"אישה יראת ה' היא תתהלל", זה לא רק מילים יפות כדי לצאת ידי חובה, אלא המשמעות שלהם עמוקה מיני ים- היות ורק מרגש פנימי ועמוק של יראת הרוממות אפשר להלל את ה', ולא משקר החן והבל היופי, שזו החיצוניות החולפת, על כן אישה יראת ה' תתהלל.

אך חשוב להבין שהתורה מדברת על מדרגות רוחניות של תודעה מעבר לזמן ומקום, ולא באה רק לספר סיפורים חלילה כמו שאומר רשב"י הקדוש בפרשת בהעלותך. על כן מלמדת אותנו התורה בפסוק לאן האדם צריך לכוון את ליבו (בחינת האישה שבאדם, כמו כן אישה מלשון אש-ה' השתוקקות של קדושה) לכן אומר הפסוק רק הרגש הפנימי האלוקי הוא המביא באמת להלל את ה', ולא מגיעים לזה מטעם הרגש החיצוני של מציאת חן בעיני הבריות, ולמתקדמים – שצריך לעבוד את ה' מטעם יראת ה', יראת הרוממות ולא מטעם התענוג החיצוני בתורה ומצוות של הלא לשמה, שהוא נקרא שקר החן והבל היופי, בחינת אהבה התלויה בדבר, וכל שכן שתלויה בכלל בדבר החיצוני הגשמי בבחינת נעשית לו סם המוות.

על כן חייב לעבוד מאהבה, ממדרגת הלשמה. והיות והאישה הגשמית מסמלת את השכינה הקדושה, את אש ה' את מדרגת האהבה הנעלה ביותר, על כן רואים שבמצב המתוקן יש לה רגישות מיוחדת ובינה יתרה להרגשת האמת ואף הולדת האמת ללב האדם. בע"ה שנזכה לאשת חיל, שזו מדרגת הנשמה גם בגברים וגם בנשים, ורק דרך אשת חיל, אישה יראת ה' אפשר להגיע להשגת אלוקות, שנזכה אמן!

כמו כן אם נרד קצת יותר לענפים- זוגיות צריכה להיבנות על ערכים נצחיים מעבר לזמן ומקום, מעבר לחיצוניות החולפת, "היות וכל העומד להישרף כשרוף דמי" לכן שהקשר מבוסס על חיבור פנימי עמוק ויסודות אלוקיים, ולא רק על החיצוניות והגשמיות החולפת, אלא על אלוקות ואהבה מעבר לחומר והתמורה החיצונית, קשר כזה יביא לאחדות אמיתית וחיבור, אבל אם הקשר מבוסס על הדבר החיצוני, הרי הוא שקר וחולף.. כפי שרואים מה שקורה לרוב בני העולם בנושא.

לכן כמו שבענפים אנחנו צריכים להגיע לאהבה עמוקה שלא תלויה בדבר, ככה צריך בשורשים בקשר בין הבורא לבריאה, להגיע לחיבור אמיתי, אבל אם נעסוק רק בחיצוניות התורה כיצד נדע איך לעשות זאת? דרך מעשים חיצוניים בזמן ומקום?, לכן חובת הפנימיות היא על כולם גברים ונשים כאחד. אני יודע שזאת לא הדעה המובילה בעולם, אבל האמת ב 10 שנים האחרונות היא הרבה יותר מובילה והעולם מתקדם לזה כמו שהתקדם בהרבה דברים, והרבה רבנים שהצהירו בעדינות לא ללמד נשים קבלה, היום בעצמם מלמדים לאט לאט, וזה יגדל עוד בע"ה כפי שהבטיח הנביא "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" בע"ה אמן

נ.ב. הקבלה לא מנותקת מהיהדות כפי שהרבה גורסים, אם כי כולם יכולים ללמוד לפי מדרגתם עד שלב מסוים.
אבל זה כבר נושא לפוסט אחר

מהי קבלה ?

מתן תורה. לימוד מתוך מאמרו של בעל הסולם מהספר מתן תורה – מהותה של חכמת הקבלה, בשילוב יסודות כללים וכלים רוחניים בכל שיעור המכשירים ומכינים את האדם לגשת נכון ללימוד חכמת האמת.

תקציר: חכמת הקבלה היא חכמה של התגלות הבורא לבריותיו – נקראת חכמת הקבלה ולא חכמת ההשפעה על שם תכליתה, שצריך לקבל בעל מנת להשפיע. חכמת קבלה היא החכמה היחידה בעולם, שמתעסקת מעבר לזמן ומקום העדר חילוף ותמורה, "הוא ותמורתו יהיה קודש". כל החכמת האחרות עוסקות בזמן ומקום, או ברמת הנפש הבהמית בתחתית עולם העשיה, או מצד נהירו דקיק של בי"ע דטומאה, שהם גם מדרגות נחמדות ביחס לבהמתיות הרגילה והרדודה, אבל הכל עדיין במסגרת האשליה הגשמית והנפש הבהמית החיה תחת חוקי הצמצום והנפסדות של הרצון לקבל לעצמו הנמצא בהופכיות הצורה מהמאציל. וחכמת הקבלה היא היחידה בעולם שעוסקת לחלוטין מעבר לגשמיות, ואף מעבר לגשמיות (החומר) שברוחניות. (אב"יע דקדושה) על כן נקראת חכמת הקבלה הצורתית, תורת הצורות, שלוקחת את האדם אף מעבר לחומר הרוחני שנקרא רצון לקבל, ומחברת אותו לצורה נצחית של מידת ההשפעה כדי להביאו לדבקות בבורא וגילוי מחשבת הבריאה שהיא להנות לנבראיו – שנזכה לגלותה – אמן!

תקציר: הקַבָּלָה היא חלק הסוד שבתורה, ומכונה גם תורת הסוד, תורת הנסתר או פנימיות התורה. תורת הקבלה עוסקת ביחס שבין הקב"ה לעולם, בסדר השתלשלות העולמות הרוחניים, הספירות והמלאכים, וכן מפרשת את משמעותם הפנימית של פסוקי התורה ושל המצוות. לקבלה השפעה גדולה מאוד על חיי הרוח היהודיים. בין היתר ניכרת השפעת הקבלה בהלכות, מנהגים ובנוסח התפילה של רוב חוגי היהדות, וכן על תנועת ותורת החסידות, ספרות המוסר ועוד.

לאורך הדורות תורת הקבלה נלמדה על ידי בודדים, ורוב ציבור לומדי התורה לא עסק בה. ישנן הסתייגויות רבות, הן בהלכה והן בתורת הקבלה עצמה, על לימוד תורה זו לאלו שבדרגתם הרוחנית אינם ראויים לכך. העיסוק בקבלה הפך לנפוץ יותר בתקופת האר"י, שכתב "דוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה.

תולדות חכמת קבלה
הנה הספר הראשון שיש לנו בחכמה זו הוא ספר היצירה, אשר יש מיחסים אותו לאברהם אבינו ע"ה וכן נדפס על השער של הספר, אולם רוב המחברים מיחסים אותו לתנא רבי עקיבא וכן הדעת נוטה, כי רק בימיו הותרה הכתיבה בתושבע"פ. וע"כ כמעט שאין לנו שום ספר חוץ מספרי התנ"ך שהיה מזמן מוקדם לדורו של ר"ע, מטעם האיסור הנודע אשר דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, אלא אחר חורבן ביהמ"ק והתפזרות האומה מארצה היו יראים שלא תשתכח תורה מישראל והתירו הכתיבה מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

ואז החלו תלמידי ר"ע לכתוב את כל התורה שבע"פ שהיתה שגורה בפיהם, וכל אחד מהם קיבל עליו מקצוע מיוחד כי רבי מאיר סידר המשניות ורבי יהודה סידר התוספתות וכו' ורבי שמעון בר יוחאי סידר את חכמת הקבלה שהיתה שגורה בפיהם וחיבר ספר הזהר והתיקונים. באופן אשר כמו המשניות הוא סידור וקיבוץ מן ההלכות ומהחידושים של כל הדורות עד דורו של ר"מ, כן הזהר הוא סידור וקיבוץ מחכמת הקבלה מכל הראשונים שקדמוהו לרשב"י, ונכתבו בסתם על שמו של רשב"י להיותו המסדרם וכמובן שיש חידושים מעצמו ג"כ.

אולם תלמידי ר"ע לא עשו חתימה על ספריהם שלא יוסיפו בהם, כי אדרבא הם עשו התחלה בחיבוריהם כדי שאחרים הבאים אחריהם יוסיפו לבאר וללבן ולחדש ולהמשיך הלאה את אותם החיבורים שהמה התחילו בהם, דהיינו על אותו הדרך שהיה נוהג בשעה שהיו עוסקים בתורה בע"פ, שהאחרונים בררו ולבנו ולפעמים גם חלקו על הראשונים על דעתם והוסיפו על הראשונים, ומשום זה אתה מוצא במשניות חידושים ומימרות גם משאר תנאים שחיו אחר זמן ר"מ.

ונמשך הדבר עד דורו של רבי יהודה הנשיא שנק' רבינו הקדוש, ומצא שהדורות מתמעטים ואינם ראויים עוד לחלוק על הראשונים ועוד מפחד תלמידים שאינם מהוגנים שלא יסתרו דברי הראשונים, לפיכך קם ועשה חתימת המשנה ומאז ואילך לא הותר למי שהוא להוסיף דבר במשניות ולא לחלוק על איזה דין מהמובא בהם.

אולם על הזהר לא נעשה שום חתימה, והוא מטעם שנידון לגניזה ולא היה מצוי לגמרי בין ההמון רק בחדרי חדרים אצל ראשי הדורות, ולפיכך נשאר החיבור.. וכל אחד ואחד מראשי הדורות הלך והוסיף בו כפי חפצו ונמשך הדבר עד זמן של רבנן סבוראי.