תשמ"ה – מאמר כ"ט / 1984/85 – מאמר 29

בזהר חקת (דף כ"ו ובהסולם אות ע"ח) וזה לשונו "מהכא אוליפנא, מכאן למדנו, שכל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדיבור, אם מעשה ההוא או דבור ההוא לא נעשה כראוי, אינו מתעורר כלום. כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל מועטים הם שיודעים לעורר. והקב"ה קרוב לכל אלו, שיודעים לקוראו ולעורר דבר כראוי, אבל אם אינם יודעים לקוראו, הוא אינו קרוב, שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". מהו באמת, היינו שיודעים לעורר דבר אמת כראוי. וכן בכל דבר", עד כאן לשונו.

משמע מכאן, שמי שאינו יודע לקוראו, אין לו ללכת לבית הכנסת, כיון שאינו יודע לקוראו, משמע שתפלתו אינה מתקבלת. אם כן יש כאן פתחון פה, וזה תירץ, שלא מספיק שלא ללכת לבית הכנסת, כיון שאינו יודע לקוראו. אם כן יש לדעת, מה לעשות לאדם, בכדי שידע לקוראו, ושיהיה קרוב לה'.

על זה בא הזהר ומפרש לנו, מה יש לדעת, ואח"כ נראה להשתדל להגיע להידיעה. ואומר, הידיעה היא רק אמת, שמי שקראו באמת הוא קרוב לה'. ולפי זה, ש"ידיעה" נקרא זה שקראו באמת, מהו החידוש שבכאן, שאומר, שאצל הקב"ה משמע שצריכה להיות ידיעה מיוחדת בכדי לקוראו לה'. כי מהמשמעות של הכתוב, שאומר "קרוב ה' לכל קוראיו", משמע בלי יוצא מהכלל, היינו שהוא קרוב לכל מישהו בלי יוצא מהכלל. ואח"כ מסיים הכתוב תנאי, משמע שזה הוא תנאי גדול, ומהו התנאי, שיהיה קורא באמת, וזהו התנאי הגדול שדורשים מהאדם.

ותנאי הגדול זה, שדורשים מהאדם, שנקרא "אמת", הלא מדרך העולם הוא, שמי שקורא להשני, אם הוא יודע שקורא אותו בשקר, בטח שלא ישמע אותו בזה שקוראו, כיון שהוא יודע, מה שהוא קורא אותו, הוא רק שקר, ועושה את עצמו, כאילו הוא עומד מרחוק ואינו שומע את קולו, כיון שהוא שקר, מה שהוא קורא אותו.

אם כן, מהו התנאי הגדול שדורשים מהאדם, שבטח אצל ה' נוהג תנאים מיוחדים שאינו נוהג אצל בני אדם, אבל תנאי הזה, שצריכים "לקוראו באמת", זה הוא תנאי פעוט שאפשר להיות, אלא ודאי שהתנאי של אמת יש כאן כוונה מיוחדת, שהכוונה זו היא נקראת "באמת".

ובכדי להבין את ענין של אמת נקדים מאמר חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". ויש לשאול, מאי איכפת ליה להקב"ה, אם הוא מתגאה. ונגיד אם אדם נכנס ללול של תרנגולים, ורואה שתרנגול אחד מתגאה על השני, אז האדם שרואה מתפעל מזה. ואאמו"ר זצ"ל אמר, הקב"ה אוהב את האמת ולא יכול לסבול שקר, כמו שכתוב "דובר שקרים לא יכון נגד עיני".

ובאמת הקב"ה ברא את האדם עם רצון לקבל, שהוא האהבה עצמית שיש בו. וזהו המקור לכל התאוות הרעות שישנן בעולם, דהיינו הגנבות והרציחות והמלחמות, הכל נובע מהרצון לקבל הזה, שהוא של האדם. נמצא, שהבורא ברא את האדם בתכלית השפלות, והוא מתגאה, היינו שאומר שהוא לא דומה לאחרים, נמצא, שהוא אומר שקר, והאמת אין סובל שקר.

נמצא לפי הנ"ל, אם האדם בא לבית הכנסת, לבקש מהקב"ה שישמע תפלתו, מטעם שמגיע לו שהקב"ה ישמע תפלתו, שיתן לו מטעם שמגיע לו, שהקב"ה יתן לו יותר משנותן לאחרים, אפילו כשהמדובר הוא רוחניות, הוא נמצא מרוחק מה', כי השקר הוא רחוק מהאמת. לכן הוא נקרא, שאינו יודע איך לקוראו, כי הוא קורא לה' בשקר, וזה נקרא "רחוק" ולא קרוב, כפי הכלל ברוחניות "קירוב מקום נקרא השתוות הצורה, וריחוק מקום נקרא שינוי צורה".

והיות שאין שינוי צורה יותר גדול מבין אמת לשקר, לכן נקרא זה, שאינו יודע לקוראו, משום שהקב"ה אינו קרוב לו, מטעם שהוא, בעת התפלה שמבקש, הוא נמצא בשקר, מטעם שהוא מרגיש עצמו לבעל מעלה יותר מאחרים, משום שרואה כל חסרונות שלו אצל אחרים, ובשביל זה הוא רוצה שהקב"ה יעזור לו.

ובאמת הוא כמו דאמרו חז"ל (קידושין דף ע') "ותניא כל הפוסל פסול, ואינו מדבר בשבחה של עולם. ואמר שמואל, במומו פוסל". ומשום שיש אנשים שמסתכלים תמיד על השני, אם השני לומד כפי שהוא מבין או מתפלל כפי שהוא מבין, השני הוא בסדר, ואם לא בסדר כבר מצא פסול אצל השני. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שמנהג של אנשים הנקראים בשם "קנאים" הוא כך, אם הוא מתנהג בחומרות יותר ממנו, הוא נקרא "פרומר", היינו קיצוני יותר מדי. ממילא מאדם הזה אין מה לדבר, חבל שמעלין את האדם הזה על המחשבה. ואם הוא מתנהג פחות חומרות כפי שהוא נוהג, הוא אומר, שהשני הוא ודאי קל שבקלים וכדאי לרודפו עד חרמה, בכדי שלא יקלקלו אחרים רחמנא ליצלן.

ואדם הזה, שבא להתפלל לה', שיקרב אותו משום שהוא בעל מעלה, אז הוא מרוחק מה', היינו שיש לו שינוי צורה מה', כי הקב"ה הוא בחינת אמת, ובחינתו של אדם ההוא היא כולה שקר. לכן נבחן זה כמו שה' רחוק ממנו. בשביל זה הוא לא שומע בקולו.

ויש לשאול הלא "מלוא כל הארץ כבודו", אם כן מהו הפירוש, שה' רחוק ממנו. וזה כדרך, שאם האדם עומד רחוק משני, אינו שומע את קולו. לכן ברוחניות ידוע, ששיעור התרחקות והתקרבות תלוי בהשתוות הצורה או שינוי צורה.

מה שאם כן אם האדם בא להתפלל לה' ואומר לה', לי אתה צריך לעזור יותר מאחרים, היות האחרים לא נצרכים כל כך לעזרה שלך, משום שהם יותר מוכשרים ממני, והם לא כל כך משוקעים באהבה עצמית כמוני, והם יותר בעלי משמעת ממני, ואני רואה שאני צריך יותר לעזרתך משאר אנשים, היות שאני מרגיש בעצמי את שפלותי, איך שאני מרוחק ממך יותר מכולם, ובאתי לידי הרגשה, כמו שכתוב "ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע".

נמצא, שטענתו היא טענת אמת, וטענות כאלו הקב"ה סובל, משום שהן אמת. ועל זה נאמר "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם", היינו אף על פי שהם משוקעים באהבה עצמית, שהיא מקור הטומאה, אבל כיון שהוא טוען טענת אמת, הקב"ה קרוב אליו, משום שאמת עם אמת נקרא השתוות הצורה, והשתוות הצורה נקרא "קרוב".

ובזה נבין השאלה בדברי הזה"ק הנ"ל, שמשמע, שמי שאינו יודע לקוראו, אין לו מה ללכת לבית הכנסת, מטעם שאין הקב"ה ישמע בקולו, משום שהוא רחוק מה', אם הוא לא יודע לקוראו. ועוד קשה, הלא הוא נגד הכתוב "רם ה' ושפל יראה" (תהילים קל"ח). ומה הפירוש "שפל", שאין יודע כלום, משמע שאפילו אינו יודע לקוראו, גם כן יראה.

ובהנ"ל נבין היטב, שהוא לא צריך לדעת שום דבר, אלא לדעת באמת מצבו הרוחני שלו, שאין הוא יודע שום דבר חכמה ושום דבר מוסר שיכול לעזור לו, והוא נמצא במצב הכי גרוע שאפשר להיות בעולם, ואם אין הקב"ה עוזרו הוא אבוד. רק זאת הידיעה הוא צריך לדעת, היינו שאין הוא יודע כלום, והוא השפל שבכולם, מה שאם כן אם הוא לא מרגיש את זה, אלא שהוא חושב שיש אנשים יותר גרועים, כבר הוא נמצא בשקר, והוא כבר נמצא במצב של התרחקות מה'.

ובזה נבין את השאלה השניה ששאלנו, מה יש לו לעשות, בכדי לידע לקוראו את ה', ושיהיה קרוב אליו, איזה לימוד הוא צריך ללמוד בכדי לידע. אז אומרים לו, הוא לא צריך ללמוד שום דבר משהו מיוחד, אלא רק ישתדל ללכת על דרך אמת, אז ממילא יהיה לו על מה להתפלל, היינו על הכרחיות ולא על מותרות, כמו שכתוב (תהילים ל"ג) "הנה עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב". פשוט שחסר לו חיים רוחניים.

ובזה נפרש הכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו" בלי יוצא מהכלל. ומה שאומר תנאי "לכל אשר יקראוהו באמת", זה לא נקרא "תנאי מיוחד". אלא בין ילדים, אם אחד קורא להשני, והוא יודע שהוא בשקר, גם כן לא יסתכל עליו. אלא כאן אצל הקב"ה, צריכים לדעת על מה נופל ענין של אמת. וזה קשה, שהאדם ידע בעצמו, מה זה מצב של אמת, ומה זה מצב של שקר, כי אין האדם מסוגל לראות את האמת. לכן הוא זקוק למדריך, שידריך אותו, ולהגיד לו מה שחסר לו, ומה שיש לו, עוד אפילו דברים מיותרים, שמפריעים לו להגיע להאמת.

וזה ענין שכתוב "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב", בטח "בהיותו קרוב" מוצאים אותו. אבל איפוא המקום שנקרא "קרוב". וזהו כנ"ל "לכל אשר יקראוהו באמת". אם האדם קורא אותו ממצב האמיתי, אז מוצאים אותו.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשנ"א – מאמר ל"ו / 1990/91 – מאמר 36

הזה"ק (קרח דף ב' ובהסולם אות ה') אומר וזה לשונו "קרח הלך במחלוקת. מהו מחלוקת, הרחקה ודחוי שלמעלה ומטה. ומי שרוצה לדחות תיקון העולם, יהיה נאבד מכל העולמות. מחלוקת, היא הרחקה ודחוי של השלום. ומי שחולק על שלום, חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא "שלום". אין העולם עומד אלא על שלום. כשברא הקב"ה את העולם, לא היה יכול להתקיים, עד שבא והשרה עליהם שלום. ומה הוא, הוא שבת. ועל כן מי שחולק על השלום, יאבד מן העולם. ר' יוסי אמר, כתוב, שלום רב לאוהבי תורתך. התורה היא שלום, שכתוב, וכל נתיבותיה שלום. וקרח בא לפגום השלום של מעלה, שהוא התורה, דהיינו קו האמצעי, שנקרא תורה, העושה שלום בין ימין לשמאל, ושל מטה של משה. ומשום זה הוא נענש מעליונים ותחתונים, מאש ומפי הארץ".

ויש להבין מה שאומר טעם על מה ש"אין העולם מתקיים אלא על השלום, משום ששמו הקדוש נקרא "שלום"". נמצא, שכל הסיבה שאין העולם יכול להתקיים, היא בשביל שהקב"ה נקרא שלום.

ויש להבין, מהו הקשר לשמו של הקב"ה. בפשטות כל אחד מבין, שאם תהיה מחלוקת, לא יכול להיות קיום העולם. ומה זה נוגע לשמו של הקב"ה. וגם יש להבין מה שאומר "ומהו השלום". הוא אומר, ששלום נקרא "שבת". ור' יוסי אומר, ששלום נקרא "תורה". כלומר, במה מתבטא וניכר ששבת ותורה מראים על שלום.

קודם כל יש לנו לחזור על שני עיקרים שיש לנו לדעת, שכבר דברנו מזה הרבה פעמים:

א) מהי מטרת הבריאה.

ב) מהו תיקון הבריאה, כלומר מה עלינו לעשות בכדי להשיג את מטרת הבריאה.

ידוע, שמטרת הבריאה היא, שהנבראים צריכים לקבל טוב ועונג, כמו שאומר "רצונו להטיב לנבראיו". ולמטרה זו ברא בהנבראים רצון לקבל הנאה. כלומר אם אין השתוקקות להדבר, לא יכולים להנות מהדבר. לכן אנו רואים, בכל מקום שהאדם רואה שיכול להנות מאיזה דבר, אין לו כח המעצור, שלא ירצה לקבל את התענוג. ואם לפעמים אנו רואים, שהאדם כן מוותר על תענוג, זה מוכרח להיות מטעם סיבה מיוחדת, שבגללה כדאי לו לוותר, מטעם שאין האדם יכול ללכת נגד הטבע של רצון לקבל. לכן, אם יש סיבה מספקת, האדם מוותר על התענוגים, מה שהוא רוצה לקבל. וזה יכול להיות מב' סיבות:

א) מטעם שכר, היינו שאם הוא יוותר על תענוג הזה, למה שהוא משתוקק עכשיו, הוא יקבל במקומו תענוג יותר גדול.

ב) מחמת עונש. היינו שאם לא יוותר על תענוג הזה, הוא יקבל עבור זה יסורים גדולים, והוא רואה שכדאי לוותר על התענוג הזה, בכדי שלא יסבול יסורים.

נמצא, זה שהאדם מוותר עכשיו על הרצון לקבל את התענוג, אין הוויתור הזה מטעם שלא רוצה לעבוד לתועלת עצמו. אלא שהוא רואה, אם הוא לא יוותר עכשיו על הדבר אליו הוא משתוקק, זה יזיק לתועלת עצמו. ובגלל זה הוא מוותר. ומטעם זה אין אנו אומרים, בזה שהוא ויתר על התענוג, שהוא עשה משהו נגד הטבע, היינו שפגם חס ושלום בהרצון לקבל. אלא כל מה שהוא עושה, הכל הולך לפי שיטת הרצון לקבל.

כלומר לא להסתכל על המעשים שהאדם עושה. שיש לפעמים, שהוא מוותר על משהו, אין זה סימן שהאדם הזה הוא בעל עבודה. אלא שצריכים לראות הכוונה גם כן.

למשל האדם יכול לפעמים לוותר על תאות אכילה וכדומה, אם הוא יודע, שמישהו יראה, שהוא אדם שמוותר על תענוגים, שזהו סימן שהוא עובד ה', ויש אנשים שיכבדו אותו בשביל זה. כבר יש כח לאדם להתגבר, מטעם שיקבל תענוג יותר גדול, שהוא כבוד. וזהו בדרך כלל.

וגם יש יוצא מן הכלל, שהם יכולים לבזות עצמם, היינו לוותר על כבוד, בכדי להשיג תאוה. ויש שאינו מוותר על תאוה, אבל לא מטעם כבוד אלא להיפך. היינו שאם האדם עובד בדרך של הצנע לכת, האדם יכול להרבות באכילה, דרך משל, ובטח אנשים יראו, איך שהוא אוכל, הם יבזו אותו בלבם. והוא מוותר על הכבוד, בכדי שירויח מזה, שיהיה בידו לעבוד בהצנע לכת, שע"י עבודה זו הוא יכול לזכות לתענוג יותר חשוב, כי האדם ההולך בהצנע לכת הוא זוכה לדביקות ה'.

זאת אומרת, זה שאנשים מכבדים אותו אין הוא רוצה לקבל מזה סיפוק. היות שיש כלל, שבזמן שאנשים חושבים, שהוא מורם מעם, הם מכבדים אותו. ולכבוד יש שליטה, שמי שנכנס בתאות הכבוד הוא לא יכול לצאת ממנו, כלומר שהוא מוכרח לעבוד ולתת יגיעה בכדי להשיג את הכבוד, ואי אפשר לו לעשות שום מעשה לשם שמים. אי לזאת, ניתנה לנו עצה, שהאדם יעשה את כל מעשיו בהצנע לכת, וממילא לא יתנו לו כבוד. ומזה אפשר לו להינצל, שלא יפול תחת שליטת הכבוד. ואז יש לו מקום להרגיל עצמו לעשות בע"מ להשפיע.

ובהאמור אנו רואים, שמי שמוותר מלקבל תענוג קטן, ובמקום זה הוא מקבל תענוג גדול, אין זה שפגם חס ושלום בהרצון לקבל. והתענוג הגדול לפעמים הוא מקבל מאיזו קבלת תענוג מבחינת התאווה, ולפעמים התענוג הגדול הוא ע"י כבוד וכדומה.

ולפעמים יש שמקבל תענוג קטן, היינו תאוה קטנה. וזהו מטעם שהוא יודע, שע"י זה הוא מוותר על תענוג גדול, שהוא כבוד. ונשאלת השאלה, מדוע הוא רוצה לוותר על תענוג גדול. זהו מטעם שהוא רוצה לקבל תמורת ויתור של תענוג גדול, וזה בכדי לקבל מדרגה יותר גדולה. היינו דוגמא, ע"י ויתור הכבוד הוא רוצה לזכות לדביקות ה'.

ובאופן כזה אין אנו אומרים שקבל תענוג קטן, שהיא אכילה, והוא מוותר על תענוג גדול שהוא כבוד. אלא אנו צריכים לומר, שגם על התאוה הקטנה הוא אינו מוותר, רק לעיני אנשים שמסתכלים עליו. והם אומרים, שלאדם הזה אין שכל, היות שהוא לא רוצה לוותר על תאוה קטנה, שבטח אם היה מוותר על התאוה, הוא היה יכול לקבל תענוג יותר גדול, אלא אין לו כח התגברות אפילו על תאוה קטנה. נמצא, שאי אפשר לדעת את האמת באדם, שדרכו ללכת בדרך של הצנע לכת.

ועתה נחזור לענין מה שדברנו בקשר לתיקון הבריאה, שהאדם צריך להגיע לעשות כל מעשיו בע"מ להשפיע. והיות שהאדם נברא בטבע רק לקבל לתועלת עצמו, ואיך יכולים לומר להאדם, שילך נגד הטבע. כי הגוף שואל, מה יהיה לי מזה. ובטח צריך לענות ולומר לו, יהיה לך מזה, שאם אתה תעבוד בע"מ להשפיע, אתה תזכה להטוב ועונג שישנו במטרת הבריאה.

אם כן התשובה היא, שהרצון לקבל ישיג תענוג יותר גדול, מכפי שהוא מסוגל לקבל עכשיו ברצון לקבל בלי הכוונה דע"מ להשפיע. אז הגוף טוען, אם כן אתה אומר לי, שגם אז אני מרויח. היינו שאני רואה, אם אני אהיה עובד בע"מ להשפיע, אז תהיה לי מזה תועלת עצמי. אם כן האדם אומר, שאין הוא רואה שום עשיה, שיכולים לעשות בלי שתצמח מזה תועלת עצמו.

והתשובה היא, שאי אפשר להבין מצד השכל, שיהא אפשרות באדם לעשות משהו נגד הטבע. לכן אומרים לאדם, נכון מה שאתה אומר, כי אין מציאות מצד הטבע שתהיה להאדם יכולת להבין מהו בע"מ להשפיע. לכן אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ואז, כשילמוד שלא לשמה, אז "המאור שבה מחזירו למוטב", כמו שאומר בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזה לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות שאין בו חסרון כל שהוא".

ובהאמור אנו רואים, שאין בידי אדם להבין מהו לעשות בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמו, שזה יכולים להבין משהו דוקא ע"י התעסקותו בתו"מ אפילו שלא לשמה, מכל מקום המאור שבה יכול לתת להבין, שיש ענין שכדאי לעשות רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.

מה שאם כן בלי סגולת התו"מ, אין השכל שבאדם מסוגל להבין שאפשר לעשות משהו, אם לא יצמח מזה תענוג, שהאדם יכול להנות את הרצון לקבל שלו. לכן כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעשות הכל לתועלת ה', והאדם רואה, שאין הוא יכול להבין דבר כזה, התשובה, זה נכון שאי אפשר להבין זה עם השכל החיצוני שניתן להאדם, אלא אומרים לו, אתה צריך לדעת, שחבל על הזמן לחכות ולומר, שאם הוא ישכיל בדבר הוא יבוא לידי הבנה לעסוק בזה להשיג את הרצון להשפיע, ובינתים לחכות מלהתפלל שה' יתן לו את הרצון הזה. כי מטרם שהוא מבין שהוא צריך את הדבר, איך אפשר להתפלל לה' שיתן לו איזה דבר, אם האדם אינו יודע שנחוץ לו את הדבר. הוא יכול לומר בפה, שהוא רוצה את הרצון להשפיע, אבל להתפלל מעומק הלב, שחסר לו, איך זה אפשר להיות.

ואין שום עצה להבין זה בשכל חיצוני, אלא מי שרוצה ללכת בדרך ה' ולהגיע להמטרה שבשבילה נברא, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לעשות הכל בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמו. כלומר, זה שהוא צריך ללכת בדרך שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, הרצון הזה אין האדם יכול לקחת, אלא רק הבורא יכול לתת לו את הטבע שני. וגם להאמין, שהצורך לזה הוא יקבל מקיום התו"מ אפילו שלא לשמה, מטעם כי "המאור שבה מחזירו למוטב". לכן אנו רואים כאן ב' דברים שהבורא נותן:

א) הצורך שהאדם יבין שהוא נצרך להרצון להשפיע, ואת זה הוא מקבל ע"י המאור שבתורה. ואח"כ הוא מקבל גם האור, שהוא הכח שיכול לעשות הכל בע"מ להשפיע.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו הטעם שאין העולם עומד רק על שלום, מטעם ששמו של הקב"ה הוא שלום. ושאלנו, מהו הקשר בין זה לזה.

והתשובה היא, היות שאי אפשר לעשות שלום אם אין שם מחלוקת, כי רק במקום שיש מחלוקת, אז שייך לומר שלום, לכן צריכים מקודם לדעת, מהי המחלוקת שיש בעולם, שצריכים לעשות שלום, מטעם שהקב"ה נקרא שלום, ורק אז יש קיום העולם.

ידוע, שרצון הבורא הוא להטיב לנבראיו. לכן כל הנבראים מרגישים, שהם צריכים לקבל טוב ועונג מה'. נמצא, בזמן שאין הם מקבלים טוב ועונג, הם במחלוקת עם הבורא, מדוע הוא לא נותן להם טוב ועונג. והיות שנעשה תיקון, בכדי שלא תהיה בחינת בושה, יש לעשות הכל בע"מ להשפיע, אז הבורא במחלוקת עם הנבראים, מדוע הם לא רוצים לעבוד בע"מ להשפיע.

ולפי זה יוצא, שיש כאן שתי דעות מנוגדות:

הנבראים אומרים להבורא, תן לנו להנות, תמלא את רצוננו, היינו את הרצון לקבל שלנו, עם כל טוב, שנוכל לומר "ברוך שאמר והיה העולם", מסיבת שאנו מרגישים את הטוב שיש לנו ואנו נהנין מזה.

והבורא אומר, שגם אני רוצה להנות מהעולם מה שבראתי, וכל הנאה שלי, היא מזה שאתם נהנין, שזו המטרה שלי של הבריאה, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". אלא שאני רוצה, שהנאה שלכם תהיה בשלימות, בלי שום אי נעימות, הנקראת "בושה".

לכן לאחר שמורגשת המחלוקת אצל הנבראים, אז הנבראים רוצים לעשות שלום עם הבורא. כי אחרת אין קיום להעולם, כלומר העולם צריך להתקיים רק בשביל המטרה שבגללה נברא העולם. ואם אין המטרה יכולה לצאת לפועל, אם כן בשביל מה צריכים את העולם. כי העולם לא נברא שהנבראים יסבלו יסורים ומכאובים.

ומשום זה נקרא שמו של הבורא "שלום", מטעם כי אי אפשר להתגלות שמו של הבורא, ששם הכללי שלו הוא "טוב ומטיב". ואיך יכול להתגלות השם של טוב ומטיב בזמן שיש מחלוקת בין הבורא להנבראים, כנ"ל.

ובהאמור אנו רואים, שדוקא על השלום יכול להתקיים העולם, שפירוש של שלום הוא, שיש עכשיו להרגיש ע"י השלום, שהבורא הוא טוב ומטיב, בגלל שהם מקבלים את הטוב ועונג מהבורא, לאחר שנעשה השלום, היינו כנ"ל, שהנבראים מסכימים לרצון הבורא, מה שהבורא רוצה שהנבראים יעשו הכל לתועלת ה'.

וזה נקרא ש"מתדמים לרצון הבורא". שרצונו הוא רק להשפיע להנבראים, כמו כן הנבראים מתדמים עכשיו לרצון הבורא, שגם הם רוצים רק להשפיע להבורא. ואז, ע"י השתוות הצורה, יש מקום לגלות את הטוב ועונג שבמחשבת הבריאה. ואז מתגלה שמו של הקב"ה שהוא "טוב ומטיב".

ובזה נבין מה ששאלנו, הלא ענין "שלום" שייך דוקא במקום שיש מחלוקת. אם כן מדוע ברא הקב"ה את העולם לכתחילה שתהיה מחלוקת. והתשובה היא, שענין מחלוקת שייך בכל מקום שיש שני דברים מנוגדים, והיות שהעולם יצא עם הכלי של רצון לקבל. כי אחרת, אם אין רצון לקבל לאיזה דבר, לא יכולים להנות מהדבר. לכן יצאה הבריאה עם הטבע של רצון לקבל לעצמו, ואח"כ, בכדי לתקן אותה, שלא יהיה בה ענין של בושה, אז הנבראים צריכים לקנות טבע שני, היינו לקנות רצון הבורא, שרצונו להשפיע. לכן מזה יצאה המחלוקת.

נמצא, שהמחלוקת היא דבר הכרחי. היינו שאם אין הנבראים מבינים את ענין המחלוקת, אין הם מסוגלים להשיג אף פעם את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. כי אי אפשר לתקן איזה דבר, אם לא יודעים את החסרון. לכן כשיודעים את המחלוקת, שיש בין הרצונות, אז יכולים לעשות שלום ביניהם.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו השלום. הוא אומר ששלום הוא שבת. ר' יוסי אומר "שלום הוא תורה", היינו שע"י התורה האדם מגיע להרגיש את ענין המחלוקת, כנ"ל. כי התורה, אפילו בחינת "שלא לשמה", המאור שבה נותן לו להבין, שיש ענין שצריך לעבוד בע"מ להשפיע. נמצא, שע"י התורה הוא בא מקודם להמחלוקת, שאז הוא יודע מה שצריכים לתקן, ואח"כ, ע"י זה שהאדם הוא זוכה לבחינת "תורה לשמה", אז התורה עושה "שלום", היינו שהתורה נותנת לו את הכח של רצון להשפיע, שהוא ענין "לעשות הכל לשם שמים". נמצא, שע"י התורה הוא משיג ב' דברים, היינו הן הכלי, שהוא החסרון, והן האור, שהוא הכח שיוכל לעשות הכל בע"מ להשפיע.

וזה שאומר, ששלום נקרא שבת, אינו חולק על הפירוש, ששלום נקרא תורה, כי חז"ל אמרו (ע"ז ג') "אמר להן הקב"ה, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת".

ויש להבין המאמר הזה על דרך עבודה, שהפירוש יהיה כנ"ל, היות ש"שבת" נקראת שלום, אם כן איך אפשר לזכות לשלום, אם אין שם מחלוקת. ומהי המחלוקת. זהו כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר". ופירוש רש"י, שיעשה עמו מלחמה (ברכות ה'). שענין המלחמה היא, היות שענין יצה"ט הוא, שיהיה לו הרצון כמו הבורא, שהוא רצון להשפיע, ויצה"ר נקרא הרצון לקבל, אז האדם צריך להשתדל שיעשה מחלוקת, היינו כנ"ל שהם ב' רצונות מנוגדים. אז באה "שבת" ועשה שלום.

מה שאם כן אם אין מחלוקת, מה שייך לומר, ששבת עושה שלום. וזה שאומר "מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". נמצא, הטרחה היא המחלוקת,היינו להילחם עם היצה"ר, שהוא הרצון לקבל, כנ"ל.

אולם מדוע נקראת שבת "שלום". זהו כמו שכתוב בזה"ק, וזה לשונו "מהו שבת, שמא דקודשא בריך הוא" (מובא בזהר בסעודת שבת בבוקר). וידוע, ששמו של הקב"ה הוא "התורה", כמו שאמרו חז"ל "כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה". נמצא, שהן שבת והן תורה, שניהם הם עושים שלום, שפירושו הוא, שע"י התגלות התורה מבחינת "שמא דקוב"ה", אז נעשה שלום בין הנבראים להבורא, כי הנבראים נהנים שהם זוכים לקבל את הטוב ועונג, והקב"ה נהנה מזה שמטרת הבריאה יצאה לפועל, היינו הרצון דלהטיב לנבראיו מתגלה בכל שלימותו.

ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק, שאומר, שקרח הלך במחלוקת, ומי שרוצה לדחות תיקון העולם יהיה נאבד מכל העולמות. ויש לפרש, כי ענין תיקון העולם היה, שהכל יהיה בע"מ להשפיע. וזה שקרח הלך במחלוקת, היה צריך אח"כ להגיע לבחינת שלום, שזהו תיקון. וקרח היה רוצה להישאר במחלוקת. נמצא, שדחה תיקון העולם, זה שאומר "ומי שחולק על השלום, חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא "שלום".

והפירוש הוא, כיון ששמו נקרא "שלום", היינו שנעשה שלום בין הבורא להנבראים, היינו שמתגלה שמו של הקב"ה, שהוא טוב ומטיב. וע"י המחלוקת, הנקראת "שינוי צורה", אין הטוב יכול להתגלות. נמצא, שהנבראים הם במחלוקת עם ה'. מה שאם כן כשנעשה שלום מבחינת הכלים, היינו מבחינת הרצונות, שנעשה רצון אחד בעולם, הנקרא "רצון להשפיע", אז מתגלה כל הטוב ועונג בעולם.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ז – מאמר כ' / 1986/87 – מאמר 20

הזהר הקדוש (קרח דף ב', ובהסולם אות ד') מפרש את הכתוב "ויקח קרח". "שואל, מהו "ויקח". ומשיב, לקח עצה רעה לעצמו, כל הרודף אחר שאינו שלו, הוא בורח מפניו. ולא עוד, אלא מה שיש לו, נאבד ממנו. קרח רדף אחר שאינו שלו, שלו אבד והאחר לא הרויח".

ויש להבין על דרך העבודה, מהו הדבר שיכולים לומר, שזה שייך להאדם. כלומר, שיכולים לומר, שזה שלו. ומהו הדבר שרוצים לומר עליו, שאינו שלו. כי הזה"ק אומר על קרח, שרדף אחר דבר שאינו שלו, וגם שלו אבד. מה מרמזים לנו אלה הדברים בדרך העבודה, בכדי שהאדם ידע לשמור את עצמו מעונש של קרח.

ידוע כי עיקר חידוש הבריאה הוא הרצון לקבל, כמו שכתוב (תע"ס, הסתכלות פנימית חלק א'), "שרצונו להטיב לנבראיו, שהוא הקשר בין הבורא להנבראים, שברא בחינת חסרון, כלומר בחינת רצון וחשק שישתוקק לקבל הנאה ותענוג, אחרת אי אפשר להנות משום דבר".

ידוע שאסור לדבר מלפני הבריאה. אלא כל מה שאנו מדברים, הוא רק מבחינת "ממעשיך הכרנוך". זאת אומרת, מה שישנם בנבראים אנו מדברים. אבל מדוע ה' עשה כך, מציאות כזאת, הלא הוא היה יכול לעשות אחרת, מזה אסור לנו לדבר.

ואנו רואים את הטבע, שיש בבריאה, שאי אפשר להנות משום דבר אם אין השתוקקות להדבר. ועוד יותר מזה, שהשתוקקות להדבר היא קובעת את שיעור ההנאה של התענוג, שיכולים להנות מהדבר שאנו משתוקקים.

ומשום זה אנו מיחסים את הכלי הזה, הנקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג", כלי שהקב"ה עשה. ועל הכלי הזה אין לנו רשות ויכולת לבטל אותה, ולקלקל את הרצון לקבל הזה. ואחר שיצא הכלי הזה, וקבל את השפע מה שהבורא רצה לתת לה, הכלי הרגישה, שהשורש הוא המשפיע, והכלי היא המקבלת, שאין כאן השתוות הצורה. לכן חשקה הכלי להיות משפיע, כדוגמת השורש שלה. ועשתה צמצום על מידת קבלה. באופן שהכלי יהיה בחינת מקבל, והמאציל יהיה בחינת המשפיע. אלא אמרה, שהיא לא תקבל שום דבר, אלא בשיעור שהיא יכולה לקבל בע"מ להשפיע.

הכלי הזה, שמקבלת רק על אופן בע"מ להשפיע, אנו מיחסים להנברא, מטעם שזוהי פעולה הפוכה ממה שהבורא ברא. הבורא ברא, שהתחתון כן יקבל, שזוהי מטרת הבריאה, הנקראת "רצונו להטיב לנבראיו", שהנבראים יהנו. והתחתון עושה פעולה הפוכה, שהוא רוצה, שהבורא יהנה. וזה המודד שלו, ולא חושב על עצמו, על מה שהוא יהנה. ובכל עשיה ועשיה הוא עושה חשבון, אם כדאי לעשות הפעולה הזאת או לא.

כלומר אם תצמח מזה נחת רוח להבורא, הוא יעשה את הדבר. ואם הוא לא רואה, שמזה תצא נחת להבורא, הוא מונע עצמו מלעשות את הפעולה. זאת אומרת, כל החשבונות שהוא עושה לפני כל מעשה, הם לפי שיעור, שתהיה לו היכולת להנות להבורא.

והשפע המתפשט על כלי זה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע", נקרא "אור הקו". פירוש, שהאור מאיר לפי קו ומידה, שהמקבל יכול לכוון בע"מ להשפיע, שהיא בחינת השתוות הצורה. אבל על הנאת עצמו, על זה הוא לא מסתכל, מסיבת שהוא רוצה בדביקות. ולכן יוצא מזה, שכל רבוי עולמות ופרצופים וספירות נעשו מסיבת המקבלים.

פירוש, בזמן שהאור היה מאיר בכלי של הבורא, הנקרא "רצון לקבל בע"מ לקבל", המכונה "מלכות", הכלי הזה היתה בו היכולת לקבל את הטוב ועונג, שהיה במחשבת הבריאה. כי בטח בשיעור הטוב ועונג שרוצה לתת, בשיעור זה ברא את גדלות הכלי. וממילא קיבל כל האור, ולא היה שם רק אור אחד פשוט, כמו שכתוב בספר "עץ החיים", ש"לפני הצמצום היה אור העליון הפשוט ממלא כל המציאות".

כלומר, שכל השפע שרצה לתת, קבלה המלכות, המכונה "רצון לקבל", היות שהכלי זו באה מהמאציל. לכן בטח עשה הכלי בשלימותה, שתוכל לקבל מה שרוצה לתת. מה שאין כן אח"כ, שמלכות אמרה, שאינה רוצה לקבל על הכלי של הבורא, אלא יש לה כלי משל עצמה, היינו מה שהיא עשתה. והיות והתחתון, שהוא הנברא, אין לו היכולת לעשות כלי כמו הבורא, בבת אחת, אלא התחתון הוא מוגבל במה שהוא צריך לעשות, לכן הכלי הזה נעשה לאט לאט. היינו לפי שיעור שיכולים לכוון בע"מ להשפיע.

ומזה יוצאות לנו הרבה מדרגות. כלומר, שהאור מאיר לפי הכשרת הכלים של התחתונים. וכעין זה הוא מפרש (תע"ס חלק א'), מה שהעץ חיים אומר, שהאור נתפשט לאט לאט. הוא שואל "איך שייך לומר "לאט – לאט" ברוחניות, הלא אין שם זמן, ו"לאט -לאט" משמע ענין של זמן". הוא מפרש שם ב"אור פנימי", ש"לאט – לאט" הכוונה, שאין האור מתפשט בבת אחת, אלא בהבחן מדרגות, לפי מה שהתחתונים יכולים לקבל בע"מ להשפיע. זה נבחן "לאט לאט". ובהאמור יוצא, שיש לנו ב' כלים:

א) הכלי, מה שאנו מיחסים להבורא. שהוא הכלי, הנקרא "רצון לקבל בע"מ לקבל". והכלי הזה יצאה בשלימותה, כי מצד הבורא יש לה שלימות.

ב) הכלי, מה שאנו מיחסים להנברא. שהוא הרצון להשפיע. והכלי הולכת ונתקנת לאט לאט, מסיבת שאין התחתונים מסוגלים לעשות את הכלי הזה בבת אחת.

ויש לדעת, כי כל עבודתינו מתבססת רק על נקודה אחת, כלומר שהתו"מ, שאנו מצווים לקיים, הוא בכדי להשיג את הכלי, מה שאנו צריכים לעשות. והכלי הזה יכולים לעשות רק בסגולת תורה ומצות. כמו שאומר רבי חנניה בן עקשיא "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר, ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". וכמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" "ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות. והוא על דרך שאמרו חז"ל, לא נתנו מצות, אלא לצרף בהן את ישראל".

נמצא, שרק כלי אנו צריכים לעשות, הנקרא "כלי דהשפעה". ויותר לא חסר לנו. וזהו כמו שכתוב "וברכתיך בכל אשר אתה תעשה". פירוש, שענין "עשיה" הכוונה על הכלי. ובאם אנו נעשה את הכלי, אז הקב"ה ימלא אותו עם ברכה, היינו שפע, המכונה "רצונו להטיב לנבראיו".

והכלי דהשפעה מוכן לנו בין במוחא ובין בליבא. וזהו מסיבת, שהבורא נתן לנו כלי לקבל. ומשום זה יש לנו חשק להבין כל דבר עם השכל שלנו. כי הרצון הזה נתן לנו חשק לדעת חכמות. וזה גורם לנו חשק להבין את התורה והמצות. אבל יחד עם זה, יש לנו חשק להבין את ההשגחה העליונה, שהאדם נותן חשבון לעצמו, איך הקב"ה מתנהג עמו בבחינת השגחה של טוב ומטיב.

וכאן צריכים להאמין למעלה מהדעת. והיות שנקבע בהגוף רצון להבין ולהשכיל, מובן מאליו, שנתעורר בהאדם רצון להבין דרכי ה'. אבל הרצון הזה להבין ולהשכיל, נאמר על התורה ולא על ההשגחה העליונה. כלומר, שאנו צריכים עם הרצון להבין כל דבר, עם הכח הזה, רק על בחינת תורה ולא על ההשגחה העליונה.

ואאמו"ר זצ"ל אמר פעם פשט, על מה שאנו אומרים בברכת "אשר יצר את האדם וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם, או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך". אמר, ההבדל בין "נקבים" ל"חלולים" הוא, שנקב צריכים לסתום, אבל חלל צריך להישאר חלל.

פירוש הדברים, היות שיש בחינת "חוק" ו"משפט". "חוק" נקרא, שצריכים לקבל את הדבר בבחינת חוק למעלה מהדעת. וזו היא בחינת אמונה, שקבלת אמונה צריכה להיות למעלה מהדעת. נמצא, שחסרון ידיעה, והבנה, ושכל שבדבר, נשאר בבחינת חלל ריק בלי דעת. וכל פעם האדם צריך להיות נזהר, שהחלל הזה לא יתמלא.

וזהו מה שאנו אומרים בברכת "אשר יצר": "אם יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים". אלא שחלל, היינו מקום חסרון דעת, אסור להתמלאות, אלא תמיד צריכים ללכת בלמעלה מהדעת. וזה נקרא בחינת "מוחא בע"מ להשפיע".

מה שאין כן בחינת משפט, שהוא בחינת תורה, כאן דוקא המקום שהאדם צריך להשתדל ולעשות מה שביכולתו, בכדי להבין את התורה. כי תורה נקראת "שמותיו של הקב"ה". ומוטל עלינו להבין ולהשיג. וכאן, בתורה, החסרון שנקרא "נקב", צריכים לסתום. כלומר שלא יהיה שום חסרון. "וכל המרבה הרי זה משובח".

ומשום זה אנו אומרים "שאם יפתח, אי אפשר להתקיים". הכוונה "אם יפתח", כלומר ש"הנקב" יפתח, שיהא נקב וחסרון בהבנת התורה. אז אין להאדם קיום והעמדה, אלא שצריך תיכף לראות, שהחסרון הזה יתמלא עם אור התורה, "כי המאור התורה הוא המחזירו למוטב", שהוא הכלי הראוי לקבל את השפע העליון. ואחר זה בא אליו האור המלובש בתורה, המכונה "תרי"ג פיקודין", כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף רמ"ב).

אבל מסדר העולם הוא להיפך. כלומר, את העול מלכות שמים, שצריכים לקבל למעלה מהדעת, דוקא כאן כל אחד רוצה להבין את ההשגחה של הבורא עם הבריות, ורוצים להבין בתוך הדעת. מה שאין כן לגבי תורה, כאן מסכימים ללכת למעלה מהדעת, ולא נותנים לב להבין כל צרכו.

בזהר (חקת, דף א' ובהסולם אות ב') כתוב "זאת חקת התורה". וכתוב "וזאת התורה" ולא כתוב "חקת". "וזאת התורה" הוא להראות שהכל הוא ביחוד אחד, ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שהוא ז"א, שימצאו הכל אחד בלא פירוד. "וזאת" הוא כלל ופרט יחד, דהיינו דכר ונוקבא יחד. כי ו' הוא דכר, דהיינו ז"א, שהוא כלל. "זאת" היא נוקבא, דהיינו המלכות, שהיא פרט. אבל זאת בלא תוספת ו', היא חקת התורה, ודאי שהיא המלכות, הנקראת "חוקה". ובאה מז"א, שנקרא תורה, והיא רק דין התורה, גזירת התורה, שהיא המלכות".

ויש להבין מהו הפירוש, שז"א נקרא "תורה", ונקרא "כלל", ונקרא "דכר", ונקרא "ו'". מה שאין כן מלכות נקראת "דין תורה", ונקראת "גזירת התורה", ונקראת "פרט", ונקראת "נוקבא", ונקראת "כנסת ישראל".

ובהאמור לעיל יכולים לפרש, שהקב"ה נקרא בשם "ז"א", כפי מה שאומר האר"י ז"ל, שהנהגת העולם היא בבחינת ז"א ומלכות, שז"א נקרא "כלל", היינו שממנו נמשך הכל. אבל המקבל ממנו הוא לוקח תמיד רק פרטים. כלומר, שכל פעם מתגלה ממנו חלק מהכלל לתוך הפרטים. ומצד זה נקראת מלכות "כנסת ישראל", שכונסת בתוכה כל פעם חלקים מישראל, הנקרא "ז"א". וזהו מצד שמלכות היא המקבלת שפע מז"א.

אבל יש עוד פירוש, שמלכות נקראת "כנסת ישראל" על שם שהיא כלל של כל הנשמות. ומבחינה זו יש לפרש, שמלכות לוקחת שפע מז"א ומשפעת לנשמת ישראל. אבל יש להבחין בין השפעת ז"א, המכונה "תורה", לבין השפעת מלכות, המכונה "דין תורה" או "גזרת התורה", שנקראת "חוקה".

ידוע שמלכות נקראת "אמונה", היינו שמלכות שמים צריכים לקבל בתור חוק למעלה מהדעת. כי כך היא גזירת התורה, שיקבלו האמונה למעלה מהדעת, כנ"ל. וזהו כנ"ל, היינו שהיא בחינת "מוחא". כמו כן בבחינת "ליבא" גם כן צריך להיות למעלה מהדעת, ולא להסתכל מה שהגוף מסביר לנו, מה שכדאי לנו לעשות ומה לא. אלא הכל מוכרח להיות למעלה מהדעת.

מה שאין כן תורה, היא בחינת כלל. כלומר, שהכל נמשך ממנו. שפירושו, הבחינה דלהטיב לנבראיו, שהיא הטוב והעונג, נכללת בהשפעתו. וגם הכח לקבל על עצמו למעלה מהדעת, נכלל גם כן בהמשפיע. כלומר, שז"א הנקרא בחינת "קוב"ה", הוא צריך לתת הכח הזה, שהתחתון יהיה לו כח להתגבר על הדעת שלו, וללכת למעלה מהדעת. כי כח זה נקרא "אור". וכל אור בא מהעליון. ורק הכלי שייך להתחתון. וכלי נקרא "חסרון". וחסרון שייך להתחתון. כלומר, אם התחתון מרגיש, שחסר לו הכח הזה, היינו שרוצה ללכת למעלה מהדעת, אלא שלא יכול, זה נקרא "כלי". ועל זה אמרו "אין אור בלי כלי". כידוע, ש"אין מילוי בלי חסרון".

מבחינה זו יכולים לכנות את ז"א בשם "כלל", היות שהוא כולל הכל. היינו הן בחינת האמונה למעלה מהדעת הוא נותן, והן בחינת התורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה". וכבר דיברנו מזה, שענין "שמותיו של הקב"ה" פירושו "את הטוב והעונג, המתגלה ע"י התורה", ששם הכללי של הקב"ה הוא "טוב ומטיב". ובהתורה מתבאר איך שכל אות ואות שבתורה מגולה שם אור מיוחד. ובחינה זו נקראת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".

ובהאמור מובן לנו, מה שמכנה ז"א בשם "תורה", הוא מבחינת "שמותיו של הקב"ה". וזה נקרא "תורה שבכתב",ששם אין מה להוסיף ואין מה לגרוע. כי המשפיע, המכונה "הקב"ה", אין שם שום השגה. ומשום זה אין מה להוסיף או לגרוע. אלא כל מה שיש בהמשפיע, מתגלה בהמקבל. כלומר, בהמקבל ניכר מה שיש בהנותן.

אבל לא כל מה שיש בהנותן מתגלה בהמקבל, אלא כל פעם מתגלה פרט נוסף בהמקבל. ומשום זה המלכות, שהיא הכלי המקבלת, נקראת "פרט", וז"א נקרא "כלל". ומשום זה נקראת מלכות " תורה שבעל-פה", ש"פה" נקרא גילוי, שהוא מגלה מה שיש בתורה שבכתב, הנקרא "ז"א".

אולם מלכות נקראת "דין תורה". שפירושו, כי כל בחינת תורה המתגלה במלכות, היא לפי הדין, מה שמותר להתגלות. כלומר, היות שמלכות נקראת "מקבל", ועל כלי קבלה היה דין, שאסור לקבל רק בתנאי, לפי כמה שיכולים לכוון בע"מ להשפיע. ומשום זה במלכות נוהג ענין עליות וירידות.

ונקראת "חוקה", היות מבחינת אמונה הוא חוק בלי דעת. ואם נשאל לעצמנו, למה צריכה להיות אמונה בחינת חוק, על זה באה התשובה, שכך היתה גזירתו יתברך, שנעבוד אותו למעלה מהדעת. ולמה זהו חוק.

ומבחינה זו נקראת מלכות "גזירת התורה". שהתורה גזרה, שכך יהיה סדר העבודה, על בחינת עבודה למעלה מהדעת. וכמו שמביא רש"י על פסוק "זאת חקת התורה", "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה מצוה הזאת, ומה טעם יש בה. לפיכך כתוב בה, חקה, גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה".

לכן אין לשאול, מדוע רוצה הקב"ה, שנעבוד אותו למעלה מהדעת גם על זה. כלומר, גם על השאלה הזו באה התשובה, שהוא למעלה מהדעת, היות שהשכל הפשוט מחייב, אם העבודה שלנו תהיה בתוך הדעת, היינו שהגוף היה מבין את דרכי הנהגת ה' עם הנבראים, אז לא היה מקום לאפיקורסים ולחילוניים שיתרחקו מקדושה, אלא כולם היו עובדי ה'. ועל זה נאמר (ישעיה נ"ה) "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'".

וזה שאומר הזה"ק, שלכן כתוב " וזאת עם ו'. להראות שהכל הוא ביחוד אחד, ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שהוא ז"א. יש לפרש, שענין יחוד, ידוע שהוא השתוות הצורה. ומשום זה בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ על הכוונה דלהשפיע, הם גורמים בזה, כל אחד בשורש נשמתו, שהוא המלכות, שתהיה בעמ"נ להשפיע, כדוגמת ז"א, שהוא נקרא, דכר, היינו משפיע.

וזה שאומר "ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שהוא ז"א", שע"י זה מתגלה מה שיש בהכלל, שהוא ז"א המשפיע, בהמלכות, שהיא הנוקבא המקבלת. שע"י היחוד מתגלה כל פעם פרט במלכות. ומשום זה נקראת מלכות "פרט".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הרכוש הפרטי, שעל זה יכולים לומר, שזה שייך לאדם לבדו. ולפי מה שהסברנו, שאין לאדם בעולמו אלא כלים שהוא עשה, הנקראים "כלים דהשפעה". רק זה שייך לאדם. אבל מה שנכנס בכלים דקבלה, זה לא שייך להאדם, היות שהכלי הזה הקב"ה עשה. לכן כל מה שנכנס בהכלים האלו גם כן לא שייך לאדם. ואין לאדם רק מה שהכניס בכלים דהשפעה. לכן קרח, שרצה לקבל בכלים שאינו שלו, היינו בכלים דקבלה, לכן גם כלים שלו, שהיו לו מהרצון להשפיע, גם כן אבד.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשנ"א – מאמר ל"ה / 1990/91 – מאמר 35

הזה"ק (שלח דף כ"ח ובהסולם אות פ"ב) אומר וזו לשונו "אמר ר' יוסי, עצה לקחו לעצמם, להוציא שם רע על הכל. מהו "על הכל". היינו על הארץ ועל הקב"ה. אמר ר' יצחק, על הארץ, נכון הוא. על הקב"ה, מאין לנו. אמר לו, זה משמע משכתוב, אפס כי עז העם, שפירושו, מי יכול להם, כי עז העם. כלומר, שאפילו הקב"ה לא יוכל להם. והוציאו שם רע על הקב"ה", עד כאן לשונו.

ויש להבין איך שייך לומר בעבודה דבר כזה על הקב"ה, הלא מדברים באנשים שרוצים להתקרב להקב"ה. איך שייך לומר, שאין הם מאמינים שהקב"ה הוא כל יכול. ובהזה"ק (דף כ"ב ובהסולם אות ס"ג) אומר וזו לשונו "וישובו מתור הארץ. וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה".

ויש להבין מהו החטא של המרגלים, אם הם אמרו שהכל אמת, רק מי יכול לזכות בה. היינו, שהם אמרו, שאין הם ראויים לטוב, כמו שכתוב "טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה", אם כן מדוע החטא כל כך גדול.

במדרש רבה (שלח ט"ז ז') אומר וזו לשונו "ר' יהושע אומר, למה היו דומין (המרגלים). למלך, שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו המלך לבנו, אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו הבן, אלך ואראה אותה, שלא היה מאמין לאביו. מיד הקשה הדבר והרע לאביו. אמר אביו, מה אעשה אם אומר לו, איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היתה, לפיכך לא רצה להראותה. לסוף אמר לו, ראה אותה, ובשביל שלא האמנת בי קונם, שאין אתה רואה אותה בבתיך, אלא לבנך אני נותנה".

וזה קשה, שמשמע שהקב"ה הראה את הארץ כי טובה היא, הלא המרגלים לא ראו את הארץ הטובה, כי אמרו שלא ראו שמה שום טוב, אלא שאמרו, שרק דברים רעים ראו שם, שאמרו שהיא "ארץ אוכלת יושביה היא". אם כן מהו המשל של בן מלך.

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים להבין את מה שאנו לומדים, שיש לפנינו ב' דברים:

א) לקבל טוב ועונג, שזוהי מטרת הבריאה.

ב) איך להשיג את הטוב ועונג. היות שאנו רואים, הגם שכולם בדעה אחת, שצריכים לקבל טוב ועונג, אבל בלי יגיעה אין אדם משיג שום דבר. והיגיעה היא, שאנו צריכים לתת איזה תשלום לבעל הבית, שירצה לתת לנו את מה שאנו רוצים. ובעבודה נקרא זה "רצון להשפיע", שרק בכלים דהשפעה יכולים לקבל שפע דקדושה, שזה הוא ענין שלמדנו, "קדושים תהיו כי קדוש אני", שהכל צריך להיות בע"מ להשפיע.

ומטרם שהאדם משיג את הכלים דהשפעה, הוא מונח תחת הצמצום וההסתר שנעשה על השגחה העליונה, שאין האדם מסוגל לראות את האמת. כלומר, שאין האדם רואה בהשגחתו יתברך, איך שהוא מתנהג עם הנבראים בהנהגת טוב ומטיב, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל (מובא בספר "שמעתי", במאמר "אמונת רבו") על מה שכתוב "עינים להם ולא יראו", שהאדם צריך להאמין באמונת רבו, על מה שהרב סידר לנו סדר עבודה בבחינת הימין. שאז האדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב, כלומר שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טוב.

ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, על זה הוא צריך לומר "עינים להם ולא יראו", ש"להם" פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא "להם", אז "ולא יראו" את האמת. ומהו הרשות הרבים, היינו ב' רצונות.

זאת אומרת, שיש לאדם רצון לקבל לתועלת עצמו, שהוא רצון אחר מרצון הבורא, שרצונו יתברך הוא להשפיע, והאדם רצונו רק לתועלת עצמו. לכן בזמן שהאדם הולך לעשות בקורת על מה שהבורא נותן לנו, אז הוא רואה רק סבל ויסורים, מטעם שיש בעולם ב' רצונות.

אם כן, בזמן שהאדם צריך לתת תודה לה' ולומר "ברוך שאמר והיה העולם", לתת שבח והודיה על זה שהבורא נתן לנו עולם מלא כל טוב, והוא רואה עכשיו את ההיפך, אז מוטל על האדם להתאמץ וללכת למעלה מהדעת, ולומר, שכל מה שהוא רואה אינו אמת, ולהאמין במה שכתוב "עינים להם ולא יראו" את האמת, כנ"ל.

נמצא שכל עבודה ויגיעה שהאדם צריך לתת, הם בכדי להשיג את הרצון להשפיע, שרק אז האדם מסוגל לראות, איך שהבורא ברא עולם מלא כל טוב, עד כדי כך, שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו יתברך כיום שנבראו בו שמים וארץ". והוא מטעם שאצל הבורא אינו נוהג ענין של זמן. לכן ראה תיכף את שלימות הבריאה בגמר תיקונה, כי מטרת הבריאה היתה כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו", ואצלו יתברך עבר ועתיד הכל שוה לפניו, וממילא ראה אז את הטוב ועונג מה שהנבראים מקבלים.

אולם בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, בכדי להשיג את הרצון להשפיע, אז מתחיל הסדר של עליות וירידות. היות שבכל דבר יש דברים "מה שטוב לזה, רע לזה". אלא הכל צריך להיות ממוזג. ולכן יש הרבה פעמים, שהאדם אינו שומר את שביל האמצע שיש ביניהם, אלא שהוא נוטה לצד האחד יותר מצד השני, והוא מקלקל את הכל.

וידוע, שבעבודה דלהשפיע האדם צריך ללכת בב' קוים, הנקראים "ימין ושמאל". כי "ימין" נקרא שלימות, ו"שמאל" נקרא בעבודה דרך הצריכה תיקון. ובגלל זה יש לנו בעבודה ב' סדרים:

א) שירות ותשבחות, שזה שייך לבחינת שלימות. כלומר, בזמן שהאדם שבע רצון מהנהגת הבורא, איך שהוא מתנהג עם האדם, אז האדם נותן תודה לה', על הטוב שה' נותן לו.

ב) תפלה ובקשה, שזה שייך דוקא בזמן שהאדם רואה, שיש לו חסרונות, והאדם רוצה שה' ימלא חסרונותיו. אז האדם מבקש מה', שימלא את מבוקשו. אולם היות שהם מנוגדים זה לזה, כלומר בזמן שהאדם נותן תודה לה', ובטח האדם כשהוא נותן תודה, האדם צריך להשתדל שיתן לה' תודה רבה, שענין התודה יש להעריך לפי גדלות הטוב שהבורא נתן לו. אם כן מוטל להאדם לצייר לעצמו את גדלות וחשיבות שבדבר. היינו, שהאדם אומר, שלא מגיע לו הטוב הזה, מה שה' נתן לו.

אם כן איך הוא יכול לומר אח"כ, שהוא בעל חסרון, כי בטח שתפלה צריכה להיות מעומק הלב, זאת אומרת שירגיש את חסרונו בכל אבריו, אחרת אין התפלה מעומק הלב. אם כן איך אפשר לומר, לאחר שנתן תודה לה' בגלל רב טוב שקבל, לומר אח"כ שהוא בעל חסרון, ולהתפלל ולבכות שהבורא ימלא משאלותיו.

לכן אלו ב' דברים גורמים ירידות ועליות, מטעם שכל אחד מבטל את השני. אבל יש להבין בגלל מה צריכים את שניהם, מדוע לא מספיקה תפלה או תודה, אלא שצריכים את שניהם. רק היות, שאי אפשר להיות בנושא אחד בזמן אחד, אנו מסדרים זה אחר זה.

היינו, מקודם אנו נותנים תודה לה', בגלל שהוא בחר בנו מכל העמים, הגם שאנו שפלים פחותי ערך לגבי גדלותו יתברך, והוא בחר בנו מכל העם. וזהו כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל". אם כן כשהאדם נותן תודה לה', מטעם שה' מטיב עמו, היינו בטח שה' נתן לו כל מה שצריך, ואם כן איך יש מקום אח"כ להתפלל על צרכיו שחסרים לו, והתפלה תהיה מעומק הלב.

והתשובה היא, כי מצד אחד האדם צריך לקבל חיות בזמן עבודה. כי בזמן שאין לאדם ממה לחיות, אין דעתו מיושבת עליו, ואין בידו לקיים תו"מ כמו שצריך להיות הכל מסודר, כמו שכתוב "והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך, ובקומך". הרי שיש סדר שלם בקיום תו"מ. ואם אין האדם מיושב בדעתו, אי אפשר שתהיה עבודתו לפי סדר שצריך להיות. לכן כשהאדם מסדר שבחו של מקום, ועד כמה שאפשר הוא מצייר לעצמו את גדלותו וחשיבותו של הבורא, מזה האדם יכול לקבל חיות, להרגיש את חשיבותו של הבורא, שהבורא נתן לו מחשבה ורצון לדבר אליו. ומזה האדם צריך לקבל הרחבת הדעת.

כי האדם צריך לצייר לעצמו, איך האדם היה במצב רוח מרומם, אם איזה גדול הדור, שכל העולם משבחים אותו, והאדם הגדול הזה נתן לו רשות לדבר אליו, ובאיזה מצב רוח מרומם היה אז, כי בזמן שהיה לו התענוג הזה, שהוא יכול לדבר עמו, לא היה מרגיש שחסר לו משהו בעולם. שהתענוג שהאדם מרגיש בשיעור יותר מהרגיל משכיח מהאדם את כל דאגותיו, וכל גופו מסור להתענוג שהוא מקבל עכשיו. זאת אומרת, אם בשעת קבלת התענוג, יש לו מקום בראשו לחשוב על משהו חוץ מהתענוג שהוא מקבל עכשיו, זהו סימן שאין התענוג הזה שהוא מקבל עכשיו בשלימות.

לכן בזמן שהאדם מצייר לעצמו שהבורא נתן לו רשות לדבר עמו, לא חשוב מה שהוא מדבר, אלא החשיבות, שיש לו הזדמנות לדבר עם הבורא, מזה האדם צריך לקבל שמחה ותענוג שיש לו זכיה כזו. נמצא, שעבודת הימין היא, שהאדם צריך להאמין שהוא מדבר עם הבורא, ולא חסר לו עתה שום דבר.

אולם על האדם לדעת, שכל דבר התלוי באמונה, אין הגוף מסכים לעבודה זו. ובעיקר כי עבודה זו היא בבחינת התיקון. וכל דבר השייך לתיקון, יש התנגדות להגוף. וזה נמשך מצד שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים. לכן יש על זה עבודה רבה.

ועל עבודת הימין, שהאדם מתחיל לזלזל בה, מסיבת שהוא מתחיל לעבוד בקו המנוגד לימין, שהוא קו שמאל, אמר אאמו"ר זצ"ל, כי עבודת הימין, שהיא עבודה בבחינת השלימות ובבחינת האמת, היינו שהאדם צריך להאמין, שהבורא הוא גדול וחשוב, והאדם הוא בחינת שפל בתכלית, נמצא ששניהם אמת. בקו זה קשה ללכת, והגוף מתנגד ואמר, כי האדם במצב של ימין נקרא בחינת "ברוך", היות שהוא "שמח בחלקו", כנ"ל, ואינו חסר לו כלום. אז האדם מוכשר לקבל שפע מלמעלה, מבחינת "ברוך מתדבק בברוך", שבבחינה זו יש לו דביקות עם הבורא. לכן דוקא במצב הזה האדם מוכשר לעלות בדרגה.

אולם צריכים גם כן ללכת בקו שמאל, שהיא הדרך לראות איך האדם רואה את החסרונות מה שיש לתקן. כלומר, בבחינת הימין, העבודה היא אך ורק לצייר את גדלות ה', ולהאמין בגדלות וחשיבותו של הבורא. אבל בחינת שמאל, היא דוקא להסתכל על האדם עצמו, לראות את החסרונות שיש בו, בכדי לתקן את עצמו שלא יהיה בו שום חסרון. ועיקר החסרון מה שהאדם צריך לראות, הוא הרע שיש בו, כלומר מהו עיקר הרע שצריכים למצוא, שמשמע שצריכים לחפש ולמצוא.

בטח כל אדם יודע שיש בו רע. אלא הענין הוא, שצריכים לדעת מהו שורש הרע, שהוא המפריע להאדם, שיהיה מוכשר לקבל את הטוב שיש בהעולם. כי העולם נברא לאיזה צורך, והצורך לבריאת העולם, אמרו, שהוא מטעם "שרצונו להטיב לנבראיו". והיות שהאדם סובל בעולם יסורים, ושואל, למה כך נראה לעינינו, אז האדם צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לדעת, שהיה תיקון על מטרת הבריאה, וזה היה בכדי שלא יהיה ענין בושה בעת קבלת השפע. וזה יכול להיות רק אם בעת קבלת השפע יהיה בע"מ להשפיע, אז אין מקום לבושה.

לכן רק אז, שהוא יאמין באמונת חכמים, שצריכים להשיג כלים דהשפעה, אחרת אי אפשר לקבל את הטוב, מה שהנבראים צריכים לקבל, אז האדם בא לידי הכרה, שכל הרע הוא רק הרצון לקבל לתועלת עצמו. והאדם צריך לעשות כל הפעולות שישנן בעולם, כדי לבערו ולקבל במקומו את הרצון להשפיע, המכונה "טבע שני". ואז הוא יזכה להטוב ועונג, שהיה במחשבת הבריאה.

ובהאמור יוצא, שצריכים לעבוד בשני אופנים: א) בדרך הימין, שזהו זמן שהאדם עובד, שירגיש שיש להאדם שלימות. והוא שבע רצון ממצבו, ובזה הוא יכול לתת תודה להבורא. ואז הזמן שיכול לקבל מלמעלה שפע להתקדם במעלות הקדושה. אולם הגם שאז הזמן לקבל שפע מלמעלה, אבל לא חסר לו שום דבר, כלומר אין לו כלים לקבל את השפע, לכן צריך לעבור לקו השני, הנבחן לבחינה "שמאל".

ב) הוא דרך השמאל, ע"י הבקורת שהאדם עושה על עצמו. כנ"ל, שקו ימין נקרא, שהאדם מסתכל רק על הבורא, היינו להבין ולהשכיל בשיעור גדלות הבורא, ולא על עצמו, לראות מה שחסר לו, אלא להסתכל על מה שיש לו, היינו מה שהבורא נתן לו, ולתת על זה תודה לה'.

אבל דרך השמאל היא להסתכל על עצמו, כמה רע שיש לו, ומהו הרע שיש בו, ולהשתדל לתקן את זה. ואז מתחיל ענין של מרגלים, שהוציאו שם רע על הארץ, שענין "ארץ" הכוונה על מלכות שמים, שאמרו, שענין זה של מלכות שמים זה לא בשבילם.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "אמר ר' יוסי, עצה לקחו לעצמם, להוציא שם רע על הכל. מהו על הכל, היינו על הארץ ועל הקב"ה. וזה משמע מה שכתוב "אפס כי עז העם הזה", שפירושו, מי יכול להם. כלומר, אפילו הקב"ה לא יכול להם. והוציאו שם רע על הקב"ה.

כי אמרו, היות שאנו נולדנו בטבע לעשות הכל לתועלת עצמנו, ואיך אפשר לקבל עול מלכות שמים על הכוונה לתועלת ה', היינו לעשות הכל בע"מ להשפיע. והלא התחלנו הרבה פעמים בעבודה זו, ולפי דעתנו עשינו כל מה שביכולתנו, ולא די שה' לא עזר לנו להתקדם משהו בע"מ להשפיע, אלא אנחנו הלכנו אחורה. אם כן עלינו לקבוע, שגם ה' לא יכול לעזור לנו לצאת משליטת הרצון לקבל, אחרת היינו צריכים לזוז משהו קדימה. אלא אחרי כל היגיעה, שהשקענו בכדי להשיג את הרצון להשפיע, לפי דעתנו, הלך הכל לריק. אם כן אנחנו נמצאים במצב, שאין לנו עולם הגשמי ולא עולם הרוחני.

וזה שכתוב "שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם. עמלנו בתורה והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה". היינו כנ"ל, שהם ראו, שלא מתקדמים בעבודה. ומה היה החטא, שהם היו צריכים להאמין בה', שכל אלה הירידות, שהם מרגישים בעבודה, אין זה מטעם שלא הולכים קדימה, אלא כל פעם שהאדם רואה שהוא רחוק מהמטרה, הוא בכדי שיתגלה לו צורך אמיתי לישועתו יתברך. והצורך נקרא "כלי לקבל את המלוי". אלא מה היה חסר שם, שלא היו יכולים להמשיך, ורצו לברוח מהמערכה, הוא מטעם חסרון של קו ימין.

וענין ימין הוא כנ"ל, שהאדם מוכרח לקבל חיים בזמן העבודה. וחיים מקבלים דוקא מבחינת שלימות, שזה יכולים להשיג דוקא בזמן, שהאדם לא מסתכל על עצמו, אלא על הבורא, וכל ההתאמצות תהיה רק לחשוב על גדלות ה', ולא על עצמו, כלומר מה שהוא קנה איזו התקדמות בעבודה. אלא יחשוב, כמה זכיה יש לו בזה, שיש לו איזה מגע עם רצון הבורא.

זאת אומרת, בזמן שהוא עושה איזו מצוה, או אומר איזו ברכה, וכדומה, אז האדם צריך לומר, אני שמח בזה, שאני מאמין, שאני עושה רצון ה', בזה שאני מקיים מצוותיו, הגם שאני מבין, שצריכים לקיים מצות המלך בחשיבות יותר גדולה, מכפי שאני מתייחס לעשיית המצות, אבל אין בידי להעריך את חשיבות המעשה, אפילו שהמעשה אינו בשלימות. אבל אני שמח בזה, שה' נתן לי רצון וחשק, לעשות משהו בקיום תו"מ, אפילו שאין המעשים האלו חשובים כל כך. אבל לי גם זה חשוב, בזה שיש לי עתה מקום לומר, שאני עושה רצון ה'.

ומזה האדם צריך לקבל חיות ושמחה, מטעם שזה הוא אמת, שהבורא הוא גדול. לכן האדם, בזמן שיש לו רצון לעשות משהו בעבודה, זהו חשוב מאוד. והאדם צריך להאמין, אפילו כשהאדם עושה מעשים בדרך הכפיה, גם זה חשוב, מטעם היות מבחינת המעשה אין מה להוסיף, והמעשה עושה את שלו.

לפיכך, כיון שהמרגלים לא הלכו גם בימין, לכן רצו לברוח מהמערכה, ואמרו, שגם הבורא לא יכול לעזור להם. כלומר, שהם הבינו, שהבורא צריך לקרב אותם בדרך שהם מבינים, לא בדרך שהתורה מחייבת אותנו, כמו שכתוב שיש "ב' כתובים, שמכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". לכן המרגלים, שסטו ללכת בקו שמאל ועזבו את הימין, לכן ראו, שאין הם יכולים ללכת ולירש ירושת הארץ. והכל היה מטעם שלא הלכו בדרך הנכונה, כפי שמשה סידר להם.

וזה שכתוב "למלך, שזימן לבנו אשה, ואמר, אני מראה אותה לך, (אבל) קונם, שאין אתה רואה אותה בביתך, אלא לבנך אני נותנה". ושאלנו, הלא המרגלים לא ראו אותה, שהיא נאה ובת טובים ועשירה. ויש לפרש זה על דרך עבודה, ש"אב ובן" הוא "סיבה ומסובב", ההווה נקרא "אב" והעתיד נקרא "בן". וברוחניות נקרא "ראיה", השגה. והיות שהם לא הלכו בדרך הנכונה, לכן לא יכלו לראותה "בביתך", היינו במצב שהם נמצאים בכלים דקבלה. אלא "לבנך", היינו לאחר שתעשו תשובה, היינו שתזכו לקבל כלים דהשפעה, אז אתם יכולים לראות את כל המעלות טובות שיש בירושת הארץ, מה שה' הבטיח לאבותינו.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ט – מאמר ל"ג / 1988/89 – מאמר 33

הזה"ק (שלח דף ח' ובהסולם אות י"ח) כתוב שם וזה לשונו "מקרא זה הסתכלתי בו, כיון שאמר שלמה, כי מקרה בני אדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה, כן כמות זה, ורוח אחד לכל, כי נמצא כאן פתח לאלו שאינם בני אמונה. ומשיב, אלא שחזר על אלו הדברים, שטפשי עולם אומרים, שהעולם הזה הולך במקרה, ואין הקב"ה משגיח עליהם. אלא מקרה האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם. ומה להם (אמר) שלמה. ואמר, ומי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה, ורוח הבהמה, היורדת היא למטה לארץ, העלה היא למעלה למקום עליון, ורוח הבהמה, היורדת היא למטה לארץ, שכתוב בו "בצלם אלקים עשה את האדם", וכתוב "נר ה' נשמת אדם", עד כאן לשונו.

נמצא, השאלה היא, כיון שאמר שלמה "כי מקרה אחד להם, כמות זה כן כמות זה, ורוח אחד לכולם", שואל הזה"ק, נמצא ששלמה נותן פתח לאלו שאינם בני אמונה. ומשיב, ששלמה אמר זה לדעת הטפשים. וכששלמה הסתכל על הטפשים קרא אותם "בהמה", כמו שכתוב "אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברום האלקים ולראות שהם בהמה המה להם". לברום, שבוררם אותם אלקים שיהיו לבדם, ולא יתחברו עם בני אדם שלא יביאו דעה זו לבני אדם.

ומה השיב להם שלמה: "ומי יודע רוח בני האדם, העולה הוא למעלה, היינו למקום עליון, למקום קדוש, להזין מאור העליון, ורוח הבהמה, היורדת הוא למטה לארץ, ואינו לאותו מקום, שהוא לכל בני האדם". ויש להבין זה בדרך העבודה, כלומר איך לומדים זה באדם אחד, שיהיה כלול מכל אותם המצבים, היינו שיהיו לו כל השאלות.

אלא הענין, כי בזמן שהאדם רוצה להתחיל לקיים תו"מ, אז האדם שולח מרגלים לרגל את ענין עבודת ה', את הכדאיות. אז היצה"ר מראה לו תמונות של אלה שעוסקים בתו"מ, שהם דואגים אך ורק לתועלת עצמם. והם אומרים, שהם עובדי ה'. והוא רואה, שהם עובדים עבור עצמם. ורק ההבדל הוא בזה, שהם אומרים, שהם רוצים, שה' ישלם תמורת עבודתם, והחילוניים אומרים, שמספיק להם לקבל שכר תמורת עבודתם מאדם כמוהו. אבל כולם עובדים לתועלת עצמם.

ואנחנו שמענו, כי אתם אומרים, שחז"ל אמרו "רשעים בחייהם נקראים מתים", מסיבת שהיות הבורא הוא המשפיע, לכן אלו אנשים שעובדים לתועלת עצמם, הם נפרדים מחיי החיים, לכן נקראים "מתים". ועוד הם מביאים ראיה לדבריהם, במה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז) "כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא". לכן על המרגלים של אדם, אומר הזה"ק, שאמר שלמה עליהם, היינו שחזר על אלו הדברים, שטפשי עולם אומרים, שהעולם הזה הולך במקרה ואין הקב"ה משגיח עליהם, אלא מקרה האדם ומקרה הבהמה כמות זה כן כמות זה, ורוח אחד לכולם. כלומר ששניהם נקראים "מתים", היינו בין דתיים ובין חילוניים, כולם עובדים לתועלת עצמם.

ושלמה אמר "ומי יודע רוח בני האדם, העולה הוא למעלה, ורוח הבהמה, היורדת היא למטה". פירוש, שאנו צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו (פסחים נ') "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

לכן, הגם כשמתחיל בעבודה, הוא מתחיל "שלא לשמה", היינו לתועלת עצמו, כדמיון האנשים שהם בבחינת "הבהמה", היינו שעוסקים רק בתאות בהמיות. אולם אלו שעוסקים בתאות בהמיות, בסופו של דבר לאיזו מדרגה הם יגיעו. על זה אמר שלמה, שהם יגיעו לדרגת "רוח הבהמה יורדת למטה לארץ", כלומר שהם יושארו בארציות, היינו בכלי קבלה לתועלת עצמם, שהוא דבר הנמוך ביותר, הנקרא "ארץ". מה שאם כן אלו שעוסקים בתו"מ, הגם שזה הוא "שלא לשמה", היינו לתועלת עצמם, מכל מקום "מתוך שלא לשמה בא לשמה", לכן הם יצאו מאהבה עצמית ויגיעו לידי השתוות, הצורה הנקראת "דבקות בה'", שיזכו לבחינת חיים, כמו שכתוב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום".

וזה שאומר שלמה "ומי יודע רוח בני האדם העולה הוא למעלה למקום עליון". שפירושו "ומי יודע" היינו שצריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "ומתוך שלא לשמה בא לשמה" ו"הבא לטהר מסייעין אותו". אם כן "ומי יודע" להעריך את זה ולהאמין בדברי חז"ל, לכן ממילא הם יבואו לדבקות ה', שזה נבחן ל"רוח של האדם". היינו, אלה שעוסקים בבחינת "אדם", והגם שהם עדיין בבחינת "בהמה", כלומר שעדיין הם עוסקים רק לתועלת עצמם.

ואאמו"ר אמר פירוש על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין". וקשית העולם היא, שהיה צריך לכתוב "יהיב חכמתא לטפשים". על זה תירץ, כי מי שרוצה להיות חכם, כבר נקרא "חכם". מה שאם כן מי שאין לו חשק בחכמה, הוא נקרא "טיפש", כמו שכתוב "לא יחפץ הכסיל בתבונה".

לכן אלה אנשים שרוצים להיות בחינת "אדם", כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם", שענין "אומות העולם" פירושו, ענין אהבה עצמית שיש באדם נקרא בחינת "אומות העולם". מה שאם כן בחינת "ישראל" הוא כידוע בחינת ישר-אל, שפירושו, אצל "ישראל" כל מה שיש לו הוא ישר לאל.

לכן כנ"ל, מי שרוצה ללכת בדרך להגיע לבחינת "אדם", כבר נאמר עליו הפסוק "ורוח בני האדם העולה הוא למעלה, למקום העליון, היינו לה'", שכתוב בו "בצלם אלקים עשה את האדם" וכתוב "נר ה' נשמת אדם". שפירושו "בצלם אלקים" הוא, כמו שה' הוא המשפיע, כמו כן האדם צריך להגיע לדרגה זו להיות משפיע. והגם שהאדם מתחיל את העבודה בשלא לשמה, ואיך האדם יכול להגיע לדרגת משפיע. והתשובה היא כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל הזה"ק "במה". ומשיב "בנשמתא קדישא", היינו שה' נותן לו נשמה וע"י הוא מקבל את הסיוע. וזהו פירוש "נר אלקים נשמת אדם".

וזה שאומר "אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם", שמפרש הזה"ק "לברם", שבררם אותם אלקים, שיהיו לבדם ולא יתחברו עם בני אדם, שלא יביאו דעה זו לבני אדם. שפירושו בבחינת עבודה הוא, שהאדם צריך להיזהר מטענת המרגלים שלו, שרוצים להביא לו דעת הבהמה. ולומר, שאל ישגיחו על דעת האדם, היינו שהגוף יכול להגיע לבחינת האדם, שהדעת הבהמית שלהם לא נותנת להם להסתכל על דעת האדם. לכן שלמה מזהיר אותם, שצריכים שמירה יתירה, שלא יהא נמשכים אחרי הדעה שלהם.

וזה שאומר "לברם", היינו שבררם, שיהיו לבדם, כנ"ל. כלומר, שהמרגלים באים בטענות, כי מקרה אחד להם, היינו ששניהם נשארים בבחינת "מות", היינו בבחינת הפירוד, כנ"ל, כי שניהם עובדים לתועלת עצמם, ושניהם נקראים "רשעים בחייהם נקראים מתים". וצריכים להתחזק ולא לשמוע בקול המרגלים, ולא להסתכל על הדעה שלהם, מה שהם אומרים, שחבל על העבודה, שבין כך ובין כך אתה תישאר בבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", אל כן מה לך לתת עבודה בחנם, אם אתה לא תרויח כלום. ובכח זה שולטים אלה הטפשים, שהם בחינת "בהמה", על גופו של אדם.

ובעיקר טענת המרגלים היא, שנכון שהיה כדאי לעבוד לתועלת ה', אם היה מגולה הטעם בתו"מ. על כל פנים, בשיעור שמגולה תענוג בתאוה הבהמית, ואנו רואים שעל התו"מ, שאנו אומרים "כי הם חיינו ואורך ימינו", אין לנו שום טעם והרגש, ובתאות הבהמית אנו כן מרגישים טעם. אם כן מדוע הקב"ה עשה לנו הסתרה כל כך גדולה. הלא היה יותר טוב, אם הקב"ה היה מגלה את עצמו לתחתונים. ובשביל מה אנו צריכים לעבוד הכל בבחינת אמונה, שדרך האמונה מרחקת את האנשים מללכת בדרך ה'. לכן המרגלים אומרים, שבכלל אין הדרך הזאת מתקבלת על הדעת.

ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאם היה מגולה את הטעם של תו"מ, אז לא היתה שום מציאות לעשות בחירה, היינו לעשות משהו לתועלת הבורא. כי אנו רואים בתענוגים גשמיים, ששם אמר האר"י הקדוש, שכל הטעם שיש בגשמיות הוא רק נהירו דקיק ממה שיש ברוחניות. ואיך קשה לכוון אותם בעמ"נ להשפיע. ובטח על תענוגים גדולים לא תהיה שום אפשרות לקיים אותם בעמ"נ להשפיע.

ואין לשאול, אם היה מגולה את השגחתו יתברך בבחינת טוב ומטיב, היו כל הנבראים בטלים אליו "כנר בפני אבוקה". והתשובה היא, כי בזמן שמורגש את הטוב ועונג, אז הרצון לקבל לא היה יכול להסתכל על הבושה, אלא היה רוצה לקבל אפילו שיש בושה, כמו שאנו בתאוות גשמיות, שאין האדם מסתכל על שום בושה, אלא התשוקה דוחפת אותו לקבל. רק אח"כ האדם מתחרט, היינו לאחר שהתשוקה עברה ממנו, אז הוא מתחיל להתבייש, איך שהוא היה מקודם כמו בהמה, בלי שום בושה, שזה ענין מה שאמרו חז"ל "רשעים מלאים חרטות", שענין "רשע בעבודה" הפירוש שהאדם בעצמו בא לידי הרגשה שהוא רשע. אז האדם מתחיל להתבייש על מה שהוא עשה.

כמו כן ברוחניות, אם היה מגולה את הטוב והעונג, היה האדם מקבל אותו בע"מ לקבל. רק אח"כ, לאחר שמילא את תשוקתו, היה מתבייש. ולא היתה לו שום עצה לתקן את עצמו. מה שאם כן בזמן שיש הסתרה, והאדם מתחיל לעבוד באמונה למעלה מהדעת, אז האדם מתחיל לעשות תרגילים על ענין איסור של קבלה עצמית. לכן לאחר שהשקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, והגם שאין האדם יכול להגיע לידי דרגה זו בלי עזרה מלמעלה, אולם האדם כשהוא מבקש עזרה, הוא מבקש שיתנו לו עזרה, שיהיה בידו כח לקבל בע"מ להשפיע. לכן לא שייך לומר, שהאדם היה רואה את גדלות ה' והיה מתבטל אליו, אלא היה מקבל תענוג של רצון לקבל לעצמו.

מה שאם כן כשאדם עובד מקודם בזמן הסתרה בע"מ להשפיע, הוא אומר להבורא, אני רוצה לעבוד לפניך בלי שום תנאים, היינו אפילו שאני לא ארגיש גדלותך, אלא אני רוצה להאמין, שאתה גדול וכדאי לעבוד בשבילך. נמצא, שהוא מסכים לעבוד לה' בלי שום תנאי. והגם שהוא לא יכול, אבל הוא מבקש מה', שיתן לו הכח הזה, שיעבוד אפילו בלי שום הרגש, רק בלתי ה' לבדו.

וזה, כשהאדם בא לידי דרגה זו, שהוא מוכן לעבוד בלי שום תמורה, זה נקרא בלשון חז"ל, שהוא לומד "תורה לשמה", בלי שום תמורה. ואז הוא זוכה לגילוי רזי תורה. שאז מתחילה עבודת המסכים, היינו שכבר הוא מסוגל לראות הסעודה. אבל הוא צריך אז לעשות חשבון, כמה שהוא יכול לקבל מהסעודה בע"מ להשפיע, את שיעור הזה הוא יקח ולא יותר.

נמצא, שיש כאן להבחין, לדוגמא, שכבר הוא רואה שנותנו לו, למשל, חמש מנות לאכול. אבל הוא רק רואה אותם. ואיזה טעם שיש להם, זה הוא לא יודע, כיון שעדיין לא טעם מהם כלום. אבל היות שהוא איש נאמן, היינו שכבר בטוח שלא יקבל בעמ"נ לקבל, אז כבר הוא יכול לראות את הסעודה, כיון שכבר הגיע לדרגה "שלא יקבל בע"מ לקבל".

לכן, הגם שהוא רואה את הסעודה, אבל עדיין לא טעם מטרם שעשה זווג דהכאה, המכונה "הכוונה", כמה שהוא יכול לקבל מהסעודה בע"מ להשפיע. ולאחר שעשה את הזווג דהכאה, אז הוא טועם מהסעודה. מה שאין כן אם הוא עדיין לא מסוגל לקבל בע"מ להשפיע, אז עדיין הצמצום וההסתר שורה עליו ואינו רואה שום דבר. לכן, דוקא בזמן שהאדם מסוגל לעבוד בלי שום דעת ושכל, רק הכל למעלה מהדעת, ושזה נקרא "לשמה", אז הוא זוכה לגילוי רזי תורה.

נמצא, שעיקר החטא של המרגלים הוא, הגם שהם לא אומרים שקר אלא האמת, שאומרים דוקא לפי השכל והדעת שלהם, לכן כל החטא הוא במה שלא מאמינים, שה' עוזר לכולם, שצריכים להאמין "סומך ה' לכל הנופלים ". ואם האדם אומר, שהוא כל כך בשפלות, שאין הקב"ה יכול לעזור לו, נמצא שהוא פוגם באמונה, שאינו מאמין, שה' הוא כל יכול. ומאוד קשה לאדם במצבים כאלו, בזמן שבאות לאדם המחשבות כאלו.

והכי קשה הוא, במה שהאדם חושב, שהוא רואה את האמת, שהוא חס ושלום לא מאשים אף אחד, במה שהוא בורח מהמערכה. אלא שאומר, נכון שה' הצדיק, אבל מה אני יכול לעשות, שאין לי כח התגברות על הרצון לקבל שלי, היות שאין המידות רעות שלי דומות לאחרים. לכן אני מוכרח לעזוב את העבודה, ואין לי עוד על מה לקוות.

ולפעמים הוא אומר אחרת, כלומר, שאין אני אומר שהחברים שלי הם יותר טובים, אלא הם לא כל כך רואים את האמת, והם חושבים, שהם עושים משהו ברוחניות, לכן אין הם מרגישים את הענין במצב הקיים, שהם לא זזים שום שעל קדימה, לכן הם יכולים להמשיך בעבודה, ולא ניכר עליהם שום חסרון בעבודה שלהם, לכן הם תמיד שבעי רצון.

ולא חשוב מהי הסיבה שהאדם בורח מן המערכה, אלא העיקר שקשה אז להאדם שיאמין שה' יכול לעזור לכולם, שכנגדו יתברך אין שייך לומר שרק לגדולים הוא יכול לעזור, מה שאין כן לקטנים לא. נמצא, בזה הוא פוגם באמונת ה'. אלא שהאדם צריך להאמין כנ"ל בסוד "סומך ה' לכל הנופלים".

ובהאמור יוצא, כי ענין מרגלים הוא מחוסר אמונה, כלומר, שכל החסרונות מה שהם אומרים לאדם:

א) שזה קשה, מטעם שהוא נגד טבע הגוף, היות שהגוף רוצה להתקיים, וכאן אומרים לו, שצריכים לעבוד את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך", וזהו בבחינת "ליבא".

ב) שצריכים להאמין, כלומר שכל העבודה מבוססת על יסוד שהוא למעלה מהדעת, אם כן איך יש מציאות שהאדם יוכל ללכת בדרך הזה.

אם כן, אנו רואים שהמרגלים הנ"ל אינם אומרים שקר. אם כן איזה חטא יש בדברי המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, כמו שאומר הזה"ק, שארץ ישראל הכוונה על מלכות שמים, שנקראת "ארץ ישראל". וזה שייך רק לבחינת "ישראל". אבל הם אמרו, אין אנחנו רואים שיש מציאות לזכות לזה מב' טעמים הנ"ל, אלא החטא הוא, שלא היו מאמינים בגדלות ה', שהוא כל יכול, ולא היו מאמינים באמונת חכמים, שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו".

לכן התיקון הוא להתפלל לה', שרק הוא יכול לעזור על זה, ולהאמין "כי אתה שומע תפלת כל פה", כמו שפרש אאמו"ר זצ"ל "כל פה", אפילו הפה השפל ביותר שאין למטה הימנו.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ה – מאמר כ"ח / 1984/85 – מאמר 28

הנה הזה"ק מפרש את ענין מרגלים, ששלח משה לתור את הארץ (שלח דף כ' ובהסולם אות נ"ו, נ"ז, נ"ח) על ארץ הרוחני וזה לשונו "מה כתוב שהקב"ה אומר להם עלו זה בנגב, השתדלו בתורה, וממנה תדעו אותו העולם. וראיתם את הארץ מה היא, היינו שתראו ממנה אותו העולם, שאני מביאכם בו. ואת העם היושב עליה, הם הצדיקים שבגן עדן.

החזק הוא הרפה, היינו, בה תראו, אם זכו לכל זה משום שהתגברו על יצר שלהם בחזקה ושברו אותו, או ברפיון בלי יגיעה. או אם נחזקו בתורה לעסוק בה יומם ולילה, או שהרפו ידיהם ממנה, ועם כל זה זכו לכל זה.

המעט הוא, אם רב. אם רבים הם העוסקים בעבודתי ומתחזקים בתורה, וזכו לכל זה, או לא.
ומה הארץ, השמנה היא אם רזה. בתורה תדעו מה הארץ, היינו מה הוא עולם ההוא, אם מרובה בה טוב העליון ליושביה, או אם יחסר בה כלום.

ויעלו בנגב ויבוא עד חברון. ויעלו בנגב פירושו, שבני אדם עולים בתוכה, בתורה. בנגב, היינו בלב עצל, כמי שמשתדל בחנם ביבשות, שחושב שאין בה שכר. הוא רואה שעושר עולם הזה אבד בשבילה. הוא חושב שהכל הוא אבוד. בנגב, היינו, חרבו המים.

ויבוא עד חברון, היינו שבא להתחבר עם התורה. וחברון שבע שנים נבנתה, אלו הם ע' פנים לתורה.

ויבואו עד נחל אשכול, אלו הם דברי אגדה ודרוש, התלויים מצד האמונה.

ויכרתו משם זמורה, למדו משם ראשי פרקים, ראשי דברים.

אלו שהם בני אמונה שמחים בדברים, והדברים מתברכים בתוכם, ומסתכלים שהם שורש אחד ועיקר אחד ולא נמצא בהם פירוד.

אלו שאינם נמצאים בני אמונה, ואינם לומדים תורה לשמה, עושים האמונה, שהיא המלכות, בפירוד מז"א, משום שאינם מאמינים שהם עיקר אחד ושורש אחד. זה שאומר וישאוהו במוט בשנים, שעשו פירוד בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.

ומן הרימונים ומן התאנים, שמו אלו הדברים לגמרי לס"א, לצד המינים ולצד הפירוד. כי רימונים הוא מלשון מינים, ותאנים הוא מלשון וה' אינה לידו, דהיינו מקרה, שאינם מאמינים בהשגחה, ואומרים על הכל מקרה הוא, ומפרידים השם יתברך מן העולם.

וישובו מתור הארץ. היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם. וישבנו בין הירודים שבעם. ולעולם ההוא, מי יזכה, ומי יבוא לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך. ויספרו לו ויאמרו, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו, וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה. אפס כי עז העם, עז הוא העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה. מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. ודאי אפס, כי עז העם היושב בארץ, מי שרוצה לזכות בה צריך שיהיה עז בעשירות, כמו שהכתוב אומר, ועשיר יענה עזות.

והערים גדולות בצורות. דהיינו בתים מלאים כל טוב, שלא יחסר בהם כלום.
ועם כל זה, וגם ילידי הענק ראינו שם. דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי, משום שהתורה מתשת כוחו של אדם, מי יוכל לזכות בה.

ועוד, עמלק יושב בארץ הנגב. שאם יאמר האדם, שאפילו בכל זה יזכה להתגבר, עמלק יושב בארץ הנגב, הרי יצה"ר, הקטיגור המקטרג על האדם, נמצא תמיד בגוף.

בדברים אלו, ויניאו את לב בני ישראל, משום שהוציאו שם רע עליה.

אינון בני מהימנותא. אלו בני האמונה, מה אמרו, אם חפץ בנו ה' ונתנה לנו. דהיינו כיון שאדם משתדל ברצון הלב להקב"ה, יזכה בה, כי אינו רוצה ממנו אלא הלב.

אבל אך בה' אל תמרודו. אבל צריכים שלא למרוד בתורה, כי התורה אינה צריכה עשירות ולא כלי כסף וזהב.

ואתם אל תיראו את עם הארץ. כי גוף שבור אם יעסוק בתורה ימצא רפואה בכל, וכל המקטרגים, שיש על האדם, מתהפכים לו לעוזרים", עד כאן לשונו.

לפי מה שמבאר הזה"ק, את ענין המרגלים בקשר לכניסת האדם לעבודת הקודש, שמכונה באופן כללי "לקבל על עצמו עול מלכות שמים", שע"י זה זוכים לקבלת התורה, כמו שהיה במעמד הר סיני, שאמרו "נעשה ונשמע", כמו כל אחד ואחד שרוצה לזכות להתורה הוא צריך לעבור זמן, הנקרא בחינת "נעשה", ואח"כ הוא יכול לזכות לבחינת "נשמע".

ובענין "נעשה" יש הרבה מדרגות. באופן כללי הוא מתחלק לב' אופנים:

א) חלק הנגלה, שנקרא שמקיים במעשה את התורה והמצות, שלומד ביום ובלילה ונזהר במצות על כל פרטיה ודקדוקיה, שאין לו עוד מה להוסיף מבחינת המעשה. וכוונתו, שעושה הכל לשם שמים לקיים מצות המלך, ותמורת זה הוא יקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב. ובבחינה זו הוא נקרא "צדיק".

ב) חלק הנסתר. הוא בחינת הנסתר שבתורה, שהוא בחינת הכוונה, שמה שהאדם מכוון בעת עשיתו, זהו נסתר מבני אדם. ובעיקר שנסתר מהאדם עצמו, משום שעבודה זו צריכה להיות למעלה מהדעת. אם כן אין הדעת יכולה לעשות בקורת על עבודתו, אם הוא הולך בדרך העולה לדבקות ה', היינו אם הולך על המסלול שנקרא "בעל מנת להשפיע", שנקרא "שלא על מנת לקבל פרס".

אם כן זהו נסתר, כיון שהוא עובד בלא שכר, אם כן השכר נסתר ממנו. פירוש, האדם העובד בשכר, הוא יודע שהוא עובד בסדר, כיון שמקבל שכר. אבל מי שעובד בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו שהבורא יהנה, אז אין הוא יכול לראות אם הבורא נהנה מעבודתו. אלא הוא צריך להאמין שהבורא נהנה. נמצא, שגם השכר נקרא "עמ"נ להשפיע", והוא גם כן למעלה מהדעת. ויש עוד טעמים, שנקראים "חלק הנסתר".

ועבודה זו שייכת לא להכלל כולו אלא לאנשים פרטים, כמו שאומר הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות תשובה) וזה לשונו "ואומרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדים את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותם לענין זה בנחת, עד שישיגהו וידעהו ויעבדהו מאהבה".

וענין מרגלים, מתחיל בעיקר אצל האדם בזמן שרוצה ללכת בדרך הדביקות, שהוא בבחינת להשפיע, שאז באים המרגלים עם טענותיהם הצודקות לפי שכל שלהם, שנותנים להבין בדרך השכל, שהצדק עמהם.

כי ידוע מה שאומר הזה"ק "כי כל אדם הוא עולם קטן", היינו שכלול משבעים אומות וגם מבחינת ישראל, שפירוש הדבר הוא, היות שיש שבע מידות, שהם שבע ספירות. וכנגדם יש שבע מידות בסטרא אחרא. וכל אחת כלולה מעשר, הרי הם שבעים. ושלכל אומה ואומה יש לה תאוה משלה, ורוצה לשלוט את התאוה שלה על כולם. וגם לעם ישראל שבאדם יש לו גם כן תאוה מיוחדת, שהיא להידבק בה'.

יש כלל, שאין אדם יכול להילחם עם עצמו, אלא לזה צריכים כח מיוחד, שאדם תהיה לו היכולת ללכת נגד דעותיו. מה שאם כן להילחם עם השני, אז יש לו כח ועצמה, אם הוא מבין שדעתו הוא דעת אמיתי, ואף פעם לא רוצה להיכנע בפני דעתו של השני.

ולפי זה, אם השבעים אומות נמצאים באדם עצמו, איך הוא יכול להילחם עם עצמו. זאת אומרת, פעם גוברת על השבעים אומות איזו אומה עם התאוה שלה, אז האדם תחת שליטת תאוה זו. אז האדם, שהוא חושב על עצמו, אז הוא רואה שזוהי התאוה שלו, ולא אומר שמישהו מע' אומות רוצה לשלוט עליו, אלא שהוא חושב שזה הוא בעצמו, ועם עצמו מאוד קשה להילחם.

לכן האדם צריך לעשות ציור לעצמו, שיש לו בגוף שבעים אומות וגם עם ישראל. והוא צריך לקבוע לעצמו לאיזה עם הוא שייך. היינו שיש כלל, כל אדם אוהב את המולדת שלו והוא הולך ללחום לטובת המולדת. אם כן הוא צריך לקבוע בעצמו, אם הוא שייך לעם ישראל או לאיזה אומה מע' אומות. ואם הוא קובע לעצמו, שהוא שייך לעם ישראל, ואז הוא יכול להילחם עם הע' אומות, בזמן שהוא רואה, שהם באים להילחם.

ואז הוא רואה, שהע' אומות רוצים לכלות את עם ישראל, כמו שכתוב בהגדה של פסח "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם". ואם הוא יודע בעצמו שהוא שייך לעם ישראל, אז יש לו כח להילחם עם הע' אומות. כי יש כח בהטבע להילחם לטובת המולדת, כיון שהוא יודע, שהוא "ישראלי", והם רוצים לכלות אותו. נמצא, שיש כאילו שני גופים הלוחמים זה עם זה. אז יש לו כח להילחם.

נמצא, כאן, כשמדברים בעבודת ה', אז "עם ישראל" נקרא מה שהוא ישר-אל, הוא רוצה להידבק בה', שהוא רוצה מלכות, היינו לקבל על עצמו עול מלכות שמים. ומלכות נקראת "אל", כמו שכתוב בזה"ק (קרח דף ה' ובהסולם אות י"ד) וזה לשונו "וזה שכתוב ואל זועם בכל יום, שהוא המלכות, וע' אומות שבו מתנגדים לזה, ולוחמים עם בחינת ישראל שבו, ורוצים עם כל מיני תחבולות לבטל ולכלות את בחינת ישראל, הנמצא בגופו של אדם".

וכאן, בהעבודה דבחינת הכוונה, שהוא רוצה לכוון ללכת דוקא בבחינת להשפיע, אז מתחילה טענת המרגלים, מה שהזה"ק מפרש את טענותיהם לפי הפסוקים, הכתובים בתורה, שהם חולקים ולוחמים עם בחינת "ישראל" שבו, ורוצים לכלותם מעל פני האדמה. היינו שאל ידמה לו, שיגיע לזה שהוא חשב להגיע עם כל מיני טענות, שהם לוחמים עמו. כי הבסיס של ע' אומות הוא על הרצון לקבל, ובחינת ישראל הוא דוקא להתבטל אליו יתברך בלי שום תמורה כלל. ולכן דוקא בזמן שהאדם רוצה ללכת נגד דעתם, אז מתחילה עיקר טענת המרגלים, שנותנים להבין על פי שכל, שאין לו שום סיכויים להגיע להמטרה, מה שהוא חושב להגיע.

אבל יש לפעמים, שהמרגלים באים לאדם להבין דבר, שקשה מכל מה שהמרגלים טוענים. שהם אומרים לאדם, תדע, לאדם שפל כמוך אין הקב"ה יכול לעזור. וזה קשה מכולם, כי הסדר הוא, שבכל עת שיש צרה לאדם, יש לו מקום להתפלל. מה שאם כן כשהם באים בטענות לאדם, שחבל על עבודה שלך, משום שאין הקב"ה יכול לעזור, אם כן לקחו ממנו מקום התפלה, כי מה יש לו לעשות אז, ולמי הוא יכול לפנות שיעזור לו.

ובזה"ק (אות פ"ב ובהסולם) אומר וזה לשונו "אמר ר' יוסי, עצה לקחו לעצמם, להוציא שם רע על הכל. מהו, על הכל. היינו על הארץ ועל הקב"ה. אמר ר' יצחק, על הארץ, נכון הוא. על הקב"ה, מאין לנו. אמר לו, זה משמע משכתוב, אפס כי עז העם. שפירושו, מי יכול להם. כי עז העם, הוא בדיוק, כלומר, שאפילו הקב"ה לא יוכל להם. והוציאו שם רע על הקב"ה".

ועל כל הדברים של המרגלים, שבאים לאדם, אין לו שום עצה להתווכח עמהם עם השכל, או לחכות עד שיהיה לו מה לתרץ להם, ובינתיים להיות תחת שליטתם. אלא שהוא צריך לדעת, כי אף פעם לא יוכל לתרץ את קושיתם עם השכל החיצוני. אלא דוקא מתי שיזכה לשכל הפנימי, אז תהיה לו שפה, מה להסביר להם. ובינתים הוא צריך ללכת למעלה מהשכל, היינו לומר, אף על פי שהשכל הוא דבר חשוב מאוד, ומכל מקום אמונה עומדת למעלה בחשיבות מהשכל. לכן אין לו ללכת על פי השכל, אלא לפי דרך האמונה, להאמין מה שרבותינו אמרו לנו, שהאדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בבחינת אמונה למעלה מהדעת. ואז אין שום מקום לטענת המרגלים, כיון שהם מדברים רק בתוך הדעת של השכל החיצוני.

וזה ענין שאמרו ישראל בעת הכנה לקבלת התורה "נעשה" ואח"כ "נשמע", שענין "עשיה" נקרא בלי שכל חיצוני, אלא הוא עושה על חשבון המצוה, שבטח המצוה יודע מה שטוב בשבילו ומה לא, היינו מה שטוב עבור האדם ומה לא. אבל נשאלת שאלה גדולה, ומדוע הקב"ה נתן לנו שכל חיצוני, ובהשכל הזה אנו משתמשים בכל דבר ודבר. וכאן בעבודת ה', אנו צריכים ללכת נגד השכל הזה, ולא עם השכל שאנו נולדנו בו.

זה בא משום שהקב"ה רצה, שיבקשו עזרה ממנו. והעזרה שהוא נותן, היא בחינת אור התורה. ואם הם היו יכולים ללכת בלי עזרת ה', אז לא היה להם שום צורך לאור התורה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". לכן כדי שיהיה לו צורך להמשיך את אור תורה, לכן ניתנה לנו עבודה זו בבחינת הסתר על הכוונה, שהאדם יהא נצרך לשכל פנימי. כי מצד שכל החיצוני עשה הקב"ה שלא יתן שום עזרה לעבודה, אלא להיפוך, שהוא יהיה המפריע לו לעבודה דעמ"נ להשפיע. וזהו מה שכתוב בזה"ק (נח דף כ"ג ובהסולם אות ס"ג) וזה לשונו "אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש".

וע"י זה יש צורך לאדם לזכות לנרנח"י השייך לשורש נשמתו. לכן נעשה תיקון של הסתרה, שהוא הדעת, היינו השכל החיצוני של האדם יהיה נגד עבודה של לשם שמים, שזה נקרא "בתוך הדעת" של השכל החיצוני, מה שהוא עושה כל החשבונות להאדם, שלא כדאי לו לעבוד בעמ"נ להשפיע. וכשהוא מתגבר ולא בורח מהמערכה, ומתפלל להבורא שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת, היינו שלא יהיה תחת שליטת הרצון לקבל, אז כשהבורא עוזר לו, אז הוא מקבל שכל פנימי, הנקרא "דעת פנימית". אז, על ידי דעת הזה, כבר הגוף מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא, כמו שכתוב "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אותו", היינו היצה"ר.

נמצא, בזמן שהוא בתוך הדעת, היינו שהשכל אומר לו, שכדאי לעבוד עבודה זו, הוא כבר מסוגל לתת כוחות עבודה. לכן כשיש לו שכל חיצוני, אז הדעת מחייבת אותו, היינו על הכוונה בעמ"נ לקבל. וזה נקרא "בתוך הדעת". ובזמן שהוא זוכה לשכל הפנימי, היינו לדעת פנימית, אז השכל מחייב אותו, שכדאי לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשנ"א – מאמר ל"ד / 1990/91 – מאמר 34

הזה"ק (בהעלותך דף נ"ב ובהסולם אות ק"מ) אומר וזו לשונו "אמר ר' אבא, הרע שבלב, האחוז בכל אברי הגוף, עושה להם את זה, יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. יש רעה זו היא תוקף הרע שבלב, שרוצה לשלוט בדברי עוה"ז, ואינו משגיח בדברי עולם ההוא כלום. שואל, למה הלב רע. ומשיב, המקרא שלאחריו מוכיח. זה שאומר (קוהלת ו') איש אשר יתן לו אלקים עושר, ונכסים, וכבוד, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישלטנו האלקים לאכל ממנו כי איש נכרי יאכלנו. מקרא זה קשה, כיון שכתוב, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, למה ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו. הרי אינו חסר לנפשו כלום. ומשיב, שאדם, ההולך בעוה"ז, והקב"ה נותן לו עושר, כדי שיזכה בו לעוה"ב, וישאר אצלו קרן מכספו. מהו קרן. כסף ההוא, שהוא קיים לנצח, משום זה הוא צריך להשאיר אחריו קרן הזה. וקרן הזה יקבלו אחר שיצא מעוה"ז, משום שקרן הזה הוא עץ חיים של עולם ההוא, שהוא ז"א. ולא נמצא ממנו בעולם הזה, רק אותם הפירות שיוצאים ממנו. ועל כן הפירות שלו אוכל האדם, שזכה להם בעוה"ז, והקרן קיימת לו לעולם ההוא, לזכות בו בחיים עליונים שלמעלה. ומי שמטמא עצמו ונמשך אחר טובת עצמו, ואינו חסר לנפשו וגופו כלום, אז ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו, ולזכות באותו העושר", עד כאן לשונו.

ויש להבין בענין עבודה, מהו ש"אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא", בעבודה. וכן מהו הפירוש "אשר יתן לו אלקים עושר ונכסים וכבוד", בעבודה, שעל זה אמר "ולא ישליטנו האלקים, לאכל ממנו, כי איש נכרי יאכלנו".

ידוע, שיש לנו בעבודה בחינת עשיה, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות". כלומר, שהבורא ברא את האדם עם הרצון לקבל טוב ועונג, וכפי הרצון והחשק של האדם לאיזה דבר, כך האדם מסוגל להנות מהדבר. לכן אנו נולדנו עם רצון לקבל לתועלת עצמנו. ודבר זה אנו מיחסים להבורא.

והוא נתן לנו לעשות כלים אחרים, שהם כלים הפוכים להכלים שעשה הבורא, היינו שהכלים שהנבראים צריכים לעשות, הם רצון להשפיע להבורא. זאת אומרת, הכלים שהבורא עשה, הם שהנבראים יקבלו הנאה. והכלים שהנבראים צריכים לעשות, הם שהבורא יקבל הנאה. אולם, אם האדם נברא עם טבע של רצון לקבל, איך אפשר לשנות את הטבע.

התשובה היא, שיש סגולה, שעם הסגולה הזו יכולים לקבל טבע שני מהבורא, שעל זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", מטעם ש"המאור שבתורה מחזירו למוטב". היינו שע"י המאור שבתורה יקבלו בסופו של דבר הטבע השני, שהוא הרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז הם יזכו לבחינת דביקות, הנקראת "השתוות הצורה".

אולם עד שמגיעים להשגת הרצון להשפיע, האדם צריך לעבור כמה דרגות:

א) ראשית כל צריך האדם להבין, שצריכים להשיג את הרצון הזה. כי בזמן שהאדם הולך לעשות משהו, הוא הולך לראות, איך אנשים מתנהגים. כלומר, אם האנשים הנמצאים בסביבתו גם מבינים שצריכים לעשות הכל לשם שמים, ובטח האדם הולך לראות בין אלה העוסקים בתו"מ, והאדם רואה, שאין אף אחד הנמצא בקרבתו, שיהיה לו ענין לדאוג ולעשות עצות איך להשיג את הרצון להשפיע.

והסיבה שהוא לא רואה אצל אחרים, הטעם הוא פשוט, כי אלה לא עוסקים בדרך להגיע בע"מ להשפיע. אז הוא רואה האמת. אולם אלה שכן עוסקים בתו"מ בע"מ להשפיע, הם בטח עובדים בהצנע לכת, כי אם תהיה מגולה עבודה שלהם בחוץ, כבר תהיה מעורבת בעבודה שלהם בחינת חיצוניות. היות שיש טבע, כשהאדם רואה שיש מי שמסתכל על מעשיו שהוא עושה, אז האדם חושב שהשני מעריך את עבודתו, וממילא כבר יש לו כח לעבודה, לא מטעם שה' מחייב עבודתו, אלא השני, שהוא מסתכל עליו, הוא המחייב אותו לעבוד בתו"מ. לכן אלה שרוצים לעבוד לשם שמים, הם מצניעים את עבודתם בפני אחרים. לכן אין לאדם יכולת לראות, אם יש מי שהוא שעובד בע"מ להשפיע.

לכן יש להאדם עבודה גדולה, עד שבא לידי הרגשה, שחסר לו הרצון להשפיע. והגם שלפעמים האדם מתחיל להבין, שכן חסר לו הרצון להשפיע, אולם כנ"ל, כי בעת שהוא רואה, שיש הרבה אנשים, שעוסקים בתורה ומצות, והם אנשים בעלי שם, והוא לא רואה שיש להם חסרון, היינו שירגישו יסורים בגלל שאין להם רצון להשפיע. נמצא, שהעבודה הראשונה היא, שישתדל להשיג צורך לזכות להרצון להשפיע.

ב) לאחר שהוא כבר השיג צורך להרצון להשפיע, אולם לא תיכף ומיד שמתחיל להשיג חסרון, הוא מקבל תיכף את המילוי. וזהו מטעם, כי הרגשת החסרון תלויה גם כן בשיעור מה שמרגיש יסורים מזה שאין לו את הרצון להשפיע. אבל כשהאדם מתחיל להרגיש עד כמה שחסר לו זה, ורוצים מלמעלה שיהיה לו חסרון אמיתי, אז הוא מקבל מלמעלה עזרה בהרגשת החסרון. כלומר, שמראים לו עד כמה שהוא מרוחק מזה, כלומר, זה שהוא רואה איך שזה דבר קשה להשיג את הרצון להשפיע, וזה גורם לו חסרון גדול. אולם בגלל מה אנו צריכים לחסרון גדול. הטעם הוא, דבר שאינו חשוב, לא יודעים איך לשמור את הדבר שלא יאבד ממנו. לכן מטרם שיש לאדם חסרון אמיתי, לא נותנים לו מלמעלה את הדבר, כי החסרון וההשתוקקות מחשיבים את הדבר.

אבל דרך העבודה היא, בזמן שהאדם רואה, שקשה להשיג את מבוקשו, הוא בורח מהעבודה. ואומר, אני מאמין שיש אנשים שזכו, שה' נתן להם את הרצון להשפיע. וזה היה מטעם שהם היו יותר מוכשרים ממנו. אבל אדם כמוהו, שיש לו מדות יותר גרועות מאחרים, אין לו שום סכויים לזכות לזה. לכן הוא בורח מהמערכה ונכנס לעבוד בבחינת עבודת הכלל.

רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע".

ובהאמור יוצא, שתחילת עבודת האדם היא, שיקבל על עצמו בחינת מלכות שמים. היינו, במקום שהאדם היה דואג אך ורק למלאות רצונו של מלך זקן וכסיל , היינו שכל עבודתו היתה רק לתועלת עצמו, הוא קבל על עצמו מלך אחר, הנקרא "מלכות שמים", שהוא ממליך על עצמו את ה', על כל אבריו. כלומר, שכל אבריו ישמשו את הקב"ה. וזה נקרא בעבודה "יציאת מצרים", היינו "יציאה משליטת התועלת עצמו ולקבל על עצמו לשמש את ה'", כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים". שיש לפרש, שהוציא אותם משליטת הרצון לקבל לעצמו ונתן להםאת הרצון להשפיע, שזה נקרא "להיות לכם לאלקים", שאני נתתי לכם את הרצון להשפיע, שתוכלו לעבוד לשמי. וזה נקרא, שאני נתתי לכם את הכח להרגיש שאני ה'.

אולם איך האדם מקבל את ההרגשה הזו, שהרצון לקבל הוא דבר רע. מי מודיע להאדם שהוא צריך לתקן מעשיו. הנה בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד, ד"ה "ולפיכך") כותב שם וזו לשונו "ולפיכך הטביע הבורא יתברך יסורים, בענין הקבלה לעצמו, הטבוע באדם מעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום על ידי המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, בשיעור הכתוב "כל פעל ה' למענהו". ואז יפקח ה' את עיניו ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, ואז לוקח חלק בשמחתו יתברך שבעת בריאת העולם (כי אמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ")".

נמצא, שהמאור התורה הוא נותן להאדם את החסרון, שיהיה לו צורך לבקש מה', שיתן לו את הכח לקבל על עצמו עול מלכות שמים, וכל מעשיו יהיו לשם שמים. ואחר כך, כשהוא כבר זכה לבחינת מלכות שמים, יש מדרגה שניה, הנקראת בחינת "תורה", שהיא בחינת "שמותיו של הקב"ה", שזהו בחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".

ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק "משום שקרן הזה הוא עץ חיים של עולם ההוא, שהוא ז"א, ולא נמצא ממנו בעולם הזה רק אותם הפירות שיוצאים ממנו, ועל כן הפירות שלו אוכל האדם שזכה להם בעוה"ז, והקרן קיימת לו לעולם הבא". שיש לפרש מה שכתוב "והקרן קיימת לעוה"ב", שהוא ז"א, היות שז"א נקרא "תורה", וזה נקרא "עולם ההוא", היינו "עולם, הבא אחר עוה"ז", כי עוה"ז נקראת "מלכות" ועולם הבא "אחר". עולם הזה, הזה"ק מכנה אותו בשם "ז"א", שהוא "עץ חיים", בחינת "תורה".

וידוע, שסדר העבודה הוא, מקודם האדם צריך לזכות לבחינת מלכות שמים, שתהיה בע"מ להשפיע. ואיך האדם יכול לזכות לבחינת השפעה. וזהו כנ"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". נמצא שע"י התורה, היינו ע"י "המאור שבה מחזירו למוטב". נמצא, שהתורה היא אצלו בבחינת "עיטין" (עצות), איך להגיע לבחינת מלכות שמים, שמלכות נקראת "עוה"ז", ו"המאור, שמחזירו למוטב" נקרא "פירות". היינו, שהאדם רואה פירות מהעבודה שלו, היינו שהשתדל בתורה והשיג מזה פירות, ש"פירות" נקרא שכר מהעבודה. לכן יש לפרש, שהוא אוכל "פירות מהתורה", זה שזכה ע"י התורה לבחינת רצון להשפיע, הנקרא בחינת "מחזירו למוטב". וזה נקרא בחינת "תרי"ג עצות".

ואח"כ בא ענין של תרי"ג פיקודין, שזהו כבר עצם התורה בבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". וזה נקרא בחינת "תורה בעצם". וזה שאומר "ז"א הוא בחינת עץ חיים, שהוא תורה", וזהו והקרן קיימת לו לעוה"ב, שהוא בחינת תורה, שזה נקרא "קרן שהיא עצם התורה". מה שאין כן מלכות שמים, שהיא בחינת עוה"ז, שם התורה היא רק בבחינת פירות, היינו כנ"ל, שהיא רק "מאור התורה המחזירו למוטב". מה שאם כן ז"א נקרא "קרן שהיא עצם התורה". וזה נקרא "פירותיהם בעוה"ז", שהיא נקראת "מלכות", היינו בחינת אמונה בקביעות. ואח"כ באה מדרגה שניה, שנקראת "עוה"ב" היינו, שהוא בא אחר מלכות, שהוא בחינת ז"א, ארץ החיים, שהיא עצם התורה.

ובהאמור יש לפרש מה ששואל "למה הלב רע". ומשיב, זה שכתוב "איש אשר יתן לו אלקים עושר, ונכסים, וכבוד, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, ולא ישליטנו אלקים לאכל ממנו, כי איש נכרי יאכלנו". ושואל, כיון שכתוב "ואינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה", למה "ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו", הרי אינו חסר לנפשו כלום. ועל זה משיב, שענין ש"אדם אוכל פירותיהם בעוה"ז", כמו שביארנו, שהכוונה היא על בחינת מלכות שמים, זה שהמאור שבתורה מחזירו למוטב, המאור הזה נקרא "פירות". ואחר כך הוא בא לבחינת "הקרן קיימת לו לעוה"ב", כנ"ל, שזוכה לבחינת "עצם התורה". וזה נקרא "שלימות".

ובזה מתרץ הזה"ק וזה לשונו "ומי שמטמא עצמו, ונמשך אחר טובת עצמו, ואינו חסר לנפשו וגופו כלום, אז ולא ישליטנו האלקים לאכל ממנו, ולזכות באותו העושר".

שיש לפרש, כי "עושר" פירושו כי "אין עני אלא בדעת", היינו שהוא זכה ללמוד תורה ולדעת כל ההלכות. ויש לו נכסים, היינו שהוא יודע, שברוך ה' יש לו רכוש גדול של תורה ומצות ומעשים טובים, ויש לו כבוד, שיש לפרש, שכולם מכבדים אותו מטעם כבוד התורה, מכל מקום "ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו".

והטעם הוא, אף על פי שיש לו עושר וכבוד ומעשים טובים, מכל מקום היות שנמשך אחר טובת עצמו, היינו לתועלת עצמו, כמו שכתוב "ואינו חסר לנפשו כלום", כלומר, שכל דאגותיו, שלא יהיה חס ושלום חסרון בבחינת לתועלת עצמו, וממילא אין לו מה לאכול משהו מקדושה, אלא הכל הולך לסטרא אחרא.

וזה שכתוב "כי איש נכרי יאכלנו", היינו שהכל לקחו הקליפות, שהוא מטעם, שכל עבודתו היתה עבור הרצון לקבל, שזהו רשות הקליפות. נמצא, שכל העושר, שהוא היה חושב שיש לו דעת התורה, ונכסים, שהם הרכוש של תורה ומצות, הכל נמצא ברשות הקליפות.

ובזה נבין מה ששואל "למה הלב רע". יש לפרש מהו הרע שיש ברצון לקבל. ועל זה משיב "המקרא שלאחריו מוכיח זה שכתוב, איש אשר יתן לו האלקים עושר ונכסים". כלומר, הגם שה' נתן לו לעשות הרבה דברים בקדושה, אלא היות שהכל היה לתועלת עצמו, לכן נכנס הכל לרשות אחר. זה שכתוב "כי איש נכרי יאכלנו", היינו הקליפות, מטעם שהוא עבד בשבילם ולא בשביל הקדושה. אבל יש לדעת, בזמן שהאדם מתקן מעשיו, הוא מוציא הכל מהקליפות, וחוזר הכל לקדושה, כמו שכתוב "חיל בלע ויקיאנו".

ובהאמור, שיש ענין "פירות בעוה"ז" מבחינת "המאור שבה מחזירו למוטב", שמזה קבל מלכות שמים, שהעבודה היא בכדי לצאת משליטת הרצון לקבל ולעשות הכל בע"מ להשפיע. ואח"כ יש ענין "והקרן קיימת לו לעוה"ב", שהוא ענין תורה בבחינת "שמותיו של הקב"ה".

ואפשר לפרש מה שאומר הזה"ק (בהעלותך דף ט' ובהסולם אות כ"ו) וזו לשונו "כתוב, ולזבולון אמר, שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, מלמד שנשתתפו יחד, זה יצא ועשה מלחמה, וזה יושב ועוסק בתורה, וזה נותן חלק לזה, משללו, וזה נותן חלק לזה, מתורתו. כי יששכר הוא סוד תפארת, וזבולון הוא סוד מלכות. ועל כן ירש זבולון לצאת לעשות מלחמה, משום שהוא בחינת מלכות, דהיינו השפע ע"י מלחמות. ויששכר חלקו בתורה. ועל כן נשתתפו יחדיו, שיתברך זבולון מיששכר, כי הברכה שבתורה היא ברכת כל".

ויש לפרש, שענין שותפות של יששכר וזבולון בדרך העבודה הם בגוף אחד, כלומר שהעבודה צריכה להיות מסודרת בב' אופנים:

א) היא בחינת מלכות שמים, שאז יש ענין של מלחמת היצר, לצאת משליטת אהבה עצמית, ולקבל על עצמו שכל המעשים שלו יהיו בע"מ להשפיע. ואז, ע"י המלחמות הוא לוקח שלל. היינו שהוא לוקח כוחות של הרצון לקבל ומחליף אותם בהרצון להשפיע, שזה נקרא, שע"י המלחמה הוא מכניעו. ומוכרח הרצון לקבל לעשות הכל כפי רצונו, היינו שכל המעשים יהיו רק בע"מ להשפיע. ומאין בחינת זבולון לוקח כוחות, שיוכל לנצח את המלחמה. זה הוא לוקח מיששכר, היינו מתורתו של יששכר.

וזהו כנ"ל, כמו שכתוב "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין". וזה שאומר "וזה נותן חלק לזה מתורתו, כי יששכר הוא בחינת תפארת". ומתורתו של יששכר יש כח לזבולון לנצח את המלחמות. וזהו כנ"ל, שזה נקרא "אוכל פירותיהם בעוה"ז", היינו שהוא רואה את הפירות שהתורה מביאו. זאת אומרת, שהוא רואה, שע"י המאור שבתורה הוא זכה להרצון להשפיע, שפירות נקראים "רווחים מהעבודה".

וזהו כנ"ל, שהיא בחינת תרי"ג עיטין. וזה נקרא ש"יששכר נותן חלק לזה, מתורתו", שממנו הוא אוכל פירות. וזה שאומר "וזה נותן חלק משללו". שע"י השלל שזבולון נותן לו, הוא יושב ועוסק בתורה, שמשמע, שאם זבולון לא היה נותן לו משללו, כאילו לא היה יכול לזכות לתורה.

צריכים לפרש, שכאן מדברים מבחינת תורה, שהיא בחינת "שמותיו של הקב"ה", שהיא מבחינת "תרי"ג פיקודין", שהיא "עצם התורה" כנ"ל, שעצם התורה אי אפשר לזכות מטרם שהאדם זכה לבחינת אמונה, מלכות שמים בבחינת בע"מ להשפיע, שאז הרצון לקבל נכנע והרצון להשפיע הוא השולט.

לכן בזמן שיש להמלכות הרצון להשפיע, שלרצון הזה זכתה מלכות ע"י מלחמות, וזה נקרא, ש"לקחה שלל מהמלחמה", וכשהיא נותנת לו את הרצון להשפיע, אז הוא יכול "לשב באהלה של תורה", שבחינה זו היא מכנה בחינת "תפארת", ז"א. מה שאין כן אם אין עדיין בהמדרגה את הרצון להשפיע, אין מקום לבחינת עצם התורה. וזה נקרא "השותפות של יששכר וזבולון" בדרך העבודה, היינו כנ"ל, שמלכות יוצאת לבחינת מלחמות ובחינת ז"א, "הנקרא תורה", נותן להמלכות מתורתו.

היינו, שיש להבחין ב' אופנים בהתורה:

א) בבחינת "המאור שבה מחזירו למוטב", שמזה נמשכת בחינת "פירות" למלכות.

ב) בחינת "עצם התורה", שזה נקרא "והקרן קיימת לו לעוה"ב", שזה דוקא לאחר שיש כבר לבחינת מלכות הרצון להשפיע, שזכתה ע"י "המאור התורה" כנ"ל, הנקראת בחינת "פירות".

וזהו על דרך כמו שאמרו חז"ל, תפלה של יד היא לפני תפלין של ראש. כי תפלין של יד, אומר הזה"ק, הוא בחינת מלכות, יד כהה, כי צריכה התחזקות, כי במלכות שמים ישנן כל המלחמות בכדי להכניע את הרצון לקבל. ואח"כ בא תפלין של ראש, שהיא בחינת תורה.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשנ"א – מאמר ל' / 1990/91 – מאמר 30

הזה"ק אומר (בהעלותך דף כ"ב ובהסולם אות ס"ו) וזה לשונו "אמר ר' יוסי "איש איש" ב' פעמים. למה. ומשיב, איש שהוא איש, דהיינו שהוא ראוי לקבל נשמה עליונה, והוא פגם עצמו, משום שהוא גרם, שהוא טימא את עצמו. איש איש שפירושו, שראוי להיות איש, או בדרך רחוקה, הוא משום, שאדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה. כיון שמטמאים אותו למעלה, הרי הוא בדרך רחוקה מאותו המקום, והדרך שזרע ישראל אחוזים בו. אמר ר' יצחק והרי כתוב, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה, שזה משמע משכתוב או. אמר ר' יוסי, כאן, כשאומר טמא לנפש, הפירוש הוא מטרם שטמאו אותו מלמעלה. וכאן, כשאומר בדרך רחוקה, הפירוש הוא, אחר שטמאו אותו למעלה, ונפל לדרך רחוקה, שהיא הסטרא אחרא. ומשמע, שהן זה והן זה, לא ישרה עליו הקדושה שלמעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו", עד כאן לשונו.

חז"ל אמרו (שבת ק"ד) "בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו". ויש להבין מה שכתוב כאן, "שאדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה" ולא אומר שפותחין לו, אלא מטמאים אותו למעלה. ועוד יש להבין, מדוע פותחין לו, והלא "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו". ופרש רש"י, שאין הקב"ה בא בעלילה עם בריותיו (ע"ז ג'), אם כן מדוע נותנים לו מלמעלה איזה סיוע לרעתו של אדם. אדרבה מלמעלה צריכים לתת לו סיוע, כמו שאמרו "הבא ליטהר מסייעין אותו", ואם לא נותנים עזרה לטובתו, על כל פנים לא יעשו למעלה איזו פעולה לרעתו. ובטח יש הרבה תירוצים על דרך הפשט.

ויש לפרש זה על דרך העבודה. ידוע, שבזמן שהאדם מקיים תו"מ בבחינת הכלל, היינו בכדי לקבל שכר, ואינו שם לב לענין בע"מ להשפיע, אז האדם רואה, שבכל יום ויום הוא מתקדם בעבודה. משום שכך הוא האמת, שבבחינת חלק המעשה, כל מה שהאדם עושה, נרשם לשמו. ובמצב הזה, הנקרא "שלא לשמה", אין האדם מסוגל לראות שזה שלא לשמה. כלומר, שאין האדם מסוגל לראות, שיש כאן ענין חסרון, שצריך להיות לשמה, והוא עושה שלא לשמה. אלא באופן כללי מאירים לו המעשים, שהוא עושה.

ובשביל זה, אין האדם מסוגל לראות איזה חסרון על עצמו. זאת אומרת, שבבחינת הכלל יש תיקון, שהמעשים, מה שהוא עושה, מאירים לו בבחינת אור מקיף , שזהו תיקון בבחינת המעשה. לכן האדם צריך להיות זהיר, שלא לזלזל במעשי התו"מ, אפילו שהם בתכלית המעשה לבד, ואין שם שום כוונה, כלומר אפילו שהאדם עושה את המעשים בבחינת הכפיה, גם כן לדבר גדול יחשב.

לכן האנשים, שעדיין אינם מסוגלים לעבוד בבחינת הכוונה בעמ"נ להשפיע, יש להם תיקון כנ"ל, שלא רואים שום חסרון במעשיהם שהם עושים, בכדי שיהיו בשמחה בעבודתם, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". מה שאין כן בזמן שבאה לאדם מחשבה ורצון, שהוא מתחיל להרגיש, שבטח יש בקיום תו"מ ענין כוונה גם כן, והוא מתעורר לעשות מעשים שלא על מנת לקבל שכר אלא בע"מ להשפיע, אז מתחיל סדר חדש.

והסדר הוא, שהאדם עובר אז לעבוד בבחינת השמאל, שאז הוא מתחיל לעשות בקורת על מעשיו אם הם בע"מ להשפיע, והוא נכנס לעבודה, הנקראת "טומאה וטהרה", שפירושו, שהוא מתחיל לעבוד בענין טהרת הכלים. ואי אפשר לעבוד בענין טהרה, אם לא יודעים מקודם מהו טומאה. כלומר, לא מספיק מה שכתוב, שיש ענין טומאה, אלא שהאדם צריך להרגיש, מהם ההפסדים מטומאה, כלומר מה הוא מפסיד, בזה שהוא יודע שהוא נטמא. זאת אומרת, אם הוא לא היה טמא, מה הוא היה מרויח. ועכשיו, כשנטמא, מה הוא הפסיד.

היינו, הגם מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה יודע שיש ענין טומאה וטהרה, אבל הוא לא היה יודע, מדוע טומאה הוא דבר רע, וטהרה הוא דבר טוב. לכן מוטל על האדם לעסוק בענין הכרת הרע, היינו שישתדל להשיג, שענין רצון לקבל לתועלת עצמו נקרא "טומאה". זאת אומרת, שהטומאה הזו מרחקת אותו מקדושה, היינו מה', כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני, ה' אלקיכם", שפרושו "פרושים תהיו", היינו כמו שהבורא הוא המשפיע, כן האדם, צריכים כל מעשיו שהוא עושה שיהיו בבחינת משפיע, שזה נקרא "קדושה". וההיפך מזה נקרא "טומאה".

והאדם צריך לבקש מה', שיעזור לו להשיג את הרע, הנמצא ברצון לקבל לעצמו. כלומר, שה' יעזור לו להרגיש את ההפסד, שהרצון לקבל לעצמו מביאו. מה שאם כן אם היה לו הכח של הרצון להשפיע, כמה שהוא היה יכול להרויח. זאת אומרת, טומאה גדולה או טומאה קטנה, וכן להיפך, קדושה גדולה וקדושה קטנה, אינה נמדדת עם גדלה של טומאה וקדושה, אלא בשיעור היזקות,שהטומאה מביאה, ובשיעור החשיבות, מה שהקדושה מביאה. כלומר, כמה יסורים הוא מרגיש, כשהוא יודע שהוא טמא, וכמה תענוג הוא היה מרגיש, בזמן שהוא יודע, שהוא נמצא בקדושה.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שאמרו חז"ל "הבא לטמא פותחין לו". ושאלנו, "הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", אם כן מדוע "פותחין לו", שמשמע שמראים לו שהוא יכול להכנס הלאה בפנים הטומאה. מה שאין כן מטרם שבא לטמא, היה מקום הטומאה סגור. אלא רק בזמן שבא לטמא, פותחין לו. הלא מלמעלה היו צריכים לרחם על האדם, כמו שכתוב "ורחמיו על כל מעשיו".

ויש לפרש את ענין "הבא לטמא", שפרושו, האדם, שהוא רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, ובטח אי אפשר לעבוד בע"מ להשפיע אם הוא לא יודע את ההפסד של העבודה בע"מ לקבל, לכן הוא בא עכשיו לדעת את שיעור הרע שישנו בהרצון לקבל לעצמו. היינו, מהו שיעור הרע, הנמצא בהרצון לקבל, שהוא נקרא "טומאה", שהוא ההפך מהקדושה. והוא מבקש מה', שיודיע לו את שיעור הרע , הנמצא בהרצון לקבל, שהוא נקרא "טמא", היינו טמא לנפש. וכשהוא מבקש מהקב"ה שיעזור לו, על זה באה התשובה, "פותחין לו" לראות את הרע שיש בהטומאה של הרצון לקבל.

יש ב' בחינות:

א) הבא לטמא.

ב) שכבר רואה שהוא טמא, ורוצה לראות יותר מכפי שהוא רואה עתה. ואם הוא מבקש יותר לראות, נותנים לו עזרה מלמעלה, היינו כמו שכתוב כאן בזהר הקדוש "אדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה". היינו, לאחר שפותחין לו, שאז הוא רואה שנטמא, והוא מבקש הלאה, שיראו לו את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מהקדושה. אז מטמאים אותו מלמעלה, היינו שהוא מקבל עזרה מלמעלה, בזה שמראים לו את ההפסד שיש בהרצון לקבל לעצמו. וזה נקרא שהוא בא למצב של "הכרת הרע". ואז נולד בו צורך, הנקרא "כלי", שה' יעזור לו ויתן לו את הטהרה, כמו שכתוב "וזרקתי עליכם מים טהורים".

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מדוע אומר הזה"ק "אדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה". הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. והתשובה היא, זה שמטמאים אותו למעלה זה נקרא "עזרה", היינו שמסייעין לו מלמעלה לראות את האמת, איך שהרצון לקבל הוא רע וטמא, היות שהוא מבקש עכשיו את העזרה הזו, היינו לראות את האמת מהו רע.

ובהאמור יש לפרש מה שר' יצחק שואל על ר' יוסי, שאומר על הכתוב "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה", שדרך רחוקה גם כן היא בחינת טומאה, אלא מה שמטמאים אותו למעלה נקרא "דרך רחוקה". הלא כתוב "או בדרך רחוקה", משמע שהם ב' דברים, כלומר, שדרך רחוקה אין זה בחינת טומאה. ומתרץ ר' יוסי "כשאומר טמא לנפש", הפירוש הוא, מטרם שטמאו אותו מלמעלה. וכאן, כשאומר "בדרך רחוקה" הפירוש הוא, אחר שטמאו אותו למעלה, ונפל לדרך רחוקה, שהוא הסטרא אחרא.

ויש לפרש, שיש ב' בחינות בטומאה בדרך העבודה:

א) הבא לטמא, היינו הבא לראות אם הרצון לקבל, הוא בחינת טומאה, היינו שהוא מביא טמטום הלב. אז פותחין לו לראות את הרע. מה שאם כן מטרם שהאדם בא לטמא, היינו לראות את הרע שבו, יש תיקון מלמעלה, שאין האדם מסוגל לראות את הרע. כי יש כלל, ש"אין מראים לאדם את הרע יותר מכפי שמסוגל לתקן את עצמו", כמו בגשמיות, שאין אומרים לאדם את מחלתו האמיתית, אם אין האדם מסוגל לרפא את המחלה.

לכן דוקא מי שבא לטמא, היינו שהוא רוצה לראות את האמת, אז פותחין לו. ואם האדם רוצה ללכת קדימה, ומתפלל שיגלו לו את שיעורו האמיתי של הרע שיש בהרצון לקבל לעצמו, אז נותנים לו הסיוע מלמעלה, היינו שמטמאים אותו למעלה, כלומר ששולחים לו מלמעלה לראות, מהו ההיזק של טומאה. אז הוא מתחיל להתפלל מעומק הלב, שה' יתן לו את הרצון להשפיע במקום הרצון לקבל, שיש לו מצד הטבע, ושיתנו לו טבע שני, שהוא מתנה מלמעלה.

ובזה יש לפרש מה שכתוב "ומשמע שהן זה והן זה לא ישרה עליו הקדושה למעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו". כלומר, שהן כשהאדם נמצא בבחינה א', שהוא הבא לטמא, והן שנמצא במצב הב', שהוא בדרך רחוקה, שהראו לו מלמעלה איך שהוא מרוחק מקדושה, אין הוא יכול לעשות את הפסח בזמן שישראל עושים.

ויש לפרש, שבחינת "ישראל" הכוונה שכבר הוא בחינת "ישראל", היינו שהוא כבר במצב של ישר-אל, שפירושו שכל מעשיו הם ישר לה', שזה נבחן שהוא נמצא בבחינת קו ימין שהוא בחינת טהרה, היינו טהרת הכלים, שכל מעשיו הם לשם שמים. וזה נקרא בחינת "לשמה" כמו שאמרו "רבי מאיר אומר, הלומד תורה לשמה, מגלין לו רזי תורה", שיש לפרש, כיון שהאדם זכה לבחינת "ישראל", אז הזמן להקריב את קרבן פסח. שענין ישראל הוא בחינת טהרה. ובזמן שאדם נטהר, אז הזמן הקרבת הקרבן לה', שענין הקרבת הקרבן הוא בחינת שלמות.

וזהו כמו שכתוב בזה"ק (ויקרא ל"ט ובהסולם אות ק"ט) וזה לשונו "פתח ר' יהודה ואמר, עבדו את ה' בשמחה, ואם תאמר העבודה של הקרבן כך הוא, אי אפשר כי אדם ההוא עבר על מצות אדונו, על מצות התורה, ושב לפני אדונו, באיזה פנים יקום לפניו, אלא במה מתתקנות, הוא באלו הכהנים והלווים, שהם משלימים שמחה ורננה בשבילו".

ומפרש שם בהסולם, שענין זה יתוקן בסדר של ג' קוין. לכן משמע, כשמדברים בקרבן פסח, שהוא ענין של יציאת מצרים, לכן מוכרח להיות הרמז אצלנו בעבודה, שמקודם צריכים להגיע לטהרה, ואח"כ בא ענין של התקרבות, וזוכים לקדושה. אולם האדם צריך להאמין, בזמן שהוא נתעורר להכנס לעבודה, שזה בא לו מלמעלה, היינו מלמעלה מקרבין אותו, שיהיה לו קשר עם הקדושה.

ובטח הוא צריך לתת תודה לה', בזה שהוציאו ממצב השפלות, והעלה אותו לרשות דקדושה, היינו שהתחיל להרגיש, שיש מקום יותר גבוה לקבל ממנו פרנסה, שלאו דוקא שהפרנסה שלו תהיה כמו בעלי חיים, אלא שהוא צריך לקבל פרנסה מבחינת "מדבר". וכפי שהוא מרבה בהודיה, כך בשיעור הזה הוא מגדיל את ההרגשה.

אבל יחד עם זה עליו לדעת, שיש לבקש מה', שיעלה אותו למצב יותר גבוה מכפי שהוא נמצא. היינו, שיזכה לבחינת "תורה". זאת אומרת, הגם שהוא מצייר לעצמו, שהמצב שבו הוא נמצא, הוא חשוב מאוד, כלומר שאין בידו לצייר חשיבות יותר גדולה בעולם, מכל מקום הוא צריך לומר, שעד כמה שאני מצייר לעצמי את מצבי שאני נמצא עכשיו, שהוא חשוב מאוד, מכל מקום אין בידי לצייר את החשיבות האמיתית, שעד כמה שאני מצייר מצב של גדלות, אז אני צריך לומר, הגם שאני נותן תודה לה' עד כמה שאפשר, ומכל מקום למעלה מהדעת אני מאמין, שיש מצב יותר גדול מזה שאני נמצא עתה, ואני מבקש ממך, שתיתן לי מתנה יותר גדולה.

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהלים ע"א) "ואני תמיד איחל", היינו שיש מדרגות יותר גדולות, מכפי שאני יכול לצייר לעצמי, הגם שהאדם צריך לדעת, שעד כמה שהוא מחשיב את המצב של עכשיו, הוא באמת יותר חשוב, משום שאין בהשגת האדם להעריך רגע קטן של רוחניות, מכל מקום למעלה מהדעת הוא מאמין, ועל זה הוא מבקש.

וזה שכתוב "ואני תמיד איחל". היינו, שיהיה בידי לצייר, שיש יותר גדלות מכפי שאני יכול לצייר. וזה שכתוב "והוספתי על כל תהלתך". זאת אומרת, הגם שעתה אני מהלל אותך,אולם אני מבקש ממך, שאוכל להלל אותך יותר מכפי שאני מסוגל, ואני רוצה להוסיף על תהלתך.

אולם בזמן שהאדם צריך לעשות דין וחשבון על מצבו הרוחני, והאדם מביא לפני השופט שבלבו, שהוא יתן את הפסק דין, אם האדם חייב או זכאי. היינו, שהשופט לפעמים מזכה אותו, מטעם שאין ביכולתו לשלם את החובות, מה שהאדם צריך לתת. אז האדם צריך לרחמים. כלומר, שיש לפעמים שהשופט שבלבו שייך לרשעים, היינו לאלו אנשים שמרשיעים את קונם ולא את עצמם. נמצא, שהשופטים האלה גורמים, שהאדם ילך לבית הסוהר של פושעי המלך, כמו שכתוב (תהלים ק"ז) "ישבי חשך וצלמות, אסירי עני וברזל, כי המרו אמרי קל ועצת עליון נאצו".

והגם שיכולים להיות שופטים טובים, אבל הם מקבלים שוחד, היינו שהשופט שבלבו הוא דואג לתועלת עצמו. לכן הוא מצדד תמיד לרעתו של אדם, ואין לאדם עצה אחרת אלא שיבקש רחמים מה', שיתן לו שופט אמיתי. והאדם רואה, שאין שופט אמיתי אלא הקב"ה בלבדו. ועל זה יש לפרש מה אמר דוד המלך (תהלים פ"ב) "קומה אלקים שפטה הארץ, כי אתה תנחל בכל הגוים", שפירושו, שה' יהיה השופט. ואז האדם מקבל את הכח מה', "כי אתה תנחל בכל הגוים", כי אז האדם יורש את כל הגוים, שיש בלבו של אדם.

וסדר העבודה צריך להיות בעיקר על דבר אחד, שהוא לעבוד עבודה שהיא נגד דעתו של אדם. כלומר, זה שאומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, זהו נגד דעתו של אדם. הלא כתוב "וחי בהם ולא שימות". נמצא, שזהו בסתירה למטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

וזה אפשר לפרש בענין נסיון של אברהם, שמצד אחד אמר לו הקב"ה "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואח"כ כתוב "ויאמר, קח נא את בנך את יחידך והעלהו שם לעולה". יש לפרש על דרך עבודה. "בנך" מלשון בינה, היינו הבנה. "יחידך", היינו הבנה היחידה שיש באדם, שאותה האדם שומר בלב ונפש, שלא יאונה להן שום רע חס ושלום, שהיא הרצון לקבל לתועלת עצמו. "והעלהו לעולה", היינו שישחוט את הרצון לקבל לתועלת עצמו, היינו לבטל אותו. ושיעבוד רק עם הרצון להשפיע לבד, ולא עם הרצון לקבל. ואח"כ אמר "אל תשלח ידך אל הנער", שיש לפרש, שאין לומר שיבטל את הרצון לקבל, אלא האדם צריך לעבוד, שיוכל להשתמש עם הרצון לקבל בע"מ להשפיע. ואלו החלקים שלא יכול לכוון בע"מ להשפיע, בהם אסור להשתמש. וזה יכולים לפרש במה שאמר לו "וילך אברהם ויקח את האיל תחת בנו". "איל" נקרא בשם בינה, כמו שכתוב בזה"ק, ששאל "למה איל ולא קרן". ומתרץ, שאיל הוא בחינת בינה, וקרן הוא בחינת מלכות. שיש לפרש, "מלכות" נקרא הרצון לקבל, לכן מה שלא יכולים לכוון בכלים דקבלה, שיהיו בע"מ להשפיע, אסור להשתמש. ובמקומם משתמשים בכלים דבינה, הנקראים "כלים דהשפעה".

ובהאמור נבין, זה שהאדם מרגיש שהוא לא בסדר היינו שהוא חוטא, זה לא בא לו מטעם שעשה הרבה מעשים רעים. היות שיש כלל "עבר ושנה נעשה לו כהיתר". לכן הרבה חטאים אינם גורמים לאדם שירגיש בחסרונו. אלא גודל החטא נמדד לפי הרגשת האדם, כמה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. כלומר, כפי שיעור שהאדם מרגיש ומאמין בה', בשיעור זה האדם מרגיש איך שהוא מרוחק ממלך גדול.

זאת אומרת, בזמן שהאדם מרגיש שהוא חוטא, אז עליו לדעת, שה' נתן לו להרגיש קצת, שיש מלך בעולם. והרגשה זו, שקבל מלמעלה, זה גורם לו, שהוא מרגיש, שהוא חוטא. מה שאם כן בזמן שאין לו שום קשר עם ה', איך הוא יכול להרגיש שהוא חטא לפני ה', ועשה מעשים רעים שהם נגד התורה, בזמן שאין הוא יודע שיש בעולם נותן התורה. אלא הרגשת החטא היא לפי ערך אמונתו בגדלות המלך, כך האדם יכול להרגיש את גודל החטא. זאת אומרת, גודל החטא הוא נמדד במי שפגם.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא פ"ג) "שענין בושת, הכל לפי המבייש והמתבייש". שיש לפרש, אם המבייש הוא בעל שכל, אז הוא יכול לדעת, שאם מביישים את מי שהוא גדול, הוא חטא גדול. היינו, שיש להמבייש שכל להעריך את גודל וחשיבות של המתבייש. נמצא שהוא עשה חטא גדול.

אולם אם המבייש אין לו שכל להעריך את חשיבותו של המתבייש, לא יכולים לומר עליו שעשה חטא גדול, וצריך כפרה גדולה על הפגם שפגם במישהו. לכן לפי גודל הרגשה בגדלות המלך, כך הוא החטא. נמצא, אם האדם הוא צדיק, היינו שיש לו הבנה קצת בגדלות המלך, בטח שהפגם שלו הוא יותר גדול מאדם פשוט.

נמצא לפי זה, שתמיד מודדים בהרגשת האדם את גודל חשיבות המלך שיש לאדם. לכן אם האדם מרגיש שהוא חטא, בטח מלמעלה נתנו לו קצת התקרבות לקדושה, לכן הוא מרגיש שהוא חטא. וזהו כמו שאאמו"ר זצ"ל אמר פשט על מה שאמרו חז"ל "שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה", כמו שכתוב "וסביביו נשערה מאוד". הוא שאל, מדוע מגיע להם יותר עונש מאחרים. ואמר, שמי שהוא צדיק, הוא אומר שהקב"ה מדקדק כחוט השערה. לכן כשהאדם מרגיש שהוא חוטא, אל יתבהל, אלא אדרבה, זהו סימן שמקרבים אותו מלמעלה. לכן מוטל עליו להתגבר ולקבל על עצמו עול מלכות שמים, ויצליח.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תש"ן – מאמר ל"ד / 1989/90 – מאמר 34

המדרש (בהעלותך, ט"ו ח') אומר וזה לשונו "גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאורה. ולנו אומר בהעלותך (את הנרות). למה הדבר דומה. למלך, שהיה לו אוהב. אמר לו המלך, תדע, שאצלך אני סועד, אלא לך ותיקן לי. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט, ושולחן של הדיוט. כיון שבא המלך, באו עמו שמשיו, סיבבו מכן ומכן, מנורה של זהב לפניו. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד, התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה הכל הדיוטות. אמר ליה המלך, לא אמרתי לך שאצלך אני סועד, למה לא התקנת לי כלום. אמר לו אוהבו, ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך, ונתביישתי, והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך, חייך, שאני פוסל את כל כלי שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך. והוא אמר לישראל, התקינו לי מנורה ונרות", עד כאן לשונו.

ויש להבין את המשל, מה שהמדרש אומר, שזה הוא תירוץ על מה שה' צוה על המנורה והנרות. הלא אצלו יתברך יש הכל. זה שכתוב "גם חושך לא יחשיך ממך". אם כן השאלה, למה הוא צריך את המנורה והנרות.

והתשובה, שאף על פי שיש להקב"ה הכל, מכל מקום הוא רוצה בכלים של תחתון, שהוא מכנה הכלים של תחתון "כלים דהדיוטות". לכן יש להבין, מהו הכלים דהדיוטות, שהקב"ה רוצה דוקא בכלים האלו.

ידוע, שהרצון נקרא "כלי". יש לפרש זה, שרצונו יתברך היה להטיב לנבראיו. וזה נקרא "כלי של הבורא", היינו הרצון להשפיע. ורצון להשפיע של הבורא ברא רצון לקבל הנאה ותענוג, את כל מה שהבורא רוצה שהנבראים יהנו. וזה נקרא "כלים של תחתון".

זאת אומרת "הרצון לקבל" נקרא בשם הדיוט ולא קדושה. מה שאם כן "הרצון להשפיע" נקרא כלי של קודש. כמו שאמרו חז"ל על הכתוב "קדושים תהיו", "יכול כמוני". לכן כתוב "כי קדוש אני, שקדושתי למעלה מקדושתכם". ושאלו "הכי מי יעלה על הדעת לומר שהאדם קדוש כמו הבורא, שעל זה צריכים להביא ראיה מהכתוב, שאינו כן. היתכן. אלא הפירוש "יכול כמוני" היינו כמו שאני משתמש רק עם רצון להשפיע.

לכן אפשר לומר, שגם עם ישראל ישתמשו רק עם רצון להשפיע. ועם הרצון לקבל לא להשתמש בכלל. זה שכתוב "יכול כמוני, אלא קדושתי למעלה מקדושתכם". ואין אתם יכולים להישאר רק עם הרצון להשפיע בלבד, אלא אתם צריכים להשתמש עם כלים דקבלה גם כן, אלא צריכים לתת על הכלי כוונה דע"מ להשפיע.

ובהאמור יש לפרש, כלים של הקב"ה הם כלים דהשפעה, ואין שם חס ושלום בחינת קבלה כלל. אלא כל רצונו יתברך הוא רק להשפיע. ורק כדי שלא תהא "נהמא דכסופא" נעשה צמצום והסתר, שאין האור מאיר, רק בזמן שיש שם התיקון, שיהיה בע"מ להשפיע, אז הקב"ה מאיר שם את אורו.

ובזה נבין את המשל, שהמלך אמר, שרוצה לסעוד אצל אוהבו. ואמר לו "לך ותיקן לי". היינו, שיעשה את העבודה של מקבל ע"מ להשפיע. והוא הלך ותיקן. ואח"כ, שבא האור בבחינת רצון להשפיע לתחתונים, ואדם המקבל, הגם שהוא בע"מ להשפיע, אבל הכלי, שהוא עוסק עמו, הוא הרצון לקבל ולא להשפיע. אם כן הוא מתבייש עתה, מדוע הוא משתמש עם כלים דהדיוט, הגם שיש לו כוונה, אבל המעשה הוא לקבל.

לכן האדם מתבייש, ולא רוצה לעסוק אז להיות מקבל בע"מ להשפיע. אלא הוא רוצה לעבוד רק בכלים דהשפעה בלבד, שהם כלים של מלך. וכל העבודה, שעבד לעשות את הכוונה בעמ"נ להשפיע, את הכלים האלו הוא הטמין, היות שמתבייש עתה לשמש עם כלים דהדיוטות. והסיבה היא, משום שזכה עכשיו לראות את גדלות וחשיבות של המלך, לכן הוא רוצה לעבוד רק מטעם "דאיהו רב ושליט". זאת אומרת, שגדלות המלך גורמת לו, שאין לו דבר חשוב יותר מלשמש מלך גדול.

וזה שכתוב "כיון שבא המלך, באו עמו משמשיו. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד, התבייש". נמצא, מחמת גדלות וחשיבות המלך, היה מתבייש להשתמש עם כלים דהדיוטות, כנ"ל, שהם כלים דקבלה.

וזה שכתוב "אמר לו המלך, לא אמרתי לך, שאצלך אני סועד". ויש להבין, מה הפירוש, שהקב"ה סועד אצל אדם. אולם יש להבין בדרך כלל, מהו הענין שהאדם צריך לעשות הכל לשם שמיים, שהוא בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו. וחז"ל אמרו לנו, שצריכים להאמין בשכר ועונש, כמו שכתוב "ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולותיך", שמשמע, היות שהבורא צריך למי שהוא, שיקיים את התו"מ, והם מקיימים את התו"מ, בכדי שתהיה לו הנאה. ותמורת זה הקב"ה משלם שכר.

את זה יכולים להבין בין אדם לחבירו, שחבירו צריך שהשני יתן לו. כי חבירו הוא בעל חסרון, אז שייך נתינה. ובזמן שחבירו נותן לו איזו מתנה, והמקבל מתנה נהנה מזה, אז המקבל מתנה משלם לו כגמולו.

אולם איך שייך לומר דבר זה אצל הבורא. וכי הוא בעל חסרון, שהתחתונים יכולים לתת לו משהו. אם כן, מהו הפירוש, שעם ישראל נותנים עבודה, והוא נותן שכר תמורת עבודה. וכמו כן יש להבין, מה שאמרו חז"ל "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים". איזו פרנסה הם נותנים לו, שבזה הוא מתפרנס.

ידוע, ממה שהאדם נהנה זה מפרנס את האדם, שנותן לו סיפוק בחיים. יכול להיות שהאדם מרוויח הרבה כסף, ויש לו מה לאכול ולשתות, אבל אם אין לו סיפוק בחיים, נקרא האדם הזה, שאין לו ממה להתפרנס, שאין לו ממה לחיות. היינו, ממה שיהיה לו כדאי לחיות, בשביל הנאה הזו, שהוא מקבל.

לכן יש אנשים, שהסיפוק בחיים שלהם הוא רק מתאווה לבד. כבר יש לו פרנסה, כלומר מה שיפרנס אותו, שיהיה לו את הכדאיות לחיות. זאת אומרת, ממה שהאדם מקבל סיפוק, זה נותן לו טעם בחיים. לכן יש אנשים בעולם, שהם עשירים, ולא חסר להם כסף, מכל מקום נמאס להם החיים, אם אין להם מה לקבל סיפוק בחיים. נמצא, ש"פרנסה" אין הפרוש דווקא לאכול ולשתות, אלא "פרנסה" נקרא דבר שהוא מפרנס אותו, ויש לו מזה סיפוק בחיים.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים". היינו, שנותנים להבורא מקום, שרצונו יתברך, שהיה רצונו להטיב לנבראיו, שיצא לפועל. היינו מקום, שהבורא יכול לתת להנבראים את הטוב ועונג, והנבראים נהנים מזה, ואומרים עתה, אנו מרגישים את הטוב ועונג, מה שהיה במחשבתו יתברך, מה שהוא רוצה לתת, אנחנו מקבלים את הטוב ועונג.

כלומר, מטרם שאנחנו השגנו את הכלים דהשפעה, שנוכל לקבל בע"מ להשפיע, אז לא יכול היה האור דלהטיב לנבראיו לבוא לתחתונים, מסיבת שהיה רוכב על הכלים, שהיו צריכים לקבל השפע, צמצום והסתר. לכן אין מחשבת הבורא יכולה להתקיים. מה שאם כן כשעם ישראל מתקנים עצמם עם כלים דהשפעה, שיוכלו לקבל בע"מ להשפיע. אז יש כבר מקום, שרצונו יתברך יכול להוציא לפועל. היינו, שהבורא נהנה מזה, שהרצון שלו יש מקום עתה להתגלות.

זה נקרא "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים", היות ההנאה, שיש להנבראים, מזה שמקבלים טוב ועונג, זה הוא הפרנסה של ה'. כלומר שהקב"ה נהנה, מזה שמטרתו יצאה לפועל, ונתקיים מה שרצה להטיב לנבראיו.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו שהמלך אמר, שהוא רוצה לסעוד אצל אוהבו. בגשמיות אפשר לומר, שהמלך סועד אצל אוהבו. אבל מה שייך לומר אצל הבורא, שהוא סועד אצל הנבראים.

התשובה היא, היות זה שהנבראים נהנים מהטוב ועונג, מה שהבורא נותן להם, זהו הסעודה של הקב"ה, כלומר שזהו הפרנסה שלו, כי רק מזה שהנבראים מקבלים ממנו כל טוב, זה נקרא, סעודת המלך, שזהו הפרנסה שלו. וזה הפירוש "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים".

וגם נבין עתה, מהו הפירוש שהמלך אמר לו "אצלך אני סועד, אלא לך ותיקן לי. הלך אוהבו ותיקן מטה של הדיוט", שפירוש של "הדיוט" הוא כלים דקבלה. ותיקן אותם שיהיו בע"מ להשפיע. וזה שכתוב "כיון שבא המלך, וראה את כל הכבוד", היינו שזכה להשיג את גדלות המלך, התבייש להשתמש עם כלים דקבלה, כנ"ל, אע"פ שהם בע"מ להשפיע.

עתה נבאר מה ששואל המדרש, הלא כתוב " גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר, וכו'". אם כן, בשביל מה אמר לישראל "התקינו לי מנורה ונרות". על זה הוא מתרץ עם המשל. ויש להבין את השאלה, ואח"כ נוכל להבין את התשובה, שנתנו עם המשל.

בפשטות קשה להבין מה השאלה, שהקב"ה אמר לישראל "התקינו לי מנורה ונרות". הכי חס ושלום יעלה על הדעת של מישהו, שהמנורה והנרות הם בשביל שיאירו להבורא. אם כן מהי השאלה, שעל זה תירצו עם המשל.

ויש לפרש זה על דרך שהיה בזמן מתן תורה, שאמרו חז"ל (שבת פ"ח) "בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו. אמר להם, לקבל התורה בא. אמרו לפניו, חמדה גנוזה, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם. מה אנוש כי תזכרנו. ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה, החזר להם תשובה. אמר להם, למצרים ירדתם, יצר הרע יש ביניכם".

מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר (תהילים ח' י') "ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ". ואלו "תנה הודך על השמים" לא כתוב. מה שאם כן לפני זה (תהילים ח', ב') כן כתוב "אשר תנה על השמים".

רואים אנו, שקטרוג המלאכים היה על פחיתות ערך של עם ישראל, שיש להם כלים של רצון לקבל, הנקרא "יצר הרע". לכן התורה שייכת למי שאינו כל כך מגושם, אלא למלאכים, שיש להם רק כלים דהשפעה. כמו שכתוב (הקדמת ספר הזהר, דף ר"י) "שאליהו טס בארבע גדפין. מה שאם כן המלאכים בשית גדפין". ומפרש שם בהסולם, שהמלאכים הם בבחינת למעלה מחזה, שהם בחינת שמחזה ולמעלה, שמספיק להם חסדים מכוסים, משום שיש להם רק כלים דהשפעה.

מה שאם כן הנשמות באות ממלכות, שהיא מחזה ומטה, ששם מקום של חסדים מגולים, כי שם מקום בנין המלכות, שהיא הכלל של כל הנשמות. ויש להם כלים דנה"י, שהם כלים דקבלה. לכן הנשמות צריכות אור החכמה, המושפע רק בכלים דקבלה.

וכמו כן אומר האר"י הקדוש, שרק הנשמות שעולות למ"ן, הם מעלים את זו"ן לאו"א, להמשיך תוספת מוחין. מטעם, שהנשמות צריכות לאור החכמה, משום שיש להם כלים דקבלה.

מה שאם כן המלאכים, שהם מבחינת חזה ולמעלה, שהם כלים דהשפעה, ולא צריכים אלא רק חסדים, לכן כשעולים למ"ן לז"א לבקש מלוי, שאינם אלא חסדים, ולז"א יש תמיד חסדים, ואינם גורמים לזו"ן שום עליה.

אלא רק הנשמות, שהם צריכים חכמה, הנמשכת בכלים דקבלה. וזה אין לז"א בקביעות. לכן הנשמות גורמות עליית העולמות, בכדי להמשיך אור החכמה. לכן שזו"ן עולים, עולים כל העולמות עד א"ס ב"ה.

ובהאמור יש לפרש את ענין טענת המלאכים. שטענתם היתה, שתורה הקדושה, הנבחנת בבחינת שמותיו של הקב"ה, שהיא פנימיות התורה, המלובשת בלבושים גשמיים, הכל הוא ענין התגלות אלקות לנבראים. ואיך נותנים דבר גדול כזה לאנשים, שהם נחותי דרגה, שבטח צריכה להיות השתוות לאור ה', בכדי שיוכלו לקבלו. ואור ה', שהוא השפע, המושפע לתחתונים, אז המלאכים הבינו, שרק להם יש שייכות להאור, שהוא בחינת המשפיע. משום שגם להם יש כלים דהשפעה. ולא לילודי אשה, ש"אשה" נקראת בחינת נוקבא, שפירושו, שישראל נולדו מבחינת נוקבא, שפירוש, מבחינת כלים דקבלה, כנ"ל, שהנשמות באות ממלכות, הנקראת "כנסת ישראל".

את זה יש לפרש, מה שהמלאכים שאלו "מה לילוד אשה בינינו". היינו, הלא הוא בא מבחינת מלכות, שהיא כלי קבלה, שהיא בהפכיות הצורה לגבי התורה, שהיא אור השפע. ומה משה השיב להם, "כלום יצר הרע יש ביניכם". מיד הודו המלאכים להקב"ה ואמרו "ה' אדונינו תנה הודך על הארץ".

התשובה ההיא, שמשה השיב להמלאכים "כלום יצה"ר יש ביניכם" צריכה הסבר. האם המלאכים לא ידעו שמדברים שם בענין שמירת המצות בגשמיות. האם יש להם גוף להמלאכים, שדרשו, שיתנו להם, על דרך משל, טלית וציצית, שיתכסו את גופם, וכדומה, עד שבא משה והודיעם, שהתורה מדברת מדברים גשמיים, שאין התורה יכולה להתקיים, אלא רק למי שיש לו גוף גשמי.

בטח שהמלאכים הבינו זאת. אלא בטח שהם דרשו, שפנימיות התורה, שהיא בחינת שמותיו של הקב"ה, זה יתנו להם. ובאמת דבר הקשה ביותר להבין הוא, וכי אם נותנים התורה לישראל, כבר לא יכולים לתת את התורה גם למלאכים. וכי זה דבר גשמי, שאם נותנים לזה, כבר לא יכולים ליתן לאחרים.

וכאן משמע, המלאכים ראו והבינו, אם יתנו התורה לישראל, משמע דוקא לישראל יכולים לתת התורה, ולהם לא. היינו, שאין הם ראויים לקבלת התורה הפנימית, אלא רק לישראל. אחרת היו צריכים לתת גם להם.

כלומר, שהתורה הנגלית בודאי זה שייך רק לאלו, שיש להם גופים גשמיים. אבל כששמעו, שמשה עלה למעלה לקבל התורה מהקב"ה, והם שאלו, מה לילוד אשה בינינו, אמר להם "לקבל התורה בא", והם לא ידעו מענין נתינת התורה בכלל, הם תמהים.

"אמרו לפניו, חמדה גנוזה, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, ולנו לא הודעתנו, שגם אנחנו נקבל את חמדה גנוזה". שבטח הם חשבו על פנימיות התורה, ש"פנימיות" נקראת מה שנגנזה בפנים, שהיא בחינת חמדה גנוזה.

לכן הם קטרגו, היינו שראו, שהתורה מבחינת הפנימיות התורה, בטח שייכת להם ולא לילוד אשה. זאת אומרת, הם טענו לפי דעתם טענות צודקות. היינו, תורה הנגלית בטח שייכת רק לישראל. אבל מדוע תורה הפנימית לא יכולים לתת להם גם כן. וכיון שהם לא ידעו מזה, היינו מבחינת נתינת התורה, שזה מראה, שאין להם שום שייכות, אז הם צודקים.

ומה משה השיב להם, "כלום יצה"ר יש ביניכם". וכיון שאין לכם יצר הרע, למצרים ירדתם. ויש להבין תשובת משה. שאם הם דרשו פנימיות התורה, מהי התשובה, מה שמשה השיב להם.

והתשובה היא כנ"ל, שענין פנימיות התורה מתחלק לב' אורות, המכונים: אור דחסדים, ואור החכמה. אור דחסדים מושפע בכלים דהשפעה, היות שזה נמשך מבחינת דאור ישר. כמו שלמדנו, שחכמה בסופה, היינו לאחר שקבל את אור החכמה, שהוא בחינת מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, כי ענין הטוב ועונג הזה, מה שהוא רוצה להשפיע, צריך להיות מי שיקבל את הטוב הזה. וזה עדיין לא היה. לכן ברא יש מאין את הרצון לקבל הזה, הנקרא בחי"א דעביות, היינו שהיא הבחינה הראשונה, שיצאה ונתגלתה בחינת יש מאין, היינו מה שלא היה שום שורש של קבלה במציאות.

נמצא, שכלי דחכמה הוא כלי קבלה על האור של מטרת הבריאה, היינו בשביל כלי זה נבראו שמים וארץ. כלומר, שכל מטרת בריאת העולמות היתה בשביל שכלי זה יקבל את הטוב ועונג.

נמצא, שאם לא היה כלי זה, הנקרא "רצון לקבל", אין מקום לבריאת העולמות. אלא אח"כ, היינו חכמה בסופה, לאחר שקבלה את האור, הרגישה שהיא בהפכיות הצורה מהמשפיע, ורצתה בהשתוות הצורה. לכן התגברה על הרצון לקבל שבה, ואמרה "אני רוצה להשפיע".

וזהו השורש לאור דחסדים, שיש בעולמות, הנבחן לאור של תיקון הבריא. ואח"כ בינה בסופה ראתה, היות שמטרת הבריאה היא שהתחתונים יקבלו, ולא שיתנו, לכן עשתה כמין פשרה, שתקבל חסדים עם קצת חכמה, היינו שתקבל חכמה בבחינת זעיר אנפין, המכונה, אור דחסדים בהארת חכמה.

ואח"כ לומדים, ז"א בסופו ראה, שמטרת הבריאה לא היתה שהשפע העליון, שהוא בחינת טוב ומטיב, שיאיר בזעיר אנפין, אלא בהרחבה. זה נקרא "ספירת המלכות", שהיא הכלי האמיתי לקבלת השפע. היינו, הכלי המלכות, היא הכלי שבה יכול להאיר את האור של מטרת הבריאה, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים.

ובזה יכולים להבין את תשובת משה, שאמר "כלום ירדתם למצרים, וכלום יש בכם יצר הרע". אם כן אין לכם לקבל את התורה הפנימית, שהיא בחינת שמותיו של הקב"ה. כי האור הזה דמטרת הבריאה היה רק לילוד אשה, כנ"ל, היינו רק לאלו, שיש להם בחינת רצון לקבל, שהיא מלכות, הנקראת בחינת נקבה, בחינת אשה, ולא להמלאכים, שאין להם כלי קבלה, שהם שייכים לבחינת מחזה ולמעלה, שהם כלים דבינה, שהם כלים דהשפעה, ולא כלים דקבלה.

וזה שכתוב "כלום ירדתם למצרים". פירוש, היות על בחינת מלכות היה צמצום והסתר, לכן צריכים לעשות תיקון על הכלי הזה. וכל זמן, שאין התיקון, נקרא, שקליפת מצרים שולטת על הרצון לקבל. והיות שאין לכם הרצון לקבל, אין שייך לומר. שאתם צריכים לעשות תיקון בע"מ להשפיע, הלא אין לכם כלי קבלה להאור של מטרת הבריאה.

ובזה מובן את המשל, שזוהי תשובה, שאף על פי שיש לו למעלה מלאכים, שהם כלים זכים, שאין שם כלי קבלה, הנקרא "כלים דהדיוט", אלא "כולם הם קדושים, כולם טהורים, וכו'", ומכל מקום בחר הקב"ה דוקא בתחתונים, שיש להם כלים דהדיוטות, שרק בהכלים האלו יש יכולת לקבלת התורה מבחינת שמות הקדושים. והמלאכים הם שייכים לתיקון הבריאה. לכן המלאכים הם משמשי הנשמה. לכן אמר לעם ישראל "התקינו לי מנורה".

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ט – מאמר ל'1988/89 – מאמר 30

על הכתוב "בהעלתך הנרות" פרש"י, על שם שהלב עולה, כתוב "בהדלקתן" לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהה שלהבת עולה מאליה. "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

מהו "פני המנורה" יש הרבה פירושים. ופשטות הלשון משמע, שכל שבעת הנרות יאירו אל מול פני המנורה. לכן, מי הוא פני המנורה. ויש להבין זה על דרך העבודה, את כל ענין מנורה.

הנה כתוב "נר מצוה ותורה אור", שפירוש, שמשמע שע"י התורה מדליקין את הנר. וכמו כן "נר ה' נשמת אדם". אנו רואים בגשמיות, שרק במקום שהוא חושך, שם צריכים להדליק אור שיאיר, כמו שכתוב "כי יתרון האור מתוך החושך", שענינו הוא, ש"אין אור בלי כלי", וכלי נקרא "חסרון וצורך". זאת אומרת, שכלי לא נקרא מה שהוא ריק ואין שם שום דבר, כי זה לא נקרא "חסרון". כי כלי, שיהיה מוכשר לקבל מלוי, צריך להיות חסרון להמילוי, שפירושו הוא, שכל דבר שהאדם רוצה לקבל, הוא בכדי שייהנה מזה שמקבל את הדבר.

אחרת, הגם שיכול לקבל איזה דבר בלי חסרון, אבל להנות מהדבר, זה תלוי במידת ההשתוקקות להדבר שחסר לו, וההשתוקקות קובעת מידת התענוג. לכן, בכדי להנות מהאור שיאיר, מוכרח האדם להמציא לו חסרון והשתוקקות להאור. וזה אי אפשר להשיג בלי צורך. ובכדי להמציא צורך, אז אין עצה אחרת, אלא שהאדם יחשוב על מטרת הבריאה, כלומר, בשביל מה ברא הבורא את הנבראים, ומה יש להנבראים לעשות, בכדי שיתמלא את רצון הבורא.

כלומר, לאחר שהאדם מאמין במטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, וכשהאדם עושה חשבון לעצמו, ורוצה לראות כמה טוב ועונג הוא מרגיש כל היום, שיש על זה לתת תודה לה', על זה שהוא מקבל ממנו רק טוב ועונג, ותהיה יכולת לומר לה' "ברוך שאמר והיה העולם", מטעם שכל כך הוא נהנה מהעולם, אז הוא מתחיל לראות, איך שכל ימיו הם מעט ורעים. ויש לפעמים, שחייו כאין חשוב, ובמקום שצריך לומר "ברוך שאמר והיה העולם", האדם אומר לפעמים "טוב שלא נברא משנברא".

וכשהאדם מאמין במטרת הבריאה, שהיא להטיב, אז מתחיל לחשוב, מהי הסיבה שאין הוא רואה את הטוב ועונג, שיהיה מגולה לכל. וכשרוצה לדעת את הסיבה, שיש העלם והסתר על הטוב ועונג, הוא גם כן מוכרח להאמין באמונת חכמים, במה שאמרו, שהיה תיקון על המטרת הבריאה. כלומר, בכדי שמטרת הבריאה תהיה בה שלימות בלי בחינת בושה, כידוע, שמצד הטבע נעשה, שכל ענף רוצה להדמות לשורשו.

לכן כמו שהבורא הוא המשפיע, לכן בזמן שהאדם צריך לקבל לעצמו, אז הוא מרגיש אי נעימות. ובכדי לתקן את זה, נעשתה בחינת צמצום והעלם והסתר, כדי שיהיה מקום לבחירה. היינו, שע"י ההעלם והסתר יש מקום לעבוד, אם האדם רוצה עמ"נ להשפיע. כלומר, שיש מקום עבודה, שאחר עבודתו תהיה לו היכולת לקבל בע"מ להשפיע, שזה נקרא "השתוות הצורה".

מה שאם כן אם היה מגולה את הטוב ועונג, מה שמלובש בתורה ומצות, כמו שכתוב בזה"ק, שיש תרי"ג עיטין, הנקראים "תרי"ג עצות", שזהו בזמן ההעלם וההסתר, שע"י קיום התו"מ בבחינת עצות, זוכים אח"כ לתרי"ג פקודין. וכמו שכתוב בהסולם, שפירושו, שאח"כ, היינו לאחר שעבר את התהליך של תרי"ג עצות, אז זוכים לתרי"ג פקודין, שהם תרי"ג אורות, הנמצאים בבחינת פקדון בתרי"ג מצות. שרק אז מתגלה מה שיש בפנימיות תורה ומצות, המכונים בבחינת "שמות הקדושים", שהם פרטים, המגלים את השם הכללי של הקב"ה, המכונה בשם "טוב ומטיב". וזה נקרא בלשון הזה"ק בחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".

ובהאמור מובן מהי עבודת האדם, כלומר, מה מוטל על האדם לעשות, בכדי שמטרת הבריאה של הקב"ה תצא לפועל, כלומר שהנבראים יוכלו לקבל את הטוב ועונג, והצמצום וההסתר יסתלק.

הוי אומר, שזהו רק דבר אחד, המכונה "דביקות", "השתוות הצורה", שזהו כל התיקון מה שהברואים צריכים לעשות, היות שכל הרע שיש לנו, שהוא המפריע מלקבל את הטוב ועונג מסיבת שינוי הצורה, המכונה "פירוד", את זה יש לתקן. ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.

אולם, היות שמהטבע שאנו נולדנו, הוא דוקא רצון לקבל לתועלת עצמנו, ולא להשפיע, אם כן בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך עבודה, להגיע להאמת, שפירושו, שהאדם רוצה להגיע לבחינת רצון להשפיע נחת להבורא ולא לתועלת עצמו, אז מתחיל הגוף להתנגד בכל כוחו.

היות שהאדם אומר להגוף שלו, תדע לך, היות שאתה, בזה שאתה רוצה להתקיים בעולם לטובת עצמך, ולא מעניין שום דבר בעולם, אלא כל מה שאתה עושה, אתה מסתכל כמה הרצון לקבל ירויח, מזה שהוא עושה עכשיו מעשים דלהשפיע, ולתועלת הבורא אין אתה רוצה אפילו לחשוב על זה. נמצא, בזה אתה מפריע, שמטרת הבריאה, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים טוב ועונג, אתה הוא המפריע, ולכן, היות שאין אני יכול לבטל את דעתך, אבל אני מאמין בדברי חז"ל, שאמרו, שהקב"ה אמר "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", לכן אני רוצה לקיים תו"מ, שעל ידי זה אני יכול לבטל אותך לגמרי. ואני רוצה לקיים מה שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". לכן אני רוצה להמית אותך עם הסגולה, הנקראת "תורה".

נמצא, שהוא אומר להגוף, תן לי מנוחה מהדעות שלך, כי אני רוצה ללמוד תורה בכדי שאני אוכל להמית אותך. ובטח אז הגוף מתנגד בכל כוחו, והגוף מקיים אז את המאמר "הבא להרגך השכם והרגו". לכן היצה"ר מתאמץ בכל כוחו להפריע לו מקיים תו"מ על כוונה זו, או שמפריע לו במעשה, או שמפריע לו בשאלות ובמחשבות זרות, שמביא לו כל פעם, בכדי להפריע לו מעבודתו של עבודת הקודש.

ומזה נובע כל פעם, באלו אנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, להגיע לידי ביטול הרצון לקבל לעצמו, ולעשות הכל לשם שמים, שיש להם עליות וירידות. מה שאם כן באנשים שמקיימים תו"מ בע"מ לקבל שכר, אין להם כל כך ירידות, מסיבת שהם לא הולכים נגד הטבע, שהוא נגד היצה"ר. אלא, היות ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה", לכן לפעמים גם באנשים האלו יש לפעמים ירידות.

אולם באנשים שרוצים לבטל את היצה"ר, בגלל זה הם עוסקים בתורה ומצות, זוהי מלחמה יומית. היינו, שיש לפעמים שהאדם מקבל עזרה מלמעלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו", והוא חושב, שעכשיו כבר הוא על הסוס, היינו שעכשיו הוא ילך קדימה ויעלה בדרגת הקדושה. פתאום הוא נופל למטה. וכך הוא הסדר מלחמת היצה"ר, עד שהגיע למצב, שהוא זוכה לאמונה בקביעות, שזה נקרא שהוא "זוכה לפקיחת עיניים בתורה".

וזהו כמו שכותב (בהקדמה לתע"ס אות צ"ח) וזה לשונו "שהרי אפשר לכל אדם להתייגע בתורה, עד שימצא השגת השגחתו יתברך הגלויה, וכשזוכה להשגחה הגלויה, כבר האהבה נמשכת לו מאליה בצנורות הטבעיים. ומי שאינו מאמין, שאפשר לו לזכות לזה על ידי יגיעתו, יהיה זה מטעם, שיהיה נמצא בהכרח שאינו מאמין חס ושלום בדברי חז"ל "יגעתי ומצאתי", אלא מדמה לעצמו שהיגיעה אינה מספקת לכל אדם".

ובהאמור יש לפרש את ענין המנורה בעבודה, שפירש רש"י הטעם שכתוב "בהעלתך" על שם שהלהב עולה. כתוב "בהדלקתן" לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהה שלהבת עולה מאליה.

ויש לפרש, הנה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, הוא האור, והנבראים הם הכלים המקבלים את האור. אבל צריכים להכשיר את הכלים, שיהיו נקיים, כלומר שלא יקלקלו את האור הנמשך לתוכם. והיות שעיקר נברא, למדנו, נקרא "הרצון לקבל לעצמו", כמו שיצא מצד האין סוף ברוך הוא, אולם הכלי הזה כמו שהוא, היה חסר תיקון.

כלומר, הגם שהבורא ברא את הרצון לקבל, שיהיה לו רצון וחשק לקבל את הטוב והעונג, מה שהוא רוצה לתת, מכל מקום היה חסר ענין של שלימות פעולותיו, שהוא ענין הבושה שהיו התחתונים מרגישים בעת קבלת השפע. וזה נקרא "תיקון הכלים". כלומר, ענין הרע, הנקרא בחינת "פירוד", מסיבת שינוי צורה שיש בין מקבל למשפיע, וצריכים לנקות את הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". ובזמן שהכלי יהיה נקי מהרצון לקבל לעצמו, אז הכלי מוכשר לקבל את השפע, המכונה "טוב ועונג". וכמו בגשמיות, שאין האדם ישפוך לכלי מלוכלך מן פסולת, יין, כי הפסולת מקלקלת את היין, ולכן יש לנקות מקודם את הכלי, ואז הכלי מוכשר לקבל לתוכו איזה משקה וכדומה, ולא לפני זה.

וזהו שהיה במנורה, ענין הטבת הנרות, שהיו מנקים את המנורה משמורי השמן והפחם, ואחרי נקייתם היה נותן בהם שמן. וענין זה מרמז לנו בעבודה, שהגוף שלנו צריכים לנקותו מהפסולת שנמצאת בו, שענינו הוא "הרצון לקבל לעצמו", ואח"כ יהיה הגוף מוכשר לקבל את האור תורה. אבל מטרם שהגוף נקי, אין הוא מוכשר שישרה בו האור תורה.

אולם מאוד קשה לנקות את הגוף מהרצון לקבל לעצמו, שכל מעשיו יהיו אך ורק לשם שמים, היות שזהו נגד הטבע שבו הגוף נולד. וניתן לנו תורה ומצות, שע"י יכלו לנקות את הרע שבו, בכדי שיהא מוכשר לשרות בו אור ה'. וזהו כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". אבל יחד עם זה, כלומר שהקיום תו"מ בלבד עוד לא מספיק שיהא בידו לנקות את הרצון לקבל, אלא צריכים תפלה גם כן.

וענין תפלה הוא, שידע, שהתורה ומצות שהוא מקיים, אין זה לתועלת הבורא אלא לתועלת הנברא. זאת אומרת, היות שהוא רוצה לטהר את לבו, כמו שכתוב "וטהר לבנו לעבדך באמת", נמצא שע"י התפלה, כשהאדם מתפלל על טהרת הלב, אז הוא יזכור שהתו"מ שהאדם מקיים, הוא לתועלת האדם. ואז הוא רואה, איך הרע שולט על האדם, שאין ביכולתו לצאת משליטתו. כלומר, שע"י קיום תו"מ, ומתפלל, שזה יביא לו טהרת הלב.

מה שאם כן מטרם שהאדם התחיל לחשוב על טהרת הלב, היה חושב שהכל תלוי בידו. כלומר שחשב, שאם הוא רוצה לעשות מעשים, שהם רק לתועלת הבורא, ולא מה שהוא לתועלת עצמו, והיות שאין רצונו לשמש עם הרצונות האלו הוא בידו. וזהו מטעם, שהאדם לא היה ביכולתו להעריך את הרע שישנו בגופו של אדם. וזה מתגלה לאט לאט, היינו לפי עבודת האדם, שרוצה לבטל את הרע שבו, אז בשיעור זה מגלין לו את הרע שבקרבו, עד שבא לידי הרגשה, שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד.

אז האדם מתחיל לשאול, למה ה' עשה כך. היינו, מצד אחד אומר לנו, שאנחנו צריכים לעשות בחירה, היינו למאוס ברע, שהוא הרצון לקבל לעצמו, ולבחור בטוב, שהוא רצון להשפיע לה', בו בזמן שאני רואה, שאין אני מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו ולעשות בע"מ להשפיע.

והתשובה היא, שרק בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאומר "שוא תשועת אדם", כלומר שאין האדם מסוגל לעזור לעצמו, ולעשות בחירה לבחור בהטוב. היינו, שהאדם רואה, שדבר זה קשה מכל הצדדים, אז באה לו העזרה מלמעלה, שאז יקוים "הבא לטהר מסייעין אותו", שהפירוש הוא, בזמן שהאדם בא לטהר, ומתחיל ללכת על דרך להגיע להשפיע ולבער מקרבו את הרע, ורואה שאין זה בידו, אז נגמר הכלי מצד האדם, היינו החסרון, שהוא נעשה נצרך לה', שהוא יעזור לו לצאת משליטת הרע.

מה שאם כן מטרם זה, היינו שהיה חושב, שהוא בעצמו היתה לו היכולת לנצח את הרע שבו, ולא היה אז נצרך לה', והיה מקבל את טהרת הגוף מרצון לקבל בכוחות עצמו, לא היה לו במצב כזה ענין חשיבות של דביקות בה', כמה שצריך להיות, והיה זה נבחן לפגם.

וזה היה דומה לאדם, שנותנים לו כלי של זהב, והוא מעריך זה לכלי של נחושת. והוא נותן תודה לאדם עבור זה, כמו שנותנים תודה על כלי של נחושת. איזה צער היה האדם גורם להנותן המתנה, הגם שהנותן אינו צריך את התודה רבה, שיתן לו עבור המתנה. אלא הצער של הנותן, הוא בזה, שהנותן רוצה שתהיה להמקבל הנאה גדולה. ומזה שיש להמקבל הנאה גדולה, זוהי השמחה של הנותן. נמצא, בזמן שאין המקבל יודע להעריך את חשיבות המתנה, וממילא אין המקבל בשמחה, כמו שהנותן המתנה היה חושב. נמצא, שיש צער להנותן מתנה.

והנמשל הוא, בזמן שה' נותן לאדם משהו, הוא בכדי להנות מהדבר. אולם אין האדם מסוגל להעריך שום דבר לפי חשיבותו, אלא לפי מה שהמקבל מעריך את הדבר. ועל זה כתוב "כיתרון האור מתוך החושך". היינו, החושך הוא כפי שהאדם מרגיש את החסרון שבו, ולפי הרגש החסרון, הוא יכול אח"כ להנות מהאור.

ואמרתי פעם, שאנו יכולים לראות אצלנו, ברוך ה' שאנו הולכים על הרגלים שלנו, בודאי אנו נהנין מזה, שאנו יכולים להשתמש עם הידים והרגלים. אבל איפוא השמחה שלנו, שאנחנו צריכים להיות בשמחה, שיש לנו כל כך דברים חשובים, שאנו יכולים להשתמש בהם, כמו ידים ורגלים.

למשל, אם אנו היינו נכנסים לבי"ח, שיש שם, לא עלינו, אנשים שהם סובלים על מחלת השיתוק, זה ברגל וזה ביד, או עם שתיהן ביחד, ואם אנו אומרים להם, יש לנו תרופה שמיד שתקבלו את התרופה זו, תיכף אתם בעצמכם יכולים לשמש את עצמכם, היינו שתוכלו ללכת על הרגלים ולהשתמש עם הידים. נתאר לעצמנו, איזו שמחה היתה להם מזה. אין לנו להעריך אפילו את השיעור האמיתי מהשמחה שתהיה להם אז.

נמצא, מה חסר לנו, שאנחנו נהיה שמחים כמוהם. רק חושך. כלומר, שאם אנחנו היינו מרגישים חושך כמוהם, אז גם אנחנו היינו שמחים כמוהם. עתה נשאלת השאלה, מהו באמת, האם זה שאנחנו יכולים להשתמש עם הידים ורגלים, האם יש בזה לשמוח, היינו שזה דבר חשוב באמת, וכדאי לתת להבורא תודה על זה, ולשמוח עם זה.

או נאמר, שבאמת זה הוא דבר קטן, שלא כדאי לשמוח בדבר קטן כזה, ולומר, כמו שאנחנו נוהגים, כך צריך להיות. היינו, שאין עלינו מוטל חוב לשמוח בזה, היות שאין אנו מרגישים את החשיבות שבדבר. או לא, שבאמת אנו כן צריכים להודות לה', ברוך ה' שאין אנו משותקים, ומזה לקבל שמחה.

אולם אנו רואים, שאפילו אנחנו נעשה חשבון לעצמנו וניתן תודה לה', אבל שמחה אין אנו יכולים לקבל מזה, מטעם כנ"ל, "כיתרון האור מתוך החושך". ומזה אנו יכולים לראות, מדוע ענין הבחירה, לבחור בהטוב, היינו בהרצון להשפיע, ולהיות מואס ברע, הוא כל כך קשה. שהוא כדי, שאנו צריכים לטעום טעם חושך. אולם אסור להראות לנו את החושך כמו שהוא בצורה אמיתית, כי אם האדם היה רואה את שיעור הרע שבו, היה תיכף בורח מהעבודה, וממילא לא היה מרגיש חושך. היות שלא מעניין אותו, בזה שהרצון לקבל לעצמו הוא השולט, כי זה לא היה מורגש אצלו לחושך. שרק מי שמתייגע ונותן עבודה עד כמה שיכול, ויש לו עליות וירידות, אצלו שייך לומר, שטועם טעם חושך, בזה שהוא לא יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו.

נמצא, שהירידות האלו, מה שהאדם מקבל בזמן שהוא רוצה ללכת בדרך האמת, הם כלים להרגשת העזרה, שיקבל. ואנו צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואסור לאדם שיברח מהמערכה, בזמן שהוא רואה, שאין הוא מתקדם. ולפעמים באות לו מחשבות של מרגלים, שאמרו, שאין עבודה זו בשבילנו, אלא צריכים אנשים מיוחדים, שהם מסוגלים ללכת בדרך של התגברות.

וכל זה בא לו מטעם, שהאדם מבין, שהוא צריך כל פעם לראות, איך שהוא מתקדם. אולם אינו עולה על דעתו של אדם, שהוא צריך להתקדם בהשגת החושך, שרק זהו הכלי שהוא צריך להשיג, כנ"ל, שכלי מכונה "צורך להמילוי". היינו, שאם אין לו המילוי להחסרון, הוא מרגיש שהוא נמצא בחושך. לכן אין להאדם לומר, שהוא לא מתקדם בעבודה.

לכן הוא רוצה לברוח מהמערכה, שזה לא אמת, מטעם, כי זה שהוא רואה כל פעם, איך שהוא מרוחק להשיג את האור, היינו שהקב"ה יתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", ואין הוא מסוגל להשיג את הרצון להשפיע מכוחות עצמו, שאז הוא בא לידי הרגשה, שהעולם חשך בעדו, אז בא האור, היינו עזרה מלמעלה, כנ"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו".

ובהאמור, שהמנורה בעבודה מרמזת על הגוף, שצריכים להדליק את הגוף, שיאיר, כמו שכתוב "נר ה' נשמת אדם", היינו שהגוף צריך להשיג את הנשמה. ואז נקרא שם ה' על האדם, כנ"ל, נר ה'.

מתי הגוף הוא בחינת נר ה'. הוא, שצריכים להדליק אותו שיאיר. וזהו בזמן שהאדם משיג בחינת הנשמה, היינו שהוא משיג את הרצון להשפיע, וזה נבחן לבחינת נשמה, כמו שאומר הזה"ק "הבא לטהר, מסייעין אותו". ושואל הזה"ק "במה מסייעין אותו". ואומר "בנשמתא קדישא", היינו שנותנים לו מלמעלה בחינת נשמה. ואז נקרא הגוף "נר ה'", מטעם שנשמת ה' מלובש בהגוף, כלומר שמטרם הסיוע מלמעלה, היה הרצון לקבל לעצמו מלובש בגוף, ועתה הרצון להשפיע מלובש בגוף.

אולם, עד שמשיגים עזרה מלמעלה, האדם נמצא בחושך. וכל פעם שהוא מתגבר ומדליק את המנורה, היינו הגוף, שיהא בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים", הוא בבחינת עליות וירידות. לכן מכנה הכתוב הדלקת המנורה בשם "בהעלתך את הנרות", היות שהלהבה אינה עולה בפעם אחת בעת שמדליקין אותה, היינו בעת התגברות ומדליק את הגוף, ומתחיל לעבוד בעבודת הקודש, אולם אח"כ הוא יורד ממדרגתו.

נמצא, שהאדם, בזמן שעוסק "בהדלקת המנורה", שהגוף ישמש לעשות נחת רוח ליוצרו, ושתהיה לו אהבת ה', כרשפי אש שלהבת יה, השכל מחייב, שבזמן שהתגבר והתחיל ללכת בדרך לעשות הכל בע"מ להשפיע, אם כן זה שקבל באמצע עבודה ירידה, ושוב נפל לכלי קבלה, והגם לאחר זמן הוא שוב מקבל רצון וחשק לעבוד בע"מ להשפיע, אבל עוד הפעם הוא נופל ממדרגתו.

וכך חוזר חלילה. והוא רואה, שאין לדבר סוף. לכן הוא אומר, שאני רואה, לפי סדר שצריכה להיות התקדמות בעבודה, ושזה סימן שהעבודה הזו, שהוא הולך בה, היא עבודה בשבילו, היינו הוא יגמור את מה שהוא רוצה, היינו שיגיע לעשות הכל לשם שמים. אבל הוא רואה את ההיפך. לכן האדם רוצה לומר, את מה שאני רוצה להדליק את המנורה, היינו הגוף, זה לא בשבילי, אחרת לא היו לי כל כך ירידות בעבודה.

לכן בא הכתוב ואומר לנו "בהעלתך" ולא "בהדלקתן", בכדי להשמיענו, שכל מה שנראה לעיני האדם, בזמן הזה שעוסק בהדלקת המנורה, הכל, היינו כל המצבים, הם עליות. כלומר, אפילו הירידות הכי גדולות, שהוא מקבל באמצע עבודה, הם שייכים לעליות, כנ"ל, מטעם "כיתרון האור מתוך החושך".

זאת אומרת, שאין האדם יכול לומר, שעבודה זו דלהשפיע אינה בשבילו, מטעם שהוא רואה לפי הירידות שלו. על זה אומר הכתוב "בהעלתך הנרות". וזהו בכדי להשמיענו, שהכל הוא בגדר עליה. לכן, אל יאמר האדם שזהו לא בשבילו אלא לאנשים יותר מוכשרים ממנו. ובכדי לדעת יותר, שכך הוא סדר העבודה דלהשפיע, בא הכתוב ואומר "וזה מעשה המנורה מקשה".

במדרש (בהעלתך) כתוב שם וזה לשונו "מעשה המנורה כיצד היה, שבשעה שעלה משה, היה הקב"ה מראה לו בהר, היאך יעשה את המשכן, כיון שהראה לו הקב"ה מעשה המנורה, נתקשה בה משה. אמר לו הקב"ה, הרי אני עושה לפניך. ואף על פי כן נתקשה בה משה. ואמר, מקשה תיעשה המנורה. כלומר, מה קשה לעשות. אמר לו הקב"ה, השלך את הזהב לאש, והמנורה תיעשה מאליה, שנאמר, מקשה תעשה המנורה".

ורש"י מפרש על הכתוב "כן עשה המנורה" על ידי הקב"ה היא נעשית מאליה. ויש להבין, מה מרמז לנו זה שהיה קשה לעשות את המנורה, בעבודה. אלא כנ"ל, שענין המנורה מרמז לנו על הגוף, שצריכים להדליק את הגוף, שיעבוד בעבודת הקודש, כדוגמת שמדליקין מנורה שתעבוד בגשמיות.

אולם זה קשה מאוד, היות בכדי לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו, זהו נגד הטבע, לכן נתקשה משה. כלומר, היאך הוא יכול לומר להכלל ישראל, שיעשו עבודת המנורה, שצריך להאיר אל מול פני המנורה, שמול המנורה הוא ה'. כלומר, שהבורא הוא עומד מול האדם, כמו שכתוב "שיויתי ה' לנגדי תמיד", והגוף שמדליקין, הוא צריך להאיר לא לתועלת עצמו. אלא זה שהגוף צריך להאיר, הוא לתועלת ה'. זה נקרא "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", ש"שבעת הנרות" זה הוא ששת ימי המעשה ושבת. זאת אומרת, שהגוף צריך שיאיר מאור הנשמה בסוד "נר ה' נשמת אדם", שהכל צריך להיות "אל מול פני המנורה", כלומר, שהכל צריך להיות לא לתועלת עצמו אלא לתועלת ה'.

ובזה יש לפרש, באמת קשה, מדוע אמר הקב"ה "וזה מעשה המנורה מקשה זהב". כלומר, מדוע אמר הקב"ה "מקשה", שמשמע שמעשה המנורה צריך להיות קשה. ויש לפרש, שזה הוא שאמרו חז"ל "כיון שהראה לו הקב"ה מעשה המנורה, נתקשה בה משה", היינו ששאל, מדוע עשה ה' כך, שיהיה קשה. על זה יש לתרץ, כנ"ל "כיתרון האור מתוך החושך", לכן עשה בכוונה תחילה שיהא קשה, שיטעמו טעם של חושך, ואז ידעו את חשיבות של התקרבות ה', בזה שנותן להם כלים דהשפעה.

אולם משה שאל, נכון שצריך להיות חושך, בכדי שיהיה ההבחן בין אור לחושך, אולם אין בכוחם לצאת משליטת הרצון לקבל, אם כן מהי התועלת שהוא קשה. נכון, החושך הם יטעמו, אבל אף פעם לא יוכלו לבוא להאור. אם כן אף פעם לא יזכו להיתרון האור מתוך החושך. כלומר, הם יקבלו חושך, אבל איך תהיה מציאות לבוא לזכות להאור, היינו כנ"ל, שיזכו לכלים דהשפעה.

ויש לפרש, שעל זה באה התשובה של הקב"ה. "אמר לו הקב"ה, השלך את הזהב לאש, והמנורה תיעשה מאליה". שפירושו, נכון, הקב"ה הסכים לדעתו של משה, שאין זה ביכולת של אדם להגיע לכלים דהשפעה בכוחות של עצמו. ומה שאתה שואל, אם כן איך הם יבואו לזכות לכלים דהשפעה, אמור להם "השלך הז – הב", שפירוש, הרצון לקבל הנקרא "זה -הב", כלומר שרק אם הם ירצו לזרוק את הרצון לקבל לעצמו, המנורה, היינו הגוף, שיאיר אל מול פני המנורה, שמול המנורה הוא הקב"ה, זאת אומרת, שהמנורה תיעשה מאליה.

וממילא הקב"ה בודאי הוא יכול לתת להאדם כלים דהשפעה, כמו שנתן להאדם כלים דקבלה. וזה שפרש רש"י על הכתוב "כן עשה המנורה", שהשאלה היא, מי עשה המנורה, ע"י הקב"ה, היא נעשית מאליה. היוצא מזה, שאל יסתכל האדם בזה שיש לו ירידות, אלא הכל הוא בבחינת עליות, כמו שכתוב "בהעלתך".

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו