תשמ"ה – מאמר ג' / 1984/85 – מאמר 3
ענין אמת ואמונה, שהם שני דברים המנוגדים זה לזה. כי אנו רואים, שבהתפלה שלנו, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, גם שם יש לנו שני דברים המנוגדים זה לזה. כי מצד אחד סדרו לנו סדר של תפלה. שענין תפלה שייך לומר דוקא בזמן, שהאדם נמצא בחסרון. ולא עוד, שאמרו חז"ל "תפלה צריכה להיות מעומקא דליבא", שפירושו, שהתפלה שאנו מתפללים לה', צריכה להיות מעומק הלב, היינו שיהיה החסרון מורגש בכל הלב.
זאת אומרת, שלא יהיה בהלב שום מקום, שיהיה בו שלימות, אלא כולו חסרון. וכל שהחסרון יותר גדול, אז התפלה מקובלת יותר משאר תפלות. כי על פסוק "תפלה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו", כתוב בזהר (בלק ובהסולם דף ע"ב, אות קפ"ז-קפ"ח) וזה לשונו "אבל ג' הם, הנקראים תפלה. תפלה למשה איש האלקים. תפלה זו שאין כמוהו באיש אחר. תפלה לדוד, תפלה זו שאין כמוהו במלך אחר. תפלה לעני. תפלה היא מאלו הג', מי חשובה מכולם. הוי אומר, תפלה לעני. תפלה זו קודמת לתפלה של משה, וקודמת לתפלה של דוד, וקודמת מכל שאר תפלות העולם. מאי טעמא. שואל, מהו הטעם. ומשיב, משום שעני הוא שבור הלב. וכתוב "קרוב ה' לנשברי לב". והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה. והקב"ה מקשיב ושומע דבריו", עד כאן לשונו.
נמצא לפי דברי הזה"ק הנ"ל, שעיקר תפלה היא דוקא בזמן שהאדם שבור, שאין לו במה להחיות נפשו. אז נקרא זה "תפלה, שהיא מעומקא דליבא". וזו תפלה החשובה ביותר מכל התפלות שבעולם, מטעם שאין לו שום מעלה, שיכול לומר "אין אני דומה לחברי, כי יש לי איזו מעלה מה, שאין בחברי". נמצא, שהוא מלא חסרונות. ואז הוא מקום לתת תפלה אמיתית מעומקא דליבא. זאת אומרת, כל כמה שהחסרון יותר גדול, אז התפלה יותר חשובה.
וכנגד התפלה שסדרו לנו בסדר התפלות, סדרו לנו סדר של שבח והודיה, שזהו בסתירה לתפלה ובקשה, שישנם בסדר התפלות. כי מדרך העולם הוא, מי שנותן טובה לחבירו, הוא נותן לו תודה רבה. אבל ערך התודה נמדד תמיד לפי ערך ההטבה, שהוא עושה לו. כך הוא מביע את ההודאה להמקבל הטבה.
למשל, אם אחד עוזר להשני על חצי פרנסה, היינו על ידו הוא השיג פרנסה, שזה מספיק לו רק לפרנס את ביתו רק על חצי, אז התודה שהוא נותן לו, איננה עוד בשלימות. אבל אם הוא השתדל להמציא למי שהוא פרנסה שלימה, וגם שיהיה לו לפרנס גם עם מותרות, היינו שאין לו שום חסרון, מה שהוא לא מילא אותו, בטח לאיש כזה הוא מודה ומשבח אותו בכל לבו ונפשו.
נמצא לפי זה, כשאדם מודה ומשבח להבורא, והוא רוצה לשבח ולהודות להבורא בכל לבו ונפשו, בטח שהוא צריך לראות, שהבורא נתן לו כל משאלותיו, ולא חסר לו שום דבר, אחרת אין ההודאה שלו יכולה להיות בשלימות.
אם כן צריך האדם להשתדל אז לראות שלא חסר לו כלום, אלא הבורא השלים לו כל חסרונותיו, ולא נשאר אצלו שום חסרון. ורק אז הוא יכול לתת להבורא תודה רבה, שזה ענין שירות ותשבחות, שסדרו לנו בנוסח התפלה.
אם כן הם, היינו תפלה ובקשה, ושירות ותשבחות, שני הפכים זה לזה, כנ"ל. כי בזמן התפלה ובקשה, אם אין לו שום שלימות, אלא הוא כולו מלא חסרונות, אז התפלה שלו בשלימות. מה שאם כן בשירות ותשבחות הוא להפוך. שאם לא נשאר לו שום מקום, שלא יהיה ממולא בשלימות, דוקא אז הוא יכול לתת תודה אמיתית.
ויש להבין, למה באמת סדרו לנו את שני הפכים האלו, ולאיזה צורך, ומה נותן לנו זה הסדר. וכמו כן יש להבין, איך אפשר לקיים את שני הפכים האלו, כיון שכל אחת היא בסתירה להשניה.
והנה האר"י הקדוש אומר (תע"ס דף תשפ"ח, אות פ"ג) וזה לשונו "והנה צריך שיהיו באישה בחינת דלתות, כדי לסוגרם, ולעכב הוולד שם בפנים, שלא יצא לחוץ, עד שיגמור להצטייר לגמרי. וגם צריך שיהיה בה כח המצייר את צורת הוולד".
והנה מבאר שם הטעם "כמו בגשמיות, אם יש איזה קלקול בבטן האם, אז האם מפילה את הוולד. היינו, שאם הוולד יוצא מבטן האם, טרם שנגמרה בחינת צורת הוולד כל צרכו של מדרגת העיבור, אז אין הלידה הזאת נקראת "לידה", מטעם שהעיבור לא יכול להתקיים בעולם. אלא שזה נקרא "הפלה", שפירושו, לא שנולד, אלא שנפל מבטן האם, ואינו יכול לחיות".
כמו כן ברוחניות, יש שם בעיבור ב' בחינות:
א) צורת העיבור, שהיא מדרגת קטנות, שזוהי צורתו אמיתית. אבל כיון שאין לו רק קטנות, נבחן זה לחסרון. ובכל מקום שיש חסרון בקדושה, יש אחיזה לקליפות. ואז הקליפות יכולות לגרום הפלה, היינו שהוולד הרוחני יפול טרם שנגמר בחינת העיבור שלו. לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, שנותנים לו בחינת שלימות, היינו בחינת גדלות.
ב) אבל יש להבין, איך יכולים לתת גדלות להוולד, בו בזמן שהוא לא מוכשר לקבל אפילו קטנות כל צרכו, מטעם שעדיין אין לו כלים, שיוכל לקבל אותם בעל מנת להשפיע. ועל זה יש שם תירוץ, על דרך שאמרו חז"ל "עובר במעי אמו, אוכל מה שאמו אוכלת".
כמו כן אמרו "עבור ירך אמו", שפירושו הוא, כיון שעובר ירך אמו, אז העיבור לא עולה בשם בפני עצמו. לכן העובר אוכל מה שאמו אוכלת. שפירושו, שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. לכן, הגם שאין להוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא מתבטל כולו להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא מתבטל לגמרי להעליון.
ואז כשמקבל גדלות, נמצא שהוא בשלימות. לכן אין שם אחיזה לקליפות. ולכן נקרא זה " כח המעכב". לכן זהו שמירה, שלא תיפול הוולד ברוחניות, כדוגמת שיש הפלה בוולד גשמי, שהאם הגשמי צריכה לשמור על הוולד שלה, שלא יהיה שם שום קלקול חס ושלום. כמו כן הוא ברוחניות.
היוצא מכל הנ"ל, שיש להבחין שני מצבים בעבודת האדם:
א) מצב האמיתי שבו הוא נמצא, היינו קטנותו. שכל מה שהוא חושב ועושה, הכל הוא קטנות, שתחילת הרגשת הקטנות מתחילה בעת שהוא רצה ללכת על דרך האמת, שהוא עבודה בעמ"נ להשפיע. אז הוא מתחיל לראות את קטנותו, איך שהוא מרוחק מעניני השפעה, שאין בכוחו לעשות מעשה כל שהוא, שתהיה בעמ"נ להשפיע. וזה נקרא, בחינת "אמת". היינו מצבו אמיתי, שבו הוא נמצא.
ואז, כיון שזהו קטנות, יכולה להיות אחיזה לס"א, ויכול לבוא לידי יאוש חס ושלום. נמצא, מה שהוא נכנס בעבודה, נבחן לבחינת עיבור, ויכול לבוא לידי הפלה. זאת אומרת, שיפול ממדרגתו, בדומה לעובר הגשמי, שנופל מבטן האם, ואינו יכול להישאר בחיים. כמו כן ברוחניות, הוא נופל ממדרגתו, והוא צריך אח"כ עיבור מחדש. היינו, הוא צריך להתחיל עבודתו מחדש, כאילו אף פעם לא היה עובד ה'.
לכן צריך להיות כח המעכב, שלא תיפול הוולד לחוץ. היינו, שאז הוא צריך להיות בשלימות. זאת אומרת, שירגיש בעצמו, שלא חסר לו כלום בעבודה, אלא שהוא עכשיו מקורב לה' בדבקות גמורה, ולא יכול מי שהוא לומר לו "הלא אתה רואה, שאין לך שום התקדמות בעבודת ה'. אם כן לחינם אתה מתייגע, ואין אתה ראוי לשמש בקודש. לכן אתה צריך ללכת כמו כל הכלל. ולמה אתה מרעיש עולמות, שאתה רוצה להיות במדרגה יותר גבוהה מהכלל, הגם שאין לך סיפוק מהעבודת הכלל. וזהו שנתן לך דחיפה, שתוכל לקבל מחשבות ורצונות, שצריכים לצאת מעבודת הכלל, וללכת יותר קדימה להאמת. נכון שזהו אמת, אבל אתה רואה, הגם שאתה רוצה ללכת להדרך של אמת, אבל אתה לא מוכשר לזה, או מטעם חוסר כשרון, או מטעם חוסר כח התגברות, שאין אתה מסוגל להתגבר על הטבע, שנולדת באהבה עצמית. לכן עזוב את כל עבודה הזאת, אלא תשב בשפל, ככל שאר בני אדם, ולא תרום לבבך מאחיו להינשא, אלא יותר נכון לך לפרוש מדרך זה".
ומשום זה, כדי שלא יפול במחשבות כאלו, הוא צריך אז ל כח המעכב. היינו, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו אחיזה בדרך האמת, הוא דבר גדול וחשוב מאוד. ואין לו כח להעריך את חשיבותו, מה שהוא נוגע בדרך האמת. כי זה הוא כל הכלי שאור ה' ישכון בתוכו.
אבל זהו בכלים דעליון. היינו, שהבורא יודע, מתי שהאדם צריך להרגיש את דביקותו בה'. והגם שבהכלים של עצמו, הוא מרגיש, שאדרבה, שהוא עכשיו יותר גרוע, מהזמן שהוא היה הולך בדרך של הכלל. ששם היה מרגיש, שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך במעשים טובים ובתורה ומצות. מה שאם כן עכשיו, מעת שהתחיל ללכת בדרך הפרט, היינו לשמור תמיד את הכוונה, כמה הוא מסוגל לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, וכמה הוא מסוגל לוותר על אהבה עצמית.
ואז הוא רואה בדרך כלל, עד כמה שהוא מתקרב אל האמת, אז הוא רואה תמיד יותר את האמת, איך שהוא לא יכול לצאת מאהבה עצמית. מכל מקום, בכלים דעליון, היינו למעלה מהדעת, הוא יכול להגביה את עצמו. ולומר, מה חשוב לי, במה אני משפיע להבורא. ואני רוצה, שהבורא יקרב אותי אליו. ובטח הבורא יודע, מתי הזמן שלי, שגם אני ארגיש, שהבורא קירב אותי. ובינתיים אני מאמין, שבטח הבורא יודע, מה שטוב בשבילי. לכן הוא נותן לי להרגיש את הרגשות, מה שאני מרגיש.
אבל מהו הטעם, שהבורא רוצה להדריך אותי בדרך כזה. היינו, שאני צריך להאמין בדרך האמונה, שהוא מתנהג עמי בדרך הטוב ומטיב. ואני, אם אני מאמין בזה, הוא נתן לי סימן, כמה שמחה שיש לי, וכמה אני מסוגל לתת לו רב תודות על זה, וכמה שאני מסוגל להודות ולהלל את שמו יתברך. בטח שאנו צריכים לומר, שזהו לטובתנו, שדוקא על ידי דרך האמונה נוכל להגיע להמטרה, שנקראת "מקבל בעל מנת להשפיע". אחרת בטח שהבורא היה יכול לנהוג עמנו בדרך ידיעה ולא בדרך האמונה.
ובזה תבין מה ששאלנו, בשביל מה צריכים את השני דברים, המכחישים זה את זה. היינו מצד אחד יש לנו ללכת בדרך האמת, היינו להרגיש את מצבנו, מה שאנו מרגישים, איך אנו מתרחקים מאהבה עצמית ומתקרבים לאהבת הזולת. ועד כמה שחסר לנו, שיהיה בעולם "יתגדל ויתקדש שמו יתברך".
ובזמן שאנו רואים, שעדיין אין הרוחניות בחשיבותו, אנו מרגישים את עצמנו בחסרון גדול. וגם לראות, עד כמה אנו מצטערים על זה. וכמה כואב לנו במה שאנו מרוחקים ממנו יתברך. זה נקרא "אמת", היינו המצב שאנו מרגישים בכלים שלנו, זאת אומרת, לפי הרגשתנו.
ועוד ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע.
אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, כנ"ל, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים.
וזה נותן לנו שני דברים:
א) מבחינת האמת, שהוא רואה את מצבו האמיתי, יש לו מקום לתפלה. ואז יש לו מקום חסרון. ואז הוא יכול להתפלל, שהקב"ה ישלים חסרונו. ואז הוא יכול להתעלות במעלות הקודש.
ב) דרך האמונה, שהיא בחינת שלימות, שמכאן הוא יכול לתת שבח והודאה לה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה.
כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו
