קבלה
דף 2319

לעוד מאמרים בקבלה מפינה זו לחצו כאן: 
מהי קבלה מעשית?

קבלה מעשית, היא צד הסוד שבתורה, צד הקדושה העליונה שמתפשטת ללב. לקבל בעל מנת להשפיע זו קבלה מעשית – אהבה שלמה. אנו טמאי מתים (טמאי הרצון לקבל לעצמנו) על כן אין לנו אפשרות להתעסק בקבלה מעשית. {מכיוון שיש צמצום ב' ואסור לקבל בעל מנת להשפיע כי אין לנו את הכוח והמסך} כמו כן אנו נמצאים בתיקון הבריאה ולא במטרת הבריאה, ותיקון הנפש (רצונות השפעה) קודם לתיקון הגוף (רצונות דקבלה). מבחינתנו קבלה מעשית זה יהיה לקבל בעל מנת לקבל בבחינה ד', מה שגורם למוות. {מוות הנו שינוי צורה מהבורא, נפרדות]. כל תורת הקבלה עוסקת בבחינת טעמי התורה, ולא סתרי התורה. שמצווה לגלותם ובזכות זה תלויה הגאולה.

האם הקבלה המעשית היא משו גשמי?

קבלה מעשית היא לא משהו גשמי, הקבלה המעשית המדוברת בפי ההמון הקמעות וכן הלאה, הם רק סימן שמייצג את הפנימיות שמאחורי הדברים. הסימן החיצוני מצד עצמו אינו משפיע. בכל מקרה מי שכן מבין בזה ויודע לעסוק אומר האר"י הקדוש שבדורנו אנו טמאי מתים ואין לנו רשות להשתמש בזה, ואף מי שיודע ומשתמש בזה נענש.

האם הקבלה יכולה להועיל לי בגשמיות?

אין חכמת הקבלה עוסקת בגשמיות אלא בנפש האדם, אם אתם מרגישים יאוש מהגשמיות אם אתם מחפשים מה הטעם בחייכם? כיצד להתקרב לבורא ולהגיע לתכלית לשמה נבראתם- דבקות בבורא שזה האושר והתענוג האמיתי, אז הגעתם למקום הנכון – לקבלה, אם אתם רוצים להיות יותר גבוהים מבחינה גשמית, או לקבל פרנסה טובה יותר, אין זו מטרת חכמת הקבלה, אלא החכמה מלמדת כיצד לאהוב את הבורא ולהיות אדם יותר טוב. להגיע להרמוניה ושלמות רוחנית פנימית.

מהם בלק ובלעם בפנימיות?

בלק ובלעם מייצגים רצונות מאוד גדולים וקיצוניים של גאווה ואנוכיות בנפש האדם. רצונות שכל טבעם בעל מנת לקבל, עמלק מלשון – בעל מנת לקבל. מתקשרים ומקבלים את כוחותיהם מהררי החושך (הרהורים ומקום המחשבה של צמצום א') מעזא ועזאל, שמייצגים את כלל הכוחות בצמצום א'. אומנם אלה רצונות גדולים שהורגים את האדם ולא ניתן לעבוד דרכם, אלה רק דרך צד האדם ניתן להגיע לתיקון. צד האדם היא ההליכה בקו האמצעי, בעבודת הקו, ואף בצמצום ב'. {לכן התנגדו לבריאתו, כי מפריע להם לקבל את מדרגת החכמה שחפצים בה ומכריח אותם להתחיל בעבודה של שפלות}

רצונות אלה רוצים להשיג את החכמה העליונה ישירות ללא מעבר דרך השכל הישר דרך הקו. האמת אין מדובר על כשפיים גשמיים וקמעות חיצוניים, או טלפתיה טלקנזיס או כוחות של אברי גדי.. כל הכוחות האלה הם אכן סוג של סימן בלבד מצד ענפי הסיטרא אחרא העליונה, סימנים של כוח מעבר לשכל הישר, מעבר לרגילות והחושים הרגילים שאנו מכירים, אבל הם רק סימן בעלמא, אומנם סימנים מגניבים, מעניינים.. אבל סימנים.

עיקר הכוונה על מדרגה רוחנית מאוד גבוהה, שקליפת בלעם זו היא קליפה רוחנית {אף מעבר לזמן ומקום של חמשת החושים הגשמיים, הגוף האתרי, אנרגיה גשמית עדינה וכו},

קליפה זו מציעה לאדם עוצמה רוחנית, אפילו מעבר לגשמיות הנפסדת, במקום דרך האמת דרך הקדושה, דרך הקו האמצעי- שהיא עבודת ה', אהבת הזולת, וקיום תורה ומצוות, הדרך שהנחילו לנו חז"ל, אבותינו הקדושים ומשה רבנו.

מה הקשר בין סמים לטומאה?

קליפה זו מציעה לאדם מעין סמים רוחניים, לקבל את מדרגת החכמה ללא חסדים, אף מעבר לחושים הגשמים, בעוצמה רוחנית של טומאה, ובכך הורגת את האדם. רואים כסימן יפה שהסמים הגשמיים מגרים באדם חוויה מעבר לזמן ומקום בבחינת נהירו דקיק דדקיק דדקיק ביחס לרוחניות, אבל עדיין מעוררים בו יותר מהגשמיות העכורה והמצומצמת, ובכך מגרים לאדם מאוד את ההשתוקקות וההרגשה שלו. אומנם דרך זו הורגת מכיוון שהדרך לרוחניות והשגה מעבר לזמן ומקום היא דרך הקו- דרך הבינה, דרך החסדים, ולא דרך גירוד ההשתוקקות והגדלת הפרטיות וההעצמה שלה- על מנת לנסות למשוך שלמות לא חוקית, ג"ר דחכמה לגוף. מה שגורם למוות כי לא ניתן להחזיק בהשתוקקות. לא משנה גם כמה סמים אני יקח, המוח הגשמי שלי ידפק בשלב מסוים, מכיוון שהוא נתון לחוקים של השכל הישר, אף מבחינה ביולוגית, וגם אם נגרד בכוח התענוג חזק בסופו של דבר זה גורם למוות- דהיינו מוות הינו נזק לתודעה, שהמוח הגשמי שמייצג את השמירה על מקום האימון הגשמי נשבר, דבר חמור ביותר מכיוון שאנו מצווים לשמור על התודעה הגשמית המבטאת את מקום האימון הגשמי.

יש לדייק שנבואות של טומאה ועוצמה רוחנית לא מחייבים שימוש בסמים גשמיים, כמו למשל שהאינדיאנים עושים, או  עובדי אלילים בזמנם, שהיו משלבים לקיחת סמים הגורמים להזיות או לגירוי תת המודע, והיו קושרים אותם לנבואות שלהן ..{אם כי זה סימן נחמד לעניין} אבל בעיקר מדובר על כוחות תודעה בנפש האדם, כוחות שהרבה מהם מוסתרים בדור הזה או באופן רגיל בכלל, מכיוון שאיבדנו את הרגישות הפנימית לעולם התודעה בגלל משיכתנו ותפיסתנו המאוד חיצונית והגשמית בדור הזה. אם כי למתחילים ברוחניות ובעלי השגה מעבר לעולם הזה, יש את הניסיונות האלה בעולם הרוחני.

בכל אופן עיקר הטומאה דווקא מנסה לשדוד אורות מהקדושה. יותר מזה, בלעם מבין שכדאי לעבוד את ה'. כי ה' הרי בעל העוצמה הגדולה ביותר, אבל הכל במסגרת הגאווה והאנוכיות שלו, והרי הקשר אל ה' הוא רק ע"י השוואת צורה ועבודה פנימית אמיתית. כפי הכתוב "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי" ,אשוב לי, דהיינו לתועלתי הפרטית- הכל היה לעצמו. ניסיון לא קל אומנם, על מסטיק בזוקה אנחנו לא מוותרים, איך נוותר על מדרגות עצומות של טומאה?

באמת נותנים לנו להתאמן על דברים קטנים בהתחלה, על צעצועים. אבל רק משה רבנו יכול באמת לנצח את קליפת בלעם, בלי אמונה למעלה מהדעת, שהיא היסוד והתשתית של עבודת ה', אין דרך לנצח את בלעם.

שנזכה להידבק במשה רבנו, ולהגיע להשפעה מעשית בע"ה. שבת שלום.

הרחבה למתקדמים ובעלי עיון:

תוך פרי חכם מאמר "תוכנתה של חכמת הנסתר בכללה" (מאמר קשה למתקדמים- מצורף הסבר כללי בין קטע לקטע)

 

השכלה שימושית מטבע המדרגות ההם, אשר המשיג מוצא בהם תענוג ונועם בשיעור מופלג מאד בעת השגתם, אשר דבר זה נמשך בפשיטות מתוך ביאתו ברצון העליון יתברך. כי דרכי השגחתו בקיום העולם, אינו יותר אלא על-ידי שתי כוחות שוים שהרוצה בעשייתם, מושך אותם על-ידי תענוג בשעת מעשה, אשר התענוג הזה מכריחם לדבר, ומה שרוצה שלא יעשו, הוא מרחיקם על-ידי יסורים, שהנברא מתיסר בעשיה. ועל-כן הוא עוזב אותו. וחוק זה שמור על שלימותו במיני בעלי החי, ובמין האדם, להיותו עומד לתכלית. ועל-כן הנהגתו מסתבכת, ומוכרח לתמורות בכל שעה ורגע. לפעמים מקופח החוק על-ידי חוק ההרגל שעושה הטבע שני בעדו. טבע המדרגות טבע המדרגות למשיג כטבע בעלי חי, כלומר, שחוק שכר ועונש שמור מאד, ולא יעבור, וגם ההרגל לא ישנה אותו. ב' חלקים במחקרים חומריים במחקרים חומריים יש שני חלקים: א. הוא המציאות. הב'. הוא קיומם: הכמות והאיכות של פרנסתם, ואופן השגתם: על-ידי מי, ועל-ידי מה. ולפיכך נמצא טעם מר גדול בחללים שבין מדרגה למדרגה, אשר המשיגים יקוצו בהם מאד, והוא עשוי ונמשך כן עליהם, כדי שלא ישארו שם בתָוֶךְ, כמו שנוהג עם בעלי חיים הפשוטים. אולם יש לפעמים שהמשיגים חוזרים אחורנית בזכרם הטעם והעונג, שנמצא שם. קליפה: אין חזרה ברוחניות והנה כשחוזרים הרי כבר היא מדרגה אחרת, ונקראת קליפה ביחס למדרגה הראשונה.

הסבר: כמו שבגשמיות יש חוקים של שכר ועונש, אם נגעתי באש נשרפתי וכו' אם אכלתי רעל נפגעתי, כך גם בנפש האדם. זה מוחשי ומעל עיכוב הזמן בעיקר לבעלי השגה.

במחקר החומרי יש שני חלקים, המציאות עצמה, למשל אני רעב, והקיום של המציאות אני צריך לאכול, עצם הסעודה. בין סעודה לסעודה צריך יגיעה, גם כאשר אני רוצה להשיג סעודה יותר טעימה, אני צריך להכין את הסעודה, אין מיקרוגל ברוחניות, על כן נדרשת יגיעה בין המדרגות. יש לי את האפשרות להישאר לאכול זרעונים טעימים ברוטב עליון, או להתקדם לחיטה משובחת יותר משוחה בשמן, אבל עליי לשלם על המעבר.

המרירות בין המדרגות מחייבת אותנו להתקדם ולא להיתקע, כל העולם נע ע"י דרך תורה ודרך יסורים. אבל לעיתים אין כוח להתקדם ומסתפקים במועט, אבל מכיוון שבקדושה תמיד מתקדמים, אני לא יכול לחזור אחורה זה כבר לא יספק אותי, על כן זה יהיה כבר קליפה מבחינתי.

שני חלקים בהשכלה שימושית בהשכלה שימושית יש שני חלקים. הא' היא קדושה. הב' היא קליפה. והיינו, כי לפעמים, משום איזה צורך, גם החכמים חוזרים למקום שנמצא שם טעם של תענוג גדול, כדי לפעול מה. אולם מיד יוצאים משם ונכנסים למקומם, ועל-כן גם החזרה נקראת קדושה. אמנם על-פי-רוב חוזרים לשם רק המפחדים ובעלי רצון חלשים, הרוצים להמנע מעבור דרך שבין המדרגות המר להם, והם נשארו תקועים שם, כי לא יכלו לעלות אל מרום פסגתם הנרצה.

הסבר: חכם חוזר אחורה במידה ושכח לתקן משו או כי מחפש עבודה, רשע או בעל רצון חלש יחזור אחורה כדי לברוח מעבודה חדשה וכביכול להישאר עם מה שמתוקן כבר.

דרך פעולה בשמות דרך הפעולות בשמות, הוא המשכת הנועם במדה מרובה, שאז יכול להמשיך אותו הרוח גם בחברו המתפעל מאד, ובזה יכול לרפאותו, או לצוהו ולכופו לקיום רצונו.

רצון בעליון חוק בתחתון, על כן בעל רצון חזק, יכול להשפיע על מה שמתחתיו.

ב. קבלה מעשית ההפסד מכל ריבוי בארנו לעיל בעניין השכלה שימושית. שהנרצה מה' מכריח לנברא עם אור תענוג העשיה שמתלבש בו. והאינו רצוי מה' ימנעהו עם אור של יסורים המתלבש בו. וזה עניין ההפסד מכל ריבוי. "מרבה נכסים מרבה דאגה" וכו'. משום שיש גדר לכל רצון ה', להיותו רוצה בעשיות מרובות במעלות הסולם של התפתחות. ואם לא היה גדר על כל תענוג, היה הנברא משתקע בעשיה אחת כל ימיו, ולא היה מטפס על המעלות. לפיכך, ההשגחה מגדרתו עם מכאובים המסובבים מתוך כל ריבוי תענוג.

פרעון בהמי ופרעון אנושי ויש תענוג קרוב שאינו נוהג בו עניין של תקוה, אלא נפרע על יד, ויש אמנם תענוג רחוק "מקווה", שזמן פרעונו הוא מקווה בזמן מאוחר. הראשון נקרא פרעון חושי. והשני נקרא השכלי. הראשון מוכשר לכל חי, ודרך ההנהגה בטוחה ובלתי משובשת. והשני אינו מוכשר רק למין האדם בעל העיון והדרכים משובשים. כי מתוך שזמן פרעונו הוא במאוחר, ממילא נעשה מוכשר להפרעות ולמניעות המבלבלים אותו בעבודתו.

כח-התשלומי "כח סבתי" פרעון מדעת, פרעון מחושים: שהם פרעון אנושי ופרעון בהמי, שהמה ב' כוחות ההשגחה, שעל ידיה עושים בעלי החיים את התפקיד המוטל עליהם מהשגחתו יתברך כנ"ל באורך.

אמת המידה בבעלי החכמה אמנם יש מדרגות רבות גם במין האנושי עצמו, כי דבר זה נמדד בחוש ההתפתחות של כל אחד, ובמידת נסיגתו מעולם הבהמי – לעולם האנושי. כי האדם הבלתי מפותח כל צרכו, לא יוכל לחכות לפרעונו זמן רב, והוא בוחר בעבודות המשתלמות לו מיד, ואף אם יהיו במחירים נמוכים יותר. והאדם המפותח ביותר, יוכל להתאפק ולבחור בעבודות שמחירם גבוה, גם אם זמן פרעונם ממושך וארוך מאד. ותדע, שזוהי אמת המידה לבעלי החכמה, כי דבר זה תלוי בהתפתחות חומרי של כל אחד. וכל מי שיכול להאריך זמן פרעונו יכול להשיג מחיר יותר גדול.

מהו התפתחות? ולפיכך תראה מרבית המלומדים, תיכף בעת השתלמותם, שיוכלו להנות ולקבל שכר עמלם, מניחים את הלימוד ויוצאים לשוק לסחור עם העם ולקבל שכר. אבל היחידים מתאפקים וממשיכים להשתלם בלימודם, כל אחד לפי כשרונותיו המפותחים, משום שרוצים לקבל מחיר יותר גבוה, כגון, להיות מגדולי הדור, וממציאי המצאות. וכמובן שלאחר זמן חבריהם מקנאים בהם לא במעט.

כח המטרה ותדע שזהו אמת המידה של התפתחות הדורות. דהיינו, בכח ההתאפקות להאריך זמן פרעונו, ולבחור בסכום היותר גבוה. ועל-כן בדורות הללו, התרבו הממציאים, בעלי שיעור קומה, היות שנמצאים בדורינו יותר בעלי סגולה מסוג זה, שהפלגת עמלם היא לאין קץ, משום שחושיהם מפותחים ביותר להתאפקות, הן בהארכת הזמן, והן בכח העמל.

כח חוזר או "כח סבתי" כי אין לך תנועה בכל בעלי החיים, שתהיה בלתי נפרעת, שהוא המכונה כח המטרה, והמדרגות אינם משוערים רק לפי הרגשת השכר. דהיינו, בהתפתחות. שכל המפותח יותר הוא בעל הרגש ביותר. וממילא כח המטרה הוא פועל בו בשיעור גדול ביותר, ויש בכוחו להרבות ולגדל עמלו ביותר. והשנית היא האמורה לעיל. דהיינו, כח החכוי (הציפיה) לזמן פרעון – באופן שכח סבתי הזה משוער בשנים, שהם: הא' הרגש היקר, אשר ההרגש הזה, הוא הסכום של המחיר, אשר בעל הרגש גבוה נמצא המחיר גבוה, וכח הסבתי מרובה. והב', הוא כח ההמתנה לזמן מאוחר, אשר אפילו למחיר היותר גבוה צריכים גם-כן לגוף מפותח שיהיה לו הרגשה מן הריחוק. וכל התפתחות המגולגלת ובאה על מין האנושי, אינו רק שתי ההרגשות האמורות: הרגש יקר, והרגש מרחוק. שמידת החכמה מטפסת ועולה על ידיהם לשיא גובהה.

הסבר: ככל שהאדם מפותח יותר הוא יכול להאריך את שכר פרעונו, ואין מדובר על משו חיצוני, אלא ככל שהוא מפותח וזך יותר ממילא יכול להשיג אור יותר גבוה כמו כן כוח הדחייה שלו גדול יותר ויכול להמתין זמן רב עבור דבר גדול. כמו כן מדרגה גדולה יותר דורשת תשלום גדול יותר. כמו שכאשר אני רוצה לקנות בניין גדול יותר צריך יותר כסף, ככה זה במדרגות הרוחניות.

אבל כאשר רק הצד הפרטי פועל אנו רוצים מילוי מיידי כמו ילדים קטנים ובעלי רצון חלש תינוק בוכה מיד אם לא מקבל מה שרוצה, לא מבין מה יהיה בעוד חמש דקות. ככל שהאדם גודל ומתפתח שכר פרעונו גודל ויודע לפעול על דברים גדולים יותר, כפי שהביא משל פועל בנין מקבל לכאורה משכורת מיידית באותו יום, הקבלן בסוף הפרויקט, אבל מי מרוויח יותר באמת?

הביא גם דוגמא יפה שבדור הזה הרצונות מאוד מפותחים נשמתית ופוטנציאלית אז כביטוי בגשמיות התרבו בעלי ההמצאות, מכיוון שחושבים לטווח ארוך יותר ומפותח יותר.

קליפה זה מלשון קל ויפה, הקליפה מציעה לאדם להשיג מהר ובקלות תענוג, אבל על תענוג רוחני צריך לשלם ביגיעה ולעבור תהליך להשיגו, אומנם מתקבל בצורה שלמה ולא מכבה את הרצון כמו תענוג גשמי.

קבלה מעשית ותדע ששליטת הרגשות האמורות, מורגשות בעיקר בבעלי השגה, בהיות הנעים של כל מדרגה רבה מאד, וממילא שכרו סמוך אליו תמיד, ולמה לו להצטער ולטפס למדרגה יותר גבוהה.

רוח התענוג, ועונג שכלי ולא עוד, אלא שיש כאן בחינת רוח, ובחינת חכמה, והמה אחת. אלא לגבי מקבל הכלול מגוף ושכל, מורגשים כמו שתי כוחות: לגוף, רוח נייחא. ולמוח, שכל רב. ועל-כן צריך הגוף להפסיד מרוחו, בעת שעולה לקבל השכלה ודעת.

הסבר: שליטת הרגשות מורגשת בעיקר בבעלי השגה, כי יש להם על מה להתמקח, התמקחות על ההפרש בין גלידה בבוקר לגלידה בצהרים, זה לא רציני. שמתעסקים באורות רוחניים ניכרת העבודה. שהגוף עולה לקבל מדרגה חדשה לכאורה זה הפסד כי מוותר על מה שיש לו, וגם כדי לקבל מדרגה חדשה צריך לוותר על הקודמת, הויתור מתבטא בזה שמעבר בין מדרגה למדרגה יש טעם מר, אז לכאורה הגוף מפסיד מרוחו, אבל לאחר מכן ודאי יצא שכרו גדול.

ההמון ואף המדע מנסים להבין מה זה קבלה מעשית, (לפחות כפי שנתפסת בחמשת החושים) אומר בעל הסולם שהם חוקרים במקום הלא נכון ממילא לא ימצאו תשובה.

ג. מהות המסתורין ואגפיה להלן ברצוני לתת למעיין, מושג בהיר להבין, את האיסור להשתמש בקבלה מעשית, וכן בכשפים וכל מיני מיסתורין (מיסטיציזם) הנהוג בעולם, וזאת כדי להמציא בסיס נאמן להמשיך ממנו מחקר מדעי. על מדוכה זו התקבצו בימינו הרבה מלומדים, המתאמצים להביא העניין תחת מחקר מדעי נסיוני והרבה מחשבה הקדישו לחכמה זו. ולפי ידיעתי, לא מצאו עדיין בזה כל בסיס מדעי הראוי לשאת ולתת בו. והוא, מטעם חסרון ידיעתם במקור של המסתורין הללו, שאין שכל אנושי יכול להגיע שם. ומה שהביאני לגעת במקצוע הזה, הוא מחמת שראיתי אי ידיעתם של ההמון, להבחין במידת מה בדברים כגון אלו, והם מערבים כל מיני מסתורין בקערה אחת. ועל-כן באתי הפעם להראות את מקורם ואת בסיסם של המסתורין ממין הזה. כבר ביארתי בחלק א', אשר שלושה חלקים נמצאים בחכמת הנסתר, שהם, השכלה החומריית והצורתיית והשימושיית. ובחלק השלישי הנקראת השכלה שימושיית, ביארתי איך בעלי הקבלה המעשית פועלים פעולות שלא כדרך הטבע, שהוא מתוך חזרתם אחורנית, לאותם המדרגות הראשונות, שנמצאים בהם הרבה נועם ומתיקות, אשר מתוך זה, מתרבים מאד רוח החיוני שבהם, בדוגמה שתראה אצל אנשים פשוטים, אשר בעל הרצון החזק מפעיל את בעל הרצון החלש הימנו, ומכריחו לפעולות כרצונו, ובלי שום כח שכלי או הבנה, או תועלת בשבילו, הוא הולך ומציית לו לכל אשר ירצה. על-דרך-זה, כשבעל השגה מתאמץ להשיג אותם המדרגות המביאים חיות ורוח גדול, המה יכולים להפעיל בשיעור מסויים גם בחבריהם. כי טבע הרוחני, כטבע הדגים בים, אשר הגדול בולע את הקטן, בשעה שהוא חושב ממנו. ומחשבה לבד פועלת כאן, ויתר אמת אינו מחשבה, אלא רצון ורוח, כי מחשבה אינה מועילה להניע גם בעל המחשבה עצמו, ואיך תניע את חברו? אלא שהרצון מקבל ומצטייר מדמות מחשבה ההיא, של בעל הרצון הגדול, ופועל אצל הקטן ממנו, אשר בעלי הפסיכולוגיה מגדירים זאת בשם "כח של מחשבה", והוא טעות, כי הוא רצון, ולא מחשבה. ותדע שכח הפועל הזה הוא כל-כך אמיץ, עד שיכול להוליד דמיונות אצל חברו, ממש באותו שיעור שכל אדם שולט לצייר דמיונות במוחו עצמו, ומבחינת השליטה הוא תקיף יותר לאין שיעור, מהמצייר דמיונות במוחו עצמו. כי המצייר בעצמו – הרי יש לו לעומת הדמיון בחינת כח הבקורת השכלי, ואם הוא מכחיש את הדמיון, הרי הדמיון ההוא נחלש, ואינו יכול לפעול כלום. מה-שאין-כן בהמתפעל מחבירו, הריהו נמצא אז במצב של אנרכיה בלי שום פעולת מכונה שלו, שנקרא מוח. ועל-כן לא יארע לו לעולם כח הבקורת, אלא אותו הדמיון שהשיג מיד חברו הולך ופועל בו, כמו שהיה מוסכם לו מכבר, בהחלט גמור, ולמעלה מבקורת כמו, הסוג של דעה קדומה. ולא עוד, אלא שיכול להתלבש ולשאוב את רוחו של חברו לתוכו, עד להרגיש בשיעור מה, את הרגשותיו ואפילו את זכרונותיו ולעשות בהם משא ומתן, ולברר מהם את הנרצה ולהודיע לו. וז"ש: שמכחישין פמליא של מעלה. כי הגם שהגיע להם רק הנובלות, עם-כל-זה נשארים ומשמשים עם-זה בקביעות, ומגדילים רוחם החיוני יותר מחכמים אמיתיים.

הסבר: באופן כללי בעלי ההשגה יכולים לחזור אחורה בזמן למדרגות עליונות, יכולים לפעול מלב אל לב, ללא מעבר שדרך השכל הישר – ישירות על תת המודע, שזה נקרא כוח מיסטי. העניין שהכוח הזה לא נועד לשימוש בקביעות, רק כדרך אגב, כי עיקר העבודה צריכה להיעשות דרך השכל הישר, דרך המודעות. יש מצבים שהחכמים משתמשים עם כוח הזה כמסייע, בטומאה מנסים להשתמש בכוח הזה בקביעות.

בצורה המיסטית לכאורה אפשר להשיג הרבה דברים כי אין את ההגבלה של השכל הישר. ואז האדם יכול לפעול על עצמו ועל החברים שבתוכו (שאר הרצונות והפרטים הנובעים מהם) המון דברים שאי אפשר לפעול בצורה רגילה. ניתן לחדור לרצונות מאוד עמוקים שבתוכנו רובדים שבדכ אנחנו לא מודעים אליהם ולהשיג הרבה דברים, יש בנו בתת מודע עולם שלם, גלגולים קודמים, התפעלויות שיש לנו מאחרים בתוכנו, עולם ומלואו קיים בנו. אבל שמשתמשים עם זה בקביעות ונשארים שמה, זה נקרא מכחישין פמליא של מעלה, כי הכוח המיסטי לא בא בשביל עצמו, רק כדי לסייע לשכל הישר, כשהוא עומד בפני עצמו זה כמו גוף בלי ראש ונהפך לנבלה. כפי שאמר "כי הגם שהגיע להם רק הנובלות, עם-כל-זה נשארים ומשמשים עם-זה בקביעות"

פתחתי שהקבלה לא מדברת על גשמיות וכן אמת לאמיתה הדבר. אבל כדי לסבר את האוזן, אז הדברים האלה מתבטאים גם בחיצוניות או לפחות יכולים להתבטא כסימנים בעלמא. אנו רואים הרבה פעמים שאדם עם רצון מאוד חזק למשל, משפיע על אנשים אחרים, וזה לא משו חיצוני או כמות של ידע, או הרבה מחשבות, אלא פשוט אווירת נפש שהוא משדר.

הרבה פעמים שאנשים קרובים לעיתים קורה שהם חושבים אחד על השני לפני שיש טלפון, למשל הרבה פעמים לפני שהרב אומר דבר תורה יוצא לי לחשוב על זה, וכו' כל אחד במקומו.

כי השוואת הצורה מקרבת הרוחניים. כסימן מחשבה דומה או הרגשה דומה מחברת.

כסימן לדבר יש כוחות מיסטיים בעולם, לכאורה אנו רואים גורואים או כל מיני אנשים בעלי כוחות, אבל העוצמה לא בהכרח מייצגת את האמת. הרבה פעמים יש לנו רצון לקרוא מחשבות , לקרוא רגשות של הזולת, וזה משו שקיים במציאות למשל שני אנשים שאוהבים או איש ואישה יכולים להרגיש מה השני מרגיש, דבר מצוי, יותר מזה, רוב הידע בלימוד עובר דרך המחשבה ולא דרך המילים כידוע ליודעי חן.

אבל באופן רגיל אנחנו בקושי שומעים את המחשבות של עצמנו איך נקרא מחשבות של אחרים? דהיינו לא תמיד אנו יודעים מאיפה אנו פועלים באמת? אנחנו רוצים לישון, לכאורה רוצים משו חיצוני, אבל באמת השינה היא רק ביטוי למשו פנימי שאנו רוצים להשיג, אנו רוצים מתוק שאנו בדיכאון, או אוכלים כפיצוי נפשי וכו', הרבה מהדברים שאנו פועלים אין אנו מודעים להם, אלא עושים אותם בצורה טכנית או מחמת הרגל או ברובד הדומםהמעשה בלבד.

האם אנו באמת קוראים את מחשבתנו או פועלים כמו בהמה או עלה נידף ברוח? כמו כן רובנו טמאי מתים, אם נקרא מחשבה של מישו אחר ממילא נפרש אותה באגו הצר ואם את המעשה שלו אפילו אנו לוקחים לביקורת והתנשאות, אם היינו קוראים את המחשבה שלו לאן היינו לוקחים את זה?

כדאי שנדע לקרוא את המחשבות של עצמנו לפני שאנו רוצים לקרוא מחשבות של אחרים. אבל קיים כוח מיסטי כזה במציאות, אבל אין עניין בעוצמה בלי אמת. אסור שהמיסטיקה תעמוד בפני עצמה, אמר ללבנה לכי מעטי את עצמך , כל הכוח המיסטי רק דרך השכל הישר.

יש כאלה שנולדים עם האינטואיציה הפנימית הזאת ויש אנשים שבאמת אולי ככישרון נרכש או דרך אימון יכולים להשיג כוח מיסטי וכביכול לקרוא מחשבות של אנשים להרגיש אותם, אפילו להשפיע להם על הדעות והמחשבה, אם כי רובנו מלאים בטונות של קליפות, אז כל הכוחות מיסטיים האלה מעורבבים בהרבה לכלוך ודימיונות וממילא די לבא מן הדין להיות כנידון. 

יש לדייק שאף על פי שקיימים כוחות כאלה בעולם רוב האנשים העוסקים בזה מעורבבים בדמיונות קשים ואין להם מושג מימינם ומשמאלם בנושא, אלא הכל הבל ורעות רוח, דמיונות כוזבים כצל חולף ברוח ואיננו.

כמו כן כתוב שכישוףעין הרע לא שולטת בצדיקים, מי שיש לו רצון ושכל חזק ממילא הכוח המיסטי לא פועל עליו, או בכלל הפרעות חיצוניות. צריך להגיד גם שכל הכוח הזה שאחד מנסה להפעיל על השני יכול לפעול רק על הנפש הבהמית של השני ולא על הנפש האלוקית. השאלה כמה אנו מונחים בנפש האלוקית..? …

בכל מקרה נחזור לענייננו, כל זה רק סימנים מאוד רחוקים, עיקר הכוונה בגוף אחד, האם אתה יודע לקרוא את המחשבות של עצמך? האם הרצונות האמיתים והגדולים שבך משפיעים על הרצונות משנה? האם אתה משתמש במיסטיקה כדי להגדיל את השכל הישר או כדי לברוח ממנו? האם אתה פועל דרך הבינה? ובעיקר האם אתה עלה נידף ברוח שבורח מעבודה?

ג' שלישים בהסתר החכמה שלשה שלישים יש בהסתר חכמת האמת. הא', הלא נחוץ. הב', האי אפשר. הג', כבוד אלקים הסתר דבר. ואבארם אחד לאחד. שליש הא': הלא נחוץ חלק זה כמובן אין בו משום הפסד כלל, זולת עניין של נקיות הדעת יש כאן. כי את המה בכך, מצאנו משחית היותר נורא במשחיתים. וכל מבלי עולם, אינם אלא אנשים בעלי מה בכך. כלומר, מסתכלים בדברים שאין בהם צורך, ומודיעים דברים שאין בהם צורך. ועל-כן לא יקובל אצלינו תלמיד בטרם נשבע שיסלק עצמו מסוג בעלי החורבן האלו.

מהות הקליפה היא עודפים של שקר ולבושים המסתירים את האמת, על כן דבר חמור להגיד דברים שאין בהם צורך לתיקון, רובם לא ברי עיכול ונהפכים לפסולת בתודעת האדם, על כן הם אחד המשחיתים הגדולים ביותר.

שליש הב': האי אפשר על חלק זה כמובן שאינו צריך שבועה, אולם לפי שאפשר לגלותו בלשון מוטעה, ולהתנאות בו בעיני ההמון, לפיכך, גם הוא נכלל בשבועה.

אפשר להביא אותו בדרך רמז, או לגלותו בצורה מעוותת בבחינת ריבוי הקנקנים מפיג טעם היין, או לנסות לקבל כבוד על הלא ידוע.. על כן גם הוא נכלל בשבועה.

שליש הג': כבוד אלקים הסתר דבר חלק הזה הוא היותר חמור בדבר ההסתרה, כי רבים חללים הפילו. ותדע, אשר כל המכשפים שהיו בעולם, ובעלי הערמה הם רק ממיני גילויים כאלה יצאו, אשר תלמידים שלא שימשו כל צרכם, טעו בענינים, ויצאו ללמד לכל הבא בידם, בלי השגחה אם הם ראויים לכך. והמה שיצאו ושימשו בחכמה למטרת אנושיית לתאוה וכבוד. וקודשי ה' הוציאו לחולין ולשוק. והיינו שקוראים קבלה מעשית.

הסבר: "כבוד אלוקים הסתר דבר", דהיינו שלקחו רק את המטרה וזרקו את האמצעי ואת דרך התיקון. ובנוסף לזה חטאו כפליים שעוד הלבישו את המטרה העליונה בלבושים חיצונים גשמיים כדי למצוא חן בעיני ההמון ופספסו ועיוותו לגמרי את העניין.

כידוע רוב שאר התורות בעולם והפיסלוסופיות והחכמות שדדו מהיהדות, הן מצד אברהם, הן מצד משה הן מצד הנביאי אמת, הן מצד אליהו הנביא, והן מצד חכמינו.. לקחו את החכמה הטהורה, עשו אותה יפה בעיני ההמון, לקחו את הטפל וזרקו את העיקר, דבר זה הוא פגם חמור ביותר וביזוי הגבירה. דברים אלה נוהגים בדור הזה עוד, שמשתמשים בקבלה לתמורות מעשיות בזמן ומקום חלילה, והרי כל הקבלה באה על מנת להשיג מעבר לזמן ומקום. וע"י שהיא משמשת למטרות אנושיות במקום מטרות אלוקיות, פספסו לגמרי את העניין, וכדי בזיון וקצף

 שנזכה להשפעה מעשית. בהצלחה.

 [/sociallocker]

מה הם עשרת הדיברות לפי הקבלה?

כידוע הרבה דברים מתחלקים לעשר, עשרת הדיברות, בעשרה מאמרות נברא העולם, וכו'.

בשורש זה כנגד עשר הספירות. כנגד שם י-ה-ו-ה וקוצו, ועוד רבות.

עשר מייצג רצון שלם, שלמות של הגוף והראש יחדיו. במאמר זה הבאנו הסבר על עשרת הדיברות ברוח הזוהר הקבלה והפנימיות. ושנזכה לקיים את עשרת הדיברות בכל נפשנו, במדרגתם הרוחנית.

יש לציין שהדברים נכתוב ממש בקטנה וזה בגדר פלפולים יותר, יש המון מה להעמיק ולהוסיף ואין אנו ראויים לכך.

1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

דהיינו שהאנוכי שלך צריך להיות לה’ אלוקיך בחינת אמונה. בחינת הודאי הראשוני כפי שאומר הרב אדם סיני "הודאי הראשוני שאי אפשר בלעדיו שמתחיל את הכל כולל את הכל ונמצא בכל"  השלמות הראשונית של הכל.

כמו כן אומר הרמב"ם "א יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו."

כמו כן אומר בעל הסולם הקדוש "השם בורא מתייחד רק על החידוש, דהיינו המצאת יש מאין שהוא בחינת חומר של הכלים בלבד המוגדר בבחינת הרצון לקבל שבכל מהות שבהכרח לא היה זה בעצמותו יתברך בטרם הבריאה"

 

2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה.

אלוקים אחרים נקרא כשהאדם עובד את עצמו, פסל ותמונה, דהיינו שנותן צורה וממשות לפרטיות שלו כנפרדת מהכלל.

כפי שרואים בפסל כסימן אין חיים, כי הוא כמו גוף בלי נשמה. גם אם נגדיל את האומנות בעולם ברמה טכנולוגית הכי משוכללת, פסל תמיד ישאר מת – כי אין בו נשמה.

אך אם נדייק, הפסל האמיתי זה הגוף שנפרד מהכלל ואז החיות האלוקית מוסתרת בו לגמרי.

כמו כן יש לקבל את השגחת ה' בבחינת אחד יחיד ומיוחד- אין עוד מלבדו.

כמו כן היהודי מקבל על עצמו להנות רק מהאמת, מהקשר לה' ולא מאלוקים אחרים, תענוגים של עבודה זרה, אלא רק מתענוג ביחד, בהשוואת צורה- בתוך הכלל, ולא תענוג פרטי נפרד לעצמו.

 

3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא.

שם ה’ זה רצונו להיטיב לנבראיו, דהיינו שהאדם נהנה מהקשר לה’, אבל אם האדם מקבל תענוג רוחני לפרטיות שלו ולגאווה, הוא נושא את שם ה’ לשוא, כי אי אפשר באמת להנות שנפרדים מה’. כתוב בזוהר שקב"ה שונא את הגופות" דהיינו נפרד מהם.

לכן על האדם להשתמש באני שלו רק לאהבה, להשוואת צורה לחיבור, ולא לשוא – דהיינו לקליפת הגאווה.

4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

יום השבת הוא בחינת התכלית, השלמות. כמו כן מעין העולם הבא,  אסור גם לעבוד ביום שבת כי אסור לתקן את המלכות ישירות, כל תיקון המלכות הוא דרך הז”א דרך ששת ימי החול.

שבת היא התכלית, הכלל – כל הפרטים באו בשביל הכלל, הפרטים בלי הכלל הם דבר מת שנפרדים מהכלל.

ע"י שמירת השבת האדם מקבל את השלמות של הכלל שמעבר לפרטים, שלא תלויה בפרטים. לא תלויה במלאכתו או בפעולה שלו. כוח מיוחד יש ליום השבת שנזכה להשיגו.

 

אומר בעל הסולם הקדוש בפרי חכם:

"מעלת יום השבת, שבו  הברכה והקדושה לתקן כל ימות החול, ואף על גב שלפי  הראות צריך להיות התיקון תלוי בימי העבודה ולא ביום השביתה, שהבורא לא פעל  מאומה.

הנה, לכאורה כל תיקון לעבודה צריך, אלא באמת אין כח הבורא מתראה בשלימות, זולת בהעלמה, כי בהבטל כח ההעלמה מן העולם, מיד מתגלה השלימות מעצמו, כמו הזורק מטהו כלפי מעלה, הרי מטהו עולה בהיות כח הזורק מדובק בו, ולכן כל משך העליה מיוחס לכח הזורק, וגם חוזק כח הזורק מתגלה בזמן ההוא, מה שאין כן, במשך חזרתו למטה, אינו מיוחס כח הזורק בנפילה כלל, כי מעצמו שב לשורשו, בלי כל עזר, בערך הזה, בכל ההעלמות נראה פעולות הבורא. מה שאין כן, בשובו אל השלימות אינו צריך לשום פעולה וכח, כי בהנטל כח המונע, מעצמו שב לשורשו ולשלימותו.   

וזה סוד, (בראשית ב ב ג) "וישבת ביום השביעי  וכו' כי בו  שבת מכל מלאכתו" וכו'. דהיינו, שביום זה הוסר כח פעולת הבורא מהעולם, אשר בכל משך  ימי  המעשה, היה הולך ופועל, להציב אותו בצורתו כמו שהוא, וביום השביעי לא פעל שום כח, אלא הניחו, כמו שכתוב, (שמות לג כג) "והסרתי את כפי". וממילא מוטבע כח השלימות, דוקא ביום הזה, שלא יפעול כח העלמה כאן, והבן."

 

5. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ – לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

אבא זה יראת הרוממות, אמא זה בחינת אהבת החברים. כמו כן אבא בחינת תורה שבכתב, כמו הכלל שמגיע מלמעלה, אמא בחינת תורה שבעל פה, הפרטים שצריכים לבוא מצד התחתון.

ב' המאורות הגדולים – כנגד זעיר אנפין ומלכות. התשתית שעליה בנויה המציאות.

יראה ואהבה, שכל ורגש – הקיום של העולם.

כמו שהעולם לא מתקיים בלי שמים וארץ, ככה הנפש לא מתקיימת ללא כיבוד אב ואם.

כך בנפש האדם, בלי התבטלות לרבותיו, בבחינת "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" בבחינת "עשה לך רב" , ובלי אהבת חברים בחינת "וקנה לך חבר" אין קיום והזנה לנפשו של האדם, כפי שאבא ואמא מקיימים את הילד וימות ללא השגחתם, כך על האדם לשמור על יראה ואהבה בנפשו ולכבדם.

 

6. לֹא תִרְצַח.  

שהאדם מקבל לפרטיות שלו הוא הורג את עצמו, על האדם לפעול במידת הגבורה, איזהו גיבור הכובש את יצרו. כמו כן שום מידה לא מיותרת, אומר בעל הסולם במאמר החרות “נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו.”

כמו כן הריגה היא לקיחת החיות מהזולת לתולעת הפרטיות והאגואיזם ללא שום אכפתיות מהכלל. התיקון כנגד בקדושה זה מסירות נפש- שאדם ימסור את נפשו למען היחד.
רואים גם שמלמעלה בגלל שאנחנו לא פועלים חזק במדרגת לשמה במסירות נפש, כנגד זה קליפת ישמעאל מעוררת שפיכות דמים גדולה בעולם.

כמו כן על ג' עברות יהרג ואל יעבור: עבודה זרה , גילוי עריות ושפיכות דמים.

למרות שפיקוח נפש דוחה שבת, כי יש ערך לחיים שהם מקום האימון, בג' עברות אלה נאמר יהרג ואל יעבור, כי הם התשתית של הנפש. כל התענוג והחיים בא לצורך היחד החיבור והאהבה, ואם פגמתי בג' מצוות אלה, כמו שפגמתי בDNA של החיים, וטוב לי מותי מחיי, אם לא לשם האהבה. לכן על מצוות אלה נאמר יהרג ואל יעבור, כי הפגם שלהם שורשי. כל מטרת החיים היא לשם דבקות, ואם זה מה שנוגד לגמרי את החיים והדבקות, ממילא זה ללא חיים.

אפילו הגוי מחויב בתוך 7 מצוות בני נוח באיסור, גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים. כי זה התשתית והקיום לצד האדם בעולם.

ואין זוכה בתורה אלא מי שממית עצמו עליה.

כמובן הנפש נצחית, והכלל של התורה שחיי בהם ולא שימות בהם, אם כי מצווה לגרום לגוף להתייגע כשור לעול וכחמור למשא, אבל עדיין וחיי בהם, כי המטרה היא חיים, זה לא הנצרות כאן. אבל במצב שקדושת הנפש בסיכון קיומי, ודאי ערך הגוף לא בא כאן בחשבון. כפי הכתוב "כל חיי חיכיתי לרגע הזה". שנזכה בע"ה למקצת מן המקצת של מסירות נפש.

כמו כן ידוע הבדיחה החסידית החזקה והאמיתית של בעל הסולם שאומר על הכתוב "ונשמרתם מאוד לנפשותכם"

אומר על זה שגם במקום שכתוב מפורש "נפשותכם" מפרשים גם כן שהכוונה היא על הגוף… ודי למבין ולמשכיל (;

 

 

7. לֹא תִנְאָף.  

שהאדם בא לחמוס את השכינה הקדושה לעצמו. בלי נישואין בלי קשר של אהבה, אלא מתוך קבלה עצמית. הדין על ניאוף הוא מיתה, כי ברגע שפוגמים באהבה הכל אבוד.

 

8. לֹא תִגְנֹוב. 

שהאדם מקבל תענוג שהוא לא שילם עליו, שלא התייגע עבורו, מקבל תענוג רוחני בכלים מזויפים, זה גנבה מהקדושה. אבל נאמר הגונב מגנב פטור, מותר לגנוב מהטומאה לצורך הקדושה כי ממילא זה לא שלה. אלא זה גניבה בבחינת השבת אבידה.

כמו כן יש גנבת דעת, שהאדם מושך תענוג בכלים מזויפים שהם לא שלו באמת, כדי למצוא חן באחרים. אבל זה גנבה כי זה לא המהות שלו, הוא צריך להיות מי שהוא.

כפי שאומר הרבי מקוצק "אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה"

 

9. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

שהאדם מושך את החכמה שלא דרך הקו האמצעי, או בבחינת המלכות בסוד עניה ודלה -אז זו עדות שקר. עדות נקראת הארת חכמה, ועדות שקר שמנסה לקבל את החכמה לעצמו. למה זה שקר? כי אי אפשר לקבל את החכמה לעצמו זה גורם לנפרדות ומוות, אז הוא משקר, כי הוא לא באמת נהנה.

 

10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. 

המשכת החכמה שלא לצורך מצווה, לצורך הקדושה, נקראת לא תחמוד.  אשת רעך, היא השכינה הקדושה, כל עוד האדם לא תיקן את עצמו אסור לו לחמוד את השכינה הקדושה, כי זה יהיה לשם הפרטיות שלו ולא לשם האמת. לכן גם יש תיקון מיוחד שהשכינה נסתרת כדי שלא יפגום בה.

כמו כן יש אהבת רעים אהבה שלמה, ולכל אחד יש את בת הזוג שלו שצריך לעבוד איתה.

כמו כן השכינה שהיא מדרגת חיה, שייכת לקב"ה ואין לאדם רשות להשתמש בה. זה כמו לרצות לקבל את עץ הדעת לפני זמנו, את המטרה לפני התיקון. אבל אסור להשתמש בה, כי היא שייכת למדרגת עתיק- שנעתק מהשגה.

לכן תעבוד ותתקן קודם מה שאתה צריך, ואל תחמוד מה שאתה לא יכול לתקן.

שנזכה להשיג ולתקן בפנימיות.

[/sociallocker]

לעוד מאמרים בקבלה מפינה זו לחצו כאן: 
ברוח הכרזת ירושלים, הכחשת ירושלים ע"י האו"ם ועוד הדברים הרבים סביב הנושא לאחרונה.. נכתוב הפעם קצת על הרעיונות הפנימיים ברוח ירושלים ארץ ישראל ותורת ישראל סביב ירושלים, סביב האומות הסובבות אותה, וסביב השלום המלחמה ומה שמחבר ביניהם.

אומר הזוהר הקדוש לפני כאלפיים שנה:

זהר והסולם וארא אות רג')  "ועתידים בני ישמעאל לשלוט על ארץ הקדושה זמן הרבה, בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה בלי שלמות והם יעקבו את בני ישראל לשוב למקומם, עד שישלם הזכות של בני ישמעאל." 

עוד כותב הזהר בהמשך באות ר"ד "ועתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות גדולות בעולם, ויתאספו בני אדום עליהם, ויערכו עמהם מלחמה אחת על המים ואחת על היבשה ואחת סמוך לירושלים וימשלו אלו על אלו."

עוד אומר בזוהר וירא: "ויתחברו כל העמים על בת יעקב לדחותה מן העולם"
"כי אחר נפילת משיח בן יוסף, יתגברו האומות מאוד וירצו לדחות את ישראל מהעולם, ועל הזמן ההוא כתוב, ועת צרה היא ליעקב וממנה ייושע"

אומר בזוהר ויקהל באות שע"ח –  "אלא ודאי ארונה וכו" ומשיב אלא ודאי ארונה היה מלך ומקום ההוא היה ברשותו והיה שולט עליו, וכשהגיע הזמן לצאת מתחת ידיו, לא יצא אלא בהרבה דם והריגה בישראל, דהיינו ע"י מלחמה ואח"כ עמד המלאך המחבל ההוא על המקום ההוא, ושם כשהיה הורג ועומד במקום ההוא, לא היה יכול להרוג ותש כוחו.  (עוד כתובים בהמשך)

אומר בעל הסולם הקדוש:

ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן את הטכניקה לבני אדם, עד שמצאו את פצצת האטום והמימן. שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי, שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית ח"ו, ואז יעשו הפצצות את שלהם, והשארית שישארו אחר החורבן, לא תהיה להם עיצה אחרת, אלא לקחת על עצמם עבודה הזו "שהן יחיד והן אומה לא יעבדו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי, ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם" (עוד כתובים בהמשך)

 

שיעורים בנושא:

המלחמה על ירושלים

נבואת חרבות ברזל

תודעת חרבות ברזל בלב העם

לעוד מאמרים בקבלה מפינה זו – לחצו כאן 

לפני שנתחיל נפתח בתמצית דבריו של בעל הסולם בהקדמת פי חכם:

הקדמת פי חכם בעל הסולם:

"הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.

וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה. עד כאן לשון קודשו.

האם צריך ללמוד חכמת הקבלה?

לפני שנענה על השאלה ראוי להבין, שעיקר התורה נקראת חכמת האמת, וכמו כן נקראת פנימיות התורה. חכמת האמת שהיא עיקר התורה ונמצאת בכל התורה ובכל הלשונות, פשט רמז דרש וסוד, מקרא משנה הלכה גמרא מדרש קבלה וכו. היא נקראת גם לעיתים חכמת הקבלה, מכיוון שחכמת הקבלה היא הקרובה ביותר לחכמת האמת.

מה ההבדל בין חכמת הקבלה לפנימיות התורה?

אומר הרב אדם סיני  "שהתורה מחולקת לפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. סוד כנגד חכמת הקבלה, אומנם יש משהו מעל כולם שכולל את כולם: פנימיות התורה, חכמת האמת דרך העבודה." עכ"ל

חכמת הקבלה זו אחת הדרכים המסוגלות ביותר בדורנו ויש לדייק היחידה שניתן ללמוד ולפשוט דרכה את פנימיות התורה, את חכמת האמת.

חכמת האמת היא הכלל שמעבר לפרטים.

חז"ל וכל הצדיקים גם אלה שלא עסקו בקבלה, תמיד עסקו בחכמת האמת, כפי שאמר המרח"ו "כי לא על חנם כפי רצונם פסקו טמא טהור אסור והיתר כשר ופסול אלא מתוך פנימיות התורה כנודע"

כמו כן כל סיפורי הגמרא חז"ל לא למדו אותם רק בחיצוניות חס ושלום. לא למדו על שור וחמור חיצונים בלבד כמו שלומדים רק היום, אלא עיקר הלימוד שלהם היה חכמת האמת שבגמרא, הם ידעו להפיק והפיקו את פנימיות התורה מתוך הגמרא.

למשל שור זה בחינת ידיעה חמור צד הרגש שבחומר הבהמי, כפי הכתוב "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וגו" שצריך להתגבר עליהם, כנגד עבודת הגאווה והאנוכיות שבאדם. {גאוותו אומרת שמגיע לו שכר מהבורא בעולם הבא. החמור שלו אומר לו שאם הוא נהנה מהמצוות והתורה שיקיים אותה}

מאמתי קוראים קריאת שמע? דהיינו מאימת ה', יראת הרוממות קוראים אותה וכו'.

שאבותינו היו לעיתים עובדים עצים ואבנים חס ושלום, אין מדובר על עצים שרואים במפעל שולחנות, ודאי שוטה גמור מי שחושב שעל זה מדובר, אלא הכוונה על מדרגות רוחניות כפי שבעל הסולם מסביר במאמריו.

עובדי כוכבים ומזלות, זה מי שעובד את הרצון לעוצמה וידיעה, את המדע, את הרגש המיסטי, את ההשתוקקות. אין המדובר למי שמשתחווה למשו חיצוני . {כוכב מלשון כוח-בו. מזל – שיבוא לי בחינם בלי עבודה אלא בגורל }.  כאשר אנו מסתכלים כך על התורה,  פתאום מגלים שיש לנו עוד המון עבודה לעשות.

המן, אוזני המן, אסתר מרדכי וכו'. לא מדובר רק על דמויות בסיפור חס ושלום כפי שמסביר הזוהר, אלא הכל מדרגות רוחניות וסודות התורה. וכן הלאה יש המון דוגמאות בכתבים.

יציאת מצרים היא לא יציאה ממצרים הגשמית רק, במקום או זמן גשמי, יציאת מצרים היא יציאה מקליפה של צרות אנוכיות אגו ופרטיות, שנמצאת בכל אחד מאיתנו.

ביטול החמץ מצווה חשובה ביותר, כמו כן נהוג בחסידות מאוד להחמיר במעשה של המצווה, כל מיני חומרות של בעל הסולם. אך עם זאת, אם אדם ביטל רק את החמץ במעשה החיצוני, ולא ביטל את החמץ בליבו {הרצון לקבל את החכמה לעצמו, הגאווה, הכעס, הפרטיות שעומדת כראש} לא התחיל את העבודה האמיתית. בעולם הבא לא מספיק לעלות עם ניקוי החמץ רק בחוץ!  שוב, למה הדבר דומה? אדם מנקה לכלוך במראה יש לו חמץ על החולצה, מנקה שעות את המראה, ובאמת המראה יותר חלקה, אבל החמץ עדיין על החולצה, לא מבין מה קורה, אומרים לו טיפש אחד, תקנה תחולצה לא תמראה…  מצד שני בלי המראה {הגשמיות שמייצגת בעבועה מעוותת של הרוחניות חלקי זמן ומקום} אני לא נפגש עם עצמי, לכן המראה חשובה, המעשה חשוב, כמגרה ומפגיש עם הנקודה הפנימית.  אבל בעולם הבא אין מראות גשמיות, לכן מי שלא ניקה את ליבו, את פנימיותו מחמץ, לא יגיע לתיקון הנרצה.


אומר בעל הסולם:

זוהר הקדוש פרשת תולדות דף ס"ב:

"ואין להקשות איך אפשר שבזמן קצר כזה, מעת שחזרו השבטים עם עגלות פרעה לאביהם עד חזרתם למצריים, יוליד עשרה בנים. כי האמת הוא, שאין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן".

אומר הרמב"ם במורה נבוכים:
[תפוחי זהב במשכיות כסף]
אמר החכם:
תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו

התבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם! לפי שהוא אומר כי הדבר שהוא בעל שני פנים, כלומר: שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהא פשטו נאה ככסף, וראוי שיהא תוכו יותר נאה מפשטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף; וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו התפוח הזהב הזה, שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאוד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה, אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף, וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה, יתברר לו מה שיש בתוכו, וידע שהוא זהב.

וכך הם משלי הנביאים ע"ה, פשטיהם חכמה מועילה בעניינים רבים, מכללם תיקון מצבי החברה האנושית כפי שנראה מפשטי משלי ודברים הדומים לכך, ותוכן חכמה מועילה בהשגת הדעות האמיתיות כפי אמיתותן.

ודע כי המשלים הנבואיים יש בהם שני דרכים:
– מהם משלים שכל מלה שבאותו המשל כוללת עניין,
– ומהם אשר כל המשל מורה על כל העניין הנמשל, ויבואו באותו המשל מלים רבות מאוד שאין כל מלה מהן מוסיפה דבר באותו העניין הנמשל, אלא נאמרו ליפות המשל והסדרת הדברים בו, או כדי להוסיף בהסתרת העניין הנמשל. ויהיה סדר הדברים כפי מה שראוי לפשט אותו המשל, והבן זה היטב. עד כאן לשונו

דהיינו אומר לנו בקצרה- שיש משו פנימי מאחורי המשל והמשל לא בא בשביל עצמו ולא בשביל לספר סיפורים!

לכן ראוי לזכור ולהפנים שהכלל- היא חכמת האמת, ולא חיצוניות התורה. {ראו מאמר תורת הקבלה ומהותה פרי חכם בהמשך המאמר}

השאלה עכשיו מה הדרך הטובה ביותר לפשוט את חכמת האמת?

האם לימוד פיזיקה קוונטית?

לימוד גמרא הלכה אגדה תהילים או מה?

כמו כן ראוי לשאול למי ניתנה מלמעלה הרשות או הזכות להוריד אלינו את חכמת הקבלה,

בצורה הכי טובה מבוארת ופרקטית?

אנו רואים שהיו יחידי סגולה בדורות קודמים שכן הגיעו להשגה ותפסו את חכמת האמת ללא חכמת הקבלה, כמו למשל הרמב"ם, ועוד גדולים רבים. השאלה אם זה תקף לגבינו, לגבי כלל העם או רק לצדיקים יחידי סגולה? והאם זה תקף בכלל בדור הזה?

בקצרה נענה שאין אפשרות בדורנו ככלל וכלל למרבית העם להגיע להשגה להגיע ללשמה או להשיג את חכמת האמת וסודות התורה ללא חכמת הקבלה. {ראו הקדמה לתע"ס בהמשך המאמר}. מכיוון שאין באפשרותנו את הכוח או היכולת או הזכות והרוממות לעשות זאת, אלא רק ע"י חכמת הקבלה.

{לא לשמה- באופן כללי הינה מדרגה שהאדם מקיים רק את המצווה החיצונית ללא כוונה, אך על זה נאמר שאם לא זכה לכוונה נעשית לו סם המוות חס ושלום וכבא על אישה מנאפת (פירוש השל"ה בגמרא שמה) כמו כן מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה{ראו מאמר לסיום הזוהר הקדמה לתע"ס}

כמו כן עניין התגלות חכמת הקבלה וחובת ההתעסקות בה, זהו מהלך קוסמי וזה לא סתם ככה, שרק חכמת הקבלה יכולה להצילנו ולהביאנו לדבקות בה'. אלא זה סדר קוסמי שטבוע במציאות ואין דרך אחרת. {ראו בהמשך בהקדמה להספר הזוהר – בעניין דורות ראשונים ואחרונים)

מסבירים המקובלים, שאין האדם נברא אלא כדי לעסוק בחכמת הקבלה, ולא משנה עם כמה מעשים חיצוניים טובים יעלה לשמים, אם לא השיג סודות הפנימיות, יחזור בגלגול עד שישיגם, על כן למה לנו להתמהמה? על מה למה וכמה? כדאי להתעורר. חודש אלול סגולה לדבר זה, להגביר את מעלה פנימיות התורה על מעלת חיצוניות התורה.

טעות היא לחשוב שדרך חיצוניות התורה לבד אפשר להיות שלם, האדם בד"כ מאמין או מסתפק בשכר שיקבל רק מחיצוניות התורה ולכן מסתפק במעשים שקנה, אבל האמת היא שאין שכר על חיצוניות זה מספרים לנשים וקטנים כפי שאומר הרמב"ם עד שתתרבה דעתן ויתחכו חכמה יתרה מגלים להם רז זה לאט לאט וכו'.

כי אין בעולם הבא חומר גשמי, רק סודות התורה, מי שיבוא לשמה בלי סודות התורה? מה יעשה שמה? {ראו מאמר סגולת זכירה בעל הסולם ואלפי ציטוטים בזוהר}

✨✨✨

אומר הזוהר הקדוש:

זוהר בהעלותך:

כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.

"אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."

"וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."

 אומר בעל הסולם בספר מתן תורה:

אמנם יש דעה כללית המקובלת אצל ההמון. אשר עיקר החפץ של התורה והדת, הוא עניין הכשר המעשה בלבד, שכל הנרצה תלוי על קיום המצוות המעשיות, בלי שום דבר נוסף הנלוה עליו, או שצריך לצאת ממנו. אם כן היה הדבר, ודאי צדקו דברי האומר שדי לנו בלימוד הנגלה לבד, בדברים הנוגעים למעשה.

אבל לא כן הדבר, שכבר אמרו חז"ל: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות". הרי לפניך שיש עוד תכלית, אחר קיום המעשיות, שהמעשה הוא רק הכנה בעלמא לתכלית הזאת. ואם כן מובן מאליו, אשר אם המעשים, אינם מסודרים לתכלית הנרצה, הרי זה כאילו לא קיים כלום. וכן אמרו בזהר "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". אם כן צריך עוד שיתלוה הכוונה אל המעשה.

אומר הבעל שם טוב:

"על אחת כמה וכמה שיש לנו לרדוף בכל לב ובכל נפש ובכל מאד אחר חכמת האמונה, הוא חכמת דרך הקבלה, שהוא דרך האמת."
(רבי ישראל בעל שם טוב, מאירות עינים, פרשת ראה)

אומר השל"ה הקדוש:

"…הוא סוד לימוד חכמת הקבלה אשר מחכימת פתי ומי שלא ראה אור החכמה זו לא ראה מאורות מימיו… וכל הפורש ממנה פורש מהחיים הנצחיים הרוחניים."
(רבי ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ – השל"ה הקדוש, מאמר ראשון דף ל')

אומר הרש"ש הקדוש:

"יודע אני שבזכות ספר הזוהר הקדוש וכתבי הקבלה שיתפשטו בעולם יֵצא עם ישראל לחירות, ובלימוד זה תלויה גאולתנו."
(הרב שלום שרעבי – הרש"ש, אור הרש"ש, עמ' 1599)

אומר הגאון מוילנא:

"ועיקר הגאולה תלויה בלימוד הקבלה."
(הגאון רבי אליהו מוילנה – הגר"א, אבן שלמה חלק יא' ג')

אומר החידא:

"לימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד אחר."
(הרב חיים דוד יוסף אזולאי – החיד"א, מורה באצבע, אות מד')

אומר רבי חיים ויטאל:

"ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד, מגששים כעורים קיר בלבושי התורה, ואין להם עיניים רואות ברזי התורה הנסתרים בו."

2) עמ' י"א טור א': "כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם היא לובשת בגדי אלמנותה ושק הושת כסותה וכל האומות יאמרו לישראל מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתנו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם
אין עלבון תורה גדול מזה,

 ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה."

אומר המקובל רבי יהודה צבי ברנדווין זצ"ל:

"והנה ידוע כי הגורם לכל היסורים הנוראים של עניות וחרב ביזה והרג ר"ל הוא מפאת חוסר השתדלות בלימוד חכמת הקבלה."

אומר הרה"ק מזידיטשוב זצ"ל (בספרו סור מרע ועשה טוב):

"והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה וכו' אחר שעושה המצוה בלי טעם רק מצות אנשים מלומדה ודמיין לבהמות האוכלים חציר שאין בו טעם אכילת אדם."

ועוד אלפי ציטוטים ראו הרחבה במאמר – פניני החכמה האם חייב ללמוד קבלה?

לכן שנזכה להתחזק ולהידבק בחכמת הקבלה, ולפשוט ממנה את חכמת האמת. ממליץ לקרוא בעיון את כל הציטוטים למטה, זה יצא ארוך אבל בגלל חשיבות הנושא היה קשה מאוד לקצר.  בהצלחה (-:

ציטוטים מורחבים מהזוהר וכתבים בנושא חיוב לימוד הקבלה וסודות התורה:

הקדמת פי חכם בעל הסולם {תמצית העניין}:

"הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.

וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה.

ובזה נתבאר קושיתינו לעיל על דברי חז"ל, דאפילו אדם מצוין בתורה ובמע"ט יותר מכל בני דורו, ואם לא למד רזין דאורייתא וחכמת האמת, מחוייב להתגלגל ולבא עוד פעם לעולם. והקשינו: מאי שנא מקצוע זה דחכמת האמת משאר המקצועות שבתורה, שלא מצאנו בשום מקום, שיהיה האדם מחוייב לעסוק בכל המקצועות שבתורה, ואדרבא מצאנו בהרבה מקומות כנגד זה, כמו "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים", ו"לא המדרש עיקר אלא המעשה", עיין לעיל.

ועכשו מתבאר הענין בפשיטות, באשר שכל חלק התורה הנגלה, אינו אלא בחי' הכנה, שנהיה ראוי וכדאי להשיג חלק הנסתר, וכנ"ל, אשר חלק הנסתר, הוא עצם השלימות והתכלית, שעליו נברא האדם, א"כ ודאי וברור דאם חסר מחלק הנסתר אע"פ ששמר התורה וקיים מצוותיה בחלק הנגלה, מחויב עוד להתגלגל ולבא לעולם לקבל מה שראוי לקבל, דהיינו חלק הנסתר ע"ד תרי"ג פקודין כנ"ל, שאך בזה נשלמת הנשמה, כמו שחשב עליה השי"ת מכל מראש כנ"ל.

והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורינו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה, כנ"ל בזוהר, וע"כ אמרו בזוהר "עתידין רזי תורה וסודותיה שיתגלו לעקבתא דמשיחא", שזהו ברור לכל מבין, מחמת שהמה תהיינה משלימות הכונה בבריאה, דעל כן תזכינה לביאת המשיח, וא"כ על כרחך שיגולו ביניהן סודות התורה באתגליא, דבלאו הכי נמנע התיקון, כי תתחייבנה עוד בגלגול

זוהר בהעלותך:

כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.

"אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."

"וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."

זוהר הקדוש פרשת תולדות דף ס"ב:

"ואין להקשות איך אפשר שבזמן קצר כזה, מעת שחזרו השבטים עם עגלות פרעה לאביהם עד חזרתם למצריים, יוליד עשרה בנים. כי האמת הוא, שאין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן"

 

עניין חיוב הלימוד בקבלה (פרי חכם תורת הקבלה ומהותה תמצית המאמר)

יכול המערער לומר, אם כן, כל החכמה הזו, הוא עסק לאותם שכבר זכו לאיזו בחינה של התגלות אלוקיית. ואיזה חיוב וצורך יכול להיות למרבית העם, בידיעת החכמה הנשגבה הזו?

אמנם יש דעה כללית המקובלת אצל ההמון. אשר עיקר החפץ של התורה והדת, הוא עניין הכשר המעשה בלבד, שכל הנרצה תלוי על קיום המצוות המעשיות, בלי שום דבר נוסף הנלוה עליו, או שצריך לצאת ממנו. אם כן היה הדבר, ודאי צדקו דברי האומר שדי לנו בלימוד הנגלה לבד, בדברים הנוגעים למעשה.

אבל לא כן הדבר, שכבר אמרו חז"ל: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות". הרי לפניך שיש עוד תכלית, אחר קיום המעשיות, שהמעשה הוא רק הכנה בעלמא לתכלית הזאת. ואם כן מובן מאליו, אשר אם המעשים, אינם מסודרים לתכלית הנרצה, הרי זה כאילו לא קיים כלום. וכן אמרו בזהר "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". אם כן צריך עוד שיתלוה הכוונה אל המעשה.

היוצא מדברינו, שעניין החכמה האמורה, אינה מוגבלת כלל בלשון של חכמת הקבלה, כי עיקרה הוא אור רוחני, היוצא ומתגלה מעצמותו ית' בסוד הכתוב,"התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו", דהיינו, על שני הדרכים הנ"ל: מעילא לתתא, ומתתא לעילא.

והדברים והדרגות האלו, באים ומתפשטים על פי לשון מותאם להם, שהם באמת כל הויות הבריות ומנהגיהם שבעולם הזה, שהמה ענפיהם. כי "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל", והיינו שהעולמות יוצאים ונחתמים זה מזה, כחותם ונחתם, וכל שבזה, נוהג בזה. עד לעולם הגשמי, שהוא ענף אחרון שלהם, אבל כולל את העולם העליון ממנו כנחתם מחותם.

בזה נקל לדעת, שאפשר לדבר מעולמות העליונים, רק על פי ענפיהם הגשמיים התחתונים הנמשכים מהם, או מהנהגות, שהם לשון התנ"ך. או על פי חכמות חיצוניות. או על פי הבריות, והוא לשון המקובלים. או על פי שמות מוסכמות, וזה היה נוהג בקבלת הגאונים מזמן גניזת הזהר.

הקדמה לספר הזוהר:

ז) ומכאן תבין את היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו העובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה, וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה, ואמר שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פקח אחד בראשם הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו, אם היו לפחות עובדי השי"ת עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא יכשלו, ואם גם עובדי השי"ת סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה.

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות:

ת ה) ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה, והגם ששלימות הדעת מקוה לנו, בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב יהיב חכמתא לחכימין וכו' ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, וע"כ להתפשטותגדול של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכים מקודם, באופן שנהי' ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב:

הקדמה לספר הזוהר:

ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.

 

ציטוטים מגדולי ישראל:

א. זהר פרשת בהעלותך אות י"ד (תרגום מארמית): כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.

ב. זהר פרשת בהעלותך אות נ"ח (תרגום מארמית): "רבי שמעון אמר אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר ספורים בפשטות , ודברי הדיוט.
כי אם כן גם בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט ועוד יותר יפים מהם…"

ג. זהר פרשת בהעלותך אות ס' (תרגום מארמית): "וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."

ד. זהר פרשת בהעלותך את ס"ד (תרגום מארמית): "אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."

ה. הקדמת חיים ויטאל זיע"א על שער ההקדמות:

    • 1) עמ' י' טור ב':

"ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד, מגששים כעורים קיר בלבושי התורה, ואין להם עיניים רואות ברזי התורה הנסתרים בו."

    • 2) עמ' י"א טור א': "כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם היא לובשת בגדי אלמנותה ושק הושת כסותה וכל האומות יאמרו לישראל מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתנו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם

אין עלבון תורה גדול מזה,

    ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה."

ו. המקובל רבי יהודה צבי ברנדווין זצ"ל: "והנה ידוע כי הגורם לכל היסורים הנוראים של עניות וחרב ביזה והרג ר"ל הוא מפאת חוסר השתדלות בלימוד חכמת הקבלה."

ז. הרה"ק מזידיטשוב זצ"ל (בספרו סור מרע ועשה טוב): "והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה וכו' אחר שעושה המצוה בלי טעם רק מצות אנשים מלומדה ודמיין לבהמות האוכלים חציר שאין בו טעם אכילת אדם."

ח. ר' בונם מפשיסחא זצ"ל: "אבל עתה בעקבתא דמשיחא הנסתר. כמו שאנו רואים נר דולק וקודם שכבה הוא מתחזק ביותר ושלהבת עולה יותר. כמו כןמקודם לא היה היצר הרע מתגבר כל כך, והיה די תורה בנגלה לתבלין לנגדו, אבל עתה קודם הגאולה היצר הרע מתגבר יותר וצריכים להתחזק גם בנסתר."

ט. האדמור מזדיטשוב: "אי אפשר להיטהר ולהתקדש בדורות האחרונים כלום בלעדי חכמת הזהר והקבלה."

י. המקובל רבי יהודה צבי ברנדווין זצ"ל: "והנה ידוע כי הגורם לכל היסורים הנוראים של עניות וחרב ביזה והרג ר"ל הוא מפאת חוסר השתדלות בלימוד חכמת הקבלה."

יא. האדמור הריי"צ מליובאוויטש: "ויעשה תיקון בלימודו בזהר בשעה אחת , מה שלא יעשה בלימוד הפשט במשך שנה תמימה…"

יב. הרבי מליובאוויטש: "ומי שלא לומד פנימיות התורה מתחייב בנפשו, כי גם בעסק שאר חלקי התורה יפול,ומי שאינו רוצה בלימוד זה, רק בלימוד הנגלה בלבד , מתדבק 'באתר דמותא'. ורק ע"י לימוד סודות התורה יזכה לאור החיים."

יג. בעל הסולם הקדמה לתלמוד עשר הספירות אות קנ"ה: "ולפי"ז יש לשאול א"כ למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה.אמנם יש בזה דבר גדול וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק להבין מה שלומדים מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש כי כל אדם מישראל מובטח בסופו שישיג כל ההשגות הנפלאות אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להַנות לכל נברא…"

יד. הגאון מוילנא בפירוש לסידורו: "ההשגה מתחילה מתורת הניסתר ורק אח"כ משיגים יתר חלקי התורה. ולבסוף משיגים את התורה הנגלית."

טו. תיקוני הזהר ,תיקון 30: "אוי לאלו שלא רוצים ללמוד את הזוהר מפני שהם מביאים לעולם עוני, מלחמות ואסונות."

טז. הגאון מוילנא. ספר "אבן שלמה" 11,3: "הגאולה וביאת המשיח תלויים רק בלימוד הקבלה."

יז. החידא: "לימוד ספר הזוהר מעל ועדיף על כל לימוד אחר."

יח. הרב איזיק מקומרנו, ספר "נוצר חסד": "אם דורי היה שומע לי, היה לומד כבר מגיל תשע ספר הזוהר,וכך היה יורש יראת שמים במקום יראה חיצונית."

יט. המקובל יצחק כדורי: "אני קורא לכל אחד, להקדיש כל יום לכל אחד זמן ללימוד הקבלה. מפני שבזה תלוי ניקוי נשמתכם." (ציטוט מאלון, לא שמעתי בעצמי).

כ. ספר הזוהר פרשת נשוא: "בעתיד רק בעזרת ספר הזוהר יצאו בני ישראל מהגלות."

וימציאו לעצמם תחבולה להתחזק בלימוד חכמת הקבלה, בהצלחה (-:

 

הרחבות ציטוטים לבעלי עיון:

הקדמת פי חכם בעל הסולם

"הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.

וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה.

וצריכים להבין דבריהם ז"ל בזה שנתלה שלימות האדם על לימוד חכמת האמת, ולכאורה מאי שאני משאר דברי תורה הנגלה, שלא מצאנו בשום מקום שיהיה חיוב על האדם להבין בכל המקצועות שבתורה ושלא יושלם בחסרון מקצוע אחד בתורה, ואדרבא אמרו ז"ל "שלא המדרש עיקר אלא המעשה", ועוד אמרו ז"ל "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים", וכהנה נמצא מאמרים רבים.

ובכדי להשיג עומק דבריהם ז"ל בהנ"ל, מחוייבים אנו מקודם להבין בטוב טעם ודעת מה שאיתא הרבה פעמים בזוהר ותיקונים אשר אורייתא, וקוב"ה, וישראל, חד הוא, ולכאורה הדברים מתמיהים מאד.

וטרם אבא בביאור דבריהם אודיעך כלל גדול שגדרו לנו רבותינו ז"ל על כל השמות הקדושים והכינויים הנמצאים בספרים, אמרו ז"ל וזה לשונם הזהב: כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם.פירוש: נודע דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, כמו דאיתא במאמר "פתח אליהו" בתחילת ה"תיקוני זוהר", אשר ע"כ בעצמות הבורא ית' וית' אפילו ההרהור אסור ואצ"ל הדיבור, וכל השמות שאנו מכנים אותו ית', אינם על בחי' עצמותו ית' אלא רק על אורותיו המתפשטים הימנו ית' לתחתונים. אפילו השם הקדוש "אין סוף" המובא בספרי הקבלה הוא ג"כ בחי' אור המתפשט מעצמותו ית', אלא כיון שגדר אור ית' המתפשט מעצמותו להיות מושג לתחתונים בבחי' אין סוף, ע"כ נגדרהו בשם הזה, אבל אין הכוונה על עצמותו ית' דכיון דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל איך נגדרהו בשם ומלה, דכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם.

וכל מתחיל להשכיל בחכמת האמת מחויב להעלות על דעתו כלל גדול הנ"ל, טרם כל עיון בספר קבלה, אשר בעצמותו ית' אפילו הרהור אסור דלית מחשבה תפיסה ביה כלל, ואיך נאמר בו ח"ו שם ומלה שהיא מורה השגה. משא"כ, בהארותיו ית', המתפשטין הימנו ית', שהם כל השמות הקדושים והכינויים המובאים בספרים, אדרבה מצוה גדולה לדרוש ולחקור, והוא חיוב גמור בהחלט על כל אדם מישראל, ללמוד ולהבין רזין דאורייתא וכל דרכי השפעותיו ית' לתחתונים, שהם עיקר חכמת האמת ושכר הנשמות לעתיד לבא.

ואיתא במדרשי חז"ל ובזוהר ותיקונים בכ"מ, אשר כל העולמות העליונים וכל הספירות הקדושות דה' עולמות א"ק ואבי"ע בכמותם ואיכותם, כל זה הוכן מכל מראש רק להשלמות בני ישראל, כי נשמת איש הישראלי היא חלק אלוקי ממעל, ו"סוף מעשה במחשבה תחילה", שעלה ברצונו הפשוט להנות לנשמות בדרך שכר טרחתם חלף עבודתם, אשר לסיבה זו התפשטה לפניו כל המציאות בדרך השתלשלות עילה ועלול זו מזו, בירידת המדרגות דרך העולמות א"ק ואבי"ע עד שלסופם הוציאו ב' בחי' מלובשות זו בתוך זו, דהיינו נשמה מגנזי מרומים מתפשטת ומתלבשת בגוף גשמי. וכמו ש מהות המציאות התפשט עד הדיוטא התחתונה שהוא גוף הגשמי בעל נשמה, כמו כן נעשה ההשתלשלות בדרך עילה ועלול בבחי' מהות קיום של המציאות הנ"ל שהוא דרכי השפעותיו המשתלשלין דרך המדרגות, באופן שאור העליון גבוה מעל גבוה יהיה סופו להתפשט ולבא להנשמה המלובשת בגוף הגשמי בעוה"ז, כמ"ש "ומלאה הארץ דעה את הויה ולא ילמדו עוד איש את חבירו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי למגדולם ועד קטנם" והבן.

ואיתא בחז"ל ובספר הזוהר ש"כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה", דכל הסיפורים והחוקים והמשפטים הכל הוא שמותיו ית' הקדושים. ולפי המתבאר לעיל, שכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם, תבין היטב, שסוד שמותיו של הקב"ה הקדושים הם סוד ההשגות המתפשטות הימנו ית' וית' לעבדיו הנביאים והצדיקים, לכל אחד לפי מהללו, בסו"ה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", אשר הפלאה הזו מגיעה לנו ע"י קבלת התורה וקיום המצוות, מתחילה ע"ד הנגלה לבד, שסגולתה לזכך גופותינו ולהגדיל נשמתינו בשיעור כזה עד שאנו ראויים להשיג כל התורה כולה ומצוותיה בבחי' שמותיו ית', שזהו כל שכר המיועד לנשמות לעתיד לבא, אמנם גם בעוה"ז, ע"ד שאיתא בגמרא "עולמך תראה בחייך" והבן.

ובזה מתבאר לנו מה שבכמה מקומות בזוהר מכנה לתרי"ג מצוות – "תרי"ג עיטין דאורייתא", ובהרבה מקומות בזוהר קורא לתרי"ג מצות – "תרי"ג פקודין", כי מתחילה מחוייב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו, ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחי' "תרי"ג עיטין", דהיינו עיצות איך שיזכה סוף סוף לבא לפני המלך ולזכות לאור פניו, כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים, וע"ד שאיתא בגמ' "מאי איכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצואר או שוחט מן העורף, אלא לא נתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל". אמנם אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים, דהיינו שבאים להשגתו, וע"י קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצוה, כי המצוה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצוה הזאת, שז"ס "נר מצוה ותורה אור", ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין", דומה לאדם המפקיד אבנים טובות ומרגליות בכלי, ואומר לאוהבו קח לך הכלי, אמנם תשמור אותו מן הגנבים והלסטים, ונמצא שכל המדובר ביניהם הוא מהכלי לבד, אבל עיקר הכוונה היא על האבנים הטובות המופקדות שמה, ודו"ק היטב.

ונודע בספרי הקבלה, שסוד שם הקדוש "הקדוש ברוך הוא" או "קודשא בריך הוא" המובא בחז"ל ובזוהר, שהוא קאי על שם הויה, ששם הקדוש הזה כולל כל השמות הקדושים עד גבוה מעל גבוה. ולפיכך נמצאנו למדין ש"אורייתא וקוב"ה חד הוא", דאע"ג לעיני ההמון לא נראה בתורה אלא סיפורים וחוקים ומשפטים לבד, אמנם כבר ביארתי ש"תפוחי זהב במשכיות כסף" דע"כ נקראים תרי"ג פקודין כנ"ל, וכמו שאמרו ז'"ל "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה" כנ"ל. וא"כ התורה וקב"ה חד הוא, אלא בסוד כלל ופרט, שקוב"ה הוא כלל כל השמות ואור כולל, והתורה נחלקת לתרי"ג אורות, ונמצא ש כולם יחד הוא אחד וסוד קוב"ה עצמו וד"ל.

עתה נשאר עוד לנו לבאר בחי' ישראל, וצריך שתבין מתחילה ענין הריבוי בצורות נבדלות ברוחניות, דהיינו איך ובמה המה מתחלקים ונבדלים זה מזה(הג"ה), כי דברים הגשמיים נבדלין בסכין וכדומה, או המקום והזמן מפריד ומבדיל ביניהם, מה שלא יתכן לחשוב כזה ברוחניות, באשר, שהמה למעלה מן המקום והזמן כנודע. אולם תדע, שכל ענין ההבדל ברוחניות ובין אורות העליונים אינם אלא בשינוי צורה. עד"מ בנפשות השכליות שבבני אדם, שודאי מחולקים ונבדלים לעצמם כל נפש אדם ואדם מחבירו, אמנם כל עיקר הבדלם אינו יותר, אלא מתוך שינוי צורתם, דהיינו שנפש של זה טובה, וזה רעה, או זו השיגה חכמה, וזו השיגה כסילות, וכדומה, וע"ד שאמרו חז"ל: "כשם שפרצופיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות זו מזו".

ועם זה מובן, אשר אם כל בני האדם היו משיגים מושכלות שוות ונטיות שוות, בלי שום הבדל כלל וכלל, אז היו באמת כל הנפשות של בני העולם, לנפש אחת תחשב. וערכה היה, כמו אור השמש שמתלבש האור בכל בני העולם, ומכל מקום לא נבחין כלל שיש צורות נבדלות באור השמש, כמו כן היתה נפש משכלת אחת מתלבשת בהרבה גופים, כי המקומות אינם מבדילים כלל בכל דבר רוחני אם לא יש בתכונתם צורות נבדלות, ודו"ק היטב.

ועכשו נבא אל הביאור, דכבר נודע דסוד נשמות דבני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל, אשר היא נשתלשלה ע"ד עילה ועלול וירדה מדרגא לדרגא עד שהיא ראויה לבא לעוה"ז, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם. ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצותיה, נמצאת מתעלית מדרגא לדרגא, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחי' שמותיו של הקב"ה שה"ס תרי"ג פקודין כנ"ל.

ועכשו הנך רואה בעיני שכלך, שאוריתא וישראל חד הוא, דכל ההבדל בין התורה ובין הנשמה הוא רק מכח שינוי צורה הנמצא בנשמה, שנתמעטה בבחי' אור קטן עד למאוד, והתורה הוא אור פשוט המתפשט ממהותו ית', שרוממותו עד אין קץ כנ"ל, דאוריתא וקב"ה חד הוא. אמנם לעת השתלמות הנשמה בכל קומתה, והיא מקבלת התורה בסוד שמותיו ית', דהיינו, שמשגת כל האור המופקד בתורה ומצוות, נמצא ממילא, שאור הנשמה שוה הוא אל אור התורה, דהא כבר השיגה כל האור שבתורה. דכל עוד שיש איזה מיעוט בהשגת חלק קטן ודק מן כללות אור התורה, עדיין נחשבת לאינה שלימה, משום דכל כללות אורה הוכן בשביל הנשמות, ע"ד שביארתי לעיל ד"כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם", וכיון שהוכן האור להשגת הנשמה, והנשמה לא השיגה את כולה, נמצאת אינה שלימה, ע"ד "אקיים כל התורה כולה חוץ מדבר אחד", שודאי הוא רשע גמור, אמנם תשפוט כזה בקיום התורה מצוות בהשגת תרי"ג הפקודין, שעכ"פ אינה שלימה בחסר לה דבר אחד גדול או קטן, וע"כ לעת קץ שסופה לבא לכלל השלימות, שהיא השגת כל אור התורה, ממילא לא נמצא אז שום שינוי צורה בין אור הנשמה לאור התורה. וממילא מתבאר לך בטוב טעם, שאוריתא וישראל חד הוא ממש, משום דאין ביניהם הבדל ושינוי צורה, נמצאים אחד ממש, ודו"ק בזה מאוד כי דברים דקים המה.

וכיון שכבר הוכחנו לדעת שקוב"ה ואורייתא חד הוא (עיין לעיל), וכאן הוכחנו שאורייתא וישראל חד, א"כ נמצא ברור ש "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".

המתבאר לנו מכל הנ"ל אשר יש ב' חלקים בתורה ומצוות, ה- א' הוא תורה ומצוות על דרכם הנגלה לעיני כל שהם בחי' קיום המצוות ולימוד התורה ע"ד תרי"ג עיטין, שסגולתם לזכך ולצרף את הגוף, ולהגדיל מעלת הנשמה, שתהיה ראויה וכדאית לקבל אור פני מלך חיים, כמו שהיתה הנשמה בשורשה, טרם מיעוטה וביאתה לגוף השפל בעולם השפל. וחלק ה- ב' הוא קיום המצוות ולימוד התורה ע"ד תרי"ג פקודין, שהוא ענין השגת שמותיו ית', וכל שכר הנשמות. וערך חלק ה- ב' על חלק ה- א' כערך השמים על הארץ, כי חלק ה- א' הוא רק בחי' הכנה, וחלק ה- ב' הוא עצם ההשלמה ותכלית הבריאה.

ובזה נתבאר קושיתינו לעיל על דברי חז"ל, דאפילו אדם מצוין בתורה ובמע"ט יותר מכל בני דורו, ואם לא למד רזין דאורייתא וחכמת האמת, מחוייב להתגלגל ולבא עוד פעם לעולם. והקשינו: מאי שנא מקצוע זה דחכמת האמת משאר המקצועות שבתורה, שלא מצאנו בשום מקום, שיהיה האדם מחוייב לעסוק בכל המקצועות שבתורה, ואדרבא מצאנו בהרבה מקומות כנגד זה, כמו "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים", ו"לא המדרש עיקר אלא המעשה", עיין לעיל.

ועכשו מתבאר הענין בפשיטות, באשר שכל חלק התורה הנגלה, אינו אלא בחי' הכנה, שנהיה ראוי וכדאי להשיג חלק הנסתר, וכנ"ל, אשר חלק הנסתר, הוא עצם השלימות והתכלית, שעליו נברא האדם, א"כ ודאי וברור דאם חסר מחלק הנסתר אע"פ ששמר התורה וקיים מצוותיה בחלק הנגלה, מחויב עוד להתגלגל ולבא לעולם לקבל מה שראוי לקבל, דהיינו חלק הנסתר ע"ד תרי"ג פקודין כנ"ל, שאך בזה נשלמת הנשמה, כמו שחשב עליה השי"ת מכל מראש כנ"ל.

והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורינו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה, כנ"ל בזוהר, וע"כ אמרו בזוהר "עתידין רזי תורה וסודותיה שיתגלו לעקבתא דמשיחא", שזהו ברור לכל מבין, מחמת שהמה תהיינה משלימות הכונה בבריאה, דעל כן תזכינה לביאת המשיח, וא"כ על כרחך שיגולו ביניהן סודות התורה באתגליא, דבלאו הכי נמנע התיקון, כי תתחייבנה עוד בגלגול.

ובזה יתורץ לך מה שיש להקשות על ביאור הזה בכלל, דמי אני ומי אבותי, אשר זכיתי לעשות ביאור בהרחבת הדעת על סודות חתומים שבזוהר וכתבי האר"י, ולמה לא מצאנו עד היום הזה שום מבאר בחכמה זו בהתגלות כמותי?

ובהנ"ל תבין מפני שדורינו זה הוא עקבתא דמשיחא ממש, אשר כולנו עומדים על מפתן התיקון השלם, אשר כל המניעה היא עזיבת חכמת האמת השוררת בדור הזה עד לקצה מסבת קושי הלשונות והענינים המפוזרים, שאין דעתו של אדם … בלי דעת. עוד נוסף על כולם הוא קטנות הדעת וטרדות המרובות הנוהג בדורינו זה, וע"כ ברצות ה' להחיש פדות נפשינו גלגל זכות על ידי לגלות השיעור שבביאור הזה וחפץ ה' הצליח בידי.

ועוד סבה היתה לי מה שבאתי לביאור גילוי הזה, ע"ד שאיתא בזוהר "חייב אדם למילף זעיר מן שטותא" בסו"ה "כיתרון האור מתוך החושך", כי אחרי בלותי במדינת פולין בעיר וארשא סגור ומסוגר בד' אמותי, דבר לא היה לי עם חשכת סביבותי, היתה לי עדנה, ונתישבתי בירושלים עיה"ק תובב"א. וכבואי פה עם הבריות ראו ראיתי בעוני עמי, עניות הדעת ושחוק הכסילים עלה עלי כקול הסירים תחת העיר לשקץ ולרמש על נשמת בית מאוינו, מדברים סרה על ה' ועל תורתו ועל עמו קול גדול שבחכמת הקבלה כולה אין כאן בינה ודעת וסברה כלל וכלל אלא המה קיבוץ של מלות ושמות, לא משל ולא נמשל רק דברים ככתבם, וזכות הוא לפטפט פטומי מלים בדברים ככתבם באמונה שלימה שהם דברים קדושים שבזה תושלם עלינו כונת הבריאה, וכשיתרבו העוסקים בהדברים ככתבן באמונה שלימה, מיד ייתי מלכא משיחא כי יושלם בזה כל התיקון ותו לא מידי ח"ו.

עד שפגשתי את המפורסמים שבהם, המה אנשים שכבר כילו שנותיהם על הלימוד בכתבי האר"י וזוהר, והצליחו שכל ספרי האר"י שגורים בפיהם עד להפליא ושם להם כקדושים שהיו בארץ, ושאלתים אם למדו אצל רב שהיתה לו השגה בפנימיות הדברים, וענו לי – חס מלהזכיר, אין כאן שום פנימיות זולת דברים ככתבם מסורים לנו ותו לא מידי ח"ו. ושאלתים אם הרח"ו ז"ל השיג פנימיות הדברים, וענו לי – ודאי לא השיג יותר ממה שאנו משיגים. ושאלתים על האר"י ז"ל עצמו, וענו לי – ודאי לא ידע פנימיות יותר הימנו כלום, וכל מה שידע מסר לתלמידו הרח"ו ז"ל וכן הגיעו אצלינו. וצחקתי מאד עליהם, דא"כ איך נתחברו הענינים בלב האר"י ז"ל בלי שום הבנה ודעת, וענו לי – אשר חיבור הענינים קיבל מפי אליהו ז"ל, והוא ידע הפנימיות באשר שהוא מלאך. וכאן שפכתי חמתי עליהם כי אפס בי כח הסבלנות לעמוד אצלם.

והנה בראותי אשר שטותם זה מצא שורשים כמעט בכל העוסקים בחכמה זו בזמן הזה, אוי לאזנים שכך שומעות, "הגם לככוש את המלכה עמי בבית", וכבר שפך הזוהר הק' מרה על כחש החטאים בנפשותם לומר שאין סודות פנימיות בתורה, כמו"ש בפ' "וירא" דאם אורייתא אתי לאחזאה סיפורין ודברי הימים הרי נמצא ג"כ בין יתר האומות סיפורים ודברי הימים כאלה, ואמרו ז"ל שהמה מקצצים בנטיעות דנוטלין מלכות בלחודוי ע"ש. ומה היו אמר בעלי הזוהר בראותם תרבות אנשים חטאים הנ"ל להכחיש שאין שום חכמה וסברא בדברי הזוהר וחכמת האמת עצמם, שברזין דאורייתא עצמם אומרים שאין שם דעת וסברא מגולה בעוה"ז, אלא פטומי מילים בעלמא, הרי באו לכבוש השכינה הקדושה ח"ו בבית המלך פנימה, אוי להם כי גמלו רעה לנפשותם. וחז"ל אמרו שהתורה הקדושה מקוננת לפני הקב"ה – עשאוני בניך שיר בבתי משקאות וכו', והמה אפילו דמות שיר אינם עושים מהתורה רק דיבורים מבהילים לכל שומע וכדי בזיון וקצף, ועוד מבקשים שכר כפנחס באמרם שבאמונה שלימה המה עושים, ועליהם הכתוב אומר "יען נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק הימני" שזוהי סבת החורבן דבית ראשון, ועדיין השטן מרקד ביננו דוקא בעקבתא דמשיחא שהוא זמן תכלה דרזין ראורייתא, וקנאת ה' צבאות באה כאש בעצמי לא תכבה, אשר מסבתה נתהותה בקרבי התעוררות לגלות את השמלה בשיעור כזה אשר ידעו שיש חכמה בישראל, וסבה זו לקחה בי חלק גדול בין יתר הסבות העקריות שבגללם באתי לידי ביאורי זה.

הג"ה: וצריך שתבין בכל תכלית וכל מטרה שהיא פשוטה בתכלית הפשטות, אמנם כל החידוד והחכמות והרבות הענינים הוים בההכנה עד שבאים להמטרה. עד"מ כשרוצה אדם לשבת בבית צריך לחכמות וחידודים בצורת התוכנית ובצורת ההמצאות ובכמות ובאיכות החדרים והקנינים, וסוף מטרתו אינה אלא בחי' פשוטה – לשכון שם. וז"ס הכתוב "כתפארת אדם לשבת בית", שהוא מחשבה פשוטה בלי מושכלות וריבוי כלל ובלי חידוד אלא רצון פשוט.

ודע שכל החידוד שיש כמושכלות המה לפי רוב הטעויות הראויות ליפול בדבר האמת, אמנם דבר האמת בעצמו הוא פשוט בלי חידוד כלל.

ויש סוד בזה אשר זהו עיקר החומה של ברזל המפסקת ביננו ואבינו שבשמים, כי יש לך דברים הנסתרים מחמת גודל עומק ורום שבהם, ויש לך דברים הנסתרים מחמת דקות (הנמרצת), עד"מ כזבובים הפורחים באויר שאינם נראין לעין מפני דקותם.

וכיון שאורו ית' אור פשוט כזה, אשר שכל האדם שאינו מרגיש זולת שיעור של מהות ע"כ אינו תופס פשוט, כמו דברים קטנים מזה השיעור שצריך לכלי ממש שבראיה, כי עומק רום ועומק רוחב הגם שאין כולם נתפשים אבל מושג לך עכ"פ זה המקצת הקרוב, משא"כ דברים הדקים דומה לך כמו שאינם במציאות כלל כי אינך משיג אפילו מקצתם."

הקדמת ספר הזוהר:

סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות ,שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי' אוה"ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו. מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות.

סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פו"ח כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.

ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.

עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.

הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות

מי יהין להוציא זה מלב ההמון, ולברר דרכיהם, שאין השגתם שלימה גם בשני חלקי התורה הנק' פשט ודרוש: אשר סדר ד' חלקי התורה פרד"ס לפי דעתם, שמתחילה מבינים הפשט, ואח"כ הדרוש, ואח"כ הרמז, ובסוף הכל מבינים הסוד: אמנם איתא, בסידור הגר"א ז"ל שתחילת ההשגה מתחלת מהסוד, ואחר שמשיגין חלק הסוד שבתורה, אפשר להשיג חלק הדרוש ואח"כ חלק הרמז ואחר שזוכה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריים: אז זוכה להשיג חלק הפשט שבתורה ע"כ: והיינו דאמרו ז"ל במסכת תענית זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות ע"כ. כי לזכיה גדולה אנו צריכים להבין בפשטי המקראות. להיותינו מחוייבים להשיג מקודם ג' החלקים שבפנימיות התורה, אשר הפשט מלביש אותם, והפשט לא יופשט, ואם עדיין לא זכה לזה, לרחמים גדולים הוא צריך שלא יהי' נעשית לו סמא דמותא ח"ו, ולאפוקי מטענת המתרשלים בהשגת הפנימיות, ואומרים בלבם דיינו בהשגת הפשט, והלואי שנשיג אותה, והיינו שמחים בחלקינו, שדבריהם דומים למי שרוצה לעלות על המדרגה הרביעית, בטרם שיפסוע על ג'מדרגות הראשונות:

(אות ב) אמנם לפי"ז צריכים להבין ההעלמה הגדולה הנוהגת בפנימיות התורה, כמש"א במסכת חגיגה אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד: וכן כל הספרים המצויים לנו במקצוע הזה, חתומים וסתומים לעיני כל ההמון לא יבינו זולת השרידים אשר ה' קורא אותם, בהיותם כבר מבינים את השרשים, מדעתם, ובקבלה מפה אל פה: אשר הוא תמיה רבתי איך מונעים תהלוכות החכמה והתבונה מקרב העם אשר הוא כל חייתם ואורך ימיהם, ולכאורה הוא עון פלילי שע"כ אמרו ז"ל במדרש רבה בראשית על אחז שע"כ נקרא אחז בשביל שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', דע"כ גדלה אשמתו וכו': וכן חוק הטבע אשר עינו של אדם צרה, להאציל מהונו ורכושו לאחרים, אבל כלום יש לך מי שעינו צרה, מלהאציל מחכמתו ותבונתו על אחרים, ואדרבה ביותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ומכ"ש בתורת ה' וחפצו ית':

ות ה) ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה, והגם ששלימות הדעת מקוה לנו, בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב יהיב חכמתא לחכימין וכו' ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, וע"כ להתפשטותגדול של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכים מקודם, באופן שנהי' ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב:

וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה, ולא הי' כן בזמן הקודם מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם מהוגנים, כמו שהארכנו לעיל, וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכת הגלות בעוה"ר עד היום הזה, והיינו שאמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהי' פרושים מרדיפה אחר התאוה והכבוד, שאז יהי' אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת מב"ד כנ"ל: או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם וכו', אשר אז לאידך גיסא, יהי' אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד כי אין עוד חשד ופחד, פן ואולי לא ישאר עומד על מדותיו ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החכמה מאוסה בעיניהם באופן שאין להשיג תמורתה, לא תאוה ולא כבוד, ולפיכך כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנוס, וישוטטו רבים ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה, ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו בב"א:

מהות חכמת הקבלה:

שפת הקבלה דומה לכל שפה מדוברת ועדיפותה, במשמעות הגלומה במלה אחת!

במבט שטחי נראית שפת הקבלה כמין תערובת משלשת הלשונות הנ"ל. אולם המבין להשתמש אתה יווכח שהיא שפה מיוחדת לעצמה, מתחילתה עד סופה. ואין הכוונה על תוארי המלים, אלא על הוראותיהם, שבזה כל ההפרש ביניהם, אשר בשלושת הלשונות הקודמים, כמעט ואין כל הוראה למלה אחת, דהיינו, לאפשר למעיין להבין על מה המלה רומזת, ורק בצרוף של כמה מלים, ולפעמים גם פרשיות, אפשר להבין תוכנם והוראתם. היתרון שבשפת הקבלה היא, אשר כל מלה ומלה שבה, מגלה למעיין את תוכנה והוראתה, בתכלית הדייקנות, לא פחות מכל לשונות בני אדם, אשר כל מלה ומלה יש לה גדרה המדוייקת שאי אפשר להחליפה באחר.

נתינת רשות

שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עמהם בפרהסיא בפני כל עם ועדה, ולהסביר כל מלה ומלה על אופנה, כי גם אנכי נשבעתי לרבי, שלא לגלות, כמו כל התלמידים שקדמוני. אבל שבועה זו, ואיסור זה, אינם חלים זולת על אותם הדרכים הנמסרים בעל פה, מדור דור, עד הנביאים ומעלה, כי הדרכים האלו, אם היו מתגלים להמון העם, היו מביאים הפסד רב, מטעמים הכמוסים לנו.

אמנם אותו הדרך, אשר אני עוסק בספרי הוא דרך המותר, ואדרבה נצטויתי מפי רבי להרחיבו כמה שאפשר לי, ומכונה אצלינו דרך התלבשות הדברים. ועין במאמרי רשב"י, שלדרך הזה מכנה נתינת רשות. וזהו שהעניק לי ה' במדה שלמה, אשר מקובל אצלינו, שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור, על דרך שאמרו ז"ל "ראוי היה שמואל הקטן וכו' אלא שאין דורו זכאי לכך", ועל כן אמרתי שכל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסבת הדור שלי.

מאמר לסיום הזהר

ומכאן הוכחה ברורה שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח, כי עינינו הרואות שכל הביאורים על ספר הזהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזהר, וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש " הסולם" שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.

ויש לדעת שענינים רוחניים אינם כענינים גשמיים שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר, באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ"ש שהדור הזה כבר הגיע להכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וכו', הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד, אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש ונלמד ונתיגע בשיעור הרצוי יגיע זמן הקבלה ויקויים בנו הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.

ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.

ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה, באופן שנתן ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים, והמופת הוא שאין שום אדם מתרגש כלל מן הגאולה כמו שהיה צריך להיות בזמן הגאולה אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם. הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'. ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה.

היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: " שלימות ההשגה" ו" הגאולה השלימה".

הקדמת ספר הזוהר

סא) אכן לפי"ז נשאלת השאלה, למה לא היה נגלה ספר הזוהר לדורות הראשונים, שבלי ספק היו חשובים במעלה יותר מדורות האחרונים והיו ראויים לו יותר, ויחד עם זה יש לשאול למה לא נגלה ביאור ספר הזוהר עד האריז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו. והתמיה העולה על כולנה, למה לא נגלו ביאור דברי האריז"ל, ודברי הזוהר מימי האריז"ל עד דורנו זו (ועי' בהקדמתי לספר פנים מסבירות על הע"ח באות ח' ד"ה ואיתא עש"ה) ונשאלת השאלה, הכי אכשר דרי. והתשובה היא, כי העולם, במשך זמן קיומו של שתא אלפי שני, הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג' שלישים ראש תוך וסוף, דהיינו חב"ד, חג"ת, נה"י. וז"ש ז"ל ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח (סנהדרין צז ע"א) כי בב' אלפים הראשונים שהם בחינת ראש וחב"ד, היו האורות מועטים מאד, והיו נחשבים לבחינת ראש בלי גוף, שאין בו אלא אורות דנפש. כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי בכלים, הכלל הוא, שהכלים הראשונים נגדלים בכל פרצוף מתחילה, ובאורות הוא להיפך, שאורות התחתונים מתלבשים בפרצוף מתחילה, ונמצא כל עוד שאין בכלים רק העליונים לבד, דהיינו כלים דחב"ד, יורדים שם להתלבש רק אורות דנפש, שהם האורות התחתונים ביותר. וז"ש על ב' אלפים ראשונים שהם בבחינת תהו. ובב' אלפים השניים של העולם, שהם בחינת חג"ת דכלים, ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, שה"ס תורה. וע"כ אמרו על ב' אלפים האמצעים שהם תורה. וב' אלפים האחרונים הם נהי"מ דכלים וע"כ מתלבש בעולם בזמן ההוא אור דנשמה, שהוא האור היותר גדול, וע"כ הם ימות המשיח. גם הדרך הוא בכל פרצוף פרטי, שבכלים דחב"ד חג"ת עד החזה שלו, האורות מכוסים, ואינם מתחילים להאיר חסדים המגולים, שפירושו, התגלות הארת חכמה עליונה, אלא מחזה ולמטה, דהיינו בנהי"מ שלו. והוא הסבה, שמטרם התחילו להתגלות הכלים דנהי"מ בפרצוף העולם, שהם ב' אלפים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם, אלא בזמן האריז"ל שכבר נתקרב זמן השלמת הכלים שמחזה ולמטה, נתגלתה אז הארת חכמה העליונה בהעלם, ע"י נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז"ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה, וע"כ גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו. ועכ"ז כיון שהכלים האלו עוד לא נשלמו לגמרי (שהוא נפטר בזמן ה' אלפים של"ב כנודע.) ע"כ לא היה העולם עוד ראוי שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים, אלא קנין ליחידי סגולה מועטים. שלא ניתנה להם הרשות לגלותם בעולם. וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר ב' אלפים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד. באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ השי"ת.

סג) ולפי"ז תבין שבאמת אין קץ לשעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים, כי זה הכלל בכל הפרצופין של העולמות ושל הנשמות, אשר כל הזך נברר תחילה אל הפרצוף ולפיכך נבררו תחילה הכלים דחב"ד מהעולם וכן מהנשמות, ולפיכך היו הנשמות שבב' אלפים הראשונים גבוהות לאין קץ. ועכ"ז לא יכלו לקבל קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים מהעולם ומהן עצמן, שהם חג"ת נהי"מ כנ"ל. וכן אח"כ בב' אלפים האמצעים, שנתבררו הכלים דחג"ת אל העולם וכן מן הנשמות, היו הנשמות באמת מבחינת עצמן עוד זכות עד מאוד כי כלים דחג"ת מעלתם קרובה לחב"ד, (כמ"ש בהקסה"ז ד"ו ד"ה ומה) ועכ"ז עוד היו האורות מכוסים בעולם, מטעם חסרון הכלים, שמחזה ולמטה מהעולם, וכן מן הנשמות. ולפיכך בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו היא הגרועה שבמציאות, כי ע"כ לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה המה המשלימים את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים, ואין המלאכה נשלמת אלא על ידיהם, כי עתה בשכבר נשלמים הכלים דנה"י, ויש עתה כל הכלים ראש תוך וסוף בפרצוף, נמשכים עתה קומות שלימות של האורות, בראש תוך וסוף, לכל הכדאים להם, דהיינו נר"ן שלמים, כנ"ל. ולפיכך רק עם השתלמותן של הנשמות הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים להתגלות ולא מקודם לכן.

סד) ובאמת נמצאת קושיא זו עוד בדברי חז"ל (במס' ברכות דף כ') א"ל רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא, אי משום תנויי? בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין וכו' אמר הויות דרב ושמאל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא. ואלו רב יהודה כד הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. א"ל קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם וכו' עכ"ל עש"ה. הרי שאע"פ שהן למקשן והן למתרץ, היה ברור שהראשונים היו חשובים מהם, מ"מ מבחינת התורה והחכמה, היו רב פפא ואביי יותר חשובים מהראשונים. הרי מפורש, שאע"פ שהדורות הראשונים חשובים יותר מדורות האחרונים במהות נשמתם עצמם כנ"ל, שהוא מטעם שכל הזך ביותר נברר תחילה לבוא לעולם, מ"מ מבחי' חכמת התורה היא מתגלית יותר ויותר בדורות אחרונים. והוא מטעם שאמרנו, כי מתוך שקומה הכללית, הולכת ונשלמת על ידי היותר אחרונים דוקא, לכן נמשכים להם אורות יותר שלמים אע"פ שמהותם עצמם הוא גרועה ביותר.

סה) ואין להקשות לפי"ז, א"כ למה אסור, לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה. הענין הוא כי במה ששייך להשלמת חלק המעשי מהמצות, הוא להיפך, שהראשונים נשלמו בהם יותר מהאחרונים והוא משום שבחינת המעשה, נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות, וסודות התורה וטעמי המצוה נמשכים מהאורות שבספירות, וכבר ידעת שיש ערך הפוך מהכלים להאורות, שבכלים, העליונים נגדלים מתחילה, (כנ"ל אות ס"ב) וע"כ נשלמו הראשונים בחלק המעשה יותר מהאחרונים. משא"כ באורות, שהתחתונים נכנסים מתחילה. וע"כ נשלמים בהם התחתונים יותר מהראשונים. והבן היטב.

סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות ,שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי' אוה"ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו. מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות.

סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פו"ח כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.

ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.

עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.

הקדמה לתעס:

כב) אכן, אם נשים לב לדבריו ז"ל, המה מתבהרים לפנינו כעצם השמים לטוהר, כי מה שכתב, "מוטב לו שיניח את ידו הימנו אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה על מזל של חריפות ובקיאות, אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, כלומר, שעמל ויגע בתורת הנגלה ועדיין היצה"ר בתוקפו עומד ולא נמוח כלל, כי עדיין לא ניצל מהרהורי עבירה, כמ"ש רש"י לעיל בביאור בראתי לו תורה תבלין, עש"ה. ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאד לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשי"ת בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה, ומכל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו, ואיך יוכל לזכור עוד בשעת הלימוד בהשי"ת, כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים הם ח"ו אינם יכולים לבא אצלו עם הכוונה להשי"ת בבת אחת, ולכן מיעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוין דעתו ולבו להשי"ת בשעת לימוד בלי טורח, ואפילו הוא קשה העיון ביותר, כי העיון בנושאים של החכמה והשי"ת, הם אחד, וזה פשוט מאד.

כג) ולפיכך מביא ראיה יפה מדברי הגמרא "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה" כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו, ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון אליה, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא כמ"ש במדרש הנ"ל, "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת, כל החכמה וכל התורה בלבו". אמנם ודאי שצריך זמן, להרגיל את עצמו במאור שבתורה ומצוות, ואיני יודע כמה? ויכול אדם לצפות כן בכל שבעים שנותיו, לפיכך מזהירה אותנו הברייתא (חולין כ"ד) שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור' יוסי אומר רק ג' שנים (ע"ש בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם. ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה לבא לשמה ולזכות בחכמת התורה. והברייתא לא פירשה את התחבולה, אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק בחכמת הקבלה, ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה ולא הצליח, ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל, עש"ה.

כה) עתה תראה, איך כל הקושיות שהבאנו בתחילת ההקדמה המה הבלי הבלים אלא המה הם המכמורים שפורש היצה"ר, לצוד נפשות תמימות, כדי לטורדן מהעולם בלי חמדה. ונראה את הקושיא הא', שמדמים את עצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה גם בלי ידיעת חכמת הקבלה, הנה אני אומר להם, אדרבא, אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נ"ר ליוצר ב"ה בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם נשמת אדם תלמדנו, כי אז מתגלים לכם כל רזי תורה כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים. אלא אם עדיין אתם עומדים בבחינת העסק שלא לשמה, אלא שתקותכם לזכות על ידיה לשמה, א"כ יש לי לשאול אתכם, כמה שנים אתם עוסקים כן. אם עדיין אתם נמצאים בתוך חמש השנים לדברי תנא קמא, או תוך שלוש השנים לדברי רבי יוסי, אז יש לכם עוד לחכות ולקוות, אבל אם עבר עליכם העסק בתורה שלא לשמה יותר מג' שנים לדר"י וה' שנים לת"ק, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו סימן יפה עוד בדרך הזה שאתם דורכים, ולמה לכם להשלות נפשכם בתקות שוא, בשעה שיש לכם תחבולה כל כך קרובה ובטוחה, כמו הלימוד של חכמת הקבלה, כמו שהוכחתי הטעם לעיל, להיות העיון בנושאי החכמה דבר אחד עם השי"ת עצמו, עי' היטב לעיל.

כו) וכן נמשש את הקושיא השניה במ"ש, שצריכים תחילה למלאות כריסם בש"ס ופוסקים. הנה בודאי הוא, שכן הוא לדברי הכל, אמנם ודאי שכל זה אמור, אם כבר זכיתם ללימוד לשמה, או אפילו שלא לשמה אם אתם עומדים בתוך ג' השנים או ה' שנים, משא"כ אחר הזמן ההוא, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו עוד סימן יפה לעולם, וכמו שנתבאר לעיל, וא"כ מוכרחים אתם לנסות הצלחתכם בלימוד הקבלה.

כז) עוד צריכים לדעת, שישנם ב' חלקים בחכמת האמת: חלק א', הוא הנקרא סתרי תורה, שאסור לגלותם זולת ברמיזה, מפי חכם מקובל, למקבל מבין מדעתו. ומעשה מרכבה ומעשה בראשית שייכים ג"כ לחלק הזה. וחכמי הזוהר מכנים החלק הזה, בשם ג' ספירות ראשונות: כתר, חכמה, בינה, ומכונה ג"כ בשם ראש הפרצוף. חלק שני, הוא הנקרא טעמי תורה, שמותר לגלותם, וגם מצוה גדולה לגלותם. ונקרא בזוהר, בשם ז' ספירות תחתוניות של הפרצוף, ומכונה ג"כ בשם גוף של הפרצוף. כי בכל פרצוף ופרצוף דקדושה, יש בו עשר ספירות, הנקראות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שג' ספירות הראשונות מהם, מכונות ראש הפרצוף. וז' ספירות התחתוניות מכונות בשם גוף הפרצוף. ואפילו בנשמה של האדם התחתון, ישנן ג"כ בחינות עשר הספירות בשמותיהן הנ"ל, וכן בכל בחינה ובחינה, הן בעליונים, והן בתחתונים. כמו שיתבארו הדברים בטעמיהם, בפנים הספר בע"ה. והטעם, שז' ספירות התחתוניות שהן גוף הפרצוף, נקראות בשם טעמי תורה, הוא סוד הכתוב, חיך אוכל יטעם. כי האורות המתגלים מתחת לג' הראשונות, שהם סוד ראש, מכונים "טעמים", והמלכות דראש מכונה "חיך". ומשום זה נקראים בשם "טעמי" תורה, כלומר המתגלים מחיך הראש, שהוא בחינת מקור כל הטעמים, שהוא מלכות דראש, אשר משם ולמטה אין שום איסור לגלותם, ואדרבא, שכר המגלה אותם גדול לאין קץ ולאין שיעור. אכן ג' הספירות הראשונות הללו וז"ס התחתוניות הללו, האמורות כאן, מתפרשות: או בכלל כולו, או בפרטי פרטיות שאך אפשר לחלק, באופן, שאפילו ג' הספירות הראשונות, מהמלכות שבסוף עולם העשיה, שייכות לחלק סתרי תורה שאסור לגלותן, וז' הספירות התחתוניות שבכתר דראש האצילות, שייכות לחלק טעמי התורה אשר מותר לגלותן. והדברים האלה מפורסמים בספרי הקבלה.

כח) ומקור הדברים הללו תמצא במסכת פסחים (דף קי"ט), דאמרינן שם, כתיב (ישעיהו כ"ג) והיה סחרה ואתננה קודש לה', לא יאצר ולא יחסן, כי אם ליושבים לפני ה' יהיה סחרה, לאכול לשבעה, ולמכסה עתיק וכו'; מאי למכסה עתיק, זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי נינהו, סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, מאי נינהו, טעמי תורה. ופירש רשב"ם ז"ל, וז"ל "עתיק יומין": זה הקב"ה, דכתיב ועתיק יומין יתיב, "סתרי תורה": הוא מעשה מרכבה, ומעשה בראשית, ופירושו של שם, כדכתיב זה שמי לעלם, "והמכסה": היינו שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא למי שלבו דואג, כמ"ש באין דורשין. "זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין": והכי משמע, למכסה סתרי תורה, שהיו מכוסין מתחילה, ועתיק יומין גילה אותן, ונתן רשות לגלותם, ומי שמגלה אותם זוכה למה שאמר בפסוק זה, עד כאן לשונו.

כט) הרי לך במפורש, ההפרש הגדול בין סתרי תורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה (המפורש שם בגמרא בפירוש הכתוב) בשביל שמכסה אותם, ואינו מגלה אותם. והיפוכם טעמי התורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה, בשביל שמגלה אותם לאחרים. והאיכא דאמרי לא פליגי אלישנא קמא, אלא רק משמעות דורשין איכא בינייהו, אשר הלישנא קמא דורשין סיפא דקרא "ולמכסה עתיק" וע"כ מפרשין השג השכר הגדול על מכסה את סתרי התורה, והאיכא דאמרי דורשין רישא דקרא "ולאכול לשבעה" שמשמעותו "טעמי תורה", בסו"ה וחיך אוכל יטעם, כי אורות הטעמים מכונים אכילה, וע"כ מפרשים השג השכר הגדול הנאמר בכתוב, על המגלה את טעמי התורה. אבל אידי ואידי סוברים, שאת סתרי התורה חייבים לכסות ואת טעמי התורה חייבים לגלות.

ל) הרי לך תשובה ברורה על הקושיות: הרביעית, והחמישית, שבתחילת ההקדמה. שמה שתמצא בדברי חז"ל וגם בספרים הקדושים שאין מוסרים אותה אלא למי שלבו דואג בקרבו וכו', היינו את אותו החלק שנקרא סתרי תורה, שהוא בחינת ג' ספירות ראשונות ובחינת ראש, שאין מוסרין אותה אלא לצנועים, ובתנאים ידועים,שבכל ספרי הקבלה שבכתב ושבדפוס, לא תמצא אפילו זכר מהם, כי הם הדברים שכיסה עתיק יומין, כנ"ל בגמרא. ואדרבא אמור אתה, אם אפשר להרהר ואפילו להעלות על הדעת, שכל אלו הקדושים והצדיקים המפורסמים, שהם גדולי האומה משופרי דשופרי, כגון ספר יצירה, וספר הזוהר, וברייתא דר' ישמעאל, ורב האי גאון, ור' חמאי גאון, והר"א מגרמיזא, ויתר הראשונים עד לרמב"ן, ובעל הטורים, ובעל השו"ע, עד לגאון מוילנא, והגאון מלאדי, ויתר הצדיקים, זכר כולם לברכה, שמהם יצאה לנו כל התורה הנגלית ומפיהם אנו חיים, לידע המעשה אשר נעשה למצוא חן בעיני השי"ת, והרי, כל אלו כתבו והדפיסו ספרים בחכמת הקבלה, כי אין לך גילוי גדול מכתיבת ספר, אשר הכותב אותו, אינו יודע מי הם המעיינים בספרו, שיכול להיות שח"ו רשעים גמורים יסתכלו בו, ואם כן אין לך גילוי רזי תורה יותר מזה, וח"ו להרהר אחר מיטתם של קדושים וטהורים הללו, שיעברו אפילו כקוצו של יוד על מה שכתוב ומפורש במשניות ובגמרא, שאסור לגלות אותם, כמ"ש באין דורשין (במס' חגיגה). אלא בהכרח, שכל הספרים הנכתבים והנדפסים, המה בבחינת טעמי תורה, שעתיק יומין כיסה אותם מתחילה, ואח"כ גילה אותם בסוד חיך אוכל יטעם כנ"ל, שסודות אלו, לא רק שאין איסור לגלותם, אלא אדרבא, מצוה גדולה לגלותם (כנ"ל בפסחים קי"ט), ומי שיודע לגלות ומגלה אותם, שכרו הרבה מאד, כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דוקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק בב"א.

מי הם יראי ה' מעבדי פרעה רחמן ליצלן?  מה בין פרעה לישראל בעבודה פנימית? מה ההבדל בין נשמה לגוף?  האם התורה ספר מעשיות? מה הם נשים וקטנים בעבודת ה'? מה בין מעשה לכוונה בעבודת ה'? מדוע נאמר אהיה אשר אהיה פעמיים? לא מספיק יציאה אחת ממצרים? מדוע מי שלא לומד קבלה מרחיק את המשיח? מדוע חוזר בגלגול מי שלא לומד קבלה? מה ההבדל בין חיצוניות המצוות לפנימיות שבהם? מה נקבל על עצמנו כדי לקרב אהבה וגאולה? מהו שכתוב בגמרא אם לא יכול להתגבר על יצרו שילבש שחורים וילך לעיר אחרת?

אומר הרב"ש:

ענין סביבה {מתוך הספר דרגות הסולם רב"ש} – (מדרש תנחומא, בשלח) "ויקח שש מאות רכב בחור". משל מי היו, אם תאמר משל מצרים, והלא כבר נאמר "וימת כל מקנה מצרים", אם תאמר משל פרעה, והלא כבר נאמר "הנה יד ה' הויה במקנך" וגו', אם תאמר משל ישראל, והלא כבר נאמר, "וגם מקננו ילך עמנו" וגו', אלא משל "הירא את דבר ה', מעבדי פרעה".

הרי למדנו שהירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל". עד כאן לשונו. מכאן משמע שעיקר השמירה מסביבה היא מסביבה של ירא ה'. והם עבדי פרעה, שענין פרעה הוא כמו שאמר האר"י הקדוש ,שגלות מצרים היתה הדעת דקדושה בגלות. ופרעה היה מוצץ את השפע, שענינו הוא הרצון לקבל. שהם נקראים עובדים רק לטובת עצמם, ואין להם שום שייכות לעבודה להשפיע, כי כל כוונתם היא רק להנאת עצמם. ועיקר השמירה שצריך להיות מפניהם, היא משום שבחיצוניות ניכר שהם עובדים, שעוסקים בתורה ותפילה בהתלהבות ומדקדקים בכל מיני דקדוקים. ומשום זה הם נקראים "ירא ה'", אחרת הם לא היו נקראים כך.

ומכל מקום בפנימיותם הם משועבדים לפרעה, היינו שכל כוונתם היא רק למלאות רצונם וצרכי עצמם, ואין להם שום שייכות לגבי עבודה של להשפיע. וסביבה כזו מביאה תקלה לעובד ה', משום שהאיש רוצה ללכת בדרך ה', והוא רואה את עבודתם בזמן שהם עוסקים ביראת ה', אזי הוא מתפעל מהכוחות שלהם. היות שבזמן שעוסקים בבחינת עבדי פרעה, אזי אין להם ההתנגדות מצד הגוף, שהיות שגם הכוחות האלו, שנותנים הם רק לצורך הגוף. וממילא לא שייך כאן ענין של התנגדות, אלא אדרבא, הגוף מסכים לתת כוחות. נמצא שסביבה כזו מביאה תקלה לישראל, היינו למי שרוצה להיות ל"ישראל" ולא להיות מ"עבדי פרעה". היות שעבד ה' מתפעל מעבודתם של עבדי פרעה, אזי העבדות של עבדי פרעה מוצאת חן בעיניו. לכן הוא נמשך אחריהם, וממילא הוא מקבל את מחשבותיהם וכוונותיהם, ועל ידי זה הוא מתחרט על כל הכוחות, שכבר נתן בעבודה של להשפיע. ומכאן ולהבא כבר אין לו שום כוח שיוכל להמשיך בעבודה דלהשפיע. מה שאין כן בסביבה של חופשים, שאין הם מסוג של ירא ה', אזי אין להם שום קשר איתו, היות שהוא יודע שאין מה ללמוד מהם. ואז אין להם שום התחברות המחשבה, כי הוא יודע שאסור ללמוד ממעשיהם וממחשבותיהם של חופשים. לכן מסביבה כזו אין תקלה. מה שאין כן מ"יראי ה'" שהם עבדי פרעה, הם מביאים תקלה לישראל, ומהם צריכים לברוח כמטחוי קשת. עכ"ל

 פניני החכמה – הסבר:

שואל המדרש, אם תאמר משל פרעה, הרי כתוב "הנה יד ה' הויה במקנך, אם תאמר משל ישראל הרי נאמר "וגם מקננו ילך עמנו" אז אם ככה על מי מדובר?

אלא מדובר על "הירא את דבר ה', מעבדי פרעה".

דהיינו האדם עולם קטן, והעולם אדם גדול, כשמדברים בעבודה פנימית, פרעה, משה, בלעם, תיבת נוח, לא מדובר על סיפורים חיצוניים רק, אלא על תכונות בתוך האדם שעליו לתקן, או להשתמש בהתאם.

כפי שאומר רשב"י הקדוש זוהר בהעלותך:

כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.

"אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."

"וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."

דהיינו כשמדברים מעבר לרובד המעשה ומתחילים לעסוק בעבודה העיקרית, שהיא עבודת הכוונה הפנימית, מדרגת הלשמה ששמה עיקר עבודת ה' מתחילה, כפי שכתוב מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה, שוודאי גוף בלי נשמה הוא דבר מת לחלוטין.

אם ככה רובד המעשה לבד אף על פי שהוא חשוב ומקיים אותנו, הוא רק שלב א' ונקרא דומם דקדושה.

אבל כדי להתקדם קדימה, להרגיש קשר לבורא, להכיר את הבורא להיות בדבקות איתו, המעשה לא מספיק וצריכים את עבודת הכוונה.

ייתכן שאדם עושה את המעשים הכי משובחים, וזה חשוב זה שלב א', אבל מבחינת הכוונה הוא בבחינת נשים וקטנים:

כפי שאומר הרמב"ם "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט מעט; ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה." { נשים – הם בחינת נקב, נקב זה חיסרון, שפועלים מתוך חיסרון למלאות את תאוותן, מוכן במצב זה האדם לקיים מצוות רק אם מרגיש הנאה מיידת בהם. קטן – שאין לו רצון חזק וחשיבות לדברים אמיתיים, אלא דברים חולפים וזמניים- דהיינו שמוכן לפעול רק במעשה החיצוני ומסתפק בכך, ללא הכוונה הפנימית.

לכן במצב שאדם עובד את ה' במעשה, אבל בלי הכוונה האמיתית אז כאשר בודקים את זה בהסתכלות הרוחנית זה נקרא שהוא ירא ה' – מצד המעשה, אבל מעבדי פרעה- דהיינו כי הכוונה שלו היא עדיין במצריים, רק המעשה יצא ממצרים אבל את הכוונה עוד לא הוציא, ואם נדייק צריך קודם לרדת למצריים, כדי לצאת- דהיינו לגלות בכלל שהלא לשמה זה דבר רע, רוב האנשים מסתפקים בלא לשמה, ומרגישים שלמים במצריים.

לכן גם נאמר אהיה אשר אהיה, למה פעמיים? אומר הרב"ש אהיה ראשון כנגד היציאה  במעשה הגשמי, אהיה השני- היציאה בכוונה. אבל רק אדם שמתחיל לעבוד על המעשה מטעם הכוונה צריך עזרה לצאת ממצרים, מי שלא דווקא נהנה במצריים, יותר מזה אומר הרב"ש שיש אור מקיף מיוחד שניתן לקליפות כדי להנות את שהותו במצריים. והרי נאמר גם "ואת הדגה אשר אכלנו במצריים"

אומר הרב"ש זצוק"ל בשם הארי"זל: :ענין פרעה הוא כמו שאמר האר"י הקדוש ,שגלות מצרים היתה הדעת דקדושה בגלות. ופרעה היה מוצץ את השפע, שענינו הוא הרצון לקבל. שהם נקראים עובדים רק לטובת עצמם, ואין להם שום שייכות לעבודה להשפיע, כי כל כוונתם היא רק להנאת עצמם. ועיקר השמירה שצריך להיות מפניהם, היא משום שבחיצוניות ניכר שהם עובדים, שעוסקים בתורה ותפילה בהתלהבות ומדקדקים בכל מיני דקדוקים. ומשום זה הם נקראים "ירא ה'", אחרת הם לא היו נקראים כך. ומכל מקום בפנימיותם הם משועבדים לפרעה, היינו שכל כוונתם היא רק למלאות רצונם וצרכי עצמם, ואין להם שום שייכות לגבי עבודה של להשפיע."

כמו כן אומר הזוהר הקדוש: 

סוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.

ממשיך ואומר הרב"ש שעל האדם להיזהר ביתר זהירות מצד המעשה החיצוני שמציג את עצמו כשלם ומתוקן, גם אמרו כבר חזל "אפילו כל העולם אומר לך צדיק אתה היה בעינייך כרשע" מכיוון שהעולם- דהיינו הנגלה, המעשה עלול לבלבל. האדם חושב שאם קיים את המעשה החיצוני בזה נגמרה העבודה ויבוא ליטול שכרו בעולם הבא, אבל כל עוד לא תיקן את כוונתו והשיג את חכמת האמת, דהיינו חכמת האמת היא כל המדרגות הרוחניות בדרך לקשר לבורא- אז יבוא בגלגול עד שישלים כמו שאומר הזוהר הקדוש:

מתוך הקדמת פי חכם בקיצור לשון:

וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות, אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא, "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן עש"ה.

ועכשו מתבאר הענין בפשיטות, באשר שכל חלק התורה הנגלה, אינו אלא בחי' הכנה, שנהיה ראוי וכדאי להשיג חלק הנסתר, וכנ"ל, אשר חלק הנסתר, הוא עצם השלימות והתכלית, שעליו נברא האדם, א"כ ודאי וברור דאם חסר מחלק הנסתר אע"פ ששמר התורה וקיים מצוותיה בחלק הנגלה, מחויב עוד להתגלגל ולבא לעולם לקבל מה שראוי לקבל, דהיינו חלק הנסתר ע"ד תרי"ג פקודין כנ"ל, שאך בזה נשלמת הנשמה, כמו שחשב עליה השי"ת מכל מראש כנ"ל.

והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורינו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה, כנ"ל בזוהר, וע"כ אמרו בזוהר "עתידין רזי תורה וסודותיה שיתגלו לעקבתא דמשיחא", שזהו ברור לכל מבין, מחמת שהמה תהיינה משלימות הכונה בבריאה, דעל כן תזכינה לביאת המשיח, וא"כ על כרחך שיגולו ביניהן סודות התורה באתגליא, דבלאו הכי נמנע התיקון, כי תתחייבנה עוד בגלגול.

מביא ואומר עוד בהקדמת ספר הזוהר: וזה כמו שכותב בהקדמת ספר הזוהר (דף רמ"ב) וזו לשונו: המצוות שבתורה נקראים בלשון הזוהר בשם פקודין. ונקראים אמנם גם בשם תרי"ג עיטין (עצות). וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצוות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון. {בעל הסולם}

דהיינו, המצוות מחולקות לפנימיות וחיצוניות, אחור ופנים. כסימן לדבר: יש מעשה המצווה, וכוונת המצווה. המעשה עצמו הוא פעולה שמגרה את הנפש, עיקר המצווה היא בכוונה בנפש האדם, ברוחניות. לכן כאשר עושים את המצווה רק במדרגת הדומם בלי כוונה, לא מרגישים כלום, כי האור האלוקי לא מופקד שמה עדיין, זה רק הכנה לדבר.

כאשר אנו מטהרים את עצמנו ויוצאים קצת מהאנוכיות ומתחילים להיכנס בלשמה, אז מרגישים קצת את הפנימיות שבמצווה, ובזה מופקד האור והקשר לבורא.

הדרך הנכונה להתחיל את הפעולה, את ההכנה ובמקביל לעבוד במסירות נפש על עבודת הכוונה, וכאשר נפעל את פנימיות המצווה {לא רק תחיצוניות שלה, את המעשה} אז נזכה ללשמוע בקול דברו, דהיינו להרגיש את ה' דרך המצוות, את הרוחניות, את הפנימיות, את אור החכמה האלוקי.

סיכום:

קיום המצוות והמעשים קלה כחמורה חשוב מאוד והוא הבסיס לכל עבודה רוחנית.

יותר מזה, בלי ההלכה אנחנו לא נפגשים עם סביבת הכוונה שיכולה לגרות את נפשנו לצד הרוחני שבנו.

כמו כן אומר בעל הסולם במאמר לסיום הזוהר:

"אבל לפיכך נתן לנו השי"ת תורה ומצוות שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם מועילה לנו להפוך טבענו. ומכאן תבין את גודל החומרה של העסק בתורה ומצוות לשמה. כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות אינה לתועלת הקב"ה אלא לתועלת עצמו, הרי לא בלבד שלא יהפך טבע הרצון לקבל שבו, אלא אדרבה הרצון לקבל שבו יהיה הרבה יותר ממה שיש לו מטבע בריאתו. כמו שביארתי בהקדמה לביאור הסולם בכרך הראשון עי"ש באות ל' ל"א ואין להאריך כאן."

משמע אין דרך אחרת להיפגש עם הצד הרוחני שבנו ולתקן את האנוכיות בעולם, רק בסביבה של תורה ומצוות.

כי ההלכה מאוד מיוחדת וחשובה, היא נותנת לנו מאין מסגרת בסיסית ששומרת עלינו גם כשלא הגענו לכוונה האמיתית, ומהווה לנו מעין כוונה מינימלית בסיסית שהיא הקרקע להתקדם קדימה.

אך עליה וקוץ בה, מצד אחד היא חשובה, מצד שני היא רק הקיום, הדומם. כדי להתקדם מעבר למעשה מעבר ללא לשמה, חייב את הכוונה, ואם אדם מקבל על עצמו לפעול רק את המעשה ומזניח את הכוונה ואת פנימיות התורה, הרי זה מתחייב בנפשו, והוא בבחינת יראי ה' מעבדי פרעה, כי לכאורה הוא ירא ה' כי עושה את המעשים הנכונים, אבל מעבדי פרעה, כי פועל לא לשמה לתועלת עצמו, וגם לא מתקדם משם והרי זה סם המוות והוא מתחייב בנפשו וטוב לו שלא נברא.

אומר השל"ה הקדוש בפירוש על מסכת פסחים, "שכל הלומד תורה שלא לשמה כהולך לאישה מנאפת" חס ושלום, בהמשך אומר שפשוט אין ברירה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל עדיין זה חטא. רק אין ברירה אז התירו חז"ל, אבל צריך לזכור שמתוך שלא לשמה נעשית לו סם המוות, וטוב לו שלא נברא, וטוב לו שתהפך שליתו על פניו, וכל ההזהרות החמורות של חז"ל בעניין..

כמו כן אמרו לנו חז"ל:

רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא".

כיצד אפשר להגיד דבר כזה? ניאוף עריות זה אחד החטאים החמורים ביותר שיש.

ידוע שהתורה לא באה לספר סיפורים, אם כך מה זה המדרש המוזר הזה לכאורה קיבלנו אישור לעשות עברות אם יש חשק?

ידוע שיש כלל בלימוד הגמרא, "שהתורה דיברה מבני אדם" רוב המקרים בגמרא הם מקרים סבירים, כי התורה לא נתנה לחמורים או לרשעים אלא לבני אדם. אז כיצד כתוב דבר כזה בגמרא? לכאורה אישור לעבור עברות חופשי?

אלא ידוע שהתורה לא באה לספר רק סיפורים, אם ננסה להסביר בפנימיות לעניות דעתי יש להגיד שאמרו לנו חז"ל שאם היצר מתגבר עלייך, דהיינו הפרטיות, האגו – הלא לשמה, ואתה הולך לאישה זרה, לאישה זונה, ושוכב עמה, הרי אין מדובר על אישה גשמית, הייתכן שהסיפורים בגמרא על רבי עקיבא שרדף אחרי אישה בדקל או טיפס אחריה, חס ושלום להרהר על צדיקים כאלה?

אלא אישה הכוונה לשכינה הקדושה שזה מה שבאמת ליבו של האדם חפץ – האהבה העילאית) כפי הכתוב לעולם ילמד אדם תורה אלא במקום שליבו חפץ), אם הוא שוכב איתה, דהיינו רוצה לקבל ממנה תמורה, עוסק בתורה ומצוות בעל מנת לקבל לעצמו, אז שלא יחשוב שאם הוא מקיים ומדקדק בכל התורה והמצוות מבחוץ הוא כבר צדיק, אלא שילבש שחורים, שיזכור שהוא בלא לשמה- במקום השחרות. כמו כן שילך לעיר אחרת, עיר מלשון התעוררות, שלא יחשוב שהוא בעולם האצילות, אלא זה עיר אחרת לא של הקדושה ויש לו עוד המון מה לתקן..

אל יחלל שם שמים, חלל מלשון מקום החלל הפנוי, המקבל בעל מנת לקבל, שהאדם פוגע בתכלית שלו שהיא לקבל בעל מנת להשפיע כאשר מנסה לעשות חלל במקום שצריך אמונה.

לכן על כל אדם, להשתדל ביתר שאת להגדיל את מעלת פנימיות התורה על מעלת חיצוניות התורה, להתחיל את עבודת הכוונה, את עבודת הלשמה, שהמאור של פנימיות התורה בדורנו בתוספת קיום תורה ומצוות קלה כחמורה, עם משמעות מודעות, ועבודה פנימית, לאט לאט מכשירים את האדם, להגיע למדרגת לשמה לזכות לסודות התורה ולהגיע למטרה לשמה הוא נברא.

כפי שאומר בעל הסולם בהקדמה לספר הזוהר:

אבל הם דומים, כאותה התולעת שנולדה תוך הצנון, והיא יושבת שם וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון שהיא נולדה בו. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת, אני חשבתי שכל העולם הוא כמדת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול נאור אדיר ויפה להפליא. כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו, ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם. אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות להשפיע נחת רוח ליוצרם בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג את עצמם ואת כל המדרגות של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים, ואז היו אומרים בעצמם מה שאמרו חז"ל, אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי.

לסיום נביא את דברי הזוהר המאוד ברורים בעניין ובנושא שדיברנו ממנו, מומלץ לקרוא:


בעל הסולם, הקדמת פי חכם 
בכמה מקומות בזוהר מכנה לתרי"ג מצוות – "תרי"ג עיטין דאורייתא", ובהרבה מקומות בזוהר קורא לתרי"ג מצוות – "תרי"ג פקודין", כי מתחילה מחויב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו, ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחי' "תרי"ג עיטין", דהיינו עצות, איך שיזכה סוף סוף לבוא לפני המלך ולזכות לאור פניו, כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים, וע"ד שמובא בגמ': מה אכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף, אלא לא ניתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל. אמנם אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים, דהיינו שבאים להשגתו, וע"י קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצווה, כי המצווה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצווה הזאת, שז"ס: נר מצווה ותורה אור, ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין".
לכן מוכרחים לעצות טובות, לדברים שהם יטהרו לנו את הכלים, שזה נקרא הכשרה והכנה, בכדי שנוכל לקבל את הטוב ועונג. ובגלל זה ניתנו לנו תרי"ג מצוות, הנקראים בלשון הזה"ק בשם "תרי"ג עצות", שהן עצות לטהר עצמנו מזוהמת כלי קבלה שלנו.אנו צריכים לקיים את התו"מ, בכדי שזה יביא לנו לידי טהרה. שעניין טהרה, פירושו טהרת הכלים מהרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה "לכלוך", שהוא מטעם שהוא בשינוי צורה מהבורא, שהוא כולו להשפיע. לכן מטרם שמנקים את הכלים אי אפשר לתת לתוכם שום דבר טוב, שכל דבר שיתנו בכלי המלוכלך, זה יתקלקל.

וזה כמו שכותב בהקדמת ספר הזוהר (דף רמ"ב) וזו לשונו: המצוות שבתורה נקראים בלשון הזוהר בשם פקודין. ונקראים אמנם גם בשם תרי"ג עיטין (עצות). וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצוות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון.

רב"ש, שלבי הסולם, קדושה וטהרה בעבודה


רב"ש, שלבי הסולם, מהו מחצית השקל בעבודה – א'
המצוות שבתורה נקרא בלשון הזוהר בשם תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה, יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שכתבו חז"ל (שבת פ"ח): עושי דברו לשמוע בקול דברו, בהתחלה עושי ואח"כ לשמוע, נקראים המצוות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה ושל הגוף.


בעל הסולם, הקדמת ספר פי חכם
כבר נודע, שסוד נשמות בני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל, אשר הנשמה היא נשתלשלה ע"ד עילה ועלול, וירדה מדרגה לדרגה, עד שהיא ראויה לבוא לעוה"ז, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם. ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצוותיה, נמצאת מתעלית מדרגה לדרגה, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחינת שמותיו של הקב"ה, שה"ס תרי"ג פקודין.

הקדמת ספר הזוהר: סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות ,שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי' אוה"ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו. מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות.

סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פו"ח כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.

ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.

עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.

מה הם עשרת הדיברות לפי הקבלה?

כידוע הרבה דברים מתחלקים לעשר, עשרת הדיברות, בעשרה מאמרות נברא העולם, וכו'.

בשורש זה כנגד עשר הספירות. כנגד שם י-ה-ו-ה וקוצו, ועוד רבות.

עשר מייצג רצון שלם, שלמות של הגוף והראש יחדיו. במאמר זה הבאנו הסבר על עשרת הדיברות ברוח הזוהר הקבלה והפנימיות. ושנזכה לקיים את עשרת הדיברות בכל נפשנו, במדרגתם הרוחנית.

יש לציין שהדברים נכתוב ממש בקטנה וזה בגדר פלפולים יותר, יש המון מה להעמיק ולהוסיף ואין אנו ראויים לכך.

1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

דהיינו שהאנוכי שלך צריך להיות לה’ אלוקיך בחינת אמונה. בחינת הודאי הראשוני כפי שאומר הרב אדם סיני "הודאי הראשוני שאי אפשר בלעדיו שמתחיל את הכל כולל את הכל ונמצא בכל"  השלמות הראשונית של הכל.

כמו כן אומר הרמב"ם "א יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו."

כמו כן אומר בעל הסולם הקדוש "השם בורא מתייחד רק על החידוש, דהיינו המצאת יש מאין שהוא בחינת חומר של הכלים בלבד המוגדר בבחינת הרצון לקבל שבכל מהות שבהכרח לא היה זה בעצמותו יתברך בטרם הבריאה"

2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה.

אלוקים אחרים נקרא כשהאדם עובד את עצמו, פסל ותמונה, דהיינו שנותן צורה וממשות לפרטיות שלו כנפרדת מהכלל.

כפי שרואים בפסל כסימן אין חיים, כי הוא כמו גוף בלי נשמה. גם אם נגדיל את האומנות בעולם ברמה טכנולוגית הכי משוכללת, פסל תמיד ישאר מת – כי אין בו נשמה.

אך אם נדייק, הפסל האמיתי זה הגוף שנפרד מהכלל ואז החיות האלוקית מוסתרת בו לגמרי.

כמו כן יש לקבל את השגחת ה' בבחינת אחד יחיד ומיוחד- אין עוד מלבדו.

כמו כן היהודי מקבל על עצמו להנות רק מהאמת, מהקשר לה' ולא מאלוקים אחרים, תענוגים של עבודה זרה, אלא רק מתענוג ביחד, בהשוואת צורה- בתוך הכלל, ולא תענוג פרטי נפרד לעצמו.

3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא.

שם ה’ זה רצונו להיטיב לנבראיו, דהיינו שהאדם נהנה מהקשר לה’, אבל אם האדם מקבל תענוג רוחני לפרטיות שלו ולגאווה, הוא נושא את שם ה’ לשוא, כי אי אפשר באמת להנות שנפרדים מה’. כתוב בזוהר שקב"ה שונא את הגופות" דהיינו נפרד מהם.

לכן על האדם להשתמש באני שלו רק לאהבה, להשוואת צורה לחיבור, ולא לשוא – דהיינו לקליפת הגאווה.

4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

יום השבת הוא בחינת התכלית, השלמות. כמו כן מעין העולם הבא,  אסור גם לעבוד ביום שבת כי אסור לתקן את המלכות ישירות, כל תיקון המלכות הוא דרך הז”א דרך ששת ימי החול.

שבת היא התכלית, הכלל – כל הפרטים באו בשביל הכלל, הפרטים בלי הכלל הם דבר מת שנפרדים מהכלל.

ע"י שמירת השבת האדם מקבל את השלמות של הכלל שמעבר לפרטים, שלא תלויה בפרטים. לא תלויה במלאכתו או בפעולה שלו. כוח מיוחד יש ליום השבת שנזכה להשיגו.

אומר בעל הסולם הקדוש בפרי חכם:

"מעלת יום השבת, שבו  הברכה והקדושה לתקן כל ימות החול, ואף על גב שלפי  הראות צריך להיות התיקון תלוי בימי העבודה ולא ביום השביתה, שהבורא לא פעל  מאומה.

הנה, לכאורה כל תיקון לעבודה צריך, אלא באמת אין כח הבורא מתראה בשלימות, זולת בהעלמה, כי בהבטל כח ההעלמה מן העולם, מיד מתגלה השלימות מעצמו, כמו הזורק מטהו כלפי מעלה, הרי מטהו עולה בהיות כח הזורק מדובק בו, ולכן כל משך העליה מיוחס לכח הזורק, וגם חוזק כח הזורק מתגלה בזמן ההוא, מה שאין כן, במשך חזרתו למטה, אינו מיוחס כח הזורק בנפילה כלל, כי מעצמו שב לשורשו, בלי כל עזר, בערך הזה, בכל ההעלמות נראה פעולות הבורא. מה שאין כן, בשובו אל השלימות אינו צריך לשום פעולה וכח, כי בהנטל כח המונע, מעצמו שב לשורשו ולשלימותו.   

וזה סוד, (בראשית ב ב ג) "וישבת ביום השביעי  וכו' כי בו  שבת מכל מלאכתו" וכו'. דהיינו, שביום זה הוסר כח פעולת הבורא מהעולם, אשר בכל משך  ימי  המעשה, היה הולך ופועל, להציב אותו בצורתו כמו שהוא, וביום השביעי לא פעל שום כח, אלא הניחו, כמו שכתוב, (שמות לג כג) "והסרתי את כפי". וממילא מוטבע כח השלימות, דוקא ביום הזה, שלא יפעול כח העלמה כאן, והבן."

5. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ – לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

אבא זה יראת הרוממות, אמא זה בחינת אהבת החברים. כמו כן אבא בחינת תורה שבכתב, כמו הכלל שמגיע מלמעלה, אמא בחינת תורה שבעל פה, הפרטים שצריכים לבוא מצד התחתון.

ב' המאורות הגדולים – כנגד זעיר אנפין ומלכות. התשתית שעליה בנויה המציאות.

יראה ואהבה, שכל ורגש – הקיום של העולם.

כמו שהעולם לא מתקיים בלי שמים וארץ, ככה הנפש לא מתקיימת ללא כיבוד אב ואם.

כך בנפש האדם, בלי התבטלות לרבותיו, בבחינת "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" בבחינת "עשה לך רב" , ובלי אהבת חברים בחינת "וקנה לך חבר" אין קיום והזנה לנפשו של האדם, כפי שאבא ואמא מקיימים את הילד וימות ללא השגחתם, כך על האדם לשמור על יראה ואהבה בנפשו ולכבדם.

6. לֹא תִרְצַח.  

שהאדם מקבל לפרטיות שלו הוא הורג את עצמו, על האדם לפעול במידת הגבורה, איזהו גיבור הכובש את יצרו. כמו כן שום מידה לא מיותרת, אומר בעל הסולם במאמר החרות “נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו.”

כמו כן הריגה היא לקיחת החיות מהזולת לתולעת הפרטיות והאגואיזם ללא שום אכפתיות מהכלל. התיקון כנגד בקדושה זה מסירות נפש- שאדם ימסור את נפשו למען היחד.
רואים גם שמלמעלה בגלל שאנחנו לא פועלים חזק במדרגת לשמה במסירות נפש, כנגד זה קליפת ישמעאל מעוררת שפיכות דמים גדולה בעולם.

כמו כן על ג' עברות יהרג ואל יעבור: עבודה זרה , גילוי עריות ושפיכות דמים.

למרות שפיקוח נפש דוחה שבת, כי יש ערך לחיים שהם מקום האימון, בג' עברות אלה נאמר יהרג ואל יעבור, כי הם התשתית של הנפש. כל התענוג והחיים בא לצורך היחד החיבור והאהבה, ואם פגמתי בג' מצוות אלה, כמו שפגמתי בDNA של החיים, וטוב לי מותי מחיי, אם לא לשם האהבה. לכן על מצוות אלה נאמר יהרג ואל יעבור, כי הפגם שלהם שורשי. כל מטרת החיים היא לשם דבקות, ואם זה מה שנוגד לגמרי את החיים והדבקות, ממילא זה ללא חיים.

אפילו הגוי מחויב בתוך 7 מצוות בני נוח באיסור, גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים. כי זה התשתית והקיום לצד האדם בעולם.

ואין זוכה בתורה אלא מי שממית עצמו עליה.

כמובן הנפש נצחית, והכלל של התורה שחיי בהם ולא שימות בהם, אם כי מצווה לגרום לגוף להתייגע כשור לעול וכחמור למשא, אבל עדיין וחיי בהם, כי המטרה היא חיים, זה לא הנצרות כאן. אבל במצב שקדושת הנפש בסיכון קיומי, ודאי ערך הגוף לא בא כאן בחשבון. כפי הכתוב "כל חיי חיכיתי לרגע הזה". שנזכה בע"ה למקצת מן המקצת של מסירות נפש.

כמו כן ידוע הבדיחה החסידית החזקה והאמיתית של בעל הסולם שאומר על הכתוב "ונשמרתם מאוד לנפשותכם"

אומר על זה שגם במקום שכתוב מפורש "נפשותכם" מפרשים גם כן שהכוונה היא על הגוף… ודי למבין ולמשכיל (;

7. לֹא תִנְאָף.  

שהאדם בא לחמוס את השכינה הקדושה לעצמו. בלי נישואין בלי קשר של אהבה, אלא מתוך קבלה עצמית. הדין על ניאוף הוא מיתה, כי ברגע שפוגמים באהבה הכל אבוד.

8. לֹא תִגְנֹוב. 

שהאדם מקבל תענוג שהוא לא שילם עליו, שלא התייגע עבורו, מקבל תענוג רוחני בכלים מזויפים, זה גנבה מהקדושה. אבל נאמר הגונב מגנב פטור, מותר לגנוב מהטומאה לצורך הקדושה כי ממילא זה לא שלה. אלא זה גניבה בבחינת השבת אבידה.

כמו כן יש גנבת דעת, שהאדם מושך תענוג בכלים מזויפים שהם לא שלו באמת, כדי למצוא חן באחרים. אבל זה גנבה כי זה לא המהות שלו, הוא צריך להיות מי שהוא.

כפי שאומר הרבי מקוצק "אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה"

9. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

שהאדם מושך את החכמה שלא דרך הקו האמצעי, או בבחינת המלכות בסוד עניה ודלה -אז זו עדות שקר. עדות נקראת הארת חכמה, ועדות שקר שמנסה לקבל את החכמה לעצמו. למה זה שקר? כי אי אפשר לקבל את החכמה לעצמו זה גורם לנפרדות ומוות, אז הוא משקר, כי הוא לא באמת נהנה.

10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. 

המשכת החכמה שלא לצורך מצווה, לצורך הקדושה, נקראת לא תחמוד.  אשת רעך, היא השכינה הקדושה, כל עוד האדם לא תיקן את עצמו אסור לו לחמוד את השכינה הקדושה, כי זה יהיה לשם הפרטיות שלו ולא לשם האמת. לכן גם יש תיקון מיוחד שהשכינה נסתרת כדי שלא יפגום בה.

כמו כן יש אהבת רעים אהבה שלמה, ולכל אחד יש את בת הזוג שלו שצריך לעבוד איתה.

כמו כן השכינה שהיא מדרגת חיה, שייכת לקב"ה ואין לאדם רשות להשתמש בה. זה כמו לרצות לקבל את עץ הדעת לפני זמנו, את המטרה לפני התיקון. אבל אסור להשתמש בה, כי היא שייכת למדרגת עתיק- שנעתק מהשגה.

לכן תעבוד ותתקן קודם מה שאתה צריך, ואל תחמוד מה שאתה לא יכול לתקן.

שנזכה להשיג ולתקן בפנימיות.

[/sociallocker]

וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱלהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תורָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּות עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ כֻּלָּנוּ יודְעֵי שְׁמֶךָ וְלומְדֵי תורָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּורָה לְעַמּו יִשְׂרָאֵל:

tora (1)

לפי ההלכה אסור ללמוד תורה אחרי הקימה לפני שמברך ברכות התורה- וחובה עליו לברך.

נשאלת השאלה, למה אסור ללמוד לפני שמברך ברכת התורה?

אלא הדבר פשוט, לפני שמכוון על המטרה שהיא ללמוד תורה לשמה, דהיינו בעל מנת להשפיע, באמת אסור לו ללמוד תורה כי הכל ילך לקליפות..

ההלכה היא סימן מובהק לכוונה הפנימית שצריך להשיג.

לכן מעבר לברכה שמוציאים בשפתיים ראוי לזכור, לכוון גם את הלב, שאנחנו מכוונים שהבורא יזכה אותנו ללמוד תורה לשמה, דהיינו פנימיות התורה, ולא חיצוניות התורה שהיא הלא לשמה.

מותר שהחיצוניות תשמש את הפנימיות, ואף חובה לכן צריך ללמוד חיצוניות, אבל אסור לשכוח מי השפחה ומי הגבירה. הזוהר הקדוש אומר שכל האסונות בעולם באים בגלל שישראל לא עוסקים בפנימיות שלהם, וככה הכוח של החיצוניות גובר בעולם וממילא הרע והפרענויות שולטים בנו, ונאמר "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל"

אומר רבי חיים ויטאל לא נברא האדם אלא כדי ללמוד חכמה הקבלה, ודנים אותו על כך שעולה לשמים.

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת וְחַיֵּי עולָם נָטַע בְּתוכֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' נותֵן הַתּורָה"

למה תורת אמת?  אלא יש תורה של שקר. מהי תורה של שקר? חיצוניות התורה, הלא לשמה.  מה שקר!? איך אפשר להגיד דבר כזה? כן, החיצוניות היא שקר, רק מה? אם החיצוניות משמשת את הפנימיות, אז זה שקר שמביא אותי לאמת, ומותר לשקר את השקרן, אז ממילא זה לא שקר. אומר הרב"ש האמצעי בין אמת לשקר, זה לדעת שאני בשקר. הלא לשמה זה שקר, השפחה מצד עצמה היא שקר. אבל אם הגר משמשת את שרה, זה בסדר, אבל אם היא מנסה להיות גבירה חס ושלום, שלח תשלח אותה, כפי ששרה השכינה הקדושה, הרגש של הלשמה ציווה את אברהם. כמו כן אמרה שרה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" אסור להבנה של הלא לשמה להתערב בלשמה בשום פנים ואופן אלא כשפחה. אם האדם מתחיל בלא לשמה, ועושה אותה עיקר, את תורת הנגלה ושם את הפנימיות בקרן זווית, הרי זה מתחייב בנפשו.

thora

דיוק חשוב שיש להוסיף- הלא לשמה מחולק לשניים, מצד המעשה מצד הכוונה.

כאשר אנו עושים את המעשים הנכונים מטעם שה' ציווה זו מדרגה גדולה וחשובה, אבל בלי הכוונה הפנימית זה נקרא לשמה מצד המעשה בלבד, במדרגת דומם דקדושה. אבל בכוונה הפנימית, {שמתחילה בעבודת הצומח} ברובד הצורני עדיין זה נקרא לא לשמה. עיקר עבודת ה' מתחילה כאשר עובדים על הכוונה, על הפנימיות- ושמה המסע אין סופי.

כי הרי אין הבדל בין צדיק שיניח תפילין של 300 שקל לרשע שיניח תפילין בחמישים אלף שקל..

אלא ההבדל ביניהם הוא בכוונה הפנימית וההשגה.

במעשה לא משנה כמה נעשה יש גבול מסויים ששמה הוא עוצר והכמות לא תכפר על האיכות, מעבר לזה צריך כוונה. מאה ברזלים לא ישתוו ליהלום אחד אמיתי, כפי שמיליון גרגירי חול לא ישתוו לרגש אהבה.

יש כמות סבירה שקבעו לנו בהלכה, אבל 50 ציציות לא יוסיפו לי יותר על ההשגה, על השכר, אחרי שעשיתי תמעשה בעיקרו ובסיסו-  רק בכוונה אוכל להתקדם ולא בשכלול המעשה עד אין סוף, והרי הטבע של המעשה שהוא סופי.

עוד דוגמא: שמירת שבת, אם מסתכלים רק על רובד המעשה אז אם שמרתי שבת ולא הדלקתי אש, קיימתי מצווה מצד המעשה. אבל שמסתכלים מצד הכוונה, אז ייתכן שאני בכלל בבחינת גוי ששבת חייב מיתה, ועליי לתקן את הבחינות האלה בי ברובד המתאים. ולא להישאר רק במעשה, אף על פי שהוא חשוב ושומר עלינו כקיום מנימלי של העולם הרוחני בנפשנו.

לכן השלב הראשון הוא קודם כל להגיע ללשמה במעשה. לכן מבחינת המעשה אם כיוונתי שה' גדול מושל בהכל ב7 רקיעים וכו' , יצאתי ידי חובה במצוות קריאת שמע ברובד המעשה שלה, אבל ברובד הכוונה אני צריך להרגיש שה' מושל בכל באמת כדי לצאת ידי חובה והרי רחמנא ליבא בעי.

הדרך הנכונה היא לפעול את המעשה שיעורר את הכוונה, שזהו שביל הזהב.

כי ההלכה מאוד מיוחדת וחשובה, היא נותנת לנו מאין מסגרת בסיסית ששומרת עלינו גם כשלא הגענו לכוונה האמיתית, ומהווה לנו מעין כוונה מינימלית בסיסית שהיא הקרקע להתקדם קדימה.

אותו דבר שאני רואה סיפור בגמרא, יש את ההשלכה הלכתית שלו הברורה, וגם את ההתייחסות, למשל אמרו לי לא לנאוף, אז קודם כל לא לנאוף מבחינה גשמית, כפי שההלכה מפרטת ומנמקת. אבל זה רק צד הדומם, יש גם את צד הכוונה שאמרנו, ששמה מתחילה עבודת הצומח. לכן אם לא נאפתי מבחינה גשמית אז מצד המעשה אני לא נואף, אבל יכול להיות שמבחינת הכוונה אני הנואף הכי גדול שיש, ועיקר התיקון הוא תיקון הלב, הכוונה ולא המעשה החיצוני. רחמנא לבי בעי, הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב. לכן בואו ננסה לראות את הסיפור בפנימיות ואולי נדע קצת לאן לכוון את הלב ולא רק את המעשה הפיזי.

"רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא".

אומר השל"ה הקדוש בפירוש על מסכת פסחים, "שהלומד תורה שלא לשמה כהולך לאישה מנאפת"

כיצד אפשר להגיד דבר כזה? ניאוף זה אחד החטאים החמורים ביותר שיש.

בהמשך אומר שפשוט אין ברירה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל עדיין זה חטא.

כמו כן אמרו חז"ל שמתוך שלא לשמה נעשית לו סם המוות, וטוב לו שלא נברא, וטוב לו שתהפך שליתו על פניו, וכל ההזהרות החמורות של חז"ל בעניין..

התורה לא באה לספר סיפורים, אם כך מה זה המדרש המוזר הזה לכאורה קיבלנו אישור לעשות עברות אם יש חשק?

ידוע שיש כלל בלימוד הגמרא, "שהתורה דיברה מבני אדם" רוב המקרים בגמרא הם מקרים סבירים, כי התורה לא נתנה לחמורים או לרשעים אלא לבני אדם. אז כיצד כתוב דבר כזה בגמרא? לכאורה אישור לעבור עברות חופשי?

אלא ידוע שהתורה לא באה לספר רק סיפורים, אם ננסה להסביר בפנימיות לעניות דעתי יש להגיד שאמרו לנו חז"ל שאם היצר מתגבר עלייך, דהיינו הפרטיות, האגו – הלא לשמה, ואתה הולך לאישה זרה, לאישה זונה, ושוכב עמה, הרי אין מדובר על אישה גשמית, הייתכן שהסיפורים בגמרא על רבי עקיבא שרדף אחרי אישה בדקל או טיפס אחריה, חס ושלום להרהר על צדיקים כאלה?

אלא אישה הכוונה לשכינה הקדושה שזה מה שבאמת ליבו של האדם חפץ – האהבה העילאית) כפי הכתוב לעולם ילמד אדם תורה אלא במקום שליבו חפץ), אם הוא שוכב איתה, דהיינו רוצה לקבל ממנה תמורה עוסק בתורה ומצוות בעל מנת לקבל לעצמו, אז שלא יחשוב שאם הוא מקיים ומדקדק בכל התורה והמצוות מבחוץ הוא כבר צדיק, אלא שילבש שחורים, שיזכור שהוא בלא לשמה- במקום השחרות. כמו כן שילך לעיר אחרת, עיר מלשון התעוררות, שלא יחשוב שהוא בעולם האצילות, אלא זה עיר אחרת לא של הקדושה ויש לו עוד המון מה לתקן..

אל יחלל שם שמים, חלל מלשון מקום החלל הפנוי, המקבל בעל מנת לקבל, שהאדם פוגע בתכלית שלו שהיא לקבל בעל מנת להשפיע כאשר מנסה לעשות חלל במקום שצריך אמונה.

אבל אם יצרנו גובר עלינו? לפעול רק בלא לשמה? מה נעשה הרי מתוך שלא לשמה בה לשמה?

נכון מתוך שלא לשמה בה לשמה, אבל גם כתוב נעשית לו סם המוות, טוב לו שלא נברא.. לכן נפעל את הלא לשמה כי אין לנו ברירה, אבל לא לחשוב שאנחנו לבנים, אלא שים שחור שתזכור שאתה צריך להגיע ללשמה.

אבל אם הוא חושב חס ושלום שכולו לבן כולו נאה וכולו יפה ונשאר שמה, אז חס ושלום מתוך שלא לשמה נעשית לו סמא דמותא.

אם בשחור עסקינן זה גם אחת הסיבות שלובשים שחורים החרדים, ומבפנים חולצה לבנה, כי הפנימיות לבנה עד הטבור, והמכנס שחור עשר ספירות דסיום  כי הם בבחינת השמירה.

כמו כן ידוע שיש יער שזה מקום מגורים של החיות הרעות, ויש עיר שזה מקום בני האדם.

 

לכן אנו מברכים בברכות התורה אשר נתן לנו תורת אמת, דהיינו פנימיות התורה, הלשמה. זו התורה שה' נתן לנו ולשמה אנו צריכים לשאוף, שיתן לנו לזכות בתורת אמת, דהיינו תורה לשמה בפנימיותנו. ולא בתורה של שקר, דהיינו חיצוניות בלי פנימיות.

12039746_959947340710962_1837316379602977012_n

מהי אישה זונה?

האדם חושב שהשכינה, שהכלל צריך לזון אותו, לספק את הרצונות שלו, כאשר אדם פועל בצורה שמוכן לקבל כל הנאה בכל לבוש העיקר שיהנה זה נקרא שהוא הולך לאישה זונה.

צריך לזכור שכל מה שאנו נמשכים חס ושלום לנשים אסורות, זה רק לבושים של הקליפות אנחנו לא באמת רוצים את זה, אנו רוצים קשר לשכינה רק אנחנו מלבישים את זה בג' קליפות הטמאות שמנסים לינוק מהרצון דקדושה שלנו.

אבל באמת האדם רוצה שייכות וקשר לשכינה, ולא לחטט בכרמים זרים.

כמו כן בפרשות המתקרבות הגר שהיא השפחה הטמאה מנסה לירש את הגבירה, איך כפי שאמרה שרה בבחינת השכינה הקדושה שלאחר שהאדם משתמש בלא לשמה עליו לשלח את הגר לשלח את השפחה ולגרשה, לזרוק את הקליפה ולא לתת לה לירש את שרה חס ושלום.

כדי שנדע לאן לכוון את נפשנו נביא את רבי שמעון בר יוחאי:

(הקדמת ספר הזהר דף קפ"ד אות קפ"ט ובהסולם) וזה לשונו (בהסולם אות ק"צ), "היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהן שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם הירא מהקב"ה, משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות אלו, דהיינו היראה מעונש עוה"ז, והיראה מעונש עוה"ב, אינן עיקר היראה ושורשה". (ובאות קצ"א), "יראה שהיא עיקר, היא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו".

 

אומרים המקובלים שבדורנו, המאור שבתורת הנגלה לא מספיק על מנת לעורר אותנו מתוך שלא לשמה לבוא ללשמה, לעיתים להפך, אף מגדיל את הפרטיות. על כן פנימיות התורה וחכמת הקבלה, הם הסגולה בדורו של המשיח לעורר את אור האהבה ולהגיע ללשמה כפי שאומר הזוהר בתיקונים (ראו בהרחבה הקדמה לספר הזוהר אות ע') וזה לשונו בקצרה:

"וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל."

לסיום נביא מספר קטעי וידיאו בנושא +  דברי הצדיק רבי אבוחצירא, האביר יעקוב בעניין הלשמה בספרו פיתוחי חותם:

ושנזכה להגיע ללשמה. אמן

 

 

7843821543

"היצר הרע נותן עצה לאדם ללמוד שלא לשמה כדי שיזכה לעושר וכבוד, וזהו ביזוי הגבירה שהוא לשמה שמפתה אותו ומטעהו לומר: הלומד לשמה אין לו עושר וכבוד. והנה המתמיד שלא לשמה עונו גדול מנשוא והתורה מתרעמת ומיללת עליו כל יום! וזהו ותאמר שרי אל אברם "חמסי עלייך".

הרחבת דברי הצדיק "האביר יעקב" -רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל על עניין הלשמה בפנימיות:

52318768

מאמרים קשורים:

פניני החכמה: האם צריך ללמוד חכמת הקבלה?

האם מותר ללמוד חכמת הקבלה? ובזה נתבאר קושיתינו לעיל על דברי חז"ל, דאפילו אדם מצוין בתורה ובמע"ט יותר מכל בני דורו, ואם לא למד רזין…
בדרך…

פניני החכמה- חיוב לימוד סודות התורה

לפני שנתחיל נפתח בתמצית דבריו של בעל הסולם בהקדמת פי חכם: הקדמת פי חכם בעל הסולם: "הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה…



שאלות שנשאל במאמר: ?האם המדע ימצא אי פעם את החלקיק האלוקי?מה ההבדל בין חומר לצורה? ?מה הם ד' דרכי תפיסת המציאות??מה גרם לפריצת דרך המדעית??מה באמת המדע יודע??מדוע אי אפשר לעבור את מהירות האור? וכיצד זה קשור לתורות המזרח??מה מיוחד בתורת הקוונטים??מדוע חלקיק יכול להתנהג גם כגל??מהו חומר אפל? ?מדוע למרות אופי המאמר הקבלה לא מדברת מילה אחת על גשמיות??מה חכמת הקבלה מספרת על מבנה החומר??כיצד חכמת הקבלה מתייחסת למציאות הזמן??האם יש קשר בין החומר הגשמי לרוחני??מה ההבדל בין הזדהות להשוואת צורה??מהו החלקיק האלוקי??מה היחודיות של חכמת הקבלה??כיצד מחברים את הפאזל?
האם המדע ימצא אי פעם את החלקיק האלוקי?

הבריאה היא שְׁנִיּוֹת , יש מאין, על כן היא מורכבת, הבורא הוא "הישות" היחידה שהיא אחדותית. וזו אחדות אמונית, כפי שהרמב"ם אומר הוא הידוע והוא היודע והוא הדעה עצמה, אבל כל זה עדיין מתפיסת הבורא שבנו, ואין תפיסה והגה בעצמותו.

בכל אופן, הבריאה היא מורכבת, היא בר, באופן כללי מורכבת מד' בחינות ושורשם שמתפרטים עד אין קץ.

על כן לעולם לא ניתן למצוא את החלקיק האלוקי מכיוון שאין דבר כזה חומר שהוא אחדותי- אחד, רק הבורא הוא אחד. והרי אין לנו תפיסה והגה בעצמותו, על כן המדע לעולם לא ימצא את החלקיק האלוקי, מכיוון שאין דבר כזה, וכל חומר במסגרת הבריאה הגשמית ואפילו הרוחנית הוא בר, והוא מחולק.

לכן הכלל הוא שכל מה שאנו תופסים או משיגים הוא במסגרת הבריאה, ועל כן כל דבר שנשיג או נתפוס נחלק אותו.

רק בנקודת האמונה צד הבורא שבבריאה יש לנו את היכולת לראות את הדברים בצורה אחדותית.

על כן המדע צריך לחפש את הכלל האמוני, ולא את החלקיק האלוקי כי זה סתירה.

חלקיק נפרד שהוא אחד, לא הולך ביחד.

מה שכן הבורא נתן לנו את האפשרות במסגרת החוסר שלמות שלנו להיות מאוחדים איתו ע"י השוואת צורה ולא השוואת חומר וככה ניתן להיות פרט שמאוחד עם הכלל, ולהיות באחדות עם הבורא ית'.

אך לא כמו בתורות המזרח שמתיימרים להיות הבורא עצמו, ולא כמו בנצרות שעושים הפוך לגמרי ומגשמים את הבורא עצמו לתוך החומר בר מינן.

אלא מגיעים לאחדות אמונית, אחדות צורתית- השוואת צורה- אהבה.

למשל: אחד ועוד אחד גשמיות זה 2, אבל ברוחניות אחד ועוד אחד זה 1, כי אם יש שנים והם אוהבים הם אחד, כאיש אחד בלב אחד.

[sociallocker id="47169"]

 

פתח דבר: חשוב לציין שהקבלה לא מדברת מילה אחת על הגשמיות – מכיוון שכל הגשמיות בנויה על חמשת החושים הגשמיים הנתונים להעדר חילוף ותמורה נפרדות ונפסדות. כמו כן הגשמיות נתפסת בזמן ומקום גשמיים מפרידים – וכל הקבלה עוסקת בחומר רוחני שבכלל מעבר לזמן ומקום לגמרי, על כן החוקים שונים במהותם. דבר נוסף שלא מעניין את הקבלה החומר הגשמי הנפסד לכשעצמו, אלא אגב מה שהוא מגרה את הנשמה.  יש מקום להגיד שבבחינת ענף ושורש חלקי זמן ומקום יש דמיון בחוקים בין הרוח לגשם למי שמכיר את השורשים והיחסים, "אף כשתי טיפות מים" אבל אין הייחודיות של הקבלה בכך, וממילא מי שלא משיג את החכמה רואה הכל מופרד בזמן ומקום בלבד.
הסיבה שאני עוסק  בזה קצת במאמר היא מטעמי הפצה וקצת שיכירו יותר את המשגיח, ולא רק את ההשגחה החיצונית, והאמת שאני גם מקדם אתרים במקצועי ושומר על החוקים הרוחניים של גוגל "שיהיה תוכן מקורי באתר" (-:

 

מה המדע באמת יודע?

המדע התקדם בצורה מטורפת ב 500 שנה האחרונות מאז שנכתב עץ חיים בעולם והוריד לעולם חכמה גבוהה שאח"כ ממילא התפשטה בשאר הצינורות. (רק משל וסימן סמלי ברוח המאמר)
כמו כן בגלל שהנשמות והנפשות התפרטו מאוד והתפתחו זה התבטא אפילו בגשמיות, כפי שאומר בעל הסולם שהתרבו בעלי ההמצאות בעולם כתוצאה מכך שטווח שכר פרעונם גדל.

נראה לעניות דעתי, וזה סימן יפה שמעביר רעיון בצורה מאוד מדהימה ומסביר למה האנושות הייתה כל כך פרימיטיבית 5000 שנה ופתאום גילו והתפתחו משמעותית כביכול דרך המדע. והתשובה היא שהיות וכוח המועיל וכוח המזיק עולים בקנה אחד, והעולם היה במצב של התבשלות והתפתחות מברבריות ואנוכיות גדולה, לרצונות יותר אלטרואיסטים ומפותחים, (אומנם זה ברמה גשמית אבל זה כן מעיד על מדרגה נפשית מסוימות בכלל האנושות) על כן אם היו מגלים את הידע הזה לפני 1000 שנה העולם היה חרב במלחמות, גם לא צריך ללכת הרבה אחורה מספיק קצת ללכת לשואה, למלחמת העולם הראשונה והשנייה, כמובן היו בעבר דברים קשים יותר, אבל האנושות עברה בישולים קשים ללמוד שהאנוכיות דבר רע, אנחנו כאילו נולדנו לזה, אבל הרבה דם נשפך באנושות עד שהתפתחה, זה נקרא דרך יסורים. היום המצב מאוזן אומנם יש הרבה רע, אבל גם יש הרבה טוב, לפחות ברמת הפוטנציאל לכן גם היה מקום לתת לאנושות לגלות את הדברים האלה, כי באמת מפליא היו כל כך פרימיטיבים אלפי שנים מצד הדברים האלה, ודווקא בעקבתא דמשיחא נפתחו תובנות מדהימות על חוקי הטבע הגשמי, שכמובן מהם גם למדנו לייצר ולהשתמש בטכנולוגיה וזה באמת קרה בזמן האחרון היות והאנושות התפתחה מספיק כדי לא להשתמש בזה נטו לברבריות ולפרטיות.

אומר בעל הסולם מדוע יזכרו את היטלר ימח שמו הרבה דורות? הרי פעם היה בסטנדרט לגמרי לעשות מה שהוא עשה, היו רוצחים, בוזזים, אונסים בפרהסיא מקריבים קורבנות אדם, פשעים קשים מאוד שהיו מנהג המקום ה' ישמור, מה השתנה? אלא היטלר עשה את המעשה בזמן שהאנושות מפותחת כבר ולא ברברית, לכן המעשה שלו כל כך חמור ויזכר, היות ועשה אותו בזמן שהאנושות מפותחת כבר.

הטכנולוגיה של היום אף על גב שנולדנו עליה וזה נראה לנו כמובן מאליו בעיקר לדור שלנו, אבל אם נחזור אחורה בזמן כל הטכנולוגיה תראה כמו נס בלתי הגיוני ומדהים ביותר, וכאשר מפעילים קצת מחשבה והתבוננות זה בהחלט מדהים. אפילו מנורת להט פשוטה שמייצרת אור שזה דבר פשוט ביותר עבור כולנו.. אך זה מדהים שמסתכלים כיצד זה עובד באמת.

מה גרם לפריצת דרך המדעית ששינתה את כל תפיסתנו לגבי העולם?

מה שגרם לזה הוא שהמדע גילה את חוקי היסוד שבגשמיות.  כשהתחיל להבין חוקים יסודיים בגשמיות שלא משתנים, וכאשר תפס היטב חוקים אלה, זה מה שהיווה עבורו את פריצת הדרך המדעית בכל תחומי החיים.  בפועל לקחנו חוקי יסוד אלה והעתקנו אותם לחיי היום יום.


למשל: ברגע שגילנו את עניין הספקטרום של האור, {דבר ידוע ופשוט בקבלה מספר היצירה וכתבי הקבלה אלפי שנים) וגם למדנו להתבונן ביותר קטן ועמוק מאוד לשורשי החומר – וגילנו את עניין החתימה האטומית של החומרים {יש תהליך פנימי באטום שלא נראה לעין האנושית, שכאשר הוא מקבל פוטון יש מעבר אנרגיה, וקפיצת אנרגיה כתוצאה מקליטת האלקטרון את הפוטון, וגם ירידת אנרגיה שהוא עובר מסיבה שלא ברורה- וכתוצאה מכך הספקטרום שהוא שולח משתנה. זו בעצם החתימה האטומית של החומר דרך האור שהוא מחזיר. כשהמדע מדד זאת והבין כיצד זה פועל, על פי זה יכל למדוד חומר של כל כוכב רחוק מאיתנו על פי החתימה האטומית שלו, ובכך גילינו שכל היקום הידוע לנו עשוי מאותם חומרים.

 

בגדול לפני 450 שנה זה היה כפירה להגיד שיש גלקסיות, או מליארדי כוכבים. כפירה נוצרית ועל אחת כמה וכמה מדעית. ברגע שהומצא הטלסקופ – אכן נפקחו עניינו – ושום דבר באמת לא השתנה – הגלקסיות תמיד היו שמה, רק נפקחו עיננו שהגדלנו את כלי התפיסה שלנו. {כמובן ליהדות זה ידוע ופשוט אלפי שנים- לא היה עניין לפרסם התורה לא באה לגשם ולכסילים}

המדע התפאר מאוד וחשב שכאשר הבין את חוקי היסוד של החומר הוא עכשיו הבורא, ומאוד מאוד התלהב.. אך כאשר גילו את העולם הקוונטי הבינו שזה לא כל כך פשוט, וכל השכל שלנו לא עוזר שמה – כי זה חוקים שונים מאוד מההגיון הרגיל שלנו. ישר כוח לתורת הקוונטים שהורידה למדע קצת מגאוותו.

לעניננו – לא המצאנו שום דבר ואנחנו לא כאלה חכמים, רק העתקנו מהטבע מה שכבר קיים "אין חדש תחת השמש"

מה מיוחד בתורת הקוונטים?

היא מתעסקת בצורות מאוד זכות ועדינות של מבנה החומר ששמה החוקים בדמיון יותר קרוב לעולם הרוחני {למשל ראש הפרצוף ביחס לגוף הפרצוף} חוקים הפוכים ולא הגיוניים לעיתים, אבל זה יפה כי זה מראה שיש הרבה מעבר לתפיסה הצרה שלנו את המציאות.

 

 
מדוע חלקיק יכול להתנהג גם כגל, מה לעזעזאל קורה פה?

לא אדבר על כך יותר מידי, רק ממש נגיעה אז אסביר בקצרה:

חלקיק – מלשון חלק, דבר חלקי, דבר נפרד, צד החומר, צד הנברא שבנברא.

גל – דבר המתפשט, דבר אחדותי, הצד הצורני, הניצוץ האלוקי, צד הבורא שבבריאה.

אנחנו לעולם לא עוסקים באור עצמו, האור דינו כעצמותו, אין תפיסה באור בלי כלי.
האור תמיד דינו כעצמותו לפני שבא לכלל קבלה.

האמת גם אין לנו תפיסה במהות של שום דבר – מכיוון שהמהות של הכל נמשכת מהבורא, יש מאין – על כן אין לנו תפיסה בבורא עצמו, ואפילו בבריאה עצמה שנמשכת יש מאין, כי הבורא ברא אותה, ואנחנו נבראים, על כן אין לנו תפיסה במהותנו, ולעולם לא תהיה לנו תפיסה ביש מאין – התפיסה שלנו היא רק ביש מיש.

יש הגדרה מאוד מיוחדת של בעל הסולם בתלמוד עשר הספירות:

"השם בורא מתייחד רק על החידוש, דהיינו המצאת יש מאין שהוא בחינת חומר של הכלים בלבד המוגדר בבחינת הרצון לקבל שבכל מהות שבהכרח לא היה זה בעצמותו יתברך בטרם הבריאה"

יש הרבה שמות לבורא {שם דהיינו גילוי} הרבה לבושים הרבה צינורות שמתראה כלפינו, צינורות נאמנים ומחוברים למקור, אבל צינורות – אבל הייחודיות האמיתית שלו – שהוא בורא – יש מאין.

על כן כל תפיסת הנברא היא יש מיש, מה שאנחנו תופסים או מכירים בצורה של יש מאין זה רק מבחינה אמונית, כמושכלות ראשוניות בלי שבאמת אנו משיגים את מהותם.

גם המדע עצמו שחוקר את מבנה האטום האור או האלקטרון לא באמת תופס או משיג אותם, הוא רק מתייחס לפעולות שהם עושים במרחב, לתנועה שלהם, לאינטראקציה שיש להם איתנו על פי החושים שלנו ורק על פי זה אנו למדים אותם. נראה שתורת הקוונטים הבינה את זה טוב, דהיינו-  שלא באמת מבינים מה קורה פה.
אחד העקרונות המצחיקים של תורת הקוונטים נקרא "עיקרון אי הוודאות" קיצר הבינו שהם לא מבינים כלום באמת.

דוגמא לחוק שאנחנו פוגשים במציאות: חלקיק לא יכול לעבור את מהירות האור, אנחנו לא מבינים את זה רק יכולים לקבל שזה ככה ולראות כיצד התופעות של זה קורות במציאות או מגיעות אלינו, הקבלה למשל יודעת את התשובה – אבל גם בקבלה יש צד אמוני לתשובה הזאת שלא ניתן לתפיסה, אבל הצד המדעי מאוד ברור בקבלה, דיברנו על כך בשיעורי קבלה למתחיל, אגע בזה גם בסוף המאמר.

דבר יפה מאוד אומר בעל הסולם במאמר חכמת הקבלה והפילוסופיה:

יסוד החומצי

אולם באמת, גם ה"כח" כשהוא לעצמו נבחן לחומר אמיתי, לא פחות מכל שאר החומרים הגשמיים שבעולם המוחשי.

ואף-על-פי שאין לו כל תמונה מוצגת לתפיסת החושים האנושיים – אין זה מוריד מערך החומר שהוא ה"כח".

כי אם תקח את פרודת יסוד החמצן, אשר רוב מהחומרים שבעולם מורכבים הימנו, – ועם כל זה כשתקח בקבוק עם יסוד חמצן נקי, כשהוא עומד לעצמו נקי משיתוף חומר אחר – הרי תמצאהו כמו בקבוק ריקן לגמרי, בלי שום תפיסה כלל – להיותו בחינה אוירית לגמרי, שאין היד שולטת בו למישוש, ואין לו כל מראה שהעין שולט בו.

ואם נסיר הפקק מהבקבוק ונריח בו, לא נמצא שום ריח של משהו. ואם נטעם אותו – לא נמצא בו שום טעם. ואם נשימהו על מאזנים – לא ישקול יותר מהבקבוק הריקן. וכמו כן המימן, שאין לו טעם ריח או משקל.

אבל כאשר נרכיב שני היסודות יחד, מיד יתהפכו לנוזל, והנה מים ראויים לשתיה, שיש בהם טעם ומשקל.

ואם ניתן המים לתוך סיד בלתי כבוי – מיד יתערבבו המים בתוך הסיד ויהפכו הנוזלים לחומר מוצק כמו הסיד עצמו.

הרי, שמן היסודות חמצן ומימן, שבהם עצמם אין שום תפיסה מוחשית כלל – מתהפכים להיות גוף מוצק.

ולפי-זה איך נחליט ונאמר על הכוחות הפועלים בטבע שאינם חומר גשמי, וכל זה רק בגלל שאינו מסודר כלפי הכרת החושים – בשעה שאנו רואים בעליל אשר רובם של החומרים המוחשיים שבמציאות נבנו מלכתחילה מיסוד החמצן, שאין החושים האנושיים מסוגלים לתפוס ולחוש אותו.

ולא עוד, אלא שאפילו המציאות המוחשית, המוצק והנוזל, שמושגים בהחלט בעולמינו המוחשי – עלולים לההפך לאויר ואדים, במדת חום מסויימת – וכמו-כן האוירים עלולים לההפך למוצקים במדת קור מסויימת.

ואם כן יש לתמוה, איך יש לך נותן מה שאין בו, כי ראינו בעליל, כי כל התמונות המוחשיות באים מהיסודות שהם עצמם אינם מוחשיים, ואינם חומרים קיימים לעצמם. וכן, כל התמונות הקבועות שאנו מכירים, ועל ידיהם מגדירים באותם החומרים, אינם קבועים וקיימים כלל מסגולות עצמם, אלא רק פושטים צורה ולובשים צורה בהשפעת גורמים כמו חום וקור.

אלא שעיקר החומר הגשמי הוא ה"כח" שבהם, אלא, שאותם הכוחות עדיין לא נמצאו לנו בלבדם, כמו היסודות החימיים – ויכול להיות שיתגלו לנו בזמן מן הזמנים, גם בהיותם לבדם. כמו כל היסודות החימיים שנתגלו לנו רק בזמן האחרון.

הסבר: בא להראות לנו דבר גדול וחשוב מאוד, לכאורה אנו מתייחסים לרוחניות או לצורה כמשו מופשט ורחוק מאיתנו, ואנו מחשבים רק את החומר, אך מראה לנו שאפילו אנו לא באמת חושבים ככה ומביא משל יפה.

יסוד החומצי, לכאורה החמצן שהוא מצד עצמו ביחס לחוש המישוש והטעם ואף הריח והשמיעה, מופשט לחלוטין, אם כל זאת רוב החומרים בכדור הארץ מורכבים מיסוד החמצן ואף אין להם קיום בלעדיו.

ויותר מזה אף יסוד החמצן שהוא צורה מופשטת ביחס לחמשת החושים, יכול להתגשם ע"י התחברותו עם פרטים אחרים ולהיות מוחשי לחלוטין. ועוד יותר מזה, גם דברים מוצקים לחלוטין בשינוי מצב צבירה נהפכים למופשטים לגמרי.

מביא במקום אחר גם שאף על פי שאין אנו יכולים לגעת ברוח ובאוויר או לתפוס אותם ברור לנו שאין לנו קיום בלעדיהם.

לכן אל לנו להיות מקובעים במחשבה ולחשוב שמה שאנו מרגישים רק הוא חומר ומה שלא רואים לא קיים, בעוד שראינו שכל המוחש דווקא בא מהלא מוחש ואף כל מה שאנו תופסים לא קיים מצד עצמו אלא רק על פי הצורה שהוא פושט ולובש.

ואומר גם המדע בעבר לא היה מודע ליסודות מסוימים בטבע וכל פעם מגלה יסוד חדש, ויתכן שיגלה עוד בהמשך.

לכן הלכה למעשה, זה שאנו לא תופסים רוחניות לא אומר שהיא לא קיימת או מופשטת ופילוסופית, אלא היא ממשית ביותר, רק כנראה שאין לנו את ההנפשה המתאימה, אם כך עלינו להשיג אותה וממילא המופשט יהיה כבר מאוד מוחש ומושג ביותר.

רואים באמת שמאז המדע באמת התפתח בגשמיות ואכן וגילה כוחות חדשים וחלקיקים נוספים במציאות.

כיום לפי מה שידוע למדע – יש כוחות יסוד בטבע שלא משתנים לעולם ואף יש שדה שמאחד בין הכוחות כולם – בקיצור בלית ברירה מגיעים לאחדות והשגחה גם אם עוצמים את העיניים.


הכוחות הם:

כוח אלקטרומגנטי

כוח הגרעיני החזק

כוח הגרעיני החלש (כוח האינטראקציה)

כוח הכבידה

הכוחות האלה מופשטים ואין לנו באמת תפיסה בהם, אבל כאשר הם באים לכלל אינטראקציה איתנו אנו תופסים אותם דרך לבוש שמעביר אותם כלפינו. {די דומה לרעיון של ההגדרה הטהורה של אנרגיה}

למשל:
הכוח האלקטרומגנטי – נתפס דרך האור שכולנו מכירים, שהחלקיקים נושאי הכוח הזה נקראים פוטונים.

הכוח הגרעיני החזק – נתפס דרך גאלונים נושאי הכוח שלו – המחזיקים את המבנה הפנימי התת אטומי של גרעין האטום.

כוח האינטרקציה {כוח הגרעיני החלש – הכוח הרדיואקטיבי} – נתפס דרך בוזונים נושאי הכוח שלו – מאפשר אינטראקציה בין חלקיקים – מאפשר להם להחליף אנרגיה מאסה מטען חשמלי וכו.

כוח הכבידה – הכוח המוכר לכולנו, מיוחס {טרם נגלה, מסובך מידי} לחלקיק שנקרא גרביטון נושא הכוח שלו. הכוח מושך מסות אחת לשניה, ואף חלקיקים חסרי מסה בצורה עקיפה – למשל קרני אור.

 

המדע אגב מנסה לאחד את כל הכוחות האלה לכוח אחד שהם נביעה שלו – ואכן הוא צודק.
המדע המודרני מקבל, מאמין  שיש "כללים" "שדות" שהם בעצם מניעים את הכל בכל מקום ובעצם שיש ליקום מארג מיוחד של אחדות מעבר לזמן ומקום.

טרם התגלתה תאוריה כזו בצורה מספיק טובה, אך אם ירצו לגלותה יהיו חייבים לקבל את המשגיח.

עם זאת, אין זה מספיק, מכיוון שחוקי המדע עוסקים בחומר הגשמי של חמשת החושים – וכדי להגיע לאחדות רוחנית צריך השגה של נשמה מעבר לזמן ומקום בעולמות הרוחניים – וזו עבודת נפש שלמה כפי שהיהדות וחכמת הקבלה מלמדת אותנו.
הידע מצד עצמו לא בהכרח יכול לעזור בחיים מבחינה פנימית, כמו שאם יהיה ספר של חוקי האהבה, זה לא באמת עובד ככה- אני יכול לעשות הכל ולא להרגיש כלום- כי זה מעבר לחומר הגשמי.

כמו כן גם אם המדע ימצא תאוריה של הכל יהיה לו קשה לחבר בין ב' ההפכים של קיום הויית המציאות , וכלכלת והנהגת המציאות, שמצד הקיום יש שלמות מטורפת וסימטריה מדהימה ביותר, אך מצד השני של ההנהגה יש בלאגן וכאוס לא קטן, במיוחד בעולם בני האדם.
ב' הפכים האלה יכולים רק להתחבר במקומם הרוחני, אבל זה כבר שייך למאמר אחר, ראו "פניני החכמה – המלחמה על ירושלים".

 

כפי מה שידוע למדע יש חומרים יסודיים שלא ניתנים לחילוק {או שלפחות לא גילו שעדיין מתחלקים} והם:

(בכללות בלבד רק להמחשה כי יש עוד פרטים וצבעים להרכבות האלה, אך הבאנו תבסיס כדי לסבר את האוזן🙂

החומר הגשמי הידוע לנו כיום מורכב באופן כללי ובקיצור מ-
קוורקים – באריונים – שהם חלקיקי יסוד המרכיבים את:
הפרוטון והנייטרון – המכונים "ניקלאונים"
המרכיבים את גרעין האטום.

דבר יפה בקווארקים שתמיד הם באים לפחות בשניים ולא מצליחים לחלק אותם ליחידה.

 

יש כמובן את קבוצת הלפטונים שהחלקיק המפורסם שבהם הוא-

האלקטרון שהוא חלקיק יסודי – הסובב סביב גרעין האטום.

דרך האלקטרונים האטומים מתקשרים ויוצרים מולקולות – המרכיבים את החומר המוכר לנו.

כמו כן יש חלקיק מסתורי ומעניין שנקרא נייטרינו בעל המסה הכי קטנה שמוכרת ובקירוב גדול למהירות האור, חלקיק מעניין שלא מושפע מהכוח האלקטרומגנטי והכוח החזק, וממש במקצת מכוח המשיכה והכוח החלש, על כן זה מקנה לו תכונות מסתוריות ומעניינות.

באופן כללי אם נספור את חלקיקי היסוד העיקריים נגיע בערך ל 26 חלקיקים בממוצע.

 

דבר מפליא מאוד קורה בחלקיקים תת אטומים, שהאלקטרון שסובב סביב גרעין האטום דיי קרוב למהירות האור, יכול להתנהג הן כגל והן כחלקיק – שזה אומר שהוא יכול לכאורה להימצא בכל מקום במסלולו סביב גרעין האטום ולא רק במקום אחד, דבר המבלבל מאוד את המדע, מכיוון שאלקטרון הוא חלקיק.

ודבר יותר מפליא שהתגלה בניסויים שנעשו עם תותח אלקטרונים שיירה אלקטרון בודד בין שני סדקים ופתאום האלקטרון התנהג כגל ולא כחלקיק. וכאשר צפו בו וניסו למדוד זאת, דבר מאוד מפליא ולא מובן קרה, הוא חזר להתנהג כחלקיק. על פי זה הבינו בתורת הקוונטים שהצופה משפיע על הניסוי.
(הגיוני מאוד מכיוון שהתפיסה שלנו מחלקת ומגשימה את המציאות) {נראה שיש לדייק שהוא לא נמצא בכל מקום פשוט הזמן שמה כל כך זך, שמבחינתנו זה פועל לכאורה בעת ובעונה אחת, אבל עיקרון הגשמיות מחלק הכל לזמן}

המדע יכול לתרץ כאן שזה לא קשור לתודעה ולאדם אלא לאינטראקציה של אלקטרון עם פוטון שנגרמת ע"י המדידה, אבל זה נובע מהבנה מאוד פרמיטיבית וגשמית – אולי בהמשך כמו שהצליחו לחבר את כוחות היסוד לאט לאט, ככה יוכלו לחבר את הנשמה, בע"ה המשיח יסייע להם בעניין.

לגבי גילוי החומר: יש לדייק שאם בעתיד יתאפשר ויהיו כלי מדידה ממש ממש חדים ומדויקים יותר ממה שיש כרגע, ויפרטו יותר ויותר את החומר – יגלו שהוא פשוט לא קיים, כי כל החומר הגשמי הוא אשליה תודעתית.
אם כי מכיוון שכלי המדידה של המדע הם במסגרת האשליה, שזה דומה למי שנמצא בעולם חד מימדי ומנסה לחקור עולם תלת מימדי, לא משנה מה יעשה וכמה יתפרט, לא יוכל לתפוס אותו.

יש עוד תאוריה לגבי ההבדל המבדיל והגורם של חלקיקים חסרי מסה להיות חלקיקים בעלי מסה. מה שמכונה "החלקיק האלוקי" שזה בעצם חלקיק נושא כוח- שדה מלא במרחב עצמו שהופך חלקיקים חסרי מסה, לחלקיקים בעלי מסה, הוא המכונה "החלקיק האלוקי" או בשמו המדעי "בוזון היגס".

 

מה זה שחלקיק חסר מסה נהיה בעל מסה?

בגדול הקבלה לא מתעסקת בזה ולא בפיזיקה, אבל בקטנה לצורך המאמר אפשר להגיד שזה דומה לרעיון של מעבר מאצילות לעשיה. כמו שנאמר "שהאור התגשם" דהיינו בחינה א' התגשמה לבחינה ד'. שבבחינה א' האור והכלי באים כאחד על כן אין מודעות ואין הרגש עצמי, שהאור והכלי באים כאחד לא ניכר ההבדל בניהם. כפי שנאמר באצילות, שאיהו וחיוהי וגרמייהו חד בהון, ובבחינה ד' לכלי יש הרגש עצמי וישות פרטית שהתפרטה והתגשמה.
ההגדרה של בחינה ד' הינה "כלי נפרד מהאור", דהיינו ישות עצמית פרטית.

אם הקבלה יודעת הכל, אז מה העניין של חומר אפל על פי תורת הקבלה?
אני לא אסביר זאת, זה לא שיעור מדע ואסטרופיזיקה, רק ארמוז שלמשל בספר היצירה מדובר שהמציאות בנויה בסוד של ל"ב נתיבות החכמה וזה השורש לכל העניינים האלה שהמדע לא מבין, גם לגבי חומר אפל, ומי שמבין מבין.
לאחר כל ההסבר הזה… אז מיהו החלקיק האלוקי או הכוח האלוקי או החלקיק שלא מתחלק, איך קוראים לו?

אני לא יענה על כך, אם כי רמזנו והסברנו זאת בהתחלה, אבל הכי טוב – אצוטט תשובה של בעל הסולם הקדוש – ותגזרו את ההבנה לבד על פי ההסברים המקדימים שהיו במאמר:

תלמוד עשר ספירות הסתכלות פנימית חלק: א 
ב) וצא ולמד מאוכלי המן, שהמן נקרא לחם מן השמים, משום שלא נתגשם בהתלבשותו בעוה"ז, ואמרו חז"ל שכל אחד ואחד היה טועם בו כל מה שרצה, ונמצא שהיה בו בהכרח מן הצורות ההפוכות. דהיינו אחד טעם בו טעם מתוק, והשני טעם בו טעם חריף ומר, אשר המן בעצמו, היה בהכרח, כלול משני ההפכים יחד, כי כלום יש לך נותן מה שאין בו, וא"כ איך אפשר שיהיו ב' הפכים בנושא אחד, אלא על כרחך, שהוא פשוט ומופשט מב' הטעמים ורק כלול הוא מהם, באפן שהמקבל הגשמי יכול להבדיל לעצמו הטעם הזה שרוצה. ועל דרך זה תבין כל דבר רוחני, שהוא בעצמו יחיד ופשוט, אמנם כלול מכל ריבוי הצורות שבעולם. ובביאתו ליד מקבל הגשמי והמוגבל, אז יעשה בה המקבל צורה נבדלת אחת, מכלל ריבוי הצורות, המתיחדות במהות הרוחנית ההיא. ולפ"ז יש להבחין תמיד בהשפעתו יתברך, ב' בחינות. הא' היא צורת מהות השפע העליונה, טרם ביאתה לכלל קבלה, שעדיין הוא אור פשוט וכולל. הב', היא אחר שהגיע השפע לכלל קבלה, שעי"ז קנה צורה נבדלת אחת וחלקית, לפי תכונת המקבל.
מה חכמת הקבלה מספרת על מבנה החומר?
בגדול בחכמת הקבלה הכל מאוד פשוט ולא צריך את כל החישובים האלה, על פי חכמת הקבלה החומר בנוי מרצון לקבל, שזה חומר הרצון, עם צורה.
זה לא משנה מאיזה עולם נדבר או מאיזה חלקיק או באיזה קנה מידה, הכל יהיה על פי הכללים הרוחניים היסודיים האלו {חלקי זמן ומקום}
כפי שרואים כסימן בגשמיות שיש חוקי יסוד קבועים להכל, כך ברוחניות והם פועלים בכל העולמות כחותם ונחתם.
אפשר לקרוא לזה: אש רוח מים אפר, אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים, אבל הרעיון יהיה אותו רעיון.
"כל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא"
החומר של הבריאה על פי הקבלה בנוי בעיקרו כך:
א. הרצון לקבל שנברא יש מאין
ב. הרצון לקבל מחולק לד' בחינות דאור ישר ושורשם.
ג. הרצון מחולק לספירות  (המייצגות את הצורה שברצון}
ה. יש כלים דעיגולים לאחר הצמצום.
ו. יש כלים דקו לאחר הצמצום.
ז. יש בחינת ג' קווים
ח. יש ג' קליפות הטמאות, קליפת נוגה.
ט. יש קליפות, טומאה רוחנית (צורה אשליתית)
י. יש חומר גשמי בזמן ומקום כפי הנתפס בתודעה הגשמית בחמשת החושים {חומר אשליתי וצורה אשליתית}
כמו כן יש ד' אופנים של תפיסת והשכלת המציאות:
א. חומר.
ב. צורה שבחומר.
ג.צורה מופשטת.
ד. מהות.
זה לא משנה על מה נדבר, על אטום, על תת אטום על נשמה, על שדים, עד דרדסים- הכל עובד על פי זה.
לכן גם זה לא משנה כל כך איך נקרא לחלקיקים או באיזה קנה מידה נדבר, חוקי היסוד אותם חוקים, רק שהחוקים בעולם הרוחני מדויקים הרבה יותר והם מעבר לזמן והמקום הגשמיים הנתונים להעדר חילוף ותמורה.
אם אדם רוצה לדעת את השורשים, ראוי שילמד על עולם האצילות, במקום להתעסק בלחקור את הפרודות שמרכיבות את התפוח..
אומר בעל הסולם:
הרי הוכחתי בעליל מבחינה מדעית טהורה, את "האנכי" (האיגו) של כל יחיד, בשיטה מדעית מוגנת לחלוטין בכל צרכיה מעין הבקורת. ואפילו לשיטת המטריאליסטים האוטומאטיים הקיצונים. ומעתה אין אנו צריכים יותר לכל השיטות הצולעות, המתובלות במטפיזיקא. וכמובן שאין כאן כל הפרש, אם הכוח הזה – של הרצון לקבל, הוא פרי ותוצאה של המטריה שהוציאתו בדרך החימיה, או המטריה, הוא פרי ותוצאה של הכח הזה, כי העיקר ידענו, אשר רק הכח הזה – המוטבע בכל בריה ואטם של "הרצון לקבל" בגבולותיו, הוא בחינת היחידה, שבו הוא נבדל וניכר לעצמו, מתוך שאר חברי סביבתו, שזה נוהג הן באטום יחידה, והן בחבורה של אטמים – שנקראים גוף. וכל יתר הבחינות, שנמצא בהם עודף על הכח הזה, אינם מיוחסים בכל שהוא לאותה הפרודה, או לאותה החבורה של פרודות מבחינת האנכיית שבה, אלא רק מבחינה כללית, שהוא השפע הנמשך אליהם מהשי"ת, שהוא ענין המשותף לכל חלקי הבריאה יחד, ואין בהם ענין של גופים נבראים יחידים, כמבואר. {מאמר החרות} 

הסבר: כל הבריאה הינה רצון לקבל, חומר הוא דבר הנתון לחוקים, החוק של הבריאה שהיא רצון לקבל.

ההבדל בין הברואים הוא ברצון לקבל שלהם, החומר של הרצון מורכב מכוח המושך וכוח הדוחה, כנגד כוח הנשמה וכוח הגוף, כוח ההשפעה וכוח הקבלה.

האור, הטבת הבורא, מתגלה בבריאה על דרך היצירה, מכיוון שהאור תמיד היה, האור לא תלוי ברצון שלי.

אומנם הרצון לקבל שלי הוא יש מאין, מכיוון שהוא דבר פלאי, שלא היה לפני זה, ופתאום נהיה. באמת הבריאה היא אמונית.

ואנו באמת לא תופסים מה שמעבר לבריאה, כל התפיסה שלנו מתחילה מהבריאה ולמטה, והרי מה שלא נשיג לא נדעו בשם.

עוד אומר:
ועתה יתבאר לנו ענין "חירות היחיד", מבחינת ההגדרה הנכללת בגורם הראשון, שקראנו אותו בשם "מצע", שכל הדורות הקודמים, שהם אבותיו ואבות אבותיו של אותו היחיד, הניחו טבעיהם שמה, כמו שהארכנו בזה לעיל. ועל פי המבואר, שכל עיקרו של המובן במלת יחיד אינו אלא הגבולים של "הרצון לקבל" המוטבע בחבורת הפרודות שבו.

כמו כן יש בעיה רצינית, שהמדע רק חוקר מה שיש בחמשת החושים הגשמיים בזמן ומקום {או בזמן ומקום עדינים בחלקיקים תת אטומים} אבל באמת לא יודע כיצד לחבר בין הרוח לחומר. לכאורה תורת הקוונטים שעוסקים "ברוח" שבחומר כביכול, גם שמה רוב הדברים מבוססים על הנחה או הוכחה שזה ככה, אבל לא באמת מבינים למה זה כך.
על כך אומר בעל הסולם:
ואולי היה בכל הפירושים הללו, כדי להניח את הדעת, אבל הצרה בזה, שאין להם כל פתרון מדעי, איך אפשר לעצם רוחני, שיהיה לו איזה מגע כל שהוא, עם אטמים הגשמיים בגוף, שיוכל לגרום לו איזה תנועה. וכל חכמתם, לא הועילה להם, למצוא כאן איזה גשר מספיק, לעבור על הבקע הרחב והעמוק הזה, הנמצא מעצם רוחני, לאטום גשמי. ולפיכך לא הרויח המדע ולא כלום, בכל השיטות המטפיזיות הללו.
לסיכום נביא שוב את בעל הסולם הקדוש:
ע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה, מראשה עד סופה. עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן, שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן, שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל. וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל. והוא נמשך מנצחיותו ית' יש מיש.
על כן חכמת הקבלה עוסקת במבנה הרצון הרוחני שמעבר לזמן ומקום, שממילא הכל נמשך ומשתלשל ממנו, מי שמשיג את חכמת הקבלה יודע את כל חוקי המציאות ממחשבת הבריאה ועד לתחתית החומר הגשמי, ואף החומר אשלייתי שנתון לזמן ומקום.
אם כי חכמת הקבלה ממש לא באה לזה, אלא היא מכוונת למקום אחר לגמרי כפי שמביא הרב"ש הקדוש:
ופירש, דאם האדם רוצה ללמוד חכמת הקבלה, לדעת כמה עולמות וכמה ספירות יש, היינו כבוד אלקים, לדעת גודל כבודו יתברך, "הסתר דבר". אבל אם רוצה ללמוד החכמה, לדעת איך להמליך את הקדוש ברוך הוא, ואיך לעובדו בכוונה ולקדש רמ"ח אבריו, ולעשותם מרכבה להקדושה – וזהו נקרא "כבוד מלכים" האיך להמליכו ולעבדו, אז "חקור דבר".
עוד אומר בעל הסולם:
תורת הקבלה ומהותה בפרי חכם:
.

מהות חכמת האמת: "ועם זה מובן, אשר כמו שהתגלות מין החי בעולם הזה וסדרי קיומו, היא חכמה נפלאה, כן התגלות השפע האלקי בעולם, הן מציאות המדרגות, והן דרכי פעולותיה, עושים ביחד חכמה נפלאה, הפלא ופלא, הרבה יותר לאין ערוך על חכמת הפיזיקה. משום שחכמת הפיזיקה, היא רק ידיעה מהסדרים שבמין פרטי, המצוי בעולם פרטי, והיא מיוחדת רק לאותו הנושא שלה בלבד, ואין שום חכמה אחרת נכללת בה.

מה שאין כן בחכמת האמת, עקב היותה ידיעה כללית מכללות הדצח"ם הנמצאים בכל העולמות, ובכל מקריהם וסדריהם, כאשר נכללו במחשבת הבורא ית', דהיינו, בנושאים התכליתיים, אשר משום זה, כל החכמות שבעולם מקטנם עד גדלם, נכללים בה, באופן הפלא ופלא, על היותה משוה כל מיני החכמות השונות זו מזו, ורחוקות זו מזו, כרחוק מזרח ממערב, משוה אותם בסדר השוה לכל, כלומר, עד שסדרי כל חכמה מחוייבים לבוא בדרכים שלה, למשל, חכמת הפיזיקה מסודרת ממש על פי סדר העולמות והספירות, וכן חכמת האסטרונומיה מסודרת על פי אותו הסדר, וכן חכמת המוזיקה וכו' וכו', באופן שבה אנו מוצאים אשר כל החכמות מסתדרות ובאות על פי קשר אחד ויחס אחד, וכולן דומות אליה כיחס הבן אל מולידו, אשר משום זה, מותנים זה מזה, כלומר, שחכמת האמת, מותנה מכל החכמות, וכן כל החכמות מותנים ממנה, ומשום זה אין אנו מוצאים מקובל אמתי, שלא יהיה לו ידיעה מקפת בכל חכמות העולם כידוע, עקב היותם רוכשים אותם, מתוך חכמת האמת גופה משום שהמה כלולים בה." עד כאן לשונו.

כיצד חכמת הקבלה מתייחסת למציאות הזמן?

{ראו מאמר פסיכולוגיה ומדע יהודי – לחצו כאן למעבר}

ו מאמר סוד הזמן הרוחני – לחצו כאן למעבר}

מה ההבדל בין חומר לצורה בתורת הקבלה? דבר שחוזר על עצמו הרבה בלימוד הקבלה

נושא מאוד עמוק ורחב ננסה לדון בו באופן כללי ולבאר מעט.

נביא שוב את החילוק של ד' דרכי ההשכלה והתפיסה במציאות:
א. חומר.
ב. צורה שבחומר.
ג.צורה מופשטת.
ד. מהות.

הצורה מתגלה בבריאה על דרך יש מיש, החומר מתגלה בצורה של יש מאין.

הכלל מייצג את הצד הצורני, והחומר את הצד הפרטי.

כמו כן הצורה באה על דרך התכללות, והחומר על דרך העצם.

החומר מגיע מלמעלה, הצורה צריכה לבוא מצד התחתון.

כמו כן החומר הוא קבוע, ובצורה יש תנועה.

עוד דוגמאות: כמו מעשה וכוונה, ראש וגוף, כלל ופרט, בורא ונברא, אור וכלי, פנימיות וחיצוניות.

אנו מחלקים את הצורה לצד הכוונה (הכללהראש) , ואת החומר לצד המעשה (הגוףהפרט).

דהיינו, החומר של הבריאה הוא הרצון לקבל. בצמצום ב' שעלתה המלכות לבינה נעשתה שבירה באור (ברצון)

לכאורה נהיה גם חומר של רצון להשפיע בנברא {בשונה מרצון לקבל- מלכות) (גלגלתא ועיניים, משפיע בעל מנת להשפיע) אבל גם הרצון להשפיע הוא במסגרת הרצון לקבל כי זהו כל החומר של הבריאה מראשה ועד סופה.

אם כך החומר מבחינתנו הוא השתוקקות, הרבה פעמים שאומרים חומר הכוונה כבר לחומר עם הצורה הבלועה בו, דהיינו שאני אומר חומר הכוונה כבר מראש לרצון לקבל בעל מנת לקבל.

אבל אם נרד לפרטים: חומר= אני רוצה לקבל, צורה הבלועה בחומר= אני רוצה לקבל בעל מנת לקבל.

רק רוצה לקבל לא מספיק זה מצד מה שהעליון טבע בי (כבר אמרנו שהחומר מגיע מלמעלה) אני רוצה לקבל בעל מנת לקבל בחינת מלכות= השתוקקות מלאה.

אבל כל זה צד הנברא שבבריאה, צד התחתון.

צד הבורא שבבריאה = צד האור הצד האמוני מיוצג ונתפס דרך הצורה שמחוץ לרצון, שנקראת אמונה בעל מנת להשפיע השוואת צורה.

מכיון שהצורה מתגלה מצד עבודת התחתון על כן שם מקום הבחירה ואותה הוא יכול לתקן, החומר מגיע מלמעלה אין מה לתקן את מה שבא מלמעלה, העבודה מבחינתנו היא בצורה, בהתייחסות שלנו למציאות, ולא במציאות מצד עצמה.

מה ההבדל בין הצורה הבלועה בחומר לצורה הכללית שמחוץ לרצון?

הצורה הפנימית מבטאת את סוג הרצון, דרכה תופסים את החומר, דהיינו סוג השתוקקות שלי.

הצורה הכללית מבטאת את הכוונה של הרצון, (דהיינו הצורה) לשם מה הוא פועל, דהיינו אני פועל מחוץ לעצמי, בעל מנת להשפיע. {מחוץ לעצמי הכוונה, לא מחוץ לרצון, כי אחרת אין ממה לדבר} אלא מחוץ לרצון הפרטי של עצמי, האנוכיות שעומדת כשלעצמה. כי הצורה הפרטית שלי נשארת, רק היא נעשית חומר עבור צורה יותר גבוהה, דהיינו היא משמשת לא כמטרה אלא כאמצעי ליחד.

מה הכוונה כאמצעי? כרגע אני תופס שהשתוקקות שלי היא הדבר החשוב, אבל בעצם השתוקקות היא אמצעי לבטא קשר של אהבה.

האהבה (הצורה) היא המטרה האמיתית שלי.

משל טוב– גלקסיית שביל החלב- אם כל כוכב וכוכב יעמוד בפני עצמו וירצה רק את הצורה הפרטית שלו והחלל שבתוכו, יגרום לכאוס או שיקרוס לתוך עצמו או יאבד בריק הקיומי, או שפשוט ישאר רק בגבולו הפרטי והמוגבל. אבל אם הם מתחברים דרך הצורה שמחוצה להם, ולא דרך החומר הפרטי, אז בעצם הרצון הוא אין סופי כי הוא לא נגמר בתוך עצמי אלא מעבר -בחלל הכללי שמשותף בין כולם והוא אין סופי ולא נגמר.. אבל אם אני מקבל רק לחלל הפרטי שבתוכי אז אני מוגבל, אם אני תופס את החלל שמחוצה לי, חש אותו מרגיש אותו חי אותו, זה הרמוניה שלמה ואחדותית שלא גובלת רק בתוכי.

האם ניתן להרגיש את החלל שמחוצה לי? ע"י השוואת צורה והצד האמוני בהחלט ניתן, אין זה אומר שהחומר שלי מתבטל החומר שלי והייחודיות שלי תמיד תישאר, אבל זה כן אומר שאם הפרט כפוף לכלל אז כולם נהנים מכלי משותף כמו כלים שלובים, ואז בעצם כולם מקבלים בכלי משותף.

אם כך למה אני צריך את הכלי הפרטי שלי? כל אחד יש לו את הנקודה הפרטית שלו שניתנה לו מלמעלה שעליה הוא צריך לוותר ולהקדיש אותה לכלל, כל אחד נותן את חלקו בכלל. אבל הכלל עצמו הוא הרבה מעבר לכל הפרטים, כמו אוניה משותפת, ייתכן ואני אחראי רק על הניקיון של הספינה, אבל אני עדיין יכול להנות מהמוזיקה באוניה והארוחות, פשוט הנקודה הפרטית שלי היא הניקיון.

יש לשים לב כמו במשל עם הכוכבים שאין מדובר רק על גודל חיצוני או שבגלל שהרגל גדולה יותר מהמוח היא בהכרח יותר חשובה זה לא המדד. המדד לכל אחד במקומו ומה נותן לכלל לפי תפקידו.

כי לכאורה יש כוכבים שהצפיפות שלהם מטורפת אז גם אם הם נראים קטנים מאוד מבחינת המרחב או כביכול המרחק הקילומטרי המשקל שלהם יכול להיות מטורף כי צפיפות החומר שלהם שונה לחלוטין פי מליארד מכוכב אחר למשל שנראה יותר גדול, לכן אל לנו לשפוט רק לפי העין את הדברים.

יש כאלה שקשה להם יותר בנקודות מסוימות כי המשקל הנפשי ששמו להם שמה יותר גדול, וההתגברות או העבודה לא נמדדת רק לפי מה שרואים כלפי חוץ.

כמו כן כל אחד והתפקיד שלו, אחד תפקידו להיות רגל, אחד התפקיד שלו להיות ראש, אחד עין. כאשר כולם פועלים למען הכלל כולם נהנים מהכלל המשותף בין כולם. לכן זה לא באמת משנה אם אני רגל או יד במארג הכללי אלא מה שמשנה הוא שכל אחד נותן את הנקודה הפרטית שלו לכלל, ושהכלל המשותף בין כולנו הוא הרבה מעבר לפרטים עצמם.

מה ההבדל בין הזדהות להשוואת צורה?

הזדהות זה השוואת חומר להיות השני, אין שום עניין להיות בהשוואת חומר, הבורא ברא בריאה, נתן לכל אחד את הטבע הפרטי שלו שבו הוא צריך להשתמש.

על כן לא צריך ואף אסור לבטל את החומר. {אומר בעל הסולם אסור הכוונה אי אפשר}

השוואת צורה זה לא לבטל את החומר, אלא להשתמש בו בצורה נכונה.

מכך אנו למדים שהחיבור לבורא הוא לא על ידי השוואת חומר, כי לעולם לא נוכל להיות בחומר של הבורא, כי הרי אנו נבראים, וכל שכן כאשר אין חומר לבורא… אומנם הצורה היא באה על דרך היצירה ולא הבריאה, ואנו יכולים לשנות אותה, ואז להידמות לבורא, במסגרת הרצון שלנו, בלי לבטל אותו, להיות נברא, חומר פרטי עם צורה כמו של הבורא, ואז להתקשר אליו, כי השוואת הצורה עושה הרוחניים לאחד. ואז נהיה בדמיון לבורא כמו שהבורא פועל מתוך האהבה כדי להשפיע גם אנו נפעל כך רק במסגרת הרצון לקבל, ואז נהיה מאוחדים אתו, ואין זה שאנו רצון לקבל מפריד אותנו ממנו.

האמת שזה יסוד חשוב מאוד, בתורות המזרח חושבים אם אבטל את החומר שלי את הרצון לקבל אני יהיה הבורא.

אבל זה יסוד שגוי ביותר מכיוון שאין לנו אפשרות לבטל מה שהבורא ברא.

על כן כל הסיגופים המזויפים וביטול הרצון או ההשתוקקות, לא מה שיחבר לבורא, אלא רק תיקון הצורה, השוואת הצורה היא העושה רוחניים לאחד, ואין חיבור בין חומר לחומר, חיבור חומר לחומר = קצר.

זה חידוש גדול באמת, כי לכאורה אם אני דומה לשני אז אני קרוב אליו, אבל זה טעות. כי הבורא תמיד יהיה שונה מהבריאה הוא לעולם לא יהיה רצון לקבל, ומצד שני אני גם לא יכול לבטל את מה שהבורא ברא, כי אין לי את הכוח של יש מאין, יש לי רק את כוח היצירה, וגם הוא מוגבל בתוך החוקים של ד' בחינות דאור ישר.

אם ככה מה אני יעשה? אלא, אין בכך מכשול כפי תורת המזרח, כי מראש אנחנו אומרים שמה שמפריד אותנו מהבורא, זה לא הרצון לקבל, זה מה שהבורא ברא וזה דבר טוב. אלא השימוש הלא נכון ברצון לקבל, הרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא מה שמפריד מהקשר לבורא, והקשר לבורא מבחינתנו הוא רק ע"י השוואת צורה. זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לתקן, את הצורה, שבא על דרך יש מיש, וככה בעצם להידמות לבורא, בתור נבראים.

 

אין גם מה לנסות לעבור את מהירות האור, החלק צריך להיות חלק, צריך להיות נברא, אין מה לעבור את מהירות הודאי. אלא שהחלק ישווה צורה למהירות האור, ברצוא ושוב, שהמנוחה שלו תהיה בתנועה, ואז יהיה מקושר לאור, אבל אין צורך שיהפוך להיות האור.

דבר מצחיק נוסף שהבורא עשה כדי שלא נתבלבל יותר מידי – שכאשר מנסים לבטל את החומר, למשל – כאשר מנסים לגרום לחלקיק לעבור את מהירות האור, מה קורה איתו? במקום להיבטל הוא נעשה יותר שמן, מקבל יותר מאסה.
דומה הרעיון ברוחניות – שאין מה לעבור את מהירות האמונה, אלא רק להתקרב אליה

על כן! אין מה לבטל את הבריאה ואז לכאורה להיות בלי רצון (אם תרצו בלי מסה)  ואז להיות אור כמו הבורא. אין דבר כזה.

 

אלא והלכת בדרכיו "מה הוא רחום אף אתה אהיה רחום"  דהיינו השוואת הצורה.

לכן גם המטרה היא להיות מקבל בעל מנת להשפיע, ולא משפיע בעל מנת להשפיע – כי זה היופי של השותפות בקשר בין הבורא לבריאה כל אחד מביא את הצד שלו ליחד.

כמשל: כמו זוגיות: האיש והאישה לא יהיו קרובים אם האיש יתנהג כמו אישה, לא, כל אחד והטבע שלו- השאלה כיצד משתמשים בטבע, למען היחד המשותף בנינו או למען הפרטיות שלנו.

הצורה מייצגת את צד הבורא שבבריאה, את הצד האמוני – תיקון הצורה יביא לדבקות הראויה בבורא.

העבודה מחולקת לשתיים, א. תיקון המושכלות. ב. תיקון הגוף, תיקון צד הנשמה וצד הגוף, אך גם תיקון הגוף הוא תיקון הצורה של הבעל מנת לקבל שהחומר של הגוף מייצג אותה, ולא החומר מצד עצמו, האמת היא שאנו לא תופסים את החומר מצד עצמו כי הוא נמשך יש מאין מהבורא, ואין תפיסה בעצמותו.

תיקון הצורה ברמה קצת יותר פרקטית בשלב הראשוני מתבטא בהתגברות על הגאווה והאנוכיות, כשור לעול וכחמור למשא.

דהיינו הצורה של הבעל מנת לקבל נתפסת אצלנו כגאווה ואנוכיות, גאווה מצד הרצון להשפיע מצד המוחין, ואנוכיות מצד הרצון לקבל, צד הגוף.

ושנזכה להשוואת צורה.

ולסיכום נביא את דבריו של בעל הסולם הקדוש, על מנת לטעום קצת מהמושג השוואת צורה- החוק הכי חשוב ברוחניות.

מאמר לסיום הזוהר: ומה הם מעלותיו של אותו האדם שזכה לדביקות השי"ת? הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי אני מוכרח לגלות קצת לפי מדת ההכרח ואסביר הדברים בדרך משל.

הגוף עם אבריו אחד הם. וכללות הגוף מחליף מחשבות והרגשים על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב שאבר אחד ממנו ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר חושב ומרגיש שצר לו המקום שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו ומעבירו למקום הנוח לו. אמנם אם קרה ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האבר לגוף כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האבר. לפי המשל הזה יש להבין ג"כ מעלת האדם שזכה להדבק בהשי"ת, כי כבר הוכחתי בהקדמה שלי לספר הזהר אות ט' שבכרך הא', (וכן בחוברת להאדרא זוטא שהוצאתי ביחוד לכבוד ל"ג בעומר), שהנשמה היא הארה נמשכת מעצמותו ית' והארה זו נפרדה מאת השי"ת ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל, כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה, ושינוי צורה זו של רצון לקבל הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. ותעיין שם במקור כי אין כאן המקום להאריך בזה.

היוצא מזה, שכל נשמה היתה מקודם בריאתה בכלל עצמותו ית', אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה ונפרדה מהשי"ת שכל ענינו רק להשפיע, כי שינוי הצורה מפריד ברוחניות כמו הגרזן בגשמיות, כמבואר לעיל. ונמצאת הנשמה דומה עתה לגמרי למשל האבר הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד היו שניהם האבר עם כללות הגוף אחד, והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל לאחר שנחתך האבר מהגוף נעשו בזה שתי רשויות, וכבר אין אחד יודע מחשבותיו של השני וצרכיו של השני, ומכל שכן אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך, וכמו שתי רשויות נפרדות הם.

ולפי זה מובנת מאליה מעלת האיש שזכה שוב להדבק בו, שפירושו שזוכה להשוואת הצורה עם השי"ת עי"ז שבכח התורה והמצוות הפך את הרצון לקבל המוטבע בו אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם רק להשפיע ולהועיל לזולתו שהוא השוה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר שנחתך פעם מהגוף וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהי' יודע טרם שנפרד מהגוף. אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברךכמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל ואז מקויים בו הכתוב, דע את אלוקי אביך. כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה.

וזה שאמר ר' מאיר, כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה ונעשה כמעיין המתגבר וכו'. דהיינו כמו שאמרנו שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו בעסקו בתורה ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, שפירושו שיבוא להשוואת הצורה שכל מעשיו יהי' לתועלת זולתו ולא לתועלת עצמו כלל דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם רק להשפיע ולהיטיב לזולתו שבזה חוזר האדם להדבק בהשי"ת כמו שהיתה הנשמה מטרם שנבראה. ולפיכך זוכה לדברים הרבה וזוכה לרזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר מחמת ביטול המחיצות שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך כמטרם שנברא.

בונוס:

 

הרחבה לבעלי עיון:

אצטט קטעים נפלאים מבעל הסולם בנושא עם הסבר קצר:

פתיחה לחכמת הקבלה

יג) והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה"ז. למשל שני בני אדם, הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה. ואין ריחוק מקום פועל עליהם, שיתרחקו זה מזה.
ובהפך, כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא תקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם, מרחקם זה מזה, וקרבת הצורה שבדעתם, מקרבם זה אל זה. ואם למשל, טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק המזרח ממערב.
ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות וזווג ויחוד, הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד. שלפי מדת שינוי הצורה, הם מתפרדים זה מי זה, ולפי מדת השואת הצורה, הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין, שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה, עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל. כי המאציל הוא כולו להשפיע, ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו. והוא כולו לקבל, ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה. ונמצא ע"כ בהכרח כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל.

הסבר: כמו שבגשמיות אני מודד מרחק על פי ריחוק פיזי והחלל שבין עצם לעצם, או בחלל מודדים לפי מרחק של שנות אור בין עצם לעצם וכן הלאה, ברוחניות המרחק הוא צורני ולא חומרי. יתכן ששני אנשים באותו חדר בקירוב רב ושונאים שנאה מאוד גדולה זה את זה, וכן הפוך.

אבל הרצון לקבל מצד עצמו שהוא חוק מחויב מתגלה בעל מנת לקבל בפעם הראשונה וזה מפריד אותנו מהבורא, יש לדייק ולהדגיש שוב, שהרצון לקבל עצמו לא מפריד מהבורא, מכיון שממילא אין בנינו לבין הבורא קשר של חומר או חיבור של חומר וחומר, אלא הבעל מנת לקבל הוא המפריד אך כיוון שהתפיסה שלנו את הרצון לקבל היא  דרך הבעל מנת לקבל ואין תפיסה בחומר בלי צורה על כן זה מפריד בנינו לבין הבורא. והמאציל כולו בעל מנת להשפיע ולא רוצה לקבל לעצמו כלום חס ושלום, על כן ממילא שינוי הצורה מפריד הרוחניים, אם כך מה שנשאר לתקן את הצורה ואז השוואת הצורה מקרבת הרוחנים, אבל גם כאשר נתקן את הצורה, החומר תמיד ישאר רצון לקבל. יש כאלה מפרשים מקבל בעל מנת להשפיע – זה לקבל כדי להשפיע לשני, אבל אין זה נכון, מקבל בעל מנת להשפיע הפירוש שאני מקבל ברצון לקבל שלי, אבל מתוך אהבה. הכוונה של הקבלה שלי היא להשפיע, אבל מכיוון שהנותן נהנה מבחינתי מזה שאני מקבל ממנו אז אני משפיע לו ע"י קבלתי.

הקטע מבאר את הרעיון של צורה וחומר: (מאמר החרות)

"המתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם: האדם לבד, ונפש חיה לבד. והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים: דומם צומח חי מדבר. ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".

הסבר: האדם מורכב מצד הנשמה שבו וצד הגוף צד הבורא שבו וצד הבריאה, כל הבריאה ככה בנויה והאדם הוא הכלל של הבריאה.

וז"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. – ומילת נשמת – היא מלשון "שמין" לו את הקרקע, שהוראתה כמו "ערך" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

ושיעור הכתוב הוא: "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה והערכה של חיים, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל "הרצון לקבל" שלו כנ"ל. ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל.

הסבר: הבורא נתן בנברא את הצד המקשר את צד הבורא שבאדם צד הנשמה, שדרך זה הוא מתקשר לבורא בקשר של אהבה.

באמת אנו רואים שהחומר צריך להיות תמיד בתנועה, אפילו הדומם בתוכו בפנימיות יש תנועה, כי התנועה מייצגת את הרצון ליתר דבקות, את הקשר לצד הבורא שבבריאה, וחוסר תנועה הוא מוות ונפרדות.

ואף על פי שחכמת הקבלה, אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמ"ש במאמר מהות חכמת הקבלה בד"ה חוק שורש וענף). ולפיכך נמצא גם כן, אשר כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנכיית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודה היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת "רצון לקבל" הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל, שמכוח זה נמצא בה כוח המושך וכוח הדוחה.

אבל כל מה שנמצא בה יותר משני הכוחות האמורים, הרי זה נחשב לבחינת השפע ממהותו ית', אשר השפע הזה הוא שוה לכל הברואים, ואין בה משום חידוש המיוחס לבריאה כלל, להיותה נמשכת יש מיש, ולא יתכן ליחס את זה לבחינת יחידה פרטית. רק לדברים משותפים לכל חלקי הבריאה הקטנים עם הגדולים. שכל אחד מקבל מהשפע הזה, לפי גבול הרצון לקבל שלו, ובגבול הזה נעשית ההגדרה בין כל יחיד ויחידה.

הרי הוכחתי בעליל מבחינה מדעית טהורה, את "האנכי" (האיגו) של כל יחיד, בשיטה מדעית מוגנת לחלוטין בכל צרכיה מעין הבקורת. ואפילו לשיטת המטריאליסטים האוטומאטיים הקיצונים. ומעתה אין אנו צריכים יותר לכל השיטות הצולעות, המתובלות במטפיזיקא. וכמובן שאין כאן כל הפרש, אם הכוח הזה – שלרצון לקבל, הוא פרי ותוצאה של המטריה שהוציאתו בדרך החימיה, או המטריה, הוא פרי ותוצאה של הכח הזה, כי העיקר ידענו, אשר רק הכח הזה – המוטבע בכל בריה ואטם של "הרצון לקבל" בגבולותיו, הוא בחינת היחידה, שבו הוא נבדל וניכר לעצמו, מתוך שאר חברי סביבתו, שזה נוהג הן באטום יחידה, והן בחבורה של אטמים – שנקראים גוף. וכל יתר הבחינות, שנמצא בהם עודף על הכח הזה, אינם מיוחסים בכל שהוא לאותה הפרודה, או לאותה החבורה של פרודות מבחינת האנכיית שבה, אלא רק מבחינה כללית, שהוא השפע הנמשך אליהם מהשי"ת, שהוא ענין המשותף לכל חלקי הבריאה יחד, ואין בהם ענין של גופים נבראים יחידים, כמבואר.

הסבר: כל הבריאה הינה רצון לקבל, חומר הוא דבר הנתון לחוקים, החוק של הבריאה שהיא רצון לקבל.

ההבדל בין הברואים הוא ברצון לקבל שלהם, החומר של הרצון מורכב מכוח המושך וכוח הדוחה, כנגד כוח הנשמה וכוח הגוף, כוח ההשפעה וכוח הקבלה.

האור, הטבת הבורא, מתגלה בבריאה על דרך היצירה, מכיוון שהאור תמיד היה, האור לא תלוי ברצון שלי.

אומנם הרצון לקבל שלי הוא יש מאין, מכיוון שהוא דבר פלאי, שלא היה לפני זה, ופתאום נהיה. באמת הבריאה היא אמונית.

ואנו באמת לא תופסים מה שמעבר לבריאה, כל התפיסה שלנו מתחילה מהבריאה ולמטה, והרי מה שלא נשיג לא נדעו בשם.

מומלץ ללמוד הקדמה לספר הזוהר המבארת בצורה פלאית נושא זה- לחץ כאן לשיעורים בהקדמה לספר הזוהר

 

(פתיחה לחכמת הקבלה)

ע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה, מראשה עד סופה. עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן, שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן, שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל. וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל. והוא נמשך מנצחיותו ית' יש מיש.

הסבר: שוב מסביר את העניין שהאור מתגלה בבריאה על דרך היצירה, והרצון על דרך יש מאין. האמת זה נושא עמוק ופלאי ואין כאן המקום להאריך מומלץ ללמוד פתיחה לחכמת הקבלה ומבוא לספר הזוהר על מנת להכיר נושא זה.

החומר והצורה בקבלה  (פרי חכם)

והטעם, כי האהבה הזו אף-על-פי שהיא רק תולדה יוצאת מן המתנה, מכל-מקום היא חשובה באין ערך על המתנה בעצמה. בדומה למלך גדול שנותן חפץ קטן לאדם, אף-על-פי שהמתנה בעצמה, אין לה כל ערך, עם-כל-זה האהבה והתשומת לב של המלך, אין קץ לערכה ויקרה. ולפיכך, היא מופשטת לגמרי מן החומר, שהוא האור והמתנה, באופן, שכל העסק וההבחן נשאר חקוק בההשגה רק באהבה לבדה. והמתנה כמו נמחקת ונשכחת מהלב. ולפיכך, נבחנת חלק החכמה הזו, בשם חכמת הקבלה הצורתית, שהיא החלק היותר חשוב בחכמה.

הסבר: דהיינו הכלל האהבה היא מעבר לפרטים, ולא תלויה בפרטים לאחר שמשיגים אותה, והיא נחשבת לממשית כי היא בחינת התפעלות, ואין היא בגדר תאוריה או השערות כמו הפילוסופיה אלא היא הרגש ממש, רק הרגש מופשט מצד הכלל.

ויותר מזה למשל אם אני אוכל עם אשתי  אז הסעודה היא רק אמצעי לקשר של אהבה שההרגש שלו הוא הרבה מעבר לסעודה, רק אנו פועלים דרך הפרט אל הכלל, אנו נבראים אנו צריכים את הפרטים לכן אנו פועלים אותם, אבל ההרגש הנולד של האהבה שהוא מעבר לפרטים באמת הרבה יותר גדול מהסעודה, כמו כן האור תמיד מתקבל בכלי הזך יותר. אם כך וודאי שהאור של הקבלה הצורתית גדול יותר.

אבי"ע

ויש באהבה זו ארבעה חלקים אשר המה נבחנים בדומה לאהבת אדם, שבעת קבלת מתנה בפעם הראשונה עדיין לא נכנה את נותן המתנה לאוהב. ומכל-שכן, אם נותן המתנה אדם חשוב, שאין למקבל השתוות עמו.

אולם עכ"ז, על-ידי ריבוי מתנות ואורך ההתמדה יצוייר שאפילו את האדם החשוב יכירוהו לאוהב אמיתי כשוה ערך. כי חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השואה ביניהם כנודע.

ולפיכך תבחן כאן ארבע מדרגות של אהבה. המקרה נקרא עשיה. הכפלת ריבוי המתנות נקרא יצירה. וגילוי האהבה גופה נקראת בריאה.

וכאן מתחיל הלימוד מחכמת הקבלה הצורתית, כי במדרגה זו נפשטה האהבה, מן המתנות. שז"ס: "ובורא חושך". כלומר, שמסלק האור מן היצירה, ונשאר האהבה בלי אור, בלי מתנותיה.

ואחר-כך אצילות, שאחר שטעמה ופשטה הצורה מהחומר לגמרי, בסוד: "ובורא חושך", ראוי לעלות למדרגת אצילות, ששם חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. דהיינו, אור ואהבה יחד.

הסבר: דהיינו אנו פועלים מהחוסר שלמות לשלמות, ולפיכך מתחילים מהפרטים, באהבה יש הרגש של שיוויון, ולא קטן וגדול (יראה) על כן מחלק לנו בצורה פלאית את הסדר:

הפרטים, המקרה המתנה מצד עצמה נקראת עשיה, ריבוי המתנה בבחינת הכפל שהמתנה באה כדי להגיע לכלל נקרא יצירה. האהבה עצמה שמופשטת מהמתנה נקראת בריאה, לאחר שזכינו באהבה, ואז מתחיל העסק בצורות, אבל זה לא מספיק לאחר מכן שרכשנו את הצורה המופשטת של האהבה בסוד בורא חושך, ראוי לעלות למדרגת אצילות ששם המתנה ואהבה מתחברים לדבר אחד המתנה היא ביטוי של האהבה כבר, ולא כמו ביצירה למשל אמצעי לעורר את האהבה, ולא כמו בבריאה שהיא מופשטת מהמתנה, אלא אהבה ואור יחד בבחינת שלמות.

מחצבת הנשמה

כל רוחני מובן לנו כבחינת כח מופשט מן הגוף, כי על-כן אין לו שום תמונה גשמית. אולם כיון שכן, הריהו מובדל לעצמו, ונבדל כולו מן הגשמי. ואם-כן איך יוכל אפילו להניע איזה דבר גשמי, ואין צריך חומר שיוולד מעצמו דבר גשמי, כיון שאין לו שום יחס שדרך בו יבוא למגע עם הגשמי.

יסוד החומצי

אולם באמת, גם ה"כח" כשהוא לעצמו נבחן לחומר אמיתי, לא פחות מכל שאר החומרים הגשמיים שבעולם המוחשי.

ואף-על-פי שאין לו כל תמונה מוצגת לתפיסת החושים האנושיים – אין זה מוריד מערך החומר שהוא ה"כח".

כי אם תקח את פרודת יסוד החמצן, אשר רוב מהחומרים שבעולם מורכבים הימנו, – ועם כל זה כשתקח בקבוק עם יסוד חמצן נקי, כשהוא עומד לעצמו נקי משיתוף חומר אחר – הרי תמצאהו כמו בקבוק ריקן לגמרי, בלי שום תפיסה כלל – להיותו בחינה אוירית לגמרי, שאין היד שולטת בו למישוש, ואין לו כל מראה שהעין שולט בו.

ואם נסיר הפקק מהבקבוק ונריח בו, לא נמצא שום ריח של משהו. ואם נטעם אותו – לא נמצא בו שום טעם. ואם נשימהו על מאזנים – לא ישקול יותר מהבקבוק הריקן. וכמו כן המימן, שאין לו טעם ריח או משקל.

אבל כאשר נרכיב שני היסודות יחד, מיד יתהפכו לנוזל, והנה מים ראויים לשתיה, שיש בהם טעם ומשקל.

ואם ניתן המים לתוך סיד בלתי כבוי – מיד יתערבבו המים בתוך הסיד ויהפכו הנוזלים לחומר מוצק כמו הסיד עצמו.

הרי, שמן היסודות חמצן ומימן, שבהם עצמם אין שום תפיסה מוחשית כלל – מתהפכים להיות גוף מוצק.

ולפי-זה איך נחליט ונאמר על הכוחות הפועלים בטבע שאינם חומר גשמי, וכל זה רק בגלל שאינו מסודר כלפי הכרת החושים – בשעה שאנו רואים בעליל אשר רובם של החומרים המוחשיים שבמציאות נבנו מלכתחילה מיסוד החמצן, שאין החושים האנושיים מסוגלים לתפוס ולחוש אותו.

ולא עוד, אלא שאפילו המציאות המוחשית, המוצק והנוזל, שמושגים בהחלט בעולמינו המוחשי – עלולים לההפך לאויר ואדים, במדת חום מסויימת – וכמו-כן האוירים עלולים לההפך למוצקים במדת קור מסויימת.

ואם כן יש לתמוה, איך יש לך נותן מה שאין בו, כי ראינו בעליל, כי כל התמונות המוחשיות באים מהיסודות שהם עצמם אינם מוחשיים, ואינם חומרים קיימים לעצמם. וכן, כל התמונות הקבועות שאנו מכירים, ועל ידיהם מגדירים אתת החומרים, אינם קבועים וקיימים כלל מסגולות עצמם, אלא רק פושטים צורה ולובשים צורה בהשפעת גורמים כמו חום וקור.

אלא שעיקר החומר הגשמי הוא ה"כח" שבהם, אלא, שאותם הכוחות עדיין לא נמצאו לנו בלבדם, כמו היסודות החימיים – ויכול להיות שיתגלו לנו בזמן מן הזמנים, גם בהיותם לבדם. כמו כל היסודות החימיים שנתגלו לנו רק בזמן האחרון.

הסבר: בא להראות לנו דבר גדול וחשוב מאוד, לכאורה אנו מתיחסים לרוחניות או לצורה כמשו מופשט ורחוק מאיתנו, ואנו מחשבים רק את החומר, אך מראה לנו שאפילו אנו לא באמת חושבים ככה ומביא משל יפה.

יסוד החומצי, לכאורה החמצן שהוא מצד עצמו ביחס לחוש המישוש והטעם ואף הריח והשמיעה, מופשט לחלוטין, אם כל זאת רוב החומרים בכדור הארץ מורכבים מיסוד החמצן ואף אין להם קיום בלעדיו.

ויותר מזה אף יסוד החמצן שהוא צורה מופשטת ביחס לחמשת החושים, יכול להתגשם ע"י התחברותו עם פרטים אחרים ולהיות מוחשי לחלוטין. ועוד יותר מזה גם דברים מוצקים לחלוטין בשינוי מצב צבירה נהפכים למופשטים לגמרי.

מביא במקום אחר אף על פי שאין אנו יכולים לגעת ברוח ובאוויר או לתפוס אותם ברור לנו שאין לנו קיום בלעדיהם.

לכן אל לנו להיות מקובעים במחשבה ולחשוב שמה שאנו מרגישים רק הוא חומר בעוד שראינו שכל המוחש דווקא בא מהלא מוחש ואף כל מה שאנו תופסים לא קיים מצד עצמו אלא רק על פי הצורה שהוא פושט ולובש.

ואומר גם המדע בעבר לא היה מודע ליסודות מסוימים בטבע וכל פעם מגלה יסוד חדש, ויתכן שיגלה עוד בהמשך.

לכן הלכה למעשה, זה שאנו לא תופסים רוחניות לא אומר שהיא לא קיימת או מופשטת ופילוסופית, אלא כנראה אין לנו את ההנפשה המתאימה, אם כך עלינו להשיג אותה וממילא המופשט יהיה כבר מאוד מוחש.

[/sociallocker][/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]

[/sociallocker]

מה זה רווק ברוחניות מעבר לזמן ומקום?

מה הקשר בין אישה לנשמה?

מהי נשמה?

מדוע קשים זיווגין כקריעת ים סוף?

כיצד יודעים מי זיווג האמת?

מדוע מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אישה כתוב בגמרא שיפחו עצמותיו ח"ו?

למה הלומד לא לשמה גדול עוונו מנשוא?

מהי אהבה?

[sociallocker id="43132"]

נתחיל ממהי נשמה?

ההגדרה העיקרית והמדויקת הינה – התלבשות אור בכלי.

באופן כללי היא מחולקת:
יש את הכלי שבנשמה (הרצון לקבל, השתוקקות, הרגש החיסרון)
ויש את האור שבנשמה (התלבשות אור בכלי, מילוי)

עוד הגדרה טובה: הנשמה היא מלשון 'לשום את הדבר' – ליישם אותו לתת לו שם, לתת לו ביטוי (ממשות של הדבר).
כמו כן נשמה היא מבנין נפעל- כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

כפי שאמרנו הנשמה מורכבת מאור וכלי, ולא רק מהאור כמו שטועה העולם לחשוב.
הנשמה היא דבר מורכב מאור וכלי.

בקצרה אם נרצה לדייק יש להגיד שהנשמה היא – הנאה מהאמת, התלבשות אור בכלי.

בהקשר לשאלתנו, שנדבר ברוחניות בגוף אחד- צד האור יהיה הזכר וצד הכלי יהיה הנקבה.

חתונה, או נישואין זה אומר שיש חיבור בין הזכר לנקבה, בין האור לכלי, בין השמימות לארציות בין המסך לרצון בין גוף לנשמה, בין השכינה לישראל, בין הגלות לגאולה – בין הבורא לבריאה.

מה הקשר בין אישה לנשמה?

אישה מייצגת את ההשתוקקות, אין כפיה ברוחניות, שאין השתוקקות (בעל מנת להשפיע) אי אפשר לקבל את האור.

לכן שיש אישה, זה אומר שיש המשכה של אור דקדושה- דהיינו תענוג מהאמת.

האישה הגשמית היא סימן ללב, לרצון, להשתוקקות של האדם, לכן הערך של חתונה הוא עצום.

מסופר על הרב"ש שהתחתן בגיל 80, אם אדם במדרגות אין סופיות כמוהו נתן מקום כבוד לסימן, גם עלינו ללמוד מזה.

כמו כן אומר הרב"ש שאישה היא בחינת מלכות שמים, כי היא מייצגת את המלכות שעבודת המלכות באמונה (אני מניח שהנשואים יכולים להבין את זה במקצת) ואז יש עליות וירידות.

אומר הרב"ש שבגמר התיקון הקב"ה נקרא חתן והשכינה כלה. ומובא בזוהר שחתן הוא מלשון נחות דרגה. שואל הלא גמר תיקון הוא עניין של שלמות, מה שייך ירידות? אלא בגמר התיקון יראו שכל הירידות בעצם היו עליות.

מה זה רווק ברוחניות מעבר לזמן ומקום?

רווק יהיה כמו רצון שאין לו כלי ממשי עדיין, (גוף המדרגה) למשל יש לאדם השקפה עצומה- אבל אין לו רגש, לב להכיל אותה עדיין.

או למשל צד האישה שבאדם עושה הרבה מעשים ומצוות, אבל אין זכר, אין אור שמאיר ברצון והוא מורגש מופרד בודד ומנותק מהכלל, מהאהבה.

עוד משל: אני יודע שאני רוצה לאהוב את ה' וליראה אותו, אבל עדיין לא מרגיש את זה בליבי עמוק, רק מאמין בתבונה גדולה. אז בעניין הזה אני רווק, אליי לעבור את התיקונים הנצרכים לשים מסך לרצון הזה ולהתחתן.

כמו כן רווק יהיה כמו בחינת לא לשמה, ביחס ללשמה.

מדוע קשים זיווגין כקריעת ים סוף?

ים סוף מסמל את הרצון של האדם, את מלכות שעלתה לבינה ועשתה סוף וסיום לרצון.

יש פה כמה עניינים עמוקים:

א. הקשר בין איש לאישה מסמל בשורש את הקשר בין הבורא לבריאה, ובענף את הקשר בין גוף לנשמה שהם ב' הפכים וזה דבר לא פשוט לחבר אותם, יותר מזה – זה עיקר תיקונו של האדם בעולם הזה – כל המציאות מושתת על היסוד הזה. אז כמו שזה קשה ברוחניות בזמן ההסתרה התיקון של הרצון, כך כסימן לעיתים קשים הזיווגים גם בעולם הזה.

ב. האדם לא מקבל את זיווגו האמיתי, בגלל צמצום ב' יש הסתרה על הרצון האמיתי ועד שהאדם מגיע לרצון האמיתי שלו לעיתים הוא צריך לעבור הרבה הכנה וזיכוך.


כיצד יודעים מי זיווג האמת?

הרב"ש אמר שצריך לראות שיש 60 אחוז התאמה על פי התכונות, ההשקפה, המציאת חן החיצונית וכו'.

הגיוני מאוד הדבר, כי מה ש99 אחוז היום עוד שנה יכול להיות 3 אחוז, ומה ש 60 אחוז כיום יכול להיות 100 אחוז עוד שנה. החיצוניות תמיד משתנה.

אומר הרב אדם סיני שכל המשחק הוא בשישים, כי השש מסמל את בחינת היגיעה.

לכן שיש 60 אחוז התאמה פחות או יותר, זה מספיק, כי כל השאר ממילא זה עבודה פנימית שעושים כל החיים.

ראוי להתחבר על המטרות הרוחניות בחיים ולא רק הגשמיות, כי כל דבר גשמי הוא נפסד ונאבד, ואם הקשר מבוסס עליו, די לבא מין הדין להיות כנידון. אבל אם הקשר מבוסס על דברים מעבר לזמן ומקום, כמו פנימיות, אהבה, רוחניות נתינה ועוד. ממילא כוח הפועל בנפעל, וגם הקשר יתבסס על דברים נצחיים.

מדוע מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אישה כתוב בגמרא שיפחו עצמותיו ח"ו?

נענה על כך בהרחבה למתקדמים.

למה הלומד לא לשמה גדול עוונו מנשוא?

ראו בסוף הרחבה של רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל.

בונוס – מאמר בלילא דכלא לשבועות (לא שייך למאמר באופן ישיר אבל עוסק בעיני חתן וכלה בעולם הרוחני)

הרחבה למתקדמים:

"וירץ לקראתם". במדרש רבה: אמר אברהם, עד שלא מלתי, היו עוברים ושבים באים אצלי. תאמר משמלתי, אינם באים… אמר לו הקדוש ברוך הוא, עד שלא מלת ערלים באים אצלך, עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך, הדא דכתיב, וישא וירא.

אחרי המילה של אברהם היה לאברהם קושיה, מה הקושיה? לפני המילה היו לו עליות וירידות רבות, אורחים ושבים, דהיינו כל הבחינות של הלא לשמה. בזמן ההכנה מצד אחד קשה לאדם, פעם מרגיש אמונה פעם מסתלקת, המון עליות וירידות עד שטועם קצת פנימיות בנפשו.

זאת אומרת אברהם לפני המילה היה בבחינת רווק, ביחס לשכינה הקדושה, ביחס למדרגת החכמה, מכיוון שאין השכינה יכלה להתגלות לו ולשרות אצלו קביעות, אלא בבחינת עליות וירידות דרך האורחים, בבחינת "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה"  דהיינו כמו שהרב"ש מסביר, שבזמן תיקון הבריאה גדולים החסדים מהחכמה, וצריך לחפש אחרי חסדים אחרת אין החכמה מתקיימת.


על כן שאל אברהם, שהייתי רווק, אז הרגשתי שאני עושה עבודה, שאני מתייגע, שקשה לי, שאני עולה ויורד, ועכשיו שאני נשוי לשכינה הקדושה מכיוון שיכולה לשרות אצלי בקביעות לאחר שמלתי, מה יאתגר אותי בחיים?

הרי בלי תנועה האדם מת, בלי היראה בלי הריקוד, כיצד ירגיש את הקשר לבורא? שהייתי רווק התפללתי הרגשתי כמה אני רוצה להתחתן, אפילו לעיתים הרגשתי את הבורא מרוב שהרגשתי כמה אני זקוק לעזרתו, עכשיו שמלתי אין יותר אורחים אין לי עליות וירידות, אני מחפש אחרי עבודה ואני רואה שאין אורחים אז מה עליי לעשות?

כמו כן רואים הרבה בעולם החיצוני שמתי שמשעמם מחפשים אתגרים דווקא מחוץ לנישואין, כי אי אפשר בלי תנועה, אומנם זה אתגרים מזויפים שמלובשים בקליפות, אבל האדם צריך חידוש. צריך תנועה, ואם אין תנועה בקדושה, אז יחפש אותה במקום לא אמיתי, או שירקב אם ישאר במקומו.

על זה אמר לו הבורא, "עד שלא מלת ערלים באים אצלך, עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך"

{דהיינו כל בחינות ההסתרה, והלא לשמה- הערלים וכו, כל הרצונות של הקליפות שמאוד קשה להתגבר עליהם. אבל כשהתגבר עליהם ונלחם הרגיש כחייל בעבודת ה' שכובש את הרצון, אבל שהם הסתלקו מכיוון שתיקן אותם הרגיש שאין לו מה לעשות יותר לכאורה}

"עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך"

דהיינו דווקא עכשיו, אחרי שמלת, שמה מתחילה העבודה האמיתית של בחינת הלשמה, אומנם אין לך יותר ניסיונות של הרווקות, של עוברים ושבים. עכשיו הניסיונות שלך הם במדרגה גבוהה יותר, דווקא בצד הרוחני הגבוה, הצד שלהנות נכון מהאמת, אהבה.

רוב הרווקים והרווקות חושבים שאם יתחתנו, ימצאו את האביר על הסוס הלבן יהיו מאושרים וכולם מייחלים לזה.. אבל האמת היא שרק שמה מתחילה העבודה האמיתית, אחרי שהאדם מתחתן יש לו רצון לקבל יותר גדול פתאום יש לו רצונות שאפילו לא ידע שהיו לו שהיה רווק, פתאום יש יגיעה כפולה. אומר הרב"ש חתן מלשון נחות דרגה, שיש לו חיסרון עכשיו דווקא. אבל אומר לו דווקא עכשיו אחרי שמלת, כאן מתחילה העבודה האמיתית, שלא תחשוב שהיית רווק היה קשה עכשיו אתה לא רווק כבר לא קשה, אלא הפוך דווקא שאתה נשוי כאן מתחילה העבודה האמיתית, רק ההבדל הוא שעכשיו העבודה היא כמו אהבה ולא יראה, צריך לעבוד מאוד קשה עבור אהבה, אבל יש פה כבר לב, יש כבר הרגשה של התלבשות אורות.

מסופר על הרב"ש זצוקל היתה תקופה שלא היה מלמד בעל הסולם רווקים, לפחות לא את העומק של חכמת הקבלה רק את צד ההשקפה, והרב"ש היה נער והשתוקק ללמוד ובעל הסולם אסר עליו, מה עשה? הגיש להם קפה תה ומשקאות בזמן הלימוד, רק ערבב את הכפית חצי שעה, וככה בעצם זכה ללמוד הרבה (-:

לאחר החתונה בא בעל הסולם עצמו והעיר את הרב"ש לשיעור בוקר, אמר לו עכשיו אתה אדם שלם אתה יכול לבוא ללמוד.

כי שהאדם נשוי מתחילה העבודה, ולא הפוך כמו שאנחנו חושבים שברווקות קשה ובנישואין קל. {אין מדובר רק מבחינה גשמית)

אבל אכן נקודה האחיזה הראשונית היא אורחים ושבים. דהיינו בבחינת הלא לשמה – שמביאו ללשמה.

רק צריך להיזהר שלא תעשה לו בבחינת סם המוות, ושפחה תירש גברתה חס ושלום.

יש להוסיף שכמובן הלא לשמה מתחלק להמון מדרגות, נראה שאברהם היה מתוקן בבחינת משפיע בעל מנת לקבל בדרגתה הגבוהה המביאה ללשמה,  ושהגיע לעבוד על הרצון לקבל, ששמה עוד לא היה מתוקן על כן נפגש איתו בבחינת הלא לשמה. ולאחר הברית הגיע לדרגת משפיע על מנת להשפיע בבחינתו.

הרבה פעמים לא לשמה אצל בעלי השגה גבוהים דווקא נקרא משפיע בעל מנת להשפיע, ביחס למקבל בעל מנת להשפיע, שנקרא לשמה מצד מטרת הבריאה.

מצד תיקון הבריאה משפיע בעל מנת להשפיע נקרא – לשמה.

נראה שעיקר הלא לשמה שלנו, הינו לעבור מהמשפיע בעל מנת לקבל – למשפיע בעל מנת להשפיע.

שזה זמן העבודה בהסתר פנים "ברווקות" {רווקות דהיינו שאין מסך על הרצון בקביעות}

עיקר הלא לשמה שמביאו לשמה – הוא מגיל יג עד גיל כ', בגיל עשרים לאחר שהגיע ללשמה ראוי לישא אישה. {אין מדובר על גיל גשמי זה רק סימן}

לכן נאמר בגמרא שאם עד גיל כ' לא נשא אישה הקדוש ברוך הוא מחכה ומצפה לו וכן הלאה כל האימרות בגמרא, מכיוון שצריך להזדרז ללשמה.

"מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אשה מעלה עליו את חמתו של הקב"ה, כדברי רבא שאמר "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אומר תיפח עצמותיו".

דהיינו נשא אישה- שהגיע למדרגת נשמה- לגילוי פנים לבחינת הלשמה.

הגמרא מבארת את טעם הדבר, משום שאם לא יינשא בגיל זה, יהיה עליו להתמודד עם הרהורי עבירה קשים ביותר.

דהיינו הרהורי עבירה נקראים שתוהה על הראשונות ונעשית לו סם המוות כפי הכתוב בהקדמת ספר הזוהר.

כל הלא לשמה שיש שמה הרבה יגיעה בזמן "הרווקות" זה רק הכנה אבל, כי העבודה האמיתית מתחילה דווקא בלשמה, דווקא בבן ולא בעבד.

 מביא בהקדמת ספר הזוהר הקדוש שיש תריג עיטין ותריג פיקודין וזה לשונו:

"המצוות שבתורה נקרא בלשון הזוהר בשם תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה, יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שכתבו חז"ל (שבת פ"ח): עושי דברו לשמוע בקול דברו, בהתחלה עושי ואח"כ לשמוע, נקראים המצוות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה ושל הגוף."

הסבר: מבאר לנו שיש תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין. עיטין מלשון עצות, עצות כיצד להגיע, ציוני דרך, סמלים, סימנים. הפיקודין הם כבר סיבות. כבר מופקד בהם האור האלוקי. כמו כן נקרא שלא לשמה – בחינת תריג עיטין, ולשמה – בחינת פיקודין. 

מה ההבדל בין סימן לסיבה?

אחד היסודות החשובים ביותר בדרך העבודה.

א.    סיבה מחייבת תוצאה, והתוצאה מחייבת שהסיבה תהיה טמונה בה.

ב.    סימן לא מחייב תוצאה.

על כן הגשמיות היא רק סימן, ולא סיבה.

היא רק שלט שמראה לאן לנסוע, ולא זה שמחליט לאן לנסוע.

הזוהר והתורה לא מדברים על גשמיות, אך צריך לזכור את חשיבות המצוות החיצוניות שהם חשובות ולעשות בכך סדר:

ידוע שיש פנימיות וחיצוניות, כאשר אנו מדברים ברובד המעשה בלבד, אז יש את ההתייחסות ההלכתית- למשל לקרוא קריאת שמע עם כוונה, כדי לצאת ידי חובה, אז מספיק כוונה טכנית מצד המעשה שה' מושל בכל וכדומה. 

אבל כשמדברים ברובד הרוחני, ברובד הכוונה, אז אם אני לא מרגיש שהבורא גדול וקיבלתי את זה בכל עמקי נשמתי ביראת הרוממות, לא יצאתי ידי חובה באמת מבחינה רוחנית- כפי שכתוב לא יצא בלי כוונה. {כוונה דהיינו משיג את הדבר בליבו}

כל המצוות המעשיות הם סימן מובהק לכוונה הפנימיות שצריך להשיג, אבל הם עדיין לא סיבה, הם רק בחינת "עיטין".

עוד דוגמא: שמירת שבת, אם מסתכלים רק על רובד המעשה על הסימן המובהק והחשוב – אז אם שמרתי שבת ולא הדלקתי אש, קיימתי מצווה גדולה מאוד מצד המעשה. אבל שמסתכלים מצד הכוונה, אז ייתכן שאני בכלל בבחינת גוי ששבת חייב מיתה, {כי אני מקבל הכל לפרטיות שלי כולל המצוות במקום החלל הפנוי שהוא המקבל בעל מנת לקבל- האנוכיות} ועליי לתקן את הבחינות האלה בי ברובד המתאים. ולא להישאר רק במעשה, אף על פי שהוא חשוב ושומר עלינו כקיום מינימלי של העולם הרוחני בנפשנו.

כי ההלכה מאוד מיוחדת וחשובה, היא נותנת לנו מאין מסגרת בסיסית ששומרת עלינו גם כשלא הגענו לכוונה האמיתית, ומהווה לנו מעין כוונה מינימלית בסיסית אוטומטית שהיא הקרקע להתקדם קדימה.

יתרה מזו, התורה ומצוות הם הגירוי היחיד בעולם הזה לעולם הרוחני – ואין דרך אחרת. אך לזכור שזה רק מדרגת הדומם, וצריך להתפתח בחיים! רחמנא לבי בעי.

 על כן נאחל לכל הנשואים ולכל הרווקים לחדש את הקשר הפנימי, ולהתחתן שהרי כל רצון חדש לעבודה נקרא בתולה, שאני צריך לעבוד עליו בחידוש, בכוח הבורא, באמונה, עליי להינשא לו, לשים לו מסך דקדושה ולפעול בעל מנת להשפיע.

עיקר החתונה זה בין הבורא לבריאה, החתונה שאנחנו מכירים בגשמיות היא סימן מובהק לענף הרוחני של חיבור גוף ונשמה שבשורשו הינו הקשר בין הבורא לבריאה.

כתוב שקשים זיווגין כקריעת ים סוף, כי באמת כל החיבור בין הבורא לבריאה דורש המון עבודה פנימית. נוסף על כך אין אדם מוצא זיווגו האמיתי (ראו למעלה)

אבל אין חיבור חומרי, החיבור הינו צורני, לכן עלינו להכיר את הצדדים הצורניים והפנימיים שבנו שנדע כיצד להתחבר ולהתקשר לבורא במקום האמיתי, ברוחניות.

אומר הרב"ש שבהתחלה נותנים לנו צעצועים, להתאמן על דברים קטנים ולאחר מכן נותנים לנו להתעסק עם דברים גדולים.

מהי אהבה?

שאלה אין סופית, אפשר להגיד אהבה היא מעבר לחומר, רגש מעבר לזמן ומקום, אחדות, חיבור וכן הלאה..

בפשטות אהבה זה- מקבל בעל מנת להשפיע, אני משותף, יחד.

נביא ציטוט של בעל הסולם בנושא מתוך "מאמר לסיום הזוהר" שמבאר יפה את הרעיון של אחדות ואהבה:

"ומה הם מעלותיו של אותו האדם שזכה לדביקות השי"ת? הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי אני מוכרח לגלות קצת לפי מדת ההכרח ואסביר הדברים בדרך משל.

הגוף עם אבריו אחד הם. וכללות הגוף מחליף מחשבות והרגשים על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב שאבר אחד ממנו ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר חושב ומרגיש שצר לו המקום שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו ומעבירו למקום הנוח לו. אמנם אם קרה ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האבר לגוף כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האבר. לפי המשל הזה יש להבין ג"כ מעלת האדם שזכה להדבק בהשי"ת, כי כבר הוכחתי בהקדמה שלי לספר הזהר אות ט' שבכרך הא', (וכן בחוברת להאדרא זוטא שהוצאתי ביחוד לכבוד ל"ג בעומר), שהנשמה היא הארה נמשכת מעצמותו ית' והארה זו נפרדה מאת השי"ת ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל, כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה, ושינוי צורה זו של רצון לקבל הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. ותעיין שם במקור כי אין כאן המקום להאריך בזה.

היוצא מזה, שכל נשמה היתה מקודם בריאתה בכלל עצמותו ית', אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה ונפרדה מהשי"ת שכל ענינו רק להשפיע, כי שינוי הצורה מפריד ברוחניות כמו הגרזן בגשמיות, כמבואר לעיל. ונמצאת הנשמה דומה עתה לגמרי למשל האבר הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד היו שניהם האבר עם כללות הגוף אחד, והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל לאחר שנחתך האבר מהגוף נעשו בזה שתי רשויות, וכבר אין אחד יודע מחשבותיו של השני וצרכיו של השני, ומכל שכן אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך, וכמו שתי רשויות נפרדות הם.

ולפי זה מובנת מאליה מעלת האיש שזכה שוב להדבק בו, שפירושו שזוכה להשוואת הצורה עם השי"ת עי"ז שבכח התורה והמצוות הפך את הרצון לקבל המוטבע בו אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם רק להשפיע ולהועיל לזולתו שהוא השוה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר שנחתך פעם מהגוף וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהי' יודע טרם שנפרד מהגוף. אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברך כמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל ואז מקויים בו הכתוב, דע את אלוקי אביך. כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה.

וזה שאמר ר' מאיר, כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה ונעשה כמעיין המתגבר וכו'. דהיינו כמו שאמרנו שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו בעסקו בתורה ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, שפירושו שיבוא להשוואת הצורה שכל מעשיו יהי' לתועלת זולתו ולא לתועלת עצמו כלל דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם רק להשפיע ולהיטיב לזולתו שבזה חוזר האדם להדבק בהשי"ת כמו שהיתה הנשמה מטרם שנבראה. ולפיכך זוכה לדברים הרבה וזוכה לרזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר מחמת ביטול המחיצות שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך כמטרם שנברא."

ובע"ה נזכה להתחתן גשמית, אבל בעיקר – רוחנית (-:

 הרחבות למתקדמים:

דברי הצדיק "האביר יעקב" -רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל על עניין הלשמה בפנימיות:

5 2 3 1 8 7 6 8

הרחבות בענין אהבה רוחנית:

כלים ואורות (בפירוש המלות)

וכאן צריך להוסיף עניין ההבדל בין המתנה ובין אהבה הנולדת על ידיה. אשר האורות, כלומר, ההתפעלות של הכלי, שזה ניתן להשגה, היא מכונה בשם "חומר וצורה" יחד, כי ההתפעלות, היא הצורה, והכח הנ"ל הוא "החומר".

הסבר: דהיינו ההתפעלות= התלבשות אורות בכלים. חומר= ההשתוקקות הרגש הרצון.

אולם האהבה הנולדת, היא נבחנת לצורה בלי חומר. כלומר, אם אנו עוסקים בהפשטת האהבה מן חומר המתנה, כמו שלא היתה מלובשת באיזה מתנה ממשיית מעולם, אלא בשם המופשט אהבת השי"ת – אז נבחנת לצורה. והעסק בהה נבחנת בשם קבלה הצורתית. אולם נחשבת לממשית בלי שום דמיון לפילוסופיה צורתית, משום שרוח האהבה הזאתת היא הנשארת באמת בהשגה, בבחינת מופשטה לגמרי מן המתנה, דהיינו, עצם האור.

החומר והצורה בקבלה

והטעם, כי האהבה הזו אף-על-פי שהיא רק תולדה יוצאת מן המתנה, מכל-מקום היא חשובה באין ערך על המתנה בעצמה. בדומה למלך גדול שנותן חפץ קטן לאדם, אף-על-פי שהמתנה בעצמה, אין לה כל ערך, עם-כל-זה האהבה והתשומת לב של המלך, אין קץ לערכה ויקרה. ולפיכך, היא מופשטת לגמרי מן החומר, שהוא האור והמתנה, באופן, שכל העסק וההבחן נשאר חקוק בההשגה רק באהבה לבדה. והמתנה כמו נמחקת ונשכחת מהלב. ולפיכך, נבחנת חלק החכמה הזו, בשם חכמת הקבלה הצורתית, שהיא החלק היותר חשוב בחכמה.

הסבר: דהיינו הכלל האהבה היא מעבר לפרטים, ולא תלויה בפרטים לאחר שמשיגים אותה, והיא נחשבת לממשית כי היא בחינת התפעלות, ואין היא בגדר תאוריה או השערות כמו הפילוסופיה אלא היא הרגש ממש, רק הרגש מופשט מצד הכלל.

ויותר מזה למשל אם אני אוכל עם אשתי  אז הסעודה היא רק אמצעי לקשר של אהבה שההרגש שלו הוא הרבה מעבר לסעודה, רק אנו פועלים דרך הפרט אל הכלל, אנו נבראים אנו צריכים את הפרטים לכן אנו פועלים אותם, אבל ההרגש הנולד של האהבה שהוא מעבר לפרטים באמת הרבה יותר גדול מהסעודה, כמו כן האור תמיד מתקבל בכלי הזך יותר. אם כך וודאי שהאור של הקבלה הצורתית גדול יותר.

אבי"ע

ויש באהבה זו ארבעה חלקים אשר המה נבחנים בדומה לאהבת אדם, שבעת קבלת מתנה בפעם הראשונה עדיין לא נכנה את נותן המתנה לאוהב. ומכל-שכן, אם נותן המתנה אדם חשוב, שאין למקבל השתוות עמו.

אולם עכ"ז, על-ידי ריבוי מתנות ואורך ההתמדה יצוייר שאפילו את האדם החשוב יכירוהו לאוהב אמיתי כשוה ערך. כי חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השואה ביניהם כנודע.

ולפיכך תבחן כאן ארבע מדרגות של אהבה. המקרה נקרא עשיה. הכפלת ריבוי המתנות נקרא יצירה. וגילוי האהבה גופה נקראת בריאה.

וכאן מתחיל הלימוד מחכמת הקבלה הצורתית, כי במדרגה זו נפשטה האהבה, מן המתנות. שז"ס: "ובורא חושך". כלומר, שמסלק האור מן היצירה, ונשאר האהבה בלי אור, בלי מתנותיה.

ואחר-כך אצילות, שאחר שטעמה ופשטה הצורה מהחומר לגמרי, בסוד: "ובורא חושך", ראוי לעלות למדרגת אצילות, ששם חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. דהיינו, אור ואהבה יחד.

הסבר: דהיינו אנו פועלים מהחוסר שלמות לשלמות, ולפיכך מתחילים מהפרטים, באהבה יש הרגש של שיוויון, ולא קטן וגדול (יראה) על כן מחלק לנו בצורה פלאית את הסדר:

הפרטים, המקרה המתנה מצד עצמה נקראת עשיה, ריבוי המתנה בבחינת הכפל שהמתנה באה כדי להגיע לכלל נקרא יצירה. האהבה עצמה שמופשטת מהמתנה נקראת בריאה, לאחר שזכינו באהבה, ואז מתחיל העסק בצורות, אבל זה לא מספיק לאחר מכן שרכשנו את הצורה המופשטת של האהבה בסוד בורא חושך, ראוי לעלות למדרגת אצילות ששם המתנה ואהבה מתחברים לדבר אחד המתנה היא ביטוי של האהבה כבר, ולא כמו ביצירה למשל אמצעי לעורר את האהבה, ולא כמו בבריאה שהיא מופשטת מהמתנה, אלא אהבה ואור יחד בבחינת שלמות.

 

ציטוטים והרחבות בענייני הלשמה:

(דרגות הסולם) וירא

במדרש "עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שלא מלת היו ערלים באים אצלך, ועכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך". ולכאורה יש לדקדק מה השיב לו השם יתברך, שהוא ופמליא שלו יבואו אצלו, אחרי שחשקו של אברהם היה לקיים מצות הכנסת אורחים.

ויש לפרש על דרך המוסר, שענין "מילה" היא קבלת מלכות שמים ומטרתה לנתק את עצמו מהקליפה, שזה נקרא כריתה ומילה מהקליפות. והאדם רואה שמטרם זה, היינו מטרם שקיבל על עצמו לעבוד רק לשם שמים, היו האורחים באים אצלו בבחינת "עובר ושב". ש"אורח" נקרא היצר טוב, היות שהוא בא לאחר שהיצר הרע כבר תושב אצלו י"ג שנה. והיה נוהג אצלו שהיצר הטוב היה מיעץ לו לעסוק בתורה ומצוות בבחינת עליות וירידות. וזה נקרא הכנסת אורחים, שהרבה פעמים ביום היו לו מצבים של עליות, שפירושו שהכניס את האורח הרבה פעמים. לכן נקרא זה לשון רבים בשם "הכנסת אורחים".

וזה שאמר, עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי, שהיו תמיד בבחינת עובר ושב. ועכשיו כשמל, היה ממתין שהאורחים יבואו, ולא באו. ועל זה השיב לו ה' יתברך, עכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך. היינו כי בזמן שעובדים שלא לשמה, לא צריכין כל כך הכנה להשיג בחינת עליות, וביגיעה קלה כבר יכולין לקיים תורה ומצוות. כי שלא לשמה נקרא שעובד על דרך הרצון לקבל. ועבודה זו היא בדרך הטבע, היינו שמטבע האדם לעבוד לעצמו. מה שאם כן בזמן שהולך לעבוד בבחינת להשפיע, והיות שעבודה זו היא נגד הטבע, לכן העבודה שהיה רגיל לעבוד לפני זה לא מספיקה לו, אלא להתגברות יתירה הוא צריך. וכל זמן שהוא לא מוסיף בעבודה, הוא רואה את עצמו שהוא עוד יותר גרוע ממצבו הקודם. לכן הוא צועק, "למה הרעות לעם הזה", היות שאין לו עכשיו אורחים.

וה' יתברך השיב לו, עכשיו, היינו בזמן שמתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע הנקרא "לשמי", אזי אני קורא עליך הפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". שענין הברכה הוא שיזכה להשראת השכינה. וזה נקרא אני ופמליא שלי באים אצלך. ומשום זה אתה צריך לדעת שאתה עומד עכשיו במדרגה יותר גבוהה. לכן אתה צריך להתאמצות יתירה, בכדי שתהיה ראוי לקבל אותי והפמליא שלי, היות ד"לפום צערא אגרא". כי בזמן שצריכין לקבל מדרגה יותר גבוהה, צריכין לתת עבודה יותר גדולה. אבל זה לא כפי שאתה חושב שאתה נמצא במצב יותר גרוע, בזמן שקיבלת על עצמך לעבוד בעבודה דלהשפיע, הנקרא עבודה לשמה.

"וירץ לקראתם". במדרש: אמר אברהם, עד שלא מלתי, היו עוברים ושבים באים אצלי. תאמר משמלתי, אינם באים… אמר לו הקדוש ברוך הוא, עד שלא מלת ערלים באים אצלך, עכשיו אני ופמליא שלי נגלים אליך, הדא דכתיב, וישא וירא.

ויש לשאול על דרך המוסר, דענין המילה הוא בחינת החיתוך דשלא לשמה. ורק עבודתו לאחר המילה היה רק בלשמה. ויש כלל דענין עליות וירידות נוהגות תמיד, דהאדם נקרא הולך ולא עומד.

וזה ששאל, מדוע טרם שמל היו העליות וירידות תמיד אצלו. וזה שכתוב, "עוברים", היינו מלשון עבירה, שהיא ירידה, "ושבים", היינו חזרה בתשובה, היו באים אצלי, והיה עסוק כל היום בעליות וירידות. ועכשיו, כשמל, לא היה יכול תמיד להיות במצב של עובר ושב. אם היה לו ירידה, היה במצב הזה זמן הרבה, עד שיוכל לעמוד את עצמו. והלא הדבר היה צריך להיות בהיפוך.

ואמר לו הקדוש ברוך הוא, טרם שמל, היה ערלים באים אצלו, אפילו שחזר בתשובה והתחיל בתורה ועבודה, גם זה היה בחינת שלא לשמה, לכן (אין דבר זה כל כך חשוב). והיה לך הרבה גורמים שתעשה תשובה ולחזור לתורה ועבודה. מה שאין כן עכשיו בלשמה, שזה בחינת אמת, על זה יש התנגדות מצד היצר הרע. לכן אין זה כל כך בתמידות.

ועוד יש לומר, ששאל, למה טרם שמל, היה במצב של עבודה ובחירה, שהיא בחינת "עוברים ושבים", ועכשיו שמל, אין לו את העבודה של עובר ושב. על זה השיב, מקודם היה ערלים באים אצלך, היינו המחשבות ורצוניות של ערלים, בכדי שתעשה בחירה. וזה כדי שתזכה לשמה, היינו להשראת השכינה. ועכשיו כבר הגעת לזה ואין עוד צורך בבחירה, היינו שהעבודה הקודמת גרמה לך שתזכה עכשיו לבחינת מנוחה. תרח הוליד את אברהם.

יש ב' חלקים בתורה ומצוות:

א. הוא תורה ומצוות על דרכם הנגלה לעיני כל, שהם בחינת קיום המצוות ולימוד התורה על דרך תרי"ג עיטין, שסגולתם לזכך ולצרף את הגוף, ולהגדיל מעלת הנשמה, שתהיה ראויה וכדאית לקבל אור פני מלך חיים, כמו שהיתה הנשמה בשורשה, טרם מיעוטה וביאתה לגוף השפל בעולם השפל.

ב. הוא קיום המצוות ולימוד התורה על דרך תרי"ג פקודין, שהוא עניין השגת שמותיו ית', וכל שכר הנשמות.
וערך חלק הב' על חלק הא', כערך השמיים על הארץ. כי חלק הא' הוא רק בחינת הכנה. וחלק הב' הוא עצם ההשלמה ותכלית הבריאה.

בעל הסולם, הקדמת פי חכם

בכמה מקומות בזוהר מכנה לתרי"ג מצוות – "תרי"ג עיטין דאורייתא", ובהרבה מקומות בזוהר קורא לתרי"ג מצוות – "תרי"ג פקודין", כי מתחילה מחויב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו, ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחי' "תרי"ג עיטין", דהיינו עצות, איך שיזכה סוף סוף לבוא לפני המלך ולזכות לאור פניו, כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים, וע"ד שמובא בגמ': מה אכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף, אלא לא ניתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל. אמנם אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים, דהיינו שבאים להשגתו, וע"י קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצווה, כי המצווה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצווה הזאת, שז"ס: נר מצווה ותורה אור, ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין".

בעל הסולם, הקדמת פי חכם

אנו צריכים לקיים את התו"מ, בכדי שזה יביא לנו לידי טהרה. שעניין טהרה, פירושו טהרת הכלים מהרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה "לכלוך", שהוא מטעם שהוא בשינוי צורה מהבורא, שהוא כולו להשפיע. לכן מטרם שמנקים את הכלים אי אפשר לתת לתוכם שום דבר טוב, שכל דבר שיתנו בכלי המלוכלך, זה יתקלקל.

לכן מוכרחים לעצות טובות, לדברים שהם יטהרו לנו את הכלים, שזה נקרא הכשרה והכנה, בכדי שנוכל לקבל את הטוב ועונג. ובגלל זה ניתנו לנו תרי"ג מצוות, הנקראים בלשון הזה"ק בשם "תרי"ג עצות", שהן עצות לטהר עצמנו מזוהמת כלי קבלה שלנו.

וזה כמו שכותב בהקדמת ספר הזוהר (דף רמ"ב) וזו לשונו: המצוות שבתורה נקראים בלשון הזוהר בשם פקודין. ונקראים אמנם גם בשם תרי"ג עיטין (עצות). וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצוות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון.

רב"ש, שלבי הסולם, קדושה וטהרה בעבודה

המצוות שבתורה נקרא בלשון הזוהר בשם תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה, יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שכתבו חז"ל (שבת פ"ח): עושי דברו לשמוע בקול דברו, בהתחלה עושי ואח"כ לשמוע, נקראים המצוות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה ושל הגוף.

רב"ש, שלבי הסולם, מהו מחצית השקל בעבודה – א'

כבר נודע, שסוד נשמות בני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל, אשר הנשמה היא נשתלשלה ע"ד עילה ועלול, וירדה מדרגה לדרגה, עד שהיא ראויה לבוא לעוה"ז, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם. ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצוותיה, נמצאת מתעלית מדרגה לדרגה, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחינת שמותיו של הקב"ה, שה"ס תרי"ג פקודין.

בעל הסולם, הקדמת ספר פי חכם

[/sociallocker]

?מה המסע המיוחד שעבר משה רבנו? ?מדוע חייב לעבור במדבר כדי להגיע לארץ ישראל? ?מדוע הבורא מסתתר מאיתנו??מהו הר האלוקים בשונה מהרים אחרים? מהו הסנה הבוער? ?מה בין סיטרא אחרא לקדושה? ?מהו אין עוד מלבדו? ?מדוע צריך שיהיה רע בעולם? ?מדוע בובה בתורות המזרח אומר שההשתוקקות היא מחלה? ?מה הסגולה של החיטה (החטא) לאחר התיקונים? ?מדוע האויב הוא אוהב? ?מהם סוכות? ?ומה בין סוכה להסתרה??מהו עניין של עבודה לשם שמים מתוך אהבה, ?שאין על זה הנחה במצב השלמות כחוט השערה? ?מהו סוד הסנה הבוער? ?מדוע לא מרגישים תמיד את ה' בלב? ?ומה מפריע לנו באמת?

מבוסס על מאמר הרב"ש זצוק"ל  {בכחול הסבר פניני החכמה}

"ומשה היה רועה את צאן יתרנו חותנו כהן מדיין"
צאן – הוא עניין יציאות.
יתרו- בחינת דבר מיותר
חותנו- בחינת התגברות הדינים- שהיה הולך רק בבחינת דין ולא מבחינת חושים {בבחינת ובני דן חושים- דהיינו, לא לפי השכל – אלא חושים בלי שכל- למעלה מהדעת)

זאת אומרת שמשה היה רואה את כל היציאות שיש לו שזהו לבחינת יתר, והעבודה שלו היתה בתוך השכל והדעת ולא מבחינת חושים.

אזי "וינהג את הצאן אחר המדבר" היינו שייחד את כל היציאות שהיו לו אחר המדבר העולם. {מדבר מלשון מדבר – צד האדם, מצד אחד יבש מצד שני יכול להכשיר לזכך ולטהר למדרגת המדבר}

מדבר מלשון – "דבר אחד לדור" היינו אחר מנהיג העולם, זאת אומרת שאמר שכל היציאות הם מצד השם יתברך ולא מצד כוח אחר.

"ויבוא אל הר האלוקים חרבה"
ואז בא לידי הרהורים מדוע עושה לו השם יתברך כך. עד שבא לחורב, היינו שנתייבש. חורב הוא בחינת יבש, זאת אומרת שהיה רואה שמכל הדינין שהוא דן עם בחינת השכל הוא בא לידי חורבן. ונצטער הרבה.

אז- "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש". {לאחר שהתייאש וויתר על עצמו – התגלתה הישועה- אין דבר שלם מלב שבור- נאמר גם על הלולב- אפשר שיהיה לא-לב, אפשר שיהיה כ-לב, ואפשר שיהיה לו-לב דהיינו לה' יתברך}

 

למה ה' מתגלה רק בהר סיני, מה חסרים הרים? יש אוורסט יותר סבבה

אומר הרב"ש סיני מלשון שנאה, שנאת הרע.

הר אומר הזוהר מלשון הרהור, כתוב "מקפץ על ההרים מדלג על הגבהות"

ההרים הם בחינת חג"ת חסדים מכוסים, גבעות בחינת נה"י, שיש כבר קפיצה, נוגע ולא נוגע.

אומר דווקא בהרהור של שנאת הרע, (דהיינו האגו הפרטיות) רק בהרהור כזה אפשר לבוא לקבל תורה.

מי שאין לו גילוי רע, ואין לו שנאת הרע, אין מה לתת לו תורה, אין לו כלים לתורה. בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, מי שלא מרגיש את הרע, בבחינת אוהבי ה' שנאו רע, כמו שאנחנו שרים כל שבת, אין אפשרות שיקבל תורה.

זאת אומרת שנתלהב לבו והיה בוער כאש מתוך הסנה, היינו ממקום השנאה שהיתה לו מקודם בלי המפריד- ראה עכשיו שהוא מלאך ה', היינו שכל אלה הדברים שהיו באים אליו בתור תפקיד שירחיקו אותו מהשם יתברך, והיה חושב שהם שלוחים של הסיטרא אחרא, וראה עכשיו שהם שלוחי דרחמנא (ה').

{קשה לאדם בזמן ההסתרה, מכיוון שלא רואים את הקשר בין הסיבה לתוצאה, חושבים לעיתים שזה יד המקרה, דהיינו יד הפרטיות, לעיתים אף יורדים להסתר כפול- ולא קל בכלל- גם שום שכל לא עוזר, כי כל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם" וכמו כן והשבות אל לבבך, האדם צריך להשיג ולהרגיש בליבו את הדברים, ואם לא מרגיש, רחמנא ליבא בעי – נמצא בפירוד.}

על הפסוק "וירא והנה הסנה בוער באש" אומר התרגום וחזא והא אסנא בעיר באשתא, "אסון" פירושו מלשון "אתון" היינו חמור. והחמור נקרא אסון משום שהוא מביא כל אסונות לעולם. וראה שבחמור הזה קשורה האש, כדוגמאת שלהבת הקשורה בגחלת או בפתילה?

{דהיינו- חמור בחינת אסון- כי זה צד הרצון לקבל- צד החומריות, הוא השורש לכל החורבן כשמגיע בצורה לא מתוקנת.}

"ויאמר אסורה נא ואראה וכו' מדוע לא יבער הסנה"
היינו שראה שכל האש קשורה בחמור, זאת אומרת ברצון לקבל, אם כן מדוע לא יבער הסנה, זאת אומרת שראה שהרצון לקבל עדיין לא נתבטל. וזה הפירוש וירא ה' כי סר לראות..

{לא הבין כיצד הסנה בוער? היה פלא גדול ומטורף בעיני משה רבנו. מדוע? כי על פי ההגיון הרצון לקבל מכבה את האור, מכיון שיש שינוי צורה, בין האור לכלי, ברגע שהאור מתקבל נוצר פירוד- שינוי צורה והרצון מת.

רואים כסימן בגשמיות שכל הנאה שאני מקבל- אכלתי, ישנתי, קיבלתי כבוד וכו'- ברגע שאני מלא, המילוי מוות, דהיינו מכבה לי את הרצון, אכלתי התמלאתי, לא יכול להנות יותר נכבה לי החיסרון, יותר מזה השורש לכל המוות בעולם זה הפסולת שנוצרת כתוצאה מהתהליך של קבלת האנרגיה. אותו דבר ברוחניות, הרצון לקבל מתמלא הכלי נסתם, כלי מלא אי אפשר למלא, אבל יש סוד מאוד מיוחד כיצד אפשר לקבל בלי שהרצון נכבה, בכל אופן היה פלא גדול בעיני משה, כיצד הרצון לקבל מתמלא בלי שנכבה" }

 

הרחבה בעניין הסנה:

מהו הסנה בוער ואיננו אוכל?

משה היה בפלא גדול מאוד..
"ויירא מלאך יהוה אליו, בלבת-אש–מתוך הסנה; וירא, והנה הסנה בוער באש, והסנה, איננו אוכל. ג ויאמר משה–אסורה-נא ואראה, את-המראה הגדול הזה:"

כי הסנה הרצון לקבל, שמקבל תענוג מילוי זה סותם אותו, הורג אותו מכבה אותו. כסימן גם כל דבר גשמי נאבד, אכלתי נגמר. ראיתי סרט נגמר, עשיתי ספורט נגמר. בעיקר בנפש שכל תענוג ברגע שקיבלתי את המילוי הרצון נכבה. לכאורה אפילו ביחסי אישות שזה מיוחס לתענוג גדול, אבל רוב בני העולם ברגע שאור ההולדה מתקבל, אם אין משו פנימי התענוג מסתלק על המקום.

לכן שהרצון בוער ולא נכבה זה פלא גדול כי באופן רגיל שהרצון לקבל מתמלא זה הורג וסותם אותו.

ומשה לא מבין איך אפשר לקבל ברצון לקבל בלי שיכבה, ויסתם ויגמר.

אבל אם הרצון לקבל, הסנה הוא נביעה של הרצון ליתר דבקות. הוא לא נשרף, נכבה ומפריד כפי טבעו.

שהרצון לקבל – מקבל בעל מנת להשפיע, מטעם השוואת צורה אז הוא נביעה של האין סוף, כי אין גבול לכמה שאפשר להשפיע לבורא. כי הבורא נצחי. לכן הרצון לא נכבה לעולם. 
מקבל בעל מנת להשפיע- ב' הפכים בנושא אחד.

משל יפה ששמעתי מאדם ששואף לשלמות- שהסנה יש לו שני צדדים, כמו כן לתורה."יש בחינת אש אלוקית שמטהרת ובחינת אש גשמית ששורפת. כשהאדם מוותר על התענוג הפרטי שלו הוא מרגיש שהוא עולה באש ונשרף למוות, אבל אם מקבל זאת בבחינת אש אלוקית שמטהרת אותו, נהיה נס והאש לבנה, אש אלוקית.

האש האלוקית יכולה לטהר, והאש הגשמית יכולה להרוג ולשרוף לגמרי.
השאלה אם אני לוקח אותה לפרטיות או כדי להיטהר. אם אני לוקח אותה לפרטיות זה נקרא "מתוך שלא לשמה נעשית לו סם המוות" האש שורפת אותי. אבל אם אני לוקח אותה לטהר את הרצון. ועל זה נאמר "מתוך שלא לשמה בא לשמה"   וזוכה לדברים הרבה ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק..

מה נותנת העבודות במצרים לנפש האדם? בשביל מה צריך את זה?

כידוע התורה לא באה לספר סיפורים, כל העניין של יציאת מצרים בא ללמד אותנו על המסע הרוחני שהאדם חייב לעבור, על כור ההיתוך הפנימי שצריך ללמד אותו לקבל את האמונה, לקבל את משה. אבל בלי כור ההיתוך לא יוכל לקבל את האמונה, כי ההעדר קודם להויה. במצרים האדם כמעט לא רואה ומרגיש את ה' יתברך, צועק עליו לעיתים ולא רואה שה' שומע אותו. מדובר על כל אחד במציאות, אבל בעיקר על יהודי שהולך בדרך ה', אפילו מקיים תורה ומצוות, אבל מבחינה פנימית עדיין לא מרגיש את ה' בלב, וזה נקרא שהוא במצרים. למה לא מרגיש את ה' בלב? כי פרעה יושב בעורף, ולא נותן להבנה לרדת ללב. כידוע הגרון בחינת ישסו"ת המחבר בין הראש לגוף, בין השכל ללב, ולמרות שהאדם מבין בשכל שה' הוא האלוקים, פרעה לא מאפשר לו להרגיש זאת. זאת הגלות האמיתית, רק פה מתחילה מצרים, לפני שמתחיל הכור היתוך הזה, כל היסורים זה כמו לשחק במגרש משחקים. לא מתחיל את התיקון האמיתי. אבל בסופו של דבר, כל דבר שעובר עלינו בא להכשיר אותנו למטרה.

ככל שצריכים יותר אמונה, צריך קליפה יותר גדולה דווקא, הקליפה תפקידה לשמור על הפרי להכין ולהכשיר אותו.
כמו מכון כושר, כמו זוגיות.  דווקא הקשיים יכולים לאתגר אותנו להעמיק את הקשר ואת האהבה, אבל בגלל שרוב העולם פועל מבחוץ האתגר מפרק את הקשר. לכן כשיש קליפה יותר גדולה, זה מקום לקנות אמונה עוד יותר גדולה.

לכן רבי עקיבא צחק שראה שועלים בקודש הקודשים, כי השאלות שברור לו שבאו כדי להגדיל את האמונה, את הקשר משמחות אותו, מבחינתו זה הזדמנות לחזק ולהעמיק את האהבה.

כי פירושו של "משה" הוא – "כי מן המים משיתיהו", מן המים הזדונים הוציא אותו, זאת אומרת שהשם משה נקרא על שם שיש מים – והוא שולט עליהם. מה שאם כן כשאין מים הזדונים, היינו שאין סנה, אזי לא נקרא בשם משה. כמו שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע", זאת אומרת בזמן שיש רע – יש מקום לגילוי אהבה, ולגלות את החדוה והשמחה, כי זהו כל החומר שבבריאה. וזה פירוש: אל תקרב הלום, היינו אל תקרב להם, שהסנה, שהוא סוד הרצון לקבל, צריך להיות ואסור לבטלו, אפילו שהוא בחינת רע. אלא התיקון הוא: "אל תקרב הלום", שאסור להתקרב אליו ולהשתוות אליו, אלא צריך להיות בהופכיות הצורה עמו.

{דהיינו – סוד גדול, אם אין לי רצון אין לי מה לתת לבורא, לכן הסנה, בחינת הרצון הוא דבר נפלא, בשונה ממה שאומר למשל בובה בתורות המזרח "ההשתוקקות היא מחלה" חס ושלום, הבורא ברא יש מאין את הרצון לקבל- יותר מזה, "השם בורא מתייחד רק על החידוש, דהיינו המצאת יש מאין" הדבר הכי גדול ראשוני יסודי להכל – זה שהבורא ברא את הבריאה, לכן הרצון לקבל הוא מוכרח! רק כאשר הוא בצורה לא מתוקנת צריך לטהר אותו. מביא במקום אחר הרב"ש משל מדהים על הרצון של האדם, הרי ידוע שהחטא מצד אחד הוא מרחיק, מצד שני בלי חטאים לא יהיה מה לתקן אומר הרב"ש על החיטה:

"מה שאין כן החיטה, לאחר כמה תיקונים, היינו ששוברין את החיטה ומנפים אותה בכמה נפות ונותנים בה יין ושמן ומכניסים אותה לתוך האש, אז היא עולה על שלחן מלכים וראויה לעשות ממנה מנחה לה' "

לכן לאחר שמתקנים את צורת הרצון באש התורה, ודאי הרצון לקבל זה השלמות הכי גדולה שיש – רצונו להיטיב לנבראיו – היסוד של הכל!.}

 וזהו שמצוהו ה': שַל נעלך מעל רגליך. "שַל" מלשון שעל וצעד, שבקדושה צריכים לכבוש כל נקודה ונקודה על ידי היגיעה. וכל צעד ושעל כשכובשים הוא דוקא על ידי תיקונים מיוחדים. והתיקון לכבוש את השעל–נעלך, שצריך לנעול במנעל את הרגליים, היינו בחינת המרגלים, שדווקא על ידי תיקון זה אתה יכול לכבוש את הסטרא אחרא ולהכניסה תחת רשות דקדושה. כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, המקום נקרא בחינת הסנה, היינו הרצון לקבל, ומתי נקרא "קודש" – אם אתה עומד עליו, היינו שאתה הוא השולט עליו, היינו שהרצון לקבל ישנו במציאות, אלא אתה עושה ההפך, ודווקא באופן כזה נקרא קודש. "אדמת" מלשון דומם, היינו שעושה עצמו כבהמה, שהוא בחינת למעלה מהדעת.

ויאמר אנכי, היינו שזכה אז לבחינת "אנכי, ולא יהיה לך", זאת אומרת שזכה לבחינת אמונה בקביעות. אלקי אביך, היינו מה שהיה מקודם בחינת "איבך", זאת אומרת שכל דבר שבקדושה היה נראה בבחינת אויב – זכה עכשיו לבחינת "אביך", מלשון "ולא אבה" וכו', זאת אומרת שקבל עכשיו את העבודה בבחינת רצון ואהבה.?

{אויב מלשון אביו – כי הסיבה של הפרטיות היא אויב לאדם כי מפריד אותו מהעליון, אומנם לאחר התיקונים, האויב נעשה לסיבה של השלמות, כי אם לא היה לא רע, לא היה מה להקריב לה' – כידוע אב נקרא – סיבה ברוחניות. לכן דווקא האויב הוא סיבה לעשות שלום, כמו שנאמר בפי העולם: " שלום עושים עם האויבים – לכן זה נקרא עשיית שלום}

אלקי אברהם, מה שהיה מקודם בחינת אב-רע, מה שבאב-ר-הם, זאת אומרת ב"אב", היינו הרצון לקדושה, היתה שאלת "מה" והרגיש בחינת "רע" – נעשה עכשיו אלקי אב-רם, שהרצון לעבודה נעשה אצלו לבחינת "רם", רם ונשא, שהוא בחינת רוממות ה'. אלקי יצחק, היינו מקודם יו"ד – בחינת עקב, שהיה ממאס בה. ועכשיו הוא ראה שהיו"ד היא בראש, שעל ידי זה שהיוד אצלו בחינת ראש הוא זכה לבחינת אמונה בקביעות.✨

ויסתר משה, היינו שגם עכשיו קיבל על עצמו ללכת בבחינת הסתרה – אבל מרצון, היינו כי ירא מהביט, מטעם יראת שמים. אבל כבר היה יכול להסתכל ולהביט. היינו שאחר המראה שראה בחר ללכת בבחינת רעיא מהימנא.

{מדרגה מאוד גבוהה- גם בגילוי בחר בהסתרה ובאמונה, ובכך מקבעים את צורת ההשפעה והאהבה לנצח נצחים}


צו. מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה
שמעתי ערב סוכות בתוך הסוכה תש"ג

גורן הוא סוד דינין דדכורא, שהיא בחינת "ונסתרה ולא נטמאה". שהוא מרגיש, שהוא בחינת גורן, היינו גר בעבודה.
יקב היא בחינת דינין דנוקבא, שהיא בחינת "ונסתרה ונטמאה", שיקב הוא בחינת נקב.

{גר כי הוא רק התחיל את העבודה – לא קל להתגייר יש הרבה תיקונים והתהליכים חדשים שצריך לעבור}

ויש ב' מיני סוכות:
א) דענני הכבוד,
ב) דפסולת גורן ויקב.

הנה ענן הוא בחינת הסתרה, שהאדם מרגיש את ההסתרה, שיש על הקדושה. ואם האדם מתגבר על הענן, היינו על ההסתרה שהוא מרגיש, אז על ידי זה הוא זוכה לבחינת ענני הכבוד. וזה נקרא בחינת מ"ן דאמא, שזה נוהג בשיתא אלפי שני, שזה הוא בחינת סוד, שעדיין לא הגיע לידי טבע, הנקרא פשט.

ופסולת גורן ויקב נקרא בחינת פשט וטבע, שהיא בחינת מ"ן דמלכות, המותקנת דוקא ע"י אמונה, הנקראת אתערותא דלתתא.
ומ"ן דאמא היא בחינת אתערותא דלעילא, שאינו בבחינת הטבע. כלומר שמצד הטבע, בזמן שאין האדם מוכשר לקבל את השפע, אין הוא מקבל שום השפעה. מה שאין כן מצד אתערותא דלעילא, שהוא למעלה מהטבע, כן האור מושפע לתחתונים בסוד "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם". כמ"ש בזה"ק "דאף על גב דאיהו חטא, כאילו לא חטא כלל".

{דהיינו – את הסוכה בונים מפסולת, מהפרטיות -אם נדייק- מהוויתור על הפרטיות – ע"י עבודת האמונה.

ענן מצד אחד מסתיר מצד שני מגלה את כבודו יתברך.

כמו כן יש בחינת עבודה על עצם הרצון, ויש עבודה בהתכללות- בתיקון של התכללות, על דרך ההשפעה, גם אם האדם לא מוכשר מצידו על עצם הרצון, יכול לקבל הארה של השפעה.}

אבל באתערותא דלתתא אין האור מושפע. אלא דוקא בזמן, שהאדם מוכשר מצד הטבע, היינו מצד עצמו, שזה נקרא מ"ן דנוקבא, שהוא יכול להתתקן על ידי האמונה. וזה נקרא מצד עצמו, שהוא בחינת אלף השביעי, הנקרא וחד חרוב, היינו ש"לית לה מגרמיה ולא מידי", שהיא בחינת מלכות.

{אנחנו רואים שיש אנשים שמרגישים אורות גדולים בסוכה, בעבודת ה', ומצד שני אדם שהתחיל עבודה על דרך האמת, לא תמיד מרגיש כאלה אורות גדולים, מרגיש הסתרה גדולה בחייו, לעיתים אף הסתר כפול, ומאוד קשה לאדם להבין למה הוא בהסתרה, אחרי שעובד על דרך האמת, הפוך הוא מצפה ליותר גילוי של פניו ית'.

אבל זה בגלל שרוצים לעלות אותו למדרגה מאוד גבוהה ואמיתית- לא כמו ילד קטן שמקבל אור מלמעלה, אלא עכשיו הוא צריך מלמטה לעשות את העבודה- אבל כאשר מתגבר על ההסתרה הגדולה מלמטה – זוכה לענני הכבוד, זוכה למדרגת לשמה – ולשלמות הרבה יותר גבוהה מאשר קבלת הארה מאמא כמו ילד קטן"}

וכשמתקנים זה, זוכים לאלף העשירי, שהיא בחינת ג"ר. ונשמה כזאת נמצאת באחד מעשרה דורות. אבל יש בחינת אלף השביעי מבחינת שיתא אלפי שני, הנקרא בחינת פרט, שהכלל ופרט תמיד שוים. אבל היא בחינת מ"ן דאמא, הנקראת ענני הכבוד.

{דהיינו כשזוכה לתקן את ההסתרה הגדולה מלמטה- זוכה לאלף השביעי- דהיינו שלמות מאוד גבוהה של קבלת ההטבה וגילוי השגחת ה' יתברך, אומנם מכיוון שאנחנו בזמן תיקון – אז שבת שלנו היא רק בבחינת מעין העולם הבא. על זה אומר שנשמה כזו מגיעה אחת לעשרה דורות, כמו רשב"י בעל הסולם הארי וכל הצדיקים הגדולים. אבל יש גם בחינת אלף שביעי של שית אלפי שנה, כמו שלמות של הדרך – כמו שבת של מעין העולם הבא- שזה גם דבר עצום וגדול ועלינו להגיע לשמה בע"ה.

כידוע יש תיקון העולמות, לאחר שבירת הכלים, היה את הרצון לקבל שהתכלל ברצון להשפיע, את הרצון להשפיע שהתכלל ברצון לקבל- בבחינת שיתוף מידת הרחמים בדין, וככה אפשר לתקן על סדר המדרגה את הרצון.

אלף שביעי מבחינת שית אלפי שינה, זה כמו הרצון לקבל שברצון להשפיע- אח"פ דעליה – מדרגה עצומה.

אבל יש אח"פ עצמם- תיקון השלם – כמו בצמצום א', זה רק יחידי סגולה או נשמות גבוהות זוכות, אחת לעשרה דורות.}

 ותכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.

כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.

ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול.

וזה ענין מה שכתוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבוקר ונסכו". פירוש, שאותה השמחה, שהיה לו בזמן שהקריב את קרבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר, שבוקר נקרא אור, היינו שהיה מאיר לו את האור תורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קרבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיה לו בחינת ערב.?

כלומר, אפילו שלא היה לו שום בהירות, בתורה ועבודה, מכל מקום הוא עשה הכל בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת. לכן אין הוא יודע למדוד, מאיזה מצב יש להבורא יותר נחת רוח. ✨?

{בע"ה לא קל – אבל חובה לטהר את עצמנו על מנת להידבק בה' יתברך, אומר בעל הסולם שאין על זה הנחה כחוט השערה, לכן ברגע שהתגלתה לאדם מדרגת הלשמה- האמת- זכה לכך משמים – חייב לעבור את התהליך ולטהר את עצמו- כל חגי ישראל מעבירים אותנו תהליך של תיקון הרצון, החל מראש השנה – לסוכות – חנוכה – פורים ועוד.

מומלץ מאוד לקרוא את הספר של מורי ורבי – הרב אדם סיני – "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם" יש שמה סודות מדהימים וחידושים גדולים על החגים- בשפה השווה לכל נפש, חובה לכל יהודי.

חג שמח- ושנזכה לענני כבוד – להרגיש את השגחת ה' יתברך.}

נסיים בדברי הרב"ש הקדוש בשם אביו מהספר שמעתי:

שעל זה נאמר בזה"ק, שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון, דלית אתר לאתטמרא מנך (היינו, שאין מקום שאני יכול להסתיר עצמי ממך). שפירושו, שאפילו בהסתרה הכי אפשרי במציאות, גם כן הוא מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה עצומה.

והסיבה היא, מטעם שהוא הולך לפי הקו של רצון להשפיע. אם כן, מה שיש בידו הוא משפיע. ואם ה' נותן לו יותר, הוא משפיע יותר. ואם אין לו כלום מה להשפיע, אז הוא עומד ומצווח ככרוכיא, שהקב"ה יציל אותו מהמים הזדונים. לכן גם באופן זה גם כן יש לו מגע עם הקב"ה.

והטעם שבחינה זו נקראת "עתיק" היא, הלא עתיק היא מדרגה הכי גבוה? התשובה הוא, משום שכל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא "אפס המוחלט". משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים.

ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון.

מה שאם כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים. לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.

היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה.

sh (1)