ספירות ראשונות ובחינת ראש, שאין מוסרין אותה אלא לצנועים, ובתנאים ידועים,שבכל ספרי הקבלה שבכתב ושבדפוס, לא תמצא אפילו זכר מהם, כי הם הדברים שכיסה עתיק יומין, כנ"ל בגמרא. ואדרבא אמור אתה, אם אפשר להרהר ואפילו להעלות על הדעת, שכל אלו הקדושים והצדיקים המפורסמים, שהם גדולי האומה משופרי דשופרי, כגון ספר יצירה, וספר הזוהר, וברייתא דר' ישמעאל, ורב האי גאון, ור' חמאי גאון, והר"א מגרמיזא, ויתר הראשונים עד לרמב"ן, ובעל הטורים, ובעל השו"ע, עד לגאון מוילנא, והגאון מלאדי, ויתר הצדיקים, זכר כולם לברכה, שמהם יצאה לנו כל התורה הנגלית ומפיהם אנו חיים, לידע המעשה אשר נעשה למצוא חן בעיני השי"ת, והרי, כל אלו כתבו והדפיסו ספרים בחכמת הקבלה, כי אין לך גילוי גדול מכתיבת ספר, אשר הכותב אותו, אינו יודע מי הם המעיינים בספרו, שיכול להיות שח"ו רשעים גמורים יסתכלו בו, ואם כן אין לך גילוי רזי תורה יותר מזה, וח"ו להרהר אחר מיטתם של קדושים וטהורים הללו, שיעברו אפילו כקוצו של יוד על מה שכתוב ומפורש במשניות ובגמרא, שאסור לגלות אותם, כמ"ש באין דורשין (במס' חגיגה). אלא בהכרח, שכל הספרים הנכתבים והנדפסים, המה בבחינת טעמי תורה, שעתיק יומין כיסה אותם מתחילה, ואח"כ גילה אותם בסוד חיך אוכל יטעם כנ"ל, שסודות אלו, לא רק שאין איסור לגלותם, אלא אדרבא, מצוה גדולה לגלותם (כנ"ל בפסחים קי"ט), ומי שיודע לגלות ומגלה אותם, שכרו הרבה מאד, כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דוקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק בב"א.




