תש"ן – מאמר כ"א / 1989/90 – מאמר 21
הזה"ק בפרשת תרומה (דף י"ג ובהסולם אות ל"ד), כתוב שם וזה לשונו, "ויקחו לי תרומה. ויקחו לי, יורה שמי שרוצה להשתדל במצוה, ולהשתדל בהקב"ה, צריך שלא ישתדל בו ריקם ובחנם, אלא האדם צריך להשתדל בו כראוי לפי כוחו", כמו שכתוב, "איש כמתנת ידו, כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך". ואם תאמר, הרי כתוב, "לכו שברו ואכלו", ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, הרי שהיא בחנם, כי יין וחלב פירושם, התורה. ומשיב, "אלא השתדלות התורה, כל מי שרוצה זכה בה. השתדלות של הקב"ה לדעת אותו, כל מי שרוצה זכה בו בלא שכר כלל. אבל השתדלות הקב"ה העומדת במעשה, אסור לקחת אותו בחנם וריקם, משום שלא יזכה במעשה ההוא כלל, להמשיך עליו רוח של קדושה, אלא בשכר שלם". וכמו כן מובא ענין של, בחנם, (במסכת חגיגה דף ז'), וזה לשונו, "מה אני בחנם, אף אתם בחנם".
ויש להבין:
א) מהו השתדלות בתורה.
ב) מהו השתדלות של הקב"ה לדעת אותו.
ג) מהו השתדלות הקב"ה העומדת במעשה.
ד) מהו הפירוש, "בחנם או בשכר", היינו למי צריכים לשלם שכר. אנו רואים, מי שעובד הוא צריך לקבל שכר. ומכאן משמע, האדם שהוא העובד, הוא צריך לשלם שכר. האם נשמע כדבר זה. אנו רואים, יש אנשים שעובדים בלי שכר, אבל לעבוד ולשלם שכר למי שעובדים בשבילו, איפוא אנו רואים מציאות כזו.
קודם כל, ענין השתדלות, מהו. כלומר אנו רואים, שסדר העולם הוא, שמי שרוצה איזה דבר, ודבר זה קשה להשיג, אז האדם צריך להשתדל ולעשות מאמצים רבים, בכדי להשיג את הדבר. מה שאם כן בדבר הנמצא לכל, לא שייך לומר השתדלות, אלא כל מי שרוצה את הדבר, הוא לוקח, או שמשלם עבור הדבר שהוא רוצה, ואינו שייך לומר התאמצות.
לדוגמא, אין אדם אומר, עשיתי היום מאמץ גדול וקניתי לחם וחלב בשביל הילדים, בזמן שלחם וחלב נמצא בשוק לכל מי שרוצה. אולם לפעמים, בשעת מלחמה, שלא היה נמצא לחם וחלב בשוק, והוא עשה מאמצים רבים עד שהשיג, מה שאם כן שאר אנשים לא היו כל כך מסוגלים להשיג, במצב כזה שייך לומר, השתדלות.
אולם לגבי תורה ומצות, מה שייך לומר, השתדלות, היינו מה שייך לומר כאן, שקיום תורה ומצות הוא כל כך קשה, שצריכים השתדלות. הרי הכתוב אומר, "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא, לא בשמים היא, ולא מעבר לים, כי קרוב אליך הדבר מאוד". אם כן יש להבין ענין השתדלות בתורה מצות, מהו.
ידוע כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. ומטעם זה ברא נבראים, שיהיה בהם רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. וזה נקרא, כלי שהבורא ברא עבור הנבראים, שבכלי זה יקבלו את הטוב ועונג. והכלי הזה נבחן שבא מצד הבורא, לכן הכלי הזה הוא נמצא בשלימות אצל הנבראים. ובזמן שהנבראים רוצים להשתמש עם הכלי הזה, אין להם שום עבודה בכדי להשיג את הכלי, מטעם היות שהבורא ברא את הכלי הזה, לכן יש בהכלי זה שלימות גמור.
ומזה אנו רואים, שבכל מקום שהנבראים מרגישים, שיכולים לקבל תענוג מאיזה דבר, תיכף הם משתמשים עם הכלי הזה הנקרא, רצון לקבל לעצמו, כלומר לתועלת עצמו. ולא צריכים לעורר את האדם בכדי שירצה לקבל תענוג, אלא כפי גודל התענוג שמלובש בהדבר, התענוג הזה מושך את האדם, והוא רץ אחר התענוג בכדי להשיג אותו. זאת אומרת, כפי גודל התענוג הנמצא בהדבר, כך בשיעור הזה מעוררת בהאדם השתוקקות, ואינו מניחו את האדם לשבת, עד שהאדם עושה כל המאמצים בכדי להשיג את התענוג.
מה שאם כן אח"כ, שנעשה תיקון הצמצום, שהוא ענין הנקרא, שלימות פעולותיו, כלומר בעת שיקבלו את הטוב ועונג מהבורא, שלא ירגישו ענין של בושה, נעשה תיקון הנקרא, הסתרה, כלומר שמטרם שהאדם משיג כלי השפעה, הוא לא רואה את הטוב ועונג שיהיה מגולה, שהטוב ועונג יתן לו התעוררות לקבל את הטוב.
והוא בכדי שיהיה מקום לבחירה, שענין בחירה בעבודה, זה מתבאר, כדי שיהיה מקום שהאדם יוכל לקיים תו"מ שלא ע"מ לקבל פרס. כי בזמן שהתענוג מגולה בעת עשיית המצוה, אין האדם יכול לומר, שהוא מקיים את התו"מ מטעם שהוא רוצה להנות להבורא, היינו מצדו עצמו הוא מוותר על התענוג מה שהוא טועם, אלא מטעם שהבורא רוצה שהנבראים יהנו, רק מטעם זה הוא מקבל את ההנאה. זה היה בלתי אפשרי.
וזה הוא מטעם, שהאדם נולד עם הטבע של רצון לקבל לעצמו. איך אפשר לו לומר, שהוא, מצדו עצמו, הוא מוותר על התענוג. איך האדם מסוגל לוותר על תענוג הגדול הנמצא בתו"מ.
ובגלל זה ניתן ניצוצי אור, המכונה, "נהירו דקיק", לתוך הקליפות, שמזה ניזונה כל הבריאה מטרם שזכו לכלים דהשפעה. והיות שזהו רק אור דק מאוד, לכן האדם מתחיל לעבוד בעבודה של לתת תענוגים קטנים תמורת תענוגים גדולים, כלומר שיקבל שכר תמורת ויתור של תענוגים קטנים, שאין בהם רק "נהירו דקיק".
וזהו כמו מסחר, במה שמרויחים יותר, בזה עוסקים. וכמו כן בעבודה, שרק אח"כ, שהאדם כבר רגיל לוותר על תענוגים, הגם שהם קטנים בערך התענוגים שישנם בתו"מ, מכל מקום הוא כבר נקרא, רגיל בעבודה, יש מקום לבחירה.
אבל לפי זה יש להבין, אם האדם עוסק בתו"מ בע"מ שיקבל שכר תמורת עבודתו, אם כן מדוע נקרא הקיום בתו"מ בשם, השתדלות. הלא זה מקובל גם בגשמיות, שמוותרים על תענוג קטן בכדי להשיג תענוג גדול. התשובה היא, היות שבגשמיות התענוג שמקבל תמורת עבודתו, הוא מגולה בעולם הזה, לכן לא שייך לומר, השתדלות. מה שאם כן בתו"מ, שהוא צריך להאמין, שיהיה לו שכר בעוה"ב, כיון שזה תלוי באמונה, כבר יש כאן יגיעה, שהוא צריך להאמין, ואין הגוף מסוגל להאמין, כי מצד הטבע הוא צריך לראות ולדעת. מה שאם כן במקום שצריכים להאמין, כבר יש עליות וירידות.
ובהאמור יוצא, שיש להאדם להשתדל בתו"מ, זהו בחינה אחת. וגם יש בחינה שניה, שהיא להשתדל בהקב"ה ולדעת אותו. וב' אלה יש להשתדל לקיים אותם בע"מ שיקבל שכר תמורת היגיעה, היינו שצריכים להאמין, שנקבל שכר הן בעוה"ז והן בעוה"ב. וזה כמו שכתוב בזהר (הקדמת ספר הזהר דף קפ"ה, ובהסולם אות ק"צ), וזה לשונו, "היראה מפורשת לשלוש בחינות, יש אדם שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו, או מעונש כספו. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה, ויש אדם הירא מפני הקב"ה משום שירא מעונש העולם ההוא, ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות האלה, אינן עיקר היראה. היראה שהיא עיקר, הוא שהאדם יירא מפני אדונו משום שהוא רב ושליט".
זאת אומרת, הן השתדלות בתו"מ והשתדלות בהקב"ה, אמנם עיקר הפירוש, לדעת אותו, הוא לדעת שהוא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב. ועל זה צריכים להשתדל לדעת אותו. שענין, לדעת אותו, יש לפרש, כשהאדם מתפלל לה', או שנותן תודה לה', צריך לדעת לאיזה שם הוא מתפלל, או לאיזה שם הוא נותן תודה.
כלומר בזמן שהאדם מתפלל לה' עבור איזה חולה, שיהיה לו רפואה, הוא צריך לדעת, שיתפלל להשם, רופא חולים, ולא שייך לומר אז שיתפלל להשם, מתיר אסורים, וכדומה. או כשנותן תודה לה' על מה שהוציא אותו מבית אסורים, הוא צריך לתת תודה להשם, מתיר אסורים, ולא שייך לומר, שהוא נותן תודה להשם הנקרא, מלביש ערומים, וכדומה. ואומר, שהן שתיהן, היינו השתדלות בתו"מ, והן השתדלות בהקב"ה לדעת אותו, בהם האדם יכול לזכות, אם הוא משתדל, הוא משיג זה בחנם, בלי כסף ובלא מחיר.
מה שאם כן השתדלות הקב"ה העומדת במעשה, (הוא) בשכר שלם. יש להבין מהו הפירוש, העומדת במעשה. הנה הכתוב אומר, "אשר ברא אלקים לעשות", שפירושו, שהקב"ה ברא את העולם לעשות, יהיה הפירוש, על מה שהבורא ברא, על זה האדם צריך לעשות מעשה, שזה נקרא, "ששת ימי המעשה", שהוא זמן העבודה שנקרא, מעשה.
וכעין זה אנו מוצאים בדברי הזהר, מה שכתוב, (הקדמת ספר הזהר דף ע"ט ובהסולם ס"ז), "ולאמר לציון, עמי אתה", אל תקרי, עמי אתה, עם עין פתוחה (פתח), אלא עמי עתה, עם עין חרוקה (חיריק), שפירושו, להיות שותף עמי, מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי, כמו שכתוב, "בדבר ה' שמים נעשו, אף אתה כך", וכמו כן אמרו, "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה", (אבות פרק א'), וכמו כן אמרו, "גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה", (קידושין מ').
ויש להבין, על איזה מעשה הם מדברים, שעיקר הוא המעשה. ויש לפרש זה על דרך העבודה, כי עיקר השלימות היא, שהנבראים יגיעו לקבל את המטרה, שבשביל המטרה הזו נברא העולם, שהוא רצונו להטיב לנבראיו. היינו שהתחתונים יקבלו ממנו טוב ועונג. ובכדי שהנבראים יקבלו טוב ועונג, ברא בהנבראים ענין השתוקקות, היינו שיהיה להם רצון וחשק לקבל את הטוב ועונג.
וזה כנ"ל, שהכלי הזה בא מצד הבורא, אולם אח"כ נעשה תיקון, שהכלי הזה נעשה לחצי כלי. היינו לאחר שנעשה תיקון, שלא יהיה ענין של בושה, נעשה צמצום והסתר על הכלי הזה, הנקרא, רצון לקבל לעצמו. לכן אין הכלי הזה הנקרא, רצון לקבל, נחשב אלא לבחינת חצי כלי. כלומר שכל זמן שלא יכולים לתת על הרצון לקבל לעצמו, שיהיה בע"מ להשפיע, לא יכולים להשתמש עם הכלי הזה. אלא לאחר שנותנים עליה בחינת רצון להשפיע, אז הכלי מסוגל לקבל את השפע.
לפי זה יוצא, שהחצי כלי הראשונה שנקרא, רצון לקבל, עשה הבורא, וחציה השני, היינו שיהיה בע"מ להשפיע, החצי הזה שייך רק להנבראים, שהם יעשו את המסך על הרצון לקבל, ומזה יוצא חציה השני. ובזמן שיש אלו ב' חצאים, הם נעשים כלי אחד המוכשר לקבל את הטוב ועונג.
נמצא, שעבודת האדם היא, לעשות את החצי הב' של הכלי. וזה נקרא, עשיה. וזהו, "אשר ברא אלקים", הכוונה על חציה הראשונה, היינו על הרצון לקבל לעצמו, ועל זה אין האדם צריך לעשות כנ"ל. מה שאם כן חציה ה – ב', שהיא בע"מ להשפיע, שזה שייך להנבראים, כאן יש עבודה, מטעם כי זהו נגד הטבע. לכן יש כאן עבודה רבה איך להשיג אותה, וזה נקרא, מעשה, כלומר מה שהאדם צריך לעשות, שאין המעשה הזה מצד הבורא, כי אנו מיחסים להבורא מה שהוא נותן. כלומר כל השפעות, היינו לתת, זה שייך להבורא. מה שאין כן חציה הכלי ה – ב', שהוא מה שהתחתון רוצה לתת, בטח זה שייך להתחתון.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו השתדלות הקב"ה העומדת במעשה. באיזה מעשה אנו מדברים. ויש לפרש, זה שהאדם השתדל בהקב"ה בבחינת המעשה, היינו איך להשפיע להקב"ה, שהמעשה הזה שייך לתחתון, שהאדם צריך לעבוד, איך שיהיה בידו כלי זה, הנקרא, רצון להשפיע.
וכמו בגשמיות, האדם צריך ללמוד את האומנות, איך לעשות כלים למכור לאנשים. ועשיית כלים הוא מקצוע. היינו שצריכים ללמוד את האומנות הזו, ולא בפעם אחת, ולא בחודש אחד, אדם לומד את המקצוע לעשות כלים. כמו כן כאן בעבודה, שהאדם צריך ללמוד את המקצוע, איך לעשות כלים דהשפעה, אין האדם מסוגל לעשות תיכף, כשהוא רוצה שיהיה לו כלים כאלו, אלא שזה מקצוע שצריכים ללמוד זמן הרבה, איך שיהיה בידו כלים כאלו, כלומר שיהיה בידו לקיים תו"מ בע"מ להשפיע.
חז"ל אמרו, "אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", (קידושין ל'). משמע שהקב"ה ברא את הרצון לקבל, כנ"ל, שזה נקרא, חלק ה – א' של הכלי, שהוא ההשתוקקות לתענוג, ובראתי תורה תבלין, שהוא מתבל את היצה"ר, שיהיה יצר טוב, היינו שהרצון לקבל יהיה בע"מ להשפיע.
אם כן משמע מכאן, שגם חלק ה – ב' של הכלי, גם כן נותן הקב"ה. ולפי מה שאמרו חז"ל על פסוק, "ולאמר לציון עמי אתה". ודרשו, אל תקראו עמי אלא עמי, היינו, "עמי אתם בשתופא", כנ"ל, שמשמע שגם הנבראים עושים. שיש לפרש, על חציה ה – ב' של הכלי, ולא שהכל עושה הבורא, אלא שיש גם כן כאן עבודת האדם.
אלא שיש לפרש, בחציה ה – ב' של הכלי, מה שאנו מייחסים להאדם, יש להבין שבהכלי הזה הנקרא, רצון להשפיע, אנו גם כן מבחינים שם ענין אור וכלי. לכן הכלי שבהכלי שייך להאדם, כלומר זה שהקב"ה נותן, זה נקרא, אור, ומה שהאדם נותן, נקרא, כלי, מטעם שכלי נקרא, חסרון, ואור נקרא, מלוי חסרון.
והיות שהבורא הוא המשפיע, ושפע נקרא, אור, לכן אור מיחסים להבורא, וכלי הנקרא, חסרון, שייך לנבראים, שזה כל שורשם, רק חסרון, שהבורא ממלא את החסרון. לכן כשמדברים מהכלים דהשפעה, גם הכלי הזה מתחלק ל-ב' חלקים כנ"ל:
א) נקרא, חסרון, כלומר שהאדם צריך להרגיש שחסר לו כלים דהשפעה, היינו שמרגיש שכל מה שהוא עושה, הוא עושה הכל לתועלת עצמו. ומאמין שהאדם צריך להיות דבוק בה', כמו שכתוב, "ולדבקה בו", שדביקות נקראת, השתוות הצורה. וכואב לו מזה שהוא רחוק מדביקות ה', ורואה, שהוא מצד עצמו, אין לו שום עצה לצאת משליטת הרצון לקבל, זה נקרא, חסרון, וזה שייך להאדם. היינו שהאדם צריך להרגיש את החסרון. וזהו בחינת מעשה, היינו עשיה שבכלים דהשפעה.
והאור של הכלי, היינו שבהכלי, שהוא החסרון, יהיה מלובש המילוי, היינו הכח שהוא יכול להשפיע, זה נקרא, האור שבכלי, וזה נותן הבורא. ובזה יש לפרש מה ששאלנו, הלא אמרו חז"ל, "בראתי תורה תבלין". משמע מכאן, שהכלי הנקרא, רצון להשפיע, נותן גם כן הבורא, ולא האדם, אם כן מדוע נקרא הכלי בשם, מעשה, שזה שייך לעבודת האדם במעשה.
והתשובה היא כנ"ל, שהכלי הנקרא, חסרון, מה שכואב לו שאין הוא מסוגל לעשות שום דבר לשם שמים, את זה אנו מייחסים להנברא, כלומר שענין חסרון שייך להנברא, ומלוי החסרון שייך להבורא. לכן אמרו, "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", היינו האור מתבל את היצה"ר. כלומר שהבורא נותן את הכח שירצה לעשות את כל מעשיו לשם שמים.
אבל החסרון של הכלי, את זה צריך האדם להרגיש בגופו. זאת אומרת, האדם צריך לעשות את כל המעשים שאפשר לעשות, בכדי שיבוא לדביקות ה', ועשיית החסרון הזה נקרא, בחינת חסרון, וזה נקרא, מה ששאלנו, מהי השתדלות הקב"ה העומדת במעשה, היינו שהאדם משתדל בהקב"ה, שתהיה לו היכולת להנות להקב"ה, היינו לעשות לו נחת רוח, הרצון הזה, זה נקרא, מעשה, היינו עשיית החסרון. וזה שכבר יכול לעשות נחת רוח להקב"ה, זהו האור שבהכלי, כנ"ל.
ועתה נבאר מה ששאלנו, מהו ענין שכר, ומהו ענין בחנם. לכאורה היה צריך להיות להיפך. היינו השתדלות הקב"ה במעשה צריכה להיות בחנם, והשתדלות בתו"מ והשתדלות הקב"ה לדעת אותו, צריכה להיות בשכר. היינו שאלו האנשים המשתדלים יקבלו שכר, אלא משמע, שהפירוש, שאלו האנשים המשתדלים במעשה, הם משלמים שכר. זה קשה להבין מ-ב' טעמים:
א) איפוא אנו רואים מציאות כזו, שמי שהוא עובד הוא משלם שכר. יש אנשים שעובדים בלי שכר, רק בהתנדבות. אנו רואים מציאות כזה. אבל לשלם בכדי שיתן לו לעבוד, אין אנו רואים מציאות כזו.
ב) השאלה היא, למי צריכים לשלם את השכר הזה. בטח צריכים לומר, להבורא, מה שייך לומר, שהבורא מקבל שכר הנקרא, רווח, כלומר מה שייך לומר, שאם אין האדם חושב שהבורא ירויח, אז ההשתדלות שלו הנקרא, מעשה, המעשה הזה שהאדם יעשה, לא יצא להאדם מזה שום תוצאות.
אלא שיש לפרש זה לפי דרכנו, שיש ענין שלא לשמה, שנקרא, שהאדם עוסק בתו"מ בכדי לקבל שכר. ומדרך העולם הוא, כי מי שעובד בכדי לקבל שכר, הוא מסתכל תמיד, מה הוא ירויח מזה שנותן יגיעה ומקיים את פקודותיו של בעל הבית, ואין העובד חושב כלום מה בעל הבית ירויח מעבודתו. ולפעמים שהפועל כן חושב, שגם בעל הבית צריך להרויח, אין זה מטעם שדואג לטובת בעל הבית, אלא שהפועל יודע, באם העסק הזה לא יביא רווחים לבעל הבית, אז יתבטל העסק ולא תהיה לו עבודה, וחוץ מזה לא חושב כלום על בעל הבית.
וזה פירוש, היינו שאין העובד צריך לחשוב שהבורא ירויח, אלא בחנם. היינו שהוא לא מעונין שהבורא ירויח, זה נקרא, בחנם. מה שאם כן מי שרוצה לעבוד במעשה, כנ"ל, שהוא עשיית כלי להשפיע נחת רוח להקב"ה, הוא דוקא, בשכר, היינו שהקב"ה יהנה מעבודתו, היינו שאין האדם דואג שהוא ירויח, אלא דוקא שהקב"ה ירויח. וזה נקרא, אסור לקחת אותו בחנם, היינו שלא ירויח. היינו שהאדם צריך לכוון בכל מעשיו שהקב"ה יהנה. וזה נקרא, שעבודה במעשה שצריכה להיות בשכר, כנ"ל, שיהיה מזה שכר להבורא.
כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו
