מי הם יראי ה' מעבדי פרעה רחמן ליצלן? מה בין פרעה לישראל בעבודה פנימית? מה ההבדל בין נשמה לגוף? האם התורה ספר מעשיות? מה הם נשים וקטנים בעבודת ה'? מה בין מעשה לכוונה בעבודת ה'? מדוע נאמר אהיה אשר אהיה פעמיים? לא מספיק יציאה אחת ממצרים? מדוע מי שלא לומד קבלה מרחיק את המשיח? מדוע חוזר בגלגול מי שלא לומד קבלה? מה ההבדל בין חיצוניות המצוות לפנימיות שבהם? מה נקבל על עצמנו כדי לקרב אהבה וגאולה? מהו שכתוב בגמרא אם לא יכול להתגבר על יצרו שילבש שחורים וילך לעיר אחרת?
אומר הרב"ש:
ענין סביבה {מתוך הספר דרגות הסולם רב"ש} – (מדרש תנחומא, בשלח) "ויקח שש מאות רכב בחור". משל מי היו, אם תאמר משל מצרים, והלא כבר נאמר "וימת כל מקנה מצרים", אם תאמר משל פרעה, והלא כבר נאמר "הנה יד ה' הויה במקנך" וגו', אם תאמר משל ישראל, והלא כבר נאמר, "וגם מקננו ילך עמנו" וגו', אלא משל "הירא את דבר ה', מעבדי פרעה".
הרי למדנו שהירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל". עד כאן לשונו. מכאן משמע שעיקר השמירה מסביבה היא מסביבה של ירא ה'. והם עבדי פרעה, שענין פרעה הוא כמו שאמר האר"י הקדוש ,שגלות מצרים היתה הדעת דקדושה בגלות. ופרעה היה מוצץ את השפע, שענינו הוא הרצון לקבל. שהם נקראים עובדים רק לטובת עצמם, ואין להם שום שייכות לעבודה להשפיע, כי כל כוונתם היא רק להנאת עצמם. ועיקר השמירה שצריך להיות מפניהם, היא משום שבחיצוניות ניכר שהם עובדים, שעוסקים בתורה ותפילה בהתלהבות ומדקדקים בכל מיני דקדוקים. ומשום זה הם נקראים "ירא ה'", אחרת הם לא היו נקראים כך.
ומכל מקום בפנימיותם הם משועבדים לפרעה, היינו שכל כוונתם היא רק למלאות רצונם וצרכי עצמם, ואין להם שום שייכות לגבי עבודה של להשפיע. וסביבה כזו מביאה תקלה לעובד ה', משום שהאיש רוצה ללכת בדרך ה', והוא רואה את עבודתם בזמן שהם עוסקים ביראת ה', אזי הוא מתפעל מהכוחות שלהם. היות שבזמן שעוסקים בבחינת עבדי פרעה, אזי אין להם ההתנגדות מצד הגוף, שהיות שגם הכוחות האלו, שנותנים הם רק לצורך הגוף. וממילא לא שייך כאן ענין של התנגדות, אלא אדרבא, הגוף מסכים לתת כוחות. נמצא שסביבה כזו מביאה תקלה לישראל, היינו למי שרוצה להיות ל"ישראל" ולא להיות מ"עבדי פרעה". היות שעבד ה' מתפעל מעבודתם של עבדי פרעה, אזי העבדות של עבדי פרעה מוצאת חן בעיניו. לכן הוא נמשך אחריהם, וממילא הוא מקבל את מחשבותיהם וכוונותיהם, ועל ידי זה הוא מתחרט על כל הכוחות, שכבר נתן בעבודה של להשפיע. ומכאן ולהבא כבר אין לו שום כוח שיוכל להמשיך בעבודה דלהשפיע. מה שאין כן בסביבה של חופשים, שאין הם מסוג של ירא ה', אזי אין להם שום קשר איתו, היות שהוא יודע שאין מה ללמוד מהם. ואז אין להם שום התחברות המחשבה, כי הוא יודע שאסור ללמוד ממעשיהם וממחשבותיהם של חופשים. לכן מסביבה כזו אין תקלה. מה שאין כן מ"יראי ה'" שהם עבדי פרעה, הם מביאים תקלה לישראל, ומהם צריכים לברוח כמטחוי קשת. עכ"ל
פניני החכמה – הסבר:
שואל המדרש, אם תאמר משל פרעה, הרי כתוב "הנה יד ה' הויה במקנך, אם תאמר משל ישראל הרי נאמר "וגם מקננו ילך עמנו" אז אם ככה על מי מדובר?
אלא מדובר על "הירא את דבר ה', מעבדי פרעה".
דהיינו האדם עולם קטן, והעולם אדם גדול, כשמדברים בעבודה פנימית, פרעה, משה, בלעם, תיבת נוח, לא מדובר על סיפורים חיצוניים רק, אלא על תכונות בתוך האדם שעליו לתקן, או להשתמש בהתאם.
כפי שאומר רשב"י הקדוש זוהר בהעלותך:
כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.
"אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."
"וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."
דהיינו כשמדברים מעבר לרובד המעשה ומתחילים לעסוק בעבודה העיקרית, שהיא עבודת הכוונה הפנימית, מדרגת הלשמה ששמה עיקר עבודת ה' מתחילה, כפי שכתוב מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה, שוודאי גוף בלי נשמה הוא דבר מת לחלוטין.
אם ככה רובד המעשה לבד אף על פי שהוא חשוב ומקיים אותנו, הוא רק שלב א' ונקרא דומם דקדושה.
אבל כדי להתקדם קדימה, להרגיש קשר לבורא, להכיר את הבורא להיות בדבקות איתו, המעשה לא מספיק וצריכים את עבודת הכוונה.
ייתכן שאדם עושה את המעשים הכי משובחים, וזה חשוב זה שלב א', אבל מבחינת הכוונה הוא בבחינת נשים וקטנים:
כפי שאומר הרמב"ם "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט מעט; ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה." { נשים – הם בחינת נקב, נקב זה חיסרון, שפועלים מתוך חיסרון למלאות את תאוותן, מוכן במצב זה האדם לקיים מצוות רק אם מרגיש הנאה מיידת בהם. קטן – שאין לו רצון חזק וחשיבות לדברים אמיתיים, אלא דברים חולפים וזמניים- דהיינו שמוכן לפעול רק במעשה החיצוני ומסתפק בכך, ללא הכוונה הפנימית.
לכן במצב שאדם עובד את ה' במעשה, אבל בלי הכוונה האמיתית אז כאשר בודקים את זה בהסתכלות הרוחנית זה נקרא שהוא ירא ה' – מצד המעשה, אבל מעבדי פרעה- דהיינו כי הכוונה שלו היא עדיין במצריים, רק המעשה יצא ממצרים אבל את הכוונה עוד לא הוציא, ואם נדייק צריך קודם לרדת למצריים, כדי לצאת- דהיינו לגלות בכלל שהלא לשמה זה דבר רע, רוב האנשים מסתפקים בלא לשמה, ומרגישים שלמים במצריים.
לכן גם נאמר אהיה אשר אהיה, למה פעמיים? אומר הרב"ש אהיה ראשון כנגד היציאה במעשה הגשמי, אהיה השני- היציאה בכוונה. אבל רק אדם שמתחיל לעבוד על המעשה מטעם הכוונה צריך עזרה לצאת ממצרים, מי שלא דווקא נהנה במצריים, יותר מזה אומר הרב"ש שיש אור מקיף מיוחד שניתן לקליפות כדי להנות את שהותו במצריים. והרי נאמר גם "ואת הדגה אשר אכלנו במצריים"
אומר הרב"ש זצוק"ל בשם הארי"זל: :ענין פרעה הוא כמו שאמר האר"י הקדוש ,שגלות מצרים היתה הדעת דקדושה בגלות. ופרעה היה מוצץ את השפע, שענינו הוא הרצון לקבל. שהם נקראים עובדים רק לטובת עצמם, ואין להם שום שייכות לעבודה להשפיע, כי כל כוונתם היא רק להנאת עצמם. ועיקר השמירה שצריך להיות מפניהם, היא משום שבחיצוניות ניכר שהם עובדים, שעוסקים בתורה ותפילה בהתלהבות ומדקדקים בכל מיני דקדוקים. ומשום זה הם נקראים "ירא ה'", אחרת הם לא היו נקראים כך. ומכל מקום בפנימיותם הם משועבדים לפרעה, היינו שכל כוונתם היא רק למלאות רצונם וצרכי עצמם, ואין להם שום שייכות לגבי עבודה של להשפיע."
כמו כן אומר הזוהר הקדוש:
סוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.
ממשיך ואומר הרב"ש שעל האדם להיזהר ביתר זהירות מצד המעשה החיצוני שמציג את עצמו כשלם ומתוקן, גם אמרו כבר חזל "אפילו כל העולם אומר לך צדיק אתה היה בעינייך כרשע" מכיוון שהעולם- דהיינו הנגלה, המעשה עלול לבלבל. האדם חושב שאם קיים את המעשה החיצוני בזה נגמרה העבודה ויבוא ליטול שכרו בעולם הבא, אבל כל עוד לא תיקן את כוונתו והשיג את חכמת האמת, דהיינו חכמת האמת היא כל המדרגות הרוחניות בדרך לקשר לבורא- אז יבוא בגלגול עד שישלים כמו שאומר הזוהר הקדוש:
מתוך הקדמת פי חכם בקיצור לשון:
וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה.
ועכשו מתבאר הענין בפשיטות, באשר שכל חלק התורה הנגלה, אינו אלא בחי' הכנה, שנהיה ראוי וכדאי להשיג חלק הנסתר, וכנ"ל, אשר חלק הנסתר, הוא עצם השלימות והתכלית, שעליו נברא האדם, א"כ ודאי וברור דאם חסר מחלק הנסתר אע"פ ששמר התורה וקיים מצוותיה בחלק הנגלה, מחויב עוד להתגלגל ולבא לעולם לקבל מה שראוי לקבל, דהיינו חלק הנסתר ע"ד תרי"ג פקודין כנ"ל, שאך בזה נשלמת הנשמה, כמו שחשב עליה השי"ת מכל מראש כנ"ל.
והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורינו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה, כנ"ל בזוהר, וע"כ אמרו בזוהר "עתידין רזי תורה וסודותיה שיתגלו לעקבתא דמשיחא", שזהו ברור לכל מבין, מחמת שהמה תהיינה משלימות הכונה בבריאה, דעל כן תזכינה לביאת המשיח, וא"כ על כרחך שיגולו ביניהן סודות התורה באתגליא, דבלאו הכי נמנע התיקון, כי תתחייבנה עוד בגלגול.
מביא ואומר עוד בהקדמת ספר הזוהר: וזה כמו שכותב בהקדמת ספר הזוהר (דף רמ"ב) וזו לשונו: המצוות שבתורה נקראים בלשון הזוהר בשם פקודין. ונקראים אמנם גם בשם תרי"ג עיטין (עצות). וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצוות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון. {בעל הסולם}
דהיינו, המצוות מחולקות לפנימיות וחיצוניות, אחור ופנים. כסימן לדבר: יש מעשה המצווה, וכוונת המצווה. המעשה עצמו הוא פעולה שמגרה את הנפש, עיקר המצווה היא בכוונה בנפש האדם, ברוחניות. לכן כאשר עושים את המצווה רק במדרגת הדומם בלי כוונה, לא מרגישים כלום, כי האור האלוקי לא מופקד שמה עדיין, זה רק הכנה לדבר.
כאשר אנו מטהרים את עצמנו ויוצאים קצת מהאנוכיות ומתחילים להיכנס בלשמה, אז מרגישים קצת את הפנימיות שבמצווה, ובזה מופקד האור והקשר לבורא.
הדרך הנכונה להתחיל את הפעולה, את ההכנה ובמקביל לעבוד במסירות נפש על עבודת הכוונה, וכאשר נפעל את פנימיות המצווה {לא רק תחיצוניות שלה, את המעשה} אז נזכה ללשמוע בקול דברו, דהיינו להרגיש את ה' דרך המצוות, את הרוחניות, את הפנימיות, את אור החכמה האלוקי.
סיכום:
קיום המצוות והמעשים קלה כחמורה חשוב מאוד והוא הבסיס לכל עבודה רוחנית.
יותר מזה, בלי ההלכה אנחנו לא נפגשים עם סביבת הכוונה שיכולה לגרות את נפשנו לצד הרוחני שבנו.
כמו כן אומר בעל הסולם במאמר לסיום הזוהר:
"אבל לפיכך נתן לנו השי"ת תורה ומצוות שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם מועילה לנו להפוך טבענו. ומכאן תבין את גודל החומרה של העסק בתורה ומצוות לשמה. כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות אינה לתועלת הקב"ה אלא לתועלת עצמו, הרי לא בלבד שלא יהפך טבע הרצון לקבל שבו, אלא אדרבה הרצון לקבל שבו יהיה הרבה יותר ממה שיש לו מטבע בריאתו. כמו שביארתי בהקדמה לביאור הסולם בכרך הראשון עי"ש באות ל' ל"א ואין להאריך כאן."
משמע אין דרך אחרת להיפגש עם הצד הרוחני שבנו ולתקן את האנוכיות בעולם, רק בסביבה של תורה ומצוות.
כי ההלכה מאוד מיוחדת וחשובה, היא נותנת לנו מאין מסגרת בסיסית ששומרת עלינו גם כשלא הגענו לכוונה האמיתית, ומהווה לנו מעין כוונה מינימלית בסיסית שהיא הקרקע להתקדם קדימה.
אך עליה וקוץ בה, מצד אחד היא חשובה, מצד שני היא רק הקיום, הדומם. כדי להתקדם מעבר למעשה מעבר ללא לשמה, חייב את הכוונה, ואם אדם מקבל על עצמו לפעול רק את המעשה ומזניח את הכוונה ואת פנימיות התורה, הרי זה מתחייב בנפשו, והוא בבחינת יראי ה' מעבדי פרעה, כי לכאורה הוא ירא ה' כי עושה את המעשים הנכונים, אבל מעבדי פרעה, כי פועל לא לשמה לתועלת עצמו, וגם לא מתקדם משם והרי זה סם המוות והוא מתחייב בנפשו וטוב לו שלא נברא.
אומר השל"ה הקדוש בפירוש על מסכת פסחים, "שכל הלומד תורה שלא לשמה כהולך לאישה מנאפת" חס ושלום, בהמשך אומר שפשוט אין ברירה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל עדיין זה חטא. רק אין ברירה אז התירו חז"ל, אבל צריך לזכור שמתוך שלא לשמה נעשית לו סם המוות, וטוב לו שלא נברא, וטוב לו שתהפך שליתו על פניו, וכל ההזהרות החמורות של חז"ל בעניין..
כמו כן אמרו לנו חז"ל:
רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא".
כיצד אפשר להגיד דבר כזה? ניאוף עריות זה אחד החטאים החמורים ביותר שיש.
ידוע שהתורה לא באה לספר סיפורים, אם כך מה זה המדרש המוזר הזה לכאורה קיבלנו אישור לעשות עברות אם יש חשק?
ידוע שיש כלל בלימוד הגמרא, "שהתורה דיברה מבני אדם" רוב המקרים בגמרא הם מקרים סבירים, כי התורה לא נתנה לחמורים או לרשעים אלא לבני אדם. אז כיצד כתוב דבר כזה בגמרא? לכאורה אישור לעבור עברות חופשי?
אלא ידוע שהתורה לא באה לספר רק סיפורים, אם ננסה להסביר בפנימיות לעניות דעתי יש להגיד שאמרו לנו חז"ל שאם היצר מתגבר עלייך, דהיינו הפרטיות, האגו – הלא לשמה, ואתה הולך לאישה זרה, לאישה זונה, ושוכב עמה, הרי אין מדובר על אישה גשמית, הייתכן שהסיפורים בגמרא על רבי עקיבא שרדף אחרי אישה בדקל או טיפס אחריה, חס ושלום להרהר על צדיקים כאלה?
אלא אישה הכוונה לשכינה הקדושה שזה מה שבאמת ליבו של האדם חפץ – האהבה העילאית) כפי הכתוב לעולם ילמד אדם תורה אלא במקום שליבו חפץ), אם הוא שוכב איתה, דהיינו רוצה לקבל ממנה תמורה, עוסק בתורה ומצוות בעל מנת לקבל לעצמו, אז שלא יחשוב שאם הוא מקיים ומדקדק בכל התורה והמצוות מבחוץ הוא כבר צדיק, אלא שילבש שחורים, שיזכור שהוא בלא לשמה- במקום השחרות. כמו כן שילך לעיר אחרת, עיר מלשון התעוררות, שלא יחשוב שהוא בעולם האצילות, אלא זה עיר אחרת לא של הקדושה ויש לו עוד המון מה לתקן..
אל יחלל שם שמים, חלל מלשון מקום החלל הפנוי, המקבל בעל מנת לקבל, שהאדם פוגע בתכלית שלו שהיא לקבל בעל מנת להשפיע כאשר מנסה לעשות חלל במקום שצריך אמונה.
לכן על כל אדם, להשתדל ביתר שאת להגדיל את מעלת פנימיות התורה על מעלת חיצוניות התורה, להתחיל את עבודת הכוונה, את עבודת הלשמה, שהמאור של פנימיות התורה בדורנו בתוספת קיום תורה ומצוות קלה כחמורה, עם משמעות מודעות, ועבודה פנימית, לאט לאט מכשירים את האדם, להגיע למדרגת לשמה לזכות לסודות התורה ולהגיע למטרה לשמה הוא נברא.
כפי שאומר בעל הסולם בהקדמה לספר הזוהר:
אבל הם דומים, כאותה התולעת שנולדה תוך הצנון, והיא יושבת שם וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון שהיא נולדה בו. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת, אני חשבתי שכל העולם הוא כמדת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול נאור אדיר ויפה להפליא. כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו, ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם. אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות להשפיע נחת רוח ליוצרם בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג את עצמם ואת כל המדרגות של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים, ואז היו אומרים בעצמם מה שאמרו חז"ל, אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי.
לסיום נביא את דברי הזוהר המאוד ברורים בעניין ובנושא שדיברנו ממנו, מומלץ לקרוא:
בעל הסולם, הקדמת פי חכם בכמה מקומות בזוהר מכנה לתרי"ג מצוות – "תרי"ג עיטין דאורייתא", ובהרבה מקומות בזוהר קורא לתרי"ג מצוות – "תרי"ג פקודין", כי מתחילה מחויב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו, ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחי' "תרי"ג עיטין", דהיינו עצות, איך שיזכה סוף סוף לבוא לפני המלך ולזכות לאור פניו, כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים, וע"ד שמובא בגמ': מה אכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף, אלא לא ניתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל. אמנם אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים, דהיינו שבאים להשגתו, וע"י קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצווה, כי המצווה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצווה הזאת, שז"ס: נר מצווה ותורה אור, ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין".
לכן מוכרחים לעצות טובות, לדברים שהם יטהרו לנו את הכלים, שזה נקרא הכשרה והכנה, בכדי שנוכל לקבל את הטוב ועונג. ובגלל זה ניתנו לנו תרי"ג מצוות, הנקראים בלשון הזה"ק בשם "תרי"ג עצות", שהן עצות לטהר עצמנו מזוהמת כלי קבלה שלנו.אנו צריכים לקיים את התו"מ, בכדי שזה יביא לנו לידי טהרה. שעניין טהרה, פירושו טהרת הכלים מהרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה "לכלוך", שהוא מטעם שהוא בשינוי צורה מהבורא, שהוא כולו להשפיע. לכן מטרם שמנקים את הכלים אי אפשר לתת לתוכם שום דבר טוב, שכל דבר שיתנו בכלי המלוכלך, זה יתקלקל.
וזה כמו שכותב בהקדמת ספר הזוהר (דף רמ"ב) וזו לשונו: המצוות שבתורה נקראים בלשון הזוהר בשם פקודין. ונקראים אמנם גם בשם תרי"ג עיטין (עצות). וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצוות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון.
רב"ש, שלבי הסולם, קדושה וטהרה בעבודה
רב"ש, שלבי הסולם, מהו מחצית השקל בעבודה – א'המצוות שבתורה נקרא בלשון הזוהר בשם תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה, יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שכתבו חז"ל (שבת פ"ח): עושי דברו לשמוע בקול דברו, בהתחלה עושי ואח"כ לשמוע, נקראים המצוות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה ושל הגוף.
בעל הסולם, הקדמת ספר פי חכםכבר נודע, שסוד נשמות בני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל, אשר הנשמה היא נשתלשלה ע"ד עילה ועלול, וירדה מדרגה לדרגה, עד שהיא ראויה לבוא לעוה"ז, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם. ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצוותיה, נמצאת מתעלית מדרגה לדרגה, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחינת שמותיו של הקב"ה, שה"ס תרי"ג פקודין.
הקדמת ספר הזוהר: סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות ,שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי' אוה"ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.
סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.
סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו. מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות.
סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פו"ח כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.
ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.
עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.
ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.
1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.
יש הגדרה מאוד מיוחדת של בעל הסולם בתלמוד עשר הספירות:
עוד אומר בעל הסולם:
מה ההבדל בין הצורה הבלועה בחומר לצורה הכללית שמחוץ לרצון?
ולסיכום נביא את דבריו של בעל הסולם הקדוש, על מנת לטעום קצת מהמושג השוואת צורה- החוק הכי חשוב ברוחניות.
ואף על פי שחכמת הקבלה, אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמ"ש במאמר מהות חכמת הקבלה בד"ה חוק שורש וענף). ולפיכך נמצא גם כן, אשר כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנכיית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודה היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת "רצון לקבל" הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל, שמכוח זה נמצא בה כוח המושך וכוח הדוחה.
נסיים בדברי הרב"ש הקדוש בשם אביו מהספר שמעתי:
