תשמ"ה – מאמר כ' / 1984/85 – מאמר 20

בזהר בשלח (ובהסולם דף נ"ה אות קפ"ו) כתוב שם וזה לשונו, "ואמר ר' יצחק לא מצינו מי שחזק את לבו לפני הקב"ה כפרעה. אמר ר' יוסי, הרי סיחון ועוג חזקו גם כן את לבם. אמר לו אינו כן, הם חזקו את לבם כנגד ישראל אבל כנגד הקב"ה לא חזקו את לבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו ההבדל שהם לא חזקו את לבם לפני הקב"ה, או שחיזקו את לבם נגד ישראל, הלא כל השנאה שיש לגויים נגד עם ישראל, הוא רק מטעם שהם עם של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל, (שבת פ"ט) "מאי הר סיני, שירדה שנאה לעכו"ם".

ולגופו של ענין, היינו בקשר לשנאת ישראל, הנה פרעה היה שונא את עם ישראל ורצה לשעבד אותם, ומשה בא בשליחות הקב"ה, אז לא רצה לשמוע, ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", וסיחון ועוג גם להם היה שינאת ישראל. ומאי ההבדל לגבי ישראל, הסיבה, משום מה שונאים את ישראל, טוב מטעם התחזקו את לבם, סיחון ועוג, שעם ישראל לא חשוב לכן שונאים אותם, או מטעם שהתחזקו את לבם נגד ה', שה' לא חשוב בעיניו לכן יש לו שנאה לעם ישראל. אם כן מה הוא ההבדל, לגבי ישראל.

ויש לפרש המאמר של הזהר הנ"ל על דרך העבודה. אנו צריכים לדעת, שיש שני מפריעים, שעומדים נגד האדם ולא נותנים לעבור את המחסום, להגיע לאהבת ה', היות שהאדם נולד עם רצון לקבל לעצמו, ואינו מסוגל לעשות שום דבר בלי כדאיות, היינו שהאדם יכול לוותר על קבלה עצמית, בכדי להשפיע משהו, למישהו, אם זה נותן לו סיפוק נפשי, אז הוא יכול לוותר על קבלה עצמית, לדוגמא, האדם מסוגל לעבוד בשביל אדם חשוב, אם נגיד כשבא אדמו"ר מליבאויץ' לשדה תעופה עם מיזוודה, ונתן לאחד מהחסידים שלו, והוא נותן לו שכר טרחה 100 דולר. בטח שהחסיד לא רוצה לקבל שכר טרחא מן הרבי והוא מחזיר לו, אז הרבי שואל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל, אם זה פחות מידי שילמתי לך עבור הטרחא, הלא סבל פשוט אם הייתי נותן לו 10 דולר, בטח שהיה שבע רצון, אם כן מדוע אתה לא רוצה לקבל. אז החסיד השיב לו, זה שיש לי זכיה לשמש את הרבי, שווה יותר מכל הון דעלמא שהרבי יתן לי.

רואים אנו, שבעבור אדם חשוב, האדם מסוגל לעבוד בלי שום תמורה. ומשום זה כשבא האדם לעסוק בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, בטח שהאדם יכול לוותר על אהבה עצמית לטובת הבורא. מה עושה אז המפריע לעבודת ה', שהאדם לא יוכל ללכת בדרך ה', הוא עושה אז פעולה אחת, היינו שלא נותן להאדם לצייר את גדלות וחשיבות ה'. נמצא, שכל החוזק שיש לסטרא אחרא הוא נגד ה', והוא אומר לו, אני יודע שאתה בעל כח גדול, היינו שאתה יכול להתגבר על התאוות שלך לא כמו אנשים חלושי אופי רכי הלב, אלא אתה אמיץ שבגבורים, אלא כל מה שאתה לא הולך בדרך האמת הוא, משום שלא כל-כך חשוב את המטרה, שאתה צריך לבטל את עצמך בשביל זה. ואם כח זה הוא מפריע לו להגיע להמטרה.

וזהו שאומר הזהר בשם ר' יצחק, "לא מצאנו מי שחזק לבו לפני הקב"ה כפרעה". היינו שלא החשיב את ה', ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", שזה הוא המפריע הראשון.

והמפריע השני הוא, כי בזמן שהוא רואה שהאדם התגבר על טענותיו, והולך למעלה מהדעת, ולא מסתכל מה שהוא אומר לו, אז בא בטענה נגד ישראל, זאת אומרת, זה שרוצה ללכת בדרך ה', הוא נקרא ישר-אל, שהוא בחינת ישר-לאל, היינו שכל המעשים שהוא עושה, הוא רוצה שזה יעלה ישר לאל, ולא רוצה שיהיה כוונה אחרת, לכן מה עושה המפריע השני, הוא משפיל את בחינת ישראל שבו, ואומר לו, הישראל שבקרבך הוא חלש מאוד, הן בכשרון והן בכח התגברויות, הלא אתה חלש אופי, הדרך הזה, שאתה רוצה ללכת בו, שהוא שכל המעשים יהיה רק לשם שמים, זה יכולים לדרוש מבחינת ישראל שיש בו כל התכונות המתאימות לזה, היינו שהיה לו חינוך טוב, ובעל כשרון, והוא אמיץ לב, שיכול להילחם עם הרע שבקרבו, הוא יכול ללכת בדרך הזה, ולא אתה. נמצא, במה הוא מפריע לו, הוא כבר לא מדבר עמו בקשר להחשיבות המטרה, כמו טענת פרעה, שהוא היה חולק על חשיבות המטרה. אלא שאומר לו, המטרה היא חשובה מאוד, אלא אתה לא חשוב שתוכל ללכת בדרך גבוה כזה, ועל כן לך בתלם של כל הכלל, ואין אתה צריך להיות יוצא מהכלל, ורק דרך זה שייך לך.

וכעין זה מצאנו בזהר (שלח ובהסולם דף כ"ב אות ס"ג) אצל המרגלים, וזה לשונו, "וישובו מתור הארץ, וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה, והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתת לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו. וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה. אבל מי יכול לזכות בה. אפס כי עז העם, עז הוא העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל, לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה, מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. אפס כי עז העם. ועשיר יענה עזות, וגם ילידי הענק ראינו שם, דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי, משום שהתורה מתשת כוחו של אדם".

נמצא, טענת המרגלים לפי מה שהזהר מפרש הוא, של אי חשיבות של ישראל, כמו שביארנו, שהוא כמו טענת המפריע הב', זאת אומרת, שכל החיזוק הוא כנגד ישראל.

ובזה יכולים לפרש ההבדל בין טענת פרעה שחיזק לבו נגד ה', לטענת סיחון ועוג, שהחזיקו לבם נגד ישראל. פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", זהו שכל כוחו היה למעט את חשיבות של ה', כנ"ל שהוא המפריע הא', וסיחון ועוג הם החזיקו לבם נגד ישראל, היינו למעט את חשיבות של ישראל כנ"ל, שהוא כנגד המפריע הב'.

ולזה, היינו לכל אלו הטענות, אין עצה אחרת אלא ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על טענות שלהם, אלא לבטוח בה' שהוא יכול לעזור לכולם ואין שום כח שיכול להתנגד לכוחו של הקב"ה, לכן לבטוח בה' שהוא יעזור.

וכעין זה מצאנו בזהר (בשלח דף נ"ה, ובהסולם אות קפ"ז) וזה לשונו, "אמר ר' יהודה, אמר ר' יצחק, פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו, ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של הס"א, ועל כן היה מחזק את לבו".

נמצא לפי דברי הזהר, שענין פרעה הוא בתוך הדעת, שמצד השכל אין שום אפשרות לצאת משליטתם אלא רק בכח אמונה למעלה מהדעת, שכח זה מבטל כל הכוחות שישנם בעולם.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תש"ן – מאמר כ"ב / 1989/90 – מאמר 22

הזה"ק בפרשת בשלח (דף קכ"ט ובהסולם אות תע"א) אומר שם וזה לשונו, "אמר ר' יצחק, כתוב, כי מחה אמחה, שמשמע שהקב"ה ימחה. וכתוב, תמחה את זכר עמלק, שמשמע, שאנו צריכים למחות אותו. ומשיב, אלא אמר הקב"ה, אתם תמחו את זכר עמלק שלמטה, ואני אמחה את זכר עמלק שלמעלה", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו "עמלק שלמטה", ומהו "עמלק שלמעלה", בעבודה. שמשמע, שיש כאן ענין של מחית שני עמלקים, של מעלה ושל מטה. ועוד יש להבין, שמכאן משמע, שמקודם צריכים למחות את העמלק של מטה, ואח"כ הקב"ה ימחה את עמלק שלמעלה. ויש להבין מדוע לא ניתן לנו דבר שלם, היינו כמו שלומדים "באתערותא דלתתא אתער עובדא דלעילא". זאת אומרת, שע"י המעשים שאנו עושים למטה, זה גורם שגם למעלה מקבל שינויים, היינו התגלות השפע וביטול הס"א. ומדוע במחית עמלק, אין המעשים שלנו יכולים למחות את העמלק שלמעלה. ומדוע ניתנה לנו רק חצי עבודה, וחציה השניה הקב"ה עושה. והשותפות הזאת למה לי.

ובענין עמלק גם כן יש להבין, מהו מרמז לנו השם שלו. ובאופן כללי ידוע, ש עמלק נקרא יצר הרע . אולם באופן פרטי יש ליצה"ר הרבה שמות. וחז"ל (במסכת סוכה דף נ"ב) אמרו, "שבעה שמות יש לו ליצה"ר, רע, ערל, טמא, שונא, מכשול, אבן צפוני. ויש לו עוד שמות כמו פרעה מלך מצרים, עמלק".

ידוע, שבכל דבר אנו מבחינים ב' בחינות, שהם אור וכלי. ואפילו בדברים גשמיים אנו מבחינים בכל דבר פנימיות וחיצוניות, שהחיצוניות נקראת כלי ופנימיות נקראת האור. וניקח לדוגמא, כשאדם משתוקק ללחם או לבשר ודגים, וכדומה, אין האדם משתוקק להכלי, היינו החיצוניות, מה שנראה לעינינו, אלא שהאדם משתוקק להפנימיות, מה שאינו נראה לעין, היינו להטעם שיש בהלחם או בבשר ודגים, וכדומה.

ועוד יותר מזה, אנו רואים, שבכדי להנות מהתענוג המלובש בהכלי, האדם צריך להכנה, היינו כפי ערך הכנתו, באותו שיעור הוא יכול להנות מהאור התענוג המלובש בהכלי, הנבחן לחיצוניות. כלומר, אינן דומה שהאדם הולך לשתות מים כשהוא צמא, לזמן, שהאדם שותה מים והוא לא צמא. וזהו מטעם, שהכלי של קבלת התענוג נמדד לפי שיעור ההשתוקקות להתענוג.

לכן אנו רואים, בזמן שאדם רוצה להנות ממשקאות, הוא אוכל מקודם דברים חריפים ומלוחים, בכדי שיעוררו בו השתוקקות לשתיה. וכן הוא בכל הדברים, שבלי השתוקקות לא יכולים להנות משום דבר. וזה נובע מתחילת הבריאה, כמו שלומדים, שמטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, ברא רצון לקבל הנאה ותענוג. ומטרם שנגלית הבחינה ד', שהיא ההשתוקקות, עוד לא נבחן לבחינת כלי, שיהיה מוכשר לקבל את האור והתענוג.

ונחזור עתה לבחינת אור וכלי שברוחניות. היינו, שאותו הסדר שיש בגשמיות נוהג גם ברוחניות. ובאמת הוא להיפך, מה שנוהג בגשמיות נמשך זה מרוחניות. אולם בדבר אחד יש הבדל בין גשמיות לרוחניות, כלומר, שבגשמיות התענוג היינו, האור, שהוא הפנימיות, מגולה, כמו שכתוב "עין רואה והלב חומד".

לכן כשמסתכל על דבר גשמי, פחות יותר הוא מרגיש, שיש שם טעם פנימי. והתענוג שמלובש בחיצוניות הכלי, זה מושך אותו ומעורר בו חמדה. מה שאם כן תענוגים רוחניים, המלובשים בחיצוניות הכלים, הנקראים "תורה ומצות", עליהם שורה בחינת צמצום והסתר. לכן לא יכולים לומר, שהתענוג והאור המלובש במצות ציצית, מושך אותו, לכן הוא הולך ללבוש ציצית. וכדומה בשאר מצות. כמו שלמדנו, שהצמצום היה לתיקון הבריאה. נמצא, שבדבר זה יש הבחן גדול בין תענוגים גשמיים, המלובשים בדברים חיצוניים, לתענוגים רוחניים, המלובשים בדברים חיצוניים, שהם תורה ומצות.

לכן מסיבת הצמצום יש כאן ענין של "שלא לשמה" וענין "לשמה". וזהו מסיבת ההסתר שנעשה על תענוגים רוחניים. זאת אומרת, שלא יכולים לומר לאדם, תנסה ותלבש ציצית, ותראה איזה טעם טוב אתה תקבל מלבישת ציצית. לכן מוכרחים לומר, תלבש ציצית, ותמורת זה אתה תקבל תענוג, לא מה שמלובש במצות ציצית, כי בזה אין אתה יכול להרגיש שום טעם.

אם כן האדם שואל, בשביל מה אני צריך ללבוש ציצית. אז צריכים לומר להאדם הזה, ששואל, תקבל תענוג גדול תמורת זה. ואיזה תענוג אני אקבל. אז אומרים לו, אתה יכול לבחור לך תמורת עבודה בתו"מ תענוגים של עולם הזה, כמו שכתוב בזה"ק, היינו פרנסה ובריאות וחיים ארוכים, או שאתה תקבל שכר בעוה"ב גם כן, כמו שאומר הרמב"ם בסוף הלכות תשובה.

נמצא לפי זה, ש"שלא לשמה" יהיה הפירוש לא כמו בגשמיות. שבפנימיות הכלי יש שם מלובש איזה תענוג של בשר או של דגים וכדומה. כלומר, שהאור המלובש בפנימיות הכלי, זה מושך אותו לקיים תו"מ. אלא תענוג אחר, שמה, שאינו מלובש בהכלים האלו, שהוא יקבל, זה מושך אותו לקיים את התו"מ. וזה נקרא "שלא לשמה". היינו, שאין הכוונה שהמצוה מושכת אותו, היינו מה שמלובש בתוך המצוה, אלא "שלא לשמה" מושך אותו, כלומר מה שאינו מלובש בתוך המצוה, זה מושך אותו, אלא התענוג שאינו מלובש בהמצוה, והוא נמצא מחוץ להכלים, הנקראים תו"מ, זה מושך אותו.

וזה נקרא "שלא לשמה". היינו, בשעה שעוסק בתו"מ, הוא מקבל כח עבודה, מטעם שיקבל אח"כ תמורה. זאת אומרת, אם היתה לו מציאות לקבל תענוגים ממקום אחר, יותר גדולים, הוא יכול לוותר על תו"מ. אלא לפי מה שיש לו אמונה בשכר ועונש, בגלל זה הוא מוכרח לקיים תו"מ, אבל האדם היה יותר שבע רצון, אם הוא לא היה צריך לקיים כל כך הרבה תו"מ, והיה מקבל את אותו השכר.

זאת אומרת, שאין מעניין אותו את ענין עשיית המצות, אלא ענין קבלת השכר. וכמו בגשמיות, כל אדם רוצה לתת פחות שעות עבודה ויותר שכר, כמו כן אלו שכל עבודתם היא בשלא לשמה, אינם דואגים יותר לקיים תו"מ, אלא דואגים להיפך, מדוע צריכים לקיים כל כך תורה ומצות, הלא היה יכול הבורא לתת לנו פחות תו"מ, ולתת לנו יותר שכר. וזה נקרא, שהשלא לשמה מחייב אותו לעסוק בתו"מ.

מה שאין כן אלו שרוצים לעבוד לשמה, היינו שהם רוצים שהתו"מ הם בעצמם יהיו הגורמים המחייבים אותם לעסוק בתו"מ, כמו כנ"ל בתענוגים גשמיים, שהפנימיות המלובשת בהחיצוניות זה הוא המעורר אותם להשתמש בהחיצוניות. זאת אומרת, מה שמשתוקקים לאכול בשר או דגים, אין הכוונה שעבור היגיעה, שמשתדלים לאכול בשר ודגים, וכדומה, הם יקבלו שכר, אלא הם משתוקקים להתענוג הנמצא בתוך הבשר ודגים, ואין איש בעולם שיהיה ברוגז על הבורא, מדוע ברא כל כך הרבה חיצוניות, היינו הרבה דברים, שיהיה בכל דבר תענוג אחר.

אלא שהאדם אומר, אני מסתפק בלחם ומים, ואין אני רוצה, שיהיו עוד תענוגים מלובשים בעוד דברים. אלא אדרבה, אנו רואים, שכל אחד ואחד משתדל, לפי יכולתו, להרבות בדברים חיצוניים, היינו מכמה מינים. אפילו כשאוכל בשר, גם כן משתדל שיהיה מן בשר המשובח ביותר. היינו האדם משתדל בדקדוקים של אכילת בשר. כלומר, הוא משתדל בהאור, היינו בהתענוג המלובש בהחיצוניות, שירגיש טעם יותר גדול.

באותו אופן האדם נוהג בזמן שהוא עוסק לשמה. היינו, אין הוא ברוגז, מדוע יש כל כך מיני מצות, כלומר שאין לו שום טענה, מדוע יש תרי"ג מצות, והוא היה מסתפק בפחות, משום שבכל מצוה ומצוה, האדם מאמין שיש טעם אחר, כנ"ל, בגשמיות, וכשהוא רוצה ללכת בדרך של לשמה, שהגם שאינו מרגיש את הפנימיות התענוג, המלובש בכל מצוה, אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שהוא כך, כמו שכתוב בזה"ק, ש"יש תרי"ג פקודין, שבכל מצוה ומצוה, נפקד שם אור מיוחד, השייך לאותו מצוה".

ומה שהוא לא מרגיש, הוא מאמין, שזהו מטעם, שהיה הסתר וצמצום, שלא ירגישו את התענוג, הנבחן לפנימיות המלובשת בתו"מ, שזהו לטובת התחתונים. כלומר, שכל עוד שלא זכו לבחינת בע"מ להשפיע, שזה נקרא "דביקות בה'", ואם התענוג יהיה מגולה, בטח יקבלו זה בע"מ לקבל, וזה יגרום להם בחינת פירוד מחיי החיים, הנבחן לבחינת מיתה ברוחניות.

לכן הם רוצים לעבוד רק מטעם להשפיע, היינו שהם רוצים לשמש את המלך, כמו שאומר בזה"ק "דעיקר יראה הוא, שהאדם עובד את ה' "בגין דאיהו רב ושליט", שהוא מטעם גדלות המלך. וזה נמצא גם כן בהטבע, שיש הנאה לאדם בזמן שהוא משמש להגדול.

לכן האדם שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, הוא זקוק, שיהיה לו מלך גדול, לשמש אותו. ואז אין האדם רוצה תמורה, היינו לקבל את התענוג המלובש בחיצוניות של תו"מ, אלא הוא רוצה לקבל על עצמו לעבוד רק לקיים החיצוניות של תו"מ, ועל הפנימיות הוא לא רוצה, משום שהוא מאמין באמונת חכמים, שאם הוא ישתוקק לקבל את הפנימיות, זה יגרום לו פירוד, כנ"ל.

לכן הוא רוצה לעבוד רק לקיים את החיצוניות של תו"מ. ומה הנאה שלו. לפי הכלל "בלי הנאה אין האדם יכול לעבוד", מטעם רצונו להטיב לנבראיו, איך שיהיה מוכרח האדם להנות מעבודה. רק ההבדל הוא בזה: לפעמים אדם עובד ע"מ שיקבל שכר אחר עבודה של יום, כמו שכתוב "בערב תיתן שכרו", או בכל שבוע הוא יקבל את שכרו. ויש אנשים שעוסקים במקח וממכר, שהם מקבלים את שכרם בכל פעולה ופעולה. אבל בלי שכר אי אפשר לעבוד.

לכן אלו אנשים, שרוצים לעבוד בע"מ להשפיע, היינו על הכוונה שהם משמשים את המלך הגדול, נמצא, שהם נהנים תיכף על המקום. היינו, בכל פעולה שהם עוסקים, כבר נהנים, ואין להם צורך לקבל שכר אח"כ, כי הם מקבלים את השכר על המקום, כדוגמת הסוחרים כנ"ל.

אולם יש כאן עבודה גדולה, כלומר שעיקר העבודה בעסק תו"מ מתחלת כאן, מטעם, אם כל היסוד של האדם הוא מטעם, שכל הנאה שלו היא בזה, שהוא משמש את מלך גדול, ואם תהיה מגולה את גדלותו יתברך בעולם, אז לא היה קשה לשמש את המלך. אבל כנ"ל, שלמדנו, שנעשה צמצום והסתר על הטוב ועונג, במה שמלובש בתו"מ. וכמו כן נעשה הסתר על הבורא בעצמו, שאנו צריכים להאמין על השגחתו יתברך, שהוא בבחינת טוב ומטיב, ושכינתא בעפרא ושכינתא בגלותא, היינו שאין כבודו יתברך מגולה לתחתונים.

אלא שיש לנו עבודה גדולה להתגבר על הגוף שלנו, היות שהגוף טוען, הלא אנו רואים שהבורא ברא בנו כח שכלי, שעם השכל אנו הולכים, היינו לפי מה שהשכל אומר לנו, כך אנו שומעים בקולו, אם כן, בזמן שבאים להגוף, ואומרים לו, שלא צריכים להסתכל על השכל, מה שהוא אומר לנו, אלא ללכת למעלה מהשכל, ולהאמין בה' למעלה מהדעת, על זה הגוף מתנגד.

לכן כשאין גדלות וחשיבות המלך מגולה, איך יכולים לעבוד ולקיים תו"מ בגלל גדלות המלך, הלא הסטרא אחרא מכסה על גדלותו יתברך, אם כן איך אפשר לעבוד מטעם גדלות וחשיבות המלך.

וזהו ענין קליפת עמלק, כמו שכתוב (בפרשת כי תצא) "זכור את אשר עשה לך עמלק, אשר קרך בדרך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים". שענין "אשר קרך בדרך" פירש רש"י וזה לשונו, לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, והתחיל, והראה מקום לאחרים. ומפרש שם ב"שפתי חכמים" וזה לשונו, "רצה לומר בדבר חם, שהכל יראים ממנו. כך אומות העולם היו יראים מכם, אבל עמלק ציננך והפשירך, לשון מים פושרין".

נמצא, שענין עמלק הוא קליפה. בזמן שהאדם מתגבר ומתחיל ללכת בדרך של אמת, בא הוא ומחליש את האדם, ואומר, אל תפחדו מלהסתלק מדרך של השפעה. ועד כמה שהאדם מתגבר בגדלות ה', שאומר, שכדאי לעבוד בלתי ה' לבדו ולא לתועלת עצמו, (בא עמלק) ונותן להבין להאדם, הלא אתה רואה, שאתה עייף ויגע מהעבודה הזו. ולא ירא אלקים, היינו שענין "יראת שמים", שהיה לישראל, שאמרו, שכדאי לעבוד ולשמש מלך גדול, בזה הוא הכניס דעתו, היינו שאין שום חשיבות של מלך. אם כן, מדוע אתם רוצים לעבוד בלי שכר, אלא רק לתועלת ה', מחמת גדלותו יתברך. את היראה הזו הוא קלקל, היינו שכל מטרתו היתה אך ורק לבטל את חשיבות של יראת שמים, הנקראת "עקרא דיראה הוא בגין דאיהו רב ושליט".

נמצא, שהוא הכניס לעם ישראל בחינת ביטול על החשיבות של ירא אלקים, שכל המלחמה שלו היתה להחליש אותם מהעבודה, לשמש מלך גדול, שבשביל זה, היינו שבשביל חשיבותו של גדלות הבורא, כדאי לעבוד ולשמש אותו.

וזה פירוש "אשר קרך בדרך", היינו בדרך זו, שלא רוצים שום תמורה, רק זה לבד, כלומר רק לשמש את המלך. החשיבות הזאת הוא קלקל. זאת אומרת, בזמן שעמלק רואה, שהאדם מתלהב ומתחמם בעבודה, והאדם שמח בזה שזכה לקבל קצת חשיבות, שכדאי לשמש מלך גדול, אז בא ואומר לשון הרע ולוקח מהאדם את החשיבות הזאת. וממילא נאבדת מהאדם את החמימות שהיתה לו בזה, שהיתה לו קצת הרגשה, שיש לו חיבור עם מלך גדול.

וזה שאומר "ואתה עייף ויגע", היינו שבזמן עבודה, שהיה מאמין, שהוא משמש מלך גדול, האדם היה חי ולא היה מרגיש שום עייפות. ובזמן שעמלק הכניס בהאדם בחינת ביטול בגדלות ה', תיכף האדם נעשה עייף מהעבודה, כמו שאומר בזה"ק, "באתר דאית טרחא, תמן אית ס"א", שפירושו, שהאדם צריך לדעת, שאם האדם עובד עבודת הקודש, ומרגיש את העבודה הזו לטורח ולמשא, סימן הוא, שיש שם סטרא אחרא והיא מחלישה את האדם, שלא ירגיש, שהאדם משמש למלך גדול.

נמצא, שעיקר קליפת עמלק היא מכוונת נגד גדלות ה', היינו שעיקר יסוד היהדות נבנה על היראה "בגין דאיהו רב ושליט", דוקא על זה היתה מלחמת עמלק, היינו שהאדם לא יעבוד על בחינת "יראת אלקים". וזה שאומר "ולא ירא אלקים".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש שאומר הזה"ק, ש"יש עמלק למטה ויש עמלק למעלה". כי ענין "עמלק למטה", פירושו, היינו על הכלי. ו"עמלק של מעלה", היינו האור. כלומר, זה שעמלק לא נתן לעבוד לתועלת ה', זה נקרא "כלי", היינו הרצון לעבוד לשם שמים, אף על פי שעמלק מפריע עם הטענות שלו.

כלומר, "עמלק שלמטה" פירוש, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, ועמלק לא נתן לו לעבוד, והוא מכיר ומרגיש שזוהי הקליפה, שמביאה לו את המחשבות האלו, שמבטלות את כבוד שמים, וכואב לו על זה, זה נקרא "עבודת האדם", היינו שהאדם רוצה לבטל את כל הטענות של עמלק, והאדם בא לידי הרגשה, שהוא, מצד עצמו, אין הוא רואה שום אפשרות, שיוכל לבטל את הלשון הרע, מה שעמלק מדבר אליו, בכל זמן שהאדם רוצה לעבוד, רק מטעם גדלות וחשיבות המלך, והאדם רואה, שיותר מתפלה, להתפלל לה', שלא יתפעל מהלשון הרע שלו, אין בידו לעשות. וזה נקרא, שהאדם רוצה למחות את העמלק שבלבו ומוחו.

ובזה נגמר בחינת כלי של מחית עמלק, שעל הרצון והחסרון הזה שיש להאדם, בזה שהוא מרגיש איזה הפסדים בחיים שלו עושה לו העמלק הזה, ומכל מקום אין האדם מצד עצמו יכול להתגבר, אז האדם מרגיש, שאינו חסר לו, רק עזרת ה', היינו שה' יעזור לו. והוא מאמין בחז"ל, שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". ואז הקב"ה מבטל את העמלק שלו.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, על מה שהזה"ק מתרץ, שיש עמלק למעלה ויש עמלק למטה. ועל עמלק שלמעלה , אומר הקב"ה "כי מחה אמחה", היינו שהקב"ה ימחה אותה למעלה. ועל עמלק שלמטה , אמר הקב"ה "תמחה את זכר עמלק", היינו שהאדם צריך למחות. ושאלנו, מהו ענין של ב' עמלקים. ומדוע אין הקב"ה מוחה את שניהם, או שיהיה בכוחו של אדם למחות את שניהם, השותפות הזו למה לי.

והפירוש הוא כנ"ל, שיש ענין אור וכלי, ובלי כלי אין אור, כידוע, שאין מילוי בלי חסרון. וגם שאלנו, מהי בחינת עמלק, שצריכים למחות אותו יותר משאר שמות שיש ליצה"ר. והתשובה היא כנ"ל, שענין יצה"ר הוא שמדבר לשון הרע על ה', שלא כדאי לעסוק בתורה ומצות. והיות שלפי הכלל, שאין אדם יכול לעשות שום תנועה, אם לא שתהיה סיבה, המחייבת לעשות את הדבר.

לכן אמר הזה"ק, שיש ג' סיבות, שבשבילן האדם מקיים תו"מ (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם אות ק"צ) וזה לשונו, "היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהם שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו, או ירא מעונש גופו, או מעונש כספו, ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם, הירא מפני הקב"ה, משום שירא מעונש העולם ההוא, ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות האלו, אינן עיקר היראה ושורשה. היראה שהיא עיקר, הוא שאדם ירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו. וישום חפצו באותו המקום שנקרא יראה".

ובהאמור אנו רואים, שהגם שיש יצה"ר, שלא נותן לקיים תו"מ, אבל אין הם הלעומת העיקר של היראה, הנקראת "משום שהוא רב ושליט". שזוהי עיקר היראה, שבגלל זה האדם רוצה לשמש את המלך, מפני גדלות וחשיבות המלך. ועמלק רוצה דוקא זה להחליש. היינו, שטוען, הלא האדם בעצמו רואה, שאין שום חשיבות להקב"ה, שיעבדו אותו מפני גדלותו, כי אתה רואה, איך שיש הסתרה גדולה על השגחתו יתברך, שנוכל לומר, שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

והוא טוען, שאין זו הסתרה. אלא, כמו שאנו רואים בעינינו, כך הוא באמת, ולא כמו שעם ישראל אומרים, שבאמת הקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא אנחנו עוד לא זכינו לזה, לראות איך שהשגחתו היא בבחינת טוב ומטיב, אלא אנחנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, ולומר "עינים להם ולא יראו".

לפי זה אנו רואים, שהיא הקליפה ממש נגד העיקר היראה. מה שאם כן שאר הקליפות, אינן כל כך מיוחדות נגד האמונה, שהוא יתברך בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שקליפת עמלק היא ממש הלעומת היראה אמיתית.

וזה שכתוב אצל עמלק "ולא ירא אלקים". היינו, שהוא דיבר לשון הרע על היראה של כבוד שמים, כלומר על ענין יראה מטעם כבוד שמים, שיש לנו ללכת על הקו הזה. ועל זה היתה לעמלק כל התנגדות שלו, משום שזהו ממש נגד עבודות אמיתיות, שהאדם צריך לזכות ולהשיג.

ובזה יכולים להבין, מדוע צריכים למחות את הקליפה הזו. והטעם הוא, משום שאנחנו צריכים לומר, שאין אמת בדבריה, במה שהיא אומרת, שאין כאן שום הסתרה, אלא ממש כמו שאנו רואים כך הוא. ובחינה זו צריכים למחוק, היינו לומר, שאין אמת בדבריה. אלא איך האדם יכול למחות, בזמן שיש הסתרה על השגחתו יתברך, בזמן שעמלק עומד בתוקף נגד האדם. על זה אומר הקב"ה, אתם צריכים לתת את הכלי, היינו החסרון, כלומר מה שחסר לכם, שאתם צריכים לתת תשומת לב מה שחסר לכם.

לכן אומר הקב"ה " תמחה את זכר עמלק", היינו מה שאומר, שאין אתם צריכים לעשות שום דבר, היינו איזו עצות, בכדי שתוכלו לעבוד בשבילי, אלא שתמחו מה שעמלק אומר לכם, ושתאמינו למעלה מהדעת, היינו למעלה מדעתו של עמלק, מה שהוא מדבר לשון הרע עלי, היינו שלא כדאי לעבוד בשבילי.

ואם אתם רוצים לעבוד למעלה מהדעת, מטעם, כמו שכתוב "מה ה' אלקיך שואל ממך, כי אם ליראה אותי", שדוקא על בחינה זו הוא מתנגד, ואתם רוצים למחות אותו, ואם רצונכם יהיה באמת, רק אתם לא יכולים למחותו, זה נקרא שאתם תמחו אותו מלמטה . ועם מה תמחו אותו. תשובה, עם הרצון, שאתם רוצים ללכת למעלה מהדעת. ואז אני אמחה אותו מלמעלה, היינו שאני אתן לכם את הכוח למחות.

וזה מובן לנו בב' הבחנות. היינו, שתזכו לגילוי פנים. נמצא, שכל מה שדיבר עמלק, נמחה. היינו, שאין אמת בדברו. וב', שיהיה לכם הכח ללכת ולקבל את ההסתרת פנים. אולם זה ענין גילוי פנים יהיה אח"כ, כמו שכתוב אצל משה, שאמרו חז"ל "בשכר, ויסתר משה פניו כי ירא מלהביט, זכה לתמונת ה' יביט". נמצא, שמחה אותו מלמעלה, היינו שכבר יש גילוי פנים.

והשאלה ששאלנו, מדוע אין הקב"ה נותן להאדם שיעשה הכל. הוא פשוט, שענין גילוי פנים, רק ה' יכול להתגלות פניו. וזה לא שייך לומר, שנייחס אותו לאדם, וכמו כן מה שהאדם צריך לעבוד בזמן ההסתרה, ולא ה' יתן תיכף הכח. ולמה צריך האדם להתחיל, אחרת לא היה להאדם את הכלי, כי האדם צריך מקודם לרכוש חסרון, ואח"כ אפשר לומר, שהקב"ה ממלא את החסרון.

ובהאמור יוצא, עמלק למטה, פירוש מה שהאדם מרגיש, שזהו עמלק, ורוצה למחותו, שלא רוצה לשמוע לשון הרע ממנו. עבודה זו שייכת להאדם. עמלק שלמעלה, שכל אחיזתו הוא בההסתרה. אח"כ ה' נותן את הגילוי פנים. זה נקרא, שעמלק נמחה למעלה. ועבודה זו שייכת להבורא.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תש"ן – מאמר י"ח / 1989/90 – מאמר 18

הזה"ק בשלח (דף י"ח ובהסולם אות ע') כתוב שם וזה לשונו "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. ר' פתח, אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך, ממצוא חפצך, ודבר דבר, שלא יהיה דיבורך של שבת, כדיבורך של חול. ובכל יום צריכים להראות מעשה, ולעורר התעוררות של מטה, ממה שצריך לעורר. אבל בשבת, רק בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר, ולא בדבר אחר, כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה. בוא וראה, כאן, כשקרב פרעה לעשות מלחמה עם ישראל, בעת ההיא לא רצה הקב"ה, שיעוררו ישראל התעוררות מלמטה כלל, כי התעוררות מלמעלה היתה. זה שכתוב, ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, כי השם של רחמים צריך להתעורר עליהם, כי ההתעוררות שלמטה היתה מפעילה רק דין בלבד", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה הסמיכות "ה' ילחם לכם" לשבת. ומדוע כל יום צריכים התעוררות מלמטה, ובשבת לא צריכים, כי בשבת יש רק אתערותא דלעילא. וגם יש להבין, מהו הפירוש, שבשבת צריכים לעסוק רק בדברי השם ובקדושת היום.

ידוע שיש לפנינו ב' דברים:

א) חסרון, שהוא ענין השתוקקות, שבלי חסרון אין האדם יכול לקבל הנאה, שאפילו שהדבר הזה יהיה דבר הכי חשוב בעולם, אם אין לו חסרון להדבר, הגם שהוא יכול לקבל את הדבר, אבל לא להנות מהדבר, כי זה תלוי לפי מידת השתוקקותו להדבר. לכן יש לנו זמן של חסרון, שאז הוא הזמן לקבל כל פעם יותר חסרון.

היינו, שבהדבר שהוא מרגיש חסרון, הוא הולך למלאות את חסרונו. ואם קשה לו להשיג את הדבר, אין אנו אומרים שהשתדל בחנם להשיג את הדבר, אלא כן השיג משהו, היינו השיג כלי הנקרא השתוקקות. כלומר, אם היה משיג תיכף את המילוי, המילוי הזה לא נקרא מילוי מבחינת הנאה, שזוהי העיקר המטרה. כמו שלמדנו, שמטרת הבריאה היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, היינו שיקבלו הנאה ותענוג.

נמצא, שאם האדם מקבל איזה דבר בלי יגיעה, היינו, שלא היה לו זמן להשיג את הכלי לקבלת התענוג, הנקרא "השתוקקות", נמצא, שהנאה, שהאדם צריך לקבל מהדבר, אין המילוי יכול לתת את ההנאה, מטעם שאין לו כלי לקבל את ההנאה, שהכלי לקבלת הנאה נקרא השתוקקות. וכדי לקבל השתוקקות לאיזה דבר, תלוי דוקא בזמן, היינו זמן להרגשת החסרון.

מזה יצא לנו, כשהאדם מתפלל לה' שימלא חסרונו, גם זה תלוי בשיעור זמן שהוא מתפלל, שה' ימלא את חסרונו. לכן ה' עוזר לו מקודם, בזה שהכלי מתגדל אצלו, הנקרא כלי של השתוקקות, היינו שה' שומע תפלתו. ומה שאין האדם מקבל תיכף את המילוי על מה שהוא מתפלל, האדם צריך לומר, שזה לא נכון, אלא ה' כן שומע תפלתו, והוא מגדיל את ההשתוקקות בהאדם, בכדי שיהיה כלי אמיתי להרגשת התענוג. לכן יוצא, שאם היה תיכף מקבל את מבוקשו, לא היה יכול להנות, מטעם חסרון השתוקקות, כנ"ל.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "כי אצל הרשעים נדמה להם היצה"ר כחוט השערה, ואצל הצדיקים כהר גבוה". אולם קודם כל אנו צריכים להבין, בזמן שאנו מדברים על דרך העבודה, מה פירושו על דרך העבודה.

והענין הוא, שיש ב' אופנים בקיום תורה ומצות:

א) היא בחינת עשיה, הנקראת בחינת מעשה. הוא לומד תורה, הוא מקיים את המצות בכל פרטיה ודקדוקיה, ואין לו מה להוסיף על זה. ובאמת הוא נקרא צדיק מבחינת המעשה.

ב) היא בחינת עבודה, שהיא עבודה שבלב. ותפילה, בדרך כלל נקראת בחז"ל תפלה, עבודה, שתפלה נקראת עבודה שבלב, שזוהי כוונה, היינו כוונת הלב, כלומר שהאדם צריך לכוון בעת עשיית תו"מ לשם מה הוא מקיים את התו"מ, אם לתועלת עצמו או שכוונתו היא לתועלת ה'.

לכן יש לנו להבחין צדיקים ורשעים מבחינת המעשה, וצדיקים ורשעים מבחינת הכוונה. כלומר, מבחינת המעשה נקראים צדיקים, חרדים, ורשעים נקראים, חילוניים. אולם מבחינת הצדיקים ורשעים מבחינת הכוונה, זהו סדר אחר לגמרי. כלומר, שמבחינת המעשה שניהם צדיקים. רק מבחינת הכוונה יש הפרש: צדיקים נקראים שעובדים בשביל ה', ורשעים נקראים שעובדים בשביל עצמם. אמנם מבחינת המעשה שניהם צדיקים.

ובזמן שרוצים ללכת בדרך העבודה, היינו בכוונת הלב, לכוון שכל עבודתו תהיה לשם שמים, אז מתחיל סדר העבודה. כלומר, שהרשעים, שישנם בלבו, הנקראים "רצון לקבל לעצמו", הם מתנגדים לעבוד לתועלת ה'. אולם "זה לעומת זה עשה אלקים", כלומר כפי ערך שרוצה ללכת בדרך האמת, בשיעור זה מתגלה האמת של הרע שבו.

כי בזמן שיש לו רצון קטן ללכת בדרך האמת, היינו לעשות הכל לשם שמים, אז הרע שלו גם כן קטן, משום ש"זה לעומת זה". היינו, כפי הקדושה שבו, כן ערך ההתנגדות לקדושה. נמצא, כפי מה שהוא מתקדם בעבודה, שרוצה כל פעם ללכת יותר בדרך האמת, מתגלה יותר הרע, בזה שלא נותן לו לבטל את הרע, והרע מתאמץ לשלוט ביותר כח.

נמצא לפי זה, "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו". לכן יוצא, מי שרוצה להיות צדיק, היינו שהמעשים שלו יהיה לשם שמים, אז הרע מתגדל אצלו. לכן אמרו "צדיקים נדמה להם היצה"ר כהר גבוה". היינו, שכל פעם הרע מתרומם למעלה. ופירושו "הר" הוא הרהורים. היינו, שיש לו הרהורים רעים, שכל פעם המחשבות רעות מתרבות ונעשות להר גבוה.

מה שאם כן רשעים, כלומר שאין הם משימים לב בקשר להכוונה, שתהיה כוונתם בע"מ להשפיע, אלא הם מאמינים, שהם עוסקים שלא לשמה ו"מתוך שלא לשמה באים לשמה", וסומכים על זה, ואומרים "סוף הכבוד לבוא". כלומר, שרק מתי שיהיה להם רצון לכוון לשם שמים, בטח יהיה להם הכח להתגבר ולעשות הכל לשם שמים, שהרע שלהם דומה בעיניהם כמו חוט השערה, היינו שזהו לא כל כך קשה לכוון.

והטעם הוא, שלא כל כך גדול הרע שלהם, כנ"ל, כיון שהטוב שלהם הוא קטן, כלומר הרצון לעשות הכל לשם שמים הוא קטן. והוכחה לזה, שאין להם כל כך צורך להתחיל בעבודה זו, אז ממילא אין הרע שבהם, צריך לגלות את הרע שבו, להתנגד לו. לכן נדמה להם היצה"ר כחוט השערה. זאת אומרת, שאין אף אחד מהם אומר שקר חס ושלום, אלא כל אחד ואחד אומר לפי הרגשתו.

ובהאמור יוצא לנו ענין להמשיך את האור, וענין להמשכת כלי. כלומר, הכלי לקבלת הטוב ועונג, הנקרא השתוקקות כנ"ל, הכלי הזה אין לנו עוד. כי זה תלוי בעבודת האדם, שדוקא ע"י העבודה יש התפתחות לכלי זה, המכונה חסרון והשתוקקות. והכלי הזה נקנה דוקא ע"י יגיעה. כלומר, בלי יגיעה אי אפשר להשיג את הכלי, היינו הצורך להשיג הכלים דהשפעה.

זאת אומרת, השגת הכלים דהשפעה, זה כבר נקרא אור. היינו, שזה ענין הבא מלמעלה, הנקרא סיוע דלעילא על השגת כלים דהשפעה. כידוע, שיש בהאור להבחין ב' בחינות:

א) להשגת כלים דהשפעה, כלומר הכלים היינו הרצונות, שהיו מקודם מחוץ לקדושה, היינו שלא היו יכולים להשתמש עם הרצונות האלו בע"מ להשפיע.

ב) ואור זה נקרא על שם הכלים, היות שהאור בא לתיקון הכלים. וזה מכונה אור דאחוריים, על שם הכלים, שהכלים נקראים אחוריים לגבי האור, שהאור נקרא פנים.

ובעבודה נקראת זו בחינת סיוע מלמעלה, כמו שאומר בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל, במה. התשובה היא, בנשמתא קדישא. היינו, שנותנים לו מלמעלה אור, הנקרא נשמה. והאור הזה מטהר את האדם, שיהיה לו כוח להשפיע להעליון, כי כמו שהאור בא מן המשפיע, כן האור הזה נותן כוח באדם, שיוכל לעבוד בע"מ להשפיע.

נמצא לפי זה, שיש להבחין בסדר עבודה:

מצב א) אדם בזמן שנתעורר לצאת ממה שיש לו, מבחינת "מצות אנשים מלומדה", ומרגיש שלא יכולים להמשך לבחינת הכלל, שעוסקים בתורה ומצות עם אותה הבנה, שהיתה להם בזמן כשהתחילו לקיים תו"מ. ההבנה הזו והרגשה זו נמשכות להם כבר הרבה זמן, ואין להם שום התקדמות בתו"מ, רק בבחינת הכמות. מה שאם כן בבחינת האיכות, כלומר שתהיה להם קצת יותר הרגשה בחשיבות של תו"מ, אין להם. והם תמהים, איך אפשר להיות, שלא תהיה שום התקדמות בתו"מ בבחינת האיכות. הלא כתוב על תו"מ "כי הם חיינו ואורך ימינו". ומבחינה זו אין להם שום התקדמות. לכן הם הולכים לחפש מקום, ללמוד איך להשיג את ההתקדמות, בבחינת הגדלות והחשיבות, שירגישו את הבחינת "כי הם חיינו".

מצב ב) כשמתחילים ללכת בדרך, איך להגיע לבחינת "כי הם חיינו", אומרים לנו חז"ל, העצה להגיע להרגיש את החיים, שישנם בתו"מ, היא בחינת דביקות, כמו שכתוב "ולדבקה בו", שפירשו "הדבק במידותיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום". זאת אומרת, כמו שהבורא הוא רק להשפיע, כמו כן האדם צריך להגיע לדרגה זו, הנקרא שהאדם רוצה, שכל מעשיו יהיו אך ורק להשפיע, ולא לתועלת עצמו.

וכאן במצב הב' הזה, שהוא רוצה לעלות בדרגה, ולקיים את התו"מ בבחינת להשפיע, אז הוא מקבל סיוע הראשון, שמודיעים להאדם, איך שהוא רחוק מבחינה זו, הנקראת לשמה. כלומר, הגם לפני שהתחיל בעבודה דלהשפיע, ידע שיש ענין, שצריכים לעשות לשמה, הנקרא לשם שמים, והאמין במה שאמרר חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתו"מ אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה" (פסחים נ'), אולם לא עלה על דעתו של אדם, שבכדי לעבוד לשמה, צריכים נס מן השמים, אחרת אי אפשר לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.

וזהו מטעם כנ"ל, שאם אין להאדם רק קצת טוב, אי אפשר לתת לו הרבה רע, שבטח לא יהיה בידו להכריע, ותיכף יברח מהעבודה זו. אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד עם מרץ, בכדי להגיע לעבודה דלשם שמים, אז נותנים לו, לפי עבודתו, לדעת ולהרגיש איך שהוא מרוחק מזה.

נמצא לפי זה, הסיוע הראשון שהוא מקבל, הוא גילוי הרע שבו, שזה נקרא "הכבדת הלב", כמו שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", שזה נקרא, שמשיג את בחינת אחוריים של הקדושה. כי קדושה נקראת "פנים", ופנים נקרא דבר המאיר, וכמו שאומר (בהקדמה לתע"ס אות מ"ז) וזה לשונו, "ומתחילה נבין מה הפירוש של הפנים של ה' יתברך, שהכתוב אומר עליו "והסתרתי פני". ותבין זה בדומה לאדם, שרואה הפנים של חבירו, מכירו תיכף. מה שאין כן ברואהו דרך אחוריו, כי אז אינו בטוח בהכרתו, ועלול להיות בספק, אולי אחר הוא ואינו חבירו. וכן הדבר שלפנינו, כי הכל יודעים ומרגישים את ה' יתברך, כי טוב הוא, ומדרך הטוב להטיב. ולפיכך בשעה שה' יתברך הולך ומטיב עם עם בריותיו, נבחן זה, שפניו יתברך מגולות לבריותיו, כי אז הכל יודעים ומכירים אותו. אמנם בשעה שמתנהג עם בריותיו להיפך מהאמור, דהיינו בעת שמקבלים יסורים ומכאובים בעולמו יתברך, הרי זה נבחן לאחוריים של ה' יתברך, כי הפנים שלו, דהיינו מידת טובו, נסתרה מהם".

לכן במצב הזה, שאם הוא יכול לקבל את האחוריים, שזו נקראת בחינת "גלות", ולא בורח, אלא "ויצעקו לה'", שה' יוציאו מהגלות, נמצא, שהוא מקבל את האחורים, ואומר שזה בא מן ה', לכן הוא מבקש מה', שכמו שנתן לו להרגיש טעם של גלות, כן יתן לו העזרה ושיוציאו אותו מן הגלות. וזה נקרא מצב הב'.

מצב ג) הוא הסיוע השני, מה שהוא מקבל עזרה להשיג כלים דהשפעה, שזה נקרא שיצא מהגלות, שהיה נמצא תחת שליטת אהבה עצמית, וע"י הסיוע מלמעלה, שזה נקרא שהקב"ה נותן לו נשמה, שהאור הזה נותן לו את הכלים דהשפעה, כמו שלמדנו, כשבא אור החכמה, המכונה אור הע"ב, ומוציא את הכלים דבינה וז"א ונוקבא, שנפלו לקליפות, שפירושו, שהכלים האלו, הם מונחים תחת שליטת מקבל בע"מ לקבל, שזו נקראת קליפה, האור הע"ב הזה, מוציא אותם מהקליפות, שפירושו, שנותן כוח, שהכלים האלו יתוקנו בע"מ להשפיע, שזה נקרא, שהכלים האלו נכנסו לקדושה, כלומר, שהוא יכול להשתמש עמהם בע"מ להשפיע. וזו נקראת "יציאת מצרים".

מצב ד) בזמן שמקבל האור, המתלבש בכלים דהשפעה, שאז התרי"ג מצות נקראים תרי"ג פקודין, כנ"ל, שהוא משיג בכל מצוה טעם אחר. וזהו פירוש של "פיקודין", שבכל מצות יש בה בפקדון, אור מיוחד, השייך לאותה מצוה. והוא על דרך תענוגים גשמיים, שיש טעם בבשר, וטעם אחר מלובש בדגים. כמו כן יש בכל מצוה טעם מיוחד בפני עצמו. ואז האדם מגיע להרגיש, שענין תו"מ הוא בחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו". וזהו מטעם, שהשיג מהבורא את הכלים דהשפעה, הנקרא "דביקות", "השתוות הצורה". ובאלו הכלים מתלבש הטוב ועונג, מה שהיה במטרת הבריאה.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהי הסמיכות של "ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" ל"שבת". היות שענין העבודה של השגת כלים דהשפעה בא ע"י השגת מצב הגדלות של הרע, כמו שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", כנ"ל, היינו השגת הרע. ואז, בזמן שעם ישראל בא למצב שאין להם מנוס מן הרע, שפירושו, שראו שכח הרע הוא מכל הצדדים, שאין הם רואים מדרך הטבע שום הצלה, זה נקרא שכבר הכלי של הרע נגמר.

ואז בא הזמן של מצב ה), כנ"ל, היינו שה' נותן להם האור, שהאור הזה מחזירם למוטב. היינו, שע"י זה יצאו משליטת הרע, הנקרא כלים דקבלה עצמית, ויזכו לכלים דהשפעה. וזה שאומר "התייצבו וראו את ישועת ה', אשר יעשה לכם היום". זאת אומרת, לאחר שנגמר הכלי של הרע בשלימות, כנ"ל, כבר יש מקום לגילוי אור מצד העליון. וזה נקרא שה' נותן להם את הכלים דהשפעה.

נמצא לפי זה, שעבודה זו של הגדלת הרע, זוהי עבודה השייכת לבחינת חול, כלומר עבודה וחול היינו הך. כלומר, שהם נקראים בחינה אחת, כידוע, שבקדושה אין עבודה, כי בזמן שיש להאדם כלים דהשפעה, הוא נהנה מזה שמשפיע. מה שאם כן, כשעדיין אין להאדם כלים דהשפעה, אז בזמן שהאדם צריך להשפיע משהו, ולא לקבל עבור זה שום תמורה, יש להאדם טרחא גדולה, מסיבה שהוא נגד הרצון לקבל שבאדם.

לכן נקרא זה חול, ולא קודש. לכן בשבת יש איסור עבודה. כי שבת היא זמן של מנוחה ולא עבודה. כלומר, ששבת מראה על קדושה, שאז הוא הזמן שע"י קדושת השבת מאיר אור מצד אתערותא דלעילא. לכן אין מקום שהאדם יעבוד בענין הגדלת הרע, בבחינת הכבדת הלב כנ"ל, כי אז הזמן לדבר רק ממה שהבורא נותן, ולא לדבר מהאדם, שהוא צריך לקבל, ולחשוב, אם הוא נקי מאהבה עצמית, ולתיקון הכלים הוא צריך.

כי ענין עבודה של רע, זו היא עבודה, ששייכת לבחינת חול ולא לקודש, כנ"ל, כי ענין לראות את הרע, באיזה מצב שהוא נמצא, זה שייך לעבודת האדם, היינו שהאדם מסתכל על עצמו, ורוצה לראות את מצב של שפלותו, ואיך הוא צריך להתפלל לה', ולתת תשומת לב, אם הוא מתקדם או להיפך.

כלומר, שבזמן שהאדם עובד, אז הזמן איך שהאדם נראה. כלומר, לראות את חסרונותיו, מה שחסר לו. מה שאם כן בזמן שמדברים על אתערותא דלעילא, היינו מה שהבורא עושה, צריכים להסתכל רק על הבורא, היינו מה יש לו ליתן, היינו לראות את הפירוש של שמות הקדושים, כי כל שם יורה השגה.

כדוגמא, שמסתכלים על איזה אדם, ורואים שיש עשירות, אז השם של האדם הוא "עושר". ואם רואים, שהאדם הזה הוא תמיד עוסק לרפא חולים, הוא נקרא "רופא חולים". ולכן כשמדברים מהבורא, יש לפעמים שהבורא נקרא "רופא חולים", או "זן ומפרנס", או "מתיר אסורים" וכדומה, כלומר הכל לפי מה שרואים, מה שהוא נותן. לכן בשבת, שהוא זמן של אתערותא דלעילא, שזה שייך למה שהבורא נותן, צריכים לראות ולעיין בשמותיו של הבורא.

ובזה נבין מה סמיכות מה שכתוב "ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" ל"שבת". היות ששם, בזמן שהיו כבר נגמרים בבחינת הרע, ששם ראו, שאין אפשרות לצאת מהרע מצד דרך הטבע, רק בדרך נס, זה נקרא שהרע נגמר כל צרכו, אז היתה צריכה לבוא את העזרה מה', היינו לתת להם את האור של השלמת הכלים, היינו שהכלים דקבלה יקבלו צורה של השפעה. על זה לא שייך עבודת האדם.

לכן כתוב "ואתם תחרישון", היות שעתה הוא הזמן של הבורא, מה שהוא נותן. וכמו כן שבת, שהיא אתערותא דלעילא, שצריכים לדבר רק ממה שיש לה', כמו שאומר, שבשבת צריכים לדבר רק בדברי השם ובקדושת היום, מטעם ששבת היא אתערותא דלעילא. מה שאין כן כל יום, היינו יומין דחול, צריכים להתעוררות של מטה, היינו לעורר את החסרונות שיש למטה, אצל הנבראים, ולבקש עליהם, שה' ימלא את חסרונם.

ובהאמור נבין את מה ששאלנו ענין סמיכות "אתם תחרישון" ל"שבת". וגם נבין מדוע בחול צריכים התעוררות מלמטה, ובשבת היא רק התעוררות מלמעלה. וגם נבין מהו "שלא יהא דיבורך של שבת, כדיבורך של חול". וגם נבין מהו שבשבת צריכים לדבר רק בדברי השם ובקדושת היום.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ח – מאמר י"ג / 1987/88 – מאמר 13

הזה"ק (בשלח דף י"ח, ובסולם אות ס"ח) כתוב שם וזה לשונו, "ויאמר משה אל העם, אל תראו התייצבו וראו את ישועת ה'. אמר ר' שמעון, אשרי חלקם של ישראל, שרועה כמו משה הולך בתוכם. כתוב, ויזכור ימי עולם, משה עמו. ויזכור ימי עולם, זהו הקב"ה. משה עמו, כי שקול היה משה כנגד כל ישראל. ולמדנו מזה, כי רועה העם הוא ממש כל העם . אם הוא זכה, כל העם צדיקים. ואם לא זכה, כל העם אינם זוכים, ונענשים בשבילו", עד כאן לשונו.

ויש להבין זה על דרך העבודה, שלומדים הכל בגוף אחד, כלומר, הן משה והן ישראל נמצאים בגוף אחד. ועוד יש להבין, מדוע אם הוא לא זכה, היינו הרועה של העם, הם נענשים בשבילו. למדנו, אם הרועה הוא צדיק, אז העם גם כן צדיקים. אבל מדוע העם צריך להיענש בשבילו. וכי מה הם עשו, שהם אשמים, בזה שהרועה הוא לא בסדר.

ידוע שמשה נקרא בלשון הזה"ק "משה רעיא מהימנא". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהוא היה מפרנס את עם ישראל עם האמונה. ואמר, שלא חסר להאדם שום כוחות, בכדי שיהיה בידו לקיים תו"מ בכל השלימות, אלא בחינת אמונה. וכפי שיעור האמונה שיש לו, בשיעור זה הוא מסוגל לתת כוחות עבודה.

וכמו שאומר בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) וזה לשונו, "פירשתי פעם מליצת חז"ל "מי שתורתו אומנתו", אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו, כי "אומנתו" אותיות "אמונתו". בדומה לאדם, שמאמין לחברו ומלוה לו כסף. אפשר שיאמין לו על לירה אחת. ואם ידרוש שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר גם כן שיאמין לו על כל רכושו בלי צל של פחד. ואמונה זו האחרונה נחשבת לאמונה שלימה. אבל באופנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלימה, אלא שהיא אמונה חלקית. הרי אנו רואים, שלא חסר לאדם שום כוחות, אלא רק אמונה. וזהו שנותן לאדם כוחות עבודה".

ובזה יש לפרש מה שאמר ר' שמעון "אשרי חלקם של ישראל, שרועה נאמן כמו משה הולך בתוכם", שפירושו, שיש לעם ישראל בתוכם בחינת אמונה , הנקראת "משה רעיא מהימנא" . כי אז, היות שיש להם בחינת אמונה, כבר יש להם כח לעסוק בתו"מ. כלומר שיש בתוך כל אדם בחינת אמונה בה', שזה נקרא "משה רעיא מהימנא". אז יהיה כל העם צדיקים, כלומר כל האברים של האדם, דהיינו המחשבות והרצונות של אדם נקראים "אברים", וזה נקרא "עם".

וזה פירוש מה שכתוב, "ויזכור ימי עולם, זה הקב"ה. משה עמו. כי שקול היה משה נגד כל ישראל". ולמדנו מזה "כי רועה העם, הוא ממש כל העם", כי האמונה שיש באדם זהו כל האדם. כלומר, אם יש לו בחינת משה, הנקראת אמונה, כבר כל העם צדיקים. זה שאומר, אם הוא זכה – כל העם צדיקים. כי זכה נקרא, שרועה שלו הוא בחינת אמונה, הנקרא משה, כנ"ל.

וזה שאומר "אם לא זכה – כל העם אינם זוכים, ונענשים בשבילו". ושאלנו, ידוע שאם יש צדיק הוא מגן על הדור, ואם אין צדיק יכולים לומר שאין מי שיציל את הדור. אבל מדוע הם נענשים בשבילו, אם הוא לא זכה, מה הדור אשם בזה.

ובהאמור כפי הכלל, שאמר אאמו"ר זצ"ל כנ"ל, שכל הכבדות בעבודת ה' היא רק חסרון אמונה. כי כשאדם זוכה לבחינת אמונה שלימה, הוא משתוקק אז להיבטל לה' כנר בפני אבוקה. וממילא כל האברים, היינו המחשבות והרצונות שלו, הולכים לפי מה שכח האמונה מחייבת לעשות, הם עושים. וזה שאומר, אם הוא זכה כל האברים צדיקים, היות מבחינת אמונת ה' נמשכות מחשבות ורצונות של צדיקים.

ובהאמור מובן מאליו, שאם רועה העם אינו זכה, כלומר שהאמונה שלו שצריכה להיות זכה, היינו אמונה שלימה, ואין לו רק אמונה חלקית, כנ"ל (כמו שכתוב בתע"ס אות י"ד), "ממילא כל העם אינם זוכים", שפירושו, שכל האברים שלו עושים מעשים, המתאימים למי שאין לו אמונה שלימה. ונענשים בשבילו, כלומר שהם בעצמם אינם אשמים, בזמן שיש להם מחשבות ורצונות שאינם מתאימים למי שיש לו אמונה.

זאת אומרת, שאם בהרועה שלהם היתה אמונה שלימה, היו האברים שומעים לו, והיו מחשבות ורצונות של צדיקים. ולכן הם סובלים בשבילו, כלומר בשביל שאין לו אמונה שלימה. לכן נולדות מהרועה הזה מחשבות כאלו.

אי לזאת, כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, אין לו לומר, שיש לו מידות יותר רעות מאחרים, ושכל יותר קטן מאחרים, כלומר אין לו לפטור עצמו מהעבודה, מסיבה שהוא אדם חלש אופי או מיעוט כשרונות. אלא כל הקושי שבהדבר הוא רק מחוסר אמונה. ולכן האדם צריך לתת כל העבודה שלו ולעשות מעשים, בכדי לקנות אמונת ה', שרק זה נותן הכל.

ומשום זה, כשהאדם לומד תורה, או שהוא עוסק במצות, או כשהוא עוסק בתפלה, הוא צריך לרכז את מחשבתו, שהוא רוצה שכר עבור כל המעשים טובים שלו, שהקב"ה יתן לו אמונה שלימה. וזהו כמו שכתוב בהתפלה של רבי אלימלך זצ"ל ("תפילה קודם התפלה") וזה לשונו, "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק, ותהא אמונתך קשורה בלבנו כיתד שלא תמוט". וזה שאומר כי "הרועה של העם הוא ממש כל העם".

ובכדי להגיע לבחינת אמונה שלימה, אמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". והטעם הוא כידוע, היות שענין אמונה צריכים לקבל סיוע מהקב"ה. ויש כלל "אין אור בלי כלי". כלומר שאי אפשר לתת מילוי במקום שאין חסרון, הנקרא צורך, שזה מכונה "כלי", כמו שאומר "אין אור בלי כלי", כנ"ל.

ובכדי להגיע להרגשת הצורך לאמונה, האדם צריך מקודם לצייר לעצמו, איזה רווחים הוא יכול להשיג ע"י האמונה, ומה הוא מפסיד בזה, שאין לו יותר מאמונה חלקית. ראשית דבר, הוא צריך לצייר לעצמו מטרת הבריאה, כלומר לאיזה צורך ברא הקב"ה את הבריאה. ואח"כ הוא צריך להאמין באמונת חכמים, בזה שאמרו, שמטרת הבריאה היא בכדי להטיב לנבראיו.

וכשהאדם מתחיל להסתכל על הבריאה בעיניים שלו, כלומר איזו צורה של טוב ומטיב הוא רואה, שהנבראים מקבלים ממנו יתברך, ומה מתראה אז להאדם – דבר הפוך. שהוא רואה, שכל העולם סובל יסורים, וקשה למצוא אדם, שיכול לומר, שהוא מרגיש ורואה איך שהנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב.

ובמצב הזה, כשהוא רואה עולם חשוך, והוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב, הוא נשאר עומד על נקודה זו, וכל מיני מחשבות זרות נופלות לו אז במוחו. והוא צריך אז להתגבר למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב. אז הוא מקבל צורך, שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, שיהיה בידו כח ללכת למעלה מהדעת ולהצדיק את ההשגחה העליונה.

ואז הוא יכול להבין מה זה "שכינתא בעפרא", היות שהוא רואה אז, איך במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו.

ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כח עבודה, אלא שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כנ"ל (בתפלת רבי אלימלך) שצריכים להתפלל "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק", שבמצב הזה הוא בא לידי הכרה "אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו".

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות ו' ע"ב) "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין", שנאמר "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא". ובפשטות קשה להבין זה, הלא היו הרבה נביאים וצדיקים וגדולי עולם, ומדוע לא נשמעו דבריהם, אלא עמדו ישראל באותו מצב שעומדו, ולא רצו לשמוע בקול המוכיחים. ועל דרך הפשט בטח יש על זה הרבה תרוצים.

אולם בעניני העבודה, שלומדים את התורה כולה בגוף אחד, יש לפרש מאמר הזה, כלומר שמי שרוצה שהגוף שלו, היינו כל האברים, שהם המחשבות והרצונות והמעשים, יהיה הכל על טהרת הקודש, אז העצה לזה, כלומר שהגוף יציית לו לכל מה שהוא דורש ממנו, היא להשיג בחינת אמונה שלימה, שזו נקראת "יראת שמים".

ובעניני יראה יש הרבה מדרגות, כמו שאומר בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה, ובהסולם אות קצ"א) וזה לשונו "היראה, שהיא עיקר, הוא שאדם ירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו". ביאור הדברים מלמדנו, שיש ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתית:

א) שמתיירא מהקב"ה ושומר מצותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממונו, דהיינו יראה מעונשים שבעוה"ז.

ב) שמתיירא גם מעונשים של גיהינום.

ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש , והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו.

ג) אלא יראה דאיהי עקרא, דהיינו שירא מה' יתברך משום שהוא גדול ומושל בכל, הוא גדול משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות.

ובהאמור יוצא, שעיקר יראת שמים היא להאמין בגדלות ה', דגדלות וחשיבות ה' היא הסיבה שמחייבו לקיים תו"מ, ולא לתועלת עצמו. וזה כמו שאומר שם וזה לשונו, "שישים לבו ומאווייו באותו מקום, הנקרא "יראה", שיהיה דבוק ביראתו יתברך ברצון וחשק, המותאם והראוי למצות המלך".

ובזמן שהאדם זוכה לאמונה כזו, כלומר שתהיה מורגשת בלבו גדלות ה' , אז הגוף וכל האברים, היינו הרצונות והמחשבות והמעשים, בטלים נגד המלך כנר בפני אבוקה.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ז – מאמר ט' / 1986/87 – מאמר 9

הזה"ק (בשלח דף ס"ד, ובהסולם אות רט"ז) אומר "אז ישיר משה. שר, היה צריך לומר. ומשיב, אלא דבר זה תלוי לעתיד לבוא, שהשלים לאותו זמן, והשלים לעתיד לבוא, שעתידים ישראל לשבח שירה זו לעתיד לבוא. השירה הזאת, לשון נקבה. שיר זה, היה צריך לומר לשון זכר. ומשיב, אלא היא שירה, שהמטרוניתא משבחת אל המלך. אמר ר' יהודה, אם כן שהיא שירת המטרוניתא אל המלך, למה כתוב, משה ובני ישראל. והרי המטרוניתא היתה צריך לשבח. ומשיב, אלא אשרי חלקם של משה וישראל, שהם יודעים לשבח אל המלך בשביל המטרוניתא כראוי".

ויש להבין התשובה, שהוא נותן, על מה שכתוב בלשון עתיד, שהכוונה לעתיד לבוא. מה בא זה ללמדנו לבחינת עבודה. עוד יש להבין על התשובה, שנותן, למה כתוב "שירה" בלשון נקבה, שמפרש, הכוונה על מלכות, היינו שמלכות משבחת אל המלך, שעל זה רבי יהודה שואל. אם כן אם כוונתו על המלכות, למה כתוב "משה ובני ישראל". ומשום זה הוא צריך לפרש, שכוונתו על משה וישראל, שהם יודעים לשבח אל המלך בשביל המלכות. גם זה צריכים להבין, מהו הפירוש, שמשה וישראל צריכים לשבח אל המלך בשביל המלכות. ומדוע הם לא צריכים לשבח אל המלך בשביל עצמם, אלא בשביל מלכות.

ידוע, שמשה נקרא "רעיא מהימנא". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שמשה היה מפרנס את ישראל עם בחינת האמונה, שאמונה נקראת "מלכות". היינו, שהוא הכניס יראת שמים, הנקראת "מלכות שמים", לעם ישראל. ומשום זה נקרא משה "רעיא מהימנה", "רועה נאמן", על שם האמונה. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". היינו, על מה שמשה הכניס בתוכם אמונת ה'.

זה ידוע, כי אין האדם יכול לחיות מבחינת השלילה, אלא מבחינת החיוב. כי "פרנסה" נקראת מה שהאדם מקבל, והוא נהנה מזה, שהוא מקבל. וזה בא לנו ממטרת הבריאה, הנקראת "רצונו להטיב לנבראיו". אי לזאת, האדם מוכרח לקבל הנאה ותענוג, שיהיה לו עם מה להנות את גופו. וזה נקרא "חיוב", היינו מלוי, שעם המלוי הזה הוא ממלא את חסרונותיו.

אבל גם לחסרון האדם צריך. אחרת אין לו מקום, שיוכל לכנס אור החיים. וחסרון נקרא "כלי". זאת אומרת, שאם אין לו כלים, אין הוא יכול לקבל משהו. וחסרון נקרא "רצון", היינו שיש לו רצון לאיזה דבר, והוא מרגיש, שדבר זה חסר לו, ורוצה למלאות את החסרון. וכפי שיעור הרגשת חסרונו, וכפי נחיצות מלוי חסרונו, בשיעור זה נמדד חסרונו. היינו, מה שנקרא "חסרון גדול" ו"חסרון קטן", זה תלוי במידת הרגשת הנחיצות למלאות את החסרון.

זאת אומרת, אם האדם בא לידי הרגשה, שחסר לו משהו, וההרגשה זו הוא מרגיש בכל רמ"ח אבריו, אבל למלאות את חסרונו, אין לו רצון חזק, זה שאין לו כל כך רצון גדול למלאות חסרונו, יש הרבה גורמים:

א) שהוא סיפר להחברים, מה שחסר לו, והוא מרגיש את הנחיצות שבדבר. אולם החברים נתנו לו להבין, שאין זה בגדר, שתוכל להשיג את הדבר, שחסר לו. אז החברים שלו השפיעו עליו את דעותיהם, שהוא מוכרח להשלים עם המצב, שבו הוא נמצא. כי הם החלישו את כח ההתגברות, שיוכל להתגבר על המכשולים, שמפריעים לו, בכדי להשיג את מבוקשו. וממילא גם החסרון וההשתוקקות גם כן נחלש, מסיבה שהוא רואה, שאף פעם לא ישיג את מבוקשו. ומשום זה, היינו כיוון שאין הוא רואה שום מציאות, שיוכל למלאות את חסרונו, זו סיבת אי השגת המטרה שלו, גורם שיחליש את חסרונו. נמצא, שהרצון הגדול נתמעט מסיבת היאוש.

ב) ויש לפעמים, אפילו שהוא לא מספר להחברים, למה הוא משתוקק, ורק הוא שומע מחברים, שאחד מדבר להשני, ושומע, איך שהם כבר באו לידי יאוש, ומזה גם הוא מקבל השפעה, שהיאוש שלהם משפיע עליו, שנאבד לו כבר ההתלהבות, שהיתה לו, שיגיע לדביקות בהקדם האפשרי, ונאבד לו כח הרצון הזה.

ג) ולפעמים האדם חושב לעצמו, בלי שום לשון הרע מבחוץ. אלא הוא רואה, שכל פעם, שהוא רוצה להתקרב לקדושה, וכשמתחיל לעשות בקורת, הוא ראה אז להיפך, שהוא הולך אחורה ולא קדימה. ומשום זה נאבד לו כח העבודה.

נמצא, שאז הוא רובץ תחת משאו, כי אין לו ממה להתפרנס, כי הוא רואה רק שלילה וחושך. אי לזאת, הוא מאבד את רוח החיים שלו, שהיתה לו כאילו קצת פרנסה, הנקראת "להחיות את נפשו". ועכשיו הוא מרגיש עצמו למת מרוחניות. היינו, שאינו יכול לעשות שום תנועה בעבודה, ממש כאילו היה מת ממש.

זאת אומרת, אף על פי שהוא רואה עכשיו את האמת, היינו הכרת הרע, אבל זהו שלילה, מזה אין האדם יכול לקבל שום חיות,כי לפרנס את הגוף היא דוקא מחיוב, כנ"ל. ומשום זה מוטל על האדם ללכת בקו ימין. מב' סיבות:

א) שלא יחלש לו הרצון, היינו עם זה ששומע לשון הרע.

ב) בכדי לקבל חיים, שזהו דוקא מחיוב. היינו, שהוא ענין חיוב, שיש כאן ענין של שלימות.

אבל קשה להבין, איך בזמן שהוא עשה בקורת על סדרי עבודה שלו, וראה את האמת, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ורואה שזהו אמת, איך יכולים לומר לו, שילך בקו ימין, הנקרא "שלימות". הלא זהו שקר גמור, לפי ראות עיניו, שעשה חשבון של אמת.

ידוע, שהכלל והפרט שוים זה לזה. היינו, שאותו סדר, שנוהג בהכלל, לפי אותם סדרים מתנהג הפרט. ובענין הכלל ניתן לנו להאמין בביאת המשיח, כמו שכתוב (בתפילה "אני מאמין") "אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו שיבוא".

לכן אסור להאדם להתייאש, ולומר "אני רואה, שאין אני מסוגל להגיע לדביקות ה'". שזה נקרא, שהוא יוצא מגלות של אומות העולם, הנקרא "אהבה עצמית", ולכנס לרשות הקדושה, ויגיע לתקן את שורש נשמתו, להידבק בחיי החיים.

ובהאמור יוצא, אם האדם מאמין בהגאולה, שיבוא בבחינת הכלל, הוא צריך להאמין, שהגאולה יבוא לו בבחינת הפרט. נמצא, שהאדם צריך לקבל שלימות לעצמו מבחינת העתיד. באופן, שהאדם צריך לצייר לעצמו את מידת הטוב והעונג והשמחה, שהוא יקבל בזמן שיקבל מלוי על כל חסרונותיו. שבטח שזה נותן לו סיפוק נפשי וכח לעבודה, להשיג המטרה זו, שהוא מקוה להשיג אותה.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך מקודם לצייר לעצמו, למה שהוא מקוה. שזה יתן לו, אם הוא ישיג, אושר וחדוה, בזה שהשיג למה שהיה מצפה. אבל האדם צריך מקודם לדעת היטב את המטרה, שהוא רוצה להשיג. ואם אין האדם נותן תשומת לב ועיון רב למה הוא מצפה בחיים שלו, היינו שיגיד לעצמו "עכשיו אני באתי לידי החלטה, מה אני רוצה, לאחר שביררתי את חדות חיים, מה שיש להשיג בעולם".

אם יהיה לו האפשרות להשיג את זה, אז הוא יהיה לו כח ותבונה להגיד "עכשיו אני יכול לתת תודה לבורא עולם, על מה שברא עולמו". פשוט שעכשיו הוא יכול לומר בכל לבו "ברוך שאמר והיה העולם", היות שאני מרגיש את הטוב והעונג, שבאמת כדאי לי ולכל הנבראים, שנבראו לקבל את הטוב והעונג הזה, מה שאני קבלתי עכשיו ממטרת הבריאה, שנקראת "רצונו להטיב לנבראיו"".

והגם שעדיין הוא רחוק מהשגת המטרה, ובכל זאת אם הוא יודע בידיעה ברורה, ממה הוא יכול לקבל את האושר שלו לעתיד. שזה כמו שכתוב (אבות, פרק ששי) "ר' מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר".

ובזמן שהוא שם לב לזה, היינו למה הוא יכול להגיע, זאת אומרת, שהוא מרגיש את חשיבות המטרה, ומצייר לעצמו, לאיזה אושר ושלימות הוא יגיע, ובטח השמחה והחדוה, שיהיה לו בעת שישיג זה, אין לשער, כנ"ל.

לכן, לפי שיעור שהוא מאמין בחשיבות המטרה, ובשיעור שהוא מאמין ב"אף על פי שיתמהמה, אחכה לו שיבוא", הוא יכול לקבל מלוי של אור החיים מהמטרה העתידה. כידוע, שיש אור פנימי ויש אור מקיף. ופירש אאמו"ר זצ"ל, שאור פנימי פירושו, מה שהוא מקבל בהווה, ואור מקיף נקרא, מה שעתיד להאיר, אבל עדיין לא השיג את האור. אבל האור מקיף מאיר בשיעור מה בהווה, לפי מידת הבטחון שהוא מאמין שישיגו.

ואמר, שזה דומה לאדם, שקנה סחורה מהשוק. והיות שהיו הרבה אנשים, שהביאו מן הסחורה הזו להשוק, ואז הסחורה ירדה מערכה, וכל הסוחרים היו בדעתם למכור את הסחורה בכל מחיר שהוא. אבל ואין קונה, שכולם היו מפחדים לקנות, אולי יהיה עוד יותר בזול.

ואיש אחד קנה את כל הסחורה בזילי זול. וכשבא לביתו וסיפר להם מה שהיה בהשוק, כולם צחקו ממנו "מה עשית. הלא בטח שכל הסוחרים ירצו למכור את כל הסחורות, מה שיש להם בהמלאי שלהם, ואז יהיה הכל יותר בזול. נמצא, שאתה תפסיד את כל הכסף שלך.

אבל הוא באחד, שאומר "אני שמח עכשיו יותר מתמיד, היות שאני ארויח עכשיו מהסחורה זו, לא כמו תמיד, שהייתי יודע, שאני צריך להרויח מהסחורה עשרים אחוז, אלא אני ארויח חמש מאות אחוזים. אולם אני לא אמכור את הסחורה בזמן הזה, אלא אכניס את הסחורה במחסן, ואני אוציא את הסחורה לשוק בעוד שלש שנים, כי אז הסחורה הזו כבר לא תהיה נמצאת כאן במדינה. ואז אקבל את המחיר, כפי שאני מבין". נמצא, שבהווה, היינו בשנה זו, כשיעשה חשבון, כמה שהרויח, אז אין לו כלום. וזה נקרא, שבהווה אין לו שום דבר, שיהיה לו במה לשמוח.

וזהו משל לאור פנימי, שהוא מאיר בהווה. אבל ענין אור מקיף, הנקרא "אור, שמאיר דוקא בעתיד". אבל הוא מאיר גם כן בהווה. וזהו לפי מה שהוא מאמין בעתיד, שאז הוא יקבל את השכר, למה שהוא מקוה. ואז תהיה השמחה שלו בשלימות, והוא מקבל עכשיו שמחה ומצב רוח מרומם, מזה שהוא יקבל בעתיד.

וזהו המשל הנ"ל, שהסוחר הזה, שכולם צוחקים ממנו, שלא היה לו לקנות סחורה בשוק דוקא מסחורה שירדה מהפרק, שאף אחד לא רצה לקנותה. והוא קנה, רק בדבר שאחרים השאירו אותה, מטעם שאין לה ערך. והוא שש ושמח עכשיו, ממה שהוא מאמין ובטוח מאה אחוז, שבעוד שלש שנים הסחורה הזו לא תהיה בנמצא, ואז הוא יתעשר. נמצא, ממה שיהיה בעתיד, מזה הוא נהנה בהווה.

ובהאמור יוצא, בשיעור שהוא מאמין, ולא מתייאש מהעתיד, שיגיע לו, כנ"ל "אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו שיבוא", הוא יכול להנות בהווה, מכל מקום שעתיד לבוא. נמצא לפי זה, כשאומרים לאדם, אף על פי שהלך בקו שמאל, היינו שעשה בקורת, ורואה שהוא נמצא בתכלית השפלות, והוא רואה את האמת הזה, היות שהוא לא רוצה לרמות עצמו, להצדיק את מחשבותיו ומעשיו, אלא הוא מבקש את האמת, ולא איכפת לו אם האמת היא מרה, אלא הוא משתוקק להגיע להמטרה, שבעבורה הוא נולד, אולם מכל האמת הזו, הוא לא יכול להמשיך בקיומו, כי אי אפשר לחיות בלי תענוג, הנקרא "חיות וחיים", ובכדי לחיות צריכים אור, המחיה את האדם, וע"י זה שיחיה, יש לו אפשרות לעבוד ולהגיע להמטרה, ומשום זה הוא מוכרח אז לעבור לקו ימין, הנקרא "שלימות".

אבל השלימות הזו, ממה שהוא מקבל עכשיו חיות, שמהחיות הזו הוא מפרנס את גופו, צריכה להיות בנויה על "אדני אמת". ומעוררת השאלה, איך הוא יכול לקבל שלימות, בזמן שהוא רואה את האמת, איך שהוא נמצא בשפל המצב, ומשוקע באהבה עצמית מראשו עד רגליו, ואין בו שום ניצוץ של השפעה.

ועל זה הוא צריך לומר, הכל נכון מה שהוא רואה, אולם זהו מצד אור פנימי הוא כך. פירוש כנ"ל, שמבחינת ההווה הוא בשפלות, ואין לו ממה לקבל שמחה וחיים. אבל מבחינת אור מקיף, שהוא בחינת העתיד, בזה שהוא מאמין כנ"ל "אף על פי שיתמהמה, אחכה לו שיבוא". נמצא, ע"י האור מקיף, שמאיר בבחינת העתיד לבוא, הוא יכול להמשיך אותו, שיאיר בהווה. וכפי שיעור אמונה ובטחון, שיש לו בביאת המשיח בבחינת הפרט כנ"ל, הוא יכול להמשיך חיים ושמחה, שיאיר עכשיו בהווה.

ונמצא, שעכשיו, שהולך בקו ימין, בכדי לקבל שלימות, הוא אמת אמיתי. היות שהאור מקיף מאיר בהווה כנ"ל. וחוץ מזה, שהיא דרך אמת, אלא היות שע"י זה שהוא מאמין בביאת המשיח באופן פרטי, זוהי סגולה גדולה, שע"י מצות האמונה יתקרב אצלו את העתיד לההוא, שפירושו, שהאור מקיף יהיה פנימי, שזה נקרא, שהאור מתלבש בהווה ממש, שזה נקרא "שעתיד המקיף להיות פנימי".

ומכאן, היינו מבחינת האמונה, שמאמין, שסוף כל סוף הוא יבוא להמטרה, ואף על פי שמצד הדעת הוא רואה כל פעם, איך שהוא מתרחק מהמטרה אחורה ולא קדימה, מכל מקום הוא מתגבר והולך למעלה מהדעת. אז האמונה בעצמה מצטרפת כל פעם בבחינת "פרוטה-פרוטה מצטרף לחשבון גדול". עד שיזכה לאמונה שלימה בקביעות, שהיא השגת אור דחסדים בהארת חכמה, כמו שכתוב בהסולם.

ובהאמור נבין על מה ששאלנו, מה שהזהר מתרץ, שמשום זה כתוב "ישיר" לשון עתיד. שמרמז בזה, שעתידים ישראל לשבח שירה זו לעתיד לבוא. מה בא זה ללמדנו בדרך העבודה. כי בעניני עבודה אנו צריכים לדעת, מה יש לנו עכשיו, בהווה. לדעת, מה שאנו צריכים לעשות. אם כן מה אנו יכולים ללמוד, מה שיהיה בעתיד לבוא.

וכפי שהסברנו, צריכים ללכת בקו ימין, שהוא בחינת שלימות, ולקבל מזה חיים, כי משלילה לא יכולים לחיות. לכן יש עצה, להרגיש שלימות, ממה שיהיה בעתיד. וזה שצדיקים אומרים "שירה לעתיד לבוא". היינו, שאומרים עכשיו, בהווה, שירה, על מה שיקבלו בעתיד. זאת אומרת, כפי מה שהם מציירים לעצמם מהטוב והעונג, שיקבלו בעתיד, הם יכולים להרגיש זה בהווה, אם יש להם את האמונה שיש עתיד, שבעתיד כולם יתקנו.

על זה הוא כבר יכול לתת תודה לה' בהווה, כפי שיעור הרגשתו, כך שיעור השבח שלו, שיכול לתת בהווה. וחוץ מזה שמקבל עכשיו חיים, מחויב הוא מרויח, מזה שהמטרה בכללה מקבלת אצלו חשיבות, מטעם שהוא מוכרח לצייר לעצמו, מהו הטוב והעונג, שמוכן להנבראים לקבל.

ובכל פעם שמעיין בדבר, הוא רואה לאט לאט כל פעם יותר, מה שהוא יכול לקבל בעתיד. היינו, מה שמוכן לנו מצד מטרת הבריאה. הגם שהוא רואה במצב שבו נמצא, עדיין יש מרחק גדול ממנו עד להמטרה, אבל זה תלוי בשיעור, שהוא מאמין בהמטרה, כדוגמת המשל הנ"ל. וזה כפי הכלל "כל העומד לגבות כגבוי דמי" (יבמות ל"ח).

ובהאמור נבין מה שהזהר מתרץ, שהטעם הוא שכתוב "ישיר" לשון עתיד, הוא לרמז, שעתידים ישראל לשבח שירה זו לעתיד לבוא. מטעם, שצריכים לדעת זאת, בכדי שנוכל לקבל עכשיו שמחה וחיות, מזה שיהיה בעתיד לבוא. וע"י זה יכולים לומר עכשיו שירה בהווה, כאילו היינו מקבלים עכשיו בהווה את כל הטוב והעונג.

וזה נקרא, שיכולים לקבל הארה ממקיף. זאת אומרת, שהמקיף מאיר מרחוק בפנימי, היינו שהגם שהאדם עדיין רחוק מלהשיג את הטוב והעונג, מכל מקום הוא יכול להמשיך הארה מהמקיף גם בהווה.

ועתה נבאר מה ששאלנו על מה שהזהר מתרץ, מדוע כתוב "השירה הזאת" לשון נקבה, מטעם, שמשה וישראל יודעים לשבח אל המלך בשביל המטרוניתא כראוי. ושאלנו, מדוע משה וישראל לא משבחים את המלך בשביל עצמם.

אולם מקודם צריכים להבין, מהו הענין, שצריכים לשבח את המלך. בגשמיות אנו מבינים, שמלך בשר ודם הוא נצרך לכבוד שיכבדוהו. וע"י השבחים, שהעם נותנים לו, הוא מקבל הנאה מזה. אבל לגבי הבורא יתברך, בשביל מה הוא צריך, שאנחנו ניתן לו שבחים, ולזמר לפניו זמירות ושירות.

ידוע הכלל, ??בכל מה שאנו מדברים מהבורא, הוא רק מבחינת "ממעשיך הכרנוך". אבל בו יתברך עצמו אין שום השגה. אלא כל מה שמדברים, הוא רק בערך השגת התחתונים

ומשום זה צריכים, שהאדם יתן שבח והודאה לה'. כי בזה האדם יכול למדוד ולשער את גודל וחשיבות הנתינה, מה שהבורא נתן לו. שבערך זה האדם יכול לבחון עצמו, כמה הוא מרגיש את חשיבותו וגדלותו של המלך.

כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שהנבראים יהנו ממנו. ולפי גדלותו של הנותן, כך בשיעור הזה מרגישים טעם והנאה בהנתינה, שנתנו לו בכדי להנות. וכשהוא משתדל לתת תודה, אז יש לו מקום וסיבה לעיין ולהסתכל בהנתינה, מה שקבל, וממי קבל. היינו גודל הנתינה וגודל הנותן.

נמצא, שהתודה, מה שהתחתון צריך לתת, הוא לא משום שהעליון יהנה, אלא שע"י זה התחתון יהנה. אחרת זה דומה להמשל, שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב "אשר לא נשא לשוא נפשי".

ושאל, מהו הפירוש, שהאדם נושא לשוא, היינו בחינם את הנפש שלו, שנתנו לו משמים. ואמר, שזהו דומה, שנותנו שק דינרי זהב לילד, והוא שש ושמח בהדינרים, משום שיש להם מראה יפה, שמושך את העינים לראות. אבל מהו הערך של דינרי זהב, אין הילד מוכשר להעריך. ומזה יכולים להבין, שענין התודה והשבח, שנותנים להבורא, הוא רק לטובת הנבראים. היינו, שיש לו מה לשבח להמלך. הכוונה, שבעת שהוא משתדל לתת השבחים להבורא, אז הוא הזמן, שמוכשר להרגיש את חשיבות המתנה. וחשיבות של נותן המתנה. ומשום זה יש בעיקר לתת תשומת לב על השבח, שנותנים להמלך. וזה גורם, שתהא אפשרות לתת לו כל פעם נתינה חדשה. אחרת, אם האדם לא יכול להעריך את מתנת המלך, אי אפשר לו לתת משהו, כי זה נכנס בגדר "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לו" (חגיגה ד' ע"א).

ומהו הטעם ששוטה מאבד מה שנותנים לו. וזה פשוט, היות שהוא שוטה, שאינו יודע להעריך את החשיבות שבדבר. לכן אין הוא שם לב לשמור את המתנה, שנתנו לו. ומשום זה, כפי חשיבות המתנה, כך הוא שומר אותה. וממילא הוא יכול להיות תמיד במצב של התעלות לעולם, כי רואים שהוא לא מאבד, מה שנותנים לו, כי הוא יודע להעריך אותה.

ומזה יוצא, שיש לאדם הרבה ירידות, שזהו מטעם, שהוא לא מעריך את מתנת המלך. זאת אומרת, שאינו יודע להעריך את שיעור חשיבות של ההתקרבות, שנתנו לו מלמעלה מחשבה ורצון, שכדאי להיות עובד ה'. והיות שלא יודע להעריך את חשיבות שבהדבר, היינו הכרוז, שקוראים לו, שיכנס לשרת את המלך. והאדם יכול עוד לקלקל, אם הוא יהיה נמצא בשרות המלך, ולא ידע, איך לשמור עצמו, שלא יפגום במשהו. אז מלמעלה זורקים את האדם חזרה, למקום אשפה וזבל.

ואוכל במצב הזה, היינו, שהוא מפרנס את עצמו מאותה פסולת, שחתולים וכלבים מחפשים להמציא להם מזונות, גם הוא מחפש שם פרנסה לפרנס את גופו. היות שלא רואה, שתהיה לו פרנסה ממקום אחר. שפירוש, אותם דברים, שהיה אומר עליהם, שהם פסולת, ואינם ראויים למאכל אדם, אלא שזה מתאים רק לאכילת בעלי חי, עכשיו, בזמן ירידה, הוא בעצמו רודף אחר פרנסה זו, ואין לו השתוקקות למאכל אדם, מסיבת שאינו מוציא בו שום טעם.

ומשום זה, עיקר יציבות המצבים של עליות, תלויה בחשיבות הדבר. לכן עיקר הוא תלוי בשיעור, שנותן תודה ושבח על זה, שמקבלים אותו מלמעלה. כי השבחים בעצמם, מה שהוא נותן להבורא, זהו עצמו מגדיל את חשיבותו ויוקרתו. וזוהי הסיבה, שאנו מצווים לתת כובד ראש בענין נתינת השבח. ויש ג' הבחנות בנתינת השבח:

א) גודל הנתינה. היינו, שלפי חשיבות המתנה, כך הוא שיעור השבח וההודאה, שנותנים עבור המתנה.

ב) גודל הנותן. היינו, אם הנותן הוא אדם חשוב. למשל, אם המלך נותן איזו מתנה למי שהוא. ואז יכול להיות, שהמתנה הוא דבר קטן, מכל מקום היא חשובה מאוד. זאת אומרת, שיעור השבח והתודה אינה באה בחשבון גדלות המתנה, אלא נמדדת לפי גדלות הנותן. היינו, שיכול להיות אותו אדם, שנותן לשני אנשים. אלא אצל אחד מהם הנותן יותר חשוב, שהוא מכיר בחשיבותו ובגדלותו של הנותן. ובטח שהוא נותן "תודה" יותר גדולה מהשני, שאינו מכיר כל כך את חשיבות הנותן.

ג) גודל הנותן, ולא חשוב אם הוא נותן. דהיינו, יש לפעמים, שהמלך הוא כל כך חשוב אצל האדם, והאדם משתוקק רק לדבר עם המלך. ולא מטעם, שרוצה לדבר עם המלך, בכדי שהמלך יתן לו משהו, הוא לא רוצה שום דבר, אלא כל ההנאה שלו, היא בזה שיש זכיה לדבר עם המלך. אלא שאינו מדרך הנימוס, לכנס להמלך ושלא לבקש איזו בקשה.

ואי לזאת, הוא מחפש איזו בקשה, שהמלך ימלא לו את בקשתו. היינו, שהוא אומר, שהוא רוצה לכנס להמלך, בשביל איזה דבר, שהמלך יתן לו. אבל לאמיתו של דבר, זה שאומר, שהוא רוצה, שהמלך יתן לו משהו, זה רק משפה ולחוץ. אבל באמיתות הלב הוא לא רוצה שום דבר מהמלך. אלא זה שיש לו היכולת לדבר עם המלך, זה מספיק לו, ולא חשוב לו, אם המלך נתן לו משהו, או שלא נתן לו שום דבר.

אנשים מבחוץ, שרואים שהוא לא קבל שום דבר מהמלך, ומסתכלים עליו, כשהוא יוצא מבית המלך, שהוא שש ושמח, ומרגיש עצמו בהתרוממות הרוח, הם צוחקים ממנו, ואומרים לו "אתה טיפש גדול, ואין לך שום הבנה ושכל, היות שאתה רואה בעצמך "בגפו יבוא ובגפו יצא". היינו, כשנכנסת להמלך לבקש משהו מהמלך, ויצאת מבית המלך בידים ריקות, אם כן לשמחה מה זו עושה".

וזה ניתן לנו להבין, אם האדם, בזמן שהוא מתפלל לה', שיתן לו משהו, יש להבחין בזה:

א) שהאדם מתפלל לה', שיתן לו, מה שהוא דורש מה'. ואם הוא מקבל את דרישתו על קבלת התפלה, היינו בעת שהוא מקבל את מבוקשו, הוא מוכן אז לתת תודה לה', וכפי ערך גודל הישועה, שקבל מה', בשיעור זה השמחה וההתרוממות רוח, ונתינת השבח והודאה, זאת אומרת, הכל נמדד בשיעור גדלות הישועה, מה שקבל מה'.

ב) בשיעור גודל הנותן. פירוש, לפי שהוא מאמין בגדלות ה', זה הוא הקובע אצלו, מה שהוא מקבל משהו מהבורא יתברך. היינו, אפילו שלפי דעת המקבל, הוא דבר מועט, אבל על כל פנים קיבל משהו מה', כבר יש לו מקום להיות בשמחה, ולתת שבח והודאה לה', היות שהנותן הוא חשוב אצלו, כדוגמת המשל הנ"ל.

ג) בגדלות הנותן בלי נתינה. גם כן יש לו חשיבות גדולה, כנ"ל, שאם כל כך חשוב אצלו המלך, עד כדי כך שהוא לא רוצה שום דבר מהמלך, אלא לזכיה גדולה ולהון תועפות יחשב לו, אם הוא יכול לדבר כמה מילים עם המלך, ומה שהוא בא עם איזו בקשה, הוא רק לפנים, מטעם "שאין לבוא להמלך אלא עם איזו בקשה". אבל הוא לא בא בשביל שהמלך ימלא לו את בקשתו. ומה שאמר, שהוא דורש משהו, הוא רק עבור החיצונים, שלא מבינים, שלדבר להמלך זוהי הנתינה הכי חשובה, אולם החיצונים לא מבינים זה.

וכשאנו מדברים מגוף אחד, צריכים לומר, "החיצונים" נקראים המחשבות, הבאות אל האדם מהעולם החיצון. שאין להם מושג מפנימיות, אין להם כלים להבין, שהפנימיות המלך זהו הוא חשוב. אלא הם מחשיבים את המלך, רק ממה שנמשך מהמלך אליהם, שזהו נקרא "חיצוניות המלך". אבל פנימיות המלך, היינו המלך בעצמו, ולא מה שנמשך מהמלך ולחוץ, אין להם שום מושג. לכן המחשבות האלו צוחקות מהאדם, בעת שהאדם אומר "היות שאני דברתי עכשיו עם המלך, לא חשוב אם המלך נותן לי את מבוקשי". אלא כל חפצו הוא רק את פנימיות המלך, ולא ממה שנמשך ממנו.

אי לזאת, אם האדם התפלל להקב"ה, והוא לא רואה, שהקב"ה נתן לו משהו. והיות שאצלו חשוב פנימיות המלך, ומשום זה הוא יכול להיות שש ושמח, בזה שהוא זכה לדבר עם המלך. אבל מחשבות חיצוניות שבו, רוצים לבטל ממנו את השמחה הזאת, משום שהם מסתכלות רק על כלי קבלה, מה הוא קיבל מיד המלך בכלי קבלה שלו. והוא אומר להן "אני שש ושמח, ואני נותן שבח והודאה להמלך רק בזה שנתן לי ההזדמנות לדבר עמו, זה מספיק לי".

ויותר מזה הוא אומר להחיצונים שלו "תדעו, שבזה שאני לא רוצה שום דבר מהמלך, רק לתת לו שבח והודאה, בזה אני עכשיו דבוק עם המלך. מטעם שאני רוצה להשפיע לו, בזה שאני משבח אותו. ויותר מזה אין לי מה לתת לו. נמצא לפי זה, שעכשיו אני נקרא "עובד ה'", ולא עובד את עצמו. ומשום זה אין אני יכול לשמוע את מה שאתן אומרות לי, מה הרוחת.

למשל, כל השנה, שעסקת בתורה ותפלה, וקיימת את כל המצות, הלא אתה עומד על אותה מדרגה, שמלפני שנה ושנתיים. אם כן, מהי השמחה שלך, שאתה נותן שבחים לה', ואומר, זהו הרווח שלי, שהרבה פעמים דברתי עם המלך, ומה נחוץ לי יותר. זאת אומרת, אם המלך היה נותן לי משהו ביד, יכול להיות, שהייתי מקבל את זה בעמ"נ לקבל. מה שאם כן עכשיו, שאין לי שום דבר ביד, אזי אני שמח ונותן תודה לה', משום שכוונתי בעבודה היתה רק בעמ"נ להשפיע".

אמנם, שהיות שהאדם אומר אז דבר אמת, לכן באה לו התנגדות גדולה מצד החיצונים, שהם לא יכולים לסבול למי שהולך על דרך האמת, אם כל כוונתו היא רק להשפיע. ויש לו במצב הזה מלחמה גדולה, ורוצים לשבור את השמחה שלו. והם נותנים לו להבין, שהדבר הוא להיפך. היינו, מה שהם אומרים לו, זו היא דרך אמת, והוא מרמה עצמו, וחושב שהצדק עמו.

ובדרך כלל השקר מצליח בעוה"ז. לכן הוא צריך אז להתחזקות יתירה. ולומר להם "אני הולך בדרך אמת, ועכשיו אני לא רוצה לשמוע שום בקורת. ואם יש אמת בדבריכם, אני מבקש מכם, שתבואו עם הטענות שלכם, להראות לי את האמת, בזמן שאני קבעתי אותו לבקורת. ורק בזמן הזה אני מוכן לשמוע דעתכם".

ובהאמור יוצא, שלא חסר להאדם, שיהיה לו שמחה בעבודת ה', רק אמונה. היינו בו בזמן שהוא מאמין בגדלות ה', הוא לא צריך לשום דבר, שיתן לו המלך. רק מזה שהוא יכול לדבר עם המלך, זהו כל מה שהוא היה משתוקק. דהיינו, לדבר עם ה', כנ"ל בבחינה הג' דנתינת השבח.

ואם יתן יותר תשומת לב, בזה שהוא משבח את המלך, אז ממילא באה אליו השראה עליונה, מסיבת שהוא לא רוצה שום דבר מהמלך. וזהו דומה לספירת הבינה. כידוע, שחכמה בסופה אינה רוצה לקבל את אור החכמה, אלא החכמה רוצה להשפיע להמאציל, כדוגמת המאציל משפיע לחכמה. והיא רוצה בהשתוות הצורה.

ואז באה מאליו שפע, המכונה "אור דחסדים", על שם הכלי. היינו, המקבל רוצה לעסוק בחסד. לכן נקרא השפע "אור דחסדים". כעין זה כאן, כשהאדם לא רוצה שום דבר מהמלך, רק הוא רוצה להשפיע להמלך. והוא נותן תשומת לב, למה שהוא חושב. אז מאליו באה לו השראה עליונה, כפי הכנתו, בעת שהוא עוסק בשירות ותשבחות להמלך.

ועתה נבין את ענין, מה שמשה וישראל אמרו שירה שבח אל המלך, בשביל המטרוניתא, ולא המטרוניתא בעצמה. ידוע, שכל מה שמדברים מעולמות עליונים, מדברים רק בערך הנשמות, שמלכות נקראת "כללות נשמת ישראל" או "כנסת ישראל", כמבואר בתע"ס (חלק ט"ז), שנשמת אדם הראשון יצא מפנימיות עולמות בריאה יצירה עשיה, שמשם קיבל נפש, רוח, נשמה. וכולם יצאו ממלכות דאצילות, המכונה בשם "שכינה". וזעיר אנפין, שהוא המשפיע להמלכות, נקרא בשם "מלך".

והיות שמלכות היא המקבלת עבור הנשמות, נמצא, בזמן שהמלכות אינה יכולה לקבל שפע עבור עם ישראל, מסיבת שעדיין אין הם מוכשרים, שיהיו להם כלים דהשפעה, אחרת הכל הולך לסטרא אחרא, שהם נקראים "מתים", משום שבהם נוהג ענין של מקבל בעמ"נ לקבל, שזה נקרא "פירוד והתרחקות מה'", הנקרא "חיי החיים". ומשום זה הם נקראים "מתים".

וזה נקרא בזה"ק, שהאדם צריך לדאוג עבור "צער השכינה", ששם שייך צער, מסיבת שהיא לא יכולה לקבל שפע עבור הבנים שלה, שהם עם ישראל. והיא נקראת "כנסת ישראל", שהיא כונסת בתוכה השפע, מה שהיא צריכה לתת לכלל ישראל. אי לזאת, כשעם ישראל הם עוסקים בבחינת השתוות הצורה, יש מקום למלכות לקבל השפע עליון מהמלך, הנקרא "המשפיע", בשם "ז"א", בכדי לתת לעם ישראל.

וזה נקרא שהמלכות, הנקראת "מטרוניתא", משבחת את המלך על השפע שקבלה ממנו. וכנ"ל, שבזמן שאין היא יכולה לקבל מהמלך שפע עבור ישראל, נקרא זה "צער השכינה". וממילא, כשכן יכולה לקבל שפע, היא נקראת אז בשם "אם הבנים שמחה". והיא נותנת שבח להמלך. אבל כל הצער והשמחה מדובר רק בערך כלל ישראל.

וזהו שאומר הזה"ק, "שמשה וישראל אומרים השירה, שנותנים שבח להמלך בשביל המטרוניתא". שפירושו הוא, מה שמשה וישראל נותנים שבח להמלך בשביל המטרוניתא, שהכוונה היא, זה שתקנו עצמם לומר שבח להמלך, על מה שהמלך יתן למשה וישראל, לא היה בשביל עצמם, אלא בשביל מלכות. היינו, שהם לא יכולים לסבול צער השכינה. ומשום זה הם עוסקים בהשתוות הצורה, בכדי שמלכות תהיה לה היכולת להשפיע. וזה שאומר "אשרי חלקם של משה וישראל, שהם יודעים לשבח אל המלך, בשביל המטרוניתא, כראוי".

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ו – מאמר כ"ו / 1985/86 – מאמר 26

בפרשת בשלח אנו מוצאים שהכתוב אומר לנו "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". אם כן משמע מכאן, שדרך קרובה לא טובה. ולגבי פסח שני אנו רואים (בהעלותך שלישי) "דבר אל בני ישראל לאמור, איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם, ועשה פסח לה' בחדש השני". זאת אומרת, אם הוא בדרך רחוקה, אינו יכול לעשות את הפסח במועדו.

רואים אנו, שפרשת בשלח אומר, שדרך קרובה לא טובה, כמו שכתוב "ולא נחם, כי קרוב הוא", אלא דרך רחוקה יותר טובה. ובפרשת בהעלותך כתוב, שמי שהוא בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני. משמע שדרך רחוקה היא יותר גרועה מדרך קרובה.

ראשית כל אנו צריכים לדעת, שענין הדרכים מה שהתורה מדברת, בטח מרמזת דרך קרובה ודרך הרחוקה, היא לענין להגיע לשלימות המטרה. אם כן קשה להבין, איך שייך לומר, שדרך קרובה היא דרך לא טובה. היינו הטעם שהתורה נותנת לנו בזה, "בראותם מלחמה ושבו מצרימה", הלא קרוב נקרא, שקרוב לה'. אם הוא קרוב לה', איך אפשר לומר שהם "ינחם ושבו מצרימה". להיפך אנו מבינים, אם היה נחם העם בדרך שהיא רחוקה מה', אז שייך לומר "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

הנה בפרשת ראה (חמישי) אומר הכתוב "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום, אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם". אאמו"ר זצ"ל אמר ביאור על זה, ושאל, מהו הטעם שהכתוב נותן לנו טעם על "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו". אמר, היות שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, וצריך להיות "כשור לעול וכחמור למשא", והאדם לא יוכל שאתו, היינו שקשה לו לסבול את העול, שזה פירוש "לא יוכל שאתו". ומשום זה תרחק לך הדרך.

מה שאם כן אם האדם כן היה מקבל על עצמו את העול של מלכות שמים, אז היה רואה שהכל קרוב אליו. זאת אומרת, מה שהאדם רואה, שרחוק ממנו "המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם, היינו המקום שבחר ה' לשכון שמו. הוא כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהמקום הזה רחוק מהאדם, היינו שיהא בידו לעשות בתוך לבו מקום להשראת השכינה, רחוק מלהבין דבר כזה, שיהיה באדם כח לעשות מקום להשראת השכינה בתוך לבו. זהו מטעם, שלא יוכל שאתו, שלא רוצה לקבל עליו את הדרך המקובל, "כשור לעול וכחמור למשא".

נמצא לפי זה, שהאדם צריך לתת כל כוחותיו רק על דבר זה. היינו שיחשוב תמיד עצות, איך לקבל על עצמו את העול הנ"ל. וכל עבודותיו צריך האדם לרכז. זאת אומרת, את כל מה שהאדם עוסק בתורה ובמצות, צריך האדם לחשוק שהמעשים האלה יביאו לו את ענין קבלת עול מלכות שמים שלא עמ"נ לקבל פרס. ושזהו המקום אשר בחר ה' אלקיך לשום שמו שם.

כידוע ש"שמו" נקראת מלכות, שהיא נקראת "שכינה", שפירושו, כמו שאומר בזה"ק, "דאיהו שוכן ואיהי שכינה", כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, שהמקום שהבורא מגולה נקרא שכינה, שהבורא נקרא "שוכן". אבל מתי הוא נקרא "שוכן", במקום שיש מי שמשיג את השוכן. אז הוא אמר, שאין שוכן ושכינה שני דברים אלא דבר אחד, היינו שוכן נקרא אור בלי כלי, ו שכינה היא המקום שמתגלה הבורא. נמצא, מה יש במקום שהבורא מתגלה, רק הבורא ולא דבר אחר. אלא כנ"ל, אור וכלי, היינו שיש כלי המשיג את האור.

ולפי זה יוצא, מהו המקום, אשר בחר ה' לשכן שמו שם. הוא כמו שאנו לומדים, שאנו צריכים לתקן את הכלי קבלה שלנו, שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא. וזהו ענין של השתוות הצורה, אז במקום הזה מתגלה השם של הקב"ה.

ואי לזאת, איך אפשר לומר על דרך קרובה "ולא נחם אלקים, כי קרוב הוא". הלא דרך רחוקה משמע, כמו שכתוב אצל פסח שני, שמי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני. וכמו שכתוב בפרשת ראה (חמישי) "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו", כנ"ל. ולפי פירושו של אאמו"ר זצ"ל, שענין ריחוק מקום נובע מסיבת "לא תוכל שאתו", היינו לסבול עול מלכות שמים. אם כן איך יכול להיות, שדרך רחוקה תהיה יותר טובה מדרך קרובה.

במסכת עירובין (דף נ"ג ע"ב) מביא שם בשם רבי יהושע בן חנניא, שאמר, "פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק אחד, שהיה יושב על פרשת דרכים. אמרתי לו, בני, באיזו דרך נלך לעיר. אמר לי. זו ארוכה וקצרה, וזהו קצרה וארוכה. הלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר, היה מקיפות לה גנות ופרדסים. חזרתי לאחורי. אמרתי לו, בני, לא כך אמרת לי, זו קצרה. אמר לי, רבי, ולא כך אמרתי לך, קצרה וארוכה". משמע מכאן, שיש ענין קרובה ורחוקה, ורחוקה וקרובה.

ובפרשת נצבים (שישי) כתוב, "כי המצוה הזאת, אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". משמע מכאן, שענין "קרוב" הוא דרך טובה, כמו שכתוב "בפיך ובלבבך לעשותו" ולא כמו בפרשת בשלח.

ולהבין את הנ"ל, יש לפרש זה בענין סדר התחלת עבודה. כי יש ענין עבודה במעשה, ויש ענין עבודה גם על הכוונה, היינו שהאדם צריך לעבוד גם על הכוונה. זאת אומרת, שבעת עשית המצות תהיה לו כוונה טובה, שפירושו, על איזה כוונה הוא עושה את המצות, היינו הסיבה הגורמת לו לקיום המצות.

היות שיש לכוון המעשים, שיהיו שלא על מנת לקבל פרס. והיות שהאדם נולד עם כלי קבלה, שהוא דוקא, שלא אפשר לעשות שום תנועה בלי לקבל תמורה, היינו שכר תמורת עבודתו, שזה נמצא בהטבע שלנו, שאין אנו עושים שום תנועה, אלא אם אנחנו צריכים לראות את הכדאיות שלה, אם יהיה לנו יותר תענוג, בעת שאנו מוותרים על המנוחה.

היינו, מה שאנו מוותרים על המצב שבו אנו נמצאים, הוא בכדי לקבל יותר תענוג, מזה שיש לנו עכשיו, טרם שאנו משאירים את התענוג והולכים לעשות פעולה אחרת, בטח שהוא חשוב, שע"י זה שיעשה עכשיו פעולה חדשה, הוא יקבל יותר תענוג.

אם כן הוא מוכרח לעשות ולקיים את התורה והמצות, לא בשביל שה' רוצה שאנו נקיים אותם ואנו רוצים לעשות רצונו, כדי שתהיה לו הנאה מזה שאנחנו שומעים בקולו, אלא היות שהוא מבטיח לנו שכר גדול בזה שאנחנו נשמע בקולו, ומשום זה אנו משתדלים לקיים מה שהוא דורש מאתנו, היות שאנחנו מסתכלים על השכר הטוב, שהוא ישלם לנו תמורת עבודתינו.

וזה דומה לאנשים שעובדים בבית חרושת אצל בעל הבית. ומדרך עבודה היא, שעובדים שמונה שעות, וע"י זה שהפועלים עובדים אצלו, הבעל הבית מרויח כסף. אם כן יש לו הנאה לבעל הבית, בזה שיש לו עובדים ועושים את רצונו. וחלק קטן מבין העובדים באים לבעל הבית, ומציעים לו, הואיל שהם רואים, שיש לו צער מזה שהוא הבטיח למי שהוא סכום תוצרת, להמציא בזמן מסוים, והואיל שהם רואים לפי קצב העבודה, שהפועלים עובדים ונותנים תוצרת בשמונה שעות, הוא לא יוכל לעמוד עם החוזה שעשה למי שהוא, שימצא לו כל הסחורה בזמנו הנקוב.

אי לזאת, הם מסכימים לעבוד אצלו שעות נוספות, והגם שהם צריכים להיות בבית תיכף אחר עבודה של יום עבודה של שמונה שעות, היות שהם מטפלים בילדים, וגם לאחד מהם האשה חולה קצת, ומשום זה תיכף אחרי העבודה הם משתדלים לבוא תיכף הביתה, אבל מכל מקום, הואיל שהם רואים את הצער של בעל הבית, הם מסכימים לעבוד אצלו שעות נוספות.

ובטח בעל הבית, שהוא שומע המסירות שיש לו להפועלים שלו, שלא יכולים לסבול את הצער שלו, ומשום זה הם מסכימים לעבוד שעות נוספות, מפני שהם יודעים, שבעל הבית הוא בדוחק, היות שהוא מוכרח לקיים את החוזה, שהוא הבטיח להקונה לתת סחורה בכמות מסויימת בזמן מסוים, והיות לפי סדר העבודה של שמונה שעות אין באפשרותו לקיים מה שהבטיח.

אי לזאת, הרגש שיש בלבבם לגבי נותן העבודה, לא נותן להם מנוחה מבלי לעשות משהו לטובת בעל הבית. לכן הם מסכימים לתת יגיעה יותר מכפי כוחם, היינו כנ"ל, אף על פי שהוא אחר יום עבודה, והיות שהם בעלי משפחות ברוכות ילדים, וגם אחד מהם האשה שלו קצת חולה והוא מוכרח לעבוד גם במשק בית, מכל מקום אין המצפון שלהם נותן להם להשאיר את בעל הבית במצוקה.

ולכן באו אליו ואמרו לו, אנחנו באנו לידי החלטה, שאנחנו נעבוד שעות נוספות בשבילך. וכשבעל הבית שומע את מסירות לבם של הפועלים שלו, הוא רואה עכשיו דבר חדש, היינו שמטרם שהפועלים האלו באו אצלו, להראות לו שהם משתתפים בצערו, הוא חשב שלכל הפועלים אין שום רגש פנימי ובלי שום מצפון, אלא מה שעובדים אצלו ולא אצל אחרים, הוא משום שהוא נותן משכורת יותר גבוהה מאחרים, לכן הם עובדים אצלו. אבל עכשיו הוא רואה אחרת, שטעה עם הערכה שלו על הפועלים.

אבל אח"כ אמרו לו, אבל אתה צריך לדעת, בשביל עבודה נוספת, היינו לעבוד גם בלילה, אנחנו רוצים שאתה תשלם לנו עבור השעות הנוספות פי כפל, ממה שאתה משלם לנו עבור יום עבודה רגיל.

אז הבעל הבית מתחיל לחשוב שוב, מה שהם רוצים לעבוד שעות נוספות, הוא באמת כמו שהם אומרים, היינו שהם רוצים להוציא אותי מהמצוקה, או להיפך, היות שהם רואים שאני נמצא במצוקה, אי לזאת, הם דורשים ממני סכום גדול עבור שעות נוספות, מטעם שהם יודעים, שאין לי ברירה. לכן הם נותנים להבין, שאני אדע, שאני צריך לתת להם כמה שהם רוצים, היות שהם מספרים לו את מצבו הדחוק, שהוא נמצא, בכדי שהוא ידע, שהם יודעים את מצבו, לכן רוצים ללחוץ עליו, שהוא ישלם להם עבור השעות הנוספות כמה שהם דורשים.

ומהנ"ל אנו יכולים לקבל דוגמא להעבודה שלנו בקיום תורה ומצות, היינו להבחין בין מעשה לכוונה. מעשה נקרא, שהוא מכוון לעשות את המעשה, שהוא ציווה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, לקיים תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה ושנכוון, שהמצוה, שאנו עושים, היא בכדי לקיים רצונו, שהוא רצה שאנחנו נקיים תו"מ.

נמצא, שהכוונה, מה שהאדם צריך לכוון, היא שאנחנו צריכים לכוון, שהמעשים שאנו עושים בכדי לקיים מה שהוא ציווה לנו. וזה נקרא, שהוא מכוון על המעשה, שיהיה בסדר, כמו שהוא אמר לנו ע"י משה רבנו עליו השלום. וכמו שהדין הוא לגבי תקיעת שופר, ש"אם תקע בשופר להתלמד וכן התוקע לשיר ולא לשם מצוה, לא יצא ידי חובתו". (כמו שכתוב, או"ח הלכות ראש השנה, סימן תקפ"ט).

נמצא לפי זה, מה שאומרים "מצות צריכות כוונה" הפירוש הוא, שהוא צריך לכוון את המעשה שהוא עושה, הוא מטעם שהוא רוצה לקיים את ציווי ה'. ובטח שהמעשה צריך להיות לפי הלכה, שחז"ל קבעו את שיעורי התורה ומצות, באיזה צורה ואופן שצריך להיות בין במעשה המצות.

כגון סוכה, יש לה כמה דינים, באיזה צורה היא צריכה להיות וכדומה, אחרת נמצא חסרון במעשה. וכן בלימוד התורה. וכמו כן במצות "לא תעשה", יש בהן הרבה דינים. ובאם לא שומר את ההלכות, שיש בהן, נמצא, שיש חסרון במעשה המצות. ואפילו שהוא מקיים הכל לפי הלכה, מכל מקום הוא צריך לכוון, שעושה את המצוה, מטעם שה' ציווה לנו לקיים את רצונו, בקיום המצות, שציווה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום.

וכל זה נקרא רק " מעשה המצות" ולא כוונה. מטעם, שכל מה שהוא חושב, הוא לקיים את המעשה, שה' ציווה לנו, וכל היגיעות, שאנו מתייגעים בתורה ומצות, הן כמו כל אנשים שבעולם, שעובדים ומתייגעים עצמן בכדי לקבל שכר, ולא יותר.

ויש כאן לתשומת לב יתירה, כי מה שאנו אומרים, שכל עבודה היא במעשי המצות, זה בא להשמיענו, שהיגיעה היא על המעשה, ואין כאן ענין לומר, שיש עבודה על השכר. אלא על מנת לקבל שכר תמורת היגיעה, אין אנו רואים דבר כזה, שיהיה לאדם טורח לקבל שכר, מטעם שכל הסיבה, שאנו מתייגעים ומוותרים על הרבה דברים, היא שאנו מסתכלים על השכר, שרק השכר מחייב אותנו לעבוד עבודות קשות, מבלי להסתכל לא על איכות עבודה ולא על זמן עבודה, וכל הדברים רק השכר קובע.

אם כן יש להבין, מה שאנו אומרים, שיש עבודה על הכוונה, הינו עבודה על השכר. הלא איך שייך לומר בזה עבודה. אלא הענין, כי בזמן שהאדם עוסק בתו"מ ורוצה שהשכר שלו יהיה, שה' יתן לו המחשבה ורצון לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, על שכר כזה אין הגוף מסכים, כי מדרך העולם הוא, שמקבלים תמורה על העבודה. היינו, העבודה היא בוויתורים על צרכים שהוא נהנה מהם. ותמורת זה הוא יקבל תענוגים יותר גדולים, מכפי שהוא מוותר. למשל, מוותר על המנוחה, ולפעמים גם על שינה וכדומה, והוא מקבל תמורתם תענוגים יותר גדולים ויותר הכרחיים.

מה שאין כן כשהוא מוותר על תענוגים, אבל זהו על דרך הכפיה, היינו שאין הגוף מסכים, והוא רוצה תמורה, שהגוף כן יסכים לוותר על כל מיני תענוגים, נמצא, שהעבודה היא מעשים להשפיע, וגם השכר יהיה הכונה רק להשפיע בלי שום תמורה של קבלה. על הכוונה זו, היינו על השכר הזה, אדם צריך לעבוד עבודה גדולה.

והיא יותר קשה מעבודת המעשה, הגם שעל כוונת השכר הוא לא צריך לעשות מעשים אחרים וזמן אחר. אלא אותו המעשה שהוא עושה, ובאותו זמן שהוא נותן עבור עשיית המעשה, מספיק לו, ואינו צריך למעשים אחרים, אלא סתם מחשבה וכוונה. ומהי הכוונה שהמחשבה ורצון שלו יהיו דוגמת המעשה.

זאת אומרת, כמו שהמעשה הוא עושה משום שה' ציווה לעשותו, כן הכוונה תהיה רק שהוא רוצה לקיים מצות ה' בלתי ה' לבדו, בלי שום תמורה חזרה. ודבר זה, היינו שלא דורשים מהאדם, רק בעת קיום מעשה, שהוא עושה עכשיו רצון הבורא, שיכוון באותו זמן שהוא עושה המצוה, לא מטעם שהוא מסתכל על השכר, וזהו מחייב אותו לעבוד ביום ובלילה, היינו מה שהוא מקיים מה שכתוב "והגית בו יומם ולילה", אין זה שהוא מסתכל על השכר, שזה שמחייבו לעבוד ביום ובלילה, אלא מטעם רצונו לעשות נחת רוח להבורא, זוהי הסיבה שהוא נותן כוח לעבודה.

וזהו כמשל הנ"ל, שהפועלים הסכימו לעבוד אצל בעל הבית שעות נוספות גם בלילה, אבל הם דרשו לשלם שכרם פי שניים, כפי מה שהם מקבלים בעבודה רגילה. רואים אנו, איזה מרחק יש בין עבודה של עמ"נ לקבל פרס, לעבודה שלא עמ"נ לקבל פרס. ואף אחד לא יאמר שהפועלים הם נאמנים לבעל הבית, ומשום זה הם מסכימים לעבוד אצלו ביום ובלילה, אלא שאומרים עליהם להיפך, היות שהבעל הבית זקוק לעבודה שלהם, לכן הם מנצלים אותו, ורוצים שישלם להם פי כפול.

כמו כן עבודה. הגם אפילו שלא לשמה היא עבודה, ואין מה להוסיף על המעשים, אלא כאן ענין של הכוונה. פירוש, מה כונתם בזה שהם עובדים, אם זהו לתועלת עצמם או לתועלת הבורא.

וזוהי עבודה רבה וקשה, שהגוף יסכים לעבוד לתועלת ה'. היינו להגיד להגוף, למה אני מקוה, איזה שכר אני רוצה לקבל מה', בזה שאני מכריח אותך לעבוד כל כך קשה, שה' יתן לי שכר, שאתה לא תוכל להפריע לי, בזמן שאני רוצה לעשות הכל בעמ"נ להשפיע.

וממילא הגוף צועק בקולי קולות, וכל אשר בידו הוא עושה, שלא יאבד את שליטתו. לכן מעשים פשוטים הוא לא מרשה להם לעשות, משום שהוא מפחד, אולי בסגולת המעשה הוא יגיע לבחינת "לשמה", שהיא כולה לשם שמים, ואין לו שום חלק שיכול לקבל משהו עבור אהבה עצמית.

ומשום זה אנו רואים, שאלו אנשים שרוצים לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע, כל דבר קטן עולה להם ביגיעה גדולה, משום שהגוף מפחד בכל עשיה שהוא עושה, אולי הוא יגיע האדם לשמה, היינו שכל השליטה של רצון לקבל שיש לו על האדם תתבטל. וזה נקרא שיש עבודה גם על השכר, שפירושו, שיש לו עבודה באיזה שכר הוא יבחר תמורת עבודתו בתורה ומצות, אם בשכר השייך לאהבה עצמית או בשכר שהוא "בלתי ה' לבדו", ואינו רוצה לתת לאהבה עצמית שום חלק בעבודתו, והוא מצפה תמיד, מתי אני אזכה, שיהיה לי רצון אך ורק להשפיע נחת רוח להבורא.

ועתה נוכל להבין מה ששאלנו, איך יכולה להיות דרך קרובה לא טובה, כמו שכתוב "ולא נחם אלוקים, כי קרוב הוא". אלא זה יכולים להבין, מה שאמר התינוק לר' יהושע בן חנניה, ש"יש דרך רחוקה וקצרה, וקצרה וארוכה. היינו קרובה אבל רחוקה", שפירושה, שהגם שהיא קרובה אבל היא רחוקה מהמטרה.

ידוע שהרמב"ם אומר, שענין לשמה אין לגלות וזה לשונו (הלכות תשובה פרק עשירי) "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותם אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותם לענין זה, בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

מדברי הרמב"ם משמע, שיש דרך קרובה, היינו שקרובה ללבו של אדם, היינו על מנת לקבל שכר. נמצא לפי זה, נקראת קרובה, מטעם שהיא קרובה ללבו של אדם. ויש עוד פירוש של "דרך קרובה" היינו שהאדם רואה כל פעם, שהוא מתקרב להמטרה, שאצלו המטרה נקראת שכר, והוא מקוה שיהיה לו סכום מסוים של תורה ומצות, תיכף יקבל שכר תמורת עבודתו, כידוע שאין שכירות משלמת אלא לבסוף (בבא מציעא, ס"ה).

לכן הוא מאמין, שיגמור את העבודה בעוה"ז, הוא יקבל שכרו בעוה"ב, חוץ מזה שיש מצות שגם שכרן בעוה"ז, כמו שכתוב "אלו דברים, שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא".

נמצא לפי זה, שכל יום ויום הוא מרגיש, שיש לו משהו ביד, היינו שכר של יום עבודה, וכל יום מצטרף לשנה, ושנה לשנה. לדוגמא, אדם מתחיל לקיים מצות מגיל שלוש עשרה שנה, שאז הוא הזמן של חיוב המצות. וכשהגיע לגיל עשרים שנה, הוא שמח, ברוך ה' יש לו כבר רשום על חשבונו עבודה של שבע שנים. וכשהגיע לגיל שלושים שנה, אז בטח הוא שמח ביותר, היות שיש כבר רשום בפנקס שלו שבע עשרה שנים של עבודה. נמצא לפי זה, שכל פעם ופעם שהוא עובד הוא יכול להיות שמח, היות ששכרו הולך ומתוסף מיום ליום. נמצא, עבודה זו נקראת קרובה אל לבו, היות שהוא בטוח עם השכר שלו המתקדם. ומשום זה נקראת "דרך קרובה", היות שהדרך הזו מתישבת על הלב.

היות שאם האדם רואה התקדמות בדרך שהוא הולך, אז הדרך הזו מתישבת על הלב, הואיל שיש לו על מה להסתכל, כיון שבבחינת המעשה שהוא עושה, הוא רואה שיש לו כל יום שיעור מסוים שעות עבודה בתו"מ, והכל נרשם בפנקסו, כמו שכתוב (אבות פרק שלישי) וזה לשונו, "הוא היה אומר, הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים, החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת". ומשום זה הוא בטוח, שיש לו רכוש גדול של שכר שנצטבר אצלו מעבודת כל יום ויום ומשנה לשנה, ומשום זה נקראת זו "דרך קרובה". וזהו נקראת "דרך קצרה" גם כן מטעם הנ"ל, היות שאינו צריך לזמן רב, שהאדם יבין שכדאי ללכת בדרך הזאת, מטעם שהדרך הזאת קרובה ללבו, לכן זו דרך קצרה.

אולם היא דרך ארוכה, היינו להגיע להאמת, שהתורה ומצות יביאו אותו להגיע שכל כוונתו תהיה בעמ"נ להשפיע, היא רחוקה מאוד, היות שהדרך הזו היא ההיפך מהדרך של דביקות בה', שהיא כולה להשפיע. וכאן הוא מתחיל ללכת בדרך, שכל כוונתו תהיה רק לקבל שכר. אבל המטרה, שהאדם צריך להגיע, ע"י יגיעתו בתו"מ, היא בכדי להביאו בעמ"נ להשפיע, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", שהוא צריך לראות, שע"י התו"מ יתוקן הרע שבו, הנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", אלא שתהיה באפשרותו לעשות הכל לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמו, ועל תועלת עצמו, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "אדם כי ימות באוהל, שאין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה", ולא לתועלת עצמו.

וזו היא שנקראת "קרובה ורחוקה". היינו קרובה ללבו מב' טעמים הנ"ל, אבל רחוקה מהאמת, כמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק עשירי) וזה לשונו, "העובד מאהבה, עוסק בתורה ומצות, והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרע, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת".

נמצא לפי דברי הרמב"ם, שדרך קרובה הנ"ל היא רחוקה מהאמת. ולפי זה יכולים לפרש "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". כי ענין "בראותם מלחמה" צריכים לפרש, היות שע"י זה שיעסקו בשלא לשמה, הדרך היא שמאירה הארה, שצריכים להגיע לשמה. והיות שתחילת עבודה תהיה בשלא לשמה, לא ירצו לעשות מלחמה עם היצר, משום שיפחדו, היינו שיפלו ממדרגתם, שעוסקים בתו"מ.

וזו דרך רחוקה. והקב"ה רצה תיכף ללכת עמהם עד הר סיני ולתת להם התורה. ומשום זה תיכף אמר להם, שצריכים ללכת בדרך רחוקה, היינו אף על פי שהעבודה זו רחוקה מהלב כנ"ל, אבל זו קרובה אל האמת, שע"י זה יהיו מוכשרים לקבלת התורה במעמד הר סיני.

אי לזאת יוצא לנו, שנוכל לפרש "דרך ארוכה וקצרה", שהיא רחוקה וקרובה. אז הפירוש יהיה "רחוקה מהלב", היינו שצריכים לזה זמן ארוך, לתת להבין להלב, עד שיוכל להבין, שכדאי לעבוד על המטרה של אמת, היינו לקיים תו"מ באמת, מטעם שה' ציווה לנו לקיים את התורה ומצות, ואנחנו רוצים לקיים זה, בכדי שתהיה לו הנאה, מזה שאנחנו מקיימים את רצונו.

נמצא, הגורם והסיבה לקיים מצותיו, הוא הבורא, ולא מטעם האדם. זאת אומרת, חשיבות הבורא מחייבת אותו, שיהיה לו רצון וחשק לשמש אותו ולעשות לו נחת רוח. וזו נקראת "דרך רחוקה", שהוא מטעם רחוקה מהלב אבל קרובה להאמת. שע"י שמגלים לו את האמת, הוא יותר קרוב שיגע להאמת.

מה שאם כן "קרובה ורחוקה" היינו "קצרה וארוכה". יהיה הפירוש "קרובה להלב" מטעם, שהיות שהגוף חושק לתענוגים, והוא מבטיח לו, שע"י יגיעתו בתו"מ הוא יקבל שכר, נמצא, שהגוף הוא הסיבה לקיום תו"מ. זאת אומרת, אם היה יכול לקבל תענוג יותר גדול ממקום אחר, למה לו לעבוד במקום שמקבלים משכורת קטנה. לכן נקרא זה "קרובה וקצרה", שאין צריכים הרבה זמן לתת להבין להגוף, שיקבל על עצמו את העול של תו"מ.

וזה כמו שאומר בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה אות קצ"א) וזה לשונו,

"א) שמתיירא מהקב"ה ושומר מצותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממנו, דהיינו יראה מעונשים שבעוה"ז. ב) שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו. נמצא, שזו נקראת ארוכה וקצרה, רחוקה וקרובה", ומשום הכתוב בפרשת בשלח "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא".

אולם בפרשת בהעלותך לגבי פסח שני כתוב "או שהיה בדרך רחוקה, נדחה לפסח שני". ושאלנו, משמע מכאן, שדרך רחוקה היא לא דרך טובה. ומשום זה הוא נדחה לפסח שני. יש לפרש על דרך הנ"ל, כי בזמן שהאדם הולך בדרך קרובה, היינו שקרובה ללבו, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא קרוב לקדושה, יותר מאחרים, שהולכים בדרך רחוקה, מטעם שכל יום ויום הוא מרגיש, שהתו"מ מה שהוא עושה, מתרבים והולכים מיום ליום.

אם כן, אין לו מה לתקן את עצמו, שיהא קרוב לקדושה, הלא רואה בעינים שלו, ולא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהוא עולה במעלות הקודש, הלא הוא מקיים את תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, וממילא מתוספים אצלו הקדושה מיום ליום, כנ"ל, ומרגיש עצמו לצדיק גמור, והוא מסתכל על עצמו, איך אפשר לו לקיים את מה שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח".

נמצא, האדם הזה, ממצבו שבו הוא נמצא מבחינת המעשה, אין לו סיכויים שתהיה לו היכולת להקריב קורבן לה', היינו שיתקרב אליו מבחינת השתוות הצורה, מטעם שהוא לא מרגיש עצמו, שיהא משוקע בתועלת עצמו, כנ"ל.

אמנם אם הוא מרגיש עצמו, שהוא מרוחק מה', היינו שהוא רואה, שהוא עדיין משוקע בתועלת עצמו, וצעק לה' שיוציאו מתועלת עצמו ולהכניסו בתועלת ה', אז יש לו תקנה, היינו שנדחה לפסח שני, ואח"כ הוא מקריב קורבן, היינו שאז הוא מתקרב לה'.

היוצא מזה, שיש להבחין שני מינים בעבודת ה':

מין אחד, אלו אנשים שעדיין שייכים עוד לשלא לשמה.

ומין הב', הוא אלו ששייכים כבר לשמה.

והם ב' מינים, שמין לא יכול להבין את מין השני. וזה נקרא "ארוכה וקצרה, רחוקה וקרובה".

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ו – מאמר ט"ו / 1985/86 – מאמר 15

בזה"ק (בשלח דף ג' ובהסולם אות י"א) וזה לשונו, "ותאמר, בתוך עמי אנכי יושבת. שואל, מה אומר. ומשיב, אלא בשעה שהדין תולה על העולם, לא יפרד אדם מן הכלל, בלבדו, כי בשעה שהדין תולה על העולם, אלו שנודעו ונרשמו בלבדם, אף על פי שצדיקים הם, הם נתפסים מתחילה. ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. ומשום זה אמרה "בתוך עמי אנכי יושבת" ואיני רוצה להיפרד מהם".

"כי דין ששורה על העולם", פירושו, הרצון דקבלה, שהוא אהבה עצמית, שהנבראים נולדו בטבע זה, כידוע מכוח רצונו להטיב לנבראיו. ומשום זה שהיה רצון להשתוות הצורה, בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, נעשה דין, שאסור להשתמש עם הכלי קבלה, רק בזמן שהוא יודע, שיהיה ביכולתו לכוון על הקבלה בעל מנת להשפיע, אז מותר לו להשתמש עם כלי קבלה.

ולפי זה יהיה הפירוש, "בזמן שהדין שורה בעולם", שכל העולם נמצאים שקועים באהבה עצמית, אזי חושך שורה בעולם, כי אין מקום שהאור ימשך למטה להנבראים, מסיבת שינוי הצורה שיש בין האור להנבראים המקבלים האור, כי על שינוי הצורה הזו נעשה הדין, שאין השפע עליון מושפע לנבראים.

ולכן בזמן שהאדם נתעורר, ורוצה שה' יקרב אותו, היינו שיתן לו כלים דהשפעה, שזה נקרא "קירוב". ומבקש שה' יעזור לו. אבל ידוע, כי העזרה שבאה מה' נקראת שפע עליון, המכונה בשם "נשמה", כמו שאומר הזה"ק, שאומר שענין הסיוע שמקבלים מלמעלה, הוא ב"נשמתא קדישא".

ומשום זה, כשאדם בא לבקש מה', שיקרבהו אליו יתברך, והוא נראה לבדו, היינו שהוא מבין, שהקב"ה צריך לקרבו באופן פרטי. ומדוע הוא חושב, שכל הכלל יכול להישאר במצב הנוכחי, ורק עמו הקב"ה צריך להתנהג אחרת. זהו מטעם שהוא מבין, שיש לו מעלות טובות שאינן נמצאות באחרים. ואף על פי שהם אלו אנשים פרטיים, שאינם שייכים להכלל, משום שהם מבינים, שמגיע להם התקרבות לה' יותר מאחרים, וחושבים עצמם לצדיקים, הם נתפסים מתחילה. היינו הדין, שהוא בחינת קבלה עצמית, שורה עליהם יותר משאר הכלל, והם נעשים אז יותר גרועים במידות אהבה עצמית.

וזהו מטעם שהוא חושב, שמגיע לו יותר משאר אנשים. היינו, לשאר אנשים מספיק שיהיה להם מה שיש להם, אבל כשהוא מסתכל על עצמו, מגיע לו יותר משאר אנשים. המחשבה זו היא בחינת קבלה ממש, היינו אהבה עצמית במאה אחוז. נמצא, שבחינת אהבה עצמית מתחילה להתפתח אצלו יותר מאחרים.

ולפי זה יוצא, שהוא עובד כל הזמן באהבה עצמית. מה שאם כן הוא, נראה בעיניו שהוא צדיק, היות שהוא רוצה לעבוד בבחינת משפיע, שהוא אומר לעצמו, שזה מה שהוא מבקש מה' שיקרב אותו, הוא בחינת צדקות, כי מה הוא מבקש, שה' יתן לו כח לקיים תורה ומצות בעמ"נ להשפיע, ואיזה חסרון יכול להיות בזה שהוא רוצה לשמש את המלך.

ובזה יכולים לפרש דברי הזה"ק, שהוא נותן עצה לאלו אנשים שיש להם דרישה פנימית, שלא יכולים להשלים עם המצב שבו הם נמצאים. היות שאין הם רואים שום התקדמות בעבודת ה', והם מאמינים בזה שכתוב (דברים ל', כ') "לאהבה את ה' אלקיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך". והם רואים, שחסר להם אהבה ודביקות, ולא מרגישים את החיים שבתורה, והם לא יודעים לשים איזו עצות בנפשם, להגיע לידי הרגשה באברים, במה שאומר לנו הכתוב.

העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. אם כן מה חשוב לי, אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותה הנאה היא יכולים לקבל מאחרים.

זאת אומרת, הוא מבקש מה', שיתן לנו הבנה כזו, שהיא נקראת "כולו לשם שמים", שפירושו, שיהא בטוח בעצמו, שלא מרמה את עצמו, בזה שהוא רוצה להשפיע לה'. שיכול להיות באמת הוא חושב הכל על אהבה עצמית שלו, היינו שהוא ירגיש את הטוב והעונג.

אי לזאת, הוא מתפלל לה' עבור הכלל. היינו, שאם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח.

והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'.

נמצא, אם יש לו כח לבקש תפלה כזו, אז בטח יהיה לו מבחן אמיתי, אם הוא מסכים לתפלה כזו. אבל אם הוא יודע, שמה שהוא אומר, הוא רק משפה ולחוץ, ומה הוא יכול לעשות, בזמן שהוא רואה, שהגוף לא מסכים לתפלה כזו, שתהיה ממש השפעה נקיה בלי תערובות מבחינת קבלה.

יש רק עצה הידועה, היינו, שיתפלל לה', ויאמין למעלה מהדעת, שה' יכול לעזור לו, ולהכלל כולו. ולא להתפעל מזה, שהוא רואה, שכבר התפלל כמה פעמים, ולא נענה על תפלתו, שזה מביא האדם לידי יאוש, שהגוף צוחק ממנו, ואומר לו, הלא אתה רואה, שאין אתה מסוגל לכלום, וכאילו אין לך שום תקוה, ועכשיו אתה מבקש דבר מה', שיתן לך מילוי על דברים שלא מקובלים על דעת אנשים בעלי צורה.

והגוף טוען אז, אדרבה תגיד לי, על מי מחסידים ואנשי מעשה, שרוצים שה' יתן להם דבר, שאין הדעת סובלתן. ועוד, הלא אתה רואה, אפילו על דברים יותר קטנים מהדרישה שאתה דורש עכשיו, שה' יעזור לך, עוד לא נושעת, אף על פי שבקשת מה' שיושיעך. ועכשיו אתה אומר, שאתה רוצה לבקש מהקב"ה, שימלא דרישותיך על דבר גדול, שזה נקרא דבר חשוב מאוד, היות שאין כל כך הרבה תפלות בעולם, שיבקשו שה' יתן להם כח לעשות מעשים עבור הכלל, היינו שהכלל כולו יזכה לטוב ועונג על ידי שאתה תתייגע, שזה נקרא השפעה טהורה ונקיה משום סיג של אהבה עצמית.

ואתה חושב שעל דברים קטנים לא נתקבל תפלתך, מה שאין כן על דברים גדולים וחשובים, שזה בטח יקר מציאות. למשל, אם נגיד שכדאי לבוא לאיש פלוני, שיש לו בבית כלים שהם יקר מציאות, שצריכים לעבור על כל העולם, עד שיכולים למצוא כלים כאלו, שהם נמצאים רק אצל יחידי סגולה בעולם. בא אדם אחד, שהוא ממעמד הבינוני ובקושי יש לו כלים המקובלים בבית, ופתאום עלה במחשבתו, שהוא צריך להשתדל גם כן להשיג אותם כלים, שנמצאים אצל יחידי סגולה. ובטח בזמן שמי שהוא שומע, יצחק עליו.

וכמו כן אצלנו, בזמן שהאדם אינו עשיר בדעת, אלא עומד למטה מבינוני, והוא רוצה לבקש מהקב"ה, שיתן לו כלים הנמצאים אצל יחידי סגולה בעולם, כאן הגוף בעצמו צוחק ממנו, ואומר לו, טיפש כמוך, איך עלה ברצונך לבקש מה' דבר שלא נמצא אפילו בין עשירים בדעת. אם כן איך אני יכול לתת לך כוחות עבודה על שטויות כאלו.

וכאן מתחילה העבודה האמיתית, היות שעבודת האדם בעוה"ז היא לצאת מרשות היצה"ר, שהוא נקרא מקבל בעמ"נ לקבל. ועתה, אם הוא רוצה שה' יעזור לו ללכת בדרך של השפעה נקיה וטהורה בלי שום עירוב דקבלה עצמית.

נמצא, שעבודה זו היא נגד הרע ממש, היות שהוא לא רוצה לעזוב שום רכוש אצלו, אלא הוא משתוקק עכשיו, לאו דוקא במה שיעבוד מכאן ולהבא לא יהיה בשביל הרצון לקבל, אלא הוא מבקש מה', שאפילו מה שעבד למפרע בשבילו, ונרשם לרשות של רצון לקבל, הוא רוצה שיעבור הכל מרשותו, לרשות של הקב"ה.

היוצא מזה, שעכשיו הוא מתפלל לה', שיתן לו כח לעשות תשובה. היינו, שהקב"ה יתן לו כח להשיב כל המעשים לשם הרצון לקבל, שיחזור הכל לרשותו של הקב"ה, הן על העבר והן על להבא, כמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב'), שתשובה צריכה להיות גם על העבר. וזה לשונו, "ומה היא התשובה. הוא, שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו", וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובו נחמתי ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

ובזה נבין מה חשיבותה של תפלת רבים, כמו שכתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", שהזה"ק אומר "ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד". והפירוש הוא, שאם האדם מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז האדם צריך להתפלל עבור הכלל כולו, כי אז ניכר שכוונתו היא, שהקב"ה יתן לו כלים דהשפעה טהורה, כנ"ל, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. כידוע, "משמיא פלגא לא יהבין", שפירושו, שמשמים שנותנים שפע למטה הוא בשביל הכלל כולו.

אי משום זה, האדם צריך לבקש עבור הכלל כולו, משום שכל שפע הבא מלמעלה בא תמיד עבור העם כולו. וזה שאומר "כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו". אם כן יש בזה שתי משמעויות, כי מטעם שתהיה השפעה טהורה כנ"ל, היה מספיק, שהיה מתפלל רק עבור אדם אחד חוץ ממנו. אבל יש כאן עוד ענין, שהאדם צריך לבקש על דבר שלם, מפני שזהו הכלל אצל רוחניות, שבא תמיד דבר שלם, וכל ההבחנות הן רק אצל המקבלים, כידוע. אי משום זה הוא צריך לבקש עבור הכלל כולו, כנ"ל.

והיות שהשפע בא להכלל כולו, והיות שאין אור בלי כלי, היינו שאי אפשר לקבל מילוי אם אין לו מקום חסרון, שהמילוי, תהיה לו יכולת לכנס. ומשום זה הוא נענה על תפילה זו, שהיה מבקש עבור הרבים. זה הוא כענין שאמרו חז"ל (ב"ק צ"ב) "כל המבקש רחמים על חבירו, הוא נענה תחילה, כי הוא צריך לאותו דבר", שפירושו כנ"ל, כי הגם שהשפע בא להכלל, אבל חסר כלים להכלל.

זאת אומרת, משמים, השפע שבא זהו מספיק בשביל העם כולו. אבל כשאין כלים, היינו חסרונות, שיכלו למלאות החסרונות, לכן אין הכלל משיג את השפע הבא מלמעלה. אלא הוא, שיש לו חסרונות, לכן הוא נענה תחילה.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תש"ן – מאמר כ"ג / 1989/90 – מאמר 23

רש"י מביא דרשת חז"ל, שאמרו על מה שכתוב "חודש הזה". וזה לשונו "נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו, כזה ראה וקדש", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה ענין זה, שנתקשה משה במולד הלבנה. וכן מה מרמז לנו, במה שהראה הקב"ה למשה באצבע. וכמו כן יש להבין, מה שאמרו חז"ל (סוכה, כ"ט) "ישראל מונין ללבנה, ועכו"ם לחמה". מה מרמז לנו בעבודה ההבדל בין שמונים ללבנה למונים לחמה.

ידוע, שמטרת הבריאה היא, רצונו להטיב לנבראיו. אלא מטעם בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, נעשה צמצום והסתר. הן על התורה ומצות, שבתו"מ מלובש את הטוב ועונג. והן שעשה צמצום והסתר על הקב"ה עצמו, כמו שכתוב "אכן אתה אל מסתתר". זאת אומרת, שהקב"ה מוסתר מאתנו, וניתן לנו את מצות האמונה, להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב.

והגם כשהאדם מתחיל להסתכל על הבריאה, הוא מלא חסרונות, כלומר שאין "הטוב ומטיב" מגולה בעולם, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחתו יתברך הוא בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי שאינו נראה לעיניו, הוא צריך לומר "עינים להם, ולא יראו".

לכן כשאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באות לו תיכף מחשבות זרות, ומרחיקות את האדם מעבודת ה'. ועד כמה שהאדם מתגבר על המחשבות, המחשבות האלו של פירוד מנקרות את מוחו וליבו של אדם. והאדם חושב "הגם שעתה אין בידי להתגבר על המחשבות זרות, אבל אני מחכה להזדמנות, שיהיה בידי יותר חשיבות בתו"מ, אז יהיה לי כח להתגבר". ובינתים האדם עוזב את המערכה.

ובענין אמונה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהיא בחינה למטה בחשיבות אצל האדם. כי האדם רוצה הכל להבין ולדעת. ולכן בזמן שהאדם מקבל על עצמו בחינה אמונה, שהיא נגד הדעת, כלומר, שאין הדעת משיגה את זה, הגוף לא רוצה לקבל על עצמו עבודה כזו. ובפרט שזהו לא סתם עבודה, אלא שהאדם על בסיס שלמעלה מהשכל, הוא צריך לעבוד בבחינת "בכל לבבך ובכל נפשך", כמאמר חז"ל "אפילו כשהוא נוטל את נפשך".

לכן מטעם ההסתר שנעשה, יש כאן עליות וירידות. כלומר, שלא תמיד מאיר להאדם את הענין של האמונה. ושעיקר הוא, שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש. ובענין שכר ועונש, דברנו הרבה פעמים מזה, שענין אמונה בשכר ועונש נהוג בכל הבחינות שהאדם נמצא. אלא שיש הבדל בין אדם לחבירו בהכלים.

יש אנשים, ששכר ועונש מלובש אצלם בכלים דקבלה. כלומר, מה שהכלי קבלה של האדם יכולים לקבל, זה נקרא "שכר". ומה שהשכר לא יוכל להתלבש בכלים דקבלה, מזה הם לא מדברים כלל, היות שלא מעניין אותם השכר, שאינו מתלבש ברצון לקבל לעצמו.

ויש אנשים, שהשכר ועונש נקרא אצלם "שכר ועונש", דוקא בזמן שמתלבשים בכלים דהשפעה. כלומר, אם על ידי העבודה הם יכולים לזכות להשפיע נחת רוח להבורא, זה נקרא אצלם "שכר", שעל מטרה זו הם אומרים, שכדאי לעבוד ולהגיע לזה, שיהיה לו טעם והנאה, מזה שהם יכולים לעשות מעשים להשפיע להבורא.

ואם הם רואים, שאין בידם הרגשה כזו, זה נחשב אצלם לעונש. כלומר, שה' מרחק אותם, ולא רוצה לקבל אותם בתור משמשי המלך, מטעם שה' מסתכל עליהם, לאנשים שאינם מהוגנים. לכן אין הוא יכול לתת להם רשות להכנס בהיכל המלך, והם נמצאים מחוץ להיכל המלך. והם מבינים מדוע מגיע להם עונש, מטעם שהם עדיין שקועים באהבה עצמית.

ולכן כל עבודתם הוא, שה' יעזור להם, שיוכלו לצאת מאהבה עצמית. נמצא, שבאופן כללי כולם מוכרחים לעבוד על שכר ועונש כנ"ל, שבזה אין הבדל בין אחד להשני. אלא ההבחן הוא מאיזה שכר ועונש מדברים.

לכן בזמן שמבטיחים להאדם שכר ועונש המלובשים בכלים דאהבה עצמית, אין כל כך התנגדות להדבר מצד הגוף. כי בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, יש לו כבר חומרי דלק, שיהיה בידו כח להתגבר על המחשבות זרות שבאות לו, שלא נותנות לו להאמין בשכר ועונש.

מה שאם כן אלו שהשכר ועונש הוא דוקא מה שמתלבש בכלים דהשפעה, הגוף מתנגד לזה בכל כוחו. כי הגוף אומר: "אם באמת אני אסכים למה שאתה אומר, שאתה מאמין בשכר ועונש. ואיזה שכר אתה מבטיח לי, אם אני לא אתנגד לעסוק בתו"מ. השכר יהיה, שאתה תבטל אותי לגמרי, שלא יהיה לי, היינו להרצון לקבל, שום זכות. אלא אתה רוצה שיהיה לך שכר כמו לדוד המלך, שדרשו חז"ל על מה שאמר דוד: "ולבי חלל בקרבי", שפירושו "חלל", שהרגו את יצה"ר בתענית. אם כן אם אני יאמין לדברך, שאתה תקבל שכר תמורת שמירת תו"מ, שאתה תהרוג אותי. נמצא, השכר הזה שאתה מקוה, זה ממש מיתה אצלי, ואיך אני יכול לעזור לך, שתהרוג אותי".

לכן מי שרוצה שהשכר ועונש יהיו בכלים דהשפעה, שאם יזכה זהו השכר שלו, בודאי הגוף מתנגד. לכן בעבודה זו מתחיל ענין עליות וירידות. עד כדי כך שהאדם בא הרבה פעמים לידי החלטה, שהדרך הזו של לזכות לכלים דהשפעה, שזה יהיה שכרו, אין עבודה זו מתאימה בשבילו, והוא רוצה לברוח מהמערכה הזו.

ובעבודה זו, שיהיה השכר ועונש, שרוצה לזכות לכלים דהשפעה, מוכרחת להיות בחינת הסתרת פנים על ההשגחה כנ"ל, אחרת לא תהיה שום מציאות, שיהיה אפשרות לאדם שיעשה משהו לתועלת ה'.

לכן כשאדם רוצה לקבל על עצמו מלכות שמים, במצב של זמן ההסתרה, אז המלכות נקראת בחינת "לבנה, המקבלת אורה מהחמה". אבל במלכות עצמה אין מגולה שום אור על בחינתה, כמו שכתוב בזה"ק: "מלכות לית לה מגרמה ולא מידי, אלא מאי דיהיב לה בעלה".

כלומר, מצד התחתון, היינו מי שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, אינו טועם שום טעם של חשיבות מעצמו. "מעצמו" פירושו, שהוא לא רוצה שום טעם. אלא אם העליון נותן, התחתון מקבל. זה נקרא, שאין לה מעצמה, אלא מה שבעלה נותן לה, זה יש לה. אבל היא מצד עצמה אינה רוצה שום דבר.

אלא האדם מסכים להיות עובד ה' בלי שום תנאים. היינו, בין שהוא מרגיש טעם של חשיבות, ובין שהוא לא מרגיש שום טעם בעבודה. כי הוא אומר: "אם אני רוצה לעשות נחת רוח לה', אם כן, מה לי להסתכל, אם יש לי נחת רוח מהעבודה שלי. רק עלי להאמין, שה' כן נהנה מהעבודה שלי. והגם שאני רואה, שהעבודה, מה שאני עושה, אינה בכל הלב, ואין לי ההרגש, שאני מקיים מצות המלך, כי הכל עתה נסתר ממני, ולפי דעתי, אומר האדם, אין שום ערך את מה שאני עושה, ואיך אני יכול לומר, שה' נהנה ממעשה כזו, ולכל הפחות אם האמונה כזאת היה מאירה לי, שה' נהנה מזה, אז בטח גם אני הייתי מרגיש איזו הנאה".

והתשובה על זה היא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, והוא רוצה שה' יהנה מהמעשה, מה שהוא עושה, כבר יש מזה הנאה למעלה. ולא חשוב מהו הצורה של המעשה, אלא מספיק מה שאדם רוצה. אפילו שהאדם רואה, שהמעשה הזו הוא בתכלית השפלות, שאי אפשר להיות יותר שפלות מזה, שזה נקרא, שהאדם הולך על דרך הישר.

כלומר, שאין האדם אומר, שהמעשה שלו הוא בשלימות, אלא הוא לא משקר ולא מרמה עצמו. אלא הוא אומר, שהמעשה שהוא עושה, לא יכול להיות יותר חסרונות. וזהו אמת. אבל האדם מאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, להאמין במה שכתוב "רם ה' ושפל יראה". לכן הוא מאמין, שכן ה' נהנה מהמעשה הזו.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו: מהו הרמז, שמשה נתקשה במולד הלבנה, באיזה שיעור תראה, ותהיה ראויה לקדש. יש לפרש כנ"ל, שענין "מולד הלבנה" הרמז, שבזמן שהאדם מתחיל לקבל עליו עול מלכות שמים. ש"תחילה" יהיה הפירוש, תחילת לידה אצל האדם. ואז השאלה היא, באיזה שיעור קבלת מלכות שמים, היינו האמונה שהאדם מקבל על עצמו.

ועל שיעור אמונה זו הוא עושה מעשים. ו"מולד הלבנה" נקרא, שעוד לא מורגש את האמונה בה' בכל אבריו. אלא שכבר הוא רוצה לקבל על עצמו את מלכות, אבל הגוף לא מסכים לזה, והוא עובד עם גופו בבחינת הכפיה. כלומר מצד אחד הוא רוצה להאמין בה' ולאהוב אותו, ומצד השני הגוף מתנגד לזה, והוא מרגיש את שפלותו.

אדם הזה, יכולים לומר עליו, שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים. מה שאם כן אלו אנשים, שאין להם שום שייכות לאמונת ה', הם לא נמצאים במצב של הסתרת פנים. כלומר, הם לא מאמינים שה' מוסתר מהם, היינו שה' עשה על עצמו כיסוי, שלא ירגישו אותו, מטעם תיקון הבריאה.

לכן מהם לא מדברים בכלל. אלא תחילת הדיבור בעבודה, הוא מעת שהאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים. ועל סמך אמונה זו הוא מקיים תו"מ. ואצלו מתחילים לדבר מענין המולד של הלבנה. היינו כנ"ל: "באיזה שיעור תראה, ותהיה ראויה לקדש". כלומר, באיזה שיעור של אמונה, אפשר לומר, שכבר יש לו קדושה, ותהיה לו היכולת לומר, שה' נהנה ממעשיו, מטעם שמעשיו הם של קדושה. אפילו שהמעשים שלו מה שהוא עושה, הוא על דרך כפיה, מטעם הנ"ל, שכל הגוף מתנגד למה שהוא רוצה. ואם כן, איך אפשר לומר שה' נהנה ממעשים כאלו, "שלבו בל עמו".

למשל אם אדם נותן איזו מתנה לחבירו. וחבירו יודע, הגם שהוא נותן לו מתנה, אבל זהו לא בכל הלב, מטעם שעוד לא אוהב אותו. בטח האדם לא היה מקבל ממנו את המתנה. ובבחינת המציאות אנו רואים, אם מי שמזמין את חבירו לסעודה, והאורח יודע, שהזמנה זו אינו בכל הלב, אלא בדרך כפיה, בטח, אם האורח יודע זה, בטח לא היה מקבל את הזמנתו. ואיך האדם יכול לומר על מצב של הסתרה, שהאדם עושה את המעשים שלו על דרך הכפיה, שהקב"ה מקבל את עבודתו ונהנה מזה.

אלא כנ"ל, שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו כנ"ל, שכל עבודה שלנו, לא חשוב באיזו צורה אנו עובדים, אם האדם מיחס את העבודה לשם הקב"ה, אפילו שתהיה בתכלית השפלות, ה' נהנה מזה. והאדם צריך להשתדל להיות בשמחה, מזה שהוא יכול לעשות מעשים, בזמן שהוא נמצא במצב של שפלות.

והאדם צריך לומר לעצמו, שהוא נהנה מעבודה זו, שהוא כולו למעלה מהדעת. כפי שהשכל מחייב, אין עבודה זו נקראת "עבודה", היינו מעשה חשוב, שהבורא יהנה מזה. אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו לנו, שה' כן נהנה. וזהו למעלה מהדעת כנ"ל.

וזהו שיש לפרש, במה שנתקשה משה במולד הלבנה: איך יכול להיות, שעל העבודה כזו בזמן המולד, שהוא מצב של הסתרה, יכולים לומר, שזה קדושה, וה' נהנה מהמעשים כאלו. וזה שכתוב: "נתקשה משה במולד הלבנה. והראה לו הקב"ה באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו: "כזה ראה וקדש".

ושאלנו: מה הרמז שהראה לו באצבע. וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (סוף תענית): "אמר רבי אלעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה באצבעו". ואמר: "מראה באצבע" הרמז הוא על אור החכמה, הנקרא "ראיה", שפירושו שכולם יזכו לבחינת גילוי חכמה".

ולפי זה יכולים כאן לפרש: "הקב"ה הראה למשה באצבע, ואמר, כזה ראה וקדש", היינו כמו שכתוב "והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע", שיהיה הפירוש, שמולד של הלבנה הנראה ברקיע. ש"רקיע" פירוש בחינת מסך המבדיל, כמו שאמרו חז"ל על "ויעש אלקים את הרקיע, ויהיה מבדיל בין מים למים", שמים תחתונים בוכים, שאמרו "אנן בעינן למהוי כמה מלכא".

שהלבנה הנמצא ברקיע בזמן המולד, הוא נמצא בהסתרת פנים. ואמר הקב"ה: "השיעור הזה, שאתה רואה בזמן המולד, כזה ראה וקדש. הגם שזהו תכלית השפלות, שהיא כולה למעלה מהדעת, מטעם שכל המעשים שלו הם עדיין על דרך הכפיה, כנ"ל במשל, מכל מקום אם מיחסים את עבודה זו לשמי, אני נהנה מזה, כאילו היה בחינת מראה באצבע".

כנ"ל בדברי חז"ל: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, וכל אחד ואחד מראה באצבעו". היינו, "שאני נהנה מזה, כאילו הם כבר זכו לבחינת חכמה. ולכן אם האדם מתגבר בזה, ומאמין באמונת חכמים, הוא יכול להתעלות למעלה. היות שהוא אומר לה': "אני רוצה להכניע את עצמי ללא תנאי, שאין אתה מוכרח לתת לי טעם בעבודה".

זאת אומרת, שאדם אומר להבורא: "אם אתה תראה, שאני אהנה, אז אני יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, שגם אתה תהנה, אחרת אין אני יכול לעבוד בע"מ להשפיע". נמצא, שהוא מכתיב להבורא, איך שהבורא יתנהג עמו. כלומר לפי שכלו של האדם. ועל זה צריכים לומר, שה' אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם".

אלא שהאדם אומר: "לא חשוב לי כמה אני מבין להעריך את חשיבות של קיום של תו"מ, שאני יקבל מזה השראה גדולה, עד שכל הגוף יכנע לה', ויעשה הכל באהבה ובשמחה. אלא בזה אני רואה, שאני יכול לעבוד עבודת הקודש רק בכפיה, נמצא, שאין לי עוד הדעת, להבין ולהעריך את מי אני משמש. כלומר, שאני ארגיש, שאני משמש מלך גדול. אם כן, איך אני יכול לומר, שאני עובד בקדושה. הלא יש לי מחשבות זרות נגד עבודת ה'. עד כדי כך, שאני מוכרח לעשות הכל על דרך הכפיה". אלא שהוא מאמין באמונת חכמים.

והתשובה לזה היא כנ"ל, שאמר הקב"ה: "כזה ראה וקדש". כלומר, הגם שהוא עדיין לא רואה את שיעור של חשיבות של הלבנה כנ"ל, שלבנה מרמזת על מלכות שמים. והלבנה, הראה הקב"ה באצבע ברקיע, שהוא בחינת הסתרה כלפי תחתונים כנ"ל, בפירוש "ויעש אלקים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע".

היינו, שאין התחתונים יכולים להסתכל למעלה, מטעם שיש הרקיע, שהיא מסתירה ומבדילה מהתחתונים. וזו היתה תשובתו של הקב"ה למשה, שנתקשה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש. היינו, שיכול לומר: "זה קדושה. וקדושה זו עולה לפני למעלה. ואני מקבל את זה בתור קדושה".

והראה לו באצבע. היינו כנ"ל: "כזה ראה וקדש". כלומר, כמו שהלבנה ברקיע, ונמצאת בתכלית ההסתר. והאדם מקדש את זה ואומר: "כמה אחיזה שיש לי ברוחניות, אני מקבל זה באהבה, אפילו שעבודתי היא בדרך הכפיה, גם זה חשוב, שיש לי קצת אמונה בה', שאני על כל פנים יכול לכוף עצמי, ולעשות על דרך הכפיה משהו, בכדי להנות להקב"ה. וזה המיעוט שיש לי". והאדם צריך לומר: "שיהא בעיניו חשוב, כאילו מורה באצבע, כנ"ל".

וזה שכתוב: "ישראל מונין ללבנה, ועכו"ם מונין לחמה". ושאלנו: מה בא זה ללמדנו בעבודה. ויש לפרש כנ"ל, היות שהאדם הוא עולם קטן, שנכלל מבחינת "ישראל" ומבחינת "אומות העולם". "ישראל מונין ללבנה, ועכו"ם מונין לחמה". דבר חשוב נקרא דבר שבמנין.

אצל "האומות העולם" שבאדם, הוא דוקא, שמאיר לו את ענין עבודה ה' כחמה, היינו כשמש, כמו ששמש מכונה "יום", כמו שאמרו חז"ל: "אם ברור לך הדבר כאור, היינו כאור המאיר" (פסחים ב', ע"ב). היינו שענין עבודה מאיר בכל גופו. אז הוא יכול להיות עובד, ולעסוק בתו"מ. מה שאם כן אם אינו מאיר לו בכל גופו, אין הוא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. בחינה זו נקראת "אומות העולם", שעובדים רק לחמה, כלומר דוקא בעת שמאיר להם, ולעשות התגברות ולעבוד על דרך הכפיה, אין הם מסוגלים כלל.

מה שאם כן בחינת "ישראל" שבאדם, מונין ללבנה. כלומר, שהם מקדשין את עבודתם בעת מולד של הלבנה, שעוד לא רואים את מה שהיא צריכה לקבל אור מהשמש. אלא כנ"ל: "כזה ראה וקדש". שלא לחכות עד שתאיר לו איזו הארה והתעוררות מלמעלה, אז הוא יתחיל לעבוד, אלא על כמה אחיזה שיש לו ברוחניות, הוא נותן תודה לה'. זה נקרא בחינת "ישראל", שדוקא ע"י זה יזכה האדם לעלות במעלות הקודש כנ"ל, בשכר "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט". היינו, שדוקא שע"י זה שהאדם מקבל על עצמו לעבוד עבודת הקודש בלי שום תנאים, אז האדם זוכה להגיע למטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו.

וכעין זה אנו רואים שמובא בזהר (בראשית, חלק ג', ובהסולם אות י"ד): "בהיכל זה נמצאים כל אלו שסבלו יסורים ומחלות בעולם הזה, בכדי להתתקן בתשובה שלימה. והיו מודים ומשבחים בכל יום לרבונם, ולא היו מבטלין תפלתם לעולם". פירוש, כי מטבע האדם, הדואג לפניו יתברך, שרואה את עצמו מלא חסרונות, שבזה כוחו יפה להתפלל תמיד על מילוי חסרונותיו. אמנם אינו יכול להודות ולשבח לפניו יתברך, כי אין לו לדעתו על מה להודות ולשבח. וכן לאידך גיסא, אם מתעצם להודות ולשבח את בוראו על מידת טובו המרבה אליו בכל יום ותמיד, הרי בהכרח שמרגיש הספקה במצבו, ושוב אינו יכול להתפלל ולהתמרמר כל כך לפניו יתברך על חסרונותיו. ואומר הזה"ק, שמעלתם של אלו הצדיקים היה, כי היו נשלמים מב' הצדדים. ולפיכך זכו להכנס להיכל ההוד שבגן עדן"

נמצא לפי זה, שהאדם צריך ללכת בב' הקוים, אף על פי שהם בסתירה זה לזה, שדוקא על ידי זה זוכים להכנס בהיכל המלך.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ו – מאמר י"ג / 1985/86 – מאמר 13

הזה"ק שואל "בא אל פרעה" הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. כיון שראה הקב"ה, שמשה ירא ושלוחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו לקרב אליו, אמר הקב"ה "הנני עליך פרעה מלך מצרים", התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, כמו שכתוב "אני ה'", שדרשו "אני ולא אחר", ולא שליח", עד כאן לשונו. (בתחילת פרשת בא).

וההבדל בין בא ללך הוא, שבא משמע, שנלך ביחד, כדרך שהאדם אומר לחבירו "בא".

ויש להבין ענין זה, כי הזה"ק אומר, בשביל מה היה צריך הקב"ה לילך עם משה, כי משה לבדו לא היה יכול לבדו לעשות עמו מלחמה, אלא הקב"ה בעצמו ולא אחר. אם כן בשביל מה היה צריך למשה, שילך עם הקב"ה. הלא הכתוב אומר "אני ולא שליח". אם כן איזו תועלת מביא זה שהקב"ה הלך אל פרעה, הנקרא תנים, עם משה. הלא הוא יכול ללכת לפרעה בלי משה.

ויש עוד להבין מה שאמרו חז"ל (קדושין ל' ע"ב) וזה לשונו, "אמר ריש לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו".

וגם כאן מתעוררת השאלה, אם האדם בעצמו אינו יכול להתגבר, אלא הקב"ה צריך לעזור, הכפילות הזו למה לי. היינו, או שהקב"ה יתן כח באדם להתגבר עליו בלבדו, או שהקב"ה יעשה את הכל. ולמה צריכים כאן כאילו שני כוחות, אחד של האדם ואח"כ כוחו של הקב"ה. וכאילו שרק על ידי שניהם יכולים להתגבר על הרע, וכח אחד לא מספיק.

הנה ידוע, כי שלימות האדם היא, שהוא צריך להגיע למטרת הבריאה. זאת אומרת, להשיג את המטרה שבשבילה נברא העולם, הנקראת להטיב לנבראיו. היינו, שהנבראים צריכים להגיע לקבל את הטוב והעונג, מה שחשב להנותם.

ומטרם זה, אין עוד הבריאה נקראת בריאה המתאימה להבורא, היות כידוע, שמפועל השלם צריכות לצאת פעולות שלימות, היינו שכולם ירגישו את היופי שישנו בהבריאה, ושכל אחד ואחד תהיה לו היכולת להלל ולשבח את הבריאה, ושכולם יוכלו להלל ולהודות לה' על הבריאה שבראה, ושכולם יוכלו לומר "ברוך שאמר והיה העולם". זאת אומרת, שכולם מברכים את ה' עבור זה שברא עולם טוב מלא תענוגים, וכולם עליזים ושמחים מהנחת רוח שמרגישים מרוב תענוגים שמקבלים בעולם.

אולם כשהאדם מתחיל להתבונן, אם הוא באמת שבע רצון מהחיים שלו, כמה קורת רוח הוא מקבל מעצמו ומהסביבה שבה הוא נמצא, אז הוא רואה להיפך, שכולם סובלים יסורים ומכאובים, וכל אחד ואחד סובל בצורה אחרת. והאדם צריך לומר "ברוך שאמר והיה העולם", אז הוא רואה, שהוא אומר זה רק משפה ולחוץ.

אלא כידוע, שאין הטוב והעונג יכול להתגלות בעולם מטרם שיש להעולם כלים דהשפעה, היות שכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא (פירוש, על הכלי קבלה היה צמצום הראשון, שלא יאיר שם שפע. עיין בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח בהסולם).

ובכדי להשיג את הכלים דהשפעה, כאן מתחילה המחלוקת והמלחמות, היות שזהו נגד הטבע שלנו. ובשביל זה ניתנו לנו תורה ומצות, בכדי להגיע לדרגת השפעה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין" (קדושין ל').

וכמו כן ניתן לנו מצות "ואהבת לרעך כמוך". ורבי עקיבא אומר "זה כלל גדול בתורה" (ב"ר פכ"ד). כלומר, שע"י זה שהאדם עובד באהבת חברים, הוא מרגיל את עצמו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת.

אמנם יש להבין, מה שאנו רואים לעינינו, שיש אנשים שמשקיעים כוחות באהבת חברים, ומכל מקום לא הגיעו אפילו כמלוא נימא לאהבת ה', שיכלו לעבוד בתורה ומצות מטעם אהבת ה'. זאת אומרת, באהבת חברים, הם אומרים שהם מתקדמים במקצת, אבל באהבת ה' אין הם רואים שום התקדמות. אבל צריכים לדעת, שגם באהבת חברים יש דרגות, היינו שצריכים לחשוב על החיוב של אהבת חברים.

כי זה יכולים לדמות לבנין, שיש שמה ב' קומות, וגם קומת קרקע. והמלך נמצא בקומה ב'. ואומרים, מי שרוצה לכנס להמלך, היינו שכל מטרתו היא רק שרוצה לשוחח עם המלך פנים בפנים, אומרים לו, שהוא מוכרח מקודם לעלות לקומה א', כי אי אפשר לעלות לקומה ב' מטרם שעולים לקומה א'.

וזה בטח, שכל אחד ואחד מבין שזה נכון. אבל יש סיבה לזה שצריכים לעלות לקומה א' שנקרא תיקונים, היינו שע"י זה שהאדם יעלה לקומה א', שם הוא יכול ללמוד, איך שיכולים לדבר עם המלך פנים בפנים. ויהא ביכולתו לבקש מהמלך מה שליבו חפץ. אדם הזה ששמע, שצריכים מקודם לעלות לקומה א' ואח"כ יכולים לקומה ב', הוא הבין זה טוב מאוד. אבל היות שכל חשקו הוא לקבל פני המלך, ולא דואג לשום דבר, נמצא, מה שאמרו לו, שהוא צריך לעלות לקומה א', היה עליו לעול ולמשא.

אבל אין ברירה. אז הוא עולה לקומה א' ולא מעניין לו להסתכל מה שיש שמה, הגם ששמע, שבקומה א' לומדים לאדם איך לדבר עם המלך. אבל הוא לא שם לב לזה, כי זו לא מטרתו, כי מטרתו היא המלך, ולא מה שהוא יכול ללמוד בקומה א', כי מטרתו היא לא הלימוד, אלא מטרתו היא לראות פני המלך. ומה לו לבלות זמן על דברים של מה בכך, כי הכל בפני עצם המלך כלא ואפס. אם כן מה לו להתעניין מה שלומדים בקומה א'.

ומשום זה כשעולה לקומה א', אין לו רצון להתעכב שם, אלא רוצה תיכף לעלות לקומה ב', ששם ישנו המלך בעצמו. כי זה כל חשקו. אולם אומרים לו, כי מטרם שאתה תלמד את החוקים שיש בקומה א', בטח אתה תפגום בכבוד המלך. ומשום זה אין לך לקוות שתוכל לעלות לקומה ב', מטרם שאתה תלמד כל שיש ללמוד בקומה א'.

וכמו כן באהבת חברים, כן שמענו שאי אפשר לזכות לאהבת ה', מטרם שאדם זכה לאהבת חברים, כמו שאמר ר' עקיבא, ש"אהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אם כן בזמן שעוסק באהבת חברים, אין הוא מסתכל על אהבת חברים על איזה ערך, בעל משקל, אלא כדבר מותר.

והוא הולך לקיים את זה מטעם שאין ברירה, וכל רגע הוא מסתכל, מתי אני אזכה לאהבת ה', ואני אוכל לפטור את עצמי מאהבת חברים, שעבודה זו אצלי לעול ולמשא. כי קשה לי מאוד לסבול את החברים שלי, היות שאני רואה, שכל אחד ואחד מהם יש לו תכונות אחרות משלי, ואין לי שום השתוות עמהם, רק בעל כורחך, מטעם שאין לי ברירה, היות שאמרו לי, שבלי אהבת חברים איננו יכול להגיע לאהבת ה'. אז בהכרח אני יושב עמהם.

אבל אני יכול לומר לעצמי, מה אני מרויח מהחברים, רק דבר אחד, היינו שאני מתקן את עצמי מבחינת סיגופים, מזה שאני יושב עמהם ביחד, וסובל את הדיבורים של החברים, שאינם לרוחי ולתכונתי. אבל מה לעשות. אומרים לי, שאני מוכרח לסבול בעוה"ז, לכן אני סובל, ואני יושב ומצפה, מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לברוח מהם, ולא להסתכל על שפלותם, שאני רואה בהם.

נמצא, שהוא לא לוקח מאהבת חברים את התרופה, שנקראת אהבת הזולת, אלא מטעם שאמרו לו, שאין ברירה, אחרת הוא לא יכול להגיע לאהבת ה'. ומשום זה הוא עוסק באהבת חברים, ועושה כל ההתחייבות מה שהחברים מחייבים אותו. אבל מה שצריך ללמוד מהם, זהו ממנו והלאה. זאת אומרת, מאהבה עצמית הוא לא יוצא, ולאהבת הזולת הוא לא מגיע. ומקיים אהבת חברים לא מטעם אהבה, אלא מטעם יראה, היות שלא נותנים להכנס לאהבת ה', מטרם שנכנסים מקודם לאהבת חברים. אם כן הוא מתיירא, שלא לקיים אהבת חברים, כי לא יתנו לו לכנס לאהבת ה'.

וזה דומה להמשל, שהיות שלא נתנו לו להכנס לקומה ב', ששם נמצא המלך, מבלי שיעלה מקודם לקומה א'. והכוונה היא, בכדי שילמד החוקים, איך להיזהר בכבוד המלך, אם כן ההגיון מחייב, שבזמן שנכנס לקומה א', שיהיה בשמחה, כי הוא לומד עכשיו, איך להיזהר בכבוד המלך, וירויח מזה, שאח"כ, כשיכנס להיכל המלך, לא יפגום חס ושלום בכבוד המלך. ולפי זה, כשנמצא בקומה א', הוא נותן תשומת לב, איך נהוגים שם כל החוקים ולהרגיל בהם, כי הוא רוצה להכנס להמלך, בכדי להשפיע להמלך, ולא חס ושלום לזלזל בכבוד המלך.

וזה שייך לומר רק במי שרוצה להכנס להמלך על מנת להשפיע נחת רוח להמלך. מה שאם כן מי שרוצה לכנס להמלך מחמת קבלה עצמית, אז הוא מסתכל על כל הדברים הנמצאים בקומה א' כדברים מיותרים, שזה לא מענין אותו. ומה שעליו לעלות לקומה א', הוא רק מפני היראה, כי הוא יודע, שלא יתנו לו לעלות לקומה ב' מטרם שיעלה לקומה א'. אבל אין לו שום צורך ללמוד חוקים, שלומדים שם שלא לפגוע בכבוד המלך. מטעם שכל מה שרוצה לכנס להמלך, אין זה רק מטעם אהבה עצמית.

אי לזאת, עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'.

ויש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו בקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאם כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות בקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל.

אבל צריכים לדעת, כי לאחר כל התיקונים, שנתנו לאדם לעשות בלי עזרת ה', לא יזכה לשום התקדמות בעבודה דלהשפיע. ושאלנו אם כן, בשביל מה צריך האדם לעשות מעשים, בכדי שיזכה אח"כ לעזרת ה', הלא ה' יכול לעזור אפילו בלי מעשי התחתונים, כי בין כך ובין כך לא תעזור עבודת האדם לשום התקדמות בעבודה.

והענין הוא, כי אם אין האדם מתחיל בעבודה, אז האדם לא יודע, שלא יכול לנצח את מלחמות היצר. מה שאם כן כשהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', ועושה מה שביכולתו לעשות, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית, שה' יעזור לו.

אבל בשביל מה ה' רוצה, שיתן תפלה אמיתית. לבשר ודם שייך לומר, שהוא רוצה, שיבקש לו בקשה אמיתית. משום שבקשה אמיתית, שהאדם מבקש מחברו, אז חברו נותן לו תודה אמיתית. והבשר ודם, שהוא רודף אחר כבוד, התודה שהוא נותן לו, הוא כאילו משפיל לפניו, ומזה הוא נהנה. אבל לגבי הקב"ה, וכי הוא צריך להכבוד של בני אדם, שיתנו לו. אם כן בשביל מה רוצה הקב"ה, שהאדם יתן לו תפלה אמיתית מעומק הלב.

אלא הענין הוא כידוע, שאין אור בלי כלי, שאין באפשרות לתת לאדם דבר, שיהיה חשוב מאוד. ואם אין לו רצון להדבר, הוא יזלזל בו, ולא ישמור את הדבר, וזה ילך לאיבוד, משום שהצורך לדבר הוא כפי מה שחסר לו, וזה נותן את החשיבות. וכפי החשיבות, בשיעור זה הוא יודע לשמור את המתנה, שלא תלך לאיבוד, כי אחרת הכל ילך להקליפות.

וזה נקרא, שנותנים יניקה לקליפות, היינו שהכל הולך לכלי קבלה, שהם לוקחים כל מה שהאדם מזלזל בדברים של קדושה, לרשותם. ומזה אנו יודעים, מדוע צריך האדם להתחיל בעבודה. אבל מדוע ה' לא נתן להאדם הכח, שיכול לגמור את העבודה לבד, בלי עזרת ה'.

הענין הוא, ידוע מה שזה"ק מפרש על מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ואומר "בנשמתא קדישא", היינו שמקבל הארה מלמעלה, הנקראת "נשמה", הנקראת "השגת אלקות", שזה הוא נכלל במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו.

נמצא, בזה שיש לו כלי ורצון לכלי דהשפעה, הוא מקבל אח"כ האור, הנקרא "נשמה". אם כן לשניהם הם צריכים. היינו, שהאדם יתחיל, בזה הוא מקבל כלי. וע"י זה שהוא בעצמו לא יכול לגמור, אז הוא צועק לה', שיעזור, אז הוא מקבל האור.

ובזה נבין מה שכתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו". ומקשים העולם, למה הקב"ה הכביד את לבו. הכתוב מתרץ "למען שתי אותותי אלה בקרבו". והפירוש, כי למה הקב"ה הכביד את לבו של אדם, ולא יכול לנצח את מלחמת היצר לבדו.

והתשובה, שהכוונה היא בכדי שהאדם יצעק אל ה'. וע"י זה יהיה לו כלי. ואז הקב"ה יכול להכניס בתוך הכלי את אותיות התורה בקרבו, שזהו בחינת נשמתא, שה' נותן לו בתור עזרה. וזהו בחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא", ש"אותותי" הכוונה על אותיות התורה מבחינת שמותיו של הקב"ה. וזו הבחינה של להטיב לנבראיו, שהיא בחינת מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו. וזו באה להאדם דוקא שיש לו כלי. וכלי זה בא ע"י הכבדת הלב, אז יש מקום לצעוק לה', שיעזור לו. ועוזרו בנשמתא קדישא, כנ"ל.

ובזה נבין ענין "בא אל פרעה" היינו שנינו ביחד, היינו שהאדם צריך להתחיל. ואז הוא רואה, שאין הוא מסוגל לנצח אותו. וזהו הרמז, שמשה היה ירא לגשת אליו. ואז אמר הקב"ה "הנני עליך פרעה", שאז באה העזרה מהקב"ה. ובמה, בנשמתא קדישא, כנ"ל בדברי הזה"ק.

נמצא, שהכבדת הלב, מה שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", היתה בכדי שיהיה מקום לתפלה. והתפלה הזו, אין זה כדוגמת בשר ודם, שרוצה כבוד, שיבקש ממנו, בכדי שע"י זה הוא מתכבד. אלא כאן כוונת התפלה היא, בכדי שיהיה לו כלי, היינו שיהיה לו צורך לעזרת ה'. כי אין אור בלי כלי. ובזמן שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו כל שהוא, אז יש לו צורך שה' יעזור לו.

וזה הוא ענין מה שאמרו חז"ל "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". וגם כאן מתעוררת השאלה, וכי הקב"ה צריך ההכנעה של אדם, שיבקש ממנו. אלא כנ"ל, היות שרצונו יתברך להטיב לנבראיו, אבל אין אור בלי כלי, לכן הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, שע"י זה הם מגלים כלים, שיוכל להשפיע לתוכם. היוצא מזה, שבזמן שהאדם רואה, שאין הוא יכול להתגבר על הרע שבו, אז הוא הזמן אמיתי לבקש עזרה מה'.

ובהאמור נבין מה שאמר הקב"ה "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלקים, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (וארא). וחז"ל במסכת ברכות (ל"ח ע"א) דרשו על זה וזה לשונו "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". ורבנן ההוא, "הכי קאמר קב"ה לישראל, כד מפקינא לכו עבדינא לכו מלתא כי היכי דידעתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים, דכתיב כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם".

משמע מכאן, שלא מספיק מה שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, שנשתחררו מהסבל והיסורים שסבלו שם. וכשמדברים בענין עבדות ה', מתעוררת השאלה, וכי לא הספיק. מזה שנעשו עכשיו חרות משעבוד הגלות, שלא יכלו לעבוד את ה' מסיבת שליטת פרעה, וכל מה שבנו לעצמם, איזה עמדה בעבודה, הכל נבלע בארץ, כמו שדרשו חז"ל (סוטה דף י"א) וזה לשונו "את פיתום ורעמסס. רב ושמואל, חד אמר פיתום שמה. ולמה נקרא שמה רעמסס. שראשו ראשון מתרוסס". ופירש רש"י, כשהיו בונין קצת, היה מתרוסס ונופל. וחוזרין ובונין, והוא נופל. וחד אמר, רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום, שראשון ראשון, פי תהום בלעו.

אנו רואים בין לרב ובין לשמואל אין חולקים במציאות אלא בהדרוש. והמציאות היתה שם, כל מה שהיו בונים היה נופל. שהכוונה היא, שכל מה שהיו בונים לעצמם איזה בנין בעבודה, אז באו המצרים, היינו המחשבות זרות של המצריים, והרסו כל עבודתם. זאת אומרת, שכל עבודתם, שהיו עובדים עם כל כוחם להתגבר ולעבוד עבודת הקודש, הכל נבלע בארץ. וכל יום ויום היו צריכים להתחיל מחדש. והיה נדמה בעיניהם, כאילו אף פעם לא היו עוסקים בעבודת הקודש. ועוד יותר מזה, אלא כל פעם, שהיו בדעתם, שצריכים ללכת קדימה, אז ראו, שלא זו בלבד, שלא היו מתקדמים, אלא הלכו אחורה, כי תמיד היו מתעוררות להם שאלות חדשות בענין "מי ומה".

ולפי זה יש להבין את יציאה הזו ממצרים, היינו שכבר היתה להם היכולת לעבוד את ה' בלי מחשבות זרות של המצריים. אם כן הידיעה הזו, שכתוב "וידעתם", מה בא להשמיענו, שצריכים לדעת, כי ה' הוא המוציא אותם מארץ מצרים. ועוד יותר מזה יש לתמוה, כי מתחילים להסתכל בשעבוד מצרים, שהיו עובדים עבודת פרך, ונשתחררו מזה, ומה חסר להם עוד.

ומהי עבודת פרך. הנה חז"ל דרשו (סוטה י"א ע"ב) "את כל עבודתם, אשר עבדו בהם בפרך". אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, "שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים. ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ר' אלעזר אומר בפה-רך".

ויש להבין את ענין "בפרך", מהו על דרך העבודה בעבודת הקודש. ויש להבחין ב' בחינות:

א) המעשה, שנקרא חלק הנגלה, מה שנגלה להאדם, שלא שייך לומר, שהוא טועה או מרמה עצמו, כי מה שגלוי לעינים, לא שייך לומר, שיש טעות בדבר. כי מעשה המצות ולימוד התורה הוא רואה, וגם אחרים יכולים לראות, אם הוא עושה מעשים של תו"מ או לא.

ב) הכוונה. וזה נקרא חלק הנסתר, כי ענין הכוונה שבהמעשה שהאדם עושה, אין אחרים יכולים לראות מה כוונתו במעשים האלה. וגם הוא בעצמו גם כן לא יכול לראות את הכוונה של העשיה, כי בכוונות יש מקום לטעות עצמו ולרמות את עצמו. כי רק בדברים שנגלו לעין, שנקרא חלק הנגלה, שם כולם יכולים לראות האמת. מה שאם כן מה שתלוי בכוונת הלב ובמחשבה של המוח אין אדם יכול לסמוך על עצמו. נמצא, שנסתר ממנו ומאחרים.

ועתה נוכל לפרש את ענין "עבודת פרך", שאמרו, ש"היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים". כי "מלאכת אנשים" נקרא, שהוא כבר גבר, שהוא כבר יכול להתגבר על הרע שלו, ולעסוק בתו"מ בבחינת המעשה. ומשום זה, מה הוא צריך לעשות, בזמן שכבר נקרא איש, שפירושו איש מלחמה, שיש בידו להילחם עם הרע שלו בבחינת המעשה. לכן הגיע הזמן שצריך להתחיל עבודתו בבחינת ב', כנ"ל, היינו בבחינת הנסתר, שהיא הכוונה. זאת אומרת, להשתדל מכאן ולהבא, לכוון כל מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה ולא לתועלת עצמו.

ומה עשו המצרים, בזמן שראו, שהוא איש, המסוגל לצאת משליטתם ולהכנס לקדושה. אז החליפו את עבודתם ונתנו להם "עבודת נשים", שפירושו, שכל עבודתם יהיו בעבודת נשים, שהמצריים נתנו להם להבין, וכי מי צריך כוונות אלא, עיקר הם המעשים. וכאן במעשים אתה תצליח, כמו שאתה רואה, שאתה גבר, שאתה יכול להתגבר על הרע שבך, ולעסוק בתו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ועליך לתת כל המרץ שלך, לעשות יותר דקדוקים בתו"מ.

אבל לא לעסוק בכוונות, שעבודה זו לא בשבילך, אלא ליחידי סגולה. ואם אתה תכנס בעבודה דלהשפיע, היינו שאתה תשים לב, שצריכים לכוון בכל דבר, שיהיה לשם שמים, כבר לא יהיו לך כוחות לדקדק כל כך במעשה הנגלה, ששם אתה לא תרמה את עצמך. כי אתה רואה מה שאתה עושה. לכן שם יש לך מקום להתרחב, שיהיו כל המעשים שלך בכל פרטיה ודקדוקיה.

מה שאם כן בכוונות אין לך ביקורת אמיתית. אי לזאת, אנו מייעצים לך, לטובתך, ואל תחשוב שאנו חס ושלום רוצים להדיחך מעבודת הקודש. אלא אדרבה, אנו רוצים שאתה תעלה במעלת הקודש.

וזה נקרא, ש"היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים". במקום שהיו צריכים לעבוד עבודה השייכת לגברים, הסבירו לעם ישראל, שיותר טוב בשבילם, יעבדו עבודת נשים, היינו מה ששייך לנשים.

ו"מלאכת נשים לאנשים" פירושו, שאלו אנשים, אין להם כח התגברות, אלא "תשש כוחם כנקבה", היינו שהיו חלשים בקיום תו"מ, שלא היה להם כח לשמור ולקיים את המצות אפילו בבחינת הנגלה, הנקראת בחינת מעשה לבד. וכל עבודת ההתגברות היתה רק בבחינת המעשה ולא בבחינת הכוונה.

באו אליהם המצרים, ונתנו להם להבין, אין אנו רוצים להפריע לכם בעבודת הקודש, אלא אדרבה, אנו רוצים שתהיו עובדי ה' אמיתיים. היינו, אנו רואים, שאתם רוצים לעבוד עבודת הקודש. לכן אנו מייעצים לכם, שעיקר עבודה היא לא המעשה, אלא עיקר היא הכוונה. לכן במקום שאתם עוסקים בהתגברות על בחינת המעשה, היינו אתם מתרגלים להתגבר על הגוף שלכם, שללמוד עוד שעה או להתפלל עוד חצי שעה. ואתם רוצים להשתדל לענות "ברוך הוא" ו"ברוך שמו" ו"אמן", ושלא לדבר באמצע "חזרת הש"ץ". ומי צריך את זה.

עיקר היא הכוונה לשם שמים. שם אתם צריכים לתת כל כח היגיעה שלכם. ולמה לכם לבלות את כוחכם על דברים של "מה בכך", הגם שמצד הלכה, מוכרחים לקיים כל אלו הדברים הקטנים, אבל זו לא עבודה בשבילכם. זה מתאים לעבודת נשים. אבל אתם צריכים לעבוד במלאכה של אנשים. וזה שאתם רוצים לעבוד רק במעשה, לא יפה בשבילכם. הלא אתם צריכים ללכת בעיקר על הכוונה, היינו, שכל כח שיש לכם לעשות משהו, תשמשו עם הכוח הזה לכוון שהכל יהיה לשם שמים. אבל אל תחשבו שאנחנו רוצים חס ושלום להפריע לכם מעבודת ה'. אלא אנחנו רוצים להיפך, שתעלו במעלות הקודש, ותגיעו לשלימות, הנקראת שכל מעשיכם יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו.

והיות שהם במדרגת "נשים", היינו שעדיין אין להם כח להתגבר, אפילו בבחינת המעשה, שזה נקרא בחינת "תשש כוחם כנקבה". ואז המצרים נתנו להבין, שעיקר היא הכוונה שהיא לשמה, בזה היו המצרים בטוחים, שלא יהיה להם כח ללכת ולהתגבר במלאכת הקודש.

וזה כדברי הרמב"ם, שכתב (הלכות תשובה פ"י) וזה לשונו, "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

והמצרים הלכו לייעץ להם לאלו בבחינת נשים, שלא ללכת כדברי הרמב"ם, אלא להיפך, שאף על פי שהם במדרגת נשים וקטנים, נתנו להם להבין, שיתחילו עבודתם תיכף על הכוונה דלשמה. ובזה היו המצרים בטוחים, שישארו ברשותם, מחוץ לקדושה.

נמצא, שזאת נקראת "עבודת פרך", היינו דפירש ר' שמואל בר נחמני "בפרך בפריכה". ופירש רש"י "בפריכה ובשברון הגוף ומתנים". והטעם הוא, שאם מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים, יהיו, כמו שהסברנו, היות מלאכת אנשים היה, שהיו צריכים להתגבר וללכת קדימה, ולכוון על הכוונה דלשמה. והם החלישו אותם בעבודה זו, כי המצרים היו מתנגדים לעבודה זו. לכן, חוץ מזה שהם צריכים לעבוד עבודת התגברות, שיכלו לכוון בעמ"נ דלהשפיע, היתה להם עוד עבודה, בזה שהמצרים נתנו להם להבין, שכל עבודה זו היא עבודה מיותרת. שהעבודה דלהשפיע לא שייכת אליהם, אלא ליחידי סגולה. וממילא נקראת זה "עבודה כפולה":

א) עבודה בהתאמצות, שיכלו לכוון בעמ"נ להשפיע.

ב) ולהילחם עמהם ולומר, שלא נכון, שכן הם יוכלו להגיע לשמה, ולא כמו שהמצרים אומרים, שהם צריכים לעבוד מלאכת נשים. וזו היתה כל מגמתם של המצרים, שלא יתקרבו לעבודה דלהשפיע.

וכמו כן היו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, היינו כנ"ל, שאמרו, עבודת נשים כלום לא שווה, כי זה שמקיימים תורה ומצות רק במעשה, היינו שכל מלחמת היצר שלהם היא רק על המעשה, ולא כדברי הרמב"ם, שעבודת נשים צריכה להיות רק בעשיית מעשים ולא ללמוד אותן שצריכין לכוון לשמה.

אי לזאת, כשבאו המצרים, ואמרו להם, שהם צריכים לעבוד במלאכת אנשים, היינו על כוונות לכון בעמ"נ להשפיע, היתה להם עבודה קשה:

א) בענין לשמה, בכלל אין אתם מסוגלים לעבוד,

ב) להתגבר על הגוף ולקיים מצות מעשיות היה קשה להם יותר, מטרם שבאו המחשבות זרות של המצריים, ונתנו להם להבין, שמעשה המצות בלי כוונה, כלום לא שוה, והשפילו את החשיבות של תורה ומצות של שלא לשמה. נמצא, שעכשיו ע"י המצרים נעשתה עבודה של בחינות נשים בבחינת השפלות. וזה גרם להם עבודת פרך, כנ"ל, שהיא בחינת שברון הגוף ומותניים.

נמצא לפי הנ"ל, שיש ג' פירושים במילת "פרך". ואין שום סתירה בין פירוש אחד להשני, אלא כל אלו הג' דברים היו שם, אלא כל אחד תופס פירוש לפי ענינו.

א'. הנה פירוש א' ב"פרך" ר' אלעזר אומר ב"פה-רך".

ב'. ר' שמואל בר נחמני אמר ב"פריכה" (שהוא לשון שבירה).

ג'. ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים.

אולם כולם מפרשים שעבודת פרך היא "פריכה", היינו שברון הגוף. והסיבה, שהיתה עבודה קשה, עד שמכנים עבודה זו "עבודה ששוברת את הגוף והמותניים". והוא מטעם שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. וזה גורם להם עבודה קשה כנ"ל.

אמנם מדוע שמעו להדעות של המצרים. הוא משום שדיברו אל ישראל ב"פה-רך", היינו שהמחשבות של המצרים, שבאו לישראל ב"פה רך", היינו שכל מה שהם אומרים להם לעשות, אינו להרחיק אותם מעבדות ה' חלילה, אלא אדרבה, הם רוצים להדריך אותם ללכת בדרכי ה', בדרך צלחה, ושאל יבזבזו זמן בחינם, ללא תועלת, היינו שלא יראו התקדמות בעבודת הקודש. וכיון ששמעו, שמדברים אליהם ב"פה-רך", היה קשה להתגבר על המחשבות האלו.

מזה משמע, זה שאומר, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, הוא נותן הסבר, מדוע היו שומעים להמצרים. והתשובה הוא, מטעם "פרך", שהיו מדברים לישראל ב"פה-רך". נמצא, שמב' סיבות הנ"ל באו לעבוד "עבודת פרך", שהיא כמו שאומר ר' שמואל בר נחמני, "פרך" היינו עבודת פריכה, שהיא עבודה שמשברת את הגוף.

ולפי זה יש להבין, וכי לא מספיק לעם ישראל, בזה שה' הוציא אותם ממצרים, היינו שיצאו מהשעבוד שלהם, והיו יכולים לעסוק בתו"מ, כל אחד לפי השגתו, וקליפת מצריים לא היתה להם כח להתנגד לעבודה שלהם. עד כמה הוא גודל הנס. ומי יכול להעריך את החשיבות שבדבר. כי בזמן שהאדם נותן חשבון לעצמו, כמה יסורים וסבל הוא מרגיש בעת שהוא מונח בגלות בשעבוד פרעה מלך מצריים, ולפי מה שמשער בלבו שיעור החושך "את פתום ורעמסס", שהיו בונים, כנ"ל.

ועכשיו, בפעם אחת נפתחו השערים של קליפת מצריים, ויצאו לחופשי, ונכנסו ברשות עצמם. זאת אומרת, שהיתה להם עכשיו חפשיות, שיכולים לעסוק בתו"מ כאוות נפשם, בלי שום הפרעות. איזו שמחה ורוממות רוח היא מביאה לאדם, בזמן שהוא עושה השוואה, בין זמן החושך לזמן שהוא מאיר. וזהו, כמו שאומרים, "המבדיל בין אור לחושך".

ובהאמור צריכים להבין, מהו ענין הנחיצות לדעת, שרק כי ה' הוא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, כדרשת חז"ל, "כד מפקינא לכו עבדינא, לכו מלתא, כי היכי דידעתו דאנא הוא דאפקית יתכון ממצריים", דכתיב "כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".

והענין, שצריכים תמיד לזכור את המטרה שאנו צריכים להגיע אליה. והיות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אי לזאת המטרה שלנו היא, שאנחנו נקבל את הטוב והעונג שחשב בעדינו. אולם, לצורך תיקון, הנקרא "דביקות", שענינו הוא השתוות הצורה, לכן יש לנו עבודה, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. אבל זה הוא רק תיקון הבריאה ולא שלימות. והשלימות נקרא "ידיעת ה'", לדעת ולהשיג את התורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה".

ולפי זה לא מספיק שיש לנו כבר כח לקיים התו"מ בלי שום הפרעות, כי זהו רק תיקון, ולא שלימות המטרה. ושלימות המטרה, להשיג את ידיעת התורה, מבחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד איהו". וזה מה שאמרו חז"ל "הכי קאמר קב"ה לישראל, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא, כי אני ולא שליח", שפירושו, שכל הכלל כולו צריך להגיע לידיעת ה', שזו נקראת "תורה" בבחינת שמותיו של הקב"ה.

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו

תשמ"ה – מאמר י"ט / 1984/85 – מאמר 19

"בא אל פרעה". וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ הזהר (בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו) "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש היינו, שנינו ביחד".

ולפרש את זה בעבודת ה', אז קודם כל צריכים לדעת, מהי הדרישה שלנו עבור זה שאנו עוסקים בתורה ומצות. זאת אומרת, איזו תמורה אנו דורשים עבור זה. והתמורה צריכה להיות ברורה, בכדי שנבין, שכדאי לנו לוותר על תענוגי הגוף, אם אנו מבינים, שזה הוא מפריע לנו להגיע להמטרה, שהיא התמורה שלנו, שעל ידי התעסקותנו בתורה ומצות, נקבל את המטרה הנשגבה זו, שהמטרה היא תמורה עבור ויתור על תענוגים גשמיים.

לכן צריכים לדעת, כי עיקר השכר שאנו רוצים עבור קיום תורה ומצות, הוא דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה, שהוא בחינת "ולדבקה בו", כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז) "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". כי זה הכלי שיכולים לקבל את מטרת הבריאה, שהיא נקראת להטיב לנבראיו, שהיא נקראת בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה", כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף ס"ד).

וידוע, כי עיקר העבודה הוא בעשיית הכלי. מה שאם כן המילוי, שהוא השפע הנשפע להכלי, הוא בא מצד העליון, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובטח מצדו אין שום מניע שיפריע מלתת לנו. וכל החסרונות שאנו מרגישים, הם מסיבה שאין לנו כלים לקבל את השפע, כי הכלים שלנו באים מצד השבירה, כי מסיבת שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים, יוצאו הקליפות, שהן בחינת לקבל בעמ"נ לקבל, שפירושו של "שבירה" ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה.

"קדושה" נקראת "לשם שמים" וחוץ מלשם שמים נקרא "סטרא אחרא", שהוא צד השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת "להשפיע" וטומאה נקראת "לקבל". ומשום זה, שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא.

וזו היא כל הסיבה שאנו מרוחקים מלקבל את הטוב והעונג, שהכין ה' בעדינו. כי כל שהוא יתן לנו לא ישאר זה אצלנו, אלא זה ילך לאבדון, כמו שאמרו חז"ל "איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו". משמע מכאן, ששורש הסיבה שהוא מאבד, הוא בשביל שהוא "שוטה". ומדוע "השוטה" מוכרח לאבד, ו"החכם" נשאר אצלו מה שנותנים לו ואינו מאבד.

אלא יש לפרש ש"שוטה" נקרא, אם הוא נשאר עם הטבע שלו, שהוא אהבה עצמית, ולא עוסק עם תחבולות, שתהיה לו האפשרות לצאת מהרצון לקבל. שלמרות שיש הרבה סגולות ותחבולות לצאת מטבע שלו, והוא נשאר עירום כביום הוולדו, מבלי לבוש אחר, שהלבוש הזה נקרא לבוש של הרצון להשפיע, שעם לבוש דלהשפיע הוא יכול להלביש את הטוב ועונג מה שהוא צריך לקבל.

אבל יש שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין", הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא ברא אותו.

ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו".

אולם גם זה יש להבין, בשביל מה צריך הבורא, שיבקשו ממנו. זה מתאים לבשר ודם, שהוא רוצה את הכבוד, שיבקשו ממנו, בכדי שידע שהוא עזר לו. אבל איך שייך לומר דבר כזה אצל הבורא. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי", זאת אומרת, שאי אפשר לתת למי שהוא מילוי, אם אין לו חסרון, כי כל זמן שאין חסרון לדבר, אם נותנים לו, אין טעם בהדבר. אם כן, הוא לא יודע להחשיב את הדבר. ואז הוא לא ישמור את עצמו, שלא יגנבו את הדבר. היינו, שיש אנשים שהם כן מבינים את החשיבות שבדבר, והם יקחו ממנו זה הדבר.

וזוהי הסיבה, שהאדם צריך לבקש עזרה מה', בכדי אם יתנו לו איזו הארה מלמעלה, שידע לשמור אותה, שלא יקחו ממנו החיצוניים, שהם כן יודעים מה הוא הערך של איזו הארה דקדושה. לכן כשהאדם מבקש מה', שיעזור לו, וענין הביקוש האמיתי מתחיל דוקא בזמן, שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו, אז הוא יודע בבירור גמור, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שהוא יעזור לו, אחרת הוא נשאר בפירוד מהקדושה, ואין שום עצה לצאת מהמצב דאהבה עצמית. לכן כשה' עוזר לו, הוא יודע כבר, שזה נכס חשוב וצריכים לשמור מאוד, שלא יקחו זה החיצוניים.

וזה כמו שאומר האר"י ז"ל (תע"ס חלק ז' דף תצ"ה) "וזה סוד רדיפת היצה"ר וס"א להחטיא את הצדיקים ולהידבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה, יתרבו חייהם. ואל תתמה מעתה, למה היצה"ר רודף להחטיא את האדם. והבן זה".

אי לזאת, כדי שהאדם ידע לשמור עצמו, שלא יאבד מה שנותנים לו, מוכרח לתת מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם שישמור שלא לאבד את הדבר. אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי יאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא צריך, להאמין בה', שה' יעזור לו.

וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון, בכדי לקבל מילוי, כמו שאומר (הקדמה לתע"ס דף י"ד אות י"ח) וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצה"ר ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", או יכול להיות שמילאו את כמות היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות".

לכן "בא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".

לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלנו לו איחל".

וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.

אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

וזה אנו אומרים ב"קריאת שמע", שהוא קבלת עול מלכות שמים, שאנו צריכים לדעת, שהקב"ה הוא מוציא את האדם משליטת הקבלה, שנקראת בחינת פירוד, ומכניס אותו להקדושה. ואז יקויים "להיות לכם לאלקים", שאז הוא בבחינת "עם ישראל" ולא בבחינת "עם הארץ".

וזהו כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד". כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו".

אולם יש להבין טענתו של אדה"ר, שהקשה על מעשה הקב"ה, מדוע מגיע לו, שהוא יאכל עם החמור באבוס אחד, שהיא טענה צודקת. והראיה לזה, שהקב"ה נתן לו עצה לאכול לחם. ואם לא היתה טענה צודקת, לא היה הקב"ה מקבל טענתו. וטענה זו, שאמר "אני וחמור נאכל באבוס אחד", קשה להבין. הלא מהו היחוס שלו. הלא חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ח) "תנו רבנן, אדם נברא בערב שבת, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו "יתוש קדמך במעשה בראשית".

ולפי זה, שאם יתוש קודמו, אם כן מהי הטענה ש"אני וחמור נאכל באבוס אחד". אלא יש לפרש, שלאחר החטא נפל לבחינת אהבה עצמית. נמצא לפי זה, שנעשה דומה לחמור שאינו מבין רק אהבה עצמית. וזהו ש"זלגו עיניו דמעות ואמר, אני וחמור נאכל באבוס אחד", היינו מבחינה אחת, שהיא אהבה עצמית. לכן נתן לו עצה "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלחם נקרא מאכל אדם. פירוש, על ידי יגיעה בבחינת "זיעת אפיך תאכל לחם", שהוא מאכל אדם, הוא יוצא מבחינת "עם הארציות", ונקרא אז בשם "עם ישראל", שהוא בחינת ישר-אל.

מה שאם כן בחינת מצרים, שהיה עם ישראל בגלות, שמצרים נקרא "עם הדומה לחמור", שהכוונה היא רק לאהבה עצמית, ולכן הישועה היתה אז לישראל, שהקב"ה הוציא אותם ממצרים. וזהו שצריכים לכוון בקבלת עול מלכות שמים "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים", שדוקא בכח ה' יכולים "לצאת ממצרים" ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים".

כל הזכויות שמורות לרב"ש ותלמידו